רלב"ג/שמות/יב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

רלב"ג TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png יב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך



מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

החדש הזה עד קדש לי כל בכור

ביאור דברי הפרשה

הנה זה ביאור קצת דברי זה החלק מדברי הפרשה ושאר הדברים שבאו שם הם מבוארים בנפשם עם מה שקדם לנו בזה מהדברים ואולם התועלות המגיעות ממנו:

התועלת הראשון הוא במצות והוא לזכור מה שצונו בו לקבוע החדשים ולחשוב השנים והתכלית המגיע מזאת המצוה הוא קיום המועדים בזמנם כי עניינים תלוי בקבוע החדש והשנה ואולם התועלת המגיע מקיום המועדים בזמנם יתבאר בג"ה אצל המאמר באחד אחד מהם:

השרש הראשון הוא שקבוע החדש יהיה מתחלת הראות הירח כמו שביארנו ולזה הוא מבואר שב"ד יצטרכו לקנו' זאת הידיעה בעדות מן הרואים הירח בחידושה כי לפעמי' יראה לזה ולא יראה לזה לסבה מהסבות וכבר נתבארו דיני זה העדות בא' ובב' ובג' מר"ח:

השרש השני הוא שקדוש החדש לא יהיה אלא ביום לפי שקבוץ ב"ד לקדשו וקדושם אותו היא פעולה מהפעולות במצות והם לא יהיו לפי הנהוג כי אם כמו שהתחייב בשרשים הכוללים ולזה יחויב שתהיה זאת ההקדשה והקריאה מהם ביום כמו שנ' אשר תקראו אותם במועדם מקראי קודש וכבר נתבאר זה בשני ובג' בראש השנה ובראשון מסנהדרין:

השרש השלישי הוא שכאשר קדשו ב"ד את החדש הוא מקודש אע"פ שכבר טעו או שגגו או הזידו כי הדבר הזה הוא מסור להם שנ' אשר תקראו אותם כבר נתבאר זה בשני מר"ח ואולם אמר במועדם כי מה שהוא מסור לב"ד מזה אינו כי אם לקבוע החדש אצל מועדות והוא ביום שלשים מהחדש או ביום שלשים ואחד:

השרש הרביעי הוא שאע"פ שקדוש החדש יהיה ע"פ הראיה הנה הקריאה היא המקדשת לא הראיה ולפי שכבר יפול ספק בראיה כי אפשר שיראה לפעמים רבות הירח בעבים היו ב"ד חוקרים העדים באי זה מצב ראו את הירח ולאי זה צד היה נוטה ואם ידוע מדרך החכמה שזה בלתי אפשר יחסו זה לטעות יקרה בראיה ולא יקדישוהו. ואם נתברר להם בלי ספק בזולת ראיה שהירח יכול להראות יקדישוהו בזולת ראיה כבר נתבאר זה בב' מר"ה:

השרש החמישי הוא שזה העדו' דוחה את השבת ר"ל הליכת העדים לב"ד לפי שלא יהיה קדוש החדש בזולת עדות והתור' חייבה שתהיה זאת הקריאה במועד' ולא יתכן שתהיה במועדה בזולת זה האופן והנה ג"כ בזה תלוי תקון המועדים ותקון קרבן המוסף של ראש חדש ולזה הוא מבואר שאם היה ביניהם ובין ב"ד יותר ממהלך יום אחד לא יותר לעדי' ללכת לב"ד בשבת כי לא יקובל בעדותם תועלת בקדוש החדש כי כבר יהיה לה שלשים ואחר מן החדש או הוא מקודש בזולת ראיה לפי שהוא מבואר שלא יתכן שהיה בין חדש לחדש יותר משלשים יום כבר נתבאר זה בראשון מר"ה:

השרש הששי הוא שקבוע החדש והשנה הוא מסור לבית דין הגדול והיה זה כן כי אם היה אפשר זולת זה הנה יקרה שיהיו המועדים בלתי נופלים בזמן אחד לכל ישראל והמשל כי יתכן שב ירושלים יראה הירח ובעכו לא יראה ובבית דין שבירושלים יקדשו את החדש ביום אחד ובבית דין שבעכו יקדשו את החדש ביום אחד ובבית דין שבעכו יקדשו את החדש למחרת היום ההוא וזה דבר בלתי ראוי כי כבר חייבה התורה שיעלו כל ישראל במועדים במקו' אשר יבחר השם ולזה יחוייב שיהיה זמן המועדים אחד לכל ישראל ובזה יתבאר שזה יחוייב על פי הב"ד שהיה שם הכולל לכל ישר' כמו שנתבאר זה בראשון מסנהדרין ובט' מברכות

השרש השביעי הוא שראוי לב"ד שיוסיפו בקצת השנים חדש אחד באחריתם כדי שיהיה חדש ניסן בחדש האביב כי כבר דקדקה התוה בזה כמו שזכרנו עם שאי אפשר לקרב העומר בששה עשר בניסן אם היה ראש חדש ניסן קודם חדש האביב ולזה יחוייב שיהיה בחדש האביב לפי שהמציאות וכבר יעמדו על זה עוד מפני התקופה השמשית שאם לא תהיה עד ששה עשר בניסן יצטרך לעבר השנה ההיא כי כשהיה הענין בזה התנאי לא היה החדש ההוא לפי הנהוג חדש האביב והנה זכרה התורה שבליל ט"ו היה אז חדש האביב אמר כי בחדש האביב הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה ואמר היום אתם יוצאים בחדש האביב מגיד שבחמשה עשר בניסן היה חדש האביב. וכבר יעמדו גם כן על זה מפני פירות האילנות אם לא יהיו עד הנה בתנאי הזה בתאר הזה הראוי שיהיו בו אצל חדש האביב כבר נתבאר זה בר"ה ובאי' מסנהדרין וראוי שלא יעלם ממנו שלא יתכן לעבר השנה מפני העדור וקציר כי החדש הבא אחריו לא ימצא בו גם כן אביב ולזה ראוי אז שיהיה פסח שהוא חדש האביב לא יתנהג עם שבה יותר בחדש לישראל וימצא להם המזון יותר ממה שימצא להן עברו השנה ולזה הוא שיש לב"ד לעבר השנה מפני הבצורת כבר נתבאר זה בראשון בסנהדרין:

השרש השמיני הוא שיש לב"ד לעבר השנה לסבה מן הסבות מן הדברים הנלוים למועדים כמו עליית הרגל שאם לא יתכן שישלם זה עד החדש הבא אחריו כאלו תאמ' קלקול הדרכים ולא יוכלו עולי רגלים ללכת בהם עד שיפסקו הגשמים ויתקנו הדרכי' או שנהרסו הגשרי' ולא יוכלו ישר' בזולת סכנה לעלות לרגל ומפני גליות ישראל ממקומם ולא הגיעו עדיין במקום שיוכלו להיות שם בעת המוגבל ודבר זה יתבאר ממה שעשה חזקיהו שנאמר ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחדש השני כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו בירושלם וזה גם כן עם שהוא ביד ב"ד לקבוע החדשים והשנים לפי מה שירצו כמו שזכרנו יש לו שרש מבואר בתורה. וזה שכבר נתבאר בפרשת בהעלותך שהפסח ידחה לחדש שני לאשר היו בדרך רחוקה באופן שלא יוכלו להיות במקום אשר יבחר יי' בחצי יום י"ד לחדש ניסן או לאשר היו טמאי' לנפש אדם ולפי שזה לא יהיה אלא כאשר היו מעוט הקהל בזה האופן כמו שהתבאר שם הנה כשהיו רוב הקהל בזה התואר שלא ידחו לפסח שני יתכן שיעברו השנה מפני דרך רחוקה אך לא מפני הטומאה כי הטומאה דחויה בצבור כמו שיתבאר ולפי שהוא עבר שנה לפי שהכהנים לא התקדשו למדי שאי אפשר לעשות הקרבן מזולתם למדו מזה ג"כ שבשביל תנורי פסחים שאבדו הגשמים יש לב"ד לעבר השנה כי בזולת זה לא יתכן שיאכלו פסחיהם עולי רגלים כי יחוייב להם לאכלו צלי אש ואין ראוי שישחטו הפסח אם לא לתכלי' שיאכלו אותו והו' מבואר שאם לא היה ביד בית דין לעבר השנה מפני אלו הדברים לא היו עושים זה חזקיה וסיעתו לפי שכבר יראה מהמקום ההוא שכבר שגג בזה חזקיהו שגגתה מה כמו שביארנו שם הנה חקרו רז"ל על השגגה שאפשר שתיוחס לו בזה שלא נראה להם שיטעה חזקיה לדחות לפסח שני כל ישראל מפני אלו הדברים אמר שמה שאמר בזה המקום שעשו הפסח בחדש השני היה שכבר עברו השנה ביום שלשים באדר ולפי שראוי לקבעו קודם ניסן אם באו עדים שראו הירח שעשה בו פסח החדש והוא מבואר בדבריו רז"ל שאם עברו השנה ביום שלשי' באדר מעוברת ולזה יראה לי שכבר עבר השנה אחר שקבע ניסן ולא היה להם כח לעבר השנה אחר זה כי יחוייב בחדש ההוא שיהיה ראש חדשי' וכבר נתבאר זה כלו בראשון מסנהדרין ואולם מדברי סופרים יחוייב שלא יעברו השנה ביום שלשים באדר לכתחלה אך אם עברוה מעוברת:

השרש התשיעי הוא שאין מעברין השנה אחר שקדשו בית דין את החדש ולא ביום אחר ושלשים באדר שהרי הוא ניסן ואף על פי שלא נראה הירח כמו שזכרנו במה שקדם ויחוייב שיהיה ראש חדשים באמרו החדש הזה לכם ראש חדשים ולזה אין כח בבית דין לעשותו אדר שני:

התועלת השני הוא בדעות. והוא להודיע כי בני המשפחה ראוי שיהיו קרובים קצתם לקצת כדי שיגיע מהאחד מהם אל האחר העזר הראוי ולזה צותה התור' שיקחו השה למשפחותיהם להורות שאנשי המשפחה האחת היו יושבים זה אצל זה כי פסח מצרים היה בבתי האנשים העושים אותו ולא היו יוצרים איש מפתח ביתו כל הלילה ולזה הקפידה התורה בפסח מצרים שאם ימעט הבית מהיות משה יקח השה הזה הוא ושכנו הקרוב אליו במכסת נפשות:

התועלת השלישי הוא במצות. והוא לזכור מה שנצטוינו בו לעשות הפסח משה תמים זכר בן שנה. ואולם התועלת המגיע מזאת המצוה הוא להעתיק ישראל מאמונת המצרים הנפסדת כי הם היו מתעבים זביחת הצאן ואכילתם לחושבם כי אלהיהם יהיה מזל טלה ולזה צוה השם יתע' לזבוח השלם שבצאן והוא הזכר תמים בחדש האביב בין הערבים והוא בחצי היום כי אז יהיה מזל טלה בחצי השמי' ויהיה בתכלית כחו וצוה שיהיה בן שנתו כי בזה יהיה מן הזרו' יותר ומן העשיה כנגד האמונה ההיא ולפי שהם היו חושבים שאלהיהם יהיה נפשט באש עם מי שיעשה כנגדו מפני שהוא ממזלו' האש הפליג השם יתע' להתחכם כנגד זאת האמונה וצוה שיצלה השה בכללו באש ראשו ועל כרעיו ועל קרבו כי בזה האופן יהיה ההתנגדות היותר נפלא שאפשר לאמונת מצרים וצוה עם זה להזות מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות באגודת אזוב לעשות כנגד זאת האמונה לפי מה שאפשר ונגלה להם כי זה הפועל אשר היה ראוי לפי אמונת המצרים שיגיע להם בסבתו רע נפלא מאלהי מצרים היה הצלתם מהרע הנפלא שהגיע למצרים ולזאת הסבה בעינה השחית השם יתעלה בלילה ההוא כל אלהי מצרים כדי שישלם לישראל העתק האמונה ההיא הנפסדת. ולזאת הסבה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים כדי שיתישבו ישראל בזה העניין ויתנו אל לבם מום האמונה ההיא ולזאת הסבה חוייב שיהיו נמנין בו אוכליו קודם שחיטה וישחטוהו לשם פסח כדי שיתנו לבם בפעל הזה ויתבוננו בו וכבר תמצא במכילתא מה שיעיד על זאת הכונה אמרו מפני זה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו לפי שהיו שטופים ישראל בע"ז במצרים ועוד אמרו שם בביאור משכו וקחו לכם ר' יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות. ואולם שרשי זאת המצוה הם אחד עשר:

השרש הראשון הוא שיהיה זכר בן שנתו ושלא יהיה בו מום מן המומין הפוסלי' בקרבן כמו שיבא בגוזר הצור ונתבארו בכללות בששה מבכורות:

השרש השני הוא שתהיה שחיטתו בחצי היום. כי אז הוא בין הערבים ואם שחט קודם זה לא יצא אך אחר זה יצא כל היום כלו כבר נתבאר בשמיני מפסחים:

השרש השלישי הוא מה שהיה נשחט בפרסום גדול שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדית ישראל בין הערבים. ולזה לא ישלם בפחות משלשה קהלות כמו שביארנו ואין קהל הפחות מעשרה כמו שהתבאר מפני הוראת הגדר ולפי שלא נודע מזה המקום אם יצטרך שיהיו שם אצלו הקהלות יחד או בזה אחר זה הצריכו חכמים שיהיו שם ג' כתות בזה אחר זה והוה בכל כד וכד שלשים כבר נתבאר זה בח' מפסחים:

השרש הרביעי הוא שאין נמנין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמ' במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה כבר נתבאר זה בב' מזבחים ובט' מפסחים:

השרש הה' שאין נמנין עליו אלא כל זמן שהוא חי לא אחר זה שנאמ' תכסו על השה ואינו שה לאחר שנשחט והיה זה כן לפי שלא נשחט לשמו כבר נתבאר זה בט' מפסחים:

השרש הששי הוא שאין שוחטין אותו על מי שאינו יכול לאכול כזית בשר שנאמ' לפי אכלו תכסו על השה כבר נתבאר זה בששי מפסחים:

השרש השביעי הוא שאין נמנין על שני פסחים שנא' על השה על שה אחד הם נמנים לא על שנים וזהיה זה כי כבר פרע חובו בראשון אשר נמנה עליו כבר נתבאר זה בט' מפסחים:

השרש השמיני הוא שצריך שתהיה שחיטתו של פסח לשם פסח שנאמר ושחטו את הפסח זבח פסח וזבחת פסח כבר נתבאר זה בראשון מזבחים ובח' מפסחים:

השרש התשיעי הוא שאין ראוי להביא קדשים לפסול שנאמר ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו וזה שרש כולל לשאר הקדשים אך ביארה התורה זה בפסח שהוא מן הקדשים הקלים וממנו נלמד זה הדין בשאר הקדשים כי הם ראוים בזה הדין וכבר נשתמשו רז"ל בזה השרש במקומות רבים מהתלמוד וממנו יתבאר שאין ראוי לשחט הפסח על היחיד אם אין ראוי לאכלו כלו כבר נתבאר זה מתשיעי מפסחים:

השרש העשירי הוא ששחיטת הפסח נלוה מזה ממה שהוא עצמי שאין יכול לעשות קודם י"ד הוא דוחה את השבת אם חל י"ד להיו' בשבת לפי שכבר חייבה התור' שיהיה נעשה במועדו וזה השרש כולל לכל מה שהוא קבוע לו זמן מן התורה כבר נתבאר זה בז' מפסחים ובי' מערובין:

השרש הי"א הוא שמילת עבדיו ומילת בניו הקטנים מעכבת אותו מעשיית הפסח שנאמר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כבר נתבאר זה במכילתא:

התועלת הרביעי הוא במצות והוא לזכור מה שנצטוינו לשחוט הפסח ביום י"ד בניסן בין הערבים והנה התועלת המגיע מזאת המצוה כבר התבאר במה שקדם:

התועלת החמישי הוא במצו' והוא מה שנצטוינו לאכל הפסח בליל ט"ו והנה התועלת המגיע מזאת המצוה היא להוציא ישר' מאמונת המצרים כמו שזכרנו ולזאת הסבה בא הצווי בו שיהיה צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו שזכרנו למעלה כי כשיצלה שלם יהיה הפעל ההוא יותר חזק ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים ולזאת הסבה בעינה בא הצווי שיאכל בשלמו' במקו' אחד ושאל יוציאו מהבשר חוצה ושלא יותירו ממנו עד בקר כדי שיאכל בכללות בפעם אחת כי אין מהנהוג שיאכל האדם בלילה כי אם פעם אחת ואולם שזה הפועל היה חזק ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים הוא מבואר ממה שאומר וזה כי כל מה שיהיה השלמות בדבר אשר יבזוהו היה הבזוי ההוא יותר חזק ולזה הוא מבואר כי זה היה בזוי נפלא לאלהי מצרים לפי מחשבתם כי הם היו מתעבים אכילת הצאן וזביחתו ובשולו וכל אחד מאלו היה כזאת המצוה באופן שיהיה בו הבזוי יותר נפלא והנה בא הצווי לשרוף הנותר באש לסהה בעינה אשר באה המצוה לצלותו באש אשר כבר זכרנוהו במי שקדם. והנה נצטוינו לאכול הפסח על מצה ומרורים להורות על החפזון כי מי שירצה לתקן הלחם במהירות יאפה אותו מצת ולא יצטרך להמתין עד שיחיץ ולזאת הסבה בעינה היו שם מיני ירקות מרים כמו חזרת ומה שידמה להם כי האדם יטבול בהם כאשר ירצה לאכול בחפזון ולא יצטרך להמתין שיעשו לו ממיני הכותה לטבול בהם פתו ולזאת הסבה נצטוו אז שיאכלו אותו בתא שזכרה התורה אר"ל שיהיו מתניהם חגורים נעליהם ברגליהם ומקלם בידם. ואולם שרשי זאת המצוה הם חמשה:

השרש הראשון הוא שיהיה נאכל צלי אש ולא צלי דבר אחר ואף על פי שנתחמם הדבר ההוא באש כמו התנור ומה שידמה לו מהדברים החמים כבר ביארנו זה בב' ובו' מפסחים:

השרש השני הוא שיהיה בצלייתו ראשו על כרעיו ועל קרבו לא שישים קרבו לתוכו אחר הדחתו כי זה יהיה כמו בשול כי יתבשל שם שלחותו ולחות הבשר עם שהוא צלי דבר אחר כי הו' נצלה מהחום שיבא בשה מחום האש המקיף בו כבר נתבאר זה בו' מפסחים:

השרש השלישי הוא שראוי שתהיה אכילתו אכילת זובע כי צורת האכילה הזאת יורה זה שכבר יה נאכל על מצות ומרורים אשר עם הוראתם על החפזון הנה יש במרורים הוראה למה שהוא נאכל אכילת שובע כי מה שהוא בזה התאר יביא העשבים האלה לאכילתו למה שיש בהם מהבאת החפץ אל המאכל עם מה שצוה שלא ישברו בו עצם יאות לזה גם כן כי כן הדרך במה שלא יאכל אכילת רעבון והיה זה כן כדי שתהיה הסעודה נשלמת בזה המזון באופן שיביאם זה לזכור יציאת מצרים כי בעבורו היתה זאת המצוה כמו שנתבאר זה בשביעי מפסחים:

השרש הרביעי הוא שיהיה נאכל על מצות ומרורים שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וראוי שתדע שזו אינה מצוה בפני עצמה כמו שנתבאר באכילתה אך הוא נלוה למצות אכילת בשר ולזה אמר יאכלוהו שהוא שב אל הבשר והוא מבואר שאם אין לו מצה ומרור יוצא ידי חובתו באכילת הבשר שנאמר ואכלו את הבשר עם שכבר יורה שאכילתו על מצה ומרורים היתה להורות על החפזון ולזה לא יהיה זה מעכב מצות אכילת הפסח כמו שזכרנו כבר נתבאר זה במכילת' והנה המרורי' הם עשבים מרים מרירות מה כמו החזרת והעולשים ומרור ומה שידמה להם כבר נתבאר זה בשני מפסחים:

השרש החמישי הוא שמילת עבדיו ומילת בניו הקטנים מעכבת אותו מאכילת הפסח כבר נתבאר זה בפסחים:

התועלת הששי הוא במצותת והוא לזכור מה שהוזהרנו שלא לאכול בשר הפסח נא ומבושל והנה היתה זאת האזהרה בעבור שנאכלהו צלי אש לסבה אשר זכרנו במה שקדם:

התועלת השביעי הוא במצות. והוא לזכור מה שהוזהרנו שלא להותיר מבשר הפסח עד הבקר ולשרוף הנותר וכבר התבאר מדברינו התועלת המגיע מזאת האזהרה:

התועלת השמיני הוא במדות. והוא שאין ראוי להולכי דרכי' שיארכו בסעודה ויתישבו בה אבל ראוי שיאכלו כדמות נוסעי' כדי שישלימו מהלכם בזריזות וזה למדנו מהתאר אשר צוה השם יתע' שיאכלו בו הפסח ר"ל שיהיו מתניהם חגורים נעליהם ברגליהם ומקלם בידם ושיאכלו אותו בחפזון כדי שיהיה כדמות נוסעים וכבר זכרו זה התועלת המכילתא:

התועלת התשיעי הוא במצות. והוא שכבר נזכר מה שנצטוינו לחוג בחמשת עשר לחדש ניסן רוצה לומר שנקריב שלמי חגיגה. והנה נזכיר התועלות המגיעות בזה כזכרנו מצות חגיגת הרגלים בכללם:

התועלת העשירי הוא במצו'. והוא לזכור המצוה שנצטוינו להשבית שאור מבתינו ביום י"ד לחדש ניסן. והנה התועלת המגיע בזה הו' להרחיקנו מאכילת החמץ ב' ימי הפסח והתועלת בזה הו' להזכירנו יציאת מצרי' שהית' בזה האופן הנפלא שמי שהקשה לבו ומאן לשלחם מאון נפלא הוכרח לגרשם משם במהירות עד שלא יוכלו להתמהמה עד שהתחמץ העיס' אשרו במשארותם:

התועלת הי"א הוא במצו' והוא לזכרו' המצוה אשר נצטוינו לשבו' ביום ראשון של פסח ומכל מלאכת עבודה והמצוה שנצטוינו לשבות בזה האופן בשביעי של פסח והנה התועלת המגיע בה הוא להזכיר יציאת מצרים אשר הוא מביא להאמין כשם יתע' אמונה נפלאה והנה היה זמן זה החג ז' ימים לפי שהז' ימים הם כמו תקופה ירחית ויש לה מהזמן רושם נפלא בדברים הטבעיי' והנה הוא הזמן היותר קצר שימצא שלם ויהיה מקובץ מימים וה מבואר למי שעיין בחכמת הככבים והנה לא אסרו כל אלו הז' ימים בעשיית מלאכה כדי שלא יכבד זה עלינו ונאסרו כלם באכילתה החמץ כי זה לא יכבד מאד לכל האנשים. ואולם שרשי זאת המצוה הם ג':

השרש הא' הוא שיחשבהו כעפר והודמה לו ממה שאינו ראוי לאכיל' קודם הזמן כי אז הו' שליט עליו ויכול לעשות מה שירצה לפי שהוא קנין מקניניו והוא מפני זה יכול להסכי' שלא ישתמש מהלחם ההוא בשמוש המיוחד בו מצד מה שהוא לחם אבל ישתמש בו שמושו העפר והאבן והדומה להם שנ' תשביתו שאור מכתיב' ר"ל שישביתינו משמושו המיוחד לו ולזה אמר תשביתו ולא אמר תבערו וכבר נתבאר זה השר' בא' מפסחים':

השרש הב' הוא שאחד שבטלו אינו עור עליו בבל יראה ובכל ימצא אע"פ שנשאר בביתו שהרי אינו שאור ולא חמץ אצל הבעלים לפי שכבר השביתו וכבר התבאר זה בראשון מפסחים ויראה לי שאם אכלו אחר זה אין בטלו מועל לו כלום שהרי נתבאר שהוא אצל מחשבתו לחם לא עפר ואפר ולעשות משמרת למשמרת צוו חכמים לבדוק ולהוציא החמץ מכל גבולו כבר נתבאר זה בראשון מפסחים:

השרש הג' הוא יוצא מאלו השרשים הקודמים והוא שמי שיש לו עסה בביתו בזמן אסור החמץ ואינו יוכל לאפותה קודם שתחמיץ הוא מבטלה קודם שתחמיץ ובזה ימלט מעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא אחר שהחמיץ כבר נתבאר זה בראשון מפסחים:

התועלת הי"ב הוא במצות. והוא לזכור מה שהזהרנו שלא נעשה מלאכת עבדה בראשן ובשביעי של פסח ותועלתו להזכיר יציאת צרים שהיינו עבדים לפרעה שם והיינו מוכרחים לעשות מלאכת עבודה ואולם שרשי זאת האזהרה הם ד':

השרש הא' הוא שלא יתחייבו בי"ט כי אם על המלאכות שאינם לצורך אכל נפש שנ' כל מלאכה לא יעשה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והנה אלו המלאכות הם אשר התבאר שחייב עליהם בשבת בלבד מה שהוא מן המלאכות שהוא לצורך אוכל נפש ר"ל שמה שנקרא בשבת מלאכה נקרא גם כן בי"ט וזה יתבאר מצד הוראת הגדר כמו שנתבאר זה בראשון מי"ט ובא' ממגלה:

השרש הב' הוא שלא נאסר מן הצ' המלאכות שהם לצורך אוכל נפש מצד עצמותם ואעפ"י שיאכל מזה בי"ט או שלא יאכל דבר ממנו כי התורה לא כוונה כמאמר אשר יאכל שיהא נאכל בפעל אבל שיהיה מדרכו שיאכל כמו שביארנו וכבר נתבאר זה בשני מיום טוב ובשלישי מפסחים:

השרש הג' הוא שההעברה וההוצאה מרשות לרשות יתרו בי"ט ואע"פ שאשינו צריך אוכל נפש בעצמות' והיה זה כן להיותם הכרחיים מאד בתקון המזונות ובהכנתם כבר נתבאר זה השרש בא' מי"ט:

השרש הד' הוא שכמו שיותרו המלאכו' שהם לצורך אוכל נפש כן יותר מה שיהיה ממלאכת ההנאו' האחרו' כגון הרחיצה והסיכה והנוהג מנהגם וזה כי התורה התיר' המלאו' שהן לתקון המזונות ואע"פ שיהיה אפשר שיהיו המזונות ההם מתוקנים מערב יום טוב כמו הענין בשבת כדי שנמצא הנאה יותר באלו המזונות ולזה הוא מבואר שאין ראוי שתמנע הרחיצה והסיכה והנוהג מנהגם שההמנע מהם הוא ענוי מה כמו שאמר דניאל וסוך לא סכתי ובכלל הנה תקון המזון בי"ט הוא הנארה מההנאות הבלתי הכרחיות והתירה אותו התור להוסיף העונג ביום טוב כמי שצותה לשמח ביום טוב ולזה נלמד זה הדין ממה שיהיה מההנאות הדומות לה עם שהרחיצה והסיכה הם יותר ראוי' בזה הדין כי אי אפשר לסמוך בהן על הנעשה בערב יום טוב ומזה המקום נלמד שהותר' הבערה להתחמם לאורה והותר מפני זה ההבערה בכלל כי הוא ראויה לאלו התכליות והתבאר מפני זה שהותר ההוצאה בכללה כי היא ראויה לאלו התכליות והתבאר מפני זה שהוותר ההוצאה בכללה כי בזה מיתרון ההנא' והשמחה שלא יהיה האדם ביום טוב כמי שידיו אסורות ולזה יותר לו להוציא קטן או מפתח ספר תורה ומה שידמה לזה וכבר יתבאר זה השרש בשני מים טוב ובראשון ממנו בבבלי ובירושלמי. אלה הם שרשי זאת המצוה לפי דיני התורה. ואולם רז"ל לעשות משמרת למשמרת התורה מנעו מהמלאכו' המותרות מה שאפשר לעשות מערב י"ט ומה שאינו צורך יום טוב:

התועלת הי"ג הוא במצות. והוא לזכור מה שנצטוינו לאכול מצה בליל ט"ו בניסן שנאמר בערב תאכלו מצות ותועלתו להזכיר יציאת מצרים כמו שזכרנו במה שקדם ואולם שרשי זאת המצוה הם חמשה:

השרש הראשון הוא שיאכל לכל הפחות כזית מצה כי לא תהיה אכילה בפחות מכזית כמו שזכרנו בשרשים הכוללים ומצותה כל הלילה וכבר נתבאר זה מחמישי מפסחים ובעשירי ממנו:

השרש השני הוא שיהיה המצוה מחמשת המינין כי הם אפשר בהם החמוץ וזה מבואר מצד הוראת הגדר כי כמו שלא יקרא עוד מי שאין מדרך מינו שיראה כן לא תקרא מצה הלחם הנעשה מזרע מה שאין מדרכו להחמיץ כבר נתבאר זה בשני מפסחים:

השרש השלישי הוא שתהיה ראויה בכל מושבות שנאמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות כבר נתבאר זה בב' מפסחים:

השרש הרביעי הוא שזאת המצוה נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות כבר נתבאר זה בב' מפסחים:

השרש החמישי הוא שיהיו מצות בלתי מצטרפות לדבר אחר כמו חלות תודה ורקיקי נזיר שנאמר בערב תאכלו מצות. בזולת לווי ונאמר ושמרתם את מצות שתהיינה שמורות לשם מצה ואלו אינם שמורות לשם מצה אלא לשם זבח שהן באות עמו והיה זה כן לפי שהמצוה היא זכר ליציאת מצרים ואלו המצות שהם עם שום לווי הם לכוונה אחרת כבר נתבאר זה בשני מפסחים:

התועלת הי"ד הוא במצות. והוא לזכור מה שהוזהרנו שלא ימצא שאור בבתינו בשבעת ימי הפסח וכבר זכרנו במה שקדם התועלת המגיע מזאת האזהרה והוא להרחיקנו מאכילת החמץ באלו השבעה ימים ואולם שרשי זאת המצוה הם שנים:

השרש הראשון הוא שאין הבדל בזאת האזהרה בין הבית ובין הגבולים אשר לבעל כי באי זה מהגבולים שלו שימצא שם שאור יעבור על זאת האזהרה וזה מבואר ממה שאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ואולם זכר בזה המקום בית לפי שמדרכו שימצא שם יותר כבר נתבאר זה בראשון מפסחים:

השרש השני הוא שלא יעבר על זאת אם לא היה שם זה השאור שלו אך אם היה שם זה השאור של גוים או של גבוה פטור וזה מבואר מאמרו לא יראה לך שאור כי אין שם דבר יחייב שלא יהיה זה הדין באזהרת לא ימצא כמו שהוא ראוי באזהרת לא יראה כבר נתבאר זה בראשון מפסחים:

התועלת הט"ו הוא באזהרות. והוא לזכור מה שהוזהרנו שלא לאכול אפילו תערובת חמץ והתועלת הוא להזכיר יציאת מצרים:

התועלת הי"ו הוא להודיע שכבר נתקיים מה שיעד השם ממכת בכורות ושכבר יוציאם אז פרעה ממצרים ויצאו ברכוש גדול:

התועלת הי"ז הוא להודיע שכבר נתקיים מה שיעד השם יתעלה ליעקב שכבר יעשהו במצרי' לגוי גדול:

התועלת הי"ח הוא במצות. והוא לזכור מה שנצטוינו לזכור יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן:

התועלת הי"ט הוא באזהרות. והוא לזכור מה שהוזהרנו שלא יאכל ישראל משומד מהפסח כי הפסח נצטוינו בו להקנותנו אמונה שלמה בשם יתעלה ומי שלא ישלם לו זה אין ראוי שיאכל ממנו ולזאת הסבה בעינה הוזהרנו שלא יאכל ממנו תושב ושכיר כי לא יכנסו באמונתנו ולא ערל כי לא נכנס באמונתנו בשלמות כי המצוה הראשונה אשר יחזיק בה מי שהוא מאמונתנו יפקד ממנו והיא גם כן המצוה שצווה בה אברהם בעבור שיגיע בשלמות באופן שיקבלו התורה וירשו הארץ כמו שביארנו בפרשת לך לך ולזה החמירה התורה בזה המקום בענין הערלה ולזאת הסבה גם כן הוזהרנו שלא יאכל ממנו ולא יעשה הפסח. מי שלא נמולו המוטלים עליו למול כמו בניו הקטנים ועבדיו שהם מקנת כסף או ילידי בית כי לא נכנסו בשמות באמונתנו אחר שכבר זלזל בזאת המצוה הראשונה:

התועלת העשרים הוא באזהרות. והוא לזכור שהוזהרנו שלא נוציא מן הבית מבשר הפסח בליל חמשה עשר וכבר ביארנו התועלת המגיע מזאת האזהרה ואולם שרשי זאת המצוה הם ארבעה:

השרש הראשון הוא שיהיה המקום שיאכל בו מוקף מחצות כי לא יתכן שיהיה שם חוץ אם לא יהיה המקום ההוא שיאכל בו מוקף כבר נתבאר זה בששי מפסחים ולזה יחוייב שלא יאכלו שתי חבורות פסחיהם בבית אחד אם לא היה מחיצה ביניהם כדי שיהיה שם חוץ לכל אחת מהם כבר נתבאר זה גם כן בששי מפסחים:

השרש השני הוא שאין הפסח נאכל בשני בתים שנאמר בבית אחד יאכל כבר נתבאר זה בששי מפסחים וזהיה זה כן לפי שהתורה דקדקה שיהיה נאכל בכללותו במקום אחד לסבה שזכרנו במה שקדם:

השרש השלישי הוא שהמוציא מן הבשר חוץ לא יתחייב מלקות אם לא עקר הבשר מהבית והניחו בחוץ אבל אם לא הניחו אך השיבו מזולת שיניח שם אין זו הוצאה כי המלאכה הזאת היא עקירת הבית מהבשר להניחה חוץ וכן אם עקר אחד והניח אחד בחוץ אין אחד מהם חייב משום מוציא כי לא נשלמה מלאכת ההוצאה בזולת עקירה והנחה וזה מבואר מאד וכבר נתבאר זה בששי מפסחים:

השרש הרביעי הוא שהיוצא מהפסח מהבית אסור לאכלו שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וזאת אזהרה שלא לאכול בשר שיצא לחוץ ממחיצתו כמו שנבאר שם בג"ה ובזה המקום למדנו שהמוציא אחר מוציא בפסח הוא פטור לפי שכבר נפסל בהוצאה הראשונה ולא נתחייב בהוצאה המוציאו אחריו כי לא יהיה הבשר ראוי לאכילה שנאמר בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבשר חוצה לא הזהיר אלא על הבשר שהוא ראוי לאכילה ולזה ג"כ יתבאר שלא יתחייב על ההוצאה אם לא יהיה שם כזית בשר כי לא תהיה האכילה בפחות מכזית כבר נתבאר זה בששי מפסחים:

התועלת הכ"א הוא במצות והוא מה שהזהרנו מלשבר עצם בקרבן הפסח שנאמר ועצם לא תשברו בו ואולם שרשי זאת המצוה הם שלשה:

השרש הראשון הוא שלא יתחייבו על שבירת עצם אלא אם היה בו כזית בשר או מוח שנאמר בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצ' ועצם לא תשברו בו מגיד שבדב' שיש בו כדי אכילה ידבר וכבר נתבאר זה בששי מפסחים:

השרש השני הוא שהפסח שיש לו שעת הכושר אע"פ שנפסל אחר זה יתחייבו עליו משום שבירת עצם אמר במקום הזה לא תוציאו מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו ואמר בפרשת בהעלותך לא תשאירו ממנו עד בקר ועצם לא תשברו בו הורה בזה שאע"פ שנפסל ביוצא וגות' יתחייבו בו משום שבירת עצם ובזה יתבאר שכן הענין בשאר הפוסלין שהיה להם שעת הכושר כמו הענין באלו אך מי שנפסל בשעת שחיטה בטמאה או בשאר הדברים הפוסלין בקדשים לא יתחייבו משום שביר' עצם ומזה המקום יתבאר שהפסח הבא בטמאה לא יתחייב בו משום שבירת עצם אף על פי שהוא נאכל לפי שהטמאה נראית אצל בכור והנה הוא פסול מצד עצמותו והתורה אמרה בבית אחד יאכל שיהיה בעצמותו ראוי לאכילה כבר נתבאר ששי מפסחים ומזה יתבאר שכבר יתחייב בו משום שבירת עצם מבעוד יום שהרי הוא ראוי לאכילה בבא עתו כבר נתבאר זה בששי מפסחים:

השרש השלישי הו' ששריפת העצם אין בו משום שבירה וזה מבואר מאד מן התורה שצותה לשורף הנותר באש והנה העצמות נכללות בו כבר נתבאר זה בו' מפסחים:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון