משנה למלך/מלווה ולווה/א

משנה למלך ‏ מלווה ולווה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי כו'. מ"ש מרן בכ"מ ול"נ להביא ראיה לדין זה כו' כמה דיות משתפכות בזה לקיים דין זה של אמנה הוא אף דבאומר פרוע סברי דכיון שהשטר לפרעון קאי נאמן ואיכא נמי מ"ד דאם הלוה של ראשון עומד בפנינו וטוען פרעתי אפי' באמנה נאמן כיון שמודה לו בעל השטר וטעם החולקים בזה הוא משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי דמשום האי טעמא בעלמא אינו נאמן הלוה לומר פרעתי אבל הכא בטוען מטלטלין אלו שבידי אינן שלי אין שום חזקה סותרת לזה וחזקה דכל מה שיש ביד האדם הוא שלו לא נתפרשה בגמרא כלל ודו"ק. ועיין בפ"ד מהלכות זכייה ומתנה בדין מקבל מתנה שטען כו' וצ"ע. ועיין בתשובת מהרימ"ט חא"ה י"ג שכתב דברים סותרים לדין זה שכתב רבינו דאם טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי אינו נאמן ועיין תשובת הרשב"א שהביא מרן א"ה סי' ק' ועוד תשובה אחרת להרשב"א ז"ל הביאה בח"מ סי' מ"ו ועוד לו תשובה אחרת בדפוס סי' אלף קמ"ו ובכולם שפה אחת הם היפך דברי מהרימ"ט ודבריו מרפסין איגרי וצ"ע. כתוב בתשובת הריב"ש סי' ס"ג וז"ל וגם ההודאה ההיא בלתי מבוארת שהרי לא הוציא ראובן הממון שבידו בפני שמעון ושיודה לו שמעון שאין בידו יותר כו' ואיכא למידק אמאי לא אתי הרב מטעם שההודאה במקום שחב לאחרים לא מהני אפילו במיגו מטעם חזקה וי"ל דשאני הכא שהיו שותפין ואין כאן חזקה וכ"כ מהראנ"ח (א"ה ח"א סי' קכ"ב) ועיין בתשובת הרשב"א ח"ב סימן רמ"ה ובסי' שצ"ט שהביא מרן סי' ר"ן ובתשובת הרשב"א שהביא מרן סי' מ"ז וסי' צ"ח ועיין בהרא"ש בכלל ק"ז סי' א' הביאה הטור ז"ל סי' צ"ט סי"א. כתב מהר"ם ריקנאטי בתשובה סי' ש"ו תשובה להרי"ף מה שטען שכל מה שבידו לאחר הוא ישבע אותו אחר שהם שלו ונותנים אותם לו ואם היה במקום אחר מעכבין הדבר עד שיבא ויתברר למי הוא ואם היו עליו שטרות של עכו"ם מחובות מקח וממכר אין חוששין להם משום שיכניסוהו בבית הסוהר וכו' ואם השטרות של עכו"ם היו עסקא ונתברר שאותו ממון בעצמו הוא של העכו"ם מוציאין אותו לעכו"ם ואם לא נודע בעדות ברורה אלא קול בעלמא אין מניחים אותו ליתנם לעכו"ם אלא ישבע שבועת היסת שהוא לעכו"ם ע"כ. והנה תשובה זו היא תמוה בעיני כל רואיה והר"ב התרומות שער ה' ח"א סי' ד' דחה אותה מהלכה וכתב שהסופרים שבשוה. וראיתי מה שנדחק הר"ב פ"מ ח"א סי' ס"ג ליישבה ולפי דבריו בההיא דשטר אמנה אם נשבע הלוה על השטר שהוא אמנה מהימן המלוה דהא אית ליה מגו דמחיל וזו לא שמענו ולא נזכר לשום אחד מגדולי המורים:
כתב בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' ב' וז"ל וכיון שלקחה מיהודה אין לראובן עסק עם אותה שפחה ותחזור ללוי כו' והיינו דוקא שראובן מודה בכל מה שאומר לוי ולא אתי עלה אלא מטעם קדימת שיעבוד דאי לאו הכי כיון שהשפחה לקחה ראובן מיד שמעון אע"פ שידענו שיהודה לקחה משמעון בחוב המס יכול שמעון לומר חזרתי ולקחתיה מיהודה ואם השפחה היא ביד ראובן אפילו הודה שמעון לדברי לוי אינו נאמן לחוב לראובן דכל מה שיש ביד האדם הוא בחזקת שהוא שלו ודברים ברורים הם. עוד כתב הרא"ש בכלל הנזכר סי' י"א וז"ל והיחוד שיחד לו אינו כלום כו' ודברי תשובה זו מגומגמים בעיני שאם יחוד לאו מילתא היא מה שייך מגו מאחר שהטענה אינה כלום. וגם ענין המגו דמשמע דחוב לוי היה ברור בשטר או בעדים אלא שאנו חוששים דרוצה לדחות הב"ח בטענה שיחדם ללוי דאז אין לך טענה אחרת כי אם מגו שהיה נותנם במתנה ולזה דייק שהיה צריך לפורעו פעם אחרת א"כ קשה שיהא נאמן מגו שהיה מזכה לו השטרות בכתיבה ומסירה בחובו. ואפשר לומר כיון שאין לוי בפנינו שמא לא היה מתרצה לוי בקבלת השטרות בפרעון חובו משא"כ בעסקא כיון שאנו יודעים שיש לו עסקא היה נותנן בפרעון חובו וכל זה צריך ביאור ודו"ק:

ה

בד"א בכלי החול כו'. ראיתי בספר נתיבת משפט נכ"ג ח"ט שרצה ליישב קושיית ה"ה ז"ל ודבריו אינם נשמעים שלקח הרב דרך סידור ודרך הקנאה וטרפם זה בזה והם דברים נפרדים וחלוקים זה מזה. גם ראיתי שהוקשה לו בדברי ה"ה במה שרצה לקיים דברי מי שחילק בין אחים שחלקו דהתם דוקא הוא דבבגדי שבת ומועד הוא דשמין מה שעל בניהם ובנותיהם אבל גבי אשה אצל בעלה הכל מחל ואין ב"ח גובה מהם דיש סיוע לזה משום שהורע כח האחים בצבע שצבעו כו' ועל זה תמה הרב הנזכר גם הביא משם הרב לח"מ שהקשה לה"ה ותירץ מה שתירץ ועל תירוצו פקפק הרב הנזכר. ואני אומר דהרבנים הנזכרים לא הבינו כוונת ואמיתות דברי ה"ה מחמת קצורו כבודם במקומן מונח ולא ראו מקום המימרא דהאחים שחלקו כו' ופירש"י והרא"ש דרש"י כתב מה שעל בניהם אין שמין דכיון דבנים ובנות לא אתו לב"ד לא מבזינן להו למיתי. והרא"ש בפסקיו הרחיב הביאור שכתב שמתביישים להביאם לב"ד ומחלי אהדדי ומהאי טעמא דוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שיוכלו להביא הבגדים בב"ד וא"צ הם עצמם לבא שמין ע"כ. מכל זה מוכרח דאפילו בגדי חול המונחים בקופסא שמין אלא אורחא דמלתא נקט א"כ ע"כ מצד הענין צריכין אנו לפרש דמה שעל בניהם אין שמין האמור בגמרא הוא דוקא עליהם ממש ומינה שהורע כחן בבגדים שצבען לשמן והיינו דכתב ה"ה ז"ל ומפני שלא יפשיטום ערומים שכיון לפירש"י והרא"ש. ועל פי זה ידוקדקו כל דברי ה"ה והוצרכתי להאריך מפני שהרבנים הנזכרים לא עמדו בפירוש דבריו וצ"ע. והרב מהרש"ך בתשובה ח"ב סי' ר"י כתב ליישב תמיהת ה"ה וז"ל כי הנה הרמב"ם ראה מה שבא בירושלמי לחלק גבי אחים מבגדי חול לבגדי שבת ולכן יראה דגבי ב"ח נמי דין הוא לחלק דבתרוייהו איכא פסידא דממונא דהנה הב"ח שנתן מעותיו ללוה דין הוא לעשות לו תקנה כל מה שנוכל שלא יפסיד מעותיו דגבי אחים נמי משום פסידא דאחים שלא יפסדו זכותן שהניח להם מורישן אפשר דמש"ה חילקו בירושלמי מה שחילקו אבל גבי ערכין דליכא פסידא להקדש דלא חסרי' ממונא אמרינן בסתמא דאינו גובה מכסות אשתו כו' ודברים אלו אין להם על מה שיסמוכו ואחר המחילה רבה כד נאים ושכיב אמרם דהרי עלה דמתני' דאחד המקדיש ואחד המעריך כו' משם העתיק רבינו דין זה וכתב אין לו בכסות אשתו ולא חילק בין בגדי שבת לבגדי חול וע"כ משום מחילת הבעל אתינן עלה שהרי בפירוש כתב וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלה ואי לאו מטעם מחילת הבעל הוה קאי עלה במעילה כדין הנהנה מההקדש. והא דכתב הרב דין הוא לעשות לב"ח תקנה לא ידעתי מקום לתקנה בזה באיסור תורה ודין סידור כתבו רבינו אח"כ סוף דבר אין חלות לדבריו וצ"ע. נשאל מוהרש"ך בתשובה ח"ג סי' ס"ז על ראובן שהיה עליו ב"ח הרבה וכו' ועתה נפלו נכסים לאשתו בירושה שירשה מאחיה ושאל השואל אם יש לו זכות לב"ח לגבות מאלו הנכסים. והשיב עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דפליגי ר"י ור"ל בקנין פירות אי כקנין הגוף הוי או לא כו' יע"ש וזה שתלה הרב הוראתו במאי דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי משמע דאילו הוה פסיקא לן מילתא כר"י דכקנין הגוף דמי היו בעלי חובות גובים מנכסי מלוג וכ"כ בפסקא דמילתא דאין זכות לב"ח שכבר העלו כל הפוסקים דלכל מילתא אמרינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולית דחש לההוא תירוצא כו' משמע דאי הוה חיישינן לההוא תירוצא ב"ח של בעל היו גובין מנ"מ. ואלו דברים בטלים חוץ מכבודו דמאי איריא זה לזה וכי נכסים שהם שלה יקחו אותם ב"ח של בעלה משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולא איתמר אלא גבי בכורים וכיוצא בהם כדי לקרות שהם שלו:

ז

מסדרין לבעל חוב כו'. כן פסקו הגאונים והרי"ף ז"ל וכתב הטור סי' צ"ז סט"ל דכך היא מסקנת הרא"ש וכתב מרן הב"י ולא ידענא מנ"ל לרבינו שהרא"ש הסכים לדברי הרי"ף. ובפ"ט דנדרים (דף ס"ג) אמרינן ש"מ אין מסדרין לב"ח וכתב הרא"ש שם משמע דהלכתא דמסדרין ודלא כר"ת ז"ל דפסק דאין מסדרין. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק ג' מהלכות שבועות):

ח

מוציאין מידה ונותנין לב"ח כו'. כתב מרן סימן צ"ז סמ"ב וז"ל ומ"מ קשיא לי כיון שכתוב בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושיעבודה דאורייתא כמו שיעבודא דמלוה ולמה יקדום לה מלוה בשטר ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת משום דלא הגיע זמנם לגבות ומזונות שלותה ואכלה משום דאין לב"ח על הבעל שום שיעבוד והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב הלכך מלוה בשטר קודמת כו' ועיין בתשובת הרשב"א שהביא מרן סי' ק"ד מחודשין ח' וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף