שאגת אריה/צ
|
< הקודם · הבא > |
מיהו כ"ז בחלקו של נכרי אבל בחלק המגיע לישראל בזה וודאי יש לדון הרבה מי אמרי' כיון דיש ברירה חלקו וודאי אסור בהנאה דה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח או דילמא כיון דקי"ל אין ברירה בשל תורה א"כ הא דבדרבנן יש ברירה ע"כ קל הוא שהקילו חכמים בשל דבריהם לסמוך על ברירה ולקולא הוא דאמרי' יש ברירה כגון גבי חבית דמותרת מה"ט דיש ברירה אבל לחומרא כמו הכא דאי אמרת יש ברירה וזהו חלקו של ישראל המגיעו משעה ראשונה ואסור לא אמרינן. אלא אדרבה אמרי' אין ברירה לקולא ומה שביד ישראל הוא חלקו של נכרי ומותר בהנאה ונ"ל דדין זה תליא באשלי רברבי דע דשם בפ' השולח תניא ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה ד"ר רשב"ג אומר של נכרי פטור ושל ישראל חייב משום דס"ל יש ברירה ורבי ס"ל אין ברירה הכי מפ' לה בגמ' ופירש"י טבל וחולין מעורבין זה בזה אין לך כל חטה שאין חציה טבל וחציה חולין שחלק הנכרי פטור ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן הנכרי צריך לעשר ואף ישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל כי מפריש מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו כו' ולת"ק אין ברירה ואפי' חלקו בספיקא הן עומדין ע"כ. הרי לפירש"י למ"ד אין ברירה אף לאחר חלוקה אמרינן דחלקו המגיעו מעורב מחצה שלו ומחצה של חבירו. א"כ בנדון שלנו חלק המגיע לישראל אסור בהנאה ממ"נ אי יש ברירה וזהו חלקו למפרע ה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואפי' את"ל אין ברירה הרי אמרינן דכל חלק וחלק מעורב ממחצה שלו וממחצה של חבירו והרי חלקו המגיע לישראל מחצה שלו אסור בהנאה ואע"ג דמחצה של נכרי שבתוך חלקו שרי בהנאה ה"ל מחצה על מחצ' ואין חמץ שע"ע הפסח שרי ע"י תערובות אלא ברובא דהיתרא ולא במחצה על מחצה. מ"מ התו' חלקו שם על רש"י וכ' ונראה דאין תקנה לטבל זה דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או חציו ולא ידעינן כמה ואי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של נכרי או איפכא או מקצתו ולהאי פי' למ"ד אין ברירה מספקינן שמא הגיע ליד ישראל כל חלקו של נכרי וכיון דהכי הוא מספיקא חלק שביד ישראל מותר בהנאה דאמרי' אין ברירה להקל בדרבנן וזה שבידו חלקו של נכרי הוא ושביד הנכרי הוא חלקו של ישראל וה"ל שביד ישראל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ושרי בהנאה והנה לכאורה ק"ל לדעת התוס' דלמ"ד אין ברירה י"ל דילמא החליפו חלקו של זה לזה כולו או מקצתו או שמא לא החליפו כלל וכיון דאיכא לספוקי כל הני ספיקי א"כ אמאי א"ר יוחנן חבית אסורה וטעמא משום דלית ליה ברירה אפי' בדרבנן מה בכך דהא אף ע"ג דאין ברירה מ"מ איכא למימר דשמא לא החליפו כלל וכל אחד ואחד אמרינן דזהו חלקו המגיעו משעה ראשונה וכיון דתחומין דרבנן הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא ואפי' חבית לישתרי. אבל לפירש"י אתי שפיר דלמ"ד אין ברירה וודאי כל חלק וחלק מעורב בו מחצה של חבירו לפיכך חבית אסורה משום דיש בחלקו בוודאי מתערובת תחומין מחצה על מחצה משלו ושל חבירו. וי"ל דס"ל לר"י כרב אשי ברפ"ק דביצה דאמר דבר שיש לו מתירין כמו שאינו בטל אפי' באלף ה"נ ספיקו אסור גבי ספק ביצה שנולדה בי"ט וה"נ תחומין דבר שיש לו מתירין הן כדאמר ר"א בסוף מסכת ביצה גבי האשה ששאלה מחבירתה מים ומלח לעיסתה דאפי' באלף לא בטל לענין תחומין וה"ה דספיקו אסור דהא לר"א ביטול וספיקא שוין הן וא"כ ר' יוחנן דאמר אפי' חבית אסורה משום אין ברירה ס"ל כר"א דדבר שיש לו מתירין לא בטל ואפי' ספיקו נמי אסור וכיון דאין ברירה ה"ל ספיקא דילמא החליפו של זה לזה כולו או מקצתו אע"ג די"ל נמי דילמא לא החליפו כלל ה"ל ספיקא ובדבר שיש לו מתירין כגון תחומין אזלינן לחומרא ומכאן תשובה לדברי הרמב"ן בספר המלחמות בפ"ב דפסחים (ד' כד) דכת' לר"י דבר שיש לו מתירין בטל ודלא כר"א ובדיני חדש שלי יתברר זה באורך בס"ד. וא"ת עוד לר' אושעיא דאמר התם חבית מותרת וטעמא משום דבדרבנן יש ברירה משמע דאילו אפי' בדרבנן אין ברירה היה חבית נמי אסורה אע"ג דה"ל ספיקא אלמא ס"ל נמי דבדבר שיש לו מתירין ספיקו אסור אם כן אכתי אמאי חבית מותרת דהא אף ע"ג דבדרבנן יש ברירה הא כיון דבדאורייתא ס"ל אין ברירה לחומרא אלמא ס"ל דה"ל ספיקא דדינא אי יש ברירה או לא ובשל תורה אזלינן לחומר' ובדרבנן לקולא וכיון דדבר שיש לו מתירין ס"ל דספיקו לחומרא וה"נ אע"ג דבדרבנן הוא ה"ל למיזל לחומרא ולאסור דילמא אין ברירה וזהו חלקו של חבירו אע"כ ר' אושעיא ל"ל דרב אשי דדבר שיש לו מתירין ספיקו אסור אלא ס"ל כשאר אמוראי התם דספיקו מותר ואפ"ה אי אין ברירה בדרבנן הוי אמרי' דחבית אסורה וש"מ כדפירש"י דאי אין ברירה בוודאי בכל חלק מעורב מחצה משל חבירו ואין כאן ספיקא אלא איסור וודאי אבל לפי' התוס' ע"כ ספיקא הוי דהא י"ל שמא לא החליפו כלל של זה לזה. והא ליכא למימר דאע"ג דס"ל לר' אושעיא ספיקא בדבר שיש לו מתירין אסור ה"מ בספק א' לחוד אבל בס"ס שרי הילכך כיון דס"ל אין ברירה בדרבנן וה"ל ספיקא דדינא אי יש ברירה או לא לפיכך חבית מותרת דה"ל ס"ס ספק דילמא יש ברירה את"ל אין ברירה אכתי י"ל דילמא הגיע לכל חד וחד חלקו. דהא ליתא שהרי פריך התם לר"ה דאמר חבית מותרת אלמא יש ברירה מהמת בבית ולו פתחים הרבה דאם חישב להוציאו בא' מהם משימות המת אינו מטהר את שאר הפתחים למפרע משום דאין ברירה ומשני כי לית ליה ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ברירה והשתא למה לו למימר משום בדרבנן הוא אפי' אי תחומין דאורייתא נמי אתי שפיר דה"ל ס"ס כיון דמספקא לן אי יש ברירה או לא אבל גבי המת בבית אע"ג דמספקא לן מ"מ א"א לטהר את הפתחים למפרע דהא אין כאן אלא ספק א' דילמא יש ברירה דאי אמרת אין ברירה תו ליכא ספיקא אחרינא דוודאי טמא למפרע. אלא וודאי ליתא לה"ט דכה"ג לאו ס"ס הוי דשני הספיקות חד שמא הוו דאם אתה אומר ספק דילמא יש ברירה ושרי וע"כ ה"ט דשרי משום דכיון דיש ברירה אמרינן דלכל חד הגיע חלקו ואם כן א"א לך לומר את"ל אין ברירה דילמא הגיע לכל חד חלקו דהיינו הך וע"כ צריך אתה לומר את"ל אין ברירה ולא הגיע לכל חד חלקו א"כ וודאי אסור כיון דלא הגיע לו חלקו וגרע מההיא דפ"ק דכתובות (דף ח) גבי האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו דלא הוי ס"ס דילמא בקטנותה זינתה ופיתוי קטנה אונס היא את"ל בגדלותה דילמא נאנסה ואונס בישראל שרי דשם אונס חד הוא וכמ"ש התוס' התם וה"נ דכוותיה וגרע טפי. דהתם מ"מ התרי ספיקי ה"ל בתרי ענייני דילמא בקטנותה זינתה א"נ נאנסה בגדלותה אבל ס"ס זו שניהם חד עניינא הן ספק דילמא יש ברירה והגיע לו חלקו והיינו גופיה ספק השני את"ל אין ברירה דילמא הגיע לו חלקו הא וודאי אין זה כי אם חד ספיקא לחוד וי"ל דלא דמי ספיקא דדינא לשאר ספיקי דאע"ג דדשיל"מ ספיקו אסור ספיקא דדינא כי האי דמספקא לן אי יש ברירה או לא ספיקא לקולא הילכך אי הוי ס"ל לר' אושעיא אין ברירה בדרבנן אע"ג די"ל שהגיע לכל חד חלקו מספיקא אסור דדילמא לא הגיע אבל הא דס"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה דה"ל ספיקא דדינא אפי' בדשיל"מ אזלינן לקולא דספיקא דדינא אלים טפי לענין זה משאר ספיקות. ותדע שכן פסקו כל הפוסקים דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה וחבית מותרת אע"פ שפסקו כר"א דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור. אלא וודאי ש"מ דיש לחלק בין ספיקא דדינא לשאר ספיקות וכדאמרן:
והנה התוס' הכריחו שם פי' ז"ל משום שהקשו על פירש"י וקשה דאמרינן לקמן דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחים שחלקו לקוחות הן לא מצינו דמייתי ביכורים אלא חד בר חד הא אפי' למ"ד אין ברירה יש לו בודאי חלק בו דמחייב בביכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש ליה כדאמרינן בפ' הספינה ודוחק לומר דלא מצינו דמייתי ביכורים כהלכתן שלא יצטרך להקדיש קאמרינן דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמרינן ע"כ מ"מ דברי התוס' אינן מובנים לי כלל במ"ש והמותר שהוא חולין מצי מקדיש ליה כדאמרינן בפ' הספינה דהקדש מה טיבו לכאן שהרי אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ מוד' בקנין פירות דמביא כגון המוכר שדהו לפירות או בזמן שהיובל נוהג דאינו אלא קנין פירות שהרי גוף הקרקע סופו לחזור ביובל ולא קאמר אלא דאינו קורא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכיון דאפי' בקנין פירות לכ"ע מביא ביכורים א"כ האחים שחלקו אפי' את"ל לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל לכ"ע מביא ביכורים אפי' דלאו חד בר חד. והא דאר"י התם אי לאו דאר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ דאר"א אר"י האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא מצינו דמייתי ביכורי' אלא חד בר חד עד יהושע בן נון לא מצינו דמייתי ביכורים וקורא קאמר ומשום קריאה לחודיה קא ק"ל לר"י דלא מצינו אלא בחד בר חד אבל הבאה הא וודאי שפיר מביא והכי פירש"י לא מצינו מביא וקורא אלא בירושה של"נ משנפלה בימי יהושע כו' ע"כ. הרי דאקורא לחוד ק' לר"י אבל מ"מ מביא לכ"ע ומשום קריאה הקדש אין לו ענין כלל והא דאמרינן בפ' הספינ' דמקדיש ליה התם א"ש דמשום מביא הוא דמקדיש ליה דהכי אמרינן התם דבקונה אילן א' לר"מ וב' אילנות לרבנן דמספקא להו אי קנה קרקע ומביא וקורא או לא קנה קרקע ואינו מביא כלל הילכך מביא מספק אבל אינו יכול לקרות מספק ופריך ודילמא לאו ביכורים נינהו ומעייל חולין בעזרה ומשני דמקדיש להו והתם דוקא הוא דמקדיש להו משום דילמא לאו ביכורים נינהו וה"ל חולין בעזרה אבל הכא כיון דאפי' אין ברירה וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ מביא לכ"ע וה"ל ביכורים וודאי ל"ל לאקדושי הא אין כאן משום חולין בעזרה. אבל אי קשיא על פירש"י הא קשיא מאי קאמר ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא מצינו דמייתי ביכורים כו' והאי לא מצינו דמייתי מייתי וקורא קאמר ומקריאה קא ק"ל וכמו שפירש"י הא אפי' אי אין ברירה מ"מ קורא דהא יש לו בודאי חלק בו שיש לו בו קנין הגוף דמיחייב בקריאה. מ"מ נ"ל דהא נמי לא קשה מידי על פי' רש"י דהא אמרינן בספ"ב דב"ב (ד' כו) אמר עולא אילן הסמוך למיצר בתוך י"ו אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים וטעמא משום דכתיב אשר תביא מארצך שיהא כל הגידולין מארצך כמו שפירש"י התם והרי כמו לענין הבאת ביכורים דקפדינן אקרקע שלו צריך שיהא כל שיעור יניקת האילן שהוא ט"ז אמה קרקע שלו ואם לאו אינו מביא ה"נ לענין קריאה שקפדינן שיהא לו בקרקע זו קנין הגוף ולא סגי לי' בקנין לחוד לענין קריאה למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אם אין לו קרקע כשיעור יניקת האילן שהוא ט"ז אמה סביב לאילן שיש לו בה קנין פירות הגוף אלא קנין פירות לחוד ל"מ לענין קריאה ומביא ואינו קורא דלא קרינן ביה מן האדמה אשר נתת לי ה' דמהאי טעמא לר"ל אינו קורא בקנין פירות לחוד משום דלאו כקנין הגוף דמי כיון דאין לו קנין הגוף בכדי קרקע של שיעור כל יניקת האילן והשתא אתי שפיר הא דר"י דקאמר לא משכחת לה דמביא וקורא אלא חד בר חד ואביכורי פירות האילן קא קשי' ליה דהא כל ז' מינים שנשתבחה בה א"י חייבין בביכורים והרי כיון דאחים שחלקו לקוחות הן כל משהו ומשהו מן הקרקע מקצתו יש לו בה קנין הגוף ומקצתו קנין פירות וכדפי' רש"י גבי ישראל ונכרי שקנו שדה בשותפות למ"ד אין ברירה כל חטה וחטה חציה מחלקו של ישראל וחציה מחלקו של נכרי ואין לו כדי שיעור יניקת האילן כולו קנין הגוף לא משכחת לה דמייתי וקורא בפירו' האילן אלא חד בר חד. ואע"ג דאמרינן התם כי אתא רבין אר"י א' אילן הסמוך למיצר כו' מביא וקורא שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הא אמר התם כי אתא רב דימי אמר בעי מיניה ר"ל מר"י אילן הסמוך למיצר בתוך ט"ז אמה מהו א"ל גזלן הוא ואינו מביא ממנו ביכורים ואליבא דר"ד פריך לה ר"י דל"מ דמייתי אלא חד בר חד. ועוד אפי' לרבין אליבא דר"י פריך נמי שפיר דהא מודה רבין דאילן הסמוך למיצר מדינא אינו מביא כיון דאין כל היניקות שלו אלא מתקנת יהושע הוא דמביא כדיהיב טעמא דע"מ כן הנחיל יהושע כו' וא"כ לא מצינו דמייתי וקורא מדינא אלא חד בר חד ומקרא ביכורים דכתב רחמנא באורייתא היכי משכחת לה ועוד דאפי' תקנת יהושע לא מהני אלא לענין דמביא בלבד שע"מ כן הנחיל שלא יקפידו זה על זה ותו לא ה"ל גזלן הילכך שפיר מביא אבל לענין קורא לא מהני תקנה זו כלל למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהא מחמת תקנה זו אין לו בה קנין הגוף. וענ"ל דאפי' על ביכורי חטה ושעורה נמי קאמר ל"מ דמייתי דאע"ג דמוקי התם להא דתנן קרקע כ"ש חייבת בביכורים בביכורי חטה וש"מ דאין חטה יונקת אלא תחתיה לבד כמש"כ התוספות והמפרשים מ"מ י"ל דכל חטה וחטה יונקת מכל הקרקע שגדילה בה ומקצת חטה שבעבר זה יונקת ממשהו קרקע של מקצת חטה שבעבר השני והרי בכל חטה וחטה איכא תערובת יניקה מחלקו שיש לו בו קנין הגוף ומחלק אחיו שאין לו בו אלא קנין פירות לחוד ושפיר פריך דלא מצינו דמייתי וקורא אלא חד בר חד ויש לזה ראיה אלא שאין להאריך כאן בזה וא"כ עלו דברי רש"י כהוגן ולא קשה עליו קושיית התוס' כלל. אבל מ"מ נ"ל להוכיח מההיא סוגיא גופה דפי' התוס' עיקר משום דק"ל אהא דאר"י ואס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא מצינו דמייתי אלא חד בר חד הא אפי' למ"ד לאו כקנין הגוף דמי הא מודה דמ"מ מביא ולא קאמר אלא דאינו קורא והכי ה"ל לאקשויי ואס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא מצינו דקורא אלא חד בר חד ואע"ג דרש"י פי' בדברי ר"י לא מצינו מביא וקורא אלא בירושה כו' וכמשכ"ל משמו דמשמע מקורא הוא דק"ל. לא משמע הכי מלישנא דר"י דשביק לקורא שהוא עיקר קושייתו ול"ק לה ונקט מביא לחוד דמזה לא קשיא מידי אלא וודאי הא דמביא הוא דק"ל. ולפי שיטת התוס' ניחא דאי אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי וא"ב וע"כ דאינו קורא א"כ הא דאינו קורא גורם דאינו מביא נמי ושפיר קאמר ל"מ דמייתי כו' דהא הא דאר"י האחים שחלקו לקוחות הן הוא מטעם דאין ברירה והרי אפי' את"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואינו קורא אפ"ה גבי האחים שחלקו ה"ל ספיקא אם חייבין בקריאה או לא דהא האי מילתא דאין ברירה ה"ל ספיקא די"ל שכל חלקו של זה הגיע לו ושל חבירו לחבירו א"נ שהחליפו מקצת החלקים ובשל כל א' שבידו אחר החלוקה מקצתו משלו ומקצתו משל חבירו ובשני חלוקות הללו ראוי לקרות אפי' אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כיון שלא החליפו של זה בזה א"נ החליפו מקצת אם כדי שיעור יניקת פירות הללו לא החליפו עדיין ראוי לקרות ואיכא נמי לספוקי דילמא החליפו החלקים לגמרי וא"נ לא החליפו אלא מקצת מ"מ לא נשאר לכל אחד ואחד כדי שיעור יניקת פירות אלו שמביא מהן ביכורים ביחד מחלקו שלא נחלף ובב' חלוקות הללו אין ראוי לקרות למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והרי כל היכא דמספקא לן אי ביכורים אלו בני קריאה נינהו אי לא מספיקא אינו רשאי לקרות כדאמרינן התם בפרק הספינה גבי ספיקא של קונה אילנות דר"מ ורבנן דפריך ודילמא ביכורים נינהו ובעי קריאה כלומר ומספיקא אינו ראוי לקרו' וכל היכא דאינו ראוי לקרות מספיקא ה"ל אינו ראוי לבילה דמצות קריאה ובילה דקריאה מעכבת בו. דהכי אמרינן התם דילמא ביכורים נינהו ובעי קריאה ומשני קריאה לא מעכבא ופריך ולא והאר"ז כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו אלמא כיון דאינו ראוי לקרות מספיקא ה"ל אינו ראוי לבילה דקריאה. אע"ג דהתם אם פטור מן הקריאה פטור נמי מן ההבאה אפ"ה בספק קריאה אמרינן דה"ל אינו ראוי לבילה משום דילמא חייב בהבאה ובקריאה ואינו ראוי לבילה דקריאה כ"ש הכא גבי האחים שחלקו דודאי חייבין בהבאה אפי' אם החליפו החלקים אלא דספק אי בני קריאה נינהו או לא דאם החליפו לאו בני קריאה נינהו ומביא ואינו קורא ואם לא החליפו בני קריאה נינהו השתא דמספקא לן אם החליפו או לא מספיקא ה"ל אינו ראוי לבילה ובילה דקריאה מעכבת בו. והיינו דא"ר יוסף אי לאו דאר"י כו' ל"מ דמייתי כו' דכיון דאין ברירה ולקוחות הן אי ק"פ לאו כקנין הגוף דמי ואם החליפו לאו בני קריאה נינהו השתא דמספקא לן אי החליפו או לא ואינו ראוי לקרות מספיקא דדילמא לאו בני קריאה נינהו ה"ל אינו ראוי לבילה ובילה דקריא' מעכבת בו להבאה אי בר חיובא דקריאה נינהו ואפי' להביא א"א ול"מ דמייתי משום ספיקא דקריאה ואר"ל אלא חד בר חד כו'. מיהו כ"ז אינו אלא לפי' התוס' דאי אמרי' אין ברירה ה"ל ספיקא שמא החליפו שמא לא החליפו וה"ל אינו ראוי לבילה מספק ואפי' להביא א"י וא"כ האי ספיקא דקריאה היא גורמת ממילא דלא מייתי כדאר"י אבל לפרש"י דאי אמרינן אין ברירה בוודאי אמרי' דכל משהו ומשהו משיעור יניקה מעורב משלו ומשל אחיו ואי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינו קורא בודאי משום דאין כל שיעור היניקה שלו אלא מעורב מקנין הגוף שלו ומקנין פירות דחלק אחיו א"כ אע"ג דאינו קורא אפ"ה מביא אכתי תקשה אמאי אר"י ל"מ דמייתי כו' הא וודאי מייתי אלא דאינו קורא והל"ל ל"מ דקרי אלא חד בר חד אלא וודאי פי' התוס' עיקר ובהכי נ"ל דברי הרמב"ם שפסק האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכמשכ"ל משמו ופסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי שכתב בפ"ד מה' ביכורים המוכר שדהו לפירות הלוקח מביא ואינו קורא שקנין פירות אינו כקנין הגוף ע"כ א"כ תקשה הא דרב יוסף דלא מצינו דמייתי ביכורים אלא חד בר חד וכבר הקשו התוס' שם כן דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן בפ' החולץ וקי"ל בדאוריי' אין ברירה וי"ל דדווקא בהא לחוד בהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה קי"ל כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי אחיל דהכי מצריך להו בפ' י"נ בהני תרי מילי דר"ל דהכא ודהתם אבל בעלמא קי"ל דכקנין הגוף דמי ועי"ל דדווקא ר"י א"ל דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראי סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דא"ר דליהדר ירושה ומתנה לא והשתא א"ש ולדברי הרמב"ם דפסק דמחזירין זה לזה ביובל ופסק גבי המוכר שדהו לפירות דאפי' לגבי אחר דלאו ברא נמי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וודאי קשה. אבל למש"כ ניחא דהרמב"ם כשיטת התוס' דאפי' אי אין ברירה לאו למימרא דבודאי החליפו חלקם מחצה שלו במחצה של אחיו אלא יש להסתפק נמי שמא לא החליפו כלל ויפה ביררו כל אחד ואחד חלקו המגיע לו מירושת אביו ומסופק בשל תורה אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא לפיכך מחזירין זה לזה דילמא החליפו ולענין קריאה חייבין לקרות מספיקא דילמא לא החליפו כלום ויפה ביררו ואע"ג דגבי ספק דר"מ ורבנן גבי אילנות דפ' הספינה אמרינן דמספיקא אינו רשאי לקרות לק"מ דהא אמרינן התם א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מכדי פסוקי נינהו ליקרי א"ל משום דמיחזי כשיקרא ר"מ בריה דר"ח אמר דילמא אתי לאפקועינהו מתרומו' ומעשרות כלומר דהתם אמר ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקא להו מתרומות ומעשרות ומשני דמפריש להו. ונ"ל ברור דאיכ' בינייהו בין טעמא דמיחזי כשיקרא לטעמא דרב מתנה לדילמא מפקע להו היכא דבודאי חייב בביכורים ולא מספקא לן אלא על הקריאה בלבד אי חייב או לא כגון בהא דהאחים שחלקו דאי אמרת אין ברירה וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולשיטת התוס' דיש לספק לדילמא החליפו ואינו חייב בקריאה אבל מ"מ ביכורי' ודאין נינהו דהא מכל מקום חייב בודאי בהבאה אפי' אי לאו כקנין הגוף דמי וה"נ פטורים מתרומו' ומעשרות כיון דודאי ביכורים נינהו ול"ד לספק אילן א' לר"מ וב' אילנות לרבנן דאי לא קנה קרקע לאו ביכורים נינהו לגמרי הילכך לטעמא דדילמא מפקע להו מספיקא חייב במקרא ביכורים ככל ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא ואי משום דילמא מפקע להו הא פטורין הן מתרומו' ומעשרות כיון דביכורים ודאין נינהו אבל לטעמא דמיחזי כשיקרא אי איפשר למיקרי מספק דילמא אינו חייב בקריאה דשמא החליפו של זה לזה וכמו שבספק הבאה כההיא דפ' הספינה אינו קורא מספיקא משום ספק מיחזי כשיקרא ה"נ בספק קריאה אע"פ שהוא חייב בהבאה וודאי אפ"ה אינו קורא מספיקא משום ספק מיחזי כשיקרא דדילמ' קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכשאומר מן האדמה אשר נתת לי מיחזי כשיקר' כיון דלאו כקנין הגוף דמי. ואף ע"פ שהרשב"ם פי' התם משום דמיחזי כשיקר' שהרי בשביל הבאת ביכורים קא קרי ושמא לאו בקרקע שלו גדלה וקא משקר כו' ע"כ. ולפי' משמע להאי מיחזי כשיקרא משום דדילמא לאו ביכורים כלל נינהו לאו דוקא דאפי' בוודאי ביכורים נמי שייך מיחזי כשיקרא אי קא קרי ואינו חייב בקריאה א"נ בספק חייב בקריאה חיישינן לספק מיחזי כשיקר' אלא הרשב"ם קושטא דמילתא קאמר כיון דהתם מספקא לן דילמא לאו ביכורים כלל נינהו איכא נמי למיחש להאי מיחזי כשיקר' דמפ' הוא ז"ל וה"ה דמשום קריאה לחוד שייך מיחזי כשיקר' אם אינו חייב לקרות וקא קרי וכדפי' וזה ברור וה"ט דלא קאמר הגמ' מאי בינייהו כדרך הגמ' בכ"מ משום דאיכא בינייהו הא דאמרן. והשתא ע"כ ר"י דאמ' אי לאו דאר"י כו' ל"מ דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ומשום קריאה קאמר דלא מצינו דמייתי וכמ"ש ע"כ ס"ל דהא דאינו רשאי לקרות מספיקא ה"ט משום מיחזי כשיקר' לפיכך אפי' בוודאי הבאה וספק קריאה נמי חיישי' למיחזי כשיקרא ואינו קורא מספיקא וה"ל אינו ראוי לבילה דקריאה וממילא קריאה גרמא נמי להבאה דאינו מביא אבל לר"מ דמפ' טעמא דאינו קורא מספיקא משום דילמ' מפקע להו בוודאי הבאה וספק קריאה חייב לקרות מספיקא כיון דוודאי ביכורים נינהו הא פטורין נינהו מתרומות ומעשרות. והשתא מ"ל דמייתי ביכורים וקרי אע"ג דאין ברירה וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ קרי מספיקא לחומרא דילמא לא החליפו ואפי' את"ל דהחליפו לית לן בה כי קרי דהא ליכא למיחש למידי דלמיחזי כשיקר' לא חיישינן ולדילמא מפקע להו ליכא דהא ביכורים ודאי' נינהו ואינו נוהג בהן תרומות ומעשרות. והרמב"ם ז"ל פוסק כר"מ דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אלא לדילמא מפקע להו הילכך אף ע"ג דפסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והאחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אפ"ה קרי מספיקא דכיון דטעמא דלקוחות הן היינו משום אין ברירה והרי הא דאין ברירה ספיקא הוא דילמא החליפו ומספיק' מחזירין וכיון דאיכא לספוקי נמי דילמא לא החליפו ובני קריאה נינהו מספיקא חייב בקריאה נמי כיון דליכא למיחש למידי הילכך מייתי בוודאי וקרי מספיקא וכיון דרשאי לקרות חייב לקרות מספיקא דה"ל ספיקא דאורייתא והשתא ליכא למימר לא מצינו דמייתי או דקרי אלא חד בר חד דכ"ע נמי מייתו מוודאי וקרו מספיקא. וטעמא דפסק כדר"מ משום דילמא מפקע להו ולא פסק כר"א דאמר משום דמיחזי כשיקרא דהא רב אשי בתרא הוא ומרא דגמ' טפי מר"מ נ"ל דה"ט משום דהא בפ"ט דכתובות (ד' פה) ובפ' ג' דגיטין (דף כו) מסיק סתמא דגמ' דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן ולפי מ"ש ע"כ הרמב"ם בשיטת התוס' אמרה דאילו לפירש"י כיון דאפי' אין ברירה מביא ביכורים ואינו קורא בוודאי משום דא"ל שיעור יניקה של קנין הגוף ביחד והא לא מ"ל דמייתי דקאר"י דמייתי וקרי קאמר א"כ להרמב"ם אכתי תקשה הא אלא וודאי כדברי התוס' ס"ל וכמ"ש. אבל מ"מ יש לדחות דאפי' אי הרמב"ם כרש"י ס"ל לא תקשה לדידיה הא דר"י דל"מ לה דמייתי וקרי אלא חד בר חד משום דהתם בפ' השולח מקשינן אהא דר"ל דהמוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מהא דתנן הקונה ב' אילנות בשל חבירו מביא ואינו קורא הא ג' מביא וקורא ומשני הב"ע בזמן שאין היובל נוהג וה"נ מקשה התם מהא דתניא הקונה אילן וקרקע מביא וקורא ומשני נמי הכי ולבסוף מסיק והשתא דאר"ח מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא לא קשיא הא ביובל א' הא ביובל ב' ואע"פ שרש"י פי' יובל ראשון של התחלת מנין היובלות בשעת ביאת הארץ מדברי הרמב"ם נראה שאין מפרש כן אלא יובל ראשון ללקיחתו שהרי כת' שם בפ"ד מה' ביכורים המוכר שדהו או שמכר אילן וקרקע' בזמן שהיובל נוהג ה"ז מביא וקורא ביובל ראשון בלבד שעדיין לא סמכה דעתו של מוכר שתחזור לו הקרקע אבל אם חזר ומכרה ביובל ב' ה"ז מביא ואינו קורא שהרי סמכה דעתו שאין לו אלא הפירו' וקנין פירות אינו כקנין הגוף. ולפי"ז אע"ג דהאחים שחלקו מחזירין זה לזה ביובל משום דא"ב וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ ביובל א' שאחר החלוקה מביא וקורא משום דלא סמכה דעתו כדאמרי' גבי לוקח גמור וע"כ ר"י דקאמר לא מצינו דמייתי אלא חד בר חד ל"ל דר"ח אלא כדס"ד מעיקרא ואין חילוק בין יובל ראשון לשאר יובלות דאלו לר"ח לק"מ דמ"ל דמייתי ביובל ראשון אחר חלוקת האחים וכן בדור שני ביובל ראשון אחר חלוקתם וכן בכל דור ודור ביובל א' אחר חלוקתם אבל למאי דמסיק כדר"ח לק"מ ומ"ל דמייתי וקרי בכל דור ביובל ראשון אחר חלוקתם וא"כ אינו ראיה שהרמב"ם בשיטת התוס' קאי מ"מ כבר נתברר בראיה עצומה שפי' התוס' עיקר. וא"ת אפי' לפי' התוס' מ"ק ר"י לא מצינו דמייתי ביכורים ואהבאה גופיה פריך דמחמת שאינו ראוי לבילה דקריאה הוא גורם להבאה דלא יביא נמי הא התם בפ' הספינה משני אהא דפריך מאר"ל דר' זירא דעביד להו כר"י ב"ח דאמר בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא וה"נ כיון דאיפשר למיעבד כדר"י ב"ח לגרום שלא תחול עליו חובת קריאה ואין קריאה גורמת לפטור מן ההבאה אלא מביא אם כן אכתי ה"ל לר"י לומר לא מצינו דקורא אלא בחד בר חד דאילו הבא' הא וודאי משכחת לה כמו התם. וי"ל דהכי קא ק"ל למאי דמצינו בכולה תלמודא במשנה וברייתא בהרבה מקומות אין מספר מביא וקורא דלמאי דתני קורא ש"מ דלא עביד לה כר"י ב"ח והשתא ל"מ דהא בקורא לא משכחת לה אלא בחד בר חד אלא אפי' ההבאה גופיה לא מצינו כיון דלא עביד לה כר"י ב"ח דספק של קריאה היא גופה גורמת להבאה דלא יביא ואלומי קא מאלים לפירכא דידיה דלמאי דאמרת קורא ש"מ דחל עליו מצות קריא' ולא עביד ליה תקנה כר"י ב"ח לפטור מן הקריאה השתא ל"מ דאינו קורא אלא אהבאה נמי ק"ל אמאי יביא דספיקא דקריאה היא גורמת לו ממילא דלא יביא וכדאמרן. ועוד הביאו ראיה שם בתוס' בפ' השולח דלא כפירש"י מהא דאמרינן בפ' יש בכור גבי חמש סלעים דבכור ולא חצי חמש דכ"ע אית להו דר"א דאמר האחים שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות משמע אי לקוחות הן פטורין אפי' למ"ד חמש ואפי' חצי חמש דאפי' חצי חמש ליכא ע"כ. וכיון דפי' התו' עיקר דבחלוקת אחים או שותפים איכא נמי לספוקי שמא החליפו חלקם לגמרי של זה לזה למאן דל"ל ברירה א"כ בנ"ד חמץ שישראל ונכרי שותפין בו וחלקו אחר הפסח אע"פ שלא מכר הישראל חלקו לנכרי קודם הפסח אפי' הכי החמץ שהגיע לחלקו של ישראל מותר דה"ל ספיקא דרבנן דכיון דקי"ל אין ברירה בדאוריי' בשל דבריהן ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. הרי נתברר דין חמץ שישראל ונכרי שותפים בו ולא מכר הישראל את חלקו קודם הפסח:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |