תפארת ישראל - יכין/פאה/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ פאה ה

(א) גדיש שלא לוקט תחתיו
שהגדיש השבלים ע"ג הלקט:

(ב) כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים
אפילו הגדיש חטין ע"ג שעורים דקנסוהו רבנן. ופטור ג"כ ממעשר. דהפקר בית דין היה הפקר אף שלא הופקר רק לעניים:

(ג) הרוח שפזרה את העמרים
ונתפזרו ג"כ שבלים ע"ג לקט:

(ד) אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים
ונראה לי פשוט דעכ"פ צריך לנהוג בה כמשנה ב' לעשר מה שנותן להעניים כמבואר שם:

(ה) רשב"ג אומר נותן לעניים בכדי נפילה
כלומר כבר קצוב הדבר חלק מ"ה מהקציר:

(ו) שבולת שבקציר
שנשכח לקצרה:

(ז) וראשה מגיע לקמה אם נקצרה עם הקמה
שיוכל לקמצה בידו עם הקמה לקצרן:

(ח) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו
דצריך ליתן להעני דבר מתוקן וא"צ העני שיאכלנו אכילת ארעי חוץ מביתו. מיהו מעשר דנקט ל"ד דהרי אסור להקדים מעשר לת"ג [כמעשר פ"ה מ"ז]. ואף דאין תורמין מדבר שלא נגמר מלאכתו על שלנגמ"ל [כספ"א דתרומות] אפ"ה כיון דבדיעבד מהני. הכא שעת הדחק כדיעבד דמי. דהעני הרעב אינו יכול להמתין עד שידוש בעה"ב וימרח כל גרנו לכן לוקח ג' שבלים מגדישו שכולה ספק לקט. ואומר אם שבולת זו לקט. מוטב. ואם לאו מעשרותיה יהיו בב'. ואם ב' גופא לקט יהיו מעשרות א' בשלישית. ונותן ראשונה לעני ושנים לכהן. ופשוט דגם לעיל ברוח שפיזר העמרים. נמי מעשר את כל מה שיתן להעני. רק דהכא רבותא קמ"ל. דאף שאין בכל הגדיש שבולת א' שהיא טבל ודאי אפ"ה צריך לעשר מיד. וכ"ש התם שיש לו טבל ודאי מהעמרים שמונחים למעלה. והא דהפסיק תנא בדין שבולת שמגיע לקמה בין דין העמרים לדין שבולת שנתערבה היינו מדבעי להסמיך כל דיני זכות עני בספק לקט. ולבתר הכי תני דין המעשר שיתקן בו הלקט:

(ט) א"ר אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו
ר"ל בשלמא לדידי פ"ד מ"ט בעשיר שלקט פאה לעני דזכה לו. ה"נ הו"ל ככבר בא הלקט ביד העני. אלא לדידכו התם. דלא זכה לו. א"כ היאך יכול הכא להחליפה (בלי דעת העני). ע"כ צריך לזכות לו תחילה כל הגדיש (ע"י אחר). במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ לוקח ג' שבלים כנ"ל. ולרבנן. הכא משום תקנת העני עשו שאינו זוכה כזוכה:

(י) אין מגלגלין בטופח
בטופיח גרסי' וכ"ה בירושלמי. והוא לפע"ד כלי חרס [כפכ"ד דשבת מ"ה]. שפיו צר דכשמרביץ השדה בכלי חרס שפיו גדול ורחב יבוא באיזה מקומות מים הרבה. ולשון מגלגלים. נ"ל שהוא לשון טיפול. כמו מגלגלים עמו י"ב חודש [יבמות דמ"ח ב]. או שהוא לשון גיבול. כמו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת [פסחים ד"ז א] ור"ל אין הבעה"ב רשאי להרביץ השדה במקידה מלאה מים. עד שתהיה כעיסה שנלושה. קודם שיטלו העניים הלקט. אף שנפסד בעה"ב ע"י שלא יגלגל שיתערב האבק בהתבואה. או שיתעכבו הקוצרים מלקצור הרבה. עכ"פ ע"י שיגלגל יפסידו העניים. רק ישומו הפסד הבעה"ב. וינכה מהלקט:

(יא) דברי ר"מ וחכמים מתירין מפני שאפשר
שאפשר שיפסיד יותר ממה שישומו. משא"כ הלקט אפשר לשומו היטב. שהוא חלק מ"ה מהקציר כלעיל סי' ה'. ויתן הוא לעניים הפסדן. כך נראה לי וכפרושי משמע בירושלמי:

(יב) וכשיחזור לביתו ישלם
לעניי עירו:

(יג) וחכמים אומרים עני היה באותה שעה
וא"צ לשלם רק לכשירצה ממנהג חסידות:

(יד) המחליף עם העניים
שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה:

(טו) בשלו
נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק:

(טז) פטור
ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו:

(יז) ובשל עניים חייב
ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו:

(יח) שנים שקבלו את השדה באריסות
שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים:

(יט) וזה נותן לזה חלקו מעשר עני
דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה:

(כ) המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני
ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל:

(כא) אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע
שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב:

(כב) אבל אם א"ל שליש
ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה:

(כג) מה שאתה קוצר
בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב:

(כד) שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני
שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן:

(כה) המוכר את שדהו
עם הקמה:

(כו) המוכר מותר
בלקט שכחה ופאה שבה. אבל במכר קמה לבד שניהן אסורים דבזה קרינן שדך ובזה קצירך:

(כז) לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו
של פועל. ולא אחר. ונ"ל דאפי' אין הבן סמוך על שולחן אביו ואפי' בהתנה על אדם בעלמא אסור. רק אורחא דמלתא נקט:

(כח) מי שאינו מניח את העניים ללקוט
אלא רוצה ללקטן בעצמו ולחלק לעניים:

(כט) אל תסג גבול עולים
ר"ל אל תסיג גבול דהיינו אזהרות שנצטוו עולי מצרים. שתתעקש בדעתך לומר שלא נצטוו על כך. והרי הם ידעו הציווי בבירור. וכך נמסר לך מפה לפה. ויש אומרים דעולים. רצה לומר יורדים שהם העניים. ע"ד סגי נהור:

(ל) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית
ודוקא דקאי בעה"ב גבי עומר וזכי ביה. דאם לא כן אפי' לא שכחו בעה"ב הוה שכחה:

(לא) עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה
דכל שכחה שלא מחמת עצמו אינו שכחה. כמו לקט שאינו מחמת עצמו [פ"ד מ"י]:

(לב) המעמר
מפנה עמרים:

(לג) לכובעות
לפנותן למקום אחר לעשות שם מהשבלים כמין כובע בראש:

(לד) ולכומסאות
כובע נמוכה:

(לה) לחררה
לעשות עוגה קטנה ע"ג גחלים. וי"א דר"ל דלעשות עמרים בתמונת עוגה. ומשם יפנן אח"כ להגורן. לפיכך מדלא שכח רק כשמפנה במקום שאינו שם גמר מלאכה. לא הוה שכחה:

(לו) ולעמרים
מפנה השבלים למקום א' לאגדן שם:

(לז) ממנו ולגורן
בחזר ופנה ממקומות הנ"ל לגורן:

(לח) המעמר לגדיש
נ"ל דגדיש היינו מקום קבוץ העמרים. וגורן מקום קבוץ התבואה. ופעמים דשין כאן או כאן. ולהכי בהוליך מהשדה להגדיש לדוש שם הו"ל לגמר מלאכה ויש שכחה:

(לט) ממנו ולגורן
שנמלך להוליך מגדיש לגורן ולדוש שם:

(מ) ממנו ולגורן יש לו שכחה
מיהו דוקא בעומרים אין שכחה רק בגמר מלאכה. אבל בקמה א"צ גמר מלאכה [כפ"ו מ"ז]. וכ"כ באילנות ב' שכחה [פ"ז מ"א] א"צ גמר מלאכה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.