שדי חמד/כללים/א/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים טו

טו אין דנים בערב שבת ובעיו"ט כן הוא לשון מרן בח"מ סי' ה' ס"ב וכ' הרב חשק שלמה שם בהגב"י דמדשני מרן בלישניה דגבי שבת ויו"ט כ' אסור לדון ואילו בע"ש ועיו"ט כ' אין דנין משמע דליכא איסורא אלא בשבת ויו"ט ולא בערבי שבתות וי"ט ואין נראה כן כ"א גם בע"ש ועיו"ט איכא איסור עי' בסמ"ע סק"ג עכ"ל ולענ"ד גם כוונת מרן היתה בזה לומר דאסור שהרי הוא תפס ל' הריב"ה שגבי שבת ויו"ט כ' אסרו חכמים לדון בשבת ויו"ט גזרה שמא יכתוב ואלו גבי ע"ש ועיו"ט כ' אין דנין בע"ש וכו' ומרן בב"י מראה מקום הוא לו שכן אמרו בירו' פ' אחד דיני ממונות הל' ז' והביאוהו הרי"ף והרא"ש שם ככתבו וכלשונו אסור לדון ד"מ בע"ש ועיו"ט ומקשי' דממתני' משמע דוקא דיני נפשות הוא דאין דנין הא דיני ממונות דנים ומשני כאן להלכה כאן לדברי תורה ופי' הרב תוי"ט בפלפלא חריפתא דר"ל דדינ"פ אסור לדון מה"ת ודיני ממונות אסור לדון מדרבנן וכ"כ מרן הב"י שכן פי' הסמ"ג דבע"ש אסור מדרבנן (דברי הסמ"ג הם בעשין צ"ח) וכ"כ הרב הנמק"י בסנהדרין גם הרב פני משה שם פי' כן בכוונת הירוש' ד"נ אסור לדון בע"ש מה"ת וד"מ אסור מדרבנן ודברי הירוש' הנ"ל נאמרו ונשנו בפ"ה דמס' ביצה הל' ב' ושם פי' הרב קרבן העדה בסיגנון אחר ועכ"פ גם לפירושו אסור לדון לכתחלה ד"מ בע"ש ובעיו"ט וע"ע בירוש' פ"ק דכתובות הל' א' ובפני משה וקרבן העדה ובמראה הפנים שם בד"ה כאן להלכה ובשירי קרבן ד"ה אסור ולמרן חיד"א בס' ברכ"י סי' ה' אות ג' וגם הרמב"ם בפי"א מהל' סנהדרין הל' ג' כתב מפורש דמדבריהם אין דנים בע"ש (וחידוש הוא שמרן בב"י לא הזכיר דבריו בזה) וכ' מרן בכ"מ שהדין הזה הוא מהירוש' שאמרו אסור לדון בע"ש ומסיק כאן להלכה כאן לד"ת והזכיר דברי הסמ"ג עי"ש ופשוט דכוונת מרן הב"י לפרש מ"ש רבינו הטור אין דנים בע"ש דר"ל דאיכא איסורא וא"כ כשתפס הוא עצמו לשון זה ודאי שכונתו לומר דאיכא איסורא אלא דרבינו הטור ומרן ניחא להו למינקט בע"ש לישנא דמתני' דסנהדרין דתנן בל' אין דנים בע"ש ועיו"ט (אף דל' המשנה הוא על ד"נ ואינהו מיירי בד"מ) אבל גבי שבת לה"מ למינקט לישנא דמתני' בפ"ה דביצה (ואלו משום רשות לא דנים וכו') דתנא דמתני' כריך ותני כמה מילי ואינו ל' מיוחד לדון בשבת. כנ"ל לומר בדוחק ויהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ נלע"ד פשוט דגם דעת מרן הוא כן כדעת הרי"ף והרא"ש שהעתיקו ל' הירושלמי אסור לדון ד"מ בע"ש:

הן אמת דראיתי להרב קרבן נתנאל בפ"ק דכתובות שכ' שמדברי הרא"ש שם בסי' ג' מוכח דס"ל דמותר לדון בע"ש עי"ש באות ה' ואחרי המחי"ר תמיהני עליו איך פה קדוש יאמר זה והלא מפורש בהרא"ש בפ"ד דסנהדרין סי' ט' בהפך שהביא דברי הירוש' שאמרו אסור לדון ד"מ בע"ש וכו' ומה"ת שלא תהיה כן דעתו בדבר שלא נמצא בזה שום מחלוקת דאף דמייתו בירושלמי דתני ר' חייא דמותר לדון ד"מ בע"ש הא משני לה בירוש' דר"ח מותר מה"ת הוא דקאמר ולפרושי דיוקא דמתני' אתא דממתניתין משמע דדיני נפשות הוא דאין דנין אבל דיני ממונות דנים והיינו מן התורה (ואינו מן התימה דתני ר"ח מותר במידי דאיכא איסורא די"ל דמותר מאיסור דאיירי ביה אע"ג דאיכא איסור מדרבנן מאנפא אחרינא ומעין זה כתבו הראשוני' במאי דאמרינן בריש מס' שבת דף ג' ע"א בבא דרישא פטור ומותר דלאו מותר לגמרי הוא אלא מותר מאיסורא דאיירי ביה ע"ש:

ובמה שרשמתי לקמן במערכת המ"ם אות ט' שנשתמשו בזה כמה רבנים הלא בספרתם) ועוד כתבתי שם באות ק"ג דזמנין יתפרש מותר דר"ל פטור אבל אסור וזמנין ר"ל דאין בו הזהרה אבל איסורא איכא עי"ש. ופליאה היא בעיני איך עלה על דעתו לחלוק עלינו את השוין ולומר שלדעת הרא"ש מותר לדון ד"מ בע"ש מה שלא נמצא סברא זו בשום פוסק ובפרט שכבר הביא הרא"ש עצמו דברי הירושלמי כאמור. ורבינו התה"ד בסי' זכ"ר נשאל אם יש קפדא לחלוץ בע"ש והשיב יש להקפיד מצד איסורא דכתב אשירי במס' סנהדרין פ"ד מן הירושלמי דאסור לדון בע"ש מדרבנן אפי' ד"מ וחליצה נמי דין הוא עכ"ל הנך רואה שהבין בדעת הרא"ש שמה שהביא דברי הירושלמי הוא לפסוק הדין כן באופן שנראה פשוט שדעת כל הפוסקים הוא דאיכא איסורא דרבנן לדון בע"ש וכן דעת הרא"ש ומרן בש"ע וכ"כ מפורש הרב מוהרמר"י בביאורו לסדר גט ראשון (בס' ברכת המים) באות ד' דלדון בע"ש אסור מדרבנן ודברי הרבנים חשק שלמה וקרבן נתנאל לענ"ד צ"ע ובעיקר הוכחת הרב קרב"נ מדברי הרא"ש דס"ל דמותר לדון בע"ש ומשמע דר"ל דהרא"ש חולק בדין שפסק מרן בש"ע (שזה ל' הרב קרב"ן וא"ת לינשא בחמישי הא קי"ל דאין דנין בע"ש וכן פסק בש"ע חו"מ סי' ה' ונראה מדברי רבינו דס"ל דדנים בע"ש וכן משמע בסמוך וכן נמי לכנוס בששי ולבעול בשבת לא דאין בתי דינים קבועים בשבת ולא הזכיר שאסור מטעם זה לכנוס בחמישי וצ"ע עכ"ל) נראה ברור שכ' כן לפי שלא ראה דברי הרב שלטי הגבורים בסוק פרק זה בורר שכ' דאף למאי דקיי"ל דאסור לדון בע"ש מ"מ טענת בתולים דאינו אלא להוציא הקול כדי שלא תתקרר דעתו דסגי בקבלה בעלמא מבלי שידונו עתה הדין לגמרי הא מילתא שרי ועוד כתב טעם אחר דדוקא דיני ממונות אסר הירוש' אבל טענת בתולים מידי דאיסורא הוא שמא זינתה תחתיו וכו' ושרי עי"ש והריטב"א בחי' לכתובות ה"ד מרן חיד"א בברכי יוסף סי' ה' אות ה' כתב וא"ת היאך נשאת ביום ה' דהא קי"ל אין דנין בע"ש וי"ל נהי דאין חותכין דין מפני שצריך ישוב מיהו שומעים טענות בע"ד וכיוצא בזה עכ"ל מדברי שניהם למדנו דרב המרחק שבין טענת בתולים לשאר דיני ממונות דעלמא וא"כ אף לפי הוכחתו מדברי הרא"ש אין לנו הכרח אלא דמותר לקבול בב"ד בע"ש על טענת בתולים. או אם אף לדון מותר היינו משום דמילתא דאיסורא הוא. אבל שאר דיני ממונות גם להרא"ש אסור ולא נתקררה דעתי לומר דגם הרב קרב"ן מ"ש דנראה מדברי הרא"ש דמותר לדון בע"ש כונתו דוקא על דין טענת בתולים דמלבד דסיגנון לשונו אינו מורה על כונה זו אף גם זאת אם לזה כיון לא היה לו לסתום אלא לפרש שיש לחלק בין שאר דינים לטענת בתולים כמו שחילקו בזה הרבנים הנז"ל וצ"ע:

ומצאתי שעל דברי הרב חשק שלמה כבר קרא ערער הרב חינא וחסדא בח"א ד' ל' ע"ד דאחר שכתב דנ"ל ברור דאסור מדרבנן לדון בע"ש וכמו שנראה מדברי הרי"ף והרא"ש בשם הירוש' וכתב דאף דהריב"ה ומרן בש"ע נקטו דין זה בלשון אין דנים ואילו בשבת כתבו אסור לא מכרעא משום די"ל כיון דאין הטעם שוה בהם דבשבת אסור שמא יכתוב דהוי איסור תורה משא"כ בע"ש דאין איסורו אלא ביטול ענג שבת דאינו אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת ריש פרק ל' משו"ה נקטי לישנא דאין דנים ומשמע נמי איסורא כדתנן במס' ביצה ד' ל"ו הנה אחר כל זה סיים דהוצרך לכתבו מפני שראה להרב ח"ש שהבין בדברי מרן שכתב אין דנים דליכא איסורא ולכן כתב ע"ד דזה אינו וכו' עי"ש ולפי מה שכתבתי לא מכרעא עכ"ל הרי לך דהרב חינא וחסדא השיג על הרב ח"ש כמש"ל ולפי חומר הנושא אפשר להליץ בעד הרב ח"ש דאין כונתו להחליט שכן דעת מרן אלא כונתו לפרש דברי מרן דאף דמדשני בלישניה יש במשמע דכונתו דבע"ש ליכא איסורא מ"מ אין האמת כן אלא גם דעת מרן הוא דאסור וכמו שנראה שהרב הסמ"ע מפרש כן דברי מרן ולזה ציין לעיין בסמ"ע כן אפשר לדחוק בכונתו ואין להאריך:

ומה שהרב חינא וחסדא ישנו בנותן טעם על השנו"ת הלשון כנז"ל לענ"ד אין זה טעם לשבח דהאי טעמא תיסגי לן למאי דלא כריכו ותנו להו בהדדי (אסור לדון בשבת ובע"ש וכו') דנימא דמשום דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד תנו להו כל חד באנפי נפשיה אבל אין זה מפסיק לשנות לשון שנשתמשו בו חכמים בירושלמי שאמרו אסור לדון וכו' כמובן גם מאי דפשיטא ליה דביטול ענג שבת אין בו אלא ביטול מצוה דרבנן וכמ"ש הרמב"ם בפ"ל מהלכות שבת הנה המעיין בדברי הרמב"ם יראה שלא כתב דענג שבת הוא מדרבנן אלא כתב שהוא מדברי סופרים וידוע דדרך הרמב"ם להשתמש בלשון זה אף בדבר שהוא מן התורה ממש אלא משום שלא נתפרש בתורה קרי ליה מד"ס ועם שנמצא בכמה מקומות שבאיזה דין שהוא מדרבנן ממש כותב הרמב"ם מד"ס כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ה' אות ח' מ"מ הא והא איתא ומנ"ל דהאי מד"ס מדרבנן הוא ומצאתי להרב חת"ס בחא"ח סי' קס"ו שכתב דנ"ל פשוט שמה שכתב הרמב"ם בפ"ו (צ"ל בפ' ל') מהלכות שבת דעונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים דכתיב וקראת לשבת ענג דאין כונתו שהיא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים אלא דאורייתא ממש נאמרה למרע"ה בע"פ הלכה למ"מ אתי ישעיה אסמכיה אקרא דאלת"ה שהיא הל"מ אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה אע"כ הלל"מ היא ורמב"ם קרי ליה דברי סופרים כדרכו בקידושי כסף שסוקלים עלייהו ואפילו הכי כיון דאתי מדרשא קרי ליה דברי סופרים וכו' ע"כ לענייננו עי"ש עוד הרי דפשיטא ליה דעונג שבת היא מצוה מן התורה ממש ועם כי אין כל רבני האחרונים מסכימים לסברא זו כמו שמתבאר ממה שרשמתי לקמן במערכת העי"ן אות ס"ה מ"מ יש ויש כמה מחברים שרשמתי שם דנקטי הכי עי"ש ולדידהו ודאי אזדא ליה טעמיה דרב חינא וחסדא שהרי שקולים הם (דבשניהם יש עסק דאורייתא) ויבואו שניהם גם יחד בבא אחת ובסיגנון לשון אחד והיה אפשר לומר על דרך שכתב הרב ובסיגנן אחר דמשום דבשבת יש חשש איסור (שמא יכתוב) נקטי אסור ובערב שבת דליכא חשש איסור תורה אלא חשש ביטול מצוה בשואת"ע נקטי לישנא דאין דנים ומהאי טעמא פלוג רבנן בתרי בבי ועבוד רבנן דמשנו בלישנייהו להורות דלא ראי זה כראי זה. אלא דעיקר דבריו לא נראו לענ"ד כי מתבאר מדבריו דמר סבר דכי אמור רבנן שלא לדון בערב שבת היינו משום דחשו שמפני זה יבא להתבטל מעונג שבת בהיותו טרוד בדין ואנא דאמרי לא כן אבי אלא חכמים חשו דמפני שצריך לעסוק בצרכי שבת (דדש בהו בכל שבוע ולא יסור ממה שרגיל תמיד) לא יעיין בדין היטב וחשו על דין שיהא נידון באמת ובצדק ולא בטעות ובסמ"ע סק"ג מפורש כן שהטעם הוא משום חשש שלא יטעו בדין מחמת טרדתן ופירש על דרך זה מ"ש הרמ"א די"א דבזה"ז דנים בע"ש משום ביטול ודוקא לענין ממון יש להקל אבל בדבר איסור אין להקל דהיינו משום דכיון דהחשש הוא שמא מחמת טרדתם בצרכי שבת יטעו בדין א"כ בממון י"ל דאף אם יטעו הפקר ב"ד הוא אבל באיסור דאין שייך לומר הפקר ב"ד אין להקל וכן מפורש בדברי הרב תה"ד (שהזכיר בסמ"ע) בסי' זכ"ר שאחר שכתב שעתה נהגו לדון בע"ש מפני ביטול ת"ת של מלמדין כתב ואפשר דהיינו דוקא לענין ממון מכשרינן דאיתיהיב למחילה והפקר ב"ד הפקר והוי כאילו קבלו עליהם קרובים או פסולים אבל לענין חליצה דאיסורא היא לא מהני הני טעמי וכו' עי"ש מכל זה מתבאר דהטעם הוא משום שמא יטעו הדיינים בדין וכ"כ בס' דכיון דהטעם הוא אולי יטעו הדיינים אפילו אם הבע"ד מרוצים אסור כשקבלו עליהם לדון דין תורה אבל אם קבלו עליהם בין לדין בין לטעות מותר איברא דהטעם שכתב הרב חוח"ס (משום דאתי לאמנועי מצרכי שבת ויו"ט) לפי הנראה מאיש לוקח והם דברי הר"ן בריש כתובות והביאו מרן בב"י והזכירו גם הרב שלטי הגבורים הנז"ל ועם שמדברי הרבנים תה"ד וסמ"ע מתבאר דלא סברי האי טעמא (וחידוש הוא שלא הזכירו טעמו של הר"ן דלפי טעמו נראה דליכא למימר דשרי דיני ממונות משום דאף אם יטעו הפקר ב"ד הפקר דמה יושיעינו הפקר ב"ד למניעה מצרכי שבת ויו"ט) מ"מ בדברי מרן בש"ע נוכל לומר דסובר טעם זה שהביאו בב"י ויתקיימו מצד זה דברי הרב חינא וחסדא אמנם אכתי לא איפרק מחולשא כמו שכתבתי למעלה. ומ"ש הרב חינא וחסדא דגם בלשון אין דנים יש במשמע איסורא כדתנן במס' ביצה וכו' הנה אמת דבלשון זה נאמר"ו ונשנ"ו מפי האמוראים ושנו חכמים בלשון המשנה וברייתא דינים רבו מספר דאית בהו איסורא ולמפורסמות אין צריך ראיה מ"מ דיוקו של הרב חשק שלמה הוא מדמשני מרן בלישניה בשני דברים התכופים דבשבת אמר אסור ובע"ש אמר אין דנים וההיא דמס' ביצה אינו ענין לו כמובן:

ודע דעתה יו"ל ס' כנסת הגדולה ע"י אחד מהסופרים המפורסמים וראיתי שם במחברת הראשונה צד ע"א וע"ב מאמר סופר אחד (בשם הערות ביקריות בתלמוד ירושלמי יקבנו) שהביא דברי הירושלמי הנז"ל שאמרו כאן להלכה כאן לדבר תורה ומה שפירש הרב קרבן העדה דלהלכה ר"ל בדיעבד ולד"ת ר"ל לכתחלה וכתב שפי' זר הוא ושהשיגו הרב מראה הפנים. ושמפני זה פירש בפני משה להלכה מד"ס לד"ת מדאורייתא אולם גם זה הוא זר מאד לפרש כי איזה חכם יאמר מותר בדבר אשר גם לדעתו הוא אסור מד"ס ואמנם באמת נראה כי באמרם להלכה ר"ל פסק דין למעשה (פראקטיק) וזה אסור ובלשון לד"ת ר"ל הוצאת משפט לתלמוד (טהעאריע) וזה מותר ובירושלמי סנהדרין פ"א ה"ו אמרו כאן להלכה כאן למעשה ושם ר"ל במלת הלכה על תיהוריה ובאמת ישנם בגדר מלת הלכה מושגים שונים בלשון חכמים עכ"ל. וכתב המו"ל (עמ"ש הסופר דהלכה ר"ל פסק דין למעשה וז"ל) עיין ב"ב ק"ל אין למדין הלכה וכו'. ועוד בהרבה מקומות והוא כדברי הסופר עכ"ל ואומר אני דהסופר הנכבד הזה לפי שלא ראה אלא דברי הרב פ"מ סמך על דעתו דהפירוש הזה הוא זר מאד שאילו היה רואה שפירוש זה של כת הקודמים הוא שהסמ"ג כ"כ בעשין צ"ח בשם מגילת סתרים לרבינו נסים (עיין בברכי יוסף סי' ה' אות ג') ומרן בב"י קבלו בסבר פנים יפות וכ"כ הרב הנמק"י בסנהדרין וכן פירש הרב תוי"ט בפלפלא חריפתא ע"ד הרא"ש בפ"ד סי' ט' וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פי"א הלכה ג' עי"ש בכ"מ ומדברי הרב תה"ד בסי' זכ"ר שהבאתי למעלה (בד"ה הן אמת) מוכח ג"כ דמפרש דברי הירוש' דלהלכה ר"ל מדרבנן גם הרב קרבן העדה חזר בו ממה שפי' בקרבן העדה במס' ביצה ובשיירי קרבן פ"א דכתובות שנ"ה ופיר"ש כאן להלכה כאן לד"ת דר"ל דמתני' מדאוריי' ודברי ר' אבהו דאמר אסור הוא מדרבנן וכתב שכן משמע מדברי הפוסקים והשגתי עתה חידושי רבינו יונה למס' סנהדרין וראיתי שם (עמ"ש בש"ס ד' ל"ה ע"א) בד"ה וליגמרו במעלי שבתא וכו' איכא דק"ל ל"ל למימר דאין רציחה דוחה שבת וכו' ותמיה לי כיון דאסור לדון בשבת כי קתני מתני' אין דנים לא בע"ש ולא בעיו"ט ליתני נמי ולא בשבת ובירושלמי גרסינן (הביא דברי הירושלמי עד התם להלכה כאן לדברי תורה וכתב וז"ל) כלומר כי קתני מתני' דן דמשמע הא ד"מ דנים מיירי לדברי תורה כלומר שמדין תורה יש לנו לומר דנין וכי אמרינן אין דנין ד"מ בע"ש מדרבנן הוא ולפום הירושלמי איכא למימר דהא דלא קאמר בגמרא טעמא משום דאין דנים בשבת משום דממתני' דין תורה קאמר כלומר דלא אפשר למיעבד הכי והילכך ל"ק נמי אמאי לא קתני במתני' ולא בשבת משום דמדרבנן הוא וזה הירושלמי כתבו הרי"ף עכ"ל הנך רואה בעיניך דמפרש להדיא דברי הירוש' כדמתרגם להו הרב פ"מ ועפ"י דברי הירושלמי ופירושו נתקררה דעתו להתיר תמיהותיו אמור מעתה אילו ראה הסופר הנכבד הזה להקת הנביאים ראשונים ואחרונים עליונים למעלה דניחא להו בפירוש זה היה מבטל דעתו והוה הדר ביה שכן ראוי להיות חוזר דאינהו מארי דתלמודא וחובה עלינו לכוף ראשנו לקבל דבריהם אף אם כמו זר נחשב בעינינו ואינהו בקיאי וידעי דכן הוא מטבע הלשון בירושלמי וכל שכן שבאמת מה שמתמיה הסופר דאיך יאמר החכם מותר בדבר שאסור מדרבנן אינו מן התימה כלל כמו שכתבתי לעיל (בד"ה הן אמת) ודבר זה פשוט אצל עי"ן רוג"ל בדברי הראשונים בפירושיהם בכמה מקומות וכמו שמתבאר ממה שרשמתי במערכת המ"ם אות ח' הנז"ל ומה שסייעו הרב המו"ל מהש"ס דב"ב ד' ק"ל לדעתי היא עזר כנגדו דמהתם מוכח דכשכונתינו לומר הלכה על פסק דין למעשה צריך לומר הלכה למעשה אבל מאמר הלכה (בלא למעשה) משמעותו שאומר כן דרך לימוד ולא שאומר כן לפסוק דין למעשה עי"ש ברשב"ם בד"ה ומר סבר מעשה רב כשאומר הלכה כפ' אין סומכין לעשות כן עד שיאמר הלכה למעשה דאי אמר הלכה איכא למימר דדרך לימודו אמר הכי עכ"ל וק"ל אמנם הטיב אשר דבר הסופר הנכבד נ"י כי במלת הלכה ישנם מושגים שונים בדברי חכמים ואין דנים המקום אחד על הכלל כולו כי בכל מקום תתפרש המלה לפי מקומה ושעתה. ולהפיס דעת הסופר הנכבד הזה אעתיק פה מה שכתבתי בקונטריסי במערכת המ"ם אות ז' בשם הרב יד מלאכי במערכת המ"ם אות תס"ה וז"ל מהלכה בכמה מקומות יש בירושלמי לשון זה כגון צריך לעשות כך וכך מהלכה ור"ל שהוא מדרבנן וזהו דוקא כי לא מייתי דרשא דקרא אבל אי מייתי איזו דרשא הוא מדאורייתא כ"כ רבנו בצלאל סס"י א' בשם ר"ש בפיה"מ כ"י עכ"ל הנך רואה חד מקאמיא (רש"מ ז"ל) מעיד בגדלו שנמצא בכמה מקומות בש"ס ירוש' דאומרים הלכה על דבר שהוא מדרבנן (כי לא מייתי דרשא דקרא) וגדולה מזו הבאתי בקונטריסי הזה לקמן במערכת ה"ה אות ל"ה דנמצא בש"ס דילן אמור רבנן דבר זה הלכה למ"מ ולאו דוקא אלא ר"ל תקנתא דרבנן עי"ש ומעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה מה שמפרש הרב פ"מ דכאן להלכה שאמרו בירוש' ר"ל מדרבנן אחרי שכן דרך הירוש' בכמה מקומות שעל דבר דרבנן אומר מהלכה כעדותו של רש"מ ונמשכו אחריו שני המאורות הגדולים רבנו בצלאל ויד מלאכי ואין להרהר עוד בדבר כלל בפרט אחרי שרבנן קדישי למעלה מעשרה שליטים הנז"ל (ר"ן במגלת סתרים והסמ"ג והנמק"י והרמב"ם ורבנו יונה ותה"ד ומרן והב"י ותוי"ט ופני משה וקרבן העדה וברכי יוסף מהם שפירשו כן ומהם שראו מי שפירש כן וקבל שכר על השתיקה כהודאה מבלי להרהר בדבר) אישרו וקיימו פירוש זה ואם בעיניהם הגון בעינינו לא כל שכן בא וראה כמה גדולים דברי חכמים אין לא ראינו ראיה ואם ריק הוא ממנו והבודק בדברי המחברים שקדמוהו צריך שיבדוק בחורין ובסדקין לאור הנר תורה אור ולא יכתוב כפי העולה על הדעת במושכל ראשון ואחר הבדיקה יפה יפה הבודק צריך שיבטל דעתו בלבו ובשפתיו עם כי רשאי לרוות דעתו אך לא להחליט השערתו לומר שהיא אמת כי אולי משגה הוא ודי בזו ההערה ול"ו תחת גערה לבני גילו הללו בעלי מאר"ה. המאירים לאר"ש להגדיל תורה ולהאדירה והיו לנו לעינים לעטרת צבי ולצפירת תפארה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף