צרור המור/שמות/יב

צרור המור ‏ שמות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ואמר ראש חדשים. להורות שעתידים להתחדש כמו הלבנה המתחדשת. ובזכות זה יזכו לאור באור פני מלך. שנקרא אני ראשון. ויזכו למשיח הנקרא ראשון. דכתיב ראשון לציון וגו'. וזהו ראשון הוא לכם. וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים. להורות להם שהיו כמו בריה חדשה. לפי שהיו מלוכלכים בשקוצי מצרים. ועכשיו נתחרטו ובאו לעולם כאלו היום נולדו. כמו הבעל תשובה שמתחדש ונולד מאותו זמן והלאה. והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. וזהו שאמר אני היום ילדתיך. וכן לעם נולד כי עשה. וכן היה זה העם עם נולד. כאלו היום נתחדשו ובאו לעולם. וזהו לכם ראש חדשים. וזהו סימן טוב לכל החדושים שבעולם. וזהו לחדשי השנה. וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. להרחיקם מחוקי מצרים. כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב. שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם. והחדש להם ועבודתו הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה. מאז מתחילין ומונין החדש ממלוי למלוי. ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה. והוא החדש שכולו חג להם ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים. וראשית כל דבר רצה הקב"ה לזכות לישראל. ולטהרם ולהסירם מחוקיהם. והתחיל החדש הזה לכם ראש חדשים. הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה. אתם מתחילין החדש. בעת מולדתה. הם לקחו הטלה לממונה עליהם. ובעבורו אין אוכלים בשר. אתם תקחו אותו לשוחטו ולצלותו ולאכול את בשרו ולשרוף את הנותר. הם מקטרים אליו בריחות ומרקדים לפניו. ואתם תתנו דמו במשקוף כדי שיהיה נראה. ולצלות בשרו כדי שיריחו ריחו. ולאכול בשרו על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל זה כדי להרחיקם מהם ולהקריבם אל עבודתו ית'. ואולי שעל זאת הכוונה בעצמה צוה לעשות העבודה הזאת במילוי הירח. עת תוקף שמחתם והקרבתם למזל טלה הממונה עליהם. ואז צוה לשוחטו ולצלותו ולשרוף הנותר. וזהו פסח הוא לה'. לשם ה'. ולא לשם זולתו מהעליונים. וכן בעשור לחדש הוא היום שהמצריים מתחילין לעבוד עבודת הטלה. ולקרוא דרור לכל עבד ולכל מלאכה. כל הימים ההם עד סוף החדש הם להם לששון. ולטלה הם מקריבין. ולצורתו הבשריית הם משתחוים. וסומכין עליו את ידיהם ונושקין את ידיהם. ואחרים נושקין ידי הסומכין. כל זה כתוב בספר הנזכר. ולכן בעת ההיא רצה אלהינו להשפילם ולהכניעם. ושיקחו להם ויקשרוהו בכרעי מטתם עד יום השחיטה. ואז המות השם את בכוריהם. שבימים ההם הם היותר נכבדים מהם. הם הכהנים העובדים וכל האנשים והנשים נושקים ידיהם עד אביהם. והיו להם כל החדש ההוא לאלהים ע"כ:

ג

ויקחו להם איש שה לבית אבות. הנה זה כפי הכוונה האמתית להישירם אל המצות. בענין שיהיו להם לזכות ולכפרה. ולכן צוה לעשות שה תמים. כמו שהוצרך לקרבן המזבח. ומן הראוי היה שיהיה זה הקרבן נעשה על המזבח ולזרוק דמו. אלא לפי שהיתה ארץ טמאה ואין ראוי לעשות בה מזבח. רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיאכלוהו בלילה. ויהיה חשוב להם כקרבן וכזבח. ולכן יש בו דין נותר כמו קרבן. וכמו שבקרבן היו זורקין דמו. כן צוה בכאן שיתנו מן הדם על המשקוף ועל המזוזות. כמו שנאמר שם עלה לכבש ופנה לסובב. וכן צוה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בשלשה כתות. וכן צוה ואכלו את הבשר צלי אש ומצות. כמו שהיה הקרבן צלוי באש על המזבח. ולא מבושל ולא חי. כאומרו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. ראשו על כרעיו כמו שהיה בקרבן. והנותר ממנו דינו כדין נותר הקרבן. ובמדרש הנעלם אמרו צוה לצלותו באש. בענין שיריחו ריחו ולא יוכלו להציל מידם. אבל המבושל אין ריחו נודף. אל תאכלו ממנו נא. שלא יאמר בתאות אלהינו אוכלין אותו חי. ראשו על כרעיו ועל קרבו שלא ינתחוהו. בענין שיכירוהו שהוא טלה. ואכלו את הבשר ולא עצמות וגידים. בענין שלא יאמרו בתאות אלהינו אוכלים העצמות. ולא תותירו ממנו עד בקר. שלא יאמרו בתאות אלהינו שומרים אותו ליום אחר. מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם. מזומנים לדרך בדרך מקרה ולא אכילת קבע. ומקלכם בידכם. ולא חרב ורומח אלא מקל דרך בזיון כמו לכפריים. ואכלתם אותו בחפזון. ולא ביישוב. וכל זה לשם שמים. פסח הוא לה'. עד כאן. ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה. אני בעצמי ממכון שבתי וברצוני. והכיתי כל בכור. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני בעצמי. כי לי ראוי פועל גדול כזה ולא לכם ובכאן רצה השם להראות ענותנותו. להיות שוה למשה ולאהרן בהבאת המכות. כי שלשה נעשו על ידו בלי אמצעי. ערוב ודבר ומכת בכורות. בערוב נאמר הנני משליח בך. וכתיב ויעש ה' כן ויבא ערוב כבד ביתה פרעה. ובדבר נאמר הנה יד ה' הויה. וכתיב ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת. במכת בכורות נאמר אני ה' ולא השליח. וג' מכות נעשו באמצעות אהרן. והם דם צפרדע כנים. וג' על ידי משה. והם ברד ארבה חשך. ואחת באמצעות שניהם והיא השחין. שנאמר קחו לכם מלא חפניכם וזרקו משה. ולכן ר' יהודה נותן בהם סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב. להורות שהיו המכות חלוקים בג' חלוקות. ה' ומשה ואהרן. ועל ידם נעשו. ולפי שבאו כסדר הזה וכן היו כתובים במטה. כאומרם ז"ל דצ"ך עד"ש באח"ב כתובים במטה. לפיכך לא רצה לשנות בהם. אלא חלקם לג' חלקים על הכוונה שאמרנו. וי"א שהטעם שהיו סימנים האלו על הסדר הזה הוא. ששם בסוף כל סימן המכה שהיא פוגעת בחרטומים. והם לא יוכלו לעשותה ולהנצל מידה. והם ג' כנים שחין בכורות. כנים שהשתדלו החרטומים להוציאם ולא יכולו ויאמרו אצבע אלהים היא. שחין ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי היה השחין בחרטומים. מכת בכורות ומת כל בכור בארץ מצרים. ולכן אמר ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור. בעברתי הנרמזת בועברתי. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים של מעלה ושל מטה. וכאן יכנסו ג"כ בכורי מצרים שהיו להם לאלהים. בין בכור אדם בין בכור בהמה. והטעם בהכאת אלו הבכורות כולם. אולי לפי שהיו עובדים אותה עבודה הזרה. היתה להם להכנה. והתשובה האמיתית היא לפי שהוא היה בעל מרי. מותרה ועומד לשלח את העם. ואם לא ישלח שיהרג בנו בכורו. לכן בא השם להצדיק הדין להכות בכורי מצרים על מריו. וזהו בכל אלהי מצרים אעשה שפטים. משפטים צדיקים שהוא מודד להם מדה כנגד מדה. והוא דבר אלהי יוצא מהשכל האנושי. ואינו יוצא מכל וכל. כי אחר שהמצריים הרגו בכורי ישראל והשליכום ליאור. השכל נותן שימותו בכוריהם. מאדם ועד בהמה. ואחר שהשם עשה זה הפועל בעצמו בלי אמצעי בשביל כבוד בכורי ישראל. ראוי לקדש בכורי ישראל לשם ה' ולכבודו. וז"ש קדש לי כל בכור. ואין לחוש לדברי האומר שיש הכנה מה בלידת הבכורות בפתיחת הרחם. עד שזה היה מחייב שימותו ג"כ בכורי ישראל. כי אין אנו צריכין לזה. כי מה הכנה יש לך לבקש. אלא בשביל כבוד בכורי ישראל שנהרגו. הרג השם ית' כל בכורי מצרים למעלה ולמטה. ולכן צוה והיה היום הזה לכם לזכרון לדורות. הוא יום היציאה בסבת מכת בכורות:

טו

שבעת ימים מצות תאכלו. הם ז' ימי הדרך. מצות תאכלו. הוא סי' חירות ולא לחם חמץ. שהוא סי' גלות וחטא ויצר הרע. שהוא מעול וחומץ. והוא סבת כל הגליות כולם. וכן כמו שבקרבן צוה כי כל שאור ודבש לא תקריבו. כן צוה בכאן לאכול מצה זכר לקרבן פסח. וכן רמז להם כי כמו שמצה היא לחם עוני לחם חסר. כן הם אע"פ שיצאו ממצרים. לא היו שלימים באמונתם עד היום השביעי שעברו בים. כי אז האמינו בה' ובמשה עבדו. ולכן צוה וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש. הוא יום השירה. ואמר ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את ישראל. ולכן ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם. והאוכלו חייב מיתה. אחר שהוא בן חורין ורוצה להיות עבד. ואמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות. לדורות. לפי שהוא רמז ג"כ לגאולתינו:

כא

ויקרא משה לכל זקני ישראל. להודיעם דברי ה'. ושהם בחכמתם יישירו את העם איש נגדו. וזהו משכו את העם וקחו לכם צאן. או יאמר משכו וקחו לכם צאן. לתועלתכם ולעצמכם. כי באמצעות המצוה תורידו השפע מלמעלה למטה. כי על זה נקראו החכמים והצדיקים הזריזים במצות. אנשי מעשה. לפי שעושים המעשים הטובים למטה. ובזה נעשים ג"כ למעלה. לפי שמציירים בכוונתם ובתפלתם לעלות עד רום המעלות. ומשם מורידין השפע למטה. וזהו עת לעשות לה'. וכן עושי צדקה בכל עת. שעושים הצדקה בעתים של מעלה. וזהו מעשה הצדקה שלום. כי בסבת עשיית הצדקה מורידין שלום של מעלה. וזהו ענין כל הניסים הנזכרים בתורה. שהיו צריכין הנביאים כד הקמח וצפחת השמן ואסוך שמן. להוריד הברכה מלמעלה. וכן הענין בפך השמן של חנוכה. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה בהלכות חנוכה ופורים. ולכן אמר בכאן לזקנים ולחכמים משכו וקחו לכם צאן. משכו השפע מלמעלה בלקיחת השה ושחיטתו למטה. וזהו ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף. כי זהו כמו קבלת הדם של קרבן. והגעתם אל המשקוף. זהו כעין זריקת הדם. בענין שבאלו הדברים היו מקריבין הדברים אלו לאלו להוריד השפע למטה. והנה יש לספק בכאן שנראה ששינה משה מאמר השם. כי למעלה אמר בדברי השם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. ובדברי משה נאמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ותירץ לי אשכנזי אחד כי בכאן נראה ענותנותו של הקב"ה. שרמז לו למשה בזה שאין להם לישראל זכות אחר אלא של משה ואהרן. שהם שתי המזוזות אשר הבית נכון עליהם. וחסד הקב"ה שהוא המשקוף שלמעלה המזוזות. וכשראה משה ענותנותו של הקב"ה שהזכירם בתחלה. אמר אין זה דרך כבוד של מעלה. כי ראוי להיות וה' בראשם. ולכן שינה הדבר ואמר והגעתם אל המשקוף בראשונה. שהוא עליון נורא. וחסד השם מעולם ועד עולם על יריאיו. ואחר כך ואל שתי המזוזות שהם כנגד משה ואהרן. ומכאן נראה ענותנותו של משה. אלו דבריו ז"ל. ומכאן הוצאתי מילין ואמרתי. כי יש לספק עוד במאמר משה שאמר ולקחתם אגודת אזוב. ובדברי השם לא נזכר זה אלא ולקחו מן הדם. ועוד נראה לספק. אחר שהשם אמר שתי המזוזות בשביל זכות משה ואהרן. למה לא הזכיר השם. או רמז גם כן זכות אברהם יצחק ויעקב. אחר שהם הגורמים. והשם אמר ה' אלהי אבותיכם אלהי וגו'. וכתיב ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו'. וכתיב וגם הקימותי את בריתי אתם וגומר. ואם כן מה טעם לא נזכרו כאן. ועוד כי כבר כתבתי למעלה בענין הסנה שנראה למשה. אמר הקב"ה אין לישראל אלא זכות אברהם וגו'. ומשה ואהרן שהם ה' כנגד ה' עלין שבסנה. ולכן אני אומר כי אלו הב' קושיות האחת תקים את חבירתה. כי השם יתברך בשביל כבוד משה ואהרן שעשו וטרחו לעשות את כל המופתים האלה. לא רצה בענותנותו להזכיר לאברהם יצחק ויעקב. מפני שלא יאמרו כמו שאמר חזקיהו הנה לשלום מר לי מר. שא"ל וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. ולכן לא רצה הקב"ה להזכיר בפירוש. בשביל כבוד משה ואהרן. אבל הזכירם ברמז באומרו ולקחו מן הדם. כי זהו דם הברית אשר כרת ה' עם אברהם. ובא משה בענותנותו ופירש הדבר בפירוש ואמר ולקחתם אגודת אזוב. וכבר קבלנו כי סתם אגודה היא שלשה קלחין וזהו אגודת אזוב. וכן אמרו לולב צריך אגד. שצריך לאגוד יחד לולב והדס וערבה. וא"כ אגודת אזוב הם שלשה. רמז לאברהם יצחק ויעקב שהם משולשים בזכיות. ובזכותם נברא העולם דכתיב ואגודתו על ארץ יסדה. ובזכותם יצאו ישראל ממצרים דכתיב ויזכור אלהים את בריתו וגומר. ולכן אמר משה לישראל ולקחתם אגודת אזוב. שהם ג' קלחין. והם כנגד ג' האבות שהם ענוים ושפלים כאזוב. דכתיב ואנכי עפר ואפר. ואמר להם לישראל. אלו הג' אבות יש לכם ליקח בראשונה. כי בזכותם אתם יוצאים. והגעתם אל המשקוף. שהוא כנגד השם. ושם תגיעו כל כוונתכם. ואח"כ ואל שתי המזוזות. שהם משה ואהרן באחרונה. וזהו והאיש משה עניו מאד:

כב

ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. לרמוז שאע"פ שיתן פרעה להם רשות בלילה. לא יצאו אלא בבקר ברשות עצמם ולא ברשות פרעה. וכן שלא יצאו כדמות עבדים בורחים בלילה. אלא ביד רמה ביום. וכן רמז להם שלא יצאו עד בקר. שהוא בזכות אברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר. וכן הבוקר אור הוא בקר של אברהם. וכן וראה את הדם על המשקוף. הוא דם הברית של אברהם. ובזכות זה ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. הוא מדת דינו שנמשכה ממנו מלמעלה להכות כל בכור. ולכן ושמרתם את הדבר הזה. היא עבודת הפסח שמורה חמלה עליכם. וזביחה והריגה בשונאיכם. וזהו זבח פסח הוא לה' אשר פסח בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. וילכו ויעשו בני ישראל למטה. בענין שיהיה עזר להביא המכה על מצרים. ולכן סמך מיד וה' הכה כל בכור. סתם למעלה ולמטה. ממכון שבתו רמז ונעשה רצונו. ולכן לא אמר בכאן ויעבור ה' במצרים. אלא ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. בלי סבת חולי בלי הכנה. ומה שאמר וה' הוא ובית דינו. כן האמת שהוא הסכים עם מדת דינו. ולא עשה דבר עד שכולם הסכימו בדבר. כאומרו משפטי ה' אמת. ולמה הם אמת לפי שצדקו יחדיו. שני הכתות שמגישים עצמותיהם זה אומר פלוני חייב וזהו אומר זכאי. ואינו יוצא הדין עד שכולם יסכימו בדבר אחד. וכן היה בכאן שכולם הסכימו מכח הדין שההורג יהרג. הם הכו בכורי ישראל. כן ראוי להכות בכוריהם. ואם תבין פי' בחצות הלילה שהיא מדת הדין שנקראת חצי לילה של דוד שהוא אדמוני. והוא שם אדני שנקראת כה אמר ה'. וזהו והנה לא שמעת עד כה. תבין שלא היה שם מלאך ולא שרף ולא שליח. אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שהיא נקראת כבוד אלהים. וכשמגיע זמן וממשלת חצי הלילה וה' הכה כל בכור. בכחו הגדול ובזרועו הנטויה של חצי הלילה. ולכן אמר דוד חצות לילה אקום להודות לך. בענין שלא תהיה פוגעת בי מדת דינו. וזהו על משפטי צדקך. וכאן אמר בכור השבי תחת בכור השפחה. כי שניהם היו בכלל כחות של מעלה שנכרתו ונחלשו. וזהו תחת עבד כי ימלוך ושפחה וכו'. ולכן היתה מכתם בלילה לפי שממשלתם בלילה. להראות כי נשתה גבורתם ובתקפם נשברו. ולכן אור לי"ד בודקין את החמץ. הוא שטן הוא יצה"ר מעול וחומץ. בענין שלא ימשול בו. וזהו לאור הנר. כי בנר מצוה ותורה אור צריך לחפש אחריו. ולהוציאו מן החורין ומן הסדקים. כמאמרם ז"ל רגזו ואל תחטאו. ובמה תרגזו ליצר הרע בד"ת. וזהו אמרו בלבבכם. וזהו נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. מקום מטונף שיש בו יצר הרע. כאומרו כי מבית הסורים יצא למלוך. כי תרגום ויבאש הוא וסרי. וזהו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משננער מבטן אמו. וכל ממשלתו בלילה כדכתיב ועין נואף שמרה נשף. ולכן צריך לבדוק בלילה לאור הנר. ולהורות שכל זה היה בלילה. אמר ויקם פרעה לילה. שקם ירא וחרד מפחד לילה. ולא הועילו לו שש מאות רכב. שהיו סביב מטתו במקום ששים גבורים. ויאמר קומו צאו מתוך עמי. כי כבר הגיע העת. והם לא רצו לצאת. אע"פ שחזקה יד מצרים עליהם למהר לשלחם מן הארץ. עד אור הבקר. כמאמר השם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. וכל זה לפי שאין גאולה בלילה אלא ביום. ולכן וישא העם את בצקו טרם יחמץ כמאמר השם. וזה להורות על מעלת ישראל שאע"פ שהיו בחפזה ובבהלה. לא שכחו המצות וחבבו אותם. ועל כתפם יסבלוה וישאוה. וזהו משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וכן עשו בדבר משה וישאילום וינצלו את מצרים. וכל זה לפי שהשם נתן כבר את חן העם בעיני מצרים. כדכתיב ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. וסמך זה לפסוק וישא העם את בצקו להורות. כי לפי שהם חבבו המצוה ונשאו בצקם על כתפיהם צרורות בשמלותם. בזכות זה נתנם השם יתברך לחן ולחסד בעיניהם וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. כנגד צרורות בשמלותם מדה כנגד מדה. ומלבד זכות המצוה. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום פעם אחרת. עד שנשארו ריקנין מפה ומפה. וזהו וינצלו את מצרים:

לז

ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה. אחר שנטלו שכרם משלם ולא קודם לכן. כשש מאות אלף רגלי הגברים. מוכנים לקבל שש מאות מצות. לבד מטף לקיום י"ג מצות הנשארות. וגם ערב רב עלה אתם. זה רמז לפושעי ישראל שהם מלאים מצות כרימון. ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים. רוצה לומר מיד בצאתם ממצרים. וזהו עוגות מצות כי לא חמץ. כי עדיין לא החמיצו. לפי שהיו צרורות בשמלותם של פשתן לקרר אותם בענין שלא יתחממו. וכן היו על שכמם שואבות הרוח. וא"ת ששהו זמן רב. אינו כן. כי גורשו ממצרים בחפזון ובבהלה מיד כשגמרו בצקם ללוש. ולא יכלו להתמהמה מפני חפזון מצרים. באופן שלא עבר זמן בנתים להחמיץ הבצק. וגם צדה לא עשו להם לפי שלא היה להם זמן. וכן רמז באומרו וגם צדה לא עשו להם. להורות שחבבו המצוה לעשותה במהירות. ולכן ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות. מושלכות על הגחלים בלי תנור ובלי תיקון. בענין שלא יחמיץ. והטעם כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה להדר המצוה והמצה. וזה ימתק להם כאלו היה דבש וחלב תחת לשונם. ולכן וגם צדה לא עשו להם. כי כמו שאפו העוגות היו יכולים לתקן תבשיל אחר. לכן אמר שלא עשו צידה כי לית דין צריך בשש. לפי שהיו טועמים בה טעם מצוה וטעם מצה. ולא היה צריך מלח ולפתן כמאמר הירושלמי וטמיש לה במלחא. וי"א עוגות מצות כאשר נצטוו. כי לא חמץ. כי לא היה להם לאכול חמץ. כי גורשו כי אע"פ שגורשו ממצרים ולא יכלו לעשות המצוה כדרכה. כי ההכרח מכריע את המצוה. לא עברו מצות ה'. וגם צדה אחרת זולת העוגות לא עשו להם ע"כ:

מ

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר הארצות כתיקון חז"ל. ויש לספק מה קישור יש בין ויאפו את הבצק עם ומושב בני ישראל שסמכו לו. כי נראה שאין זה מקומו. אבל נראה לי כי זה מובן במה שאז"ל מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם מיד שנא' ויאפו את הבצק וגו'. ומה גאולה היא זו שגאלם באפיית הבצק. אבל הרצון בזה כי ישראל ישבו במצרים זמן רב. עד שנתערבו בהם וילמדו מעשיהם. ולכן באה אותה נבואה איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו וגומר. בענין שכבר היו מוטבעים בטיט היון. ולכן היה כח במצריים לאסור אותם ולהסגירם בענין שלא יוכל איש ועבד לברוח משם. כמאמרם ז"ל בפי החירות ששם נעשו בני ישראל בני חורין. לפי שבבעל צפון השביעו ואסרו את ישראל שלא יוכלו לצאת. ולולי שהקב"ה הכה כל בכורי מצרים למעלה ולמטה וכרת כל קשרי הערלות. כאומרם ז"ל הנבעלת לעו"ג קשורה לו ככלב. לא היו ישראל יכולין לצאת משם. אבל השם למען זכות אבות ולמען חסדו נתן להם קצת מצות פסח מצה ומרור. בענין שבזה עזרם לצאת בבא העת. ובפרט המצה שהיא סימן חירות. ואם השם יתברך בחסדו ובמצותיו לא הוציאם בזה העת. לשבר כל כחות הטומאה ויצר הרע הוא שטן שהיה מתגרה בהם להחמיץ העיסה. כי לכך נקרא מעול וחומץ שהוא כחומץ לשינים. וכמו שאמר גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך אבל שאור שבעיסה מעכב. וזמן זה העיכוב לא היה אלא כהרף עין. כי העיסה במעט זמן תחמיץ. ולכן אמרו בזוהר כי חמץ ומצה אותיותיהם שוות חוץ מדיבור החית וזהו גער חית קנה. הוי גוער החי"ת בקול הקנה ותעשה מחמץ מצה וממצה חמץ. כי אין ביניהם אלא כמלוא נימא. וכן אלו ישראל נשתהו במצרים אחר זה הזמן כמלוא נימא שיש בין חמץ למצה בענין שתחמיץ העיסה. לעד לעולם היו אסורים וסגורים במצרים. וזהו מצה זו שאנו אוכלים על שום וכו'. להחמיץ בשיעור בלתי נרגש. עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד. שנאמר ויאפו את הבצק וגו'. לפי שלא הספיק להחמיץ. שאם החמיץ. לעד לעולם לא היו נגאלים. ובזה תבין מה שאמרו ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו. הרי אנו ובנינו עד סוף כל הדורות היינו משועבדים לפרעה במצרים. ומה טעם לזה כי אע"פ שלא יוציא אותה עתה. היה יכול להוציאם לדור אחר. אבל הענין כמו שכתבתי כי אלו החמיצה העיסה להיות חמץ כהרף עין. היו לעד לעולם שם. לפי שכבר שלט בהם יצה"ר שהוא שאור שבעיסה. והיאך היו יכולים לבא אחריהם אחרים. גדולים כמשה ואהרן. וכתיב ולא קם נביא עוד בישראל וכו'. והיינו צריכין להמתין עד זמן המשיח. כי אז ירחק הצפוני הוא יצר הרע הוא שאור שבעיסה. ולפי שזה ענין גדול ונורא. אמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו'. ונזכרה נ' פעמים בתורה יציאת מצרים. כנגד נ' שנה של יובל שאז יוצאים העבדים לחירות. ולפי שענין יציאת מצרים הוא עמוק עמוק מי ימצאנו. וכיצד הוא זה הדבר של חמץ ומצה. לזה אמר ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים. חכמים מפי חכמים. נבונים להבין דבר מתוך דבר. כולנו יודעים את התורה ע"ד הקבלה. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. ביום ובלילה להשיג דבר מה. ולפי שכבר אמרו אין מזכירין יציאת מצרים בלילה דכתיב וראיתם אותו. לזה אמר וכל המספר ביציאת מצרים בלילה הרי זה משובח. והעד לזה ספירת מעשה בר' אליעזר וחכמי הדור שהיו מסובין בבני ברק. עד שהיו מאירין דבריהם כברק וכזוהר הרקיע והיו מספרים ביציאת מצרים כל וגומר. ולזה סמך מיד אמר ר' אלעזר בן עזריה הריני כבן ע' שנה ולא זכיתי לנצח החכמים. שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כל ימי חייך הלילות. באופן שנאמר כי אומרו הרי זה משובח. פירושו המספר ביציאת מצרים בלילה הרי זה משובח. כי לעומק סודו צריך ימים ולילות. ולזה אמר ברוך המקום שנתן וכו'. שנתן תורה עמוקה כזאת לישראל שיש בה ענינים נפלאים וחלוקות עצומות. וזהו כנגד ד' בנים דברה תורה וכו'. ואם כן אמר שזאת הגאולה היתה בויאפו את הבצק. שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק. לפי שלא החמיצה העיסה שאם החמיצה. לעד לעולם לא היו יוצאים. אם כן יפה אמר וסמך לכאן ומושב בני ישראל. כלומר ראה הנס הגדול שעשה הקב"ה עם ישראל. לפי שהיתה קרובה העיסה להחמיץ. לפי תמידות הישיבה במצרים שישבו שם ת"ל שנה ולמדו ממעשיהם. והיו ראויים להתעכב שם לעולם. אלא שהשם בחסדו ובזכות האבות ובמצות פסח ומצה. לא הניחם להחמיץ העיסה שהוא שיעור בלתי מורגש. אלא ויהי מקץ ת"ל שנה באותו רגע ממש יצאו כל צבאות ה'. ואלו לא הוציא אז הרי אנו ובנינו וכו'. וזהו ליל שמורים לה'. שהיה הקב"ה ממתין ומצפה לאותו עת הקבוע להכות בכורי מצרים. והוא הלילה הזה ג"כ שמורים לגאולה לכל בני ישראל. והרמז בזה כי כמו שישראל היו ממתינין הגאולה. כן היה הקב"ה ממתין לגואלם:

ודעתי עוד בזה כי בכאן רמוזה גאולתינו משאר גליות. וזהו ליל שמורים הוא לה' להוציאם ממצרים. והוא הלילה הזה לה' שמורה וערוכה לגאול את בני ישראל לדורותם. וכבר כתבתי למעלה כי גלות מצרים וגאולתו סימן לשאר גאולות. ולכן אמה"כ שומר מה מלילה. כאלו היה שואל ואומר. אתה שומר ישראל מה יהיה מזה הגלות הדומה ללילה. והשיב השם יתברך שומר מה מליל אתה. שאתה ג"כ שומר וממתין מה יהיה מליל מצרים שכתוב בו ליל שמורים הוא לה'. כן יהיה בזה הגלות. וזהו אמר שומר אתא בקר זהו בקר של אברהם. כי הגליות נתגלו לאברהם בבין הבתרים. וכן באומרו ויחלק עליהם לילה ועשה לו נס בחצי הלילה. וחצי לילה האחרת הניח לגאולת מצרים. וזהו הוא הלילה הזה לה' הנזכרת באברהם. ובזאת הלילה של אברהם נחלקו ד' משמרות של גאולות. בחלק הראשון נעשה נס לאברהם. ובחצי הלילה נעשה נס של מצרים. ובשליש השלישי נעשה נס לחזקיהו. דכתיב וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים. נראה שהיתה מפלתם בלינה. והרביעי האחר שמור לגאולה העתידה. שהיא בלילה דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. וזהו הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ובגימטריא ראיתי שהיה רמוז בזה הפסוק סנחריב מלך אשור. ולכן אמר בכאן ב' פעמים שמורים. שהם ד' משמרות. כנגד ד' גליות. ובפרט גאולה רביעית היא בלילה. כמאמרם ז"ל השיר העתיד הוא נאמר ע"י ישעיהו ע"ה. דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. וכבר הארכתי בזה ופירשתי אותו בפ"ק דברכות שאומר שלשה משמרות הוי הלילה. ראשונה חמור נוער שהיא כנגד מצרים שנקראו בשר חמורים בשרם. שנייה כלבים צועקים. כנגד גלות בבל של נבוכדנצר שהיה כמו חיה כשנטרד ממלכותו. ג' תינוק יונק שדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. רמז לאסתר עם אחשורוש. ומפני ששם התנא במשמרה שלישית שני סימנים תינוק יונק ואשה מספרת. פירשתי שם שהוא לרמוז על ד' גליות. ולכן נתן שני סימנים תינוק יונק ואשה מספרת. פירשתי שם שהוא לרמוז במשמרה אחרונה לכלול כאן ד' גליות. ושם חזרתי לפרש כי חמור נוער הוא כנגד נבוכדנצר. כי גלות מצרים לא הוזכר בכאן. ולכן חמור נוער הוא כנגד נבוכדנצר שהיה כחמור הבר אוכל עשב. שניה כלבים צועקים כנגד גלות מדי. שאמרו במדרש שאמרה אסתר מיד כלב יחידתי כנגד אחשורש. שלישית תינוק יונק שדי אמו כנגד גלות יון. שזהו רמז על אלכסנדרוס מקדון שינק שדי התורה משמעון הצדיק. ואשה מספרת עם בעלה רמז לגלות רביעי. שהאשה היא כנסת ישראל תחזור לספר עם בעלה. כאמרו תקראי לי אישי לפי שנפרד ממנה בזמן הגלות. כאומרו מאנה להנחם על בניה. כי אינם לא כתיב אלא כי איננו. כי אין האיש בביתו. וכן חזרתי לפרש כי כלבים צועקים הוא כנגד גלות יון ומדי. ותינוק יונק שדי אמו על מלך המשיח. דכתיב ביה מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי. ושם פירשתי כל אותה פרשה שהיא רמוזה על משיחנו. ואז תהיה אשה מספרת עם בעלה כמו שפירשתי. ולפי שתנא קמא לא אמר אלא שלשה משמרות הוי הלילה. אלא שרמז במשמרה שלישית שני סימנין כנגד שתי גליות. בא רבי ואמר ד' משמרות הוי הלילה. שהוא רומז על גלות הדומה ללילה. וחדש ד' משמרות כנגד ד' גליות. ושם פירשתי כל המאמר שאמר מאי קא חשיב וכו'. קשור בזה הענין לפי שארוכה מארץ מדה ואין לי פנאי. אלא שעולה לנו מזה כי לכך אמר בכאן שמורים שני פעמים. כנגד ד' גליות וכנגד ד' משמרות. וכמו שהשם גאלנו ממצרים בליל שמורים. עתיד לגאלנו בזה הגלות הד' בליל שימורים אחרת בזכות אברהם. וזהו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות:

מג

אח"כ שב לפרש זאת חוקת הפסח. וכל הראויים לאכול בו ובלתי ראוים. וחזר לומר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה'. לרמוז כי במצות הפסח שנצטוו. בזכותו יצאו. ואמר קדש לי כל בכור. להורות על הנס הגדול שעשה השם עם ישראל בהריגת בכורי מצרים. ולכן ראוי לקדש בכורי ישראל. ובפרשה שניה פירש זה הקידוש כיצד. ואמר זכור את היום הזה ובזכות הזכירה תזכה לבא אל ארץ הכנעני. וזהו והיה כי יביאך ה' וגו' שבעת ימים תאכל מצות. לפי שהיא המצוה היותר עקרית שבתורה. ולעומק סודה חזר להזכירה. ולא הזכיר בכאן מרורים כי פסח דורות אין מצותו במרורים. לפי שהמרור הוא זכר לוימררו את חייהם. כי רצה השם שאע"פ שהיו בשמחה גדולה כמי שיוצא מבית השביה. שיזכרו ימי העוני. בענין שלא יבואו לחטוא כאומרם וגילו ברעדה. ולכן תיקנו ברכת הטוב והמטיב על היין שנתקנה על הרוגי ביתר. הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ואין שמחה אלא על היין. ואף שהיין בוגד. ואולי ישתה וישכח מחוקק. לזה אמרו שבחוזק שמחתו יזכור ויתעצב מהרוגי ביתר שהיו חסידים וישוב אל ה' ויברך הטוב והמטיב. ויזכור מה שאמרו הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ואם לאותם חסידים קרה מה שקרה. מה יעשו אזובי קיר. וכן הטעם שני צוה במרור להודיענו כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. וידוע כי במצרים היו מתים בלי סבה. וכן באו עליהם חלאים רעים. ולכן הבטיחם והסיר ה' ממך כל חולי. ועכשיו צוה השם שיאכלו מרורים ועשבים מרים מטובלים בחומץ בתחלת אכילתם והם רעבים ועיפים. ואולי יאמרו כי זה יזיק להם. כי במצרים היו מתים בלי סבה. כ"ש עכשיו שההיזק בעין. לזה צותה התורה באכילת מרור. להודיע שלא יגיע לו נזק באכילת אלו הדברים. אחר שעושה לשם מצוה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. כי ישרים דרכי ה' ואין בהם נפתל ועקש וצדיקים ילכו בם. אבל מי שעושה זה שלא לשם מצוה אלא לשם אכילה גסה. יבא לו נזק. וזהו ופושעים יכשלו בם. וזהו שאמרו בפסחים לשנים שצלו פסחיהם מי שאכלו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם. וכן בזאת המצוה בעצמה. ולכן תמצא (במכה שני'). שם שם לו חק ומשפט. לפי שהמים היו מרים ויורהו ה' עץ לרפאות את המים. ואולי ייראו ישראל ויאמרו שיזיק להם שתיית המים המרים אע"פ שנתקנו. לזה אמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. הנה אמר שבשמירת מצותיו לא יירא מכל פגע ומחלה. וכן הענין באכילת המרור והעשבים המרים. ובזאת הפרשה לא הזכיר מרורים אלא מצה. לפי שלדורות לא היו צריכין מרור שהוא רמז לגלות. אלא מצה שזה סימן גאולה. ולפי שזאת פרשה ראשונה של תפילין נאמר בה והיה לך לאות על ידך וגומר. ולפי שזאת המצוה היא לדורות. אמר ושמרת את החוקה הזאת של פסח משנה לשנה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.