שדי חמד/כללים/א/קמז
|
< הקודם · הבא > |
קמז איבה אי שרינן איסור דרבנן משום איבה עיין פרמ"ג בא"ח סי' ש"ל בא"א סק"ה שנסתפק בזה ומסיק בצ"ע ובס' ערוך השלחן שם כתב וז"ל אם אין מקבלים טעם ואיכא איבה פשיטא דשרי כל דליכא חילול שבת ואפי' איסור דרבנן וכ"כ הריטב"א בחי' עכ"ל וחי' הריטב"א לע"ז אמצ"א. ומסופקני בכונת הרב אם מ"ש ואפילו איסור דרבנן קאי אדלעיל וכלומר אם אין שום חילול שבת אפילו באיסור דרבנן הוא דמתירין משום איבה הא אם יש איסורא דרבנן אין מתירין. או שמא מ"ש פשיטא דשרי כל דליכא חילול שבת ר"ל באיסור תורה ומ"ש ואפילו איסור דרבנן כלומר אפי' אי איכא חילול באיסור דרבנן ש"ד כל שאין בו חילול באיסור תורה ולפי הנר' זהו מה שנסתפק הפמ"ג בדברי המג"א שסיים אם יש לחוש לאיבה שרי אם אין חילול שבת ע"כ ומסתפק אם אין חילול שבת כלל קאמר או שאין חילול שבת בדאו' הוא דקאמר. ולפום ריהטא נראה כצד האחרון דאל"כ מאי קמ"ל הרי כיון דליכא שום חילול שוה שבת לחול ובחול מותר משום איבה כמ"ש ביו"ד סי' קנ"ד ואולי י"ל דסד"א דדוקא בחול דברור שיש בו משום איבה דאין שום צד להשתמט הוא דשרי' משום איבה משא"כ בשבת דיש טענה ואמתלא להשמט דידן דמנטרי שבתא וכו' הגם דנכרי זה אינו מקבל טעם ואמתלא אין לנו להתיר מפני נכרי זה (ועיין נהר שלום שם ע"ד המג"א דאף דכ' התוס' דאי איכא איבה שרי לא משמע כן מדברי הרמב"ם שכתב ואין חוששין לאיבה וכו' וכיון דעל הרוב לא שייך איבה לא התירו שתיילד אפילו אם באיזה פעם שייך איבה עכ"ל) אהכי קאמר דכיון דאין שום חילול אפילו מדרבנן מתירין משום איבה ואם כן מתבאר דהיכא דאיכא איסור דרבנן אינו מותר משום איבה:
הן אמת דלכאורה נראה דיש להוכיח דשרינן איסור דרבנן משום איבה ממ"ש מרן הב"י ביו"ד סי' קי"ב בד"ה מ"כ בתשו' אשכנזית בשם רבינו שמחה דמותר לאכול פת של נכרי לנזהר עם שאינם נזהרים משום איבה וראיתו מירוש' דדמאי דהתיר דמאי כה"ג בשבת של אסיפה לסעודת מצוה ודוקא בפת שהוא עיקר הסעודה ואם כלם אוכלים והוא אינו אוכל איכא איבה אבל מי שנוהג איסור בחמאה של נכרי וכיוצא אסור לו לאכלה עם מי שאינו נזהר דכמה איכא שאין נפשם תאבה לאכול חמאה עכ"ל הרי דבמידי דאיכא למיחש לאיבה דלא מצי לאישתמוטי נפשיה שרינן ליה משום איבה ורק בחמאה וכיוצא כיון דמצי לאישתמוטי וליכא איבה לא שרי:
אך ראיתי להרב זכור לאברהם אביגדור בחא"ח סי' ל"א שעמד מתמיה בענין הטמנת החמין שאם החזירו הישראל בשבת אסור לכל אדם לאכול ממנו ושמע שגדולי ישראל ומכללם הגאונים מחנה אפרים ומוהר"י ווילנא אף שהיו נזהרים בביתם כשהיו סועדין אצל אחרים היו אוכלים אף שהבעלי בתים היו מחזרין התבשיל בשבת לחמם וכיון שאסור לאכול לא היה להם לאכול בבית אחרים מפני הכבוד וכתב ליישב דעתם עפ"י דברי מרן הב"י הנ"ל וז"ל וא"כ ה"ה בנ"ד כשיש חשש שהוחם בשבת או שיש חשש שנתבשל בשבת ע"י נכרי שאפילו אם בישלו ישראל אין התבשיל אסור אלא מדרבנן מותר לאכו ל אותו תבשיל משום איבה ושוב הביא הירושלמי פ"ד דדמאי (שממנו הביא ר' שמחה ראיה לדינו והוכיח דהירוש' מיירי לפרושי מתניתין דהמדיר חברו שיאכל אצלו אוכל על פיו ובלבד שיאמר לו מעושרין הן וכי אמרינן בירוש' דהתירו משום איבה בסעודת אסיפה איירי נמי בכה"ג וכתב דגם הרש"מ הנ"ל דהתיר משום איבה לא התיר אלא בסתם שאינו ידוע שהלחם שבשלחן הוא פת של נכרי אבל אם ידוע לא ע"כ תוד"ק ומובן מזה דגם מה שהיו עושים הגדולים שתמה עליהם היה דוקא בסתם שלא היו יודעים שתבשיל זה נתבשל בשבת או החזירוהו לתנור בשבת שאם היה ידוע להם כן לא היה מתירים לעצמם דאין להתיר שום איסור משום איבה אף שאינו אלא איסור דרבנן. ואף שהוא דוחק לפרש כן בדברי מרן שכתב שמותר לאכול פת של נכרי לנזהר עם שאינם נזהרים וכו' ולפי דרכו הו"ל למימר שמותר הנזהר מפת של נכרים לאכול פת עם שאינם נזהרים מ"מ כיון שמתבאר מהירוש' דלא התירו אלא באמר לו מעושרין הן על כרחין לדחוקי אנפשין כי היכי דלא ליהוו דברי רש"מ מן המתמיהין ומ"מ איני מבין דסוף סוף תיקשי לן על רש"מ היכי שרי בסתם הלא בירושלמי לא התירו אלא דומיא דמתניתין דאומר מעושרין הן. אבל בסתם מנ"ל דשרי וזה י"ל בדוחק אך תמיה לי איך נתקררה דעתו ממה שתמה על הגדולים שהיו אוכלים בבית בעה"ב תבשיל שהיו נזהרים בביתם מלאכלו משום איסור ואמר מר דטעם עפ"י תשובה אשכנזית וכו' הרי בתשו' זו לא התיר אלא בפת דהוא עיקר הסעודה ולא מצי לאישתמוטי ואיך התירו לעצמם בתבשיל דתבשיל הוא כחמאה שאין עיקר הסעודה עליו ומצי לאישתמוטי דלא ניחא ליה עתה בתבשיל כזה וגם מה שהביא בשם הרדב"ז דאף דס"ל דהבדילגא"ן הוא ודאי ערלה לא היה נמנע לאכול אצל בעה"ב אעפ"י שיודע שאוכלים אותו אף שנראה ודאי שלא היה אוכל אלא בסתם. מ"מ לפי הנראה הוא היפך סברת התשו' אשכנזית הנ"ל וצ"ע ואיך שיהיה מתבאר מדברי הרב זכור לאברהם דאין היתר משום איבה אפילו איסור דרבנן. ומה שצדדתי למעלה בדברי הריטב"א שהביא הרב עה"ש הנה עתה השגתי ס' מעשה אברהם שם בחיו"ד סי' ן' שהבין מדברי הריטב"א הנ"ל דגם איסור דרבנן אינו מותר משום איבה והביא גם דברי הרב זל"א הנ"ל וגם הוא פסק בנדונו לאסור למי שנזהר מפת ש"ן שלא יאכל ממנו בידוע לו אפילו לצורך סעודת שבת שאין לו לחם אחר עי"ש עוד מצאתי להרב פתח הדביר בח"א ד' ב' ע"ד דשקו"ט בדברי תשו' רבינו שמחה הנ"ל והביא גם דברי הרב זל"א הנ"ל ושקו"ט בדב"ק וגם נרגש איך התירו לעצמם תבשיל ההטמנה דאינו דומה לפת ונדחק ליישב ואההיא דהרדב"ז כתב דהרואה התשו' במקומה יראה דלא התיר לעצמו אכילת הבדילגא"ן בבית אחרים אלא כונתו שלא היה נמנע לאכול אצל בעלי בתים שאר אוכלין שנתבשלו בכלים שבישלו בהם הבדילגא"ן ולא הצריך הגעלה לכלים מטעם שאין איסורו מבורר על דרך שכ' הרדב"ז עצמו בח"א סי' רצ"ו דהריטב"א בשם רבותיו כ' דבדבר שאין איסור מבורר ולא מוכרח לא ישנה מפני המחלוקת ומצאתי להג' בשו"ת רמ"ץ א"ח סי' י"ח שהביא דברי הפרמ"ג הנ"ל והוא כתב בשם הרב תוספת שבת שהבין מהמג"א סי' ש"ל דכשיש איבה גמורה מותר בחילול שבת דרבנן ואף דבסי' שכ"ה מוכח מדברי המג"א סק"ו דמה שיש להתיר כשאי אפשר בלא"ה הוא משום דאין לנו רה"ר (והוי תרתי דרבנן כרמלית ועקירה לחוד) היינו משום דלא שייך שם כ"כ איבה גמורה במשא ומתן משא"כ בחולה ויולדת דיש חשש סכנת נפשות איכא איבה גמורה:
ואם יש באיבה חשש סכנת נפשות אם מותר לעשות מלאכה דאורייתא בחת"ס יו"ד סוס"י קל"א כ' דמותר אף שמדברי מג"א סוס"י של"ד משמע דדוקא בכיבוי ומדברי הרב מטה אשר בד' ק"ך סוף ע"א נראה קצת דס"ל דאין שום צד להתיר איסור תורה משום איבה עי"ש:
ואיסור תורה דלפני עור לת"מ קיל לענין זה דמותר משום חשש איבה כ"כ בס' שבולי דוד ליו"ד סי' קנ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |