רלב"ג - ביאור המילות/שמות/יב

רלב"ג - ביאור המילות ‏ שמות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אל משה ואל אהרן. ר"ל שכבר אמר השם יתע' למשה שיאמר זה לאהרן כי אהרן היה לו לפה:

ב

החדש הזה. נאמר על חדוש הלבנה וראוי שתדע כי לא יתכן שיהיה התחלת החדש מעת החדוש האמיתי ללבנה והוא מעת דבוקה עם השמש שאם היה הדבר כן היה מחדש לחדש ימים ושעות ורגעים וכבר התבאר מלשון התורה כי החדש הוא מורכב מימים לבד במה שאמר עד חדש ימים. ועוד כי התורה תצוה להקריב קרבן בר"ח ואלו היה ראש החדש בעת הדבוק האמתי לירח עם השמש היה לפעמים ר"ח בלילה והיה בלתי אפשר להקריב זה הקרבן שהוגבל כי הקרבת הקרבנות הוא ביום לבד כמו שיתבאר בספר ויקרא. ובפרט מה שנאמר שם היה העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. ולזה הוא מבואר שאין החדש מתחיל מעת הדבוק האמתי לירח עם השמש והנה הימי' הם לפי הנהוג מתחילים מזריחת השמש או משקיעתו ויתבאר הוא ראוי שיהיה ימי חדש הלבנה מתחילי' משקיעת השמש לפי שאז יהיה ראיית הלבנה בחדושה והנה יתבאר מזה שראוי שיהיה החדש מתחיל מהעת שתתחיל הלבנה להראות בו לא מהעת שיתדבקו השמש והירח שאם היה מתחיל מעת התדבקות השמש והירח היה החדש מורכב מימים ושעות ורגעים ולא ישאר אלא שיהיה החדש מתחיל מעת חדוש הלבנה לפי הראות והוא מעת שהתחיל להראות והוא אצל שקיעת השמש ובהיות הענין כן היה החדש מורכב מימים לבד הנה יקרא ראש החדש היום הראשון ממנו ובו יהיה הקרבן המיוחד בר"ח בין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים כמו שיתבאר במה שיבא ואולם אם יכלול החדש ימים ושעות ורגעים ולא יהיה ראש החדש כי אם הרגע אשר בו יהיה חדושו וזה יהיה פעמים רבות בעת שלא יתכן להקריב בו קרבן ועוד שהתורה למה שהיא מצוה בכל הזמנים שהיו אחר נתינת' לבו והיה בלתי אפש' שיהיה שם בכל הזמנים מי שידע עלת התדבקות השמש והירח ע"ד האמת הנה ראוי שיהיה קביעות החדש בלתי תלוי בעת זה הדבוק האמתי ולזה הוא מחויב שיהיה תלוי בחדוש הלבנה שהיא לפי הראות כי זה אפשר שיושג תמיד בחוש. ולפי שהראייה תהיה אצל שקיעת השמש הנה ראוי שתהיה החדש מתיל מעת שקיעת השמש ובכאן התבארה הסבה אשר חוייבנו בעבורה לסמוך בקבוע החדש על הראייה ולזאת הסבה היו הימים מתחילים לפי התורה מעת שקיעת השמש אמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם וזה כי כבר היה ראוי שיתחילו הימים אם מזריחת השמש אם משקיעתו כי אלו העתים לבד יושגו בחוש:

ראש חדשים. ר"ל שיהיה ראשון לשאר החדשים בענין השנים וזה ממה שיורה שהשנה היא מורכבת מחדשים והנה זה החדש שהוא ראשון לשאר החדשי' הוא בהכרח אם אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל טלה או אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל מאזני' כי אלו שני המקומות יתכן בהם שיהיה ר"ח מבין שאר התקופות השמשיות לפי שאופן המזלות הוא נחלק בפועל באו הנקודות כי אופן המישור יחלקהו בהם ואין הענין כן בשאר התקופות וכבר למדנו שזה החדש הוא אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל טלה לפי שהתור' בארה שזה החדש הוא חדש האביב במה שאמר' שמור את חדש האביב ושהחדש השביעי תשלם בוא האסיפ' מתבוא' הגורן והיקב וזה לא יתכן אם לא יהיה זה החדש הראשון אצל העת שיכנס בו השמש ברא טלה ובזה ידענו שזה החדש הוא חדש ניסן כמו שנזכר במכילת' והנה למדנו מזה שאנחנו מחויבי' לקבוע חדשים ושנים שאם לא נקבע אותם לא יהיה לנו חדש ראשון לחדשי השנה והנה צותה התור' שנמנה חדשי השנה באופן שנשים זה החדש ראשון בענין השנים ולמדנו מזה ג"כ שהשנה אינה מתחלקת כי אם לחדשי' לא לדשים וימים נוספים עליהם כי בזה האופן יתכן שיהיה זה החדש ראשון לחדשי השנ' כי חלקיה הראשונים חדשי' ועוד שהוא אמר לחדשי השנה ולזה הוא מבואר שחלקי השנה הם חדשים לבד לא חדשים וימים נוספים ובהיות הענין כן והיה מבואר שהתורה הקפידה שיהיה זה החדש תמיד היות השמש אצל מזל טלה כי היא אמרה שמור את חדש האביב והוא מבואר שענין האביב תלוי בשמש הנה הוא מבואר כי חדשי השנה יהיו פעמים י"ב ופעמים י"ג. כדי שיהיה תמיד זה החדש קרוב לזה העת הנזכר וזה כי השנה השמשית היא יותר מי"ב חדש מחדשי הלבנה קרוב מי"א ימים וכאשר היה זה כן הוא מבואר שכאשר התקבץ מזה השארית מה שיהיה קרוב לחדש אחד הנה יצטרכו להוסיף על השנה חדש אחד כדי שיהיה חדש ניסן בזמן האביב שהיה בארץ ישראל אצל העת שיכנס בו השמש בראש טלה וזאת השנה תקרא מעוברת והנה יתבאר במעט עיון למי שידע שיעור זמן החדש והשנה שכבר יצטרכו לעבר שבע שנים בכל י"ט שנה כי י"ט שנה יקיפו בחדשים שלמים בקרוב נפלא ומספרם רל"ה חדשים ולזה הפליג באטולויאו"ס היוני לשבח מי שהמציא זה המחזור מי"ט שנה כי הוא הזמן הראשון שיקיף בחדשים ובשנים שלמים:

ראשון הוא לכם. ביאר בזה שכיון שקבעו אותו הנה יחוייב שיהיה ראשון ולא ישאר להם כח לעבר לעבר השנה ההיא ולולי זאת הסבה לא היה צריך שיאמר אלא החדש הזה לכם ראש חדשי השנה והיה זה כן לפי שקביעתנו המועדים היא תלויה בקביעת החדש ודבר זה כולו מסור לב"ד הגדול כמו שיתבאר וכיון שקבעו זה החדש וקראוהו ניסן חוייב שיהיה חג המצות בזה החדש בזמנו:

ג

בעשור לחדש הזה. הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימי' לשתי סבות. הא' היא מפני שכבר יחוייב שיהיה תמים והנה בזה הזמן יוכלו לבדוק אם יהיה בו מום אם לא ונצטרך להם אז בזה ד' ימים להעדר מהם הבקיאות בהכרת המומים הפוסלין. והשני הוא כי זאת המצוה היתה להקנותם אמונה אמיתית בשם יתע' ולהוציאם מאמונות המצרים הנפסדות ולפי שהמצרים היו עובדים למזל טלה והיו מפני זה חושבים שיהיה זביחת הצאן דבר מכעיס אלהיהם ומביא עליהם רעות נפלאות באה המצוה מהש' יתע' לזבח השלם מזה המין והוא הזכר שיהיה תמים בלי מום והיה עם זה בן שנה שזביחו היא יותר זרה ובזה הפועל ינצלו מהרע העצום אשר יביא השם יתע' על המצרי' הפך מה שהיו חושבים המצרי שימשך מזה הפועל וכדי שיתנו ישראל זה הענין אל לבם ותתישב נפשם בזאת האמונה באה המצוה שיהיה לקיחתו בעשור כדי שיחקרו בזה הענין שנטוו בו באלו הד' ימים באופן שיתעקר מהם זאת האמונה הנפסדת ויהיו בעת עשותם זאת המצוה נקיים ממנה בדרך שיעשוה לכבוד הש' יתע' בשמחה ובטוב לבב והנה נבאר במה שאחר זה שהלקיחה בעשור אינה נוהגת לדורות אבל היה זה בפסח מצרים לבד:

שה. הוא טלה או גדי כי כן כתוב שהכשבים ושהעזים וכבר אמר אחר זה ג"כ מן הכשבי' או מן העזי תקחו:

לבית אבות. למשפחות. ולמדה התורה דרך ארץ שהוא ראוי לאנשים כשיבאו להתחבר עם זולתם בסעודה או במה שינהג מנהגה שיבחרו להתחבר עם אנשי משפחתם ולמדתנו בזה התורה שכבר יצאו רבים בשה אחד עד שכבר יתכן שישתתפו כל המשפחה בו:

שה לבית. למד שכבר יוכל הבית האחד לקחת שה בעבורו לבד מזולת שישתתף לו בו זולתו:

ד

ואם ימעט הבית מהיות משה. מגיד לך הכתוב שאין ראוי לשחוט את הפסח על הנמנין בו אם לא היו ראוים לאכול אותו כלו כדי שלא יביאו קדשים לפסול וזה שאי אפשר שיאכלו ממנו אלא הנמנין בו כמו שיתבאר ואם לא יוכלו לאכלו ישאר ממנו וישרף כמו שיתבאר במה שיבא:

ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו. הנה היה ראוי שיבחרו להמנות עם השכנים בפדח מצרים כי הוא היה נעשה בבית כל אחד מהם:

במכסת נפשות. הנה הודיענו שראוי שיהיו נמנין בלקיחתו בעלי הפסח ההוא:

איש לפי אכלו תכסו על השה. למדנו מזה שהנמנה בו ראוי שיהיה מי שאפשר בו האכילה ממנו כי הוא אמר לפי אכלו תכוסו על השה ושהם נמנין ואוכלין על הפסח כל זמן שהוא שה וזה אמנם הוא בעת שהוא חי כי אחר השחיטה איננו שה כי אם בשתוף השם לבד. ולזאת הסבה התבאר שכבר אפש' לקצת הנמנין בו שיהיו מושכין את ידיהם ממנו כל זמן שהשה חי וזה כי ההמנות לא נשלם עד שנשחט השה שאם היה נשלם לא היה אפשר להמנות בו אחר זולת הנמנין בו תחלה כי אין ראוי שיאכל מבשרו כי אם בני החבורה כמו שיתבאר אחר זה. ולזה הוא מבואר שהמנותם אינו נשלם עד השחט השה ומפני זה הוא מבוא' שאפש' שיהיו מושכין ידיהן ממנו עד שחיטתו וראוי שתדע שאי אפש' שימשכו כל בני החבורה ידיהם ממנו יחד כי אם היה אפשר זה תסור הקדושה מהשה אשר נלקח לשם פסח וזה בלתי אפשר כי אי אפש' הפקעת הקדושה מהקדשי' בזה האופן כמו שיתבאר לך כאשר ישולם לך העיון בדיני הקרבנות והזבחים ולמדנו מזה שאין אדם נמנה על שני פסחים לפי שנאמר תכסו על השה על שה אחד אתה נמנה ואינו נמנה על שני פסחים. וראוי היה להיות כן שכיון שנמנה על שה אחד כבר פרע חובו המוטל עליו מקרבן הפסח:

ה

שה תמים זכר בן שנה. למדנו מזה שאי אפשר בקרבן פסח שיהיה בעל מום כי התודה חייבה שיהיה תמים. וכבר יתבאר במה שיבא המומין הפוסלין בקדשים וכן למדנו מזה שאי אפשר בו שיהיה נקבה ולא טומטום ואנדרוגינוס כי אין אחד מאלו זכר באמתות אצל ידיעתנו והתורה צותה שיהיה זכר וכן למדנו מזה שאי אפש' בו שיהיה יותר מבן שנה והנה שיעור השנה התבאר שהוא לפעמים י"ב חדש ולפעמים י"ג חדש וראוי שתדע שהשה שהוא פחות משנה כשר לפסח ולזה תהיה הכונה במה שאמר' התורה בן שנה להוציא השה שהוא יותר מבן שנה לבד וזה כי בן הוא השה שהוא פחות מבן שנה וזה כי בן שנה יאמר בשני ענינים אם כאשר הוא בן שנה לא פחות ולא יותר אם כאשר אין לו יותר משנה אחת אבל הוא בשנתו הראשונה ואי אפשר שתהיה הכונה בזה שיהיה בן שנה בדקדוק כי לא יתכן שימצא בזה הרבוי שצריך להם ולזה תהיה הכונ' בו שיהיה בשנתו הראשון:

ו

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. הנה למדנו מה שהתורה רצתה שיתפרסם זה הפועל כי יש בפרסומו תועלת להזכיר נפלאות השם יתע' שעשה לישראל בצאתם ממצרים ולזה אמר שישחטו אותו רבים רוצה לומר שיהיו שם רבים בעת שחיטתו לפרסם זה הענין ולפי שאמרה כל קהל עדת ישראל ולא אמרה כל קהל ישראל או כל עדת ישראל למדנו שהכללות ההוא שב אל הקהלות והעדות לא לאישי הקהל והנה יהיה קהל עדת כמו שמש ירח שהרצון בו שמש וירח והנה הרצון בו שישחטו אותו כל קהל ועדה שבישראל בין הערבים ולפי שלא יתכן שיפול שם כל על הפחות משלשה כי אנחנו לא נאמר משני אנשים כל האנשים האלו אבל הפחות שנאמר בו זה הלשון הוא שלשה כמו שזכר הפילוסוף בראשון מספר השמים. הנה יחוייב מזה שתהיה שחיטתו בשלש קהלו' וכל אחד מהם הוא עשרה כמו שיתבאר מצד הוראת הגדר בשרשים הכוללים:

בין הערבים. הוא חצי היום שהוא בין שני הערבים. הערב אשר הוא קודם זריחת השמש והערב שהוא אחר שקיעת השמש שכל אחד מאלו נקרא ערב או נשף אמר מהנשף ועד הערב למחרתם. והיה זה כן כי בכל אחד מאלו הזמנים ימצא ערוב מהחשך והאור מפני אור השמש הנרא' כעבים וזה הזמן אשר קודם זריחת השמש נהג הלשון לקרא אותו שחר והזמן אשר אחר שקיע' השמש נהג הלשון לקראו ערב והנה מחצי היום ואילך יכנסו בגבול החיוב לשחוט הפסח לא קודם זה:

ז

ולקחו מן הדם. כבר יתבאר במה שאחר זה שקבלת הדם היתה בכלי שנאמר וטבלתם בדם אשר בסף ומשם היו לוקחים מהדם כשיטבלו בו אגודת אזוב ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ראוי שתדע שזאת ההזאה היתה לפני' מהבית כמו שנאמר אחר זה והיה הדם לכם לאות והנה צוו בה לפרסם להם הפסד האמונה אשר גדלו בה ר"ל אמונת מצרים וזה כי בזאת הפעולה אשר היה לפי דעתם בה אף וחמה לאלהי מצרי' והנה ראוי לפי אמונתם שיבא רע נפלא בבית אשר יזו מדם השה בה היו נצולים המו שכתוב וראיתי את הדם ופסחתי עליכם וזה כי כבר היה זה לאות לישראל שסרו מזאת האמונה הנפסדת וזה היה סבת הצלתם ר"ל סורם מהאמונה ההיא וכבר בארו זה ז"ל במכילתא באופן מסכי' לזאת הכונה על הבתים אשר יאכלו אותו בהם כבר התבאר אחר זה כי בשאר הבתים ג"כ אשר היו יושבים היו מזים מדמו בזה האופן שנאמ' על הבתים אשר אתם שם והיה זה ג"כ כדי שיראו הדם ויתפרסם להם שבזה הענין תשלם להם ההצלה מהנגף אשר נגפו המצרים בלילה ההוא ואכלו את הבשר בלילה הזה הוא ליל ט"ו והוא מצות עשה:

ח

צלי אש. הוא הצלוי באש בעצמו לא הצלוי בדבר שהוחם באש כמו התנור ומה שידמה לו מהדברים שהוחמו באש:

ומצות על מרורים יאכלוהו. ראוי שתדע כי מצה הוא הלחם שלא נתחמץ הנעשה מחמשת מיני תבואה אשר אפשר בהם החמוץ והם חטה ושערה ושיון וכוסמת ושבולת שועל. וזה כי המצה הוא מה שנעדר ממנו החמוץ ולזה לא תהיה אלא במה שאפשר בו החמוץ ואלו המינים שזכרנו הם לבדם באים לידי חמוץ כמו שהתבאר לרז"ל. ומרורים. הם עשבים מרים כמו החזרת והכרפס ומה שידמה להם והנה המצוה היתה שיאכלו עם הפסח מצה ומרור וכבר ביארו ז"ל במכילתא שאין מצות מצה ומרור מעכב' מצות אכילת הבשר ר"ל שאם לא היה לו מצה ומרור לא ימנע מפני זה אכילת הפסח כי המצוה היא אכילת הפסח והמצה והמרור טפלים לה. והנה לזה אמרה התורה ואכלו את הבשר בלילה הזה ואחר כן ביארה התנאים אשר תשלם בהם זאת האכילה. ר"ל שיהיה צלי אש ושיאכל על מצות ומרורים ואלו היה אכילת המצה והמרור מצוה בפני עצמה היה אומר ומצות על מרורים יאכלו לא יאכלוהו שהוא שב אל הבשר שזכר בראש הפסוק וזה מבואר בנפשו וידמה שתהיה הסבה בשלא תהיה מצות מצה ומרור מעכבת מצות אכילת פסח לפי שמצות מצה ומרור לא היתה מכוונת כי אם להעיר על החפזון כמו שנבאר וזה היה מיוחד יותר בפסח מצרים כמו הענין במה שאמר מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם שלא היה נוהג כי אם בפסח מצרים. ואולם אכילת הבשר בתואר שזכר היתה מכונת להוציאם מאמונת המצרים ולזה אין ראוי שתהיה מצות מצה ומרור מעכבת אותה:

ט

נא. הוא לפי הוראת הגדר מה שהתחיל להתבשל ולא נתבשל בשלמות כבר נתבאר זה בטבעיות ולפי שכבר אסר במקום אחר המבושל במים ואע"פ שהוא מבושל על תכליתו ידענו שמה שהזהיר עליו הוא הצלי אש שלא נתבשל באופן שיהיה ראוי למאכל אדם:

ובשל. הוא תאר כמו חפץ זקן:

מבושל במים. ראוי שתדע שדין מי שאר המשקין בזה כדין המים כי התורה לא התירה שיאכל כי אם צלי אש והנה הוצרכה התורה לבאר שהבשל שמנעה התורה לאוכלו הוא המבושל במים מפני שכבר יפול הבישול בלשוננו על הצלייה באש כבר תמצא זה בפסח יאשיהו שנאמ' ויבשלו את הפסח באש כמשפט. והנה לפי דעתי זה המאמר יהיה בשתי מצות לא תעשה. האחת היא שלא יאכלו ממנו נא והשנית שלא יאכל ממנו בשל במי' או בשאר המשקין. והנה נבאר אמתת זה אצל מנותינו המצות הנכללות בזאת הפרשה:

כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. רוצה לומר שיצלהו שלם באופן שיהיה ראשו אצל כרעיו ואצל קרבו וראוי שתדע כי לא מחזירים קרבו לתוכו אחר שהדיחו אותו כי התורה הקפידה שיהיה צלי אש וזה החלק ממנו יהיה בדמות מבושל אבל היה קרבו מבחוץ כשיצלו אותו כדי שישלוט בו האש בעצמו והנה צותה התור שיצלהו שלם להראות לישראל הפסד אמונת המצרים כי הם יצלו אותו שלם והוא האופן אשר היה ראוי שיגיע ממנו כעס יותר לאלהי מצרים ובזה האופן יהיו ניצולים. וראוי שתדע כי אכילת נא ומבושל הוא לאו אחד לא שני לאוין כי התורה כללה אותם בלאו אחד והנה יש לשניהם ענין יוכללו בו והוא שהם בלתי צלי ולזה אמ' אחר כן כ"א צלי אש וראוי שתדע שהאוכל ממנו נא ומבושל לא ילקה אלא אם אכל אותו בליל ט"ו ולמדנו זה ממה שאמר כי אם צלי אש בשעה שיש לו לאכלו צלי אש הוא מוזהר על אכילתו נא ומבושל לא קודם זה שאם אכלו קודם זה נא ומבושל עובר בעשה כי התורה צותה אותו שיאכל הבשר בליל ט"ו לא קודם זה וכן אם אכלו בלתי נא ומבושל ובלתי צלי אש בליל ט"ו עובר בעש':

י

ולא תותירו ממנו עד בקר. הנה החמירה התורה בזה יותר ממה שהחמירה בשאר הקדשים כי זמן אכילת הקדשים החמור מהם הוא ליום אחד ולילה כמו שיתבאר וזמן אכילת הקרבן הזה אינו כי אם לילה אחת והיה זה כן כי רצתה התורה שיאכל בעת היותו יותר נבחר לעשות כפי מה שאפשר כנגד אמונת המצרים כי בזה יתישרו ישראל יותר לסור מהאמונה ההיא:

באש תשרופו. ראוי שתדע כי התור' לא הגבילה זמן לזאת השריפה ולזה לא תדחה זאת השריפה לא שבת ולא יום טוב וזה מבואר כנפשו:

יא

מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון. כבר יראה מזה כי מנהגם היה להתיר הגורם כאשר ירצו לאכול וכן המנהג היום בקצת המקומות וכזה אמרו בראשון משבת בהתחלת הסעודה שהיא משיתיר חגורו וכן היה מנהגם להסיר נעליהם מרגליהם ולרחוץ אותם קודם האכילה. ולזה אמר אברהם יוקח נא מעט מים ורחצו רגליהם והמקל הוא דבר ישאהו האדם בצאתו לדרך והנה צוה אותם שיאכלו הפסח בדמות נוסעים לא יתירו חגורם ולא יסירו נעליהם מרגליהם ויהיה מקלם בידם ויאכלו אותו בחפזון ובמהירות כמנהג האנשים שרוצים ללכת בדרך להעיר אותם כי בפעם הזאת ישלחם פרעה בלי ספק ואע"פ שכבר הקשה לבו בכל המכות הקודמות ובזה האופן תהיה נוספת אמונתם בשם יתע' בראותם שכבר יתקיים מה שיעיד להם כי הכונה כולה היתה להוציאם מאמונתיהם הנפסדות ולהכניסם באמונה האמתית כי בזה האופן תשלם להם ההצלחה האנושית ויהיו ראוים לירושת הארץ כמו שקדם. והנה זה הצווי היה בפסח מצרים לבד וזה מבואר בנפשו:

יב

ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. ר"ל שתראה בהם פעולתי ומכתי או יהיה מענין עברה וכעס כמו שביארנו במכילתא כטעם עובר ומתעבר והנה זה המאמר הוא כלשון בני אדם כי השך יתע' לא יתפעל כלל חלילה לו מזה:

ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. הם האלילים שהיו עובדים להם וידמה שכבר נשחתו במין אחד ממיני ההשחתה כמו השריפה וההרס ומה שידמה להם וזה כולו היה לאמת ישראל שאין באול האלילים צד מהאלהות:

יג

וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. זה לאות כי לא היתה זאת ההזייה על המשקוף ועל שתי המזוזות כי אם בפסח מצרים והרצון בו שכבר יתבאר לי מפני מה שתעשו מן הדם שיצאתם מאמונת המצרים וזה יהיה סבה שאחוס עליכם:

ולא יהיה בכם נגף. מפאת המשחית הנוגף המצרים:

יד

וחגותם אותו חג ליי'. ראוי שתדע כי מלת חג תאמר על יום טוב וזה מענינם מבואר ותאמר עוד על זבח שלמי החגיגה אמר אסרו חג בעבותי' ולא ילין חלב חגי. וידמה שיהיה נאמר בזה המקום לפי הענין הראשון ונרא' בעיני שיהיה הרצון בו זביחת השלמי' והם נקראים בלשון רז"ל שלמי חגיגה וכן בארו זה במכילתא וכבר יורה שכן הוא שכבר אמ' משה לפרעה ויחוגו לי במדבר. ור"ל ויזבחו לי כמו שהתבאר מדבריו במקום ההוא. וכבר ביאר שזאת החגיגה היא נוהגת לדורות והנה יתבאר במה שיבא שזאת החגיגה היא נוהגת לדורות והנה יתבאר במה שיבא שזאת החגיגה יש לה תשלומין כל שבעה ובהיות הענין כן הנה תהיה זאת החגיג' מצוה בפני עצמה:

טו

שבעת ימים מצות תאכלו. ר"ל שמה שתאכלו מן הלחם יהיה מצה אבל לא חייבה התור' לאכול מצה כי אם בלילה הראשונה והיא ליל ט"ו כמו שיתבאר אחר זה:

אך ביום הראושן. הוא יום ארבעה עשר אשר דבר בו תחלה וצוה שישחט הפסח כל בין הערבי' כי היום אשר ידבר בו עתה הוא יום חמשה עשר והוא אשר צוה לאכול בו הפסח והנה אמ' כי ביום ארבעה עשר יחוייב להשבית שאור מבתיהם וזאת ההשבת' היא שיבטלו החמץ ההוא ויוציאוהו מתורת אוכל ויהיה נחשב להם כאבן וכעפר וכמה שידמה להם מהדברים שאינם ראוים לאכילה ולזה אמר תשביתו ולא אמר תסירו. ואולם העת שיחוייב שתהיה נשלמת זאת ההשבתה בו הוא ביום י"ד. ולפי דיני התורה הוא בחצי היום וראית זה שכבר אמרה התורה בענין זביחת הפסח לא תזבח על חמץ דם זבחי כמו שיתבאר במה שיבא ובהיות הענין כן הנה יצטרך שתשלם השבתת החמץ קודם שיגיע זמן שחיטת הפסח שהוא בחצי היום כמו שקדם:

מיום הראשון עד יום השביעי. רוצה לומר מהשבעת ימים שצוה שיהיה מה שנאכל אותו מהלחם מצה ולזה נתן טעם לזה הצווי ואמר כי כל מי שיאכל חמץ באלו השבעת ימים ישיגהו עונש נפלא והוא שתכרת נפשו רוצה לומר שלא יהיה לה השארות כלל אבל תאבד לגמרי כמו שהתבאר במכילתא ובהיות הענין כן הנה יחוייב שיהיה מה שנאכל אותו מהלחם באלו השבעה ימים מצה ולהרחיקנו יותר מאכילת החמץ צוה גם כן שנשביתהו מבתינו קודם הכנס אלו הז' ימים. וראוי שתדע שזה העונש הנפלא לא יהיה אלא למי שיעשה זה במזיד אבל אם עשה זה באונס אין לו אשם בזה וזה מבואר מאד כי לא יתכן שיענש האדם על מה שעשהו באונס ועם שהוא מבואר כי כבר בארה התורה בעניין הנערה המאורסה כשנאנסה שאין לה חטא משפט מות אמר ולנערה לא תעשה דבר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. וכן אם עשה זה בשוגג יפטר מהכרת ויתחייב קרבן כמו שיתבאר בג"ה בפרשת ויקרא:

טז

ביום הראשון מקרא קדש. ראוי שתדע שהתורה בארה במה שיבא כי אנחנו נקרא מועדי יי' מקרא קדש כמו שכתוב אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. רוצ' לומ' שהקריאה הזאת היא מסורה לנו וכבר נבאר אחר זה שהיא מסורה לבית דין הגדול לבד. ואין ראוי שיאמן שתהיה זאת הקריאה במועדים בעצמם כי אם בחדשים כי הם תלויי' בקדוש החדש כי הם ביום מוגבל מהחדש ולזה הוא מבואר כי כשידענו מתי היתה תחלת החדש ידענו מתי יהיו המועדים אשר יהיו בחדש ההוא. ולזה הסכימו רז"ל שזאת הקריאה היא לקדש החדש וממנו תמשך קדוש' המועדי' וזאת הקריא' היא שיאמרו בחדש ההוא שהו' מקודש כשיתבאר להם שהלבנה נראת מבערב והנה צותה התורה שיהיה היום הראשון מאלו השבעה ימים קדש. וכן השביעי וענין זאת הקדושה היא שנצטוינו לשבות בהם ממלאכה שאינ' לצורך אוכל נפש בעצמותה כמו שיתבאר אחר זה:

כל מלאכה לא יעשה בהם. היא מצות לא תעשה נזהרנו בה מעשיית מלאכה לבד המלאכה שישתמשו בה לצורך אוכל נפש והנה זאת המלאכה שאינה לצורך אוכל נפש היא המלאכה אשר קראה אותה התורה מלאכת עבודה וזה דבר ידענוהו מזה המקום וזה כי היא אמרה תמורת זה המאמר במקומות אחרים כל מלאכת עבודה לא תעשה. והנה נבאר בג"ה מה שיוכלל בשם מלאכה באופן שלם אצל באור מצות שבת. והנה מלאכות שהם לצורך אוכל נפש הם כמו הבשול והשחיט' והטחינ' והרקד' והעשלישה והאפייה וההבערה וההוצאה מרשות לרשות ואלו המלאכות ומה שידמה להם הם שאפשר לעשות ביום טוב ואפילו לבהמותינו וזה נכלל במה שאמר אשר יאכל לכל נפש שאם היתה הכונה בזה שלא יותר לנו לעשות רק אשר יאכל לאדם לא היה אומר לכל נפש ואולם אמר לכל נפש להתיר לנו לעשות מה שיאכל לכל נפש מנפשות בעלי חיים. וראוי שתדע שמה שאמר בכאן אשר יאכל לכל נפש יובן על שני פנים האופן האחד שיאכל בפועל והאופן השני שהיה דרכו שיהיה נאכל ואין ראוי שנבין שתהיה כוונת התורה באמרה אשר יאכל שיהיה נאכל בפועל שזה בלתי אפשר לנו לקיימו כי לא ידע האדם מה יצטרך לו לאכול באופן שיעשה ממנו השעור הוא לבדו ולא יוסיף עליו וכל שכן שאי אפשר לו לעמוד על שעור מה שיצטרך לו מן האש לבשל ולאפות ולה הוא מחוייב שתהיה הכונה בזה שכבר יותר לנו לעשות מה שדרכו שהוא נאכל וזה כמו שרש כולל לכל הפעולות והתארים אשר זכרה אותם התורה ובהיות הענין כן הנה כבר יותר לנו דרך משל לאפות ולבשל ואף על פי שלא נצטרך אליו כי אין כונת התורה להתיר מה שנצטרך אליו לבד אבל התירה המלאכו' אשר תהיינה בעצמותם לצורך אוכל נפש. ואולם רז"ל עשו סייגים וגדרים בענין אלו המלאכות כמו שנבאר אצל זכירתנו שרשי זאת המצוה ולפי שאין בכאן כי אם לאו אחד לכל סוגי המלאכות שאינם לצורך אוכל נפש הנה אם עשה אותם האדם כלם בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת מה שאין כן בשבת כמו שיתבאר במה שיבא בג"ה. וראוי שתדע כי אף על פי שבאה בכאן באזהרה מעשיית מלאכה ובז' של פסח בלאו אחד הנה הם שתי מצות לא תעשה כי כבר בא לאו אחד בכל אחד מאלו הימים ביחוד בפרשת אמור אל הכהנים ובזולתה:

יז

ושמרתם את המצות. ראוי שתדע כי הזכירה והשמירה הם דבר אחד אין הבדל ביניהם אלא שהשמירה היא זכירה מתמדת והזכירה היא שמירה נפסקת. והנה הרצון בזה שיזכרו ענין המצות שנצטוו בהם להזכיר יציאת מצרים שהוכרחו לאפות הבצק עוגות מצות כמו שיתבאר אחר זה:

ושמרתם את היום הזה לדורותיכם. ר"ל שיזכרו תמיד יום צאתם ממצרים כמו שאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ואפשר שתהיה השמירה הנזכרת בזה הפסוק לצוות על קיום אלא המצות וכמוהו לפי מה שאחשוב. וישמור משמרתי. ר"ל שכבר קיים מה שצווה לקיימו מהמצות והחקים והתורות:

יח

בראשון. ר"ל בחדש ניסן שהוא החדש הראשון כמו שהתבאר במה שקדם:

בערב תאכלו מצות עד יום הכ"א לחדש בערב. למדנו מזה שהימים הם מתחילים מהערב לא מהבקר ולמדנו מזה שאכילת מצה בליל הראשון מז' ימי הפסח היא חובה והיא מצות עשה לפי מה שהתבאר מזה הפסוק לא יותר מזה וזה שהרצון בזה שהם מחוייבים לאכול מצה בערב כי כבר צותה זה התורה בביאור ומשם עד סוף האחד ועשרים יום לא קבעה התורה להם זמן שיאכלו מצה בכל יום מהם ולזה הוא מבואר כי לא צותה אלא שלא יהיה מה שיאכלו מהלחם כי אם מצות שאם היה רצון השם יתע' שיאכלו בחיוב מצה עד סוף הכ"א יום הנה אם כן יהיו מחוייבים לאכול מצה בלי הפסק עד סוף הכ"א יום וזה בלתי ראוי שיצוו בו כי הוא בלתי אפשר שיקיימו אותו ולה הוא מבואר שאין הרצון בזה אלא שיהיה מה שיאכלו מהלחם עד סוף כ"א יום מצה לא חמץ. ועוד שכבר נאמר בפרשת פינחס שבעת ימים מצות יאכל וזה הלשון יאמר על מה שהוא רשות כאמרו הוא לבדו יעשה לכם ששת ימים תעשה מלאכה. וכן אמ ג"כ בזאת הפרשה מצות יאכל ועוד שכבר באר במה שאמר שבעת ימים מצות תאכלו שאין הכונה בזה אלא שלא יאכל חמץ וזהו אמרו שם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל. ולזה הוא מבואר שמה שאמ' שבעת ימי' מצות תאכלו אין הרצון בו שיתחייבו לאכול מצה אלא שיהיה מצה מה שיאכלו מהלחם כמו שקדם:

יט

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ר"ל ברשותיכם כי כבר באר במקום אחר בזאת הפרשה ולא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך וראוי שתדע שהשאור והחמץ אר הוזהרנו בו שלא יראה ולא ימצא בגבולינו הוא החמוץ והשאור שלנו לא מה שיהיה של אחרי' ושל גבוה כמו חמץ של גוי או של הקדש כי כבר ביאר שהוא לא צוה שלא יראה החמץ והשאור בכל גבולינו אלא כאשר יהיה שלנו וזהו אמרו. לא יראה לך ואי אפשר שישוב אמרו לך אל הראייה שאם היה זה כן היה ראוי שיאמר לא תראה חמץ ולא תראה שאור ועוד שאם היה הדבר כן היה אפשר שימצא השאור והחמץ בבתינו אבל יחוייב לנו לעצום עינינו שלא נראהו וזה מבואר הבטול כי התורה צותה שנשבית שאור מבתינו ושלא ימצא בהם ולזה הוא מבואר שאמרו לך שב אל החמץ והשאור. והרצון בו שלא יראה בגבולינו החמץ והשאור שהוא שלנו. והנה זכר הבתים לבד כי הם המקומות היותר ראויים אל שימצא בהם החמץ ואולם הכונה הית' שלא יראה ולא ימצא החמץ והשאור בגבולינו להרחיקנו שלא נאכל מהם לפי שכבר ימשך מהאכילה ההיא שתכרת הנפש כמו שביארנו בזה הפסוק והתבאר זה ג"כ במה שקדם:

כ

כל מחמצת לא תאכלו. רוצה לומר אפילו מה שיכנס בו החמץ ע"י תערובת לא תאכלו וזהו מה שכלל אותו במלת כל ואמנם המחמצת שזכר ראשונה שיהיה העונש על אכילתה כרת היא בלי ערוב כי המחמצת לא יאמר בסתם כי אם על מה שהוא ממנה בלי ערוב ואולם יאמר על המעט בתערובת החמץ כי אפשר בו שיחמיץ העסה אשר יתערב בעבור החלק מהחמ' שיש בו ולזה נכלל במלת כל תערובת החמץ והמשל בזה שאם צוה האדון שיצאו הרופאים מן העיר לא יחוייב מזה המאמר שיצא ממנה מי שיודע פעולה אחת או שתים ממלאכת הרפואה כי כמו זה לא יקרא רופא כי אם על המעט אך אם אמר שיצא מהעיר כל רופא הנה יחוייב שיצא ממנה כל מי שיש לו אי זה הסתבכות שיהיה במלאכת הרפואה:

בכל מושבותיכם תאכלו מצות. למדנו שמצות המצות נוהגת בכל מושבות. ואולם מצות הפסח אינה תלויה בו כי היא אינה נוהגת אלא בארץ ישראל במקום אשר יבחר יי' ממנה כמו שהתבאר בפרשת ראה אנכי שאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך וגומר והנה זה ראיה שמצות המצה אינה תלויה במצות הפסח אבל הם שתי מצות והנה בא המאמר במצות אכילת מצה ביחוד שנאמר בערב תאכלו מצות. והנה למדנו מזה הפסוק שהמצות שיצא האדם בהם ידי חובתו הם המצות שאפשר שיאכלו בכל מושבות לא המצות שאי אפשר לאכול בכל מושבות כמו לחם הפנים וחלות תודה ורקיקי נזיר ומה שינהג מנהגם:

כא

משכו וקחו לכם. ר"ל שימשוך מי שיש לו וייחד השה לפסח ויקח מי שאין לו ר"ל שיקנה אותו:

צאן. הוא שה שאמר לו השם יתע' כי כבר יאמר צאן על הזכר ג"כ וידמה שכבר בחר הש"י שיהיה פסח מצרים שה כשבים ואולם לדורות יהיה מן הכשבים ומן העזים וזה שכבר ידמה שהמצרים היו יותר מתעבים זביחת הצאן מזביחת עז ולזה תמצא שכבר יחס זה התיעוב אל הצאן אמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן:

למשפחותיכם. הוא מה שאמר שה לבית אבות:

ושחטו הפסח. למדנו מזה שצריך שתהיה כוונתם בשחיטתם אותו שתהיה השחיטה לשם פסח ולזה ג"כ אמר זבח פסח הוא ליי' ר"ל שתהיה זביחתו לשם פסח להזכיר שכבר פסח הש"י על בי בני ישראל במצרי' וכן תמצא בפרש' ראה אנכי שהקפידה התורה תמיד לזכור פסח אצל הזביחה. אמר וזבחת פסח לא תוכל לזבוח את הפסח שם תזבח את הפסח. וזה יורה ממה שכונת התורה הוא שנזבחהו לשם פסח וכזה תמצא שהקפידה בעניין החטאת שנאמר ושחט אותה לחטאת וכבר נבאר בג"ה הסבה בביאורנו לעניין הקרבנות. ואמנם הסבה אשר בעבורה הקפידה התורה שיהיה נשחט השה לשם פסח הוא כדי שיגיע לנו מזה הפעל התכלית אשר בעבורו נצטוינו בזאת המצוה והוא לפרסם הנפלאות שעשה לנו השם ית' כשהוציאנו ממצרים ולזאת הסבה בעינה היה הקרבן הזה במכסת נפשות ובבית אחת כי זה כלו ממה שיורה ויוסיף הערה לנמנין בזה הקרבן שיתנו לבם בו ויזכרו מפני זה מה שבעבורו נצטוינו בזאת המצוה:

כב

ולקחתם לכם אגודת אזוב. יודע כי האזוב הוא צמח שפל מאד ולזה אמר מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר ר"ל מן הצמח הגבוהה עד הצמח השפל והנה צוה השם ית' להיות הזאה הזאת באגודת אזוב לבזות השה שהוא תועבת מצרים בתכלית מה שאפשר להראות לישראל הפסד אמונת המצרים ואולם ההזאה אשר היתה על המזבח שהיתה לכבוד הש"י היתה באצבע הכהן הימנית כמו שיתבאר בענין הקרבנות ולזה הוא מבואר שכבר היתה בזאת ההזאה בזוי נפלא לתועבות מצרי' ולזה התכלית היתה הצואה שתהיה זאת ההזאה באגודת אזוב ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף הנה יתבאר מזה שבכל הזאה והזאה היתה טבילה בדם אשר בסף. ולזה שב לזכור מן הדם אשר בסף ר"ל שלא תהיה ההזאה השנית מן הדם הנשאר באגודת אזוב אבל תהיה מן הדם אשר בסף וזה מבואר מאד חיובו מלשון הכתוב וכן נתבאר זה במכילתא:

ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ראוי שתדע שזאת המצוה לא היתה אלא בפסח מצרים והסבה בזה היתה לפי שהם הזו מהדם על הפתח ועל שתי המזוזות כדי שתהיה זאת ההזא' מצלת אותם שלא יכנס המשחית בבית לנגוף כמו שקדם וזה אמנם יהיה כשיסתכלו בעניין ההזאה הזאת אשר היתה בפנים בבתים שהיו שם כי מפני זה יצאו מאמונות מצרים הנפסדו' כמו שביארנו ושמרתם הדבר הזה לחק לך ולבניך לחוק עולם ר"ל שחיטת הפסח כי היא היתה לדורות והוא אמנם תעשה בארץ ישראל לבד כמו שביאר ואמר והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן יי' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת וכבר יורה שזה המאמר שב לשחיטת הפסח שכבר ביאר אחר זה שזאת העבודה אשר תהיה לדורות היא זבח פסח ליי' וזה לראיה שההזאה על המשקוף ועל המזוזות לא היתה אלא בפסח מצרי' והנה השכל יחייב זה וזה כי המצוה הזאת לא תהיה נוהגת אלא בפסח מצרים בפני הבית כמו שהתבאר בזה המקום ובפרשת ראה אנכי ושם היו ההזאות בכללם במזבח או בקדש הקדשים לפני הכפורת או נוכח קדשי הקדשים ולא היתה ההזאה במקום אחר כמו שיתבאר בענין הקרבנות אבל חוייב בפסח מצרים שתהיה ההזאה בו בזה האופן כי לא היה להם אז בית מיוחד לשם יתעלה:

כז

ויקוד העם וישתחוו. ר"ל אם השם יתע' לתת תודה לו על הטובה אשר אמר להטיב להם:

כט

היושב על כסאו. ר"ל שהיה ראוי שיהיה יושב על כסאו ולהיו' לו המלוכה אחריו כי הממלכה תהיה לבכור כפי הנהוג:

בבית הבור. ר"ל בבית האסורים:

לא

גם אתם גם בני ישראל. הנה זה מנהג הלשון כמו גם לך גם לי לא יהיה. והרצון בזה שיצאו האנשי' והנשי' והטף וילכו דרך שלשת ימי' במדבר לזבוח ליי' כאשר שאלו:

לב

גם צאנכם גם בקרכם קחו. ר"ל שמה ששאלתם קם מקננו ילך עמנו ולא תשאר פרסה הנני נותן לכם רשות על זה:

וברכתם גם אותי. ר"ל שברכתכם תבא עלי במה שאטיב לכם משלי כטעם ברכת אובד עלי תבא. והרצון בזה לא די שאשלח אתכ' עם כל אשר לכם אבל אתן לכם עוד משלי באופן שתברכוני כמו ששאל ממנו משה באמרו גם אתה תתן בידינו זבחי' ועולו' וידמה שהוא נתן להם מתנות רבות בצאתם לראותו הפלא שעשה להן השם ית' ועוד כי הש"י נתן את חן העם בעיני מצרים ומפני זה הטיב להם משלו:

לג

ותחזק מצרי'. הרצון בזה יד מצרים או ארץ מצרים:

כלנו מתים. כתרגומו. והרצון בזה שהם כלם דורכי' אל המות אם לא ישולחו בני ישראל:

לד

משארותם. הם כלים שלשין בהן הבצק:

לו

וישאילום. ר"ל שהמצרים היו מתעוררים מעצמם להשאיל אותם מה שלא שאלו מהם כי נתן הש"י חן העם בעיני מצרים:

וינצלו את מצרים. הוא מעניין הפרשה והבדלה בטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. והרצון בה שהפרישו והבדילו מהם כל הדברים היקרים שהיו להם ונשאום כמו שייעד השם יתעלה להם:

לז

כשש מאות אל רגלי הגברים לבד מטף. הנה ספר זה להודיע שכבר נתקיים הייעוד שיעד השם יתע' ליעקב שכבר יעשהו לגוי גדול במצרים כי הם לא ירדו שם כי אם בשבעים נפש ולא ארך הזמן שיצאו משם בזה הרבוי הנפלא:

לח

וגם ערב רב עלה אתם. הם האנשים שנתערבו עמהם לראותם היזק הפלאים שנעשו להם והנה הקדים לזכור האנשים שיצאו משם ואחרי כן זכר המקנה כי זהו הסדור הראוי:

לט

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות. כי לא החמיץ הבצק עדיין ולא יוכלו להמתין שיחמיץ וגם לא עשו להם צדה לדרך כי גורשו ממצרים בחפזון ובבהלה ולא יכלו להתעכב שם באופן שישאו עמהם לחם לאכל ולזכר זה הענין צוה השם יתע' שנאכל מצות בשבעת ימי הפסח:

מ

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. תחסר מלת עד וככה ארבעים יכנו ר"ל שהרצון בו עד ארבעים יכנו כמו שנבאר שם בג"ה. והנה הרצון בזה הוא שישראל ישבו במצרים עד ת"ל שנה ולא פורש מאי זה עת התחיל זה החשבון. והנראה בעינינו שה החשבון מתחיל אם מעת שנולד יצחק אם מעת נבואת בין הבתרים כמו שביארנו בפרשת לך לך. והנאות בעיני בזה שהחשבון הזה מתחיל מעת נבואת בין הבתרים והיתה נבואת בין הבתרים כמו ט"ו שנים קודם שנולד יצחק ושיהיה זה החשבון מתחיל מעת הנבואה ההיא והנה ארבע מאות שנה שאמר השם יתע' לאברהם התחילו מעת שנולד יעקב כי הוא היה הראשון שגר בארץ לא לו גרות מתמיד והנה יצאו ישראל קודם הקץ שנ' לאברהם כמו ארבעים וחמש שנה והוא מבוא שאם היו ישראל שלמים היו נוחלים הארץ תכף צאתם קודם הקץ. ולזה שלח משה מרגלים לתור את ארץ כנען זמן מועט אחר צאתם ממצרים אבל הטו עונם ונתאחרו שם במדבר ארבעים שנה ואח"כ ירשו ארץ כנען על ידי יהושע והנה עכ"פ נתקיימה להם ירושת הארץ אם בבא הקץ שיעד השם יתע' לאברהם אם קדם לו זמן מועט כמו שיתבא' מדברינו במה שיבא ר"ל שכבר נחלו את הארץ קודם הקץ:

מא

בעצם היום הזה. ר"ל שהיה בסוף ארבע מאות ושלשים שנה:

יצאו כל צבאות ה'. הם השבטים:

מב

ליל שמורי' הוא ליי'. הוא מענין זכירה אלא שהיא זכירה תמידית כמו שביארנו ור"ל שהלילה הזה זכר השם יתע' ושמר אותה להוציא צבאותיו מארץ מצרים. כי כן הגביל השם יתעלה בתחלת ענין שהוא סבב שלא ירצה פרעה לשלח את העם עד הלילה הזאת שהיה בה מכת בכורים והוא ליל חמשה עשר בניסן:

הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. הוא מענין זכירה גם כן והרצון בו שכבר יחויבו ישראל לדורותם לזכור מה שעשה להם השם יתעלה מהנפלאות בלילה הזה וזה אמנם יהיה נשלם כשיזכרו זה בפה כמו שבאה המצוה בזה במה שאחר זה שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים והנה נתבאר בזה המקום שזאת הזכירה תהיה בליל ט"ו כי הזכירה אשר בפה ראוי שתהיה בעת שנצטוינו לזכור זה בלב כי היא מביאה אליה. והנה אין ספק כי זאת הזכירה היא בפה כאמרו והגדת לבנך ביום ההוא לאמר כי הכונה כלה היא לפרסם עניין הנפלאות אשר עשה השם יתע' וזה הפרסום ישלם בזכירה אשר תהיה בפה לא בזכירה אשר תהיה בלב. והנה תמצא זכירה בענין הגדה וספור כי אז זכרתני אתך. ולא זכר שר המשקי' את יוסף. וכן זכור את יום השבת או שמור את יום השבת. הם מעניין זכירה בפה כמו שנבאר שם בג"ה:

מג

ויאמר יי' אל משה ואל אהרן. ר"ל שכבר אמר זה למשה שיאמר אותו לאהרן והוא יהיה לו לפה באלו המצות כל בן נכר לא יאכל בו. ראוי שתדע כי אין הרצון בבן נכרמי שהוא מעם אחר וזה שכבר התבאר בזה המקום שהגר מותר באכילת הפסח אע"פ שהוא מעם אחר כיון שהוא מאמין בתורת ישראל ובהיו' העניין כן הנה יהיה בן נכר מי שהוא מאמונה אחרת ואף על פי שהיה ישראל ולזה הוא מבואר שישראל משומד הוא בכלל בן נכר והוא מבואר שזאת המצוה לא צותה התורה אל הבן נכר. כי אינו מקיים מצות השם יתע' אבל צותה לנו שלא נאכילהו מבשר הפסח כי מצוות התורה כלה הם לאנשי התורה וזה מבואר בנפשו וכבר התבאר בשרשים הכוללים כי האכילה תהיה בכזית ולזה הוא מבואר כי מי שהאכילה כזית מבשר הפסח לישראל משומד עובר בלא תעשה:

מד

וכל עבד איש מקנת כסף. הוא עבד שגופו קנוי כמו עבד כנעני:

ומלתה אותו אז יאכל בו. ראוי שתדע שאין זה המאמר שב אל העבד כי כבר יתבאר ממה שאמר אחר זה וכל ערל לא יאכל בו שאין העבד הערל אוכל בו ואולם אמרו אז יאכל בו הושב אל האיש שזכר וירצה בזה שהאדון אסור לאכול מבשר הפסח אם יהיה עבדו אשר גופו קנו לו ערל:

מה

תושב ושכיר. תושב הוא גר תושב והוא אשר קבל עליו שלא לעבוד ע"ז כי בזולת זה לא נניח אותו לישב בארצנו כמו שיתבאר בג"ה במה שיבא:

ושכיר. הוא העבד שאין גופו קנוי לו והנה למדה אותנו התורה שאף על פי שיהיו התושב והשכיר מולין לא יותר לנו להאכילם מהפסח ומזה המקום נלמד שהעבד שגופו קנוי יותר לו לאכול מבשר הפסח כשנמול כי הוא יותר נקשר לאמונתנו מהתושב והשכיר ואילו היתה כונת התור' שיהיה העבד הזה אסור לאכול מן הפסח היה ראוי שתבאר זה הדין בעבד ונדע מזה שכן הדין כתושב ושכיר:

מו

בבית אחד יאכל. ידוע כי הבית יאמר על המקום המוקף מחיצה והנה צותה התורה שהנמנין על הפסח יאכלוהו במקום אחד יגבילוהו מחיצות לא בשני מקומות והכונה בזה היא שיהיה הפסח בכללו נאכל במקום אחד כמו שהקפיד' התורה שיצלה יחד בכללו ראשו על כרעיו ועל קרבו כן הקפידה שיהיה נאכל יחד במקום אחד:

לא תוציאו מן הבית מן הבשר חוצה. ראוי שתדע כי ההוצא' הוא שיעקור האדם הדבר ממקום מה. ויוציאהו משם ויניחהו חוץ מהמקום הראשון. ולה הוא מבוא שלא יעבור האדם על לאו זה אם לא יקח הבשר מהמקום שהוא בו ויוציאהו חוץ למקום ההוא ויניחהו שם אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר הנה אין זה הוצאה אבל הוא קצת ממלאכת ההוצאה ולזה הוא מבואר שלא יתחייב על זה מלקות וכבר נבאר עוד בג"ה דיני ההוצאה אצל הביאור במצות שבת וראוי ג"כ שתדע שאינו חייב על הוצאת הבשר אם אין בה כזית כי לא יפול שם אכילה בפחות מכזית והנה למדנו זה ממה שאמר בראש הפסוק בבית אחד יאכל וזה לראיה כי לא יפול שם אכילה בפחות מכזית כי בדבר נאכל ידבר וזה לא ישלם בפחות מכזית כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ומזה יתבאר שאם לא היה הבשר ראוי לאכילה לאי זו סבה שיהיה זה לא יתחייב עליו אם יוציאהו ואפשר שתהיה הכונה בשם בית חבורה כמו ושמחת אתה וביתך שהרצון בו חבורת המתקבצים בביתו מהנשים והטף ובני הבית בכללם ויהיה הרצון בו שיאכל הפסח בחבורה אחת לא בשתי חבורות ולפי שאמר לא תוציא מהבית מן הבשר חוצה למדנו שהמקום אשר יאכלוהו בו ראוי שיהיה מוקף. כדי שיתכן בו שיוציאו אותו משם לחוץ:

ועצם לא תשברו בו. ראוי שתדע כי לא יקרא העצם השחום ומה שידמה לו כי מינו נאכל אפילו בשור ואולם יקרא עצם מה שלא יתכן שיאכל לפי הנהוג ואעפ"י שכבר יקרה שיאכל בגדי הרך ולזה לא יתחייב משום שבירת עצם אלא בעצם שאין מדרכו שיאכל בשור הגדול אחר שנתבשל כי איננו נהוג שיאכל העצם אשר כזה גם בשה. ולפי שאמר לא תשברו בו למדנו שעל שבירתו חייב לא על שריפתו. ועוד שכבר נתבאר בפרשת בהעלותך שכבר יתחייב אפי' בנותר שחייב לשרפו וזה שכבר נאמר שם לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו. והנה יתבאר מזה שכבר יתחייב על שבירת עצם אפי' בעת שהוא פסול לפי שכבר כפלה התורה לזכור אזהרת שבירת עצם בזה המקום אפי' על מה שיצא מהבשר לחוץ וכן התבאר מזה המקום שאפי' הבשר שהוציאהו חוץ שהוא אסור באכילה כמו שנאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו. ולפי שאמר בו שהוא שב אל הבשר שזכר בזה הפסוק למדנו שאינו חייב משום שבירת עצם אלא אם היה בו כזית בשר או מוח כי כן שיעור הבשר הנזכר כמו שביארנו והנה יתבאר בפרשת בהעלותך שכבר יתכן שיהיה נעשה הפסח בטמאה כאשר היו רב הקהל טמאים ולפי ששבירת העצם הנה האזהרה בה חדוש הנה לא יהיה נוהג אלא בפסח הנזכר בתורה שהוא בא בטהרה והוא גם כן הנהוג על הרוב ואולם הפסח הבא בטמאה לא יתחייב משום שבירת עצם והטעם בזה כי אזהרת שבירת עצם עם שהיתה להעיר על החפזון שצוו בו לאכול בשר הפסח עד שלא היה להם פנאי לשבר העצמות הנה גם כן לכבוד הקרבן שלא ינהגו בו מנהג גרגרנות ואולם הפסח הבא בטומאה כבר הוסר הכבוד ממנו עד שכבר יאכלוהו הטמאים כמו שנבאר בג"ה בפרשת בהעלותך ולזה לא הקפידה התור אם ישבר בו עצם ואולם אמרנו שאזהרת שבירת עצם הוא לבדו חדוש לא זולתה לפי ששאר האזהרות והמצות הנופלות בה ימצא להם דומה בשאר הקרבנות וזה שבעניין צלי אשר יחדה התורה בפסח כזה מצאנו כאיל נזיר שיחדה בו התורה הבשול ועניין היותו נאכל לאנשים מיוחדים במקום מיוחד כן מצאנו בקדשי הקדשים שהיו אוכלים אותם אהרן ובניו לבד בחצר אהל מעד והנה תמצא בהרבה מהקדשים אסור יוצא כמו שיתבאר בג"ה בעניין הקרבנות ואמנם אזהרת שבירת העצם לא נמצאת ולא מה שידמה לה בשאר הקרבנות ולזה אמרנו שהוא חדוש' כל עדת ישראל יעשו אותו מגיד שעניין היות השה נקח לבית אבות או לאדם ולשכנו לא היה אלא בפסח מצרים אבל בפסח דורות ימנה עם מי שירצה עד שכל עדת ישראל אפשר שיתחברו בפסח אחד אם היה שיהיה נודי וזאת העשיה הוא לשחוט אותו בין הערבים ולמדנו מזה שזה חובה לכל אחד ואחד מישראל וכי יגור אתך גר הוא גר צדק שנתגייר וקבל עליו עול מצות התורה:

מח

המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ר"ל שלא יותר לו לעשות הפסח אם לא יהיו נמולים כל הזכרים אשר הם לו כמו בניו וילידי ביתו ומקנת כספו שגופם קנוי לו וזה עם שהוא מבואר בנפשו שכל אלו הם נכללים במה שאמר המול לו כל זכר הנה הוא ג"כ מבואר מעניין מה שאמר השם יתעלה לאברהם שימול לו כל זכר ואח"כ ביאר שכבר יוכללו בזה ילידי ביתו ומקנת כספו וראוי שיתבאר לנו מזה כי המו שימנע הגר מעשית הפסח במילת בנו ועבדיו כן הענין ג"כ בישראל כי לא החמירה התור' בגר יותר ממה שהחמיר בישראל אבל דבר הכתוב בהווה לפי שזה העניין יתכן שימצא בגר יותר מה שימצא בישראל וזה מבואר בנפשו וכן ראוי שיתבאר מזה שמילת בניו ועבדיו מעכב' אותו מאכילת הפסח כי כבר נכלל בעשיית הפסח האכילה וזה יתבאר ממה שאמר בפרש' בהעלותך ככל חקת הפסח יעשו אותו וזה כלל חקות האכילה כמו שיתבאר שם ועוד כי כבר מצאנו כי גם מילת העבד מעכבת בעליו מאכילת הפסח כמו שנתבאר בזאת הפרש' לזה הוא מבואר שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מאכילת הפסח:

והיה כאזרח הארץ. לכל דיני זאת המצוה וכל ערל לא יאכל בו אפילו היה ערל ישאל ואם אכל ממנה עובר בלאו:

מט

תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר בתוככם. ר"ל לעניין המצות בכללם כי לא יתגייר הגר לקיים קצת המצו' זולת קצת וזה כי התורה היא נימוס אחד שלם אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו כמו שנזכר זה בתורה:

נא

ויהי בעצם היום הזה וגו'. הוא דבק עם מה שאחר זה והרצון בו כי בעצם היום הזה שהוציא יי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום דבר השם יתע' למשה על מכת בכורות ובו ביום אמר משה אל העם שיזכרו היום אשר יצאו ממצרים וכל הדברים הנמשכים לזה עד פרשת ויהי בשלח:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.