אלשיך/שמות/יב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אלשיך TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

ויאמר ה' אל משה כו'. ראוי לשים לב. (א) למה היה הדבר הזה לאהרן גם הוא עם משה וגם בדברם אל ישראל באו' דברו אל כל עדת כו'. (ב) או' בארץ מצרים מה גם לרש"י ז"ל שכתב מרז"ל כי היה חוץ לעיר ולמה הוזכר המקום שהיה בו ומה גם כי כל שאר הדברות שם היו כצאתו את העיר. (ג) אומרו החדש הזה לכם כי מלת לכם מיותרת. (ד) למה חוזר ואו' ראשון הוא לכם שהוא הקודם ובשינוי ל' כי הם שתי קושיות א' למה הוה כפל ענין ב' למה במלות שונות. (ה) אומרו דברו כו' לאמר כי אם הוא לאמר עדת ישראל לזולת לא יתכן כי למי יאמר נא ישראל ואם הוא לאמר משה ואהרן לישראל הרי נאמר לאמר למעלה. ועוד שאם כן היה לו ליכתב קודם לאומרו דברו כו'. ועוד אומרו ויקחו להם איש שה כו' כי מלת איש מיותרת ומה גם שהוא ל' יחיד שיורה שאיש א' לוקח ואם הוא שאיש אחד היה יכול לעשות קרבן פסח לבדו היה מתיישב אך לא כן הוא וגם או' לבית אבות שה לבית שעם היות כי פשוטו הוא שיקחו בית אב א' שה. ואם יהיו מרובים יהיה שה לבית ואם ימעט הבית יתמנו עליו שכנים עכ"ז לא יבצר מהראות היות הל' בלתי מיושב. (א) באו' בית אבות ולא אמר בית אב. (ב) או' שה לבית למה תאר הדבר אל הבית ולא אל בני אדם כאומרו בית אבות ואו' הוא ושכינו כו' שהוא על האנשים:

אמנם הנה ארז"ל במדרש (חזית) כי כאשר אמר משה לישראל החדש הזה אתם נגאלים אמרו ישראל איך אנו נגאלים ומצרים מלאה מע"ג שלנו כו' והנה ראוי לשים לב או' כשאמר משה החדש כו' ומהראוי שלא יאמר אלא כשאמר משה לישראל שהם נגאלים אמרו לו כו' כי לענין העיכוב ע"ג מה לי בחדש ההוא מבשאר ירחים שמורה כי החדש ההוא מורה העיכוב וגורם אותו עם הע"ג כי זה וזה גורם. ועוד כי הלא מאז אמר להם כה אמר ה' פקד פקדתי אתכם כו' ובאו' אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה כו' מאז היה להם לאמר היאך אנו נגאלים ומצרים מלאה מע"ג שלנו. אך הנה לבא אל הענין נקדים. (א) כי הנה ידוע כי ע"ג של מצרים היתה מזל טלה והיו עובדים אל הטלאים דוגמת מזלם למעלה. (ב)כי ידוע הוא כי מזל טלה הוא המיוחד לחדש ניסן שהוא בא' שבמזלות:

ונבא אל הענין והוא כי הנה רצה הקב"ה לזכות ישראל לגאלם לפיכך צוה למו ימשכו ידיהם מהע"ג שהיו עובדים הוא את מזל טלה ודוגמתו הם הטלאים וישחטו אותם ויעשו בם שפטים ויאכלו אותם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו להורות כי כפרו בו ודבקו בו יתב' בדם מילה להורות כי עבדי ה' המה חתומים בחותמו והנה אין ספק כי הלא יחרד לבם בשומעם כי בחדש ניסן הם נגאלים באומרם מי יתן והיה בחדש זולתו. כי עתה יאכל חדש זה את חלקי ישראל כי הלא לא ימנע או יש כח במזל טלה לנגד את ישראל ומה גם בחדש ניסן שהוא ממשלתו אם אין אם יש בו כח איך נגאל בחדשו שיעצר כח עלינו ואם אין בו כח לפחות יהיה לנו החדש הזה לצור מכשול מזכרת עון ע"ג שלנו ולא נהיה לרצון לפניו יתברך כי הלא הימים ההם והזמן ההוא יחלישו כח גאולתנו בהעלות חמת זכרון ע"ג שלנו לפניו יתברך. ועל כל ב' הבחינות הנאמרות יש ויש ניגוד בהיות בארץ מצרים. כ"א יש כח במזל יהיה להם מעיר לעזור ואם אין בו לא יבצר מהיות גם הוא לשכים לנו כי במקום שבו חטאנו איך נושע בו. ולא יזכר עונינו בו והן זאת היתה נהמת לב בני ישראל בשומעם החדש הזה אתם נגאלים ויחרדו לאמר הלא מצרים שהוא מקום חטאנו בו מלאה מע"ג שלנו שהיא מזל טלה המושל בחדש הזה ואיך נגאל באלה:

ובזה נבא אל ענין הכתובים והוא כי ראה הוא ית' והנה להיות ראויים ליגאל צריכים אל מצות דם פסח ודם מילה שהוא ככתוב אצלנו שצריך סור מרע ועשה טוב ומשך ידיהם מע"ג בדם פסח. והכנס תחת שעבוד ה' בדם מילה וירא והנה אם בלי הקדמת החדש הזה לכם כו'. אמור יאמר להם יקח בעשור לחדש הזה איש שה לבית אבות כו' הלא יאמר נא ישראל אוי לי מפאת המזל כי ינגדנו. ומה גם בחדשו וגם להיות מארץ מצרים מקום החטא ואיך שם נוכל להמלט מידו ואוי לנו מצד המצריים כי הן נזבח את תועבות מצרים לעיניהם ולא יסקלונו ולא עוד כ"א שגם לפני ה' יהיה לנו החדש והמקום והשה למזכיר עון להתפס כי בו חטאו במקום ההוא להיותו דוגמת מזל החדש ההוא ואיך יגאלו באלה על כן גזרה חכמתו יתברך כי טרם הזכיר להם לקיחת השה. יקדימו להם שיגאלו בחדש הזה בארץ מצרים כי בדבר הזה בלבד אין פחד רק מהמזל פן ינגדם להסיר תחלה מורך לבם מהמזל ומהמקום. אך לא מהעם כי עדיין לא הוזכר השה שיקחוהו לזבוח את תועבות מצריים לעיניהם שיפחדו מהעם אך אחר הבטיחם מהמזל והמקום יקל אחרי כן גם להסיר מלבם מוראת לבם מהעם כי בא להם הענין לאט אחת לאחת. מה שאין כן אם היו שומעים שני הדברים כאחת וזה החילו ויאמר ה' כו' בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם כו' לומר הלא מוראכם הוא מהמזל העוזר למצרים וגם בחדש ניסן באופן כי טוב היה ליגאל בחדש זולתו ע"כ הנני מבשר ואומר כי כארץ מצרים מקום מושפע ממנו ראוי לאמר כי החדש הזה הוא מזל טלה לכם ישראל הוא ראש חדשים שאדרבא יהפך לכם לראש ולעטרת צבי תמיד וז"א לאמר והוא מאמרם ז"ל (תענית ד' כ"ט) האי מאן דאית ליה תיגרא בהדי ע"ג לתבעי בניסן כו' ויהיה על ידי תשובתם בו בדם פסח ובדם מילה. ואחר אומרו שהוא ראש חדשים אמר אל יעלה על רוחכם. שאמרי ראש חדשים הוא להיות ראשון למנין חדשים כי לזה הנה כבר הוא לכם ראשון לחדשי השנה גם עד כה שכל השנים שבתורה אפי' במה שקודם לגאולת מצרים נמנים מניסין וא"כ לא אמרתי רק ראש חדשים להשפיע בו לכם טוב ואחרי או' זה אמר דברו אל בני ישראל לאמר ויקחו כו'. לו' דברו זה האמור שהיה החדש הזה כו' תחלה. כדי לאמר אחרי כן ויקחו כו' כי אחרי יודעם שהוא ית' מהפך החדש מקטיגור לסניגור ולא יפחדו מהמזל ושגם לא יהיה להם למזכרת עון יחליפו כח לבטוח בה' כי גם יצילם מהמצריים פן יסקלום בזבוח את תועבת מצרים לעיניהם. וז"א לאמר כלומר דברו אל כל עדת בני ישראל את ההקדמה הנז' כדי לאמר אחרי כן ויקחו איש כו'. באופן שבשמוע תחלה שלא ייראו מן המזל אלא שאדרבא יהפך להם לאוהב יקבלו ג"כ בשומעם שגם יצילם מהעם מק"ו מה שאין כן אילו היו שומעים מתחלה ענין השה בעשור לחדש. שיפחדו ויראו כי יבאו להם קול שני פחדים. קול מהמזל ומהעם יחד ולהיות כל כוונת הענין על הענין השה לקרבן רצה הקב"ה יטפלו בדבר כהן ולוי וישראל וזהו אל משה שהוא לוי. ואל אהרן כי כבר נתבשר שיהיה כהן כע"ש ז"ל על פסוק הלא אהרן אחיך הלוי וישראל באומר דברו אל כל עדת בני ישראל כו'. עם היות שלא היתה אז עבודה במצרים וגם שהשה הלז היה לכם קטיגור. אל יקשה בעיניכם התהפכו לסניגור כי הלא זאת עשו להגדיל מדה טובה על מדת פורענות והוא כי אם בעבודכם את הטלה היה כל אחד עובדו בפני עצמו. עתה בשחוט אותו לה' יהיה ע"י רבים שה לבית אבות באופן שיופלג פועל המצוה הנעשית בו על פועל העבירה כי אינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים כו'. וזאת שנית תעשו שיהיה זה על ידי האחדות שתכוסו על השה וזה ויקחו כו' ואם ימעט כו' והנה זה הוא לפי פשוטו של מקרא:

עוד יתכן רמז להם בעיקום תיבות הכתוב באומרו ויקחו איש שה כו' כאשר הערנו והוא כי עם שאין המקר'. יוצא מידי פשוטו עכ"ז לא יבצר רמז בהאמר בלשון זה כאשר הערנו למעלה לרמוז טוב טעם אל הענין להסיר לב ראשי עם הארץ מלהרהר בדבר והוא ככתוב כי לא יבצר מהתחמץ לבבם בשומעם יקחו איש שה לבית אבותיו כו'. וישחטו אותו. באמת באמור היתכן יהיו כל עיני מצרים רואות וכלות את עם בני ישראל שיראו את הכל שוחטין וכיצד צולין ואוכלין את אלהי מצרים ולא יסקלום ואם הוא כי המצוה מגין עליהם הלא יאמרו היעלה על לב איש היפך העון לזכות ויעשה הקטיגור סניגור להצילם מיד מצרים שלא יסקלום וגם ליגאל ע"כ נוסף על פשט הכתוב רמז להם כי אילו השה מעולם לא היה להם סניגור הלא כמו זר יחשב יתהפך עתה הקטיגור לסניגור אך הנה בראשיתו היה סניגור. כי יעקב נקרא שה כמ"ש ז"ל (ב"ר פ' צ"ז) שעל כן לא רצה ליקבר במצרים בל יהיו המצריים נפדים ביעקב כי פטר חמור נפדה בשה וגם יצחק ניתן תמורתו איל שהוא שה ואין לך סניגור גדול מזה וגם לאברהם היה סניגור שנחשב לו האיל כאלו הקריב את יצחק בנו. וזה ירמוז לומר אם תראה השה מתהפך מקטיגור לסניגור אל תתמה על החפץ כי הלא ויקחו להם כלומר שלהם היא כי הלא השה הוא לבית אבות כי הוא מהאבות. אלא שהוצאתם אותו מהקדושה אל הטומאה בעבוד אותו לשם ע"ג ועתה יהיה שה לבית כלומר מה שהיה חוצה בטומאה תחזירוהו אל הבית באופן כי תחלתו היה סניגור אלא שהוצאתם אותו מהקדושה אל הטומאה בעבוד אותו לשם ע"ג ועתה יהיה שה לבית כלומר מה שהיה חוצה בטומאה תחזירוהו אל הבית באופן כי תחלתו היה סניגור. אלא שהוצאתם אותו חוצה לצד הטומאה. ועשיתם אותו קטיגור ועתה חוזר אל ראשיתו והוא דבר קל מאד לשוב לראשיתו:

ובזה יתכן לפי הרמז הזה לדרוש גם מלת איש המיותרת שהוא לו' איש שה כלומר הנקרא מאבות איש שהוא איש תם הוא שה. כי זה שמו כמדובר מרז"ל וגם שה הנזכר הוא לבית אבות שהוא גם לאברהם ויצחק כאמור ועתה שה לבית כי אינכם רק כמחזירים אותו לראשיתו הביתה:

והנה ראוי לשית לב בכללות הענין. (א) למה נאמר מצוה זו מראש חודש אחר שלא היה להם לקחת השה עד יום העשור. (ב) למה היה למשמרת עד י"ד בין הערבים שאם הוא על הביקור יום א' היה די. (ג) למה היו נמנים רבים על השה וגם שיהיה נאכל למנויו בלבד וגם ראוי לשית לב אל הכנסו שלא לנוכח. ויקחו כו' ולקח הוא ושכנו כו' ואח"כ אומר תכוסו לנוכח. ועוד למה הוציא הענין בל' תכוסו ולא אמר ל' מנין וגם אומר במכסת נפשות למה מייחס הענין אל הנפש:

אמנם הנה רצה הקב"ה להפך שה דע"ג אל הקדושה כמדובר ואין ספק כי מי יתן טהור מטמא. אך הנה צריך תחלה התפשטות כסוי חטאה שעל השה מטומאת בני ישראל אשר השרו על המין ההוא בעבדם אותו ואחרי כן השרות בו קדושה ותלבש אותו מחלצות ע"כ גזרה חכמתו ית' שהיה הצווי מיום ר"ח הוא התחלת שליטת מזלו לבלתי הניח להתחיל לחול בו כח שליט' חצונית והוא כי מאז יקבלו ישראל מצוה זו בלבם וע"י מחשבה טובה זו שהקב"ה מצרפה למעשה לקחת השה להקריבו לה' תספיק מחשבה טובה זו של קדושה להפשיט מהשה כל בחינות טומאתו בו והוא כי הנה ידענו כי זה לעומת זה עשה האלהים וכאשר אין דבר של קדושה למעלה שלא יוכלל מעשר בחינות כנודע כן לעומת זה כל דבר טומאה נכלל מעשר בחינות טומאה ע"כ רצה הקב"ה טרם יקחו השה תהיה להם בלבם מחשבת לקיחתו עשרה ימים למען ע"י זכות המחשבה יפשיטו מעל השה עשר כחות טומאתו למען לא ישלחו את ידיהם בקחתם אותם בעת טומאתו בו ומעתה צריך להלביש בו קדושה שירצה לקרבן לה' ע"כ צריך ילקח על ידי רבים כי זכות הרבים תעזור וזה מפאת נפשותם הקדושות כי כרובם כן יפליגו קדושה בדבר אשר יעשו כנודע כי על כן אינו דומה המצוה הנעשית ע"י רבים לנעשות על ידי יחיד וגם ע"י המנות עליו הוא אחדות שע"י כן תשרה הקדושה שכל ענינה אחדות כנודע. וע"י כן תחת כסוי חטאה נעשה לו מכסה קדושה וע"כ אפקיה המנוי בלשון מכסה באו' מכסת ובאומרו תכוסו כלו' תעשה מכסה על השה הוא במכסת נפשות שהוא כעין מכסה הנפשות של ישראל שהוא לבושי מכלול קדושה ע"י המצות. כנודע מענין חלוקא דרבנן כן תכוסו על השה ולהיות כי עתה תשרה בו קדושה להיות פסח לה' הוא שם בן ד' ישתבח לעד ע"כ צריך יהיה קשור בכרעי המטה ד' ימים שבעליו מקדש את השם בן ארבע אשר חילל בעבדו ע"ג ועתה כנגד ד' אותיותיו אשר חילל מערה למות נפשו לקדשו באמור המצריים אל העבריים למה קשרתם את אלהינו בכרעי המטה ומשיב לו הישראלי לשחטו לשם אלהי הנה בזה שם נפשו מנגד ע"מ שיסקלו אותו לקדש שם ה' והיה ד' ימים כמספר אותיות שמו ית' כן בימים ההם ע"י כי גם השה שעל ידו מקדש ישראל את ה' קונה קדושה יום יום ד' ימים להיות ראוי לשם קרבן לשמו הגדול בן ד' ישתבח לעד אמן. ואחרי כן טרם עבור גבול הד' ימים עודנו תוך גבולם בין הערבים ושוחטו אותו:

עוד יתכן בענין הד' ימים והשחט בין הערבים בשום לב אל אומרו ולקחו מן הדם ונתנו על שתי כו'. כי אומר ולקחו מן הדם הוא מיותר והיה די יאמר ונתנו מן הדם כו'. ועוד מה ענין המזוזות והמשקוף. ועוד ענין האכל הבשר צלי אש ומצות על מרורים ולא נא ומבושל והיות ראשו על כרעיו ועל קרבו עם היות שבכל אלה יש צפוני סודות גם לנו ניתן רשות לדרוש צד רמז מה והוא כי הנה א' מהדברים אשר החי יתן אל לבו באשר הוא יהודי הלא הוא כי גם ישוב ויתחרט מאשר חטא על הנפש ולא ישוב עוד לכסלה לא יעלה על רוחו כי צדיק הוא. ומה לו עוד לעצבים להיות נעצב על כל אשר חטא ואשם כי לה' אלהינו הרחמים והסליחות שא"כ איפה כי יעשה איש אחד מהמצות ה' אשר לא תעשינה ויחייב את ראשו באחת ממיתות ב"ד אם ישוב מחטאתו אשר חטא ויהיה כל ימיו בתשובה האם יפטר מן המיתה או דוגמתה כנגד מדתה לכפר בעדו. לא כן ודאי כנלמד מרז"ל כי לא יכופר אם לא במיתה או מעין המיתה ההיא כי אף גם שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו או מירוק העון מעין חטאתו אשר חטא:

ונבא אל הענין והוא כי הנה חטאו ישראל במצרים בע"ג. והנה העון ההוא כולל דברים רבים. (א) חילול ה' כי ברבים עזבו את ה' בתבנית שה אוכל עשב. (ב) זביחת קרבנות לפניה. וגם קבלת דמן. וגם אכילה מזבחי מתים מתקרובת הע"ג. (ג) כריעה והשתחויה לפניה. והנה על כל אלה בא האלהים למרק עון ישראל ולטהרם מאשמותם ועל כן על הא' והוא חילול ה' ע"כ לעומת זה יקדשו את ה' ויערו למות נפשם בד' ימים שהיה שה לבית קשור בכרעי מטתו ד' ימים מסתכנים למות בידי המצריים כי כלם יקבצו בפתחי ישראל לאמר להם מה זאת ואומר להם קשרתיו לשוחטו לשם אלהי והמצרי יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס נגד איש הישראלי לנתחו לנתחיו ועל מנת כן שם הישראלי את נפשו מנגד למות על קדוש שמו ית' תחת אשר חללו:

והיה ד' ימים כנגד ד' אותיות ה' אשר חיללו כמפורש למעלה ובשכר זאת אלהים לא עזבו ביד מבקשי נפשו. ובזה שוה לנו זכות אברהם שקדש שם שמים בכפרו בע"ג שעל כן הפילו נמרוד לכבשן האש וה' אשר הצילו אז הציל גם עתה את בניו בעשותם כמעשהו והיה מקחו מבעשור כנגד עשר נסיוניות שנתנסה אברהם כי כן בכל א' מהי' ימים מאז נצטוו היו בצער מחשבת נסיון הלקיחה לעיני כל מצרים כאלו נתנסו עשר פעמים והיה מקחו בבקר לעומת תפלת שחרית שתקן אברהם ועל הדבר השני שעבדו את השה בזבחים שעל כן היה ראוי בשלח יעבורו גם הם בזה. זה חסדו ית' אשר עשה שקבל תמורת' את שחיטת השה כדין צבור שעע"ג שדינם בסייף היה זה להם בזכות יצתק כי כאשר קבל יצחק על עצמו לישחט קרבן לה' לקדש שמו קבל תמורתו את האיל תחתיו כן גם לישראל אחר שהערו למות נפשם קבל הוא יתברך השה תמורתם. וזהו ושחטו אותו כו' בין הערבים שהוא לזכור זכות יצחק שתקן תפלת בין הערבים משא"כ לקיחת השה שמן הסתם היה בעשור בבקר מעין תפלת שחרית שתיקן אברהם והעבודה שאחר הזביחה שזבחו לע"ג שהיא קבלת הדם. על כן ולקחו את הדם שתחת היותם ראויים שילקח דמם על אשר עשו כן לע"ג יועיל להם זכות יעקב שנצטער על יד דם כאשר הובאה לפניו כתונת בנו טבולה בדם ולהיות שעיקר הגנת זכות האבות הוא בהיותם כאחת כעובדא דאליהו בבא מציעא (דף פ"ה) על כן אמר הרמז כל א' בפני עצמו נרמזו שלשתן כאחת במתן הדם. וזהו ונתנו על שתי המזוזות כו' ועל המשקוף שהם האבות כמשז"ל בשמות רבה (פ' י"ז) שתי המזוזות יצחק ויעקב והמשקוף הוא אברהם ולא בלבד יכופר עונם כי אם גם בזכות זה יצאו לחירות ועל כן יאכלו אותו צלי אש כי יצאו משעבוד ע"ג לחירות שהצלי הוא דרך חירות כנודע. ושמא תאמר איך יכופר עון אשר אכלו שאר בשר תקרובת ע"ג באוכלם דרך חירות ושמחה. לז"א ומצות על מרורים יאכלוהו באופן יזכרו צרותם אשר היו למו בהיותם מע"ג. עוד צוה לנו ית' שכל תמצית בחינת טומאת עע"ג וארסיותה הדומה ונמשל לדם לא ישאר בלבם שלא יטעמו מאומה מדבר יהיה בו מדמו ועל כן יהיה צלי אש ששואבת כל הדם אפילו דם האיברים שלא פירש ועל כן לא תאכלו נא משום דם האיברים שלא פירש וכן אפילו בשל מבושל במים שנשאר דם מתבשל במים כי אם צלי אש. והנה כיון לתקן כל דבר מעין הזביחה וכל הנמשך ממנה בתקרובת הע"ג. ועל העבודה השנית שהיא כריעה והשתחויה אמר כי לעומת אשר השתחוית למה שהיה ע"ג שלך עתה יתהפך כי עתה תהיה מה שהיא דוגמתה לפני מחלליה כורעת ומשתחוה וזהו ראשו על כרעיו ועל קרבו:

עוד אפשר רצה הקב"ה לעשות בשה שהוא תמורתם ד' מיתות ב"ד סקילה בהשליך אותו ארץ לשוחטו. וחנק באחוז בעור וסימנים בגרון לשוחטו. והרג בשחיטה ושרפה בצלי אש שהוא מעין שרפה מה שאין כן בנא ומבושל:

והנה ממוצא דבר אם החי יתן אל לבו ענין מקראי קדש אלה ימצא רמז יקר ונעים להעיר לו אזן לעמוד על נפשו להצילה מיד חרב היצר הרע אשר טרוף טורף אותה ויטמאה בל יתייאש מן הרחמים באמור כי מי יוכל לו כמאמר קין אליו יתברך באמור אליו מי הרג את הבל אמר לו אתה הרגתו שנתת בי יצר הרע אמר לו הקדוש ברוך הוא עתה עשיתו רע. כי הלא יקשה על מאמרם ז"ל (ב"ר פ' כ"ב) איך יאמר הוא ית' אתה עשיתו רע האם מעצמו אינו רע. אך הוא כי הנה ארז"ל בס' הזוהר כי לטובת האדם ניתן בו יצה"ר כאשר הביאו משל לאדם ובנו עם השפחה שאמר לה המלך פתי את בני בכל מאמצי כח ליטמא בך ואל הבן אמר אם תתחזק נגדה לבל תטמאך הרבה ארבה שכרך נמצא שהשפחה גרמת כל טובו כך היצה"ר סבת כל טוב הצדיק הנוצח אותו:

כלל הדברים. כי לולא היה האיש משולל יצר הרע לא היה זוכה לאושר העולם הבא וגם על ידו משתמש לכמה מצות כנודע. ואלו האדם בהתחיל היצר הרע להשכים לפתחו כעני ודל השואל לא היה נותן לו יד. לעולם הי' תחתיו ואדרבה יהיה לו מעיר לעזר לעבוד את ה' בב' הלבבות הם ב' היצרים וכמ"ש ז"ל בירושלמי על ומצאת את לבבו נאמן לפניך שאפילו היצה"ר של אברהם היה נאמן אליו יתברך שהוא מאשר לא נאמר את לבו באופן כי גם אשר פתהו יצרו ויוכל לו אל יתייאש באומרו איככה אוכל להשיבו אל הקדוש' להיות לו לעבוד את ה' בכל לבבו כי הלא התור' תרמוז כאלו אמר' תאמר אל כל חכם לב כי ממה שירא' האדם בעשור לחדש ניסן שהשה שהיה ע"ג יוכלו להביאו לקדושה כן יעשה האדם אל יצרו הרע וכינה אותו בשם זה כי שה עולה כמו היצר. והנה תחלה היה שה לבית האבות בכל הכנותיו כי היו מושלים ביצרם וזה ירמוז ויקחו להם כל איש שה שהוא היצר. אשר היה לבית אבות. באברהם ומצאת את לבבו וההיקש ביצחק ויעקב ועל כן לך אחר שורשך ואל תביט אל היצה"ר כי אם הביאהו אל הבית וזהו שה לבית כי גם בו תעבוד את ה':

או ירמוז שה לבית לענין מאמרם ז"ל כי בזאת יבחן אשר הוא צדיק תמים אשר לא יעשה בתוך ביתו מה שלא יעשה במקום רואים. וזה ירמוז שה לבית שתקח השה לך לעבוד את ה' גם לבית במקום שאין אנשים:

או יאמר שה לבית משכהו לבית המדרש ואם ימעט הבית מהיות כדאי נגדו לשעבדו ותבא לחטא התחבר לשכניך ולקח הוא ושכנו את היצה"ר והוא שיעשה דרכי תשובה בחברה עם אחרים שזכות רבים יעזרו להכניע את היצה"ר ואם כל זה לא יועיל לך נגדו וישיאך לחטא תעשה כרב עמרם חסידא (תענית דף כ"א) שהי' עולה בסולם לעליית שתי הבנות ולא היה יכול להעמיד עצמו ולחזור מאמצע הסולם עד שצעק נורא ביה עמרם ויקבצו אליו אנשים ויאמרו איה האש ויאמר כי אש היצר הרע היה בוער בו ועתה בבואכם הכנעתיו וכבשתיו. וזה יאמר תכסו על השה שהוא קבוץ עם על היצר הרע לדכאו:

עוד רמז באומרו מכסת ובאומר תכסו כי על יד קבוץ האדם רבים לעשות תשובה כאחת וקבצם להכניע את היצר הרע כמדובר גורמים שעל ידו מכסת נפשות הם לבושי נפשותם היא חלוקה דרבנן יהיה סבה להמשיך בה מכסה לשה של טהרה שגם יצרו יתלבש קדושה. וזהו תכסו על השה כענין ומצאת את לבבו האמור באברהם ועל ידי כן אז יכנע ולא יבקש לך תחבולות כדרכו כי אם שה תמים מתנהג בתמימות גם זכר גבר על חטאיו עד גדר התייחס לבן שנה יהי' לכם והוא מה שדרשו ז"ל על בן שנה שאול במלכו מה בן שנה בלא חטא אף שאול בלא חטא כן יהיה זה לך ע"י אשר צויתיך ולא בלבד תשית לבך להכשיר עצמך כ"א להחזיר בתשובה שלמה את הזולת ולא בלבד לרשעים כ"א לטובים ולרעים לחזור כל אחד מאשר חטא בין רב למעט. וזהו מן הכשבים שהם בעלי ענוה וכשרון ואחריהם מן העזים הם הרשעים עזי פנים עזי נפש גם מהם תקחו ואל יעלה על רוחכם לומר הלא שבנו והשבנו גם את הזולת מעתה אין לנו צורך עוד לעמוד על משמרתנו לבל יפתנו יצרנו כי הלא כבר הוא חלל בקרבנו אל תבטח בו כי דע איפה כי הלא לא ייחל כי אם עד תסיח דעתך כי אז יחרץ להפילך כבראשונה ע"כ עמוד על משמרתך ושמרהו בל יעלה עליך. וזהו והיה לכם למשמרת כי אין לכם מנוחה ממנו עד לעתיד בזמן הגאולה שעתיד הקב"ה להביאו ולשחטו בפני צדיקים ורשעים כמ"ש ז"ל (סוכה דף נ"ב) וזהו והיה לכם למשמרת כי צריך שימור עד זמן י"ד לחדש הזה לעתיד לבא כי בניסן נגאלים ובניסן עתידים ליגאל ואז בטרם ליל ט"ו שתהיה בו עיקר השמחה עתיד הקב"ה לשחטו בפני צדיקים ורשעים. וזהו ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים שהוא בערב ימי הגלות והתחלת הגאולה ומעתה מעת תשוב בתשובה מן אז תחדל לחטא וגם שביטלתה היצה"ר ממך דע כי לא יבצר מהשאר לך ארסיותו כענין דבר בכעס המשך אחר הנאות הגוף וכיוצא על כן עשה זאת והשתמש מהבחינות ההם לטובה והוא כי המתייחס אל הדם הוא ארסיות חלאת רתיחת כעס וכיוצא תן כעסך להשפיל רמים וחטאים כי תרעיש הכפתור והסיפים ולמה שלא תעצר כח להתחיל מהמשקוף הוא הרם מכולם תתחיל בסיפים. וזהו על שתי המזוזות ואח"כ על המשקוף ועל דבר ההנאות ואכלו את הבשר בלילה הזה הוא העולם הזה הדומה ללילה תאכל באופן משולל דם הוא משל אל כוונת רתיחת תגבורת כח הגוף כ"א כצלי האש שמחמת האש נשאר הבשר משולל דם כי שאבתו האש. ולא עוד כ"א להרחיק ממך שאור שבעיסה הוא היצה"ר צריך שבכל עת מאכלך לא תשמח רק תזכור מרורות אשמותיך שיהיו נגדך תמיד או חרבן בית המקדש וזהו אומרו ומצות שהוא שעם שלילת שאור שבעיסה צריך שעל מרורים יאכלוהו משא"כ בשמחת משתאות ששם השטן מקטרג:

או ירמוז אם תרצה ליהנות מהיצה"ר בלילה הזה שהוא בעולם הזה הדומה ללילה בענין מאכל ומשגל וכיוצא בהם יהיה בג' תנאים. (א) צלי אש שלא יהיה רק ע"פ התורה שנקראת אש שלא תרבה אכילה ושתיה רק בשבתות וי"ט ולא לפניות הנאת הגוף רק לקיים התורה וכן במשגל ע"פ התורה במקום מצוה ולכונת קיום זרע קדוש שע"י כן היצר הרע אינו שמח כ"א מצטמק ורע לו כצלי שעל האש כי אש דת היא נגדיית אליו. (ב) שלא תהנה כקובע ועושה עיקר רק כאוכל טרם יחמץ וזהו ומצות. (ג) על מרורים שבכל הנאותיך תזכור גלות השכינ' וחרבן הבית או בזמן הבית תזכור מרורי אשמותיך אך אל תאכלו ותהנו מעל יצה"ר נא שהוא משולל אש התורה רק לרצותו במות' לך ולא בלבד זה כ"א גם לא תאמר אאחזו מזה וגם מזה ולא אעשנו כבשר הנצלה באש שמתיך כל לחות הבשר שהוא שלא יהנה מהיצה"ר רק בצמצום על פי נקודת התורה שאז ניתך היצה"ר כבשר במו אש. אך אעשה כבשל מבושל במים שכל דם האיברים שלא פירש נשאר בו ומתבשל במים כי אערב מעט מדם היצה"ר עם מימי התורה כענין הרבות הנאה במותר לי וכיוצא אל תעשה כן כי הלא עוד מעט ויגבור ויקום עליך כי אם צלי אש שע"י כן יהיה תמיד נכנע אליך ראשו על כרעיו ועל קרבו:

ובמכילתא והיה לכם למשמרת מפני מה הקדי' לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים היה ר' מתיא בן חרש אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא ב' מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו שנא' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי כו' ואומר גם אתם בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו לכך הקדים לקוחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אל' על המעשה ע"כ:

וראוי לשים לב אל אומרו היה ר' מתיא כו' שהיל"ל א"ר מתיא כו'. (ב) מה בא ללמד בענין הכתובים כי הלא יראה שהוא פשוטן של כתובים. (ג) כי אחר שהגיע זמן שבועתו יתב' לאברהם מה צורך היה שיעשו מצות. (ד) שמביא הכתובים שלא כסידרן במקומו' כי שם נאמר תחלה פ' ואראך מתבוססת בדמיך ואחריו פ' שדים נכונו כו' ואחריו פסוק והנה עתך עת דודים. (ה) למה היו שתי מצות והלא העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל את הארץ כו'. וגם למה נתייחדו אלו מזולתן (ו) כי אומרו שיעסקו בהן כדי שיגאלו הוא ל' מיותר. (ז) מאי ואומר הלא ראיה מפורשת היא כי נזכרו השני דמים וגם הוא במקומו. (ח) אומ' לכך כו' כי אין לנפקותא זו שייכות אל האמור כלל לא אל הקדימה ולא אל היותה ד' ימים. (ט) אומרו שאין נוטלין שכר כו' שנראה שבא לתת טעם אל האמור ואין זה הטעם כלל וגם הוא דבר פשוט שאין צורך לאומרו:

אמנם לבא אל הביאור נשית לב אל קושיא זו והוא כי הנה לפי סדרן של מקראות ולפי פשט לשון או' בדמיך חיי הלא ישפוט שכל אדם הפך דרשת ר' מתיא והוא כי שני דברים הם. (א) מציאות הגאולה. (ב) הציל ממות נפשם בכור כל מבני ישראל פן יספו גם הם ככל בכורי מצרים:

ולפי הנרא' מדברי התורה יראה כי דם פסח היה לפסוח הוא ית' על פתחי בנ"י להציל ממות נפש בכורי ישראל ודם ברית הוצרך גם הוא להיות לרצון דם הפסח כי זאת חוקת הפסח כל ערל לא יאכל בו וא"כ איפה הגאולה לא על מצות אלו היתה רק ע"י שבועת האבות וזהו ענין סדר הכתובים במקומם ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי שהוא החיים שלא ימותו בכוריך והוא בדם פסח ובלי ברית מילה אין הקרבן לרצון ע"כ ואומר לך בדמיך חיי הוא דם ברית גם הוא שע"י שניהם ניתנו לך חיים. אך לענין הגאולה שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה מכל מצות לכן ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים שהגיע זמן שבועתו ית' לאברהם ועל דברת שבועת אלהים גאלתיך ולפ"ז הוא הפך דברי ר' מתיא אם כך היה לא היה לנו טעם אל קדימת הלקיחה כאשר בסברת ר' מתיא כאשר יבא בס"ד:

ונבא אל הביאור והוא כי הנה סתם מכילתא הוקשה לו מפני מה הקדים לקיחתו כו' כלומר שאם על ביקור המומין די ביום א'. אמר כי הנה על ענין הכתובים שביחזקאל היה ר' מתיא בן חרש אומר ענין א' הפך מה שנראה פשט סדר הכתובים וע"י מאמרו אנו לומדים לשאלותנו כי לכך הקדים לקיחתו כו' והוא כי הוא היה אומר כי לענין הגאולה ידברו הכתובים כי ראה ית' כי הגיע זמן שבועתו ית' לאברהם כי הנה עתך עת דודים אך לא היו בידם מצות כו':

והענין כי יש הפרש בין היות הגאולה על דברת שבועת אלהים ובין היות על זכות ישראל משל למלך שמת אוהבו ונשאר ממנו בן בלתי הגון ואומר לו בשביל אביך אטיב עמך אך כשהבן כשר אומ' לו מלבד אהבת אביך אעשה בגינך כי טוב אתה ומה בין זה לזה כי בחלוקה הראשונ' לא יתמיד להיטיב לבן ובקל' שבסיבות יהפך לבו אם יחטא הבן בא' מכל חטאת אשר לא תעשינה מש"כ אם טוב הבן כי גם הוא יחזיק להוסיף להיטיב לו ע"ד מאמרנו על מקרא שכתוב (דברים ו׳:ב׳) ושמר ה' אלהיך לך את הברית כו' ואהבך כו' כי הלא עקב ישמעון כו' שיתן להם מה שנשבע לאבות אין זה שכר ועוד או' ואהבך כו' שיורה שעד כה לא אהבו אך הוא שא' הוא ית' הנה עלי ברית אבותיך להיטיב לך אך והיה עקב תשמעון שתזכו אתם בכשרונכ' זאת אעש' כי ושמר ה' אלהיך לך לצד א' את הברית כו' ויעשה בגינך כי הנה ואהבך מצד עצמך אהבת אבותיך ותרויח רבוי הטובות וברכך כו' ע"ד זה אמר הוא ית' ביציאת מצרים הנה עתך עת דודים לגאול אני אותך בזכותם אך אם אינכם זוכים מצד עצמכם בקלה שבסבות לא יחול טובכם ע"כ אני חפץ תהיו אתם גואלים עצמכם בזכותכם וז"א לא היו בידם מצות כדי שיגאלו כלו' שיגאלו מעצמם מבלי זכות אבותם כי את ערום ועריה ערום מכל מצות ע"כ נתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה והוא כי חוייבו להיות שתיהן בהכרח כי הלא היו עובדים את הטלה כנודע והעובד ע"ג שתים הוא צריך לתקן א' הסיר הטומאה ואח"כ הכנס תחת הקדושה שהוא מעין סור מרע ועשה טוב ומה גם בזה כי היו עובדי ע"ג והסיר עצמם מהטומאה הוא ע"י דם פסח שהוא שחיטת השה שהיו עובדים כמ"ש משכו וקחו כו' משכו ידיכם מע"ג וקחו כו' ואין זה מספיק אלא שאחר געול הטומאה צריך ליכנס תחת שעבוד אלהי אמת שהוא לחתום בחותמו הוא חותם ברית קדש להיות עבד לה' וזהו ואראך מתבוססת כו' הב' דמים:

ולפ"ז שעור המקראות כך הוא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וע"י כן ואומר לך בדמיך חיי כו' ליגאל ולמה הוצרכו לדמיך אלו מפני כי רבבה כצמח השדה כו'. שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ואת ערום מכל מצות ע"כ הוצרכו השני דמים הנזכרים וש"ת למה מיהרת לתת אלו המצות מיד כעת הלא הוא כי לא הי' פנאי כי הנה ואעבו' עליך ואראך והנה עתך עת דודים שהגיע זמן השבוע' וש"ת מי הגיד לר' מתי' שכך הוא הפירוש שבשביל הגאולה הוצרכו השני דמים ושלא נעשת' על שבועת אברהם והלא סדר הכתובים וגם מלת חיי יורה שהיו על חיות נפש כל בכורי ישראל לז"א ואו' גם את בריתך בדם שלחתי אסיריך מבור אין מים בו כי פסוק זה מגיד בפירוש כי בזכות הדמים הללו נגאלו כי לא בלבד בדם פסח כ"א גם בדם בריתך שולחו אסיריך ממצרים שהוא בור אין בו מים ומזה נלמוד אל ביאור המקראות ההם על הגאולה ולפי זה אומרו ל' חיי הוא כ"א לא היו נגאלים בזכותם היו מתים שם שהיו משתקעים בע"ג ומתים ככל אשר מתו בימי החשך כאומרם המבלי אין קברים שהמרו על ים בים סוף כי לא היה להם מה שיגן עליהם והנה עד כה הביא מה שהיה או' ר' מתי' בכתובים ההם ומזה למד בעל המאמר ואמר לכך הקדים כו' לומר מאשר למדנו מר' מתיא שליגאל הוצרך סור מהטומאה ע"י דם פסח והכנס תחת כנפי השכינה בדם מילה שמזה למדנו שצריך להקדים קרבן פסח להסיר הטומאה תחלה ואח"כ לקבל עול מלכות שמים בדם מילה:

עוד שנית שאין לומר כמאן דאמר בשמות רבה (פ' י"ט) שמלו ישראל בלילה שהריחו ריח פסחו של משה שאחר שמציאות הגאולה תלויה בדבר למה ייעד הגאולה מאז והיתה המילה בספק אם ימולו עד עת היציאה ממצרים אלא הוי או' כי לכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים כדי שיהיה להם זמן לכל כי לצאת ממצרים צריך יהיה להם כח ולא יהיו חולים וידוע כי המל הוא חולה עד עבור ג' ימים ע"כ רצה ית' ימולו וימתינו הג' ימים שיבריאו לצאת ולימול תחלה ואחר כך לקחת את הפסח אי אפשר כי היה נמצא העשה טוב קודם לסור מרע על כן יקחוהו בעשור הרי התחלת הסור מרע וגעילת הע"ג כאו' משכו ידיכם מהע"ג וקחו כו' ואח"כ נמולים ועוברים ג' ימים ואחר כך שוחטין הפסח בין הערבים לשים הדם על הפתח והוא לגמור הדבר בזמן העת הידוע נמצא כי מאז צוה ית' קחת השה כיון לזרזם באופן יהיה להם פנאי לב' המצות כמדובר:

והנה אחר מאמר זה חולק ר' אליעזר הקפר על ר' מתיא ואומר שלא היו חסרים ישראל מצות וז"ל וכי לא היה בידם של ישראל ד' מצות שאין כל העולם כדאי להן שלא נחשדו על העריות ולא על ל' הרע ולא שינו את שמם ולא שינו את לשונם כו' ע"כ אחר אומ' בעל מאמר זה כל עניינו שהוא תלוי במה שלא היו ביד ישראל מצות ליגאל עד שנתן להם הקב"ה דם פסח ודם מילה הוקשה לו מה שמקשה ר' אלעזר הקפר וכי לא היו בידם ד' מצות שלא נחשדו כו' ע"כ אמר שאין נוטלין שכר אלא ע"י מעשה כלומר כי אותם ארבע מצות היו בשב ואל תעשה אך רצה הקב"ה לתת להם מצות מעשיו' לתת להם שכר שיגאלו בזכות עצמו ע"כ נתן להם מצות אלו וז"א למעלה שיעסקו בהן כדי שיגאלו שהוא על ידי עסק ומעשה:

יא[edit]

וככה תאכלו אותו כו'. אמר ראו עתה כי הקרבן הלז הוא הנותן כח ליציאתכם כי הנה כדרך החוגר מתניו ולובש מנעליו ונוטל מקלו בידו לצאת לדרך ובחפזון נוטל פרוסה ואוכל כמתהלך מן הבא בידו ללכת בכח האכילה ההיא כן תעשו אתם כי ככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם להורות כי בכח אכילת הפסח תלכו לדרככם ותצליחו ואל יראה לכם כי באכול אוחו בחפזון יורה על העדר קדושה כי הנה גם שואכלתם אותו בחפזון קדושתו אתו כי פסח הוא לה' ומפסח אלהיכם אתם אוכלים:

או יאמר וככה כו' שהוא ענין הנודע מרז"ל (ש"ר פ' ה') כי לא יצאו ישראל ממצרים אלא בזכות האמנה וזה אחשוב בכונת הכת' והוא כי אמר אלהים הנה כי עשו את הפסח צלי אש ככל מצותו ועל מצות ומרורים יאכלוהו ואולי לבם לא נכון בהאמנת היציאה ומה גם כי עדיין בעת אכלם שהוא טרם חצות לילה לא ראו מכת הבכורות ולא ידעו אם ישלחם פרעה או יחזק לבו כבראשונה ולא יעשו את הפסח רק לבלתי עבור מצות משה בשם ה' אך עדיין לא יאמינו צאת מני חשך ביום ההוא מה יועילו בקרבנם ומה גם שאין מהפסח נאכל במזבח דבר ואכילתם הוא במקום מזבח כנאכל לאישים וא"כ לא לרצון יהיה ואיך הנותר באש ישרף כנותר מקרבן אשה והלא טוב היה הנותר מהנאכל למחוסרי אמנה וא"כ אחר אומר ענין האכילה ושהנותר באש ישרף אמר וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים כו' שהוא בהכנות הוראת היותם יוצאים לדרך עכ"פ שע"י כן מורים גודל האמנתם שילכו משם כי טרם ראות מכת בכורות האמינו באלהים שודאי יוציאם והנה מוכנים במתנים חגורים ומנעליהם ברגליהם ומקליהם בידיהם ואוכלים בחפזון ואמר הוא ית' שע"י האמנה זו אכילתם קדש פסח לה' כנאכל לאישים מש"כ בחסרון אמנה שלא לרצון יהיה רק כמאכל חול וע"י המנחה הזו שתעשו לי פסח לה' ועברתי כו' לקבל ריח ניחוככם והוא שירצה ה' יעשו את שלהם בהאמנה ואח"כ הוא יעשה את שלו כענין מה שנכנסו בים באמונה ואח"כ קרע להם את הים:

יב[edit]

ועברתי בארץ מצרים כו'. ארז"ל (במכילתא) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכתי כל בכור אני ולא שרף ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח אני ה' אני הוא ולא אחר ע"כ והלא יקשה במאמרם זה כי אחר שהעבר' בארץ מצרים היא להכות איך עושה ב' חלוקות. (א) מההעברה ואמר עליה אני ולא מלאך. (ב) על ההכאה שעל אומרו והכתי אמר אני ולא שרף ועוד כי שרף ומלאך ושליח א' הם ולמה חלקם ושנה שמותם וגם אומ' אני ג' פעמים ולא אמר אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח ועוד או' אני ה' אני הוא ולא אחר מי לא ידע בכל אלה שהוא הוא ולא אחר:

אמנם הנה כתבנו למעלה שכיוון הוא יתברך להבריח כל כחות הטומאה מעל בניו ושעל כן לא ישלטו בם על טומאת אשמותם מהע"ג שעבדו וזהו אשר יפלה ה' כו' והורא' לזה היה מה שלא חרץ לאיש כלב את לשונו כמדובר:

ונבא אל הענין והוא כי הנה הוקשה להם בכתוב שהיה ראוי יאמר ועברתי בארץ מצרים והכתי כל בכור בלילה הזה מאדם כו' ולמה הפסיק באומ' בלילה הזה בין ההעברה וההכאה ואמר בכל אחד בארץ מצרים אך הוא שכל אחד ענין בפני עצמו וגם למה סמך לזה ענין שפטים שעשה באלהי מצרים ועוד למה חזר ואמר אני ה' על כן אמרו כי ג' עניינים הם. (א) מה שהפלה ה' בין מצרים כו' שמחבר ומתלוה הוא יתב' אל בניו לבל יאחזום כחות חצונים בעידן ריתחא וילקו גם הם וזהו ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה עוד חלוקה. (ב) היא הכאת האנשים. (ג) הכאת אלהי מצרים והנה ידוע כי כל מלאך סתם האמור בתורה הוא שר הפנים מטטרו"ן ששמו כשם רבו כמאמר ז"ל (סנהדרין דף ל"ח) על פסוק הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו' ובאמור הנה מלאכי ילך כו':

והנה היה הדעת נוטה לפי כבודו יתברך כי על ענין הראשון היה די ישלח מלאכו הגדול הנזכר שהוא מלאכו סתם והוא יספיק לשלא יתדבקו כחות חצונים בישראל ולא שיכנס הוא יתברך בעצמו במקום מלא גילולים ועל הדבר השני ישלח שרף שהוא מסוג מלאכי הדין. והג' והוא לאלהי מצרים שהוא עביות טומאה יותר מהכל לא ישלח כח קדושה רק יפגיע בו כיוצא בו כח טומאה גדולה מהם כמ"ש בספר הזוהר (פ' תזריע דף ז') על נגע הבית שכח טומאם נכנס ודוחה את הראשון וזה האחרון יקרא שליח שהוא א' ממשלחת מלאכי רעים ע"ד מלאך המות שקוראים אותו רז"ל שליח דברייתא ע"כ בא הכתוב לדעת רז"ל להודיע כי מרוב חבתו יתב' לא עשה כן רק ועברתי כו' אני ולא מלאך והכתי כו' אני ולא שרף ובכל כו' אני ולא שליח כ"א הכל בידו יתברך ואומרו אני ה' אני הוא ולא אחר הכוונה כי חש הוא יתברך בל יקרנו כמאמר הזקנים (ע"ז דף נ"ד) שאמר להם אותו האדון אם הקב"ה שונא הע"ג למה אינו מבטלה והשיב לו אלו לא היו עובדים אלא למה שאין העולם צריכים לו כן הוא אבל עובדים לשמש ולירח וכי יאבד עולמו מפני השוטים אמר לו יבטל השאר ויניח אלו אמר שלא יאמר כי אלו שהניח יש בהם ממש ובזה יאמר אני ה' אני הוא כו' והוא כי אחרי אומ' ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אמר אל יעלה על רוחכם בעשותי שפטים באלהי מצרים והניח השאר אולי יש ממש בשאר לא כן הוא כי אני הוא ולא אחר כי אין זולתי ועל דרך הפשט יאמר ראו עתה מה שאעשה בשבילכם כי הלא ועברתי בארץ מצרים הידוע שהיא מלאה גילולים והכתי כל בכור כו' אפי' את הבהמות שאינו לפי כבודי ובכל אלהי מצרים שהם כחות הטומאה אעשה שפטים על ידי ולא שתחזיקו לי טובה על הכנסי בשבילכם במקום טמא שהוא על שידבק בי חלילה מטומאותם כי לא כן הוא חלילה כ"א אני ה' בהווייתי אז בטרם עברי במצרים כי לא דבק בי מאומה כלומר כי מה שיש להחזיק לי טובה אינו אלא על הכבוד שאינו כבודו ית' לבא במקום טומאה חלילה לא שידבק בקדושתי דבר כי אני ה' לא שניתי:

או יאמר אני ה' פן יאמר איש הלא אלהי מצרים לא ירעו ולא ישחיתו ולמה משחיתם את הארץ ע"כ אמר מה שאז בכל אלהי מצרים אעשה שפטים הטעם הוא למען תדעו כי אני ה' המכה ולא שליח כי הנה מבלעדי אין יכול לעשות בהם שפטים ובזה יוקח ראיה אל מכת הבכורות כי גם היא על ידי כי הכל נעשה כאחד:

יג[edit]

והיה הדם כו'. הנה אומרו על הבתים אשר אתם שם הוא מיותר כי הרי נאמר למעלה ונתנו על המשקוף כו' ואין ספק כי על הבתים אשר הם שם היה וגם אחר או' על שתי כו' היה ראוי יאמר על הבתים כו' כי שם מקומו יותר מבכאן ועוד או' וראיתי את הדם ופסחתי כו' היתכן יצטרך הוא יתברך לראות את הדם כדי לפסוח. ועוד או' ולא יהיה בכם נגף כו' כי בכלל אומ' ופסחתי הוא. ועוד כי אומ' למשחית הוא מיותר ומשולל הבנה. ועוד אומ' והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם כו' כי אומ' לכם הוא מיותר ומה גם כי הזכרון שע"י חג אינו רק לדורות החוגגים ולא להם ואיך יאמר לכם. ועוד אומ' חוקת עולם תחגוהו הוא בכלל הקודם. אך הנה אחרי או' ית' ועברתי כו' והכתי כו' אמר אלהים הלא תאמרו אלי שא"כ איפה למה צריך אות על המשקוף כו' הלא הכל גלוי לפניו ית' ואם הוא מפני המשחיתים הלא טוב טוב היה לא יהיה האות על הבתים כ"א על כל מצחות כל בכורי ישראל ואז גם כי תהיה מכת בכורות ע"י משחית אין פחד כי הלא ידעו כי ע"כ ניתן בהם סימן לבל יגעו בהם וכענין הכ' (יחזקאל ז') והתוית תי"ו על מצחות האנשים כו' ואשר בו התי"ו אל תגעו לז"א אל יעלה על רוחכם כי האות הוא לו חלילה כי הלא והיה הדם לכם לאות שהוא שתראו את הדם ותבינו ותשכילו כי הוא להורות כי זה היה ראו ליעשות בכם לישפך דמכם על הטלה אשר עבדתם וה' ברחמיו נתנו תמורתכם והן זאת (תשובה) גמורה תוך לבם כענין בכל קרבן אשר יקריב איש על אשר חטא על הנפש כי יתן אל לבו כי כה משפטו ליעשות בו כאשר בבעל חי ההוא וז"א לכם לאות ובזה צריך יהיה על הבתים אשר אתם שם ולא במצחכ' כי מנגד תראו את הדם ותשיתו לב מה שאין כן אם יהיה על מצחכם שלא תראוהו וע"כ היה הדם מבפנים ולא בפתח מבחוץ כמשז"ל לכם לאות ולא לאחרים לאות ללמד שיהיה מבפנים ולא מבחוץ לזולתם וע"י כן שיהיה לכם לאות בלבבכם שהוא ענין תשובה אז איני או' וראיתי הדם כ"א את הדם שהוא אשר נתרבה ע"י הדם בהיות לכם לאות הוא המלאך וכח קדוש הנעשה ע"י התשובה וע"י כן ופסחתי עליכם והוא בכ' אצלנו על מאמרם ז"ל (יומא דף פ"ו) גדולה תשובה שזדונות נעשית לו כזכיות שהוא כי על כל עון ששב ממנו מקיים מצות עשה ובורא מלאך קדוש ושמא תאמרו נעשה זה וזה כי נשים הדם לאות על הבתים לעשות תשובה כמדובר וגם תצוה למשחיתים בל יגעו בנו ותעשה המכה ע"י המשחיתים ולא על ידך כי אינו כבודך לעבור במקום גילולים וגם להכות בטמאים ובבהמות ובאלהיהם הטמאים מהכל ע"כ אני או' לכם כי דעו איפה כי לא תוכלו מלט מיד המשחיתים אם תהיה המכה ע"י משחית והוא כי הלא ידענו מספר הזוהר כי בכל עידן ריתחא שברחו' להחבא כד"א חבי כמעט רגע הוא על כי המשחית מביט במצחות האנשים שמכירים בהם אשמותיהם החקוקים ורשומים שם ואז גם למי שלא נצטוה להכותו בפקידה ההיא כיון שמצא מקום להכותו לא ימיש מלעשותו כי לא ישית לב אל מחשבות ה' לבלתי פקוד עליו חטאתו כעת וע"ד זה הוא מאמרו ית' והוא כי הנה ישראל לא יבצר מהיות על מצחם רושם עון הע"ג ובלורית וכיוצא כמשז"ל (ש"ר כ"ח) עם מקרב גוי לא נאמר אלא גוי מקרב גוי כו' הללו עע"ג כו' וע"כ גם כי יחזרו בתשובה מרעתם ע"י האות הבתים לא ימישו לגמרי כל רושם מצחותיהם וע"כ לא יבצר מהמשחיתי' משלוח יד בהם וז"א ולא יהיה בכם נגף כו' לומר מה שלא יהיה בכם נגף למשחית מן המשחיתים הוא בהכותו בארץ מצרים ע"י עצמי אך בהיות רשות למשחית לא יבחין ויתן בכם נגף והוא כי גם שבמקצתם יטהרו רשומי מצחם לא יבצר ישארו בקצת' ויפגעו בם וזהו אומ' מה שלא יהיה בכם מציאות נגף הוא בהכותי כו' אך לא בהיות ע"י חרשי משחית:

או יאמר והיה הדם כו' לומ' הנה יאמר נא ישראל אם היינו יחד ישראל ומצריים. יוכרח תהיה אתה ה' המכה פן ישלח המשחית ידו גם בישראל כי כשניתן רשות למשחית אינו מבחין אך הנה ישראל לבדם בבתיהם וע"כ למה תמנע מלשלח משחית אל בתי כל מצרים ויצוה עליהם שבבתי ישראל אשר בהם הדם אל יגעו לז"א והיה הדם כו' והוא כי הנה ארז"ל (שם פ' י"ח) כי היו בכורי מצרים באים לישכב בבתי ישראל באומרו כי שם לא יהיה בהם נגף והיה הוא יתברך בא ומכה המצריים ומניח את בכורי ישראל שעמהם במטה:

ובזה יתכן יאמר אלו לא היו מצרים בבתיכם כן היה שיהיה הדם למשחיתים לאות שלא יבאו בבית איש יהודי אך הנה הדם לכם לאות ולא על עצמכם כ"א על הבתים אשר אתם שם לשמור הבתים גם מהכות שם משחית את זולתכם אשר יהיו בם ועל כן אם יבאו משחיתים לנגוף את המצריים אשר שם לא יבחינו וינגפו גם אתכם אך בהיות ע"י וראיתי את הדם ופסחתי עליכם בפרטות ושמא תאמרו יכו המשחיתים בארץ מצרים ובבתי ישראל ה' לז"א מה שלא יהיה בכם נגף למשחית הוא בהכותי בארץ מצרים כלה כלו' אך אם בארץ מצרים יהיה ע"י משחיתים יתפשטו גם בבתי ישראל ויהיה בהם נגף בשביל המשחית הנכנס בבתי' כי בתתי להם רשות בכל המצריים. יתפקרו להתפשט באו' הללו עובדי ע"ג והללו וכו' מש"כ בבלתי תת להם שום שליטה שלא יערבו אל לבם לשלוח יד כלל וזהו ולא יהיה בכם נגף בשביל המשחית בהכותי וכו' ושמא תאמרו א"כ איפה על דבר גדול כזה למען יהיה לזכרון ראוי היה לעשות היום עתה חג לנו וי"ט שישאר לזכרון לנו תמיד לז"א אינכם צריכים כעת חג לזכרון כי הלא והיה היום הזה לכם לזכרון כי דבר גדול כזה א"צ תחוגו בו לזכרון בשנה הזאת כי עצומו של יום מספיק להיו' לכם לזכרון כי אתם בעלי הנס שתראו בעיניכם וז"א לכם. אמנם וחגותם אותו כו' לדורותיכם למען יהיה גם להם זכרון וע"י החג יזכרו שהוא דבר רשום ושמא תאמרו הלא נהפוך הוא. כי אנו בני דור זה נחוג אותו. אך דורות שאחרינו שלא נעשה להם נס למה יחוגו בו לז"א חוקת עולם תחגוהו לו' כ"א לא היו ישראל אז נגאלים והיו נשארים שקועים תוך גילולי מצרים היה העולם מתבטל. כי לא נברא רק לשיקבלו ישראל את התורה נמצא כי חק זה הוא בשביל העולם. וא"כ נוגע אל כל דור ודור וזה חוקת עולם תחגוהו וכיון שכן הוא עשו רמז אל בריאת העולם במה שז' ימים מצות תאכלו כנגד ז' ימי בראשית אך ביום הא' שהוא יום י"ד תשביתו שאור כי בו הושבת שאור שבעיסתכם ע"י נסיון שחיטת השה כי הערתם למות נפשכם בזבוח את תועבות מצרים לעיניהם אך חיוב הכרת אינו רק מיום הא' עד יום הז' שהוא מאז ראית' את מעשה ה' כי נורא הוא כאלו אז נברא העולם. מה שהי' מתבטל אם לא הייתם יוצאים אז כנודע מס' הזוהר כי אם עוד מעט היו שוהי' מליגאל היו נשקעים בטומאתם ונאבדים חלילה והנה בסוף פרשה זו ארז"ל בשמות רבה (פ' י"ט) כי ז' ימי הפסח הם כנגד ז' ימי בראשית ובזה יאמר שביום הא' שהוא כנגד יום א' של מעשה בראשית שבו נברא כל כללות העולם אלא שהיו הפרטי' בו בכח ויצאו יום יום אח"כ יהיה מקרא קדש וביום הז' שהיו יום קריעת ים סוף שבו הוכללו כל הנסי' כנגד יום שבת של בר"ע שבו הוכלל קיום כל הבריא' כמפו' אצלנו על פ' ויכל אלהים ביום השביעי באר היטב ע"כ גם הוא מקרא קודש כל מלאכה לא יעשה כאשר ביום א' של בריאה שהיתה הבריאה בדקות כאשר ביארנו במקומו בדבר רוחני וכן ביום שבת לא היה רק רוח נפשי להשפיע כח נפשיי בעולם לקיימו כמפו' אצלנו על פסוק שבת וינפש שאלמלא כן היה העולם אבד ע"כ גם בשני אלה כל מלאכה לא יעשה בהם רק אשר יאכל לכל נפש כאשר היה אז ענין נפשיי כמפו' במקומו ושמא תאמרו למה צריך שני מיני זכירה אכילת מצות וחג לז"א מה שושמרתם את המצות הוא לזכור הנוגע אתכם כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם טרם יחמץ בצקם עם היות שצבאותיכם ס' רבוא לבד מטף זקנים ועוברות ומניקות שבכל ארץ מצרים שהיה צריך ג' או ד' ימים להכין ולקבץ ולנסוע יחד כאשר הפליגו רז"ל בנס זה על פסוק ומארצות קבצם כו'. וע"כ גם בדורות שאחריהם עושים מצות על זה כמאמר התנא (פסחים דף קי"ו) מצה זו שאנו אוכלים כו' על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וז"א ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. שהיו בכל הגבול בהוציאם טרם יחמץ בצקם. ועוד ירמוז באו' מארץ מצרים כי גם מכל גבול מצרים מהלך ששה ימים מרעמסס סכותה כי שם הוא סוף גבולם כמאמר הר"ר סעדיה גאון ז"ל שאומרו מנהר מצרים הוא מסכות כי עד שם היה מגיע נהר מצרים והוא סוף גבולם וכל זה הלכו על כנפי נשרים כמו רגע בטרם יתחמץ כי אחר הגיעם לסכות אפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ כאשר יתבאר בס"ד. וטעם אל המהירות כל כך למהר להוציאם יהיה על כי הגיע עת צאת פמליא של מעלה היוצאים אתם כי משמרת היו עמהם כמדובר למעלה וזה אפשר ירמוז באומר צבאותיכם שנראה שהם צבאות של ישראל כי הן המה היו הנושאים על כנפיהם את כל איש ישראל מרעמסס סכותה כד"א ואשא אתכם על כנפי נשרים. כלל הדברים כי שמירת המצות בכל דור הוא על הנוגע אל נס יציאת הדור היוצאים אך מה שושמרתם את היום הזה שהוא ממלאכה חג לה' לדורותיכם היא חוקת עולם על העולם שע"י צאת ישראל ממצריים נתקיים העולם כמפורש בסמוך על פסוק חוקת עולם תחגוהו וז"א לדורותיכם חוקת עולם כי על הנוגע אל הדורות הוא חוקה בשביל העולם ועכ"ז גם רמז המצות יהיה ז' ימים זכר לבריאת עולם בראשון כו' עד יום הכ"א שהוא כנגד ז' ימי בראשית והטעם הוא כי ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם לרמוז שע"י זכר המצות שהוא נס יציאת מצרים על ענין חדוש העולם. שהוא בז' ימים שאור יצה"ר להרהר ולפקפק בדבר לא ימצא בבתיכם:

והנה הן אמת כי בלעדי דרך פשטי תורתנו וסודותיה העצומים והרבים עוד לה רמז לפקוח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר יצה"ר בל יחפרו ויאבדו. והן אמת אלה קצות רמיזה באומרו שבעת ימים מצות כו'. היצה"ר הוא שאור שבעיסה המחמיץ את האדם. ומצוה יתב' ששבעת ימים הם ז' עשיריות שנים לא יראה שאור שהם ימי שנותינו ולא תמתינו עד י"ג שנה. רק אך ביום הראשון בקצת העישור הראשון תשביתו היצה"ר בהגיע לחינוך מבן ט' שנים כי כל אוכל חמץ הוא כנכרת נפשו מן העולם וזה הוא כשהוא מיום הראשון עד יום השביעי שלא חזר בתשובה כל ימיו. והוא כי אין בין חמץ למצה אלא ה"א במקום חי"ת כי הצדיק נקרא חי כמספר מצה במספר קטן ובהעותו נסתם ונדבק רגל הה"א ונעשה חי"ת כי נסתם ממנו פתח התשובה שהוא מצד הה"א כמ"ש בגמ' (שבת דף ק"ד) למה תלוי ירך הה"א רמז לבעלי התשובה שנכנסים מן הצד ומקשי וליעול מלמטה ומשני לא אסתייעא מילתא כמפורש אצלנו במקומו שהוא שאי אפשר לשוב רק בצער וייסורין ולא בפתח מרווח והמשריש בעצמו שאור שבעיסה סוגר שער הצד מהה"א ונעשה חי"ת שמספר הח' כמספר מ"ת במספר קטן. ומ"ץ עולה אחד שהוא כאומר מת א' וזה רמז באו' ונכרתה כו' וביום הראשון מקרא קדש שע"י שאדם מקדיש א"ע בעישור הראשון מובטח שלא יבוא בו שאור היצה"ר. עד ביום השביעי כי עד סוף שבעים יהיה קדש:

או יאמר שכאשר הא' קדש שלא יחשוב ה' לו עון כן יטהר עצמו בעשר שנים ההם להקצותם למלאכה אשר יעשה לכל נפש ולא יתן בהם חלק למלאכת החומר כלל אך לא שיתעצל איש מלבער שאור שבעיסתו עד זקנה ושיבה כי אוי מי יחיה מיום הראשון עד יום השביעי ומה גם עתה כי למי אוי ולמי אבוי למאחרים לעמוד על נפשם עד אשר יבאו ימי הרעה כי רעה תבא עליהם לא ידעו שחרית כי איככה יוכל איש להלחם ולהשפיל מלך זקן. וכסיל אחר אשר המליכו זה כמה שנים וישרש שרשיו וישלח פארותיו ויחזק במסמרים מנפש ועד בשר ומאין הרגלים כפות הידים לעקור דבר מגדוליו או גדולי גדוליו אשר הגדיל לעשות ומאין ולאין ידלה מים וכבס בהם הנגע כי נגע עד לבו במחשבות אינו מלבד כל נגעים גדולים אשר שם בבשרו מראשו ועד רגליו עד אפס מקום כי כל עצמותיו הנה ועוה בכל עון ובכל חטאת אשר פעל ועשה בהנה ואיזה בור מקוה מים כמים שעל השמים ובימים ובנחלים יחליפו כח יעלו אבר כנשרים מרמ"ח אבריו מטומאתו אשר טומאו יצרו זה כמה שנים יומם ולילה ולא ישבות על כן אשר עיניו בראשו ישקיף וירא אחריתו מראשיתו ועודנו בחור בילדותו בער יבער יצר סמוך מעמו כאשר יבער הגלל עד תמו הן זאת עצת ה' ברמז הרומז באו' אך ביום הא' תשביתו שאור כמדובר על ימי עישור הראשון מהגיעו לחינוך בטרם יבינו סירותיו אטד והן אמת כי מי ומי מילדי העברים בקרב שנים כאלה יאורו עיניו להביט אל האלקים וכהנדוף עשן ידפנו יצרו הרע להאבידו ולשומו מרמס עד אשר לא יבא ילד מסכן וחכם במלאת לו י"ג שנה כי באורו יראה אור כי יהיה לו מעיר לעזור והוא רמז רמז לנו התנא באמת באמור (פסחים ד' א') אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה כן היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו ועל כן חל עליו תובת ביעור היצר הרע מעליו ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה חלילה כי אם אור לי"ד הלא הוא במלאת לו שנת י"ג ויום א' שמתחיל הי"ד כי אז ייחל היצה"ט לפעמו וזהו לאור הנר כי הנר היא הנשמה לו ואור הנמשך מהנר אחר הי"ג הוא היצר הטוב וזהו לאור הנר וזהו בחורין ובסדקין בכל מצפוני לבו ומחבואות פניותיו ורמז עוד התנא במאמרו בכל מקום שמכניסין בו חמץ אבל מקום שאין דרך להכניס בו חמץ אין צריך בדיקה והוא כי הנה עיפוש היצה"ר נכנס בכל איברי האדם כל א' וא' לפי עניינו בראשו ללכת בקומה זקופה במצחו בעזות מצח בעין לראות רע באזן לקבל לשון הרע בפיו ובשפתיו ובלשונו ברכילות ולשון הרע ודבר סרה ופה דובר נבלה ולאכול בו אשר אסרה תורה והלב לחשוב מחשבות און וידים שופכות דם נקי ורגלים ממהרות לרוץ לרעה וההיקש בכל יתר האברים והנה לא כל אדם חוטא בכל איבריו כי אם יש הורגל לחטא בקצתם ולא בשאריתם ויש יחטא באשר לא חטא רעהו על כן אמר כי בכל אבר אשר ידע שהיא דרכו להכניס בו חמץ אשר חטא בו צריך בדיקה. אך אשר ידע שלא הכניס בו חמץ ולא חטא בו אין צריך בדיקה ואחר הבדיקה אם פשפש ומצא צריך ביעור ואחר הביעור צריך ביטול שיכנע את יצרו עד יבטלנו ממש עד יהא בטל וחשיב כעפרא דארעא שהוא עד גדר לא יעצר כח עוד להחטיאו כי עשאו למרמם וסגפו וגם כי מן התורה בביטול בעלמא סגי שיהרהר תשובה בלבו צריך ג"כ לבערו בדבור ומעשה בוודוים ותחנות בדמעות שליש ולבער בקום עשה כל דבר רע ועיקר הבדיק' לחפש דרכיו ולחקור הוא בלילה שכל אדם מצוי בביתו ובחומותיו במקום שאין אנשים והוא בלתי טרוד בעסקיו. כי אז ישב בדד ויתבודד באישון לילה אחר הדלת והמזוזה על הארץ ישב וחשב עם קונהו ית' וית' על כל שטרי חובותיו אשר הוא חייב לו וזה לאור הנר היא נשמתו שאורה יפה לבדיקה כי יאמר אליה נפשי נפשי אחותי רעיתי עד מתי תשתכרי התעוררי עורי עורי התאבלי ספדי והלילו אבל יחיד עשי לך כי גדול כים שברך כי תחת היותך בהיכלי מלך מלכי המלאכים כל קדושים עמך באורך יראו אור ואת עלית כלן כבודה בת מלך משחקת לפניו בכל עת ומה לך פה עניה סוערה גולה וסורה טמאה כטומאת הנידה כי נטמאת וכי שטית טומאה תחת אישך ויתן בך היצה"ר את שכבתו וימשכך בתלם עבותו וכי תבאו לראות פני אלהים מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי כי אז תצאי וידך על ראשך לבושה שחורים ומתעטפת שחורים מהבגדים הצואים כל רואיך ידדו ממך בלי יוכלו יגעו בלבושך ואת שדוד מה תעשי הלא תבושי ותבהלו מפניו אנה תוליכי את חרפתך על זאת רעתך אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה וכי יפקוד עליך מה תעשי ליום פקודה ואיך תשא פנך באמור אליך אנה פנה זיוך פנה הדרך ואיך חשך משחור תארך אוי ליך כי נדמית ותחת היותך יפה כולך סורו טמא יקראו לך ותחת היותך צרורה בצרור החיים כצרור אבן במרגמה תקולע בתוך כף הקלע ואז ידבר אליך באפו ובחרונו יבהלך לקול תתו רעם גבורתו לדבר ולומר פקדו נא את הארורה הזאת הוציאוה ותשרף השמיטוה ורמסוה למעצוה השכיבוה ואז אל שאול תורד אל ירכתי בור וגם אני כמוך אוי לי כי נדמתי כי כמוני כמוך חטאנו עוינו פשענו ומרדנו וגם עלי יעבר כוס כי ארד אבל שאולה תחתי יצועי רמה ותכסני תולעה על כן נעמדה יחד לבקש תרופה לתחלואינו עד אשר לא תחשך השמש ונשקיף ונראה מה נעשה כי יפקוד אל וכי יקום מה נשיבנו והנה זאת ראתנו כי מר הלא הוא כי יצר סמוך מעט בעיניו כי ישחיתני כי אם שתים רעות יעשה לנו. (א) כי יסיר מלבנו עונינו וישכיחנו רוב אשמותינו עד אשר יעלה על רוח איש ממנו כי מעט ורעים הם מעשיו הבלתי טובים ולעומתם על כל אחד כמה וכמה מצות ומעשים טובים לו להגן בעדו. וזאת. (ב) יעשה כי בעלות על לבנו אחד מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ושמענו ועשינו ישום בלבנו הבל הבלים לההביל כובד עונינו ולהקל רעתנו בינינו ולהפוך בזכות עצמנו בהמצאות טענות ותואנות של הבל עד שכמעט שקרוב לזכות יחשב לאדם העון ואוי לו מיום הדין אוי לו מיום התוכחה כי יקרא ויבא לתת דין וחשבון ויתהפך לארבעת רבעיו ויראה עצמו מסובב מלאכי חבלה אשר פעל ועשה בעונותיו דבקים ואחוזים בנפשו בצדו אלף ורבבה מימינו ואז יבהל ויצעק על שברו במר לבו מי ילד לו את אלה והם יענו את ילידתנו בפשעיך חוללתנו בעונותיך כי הקמת עליך רעה מביתיך לרעתך לדכאך ולמוגגך בתחתית שאול כי הוא חלקך וכה יעשו כל הימים אשר הוא בגיהנם עד מלאת לו כדי רשעיותו כי הן הם המייסרים אותו ומי גרם לאיש ההוא כל הרעה הזאת אם לא רפיונו ושפלות ידיו ועצלותו מתת אל לבו לשיח עם נפשו במקום שאין רואים לאמר נפשי נפשי כמוני כמוך מה לנו עוד נשכב ונרדם הנה מהיום הזה ומעלה אור לי"ד כי ניתן בנו ילד מסכן וחכם הלא הוא יהיה לנו מעיר לעזור נעירה ונקיצה וניתן את דודינו לו ולאורו נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה בכל אשר חטאנו על הנפש ונרחץ ונטהר ונסיר רוע מעללינו מנגד עיני ה' ועל משמרתנו נעמדה יחד ותידד שנתינו מעינינו יום ולילה לא נשבות כאנשי מלחמה אך יצר סמוך בל נשוב לעונותינו כאשר בתחילה ויהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו. והן אלה קצות דרכי ביעור חמץ אשר נכלל ברמז הרומז בבדיקת הלילה לאור הנר עד די בער כל כח היצה"ר מקרב איש וכל אבריו וכמה יהיה הזמן אשר יהיה מבוער מהאיש הלא הוא שבעת ימים שאור לא ימצא הלא המה שבעה עשיריות הכוללים כל חיי האדם כי ימי שנותינו שבעים שנה ולא יאמר די בבערו כל שאור יצה"ר מעצמו כ"א גם מכל גבוליו גרי ביתו וחצריו ואנשי עירו כי כל ישראל ערבים זה לזה וזה רמז מצות שאור לא ימצא בבתיכם ואח"כ גם לא יהי' בכל גבולך כי אתה תבער חמצן ויצרן של עוברי עבירה עד תשיבם עד ה' אלהיך ואל יאמר איש הלא בערתי כל שאור וכל עון ממני ומגבולי כל אשר עלה בידי אך לא יבצר מהשאר מעט מהרבה אשר לא בערתי עד בלתי השאיר אף גם אחד מי יוכל:

לכן רמזו לנו רז"ל כאשר צוו לנו כי בליל שודד כל שאור וכל חמץ הוא ליל י"ד כל חתיכות חמץ הנותרות נמנה אותן ולמשמרת יהיה בל נכשל בם עד יאכלו והנותר נשרף באש לרמוז לנו כי כל אשר נשאר מעוננו שלא בערנו נמנה אותם ויהיה לנו משמרת נגד עינינו תמיד להיות הולכים ומבערים עד כלותינו אותם אחד לאחד בל נשליכם אחר גוינו ולהשמר מכל עבירה אחת מהן בל תגרור לנו כיוצא בה ומכל משמר צריך ישמר איש צדיק מלקבל לשון הרע כי כמה פעמים יהיה איש צדיק נשמר מכל דבר רע והנה איש בא מראה סימני טהרה ועבותות אהבה וכמיצר על צרת אוהבו זה יביא ציד בפיו למושכו ברשת לה"ר באמור אליו צר לי עליך אחי ואהבתך הציקתני כי הלא ראיתי גבר עמיתך דבר סרה עליך כזה וכזה דבר והשמר פן ואל תלכד במצודתו. והנה כחץ שנון נתקע הרכילות בלבו ובשרירי בטנו ותהי לחרפות לו וטמא כל טהרתו אשר נטהר בתשובתו כי עון חמור הוא כע"ג וג"ע וש"ד ולא יבצר מאיש צדיק מלקבל כי ברית כרותה ללה"ר כו' ומי לנו גדול מדוד ולא נמלט מרכילות ציבא ע"כ על זאת יתפלל כל חסיד אל ה' יהי עמו על זאת ודומה לו. והן זאת רמזו ז"ל (פסחים דף י') באומרם היה הבית בדוק ובא עכבר וככר בפיו ונכנס בבית צריך לבדוק את כל הבית שהוא רמז זה כי אחרי אשר בדק איש גופו ואיבריו עד היה הבית בדוק היא גופו. ראה והנה עכבר נכנס וככר בפיו הוא רשע טמא כעכבר ולשון הרע בפיו אז נטמא כלו וצריך בדיקה את כל הבית שהוא כי כל אבריו צריך לחזור ולבדוק כי עון זה שדי תכלא בכוליה ואחר כל זה אל יאמר איש הלא זכיתי לבי טהרתי מחטאתי גופי ונפשי והסירותי כל מחלת יצה"ר ממני ומה לי עוד להיות נצב על משמרתי לבלתי הטמא כי הלא מאין ולאין ישלוט בי יצה"ר והלא בערתיו ממני לא זו הדרך כי הלא יחזור ויחמיץ עיסתו בהיסח הדעת כי בהסיחו דעתו אז ידלג כאיל יצה"ר להאבידו והוא יושב לבטח לא ישית לב ויאבד והוא רמז צוו רז"ל באו' שאל יסיח דעתו האדם מהבצק כי גם שהשאור לא ניתן בו יחמץ בהיסח הדעת והוא רמז אל עיסק גוף האדם כמדובר:

אך כל זמן שאדם עוסק בבצק אינו בא לידי חימוץ כן כל זמן שאדם עוסק בבצק בגופו לעשות בו מצוה בידיו ואבריו ואינו מסיח דעתו מעבודת שמים לא יבא לידי חטא וכמה שיעור העיסה שיזהר בה ויעסוק בה בל יחמץ הוא שיעור חלה וזה כל האדם כי האדם חלתו של עולם כנודע והוא כולל כל הגוף הוא הנכלל בשם חלה הוא כל האדם מכף רגלו ועד קדקדו כי כולו כאחד נקרא חלתו של עולם ואם ככה נעשה שלא נרפא מגופינו הנקרא בצק ונעשה באופן שלא יחמיץ ולא ידבק חלאת היצה"ר שנת גאולתנו תקרב ותבא קל מהרה לא תאחר וזהו כמאמרם ז"ל (שם דף קי"ו) שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וגאלם מיד כן יעשה הוא ית' בעשותינו שלא יחמיצו בצקותינו אחר הטהרם:

כא[edit]

ויקרא משה כו'. ראוי לשית לב. (א) מה ענין משיכה זו משכו כו'. וגם אומרו לכם שהוא מיותר. (ב) או' ושחטו הפסח כי הלא לא נקרא פסח אלא על העבודה הנעשית בו. אך לא בבואם לשוחטו והל"ל ושחטו לפסח או ושחטו השה. (ג) אומרו ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם כו'. כי אגודת אזוב לא נאמר לו למעלה. (ד) באו' אל המשקוף כו'. למה היפך הסדר כי הוא ית' אמר לו אל שתי המזוזות תחלה והוא התחיל במשקוף. (ה) כי למעלה נאמר ונתנו וגם הוא הל"ל ונתתם ולא והגעתם וגם כי יותר היה צודק ל' נגיעה מלשון הגעה. (ו) באומרו ואתם לא תצאו כו'. אם ה' שומר ישראל מה תעכב היציאה וגם מלת ואתם מיותרת. (ז) באו' ועבר ה' כו' אם הוא יתברך הנוגף למה צריך יראה את הדם שאומר וראיתי את הדם. (ח) באו' ופסח ה' על הפתח שהל"ל ופסח ה' עליכם. (ט) או' ולא יתן המשחית כו' כ"א אפי' לנגוף את מצרים הוא ית' עושה בעצמו כ"ש בישראל שלא יתן המשחית בהם ומה גם אחרי או' ופסח ה' על הפתח שודאי הוא שלא יתן המשחית לגוף אותם. (י) אומר לבא אל בתיכם לנגוף שמייחס הדבר אל הבית ולא אמר לנגוף אתכם. (יא) או' לנגוף שהוא מיותר כי לא לדבר אחר היה לו לבא:

והנה באו' משכו כו'. לכאורה יתכן לו' כי חש משה פן יאחזימו רעד בשומעם זה וכאומרם אליו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו ע"כ צוה יעשו בהדרגה ימשכו איש שיו ואח"כ יקחו ושיעכבם בבית ד' ימים לשוחטו אחרי כן כי בכל פועל מאלו תקל מורך לבבם לאטם וילכו הלוך וחזק לבם כי בזכות ההתחלה יהיה הוא יתברך הולך ומוסיף אומץ בלבבם:

או יתכן הפך זה כ"א היה מצטוים תכף למשיכה שחיטה בערבוב וחפזון לא יגדל שכרם כי יאמר אומר הממם וערבבם ויזבחו את תועבות מצרים לעיניהם. אך ע"י מיתון יום או יומים אולי לא היה עושים מפחד מצרים והוא ע"ד מאמר ז"ל (ב"ר פ' נ"ה) בעקידת יצחק שהאריך הקב"ה הענין עד הר המוריה פן יאמרו הממו ערבבו כו' ע"כ צוה למו ימשכו ויקחו כו'. וע"כ נאמר הצווי מר"ח ושימשכו ויקחו מבעשור ושישחטוהו בי"ד בין הערבים מלבד הטעמים שכתבנו למעלה. והנה היה אפשר שלא יחשב להם לזכות בעצם עד מעשה השחיטה בי"ד כי כל הקודם היתה הכנה ונסיון ע"כ אמר הנה בבואכם למשוך נקרא צאן. אך בעשותכם ההכנות מאז מעלה עליכם הקב"ה כאלו עשיתם כל העבודה ושמתם הדם על הפסח שע"י כך נקרא זה קרבן פסח. וז"א ושחטו הפסח ולא אמר השה או ושחטוהו לפסח רק כאלו בשחטם אותו כבר היה פסח. וז"א הפסח בה"א הידיעה כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וכ"ש התחלת הכנה בפועל:

והנה בכל שני הדברים האלו עדיין לא יצאנו ידי חובת אומרו וקחו ואומרו לכם שהם ב' תיבות מיותרות כי על ייתור אומרו וקחו. אחשוב ארז"ל (ש"ר פ' י"ו) שהם שני דברים משכו ידיכם מע"ג וקחו לכם צאן של מצוה ע"כ אומר שיאמר מאמרנו למעלה כי הנה השה היה מתחלה סניגור לישראל כי הלא נמשלו לשה. וגם ניתן לעולה תחת יצחק אלא שישראל עשאוהו קטיגור כי עבדוהו לאלוה כמצרים ועשאוהו תועבה. ואיך ירצו ישראל בעיני ה' ע"י קרבן שה ואדרבה יהיה להם למזכרת עון לפני מדת הדין. ע"כ אמר להם משה הנה הצאן הוא קטיגור כי על ידו חטאתם ועשיתם תועבה כי טמאתם אותו והוא רחוק מהנאתכם לכן משכו אותו מהטומאה והביאוהו להיות נלקח לכם סניגור לכם. וזהו וקחו לכם כי תחת הע"ג תהיה קרבן לה' ותהיה ההמשכה ע"י קבלתכם הציוי הלז לעשותו מעתה בראש החדש כמו שכתבנו למעלה שע"י קבלת המצוה עליהם במחשבה עשרה ימים מפשיטים מעל השה עשר בחינות טומאתו ואחר המשיכתם אותו מטומאה תקחהו לכם שיתייחס להיות לכם זהו משכו וקחו:

ובזה יתכן מה שיראה כי שינה משה מאשר אמר ה' חלילה כי הוא יתברך אמר שיאמר להם מר"ח שיקחו השה ביום העשור ומשה אמר מיום ר"ח משכו וקחו:

אך בזה יתכן שאמר משכו וקחו משכו ע"י קבלת הצווי מעתה וקחו ביום הלקיחה והתורה קיצרה כדרכה לבלתי הזכיר הזמנים שהרי פירש למעלה כאשר לא הזכירה תורה ג"כ זמן השחיטה שסמך על האמור למעלה שודאי כן עשה משה נמצאו ג' הדרגות בי' הימים משיכה מהטומאה ובד' ימים שהוא למשמרת ע"י הלקיחה להלביש בו קדושה. וז"א וקח לכם וע"י השחיטה יהפך גם להיות סניגור. וזהו ושחטו הפסח כמדובר שעל ידי שחיטה יהיה לכם לפסח ולרחמים תחת היותו קטיגור ומנגדיכם:

כב[edit]

ולקחתם אגודת אזוב כו'. הנה שמעתי אומרים כי שתי המזוזות הן כנגד זכות משה ואהרן והמשקוף כנגד הקב"ה אלא שבענותנותו ית' הקדים את משה ואת אהרן ואמר מזוזות תחלה. ומשה עשה את שלו והקדים המשקוף שהוא רמז להקב"ה והלא כמו זר נחשב לא יעשה הוא ית' זכר לאבות שנשבע להם כי אם למשה ואהרן לבדם ע"כ נכונו דברי רז"ל (ש"ר פ' י"ז) כי משקוף ושתי המזוזות הם כנגד אברהם יצחק ויעקב:

ונבא אל הענין במה שהערנו שמשה צוה ענין אגודת אזוב מה שלא נזכר בדברו אליו ית' והוא כי אמר משה הנה להזכיר לישראל זכות אבותם צוה ית' לתת הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף שהם ב' המזוזות כנגד יצחק ויעקב והמשקוף כנגד אברהם ולמה עשה ה' ככה להתחיל מהמזוזות ולא מהמשקוף. אך אין זה רק שעל מיעוט זכות ישראל צריכים להתחיל מלמטה למעלה ולא ישיגו למעל' תחל' אם לא בהדרגה ע"כ אמר משה הנה זאת אעשה להם למען יגיעו מאליהם אל מדרגה העליונה ומשם יורד להם שפע תחלה שהוא יתרון גדול והוא לעשות מתחלה ייחוד מעמד ג' האבות באגודה אחת יחד ע"י מצות הדם. וזהו ולקחתם אגודת אזוב שהוא ג' בדים כנגד ג' אבות וע"י היותם לאחדים בידם ע"י טבול בדם הפסח אז תהיה הכנה להגיע מיד אל המשקוף ולהתחיל ממנו מלמעלה למטה כי הלא גם באזוב היה העליון בכל האחדות עם התחתונים. וז"א ולקחתם אגודת אזוב כו'. וע"י כן והגעתם אל המשקוף מתחלה וע"כ היטיב אשר דבר באו' והגעתם ולא אמר ונגעתם שהוא שע"י כן תהיה לכם הגעה והשגה מתחלה אל המשקוף להגיע ולהשפיע מלמעלה ממדת אברהם למטה משא"כ בלי עשות הייחוד הזה תחלה שלא תהיה להם הגעה רק אל מה שלמטה תחלה ולהתחיל משם לעלות בהדרגה והסכים הקב"ה עמו ואמר עכ"ז ואתם כלומר למה שאתם חלושי הזכות לא תצאו איש מפתח ביתו והוא כי גם שהוא יתברך הנוגף אותם לא יבצר מהמצא בעיר כחות הטומאה והרוגז כנודע מספר הזוהר כמדובר למעלה כי זה דרכם בכל עידן ריתחא ועל כן בהסתכל אחד מהכחות ההם במצחות האנשים ויראה רושם עון כי עדיין לא הטהרו בעצם יפגע בהם על כן נצטוו בל יצאו מפסח ביתם כי ע"י זכות הדם לא יניח הוא ית' ליכנס שם משחית כלל. והנה היה מקום לומר אחר שרצונו ית' להציל את ישראל מי יוכל לנגוע בהם אפילו בהיותם חוץ מבתיהם ומה לו אם יפגעו כחות חצונים בישראל הלא אלהיהם אתם לז"א דעו לכם כי הנה ועבר ה' בכבודו לנגוף את מצרים ולא מדת אלהים המיוחדת יותר לזה הלא הוא כי וראה את הדם שהיא כי יסתכל בזכות הדם ופסח ה' כו'. אך אם היה מדת הדין אפילו שיראה הדם לא ירחם כי כל זה איננו שוה להגן בעד חטאתכם כי רב הוא. ומה גם כמ"ש ז"ל (שם פ' כ"א) הללו עובדי ע"ג והללו עובדי ע"ג כי עם מקרב גוי לא נאמר אלא גוי מקרב גוי כו'. אלא שתספיק הכרעת שם הרחמים על ידי הדם ע"כ הלואי ויסכון להם בתוך בתיהם אשר הדם שם:

וש"ת א"כ למה יכה את מצרים בידו ית' ויכום כחות הרוגז והטומאה ויפסח ה' על הפתח לבל הניח את המשחית לבא אל בתי ישראל. לז"א ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף והוא שלא אמר לנגוף אתכם. אך הוא כי הנה ספרו חז"ל במדרש (שם י"ח) מתחבולות המצריים שהיו משלחים בכוריהם לישן אותו הלילה תוך בתי ישראל ומשכיבים אותם במשכבותם של בני ישראל אתם במטותם והיה הוא ית' נוגף את המצרי ומציל את ישראל. ובזה יאמר אין תקנה במה שלא אניח את המשחית לבא בבתיכם ואתם לא תצאו לומר שע"י כן לא אכה אני את מצרים רק המשחית כי הלא אם לא היו מצריים תוך בתי ישראל היה אפשר כן. אך הנה הנס גם שם וע"כ צריך לפסוח על הפתח לבלתי יכנס משחית לנגוף את המצריים אשר שם רק הוא ית' בעצמו. וזהו אומר ופסח ה' כו'. לומר הנה על כל פנים צריך להעשות הדבר על ידו ית' כי בזה שיעבור ה' לנגוף את המצרים כו'. ימשך שלא יתן המשחית לבא אל בתיכם. שאל"כ היה המשחית צריך ליכנס לנגוף את המצריים שבבתי ישראל ואז ע"פ דרכי כיון שניתן רשות למשחית לא יבחין בין ישראל לע"ג ומה גם בהיותם בלתי כדאים לינצל וז"א ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף שהוא לנגוף את הנזכר הם מצריים שעליהם אמר לנגוף את מצרים שהוא פן אגב המצריים ינגפו ישראל גם הם:

כד[edit]

ושמרתם כו'. והיה כי תבאו אל הארץ כו'. הנה ראוי לשים לב כי שני כתובים אלו באים כאחד והוא כפל ענין וגם אומר הדבר הזה פעמים וגם אומר כאשר דבר הוא מיותר. ועוד מה זו שאלה מה העבודה כו'. היתכן בל שמעו ובל ידעו הבנים האלו כי זבח פסח הוא אשר פסח ה' וזיל קרי בי רב הוא ואלו היתה זו שאלת תם או שאינו יודע החרשנו. אך לא ייחסו רז"ל זו השאלה רק לרשע. וגם כי נפרש שאלה סתמית גם לבלתי רשע הלא כמו זר יחשב תהיה שאלת עיר פרא. אשר לא קרא הפרשה. ועוד באו' וילכו ויעשו כו'. כי או' וילכו הוא מיותר וגם מה שבח הוא זה כי עשו כאשר צוה ה'. ועוד למה חזר ואמר כן עשו:

אמנם אחר צוותו ית' את ישראל על כל העבודה הזאת. ואיך היתה חוקת עולם והנה אין משכן ובית המקדש תמיד קיים לעשות עבודה זו לעולם. לז"א מה שהוא כולל גם שלא בזמן בית המקדש היא שמירת הדבר מענין המצה ושביתת המלאכה וזכירת ענין הקרבן פסח. וז"א ושמרתם את הדבר הזה כו' עד עולם ולא אמר את העבודה. אך והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר אז ושמרתם את העבודה הזאת היא עבודת הקרבן במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. ועל פי דרכו אמר יתן ה' לכם כאשר דבר לומר אינו ודאי שיתננה לכם הזקנים שאני מדבר אתכם או לדור שאחריכם מפני מעשיכם. אך מצדו ית' לא יהיה עיכוב כ"א יתן ה' לכם ממש כאשר דבר והוא או' בפרשת וארא ונתתי אותה לכם מורשה שמורה שהוא ממש אל אשר אמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים כו' ונתתי אותה כו'. שהוא אל עצמכם ממש וכן היה לולא על פי מעשיהם שלא ניתן להם רק לבניהם והנה אז בעשותכם המצוה הזאת והעבודה יתחמץ לבב בניכם לאמר לו היתה זכירה בלבד החרשנו. אך העבודה ממש הלא לאותם שהוצרכו לתת הדם לאות על המשקוף כו' יצדק הזבח. אך לא לנו רק לזכור על פה מה שהיטיב הוא ית' לאבותינו וא"כ למה זה נזבח את הפסח בכל דור ודור. וז"א מה העבודה הזאת לכם בני דור אחר. ואמרתם הן אמת כי זבח פסח הוא על אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים שהוא באותו הזמן אז בנגפו את מצרים. אך לא על כן נפטר אנחנו כי הלא גם ואת בתינו בני הדור הזה ג"כ הציל והוא כי אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו כו'. וכמאמרם ז"ל במכילתא ובש"ר (פ' י"ז) כי לולא דם פסח ודם מילה לא היו נגאלין כלל. גם יכוין באומר בנגפו את מצרים מאמרנו למעלה כי היו נחבאים מבכורי מצרים תוך בתי ישראל והיה אם בא המשחית לנגוף את המצריים שבבתי ישראל הלא מדי עברו יקח את בכורי ישראל כי כשניתן רשות למשחית אינו מבחין כו'. כי על כן היה נכנס הוא יתברך בעצמו להבחין. וזה יאמר פה אשר הציל את בתי אבותינו במצרים בנגפו את מצרים אשר היו בבתים של מצרים הנז' ואת בתינו שלנו פה הציל כמפורש והעיד הכתוב שעם היות המצוה הזאת קשה למצוא ולמשוך כל איש צאן הוא תועבת מצרים לזבוח לעיניהם והיה אפשר יהיה קשה להם אמר כי אדרבה ויקוד העם וישתחוו להם על כל הטובה ועל כן מחשבה טובה היא ית' צירפה למעשה ומאז הלכו מאתו בכוונה ההוא מהיום ההוא שצוה למו משה שהיה ביום ר"ח. מאז העלה עליהם הכ' כאלו כן עשו מה שעתידים ליקח בעשור ולישחט בי"ד ככל עבודתו. וז"א וילכו ויעשו כאשר צוה ה' את משה כי מאז הלכו נחשב כאלו עשו. וזה בכ"ף הדמיון כאשר צוה ואחרי כן בעת הפעולה כן עשו ממש נמצא כאלו שתי עשיות בידם. (א) במחשבה שמעת ההליכה. (ב) אשר בעת המעשה:

גם אפשר רמז כי הנה ציוויו ית' הי' למשה ולאהרן ואח"כ משה לבד דבר להם משכו וקחו כו'. והנה יש דברים אומרים בציווי של שניהם שאינה בדברי משה ויש בדבריו מה שאין בציווי לכן אמר ויעשו כאשר צוה ה' למשה ולאהרן ועל מה שאמר להם משה לבדו מענין אגודת אזוב שלא נזכר למעלה אמר כן עשו כי גם זה עשו כאשר צוה ה' את משה והוא להודיע שהסכים הקב"ה עמו. ובמדרש חזית מאמר רז"ל שמדבריהם יובן מעין אומרו כן עשו שהוא להורות שחשב היא יתברך עליהם בברית מילה זו כשני עשיות. (א) מהיצ"ט. (ב) מהיצה"ר שהסכים גם הוא לעשות מאהבה וזה לשון המאמר:

לבבתני אחותי כלה לבבתני אמר הקב"ה לב א' היה לכם במצרים ונתתם לי שני לבבות לבבתני באחת מעיניך בדם פסח ובדם מילה באחד ענק מצורוניך זה משה מיוחד והגבור שבשבטיך. ע"כ. והערות שראויות להעיר בו ברורות. (א) כי הלא טוב הוא מי שאין לו אלא לב א' ואיך נזרו אחור. (ב) מי שיש לו א' איך יתן שנים. (ג) או' בדם פסח ובדם מילה כי הם ב' דברים ואיך יהיה פירוש לאומר בא' מעיניך:

ולבא אל הביאור נאמר כי הוקשה להם כפל הביתי"ן המורים על ב' לבבות הם הב' יצרים כמאמר ז"ל (ברכות דף נ"ד) על או' על לבבך וגם כפל החזרה לומר לבבתני. אך הנה ד' הדרגות יש בישראל בעומדים תחת מלך ושרים ואונסים אותם לעבוד עץ ואבן כי יש יעבוד ע"ג. ושכח את ה' חלילה. והנה זה יאמר עליו כי אין לו שום לב כי גם היצ"ט בטל. אך אשר לבו תמיד עם ה' ואת ע"ג הוא עובד באונס. ואך את ה' הוא ירא בקירות לבו עם שלא יעשה פעולת עבודת ה' זה יאמר עליו שיש לו לב א' אך אין זה כ"א לו בלבד מניה וביה כי לא יפעל בו כי אם הוא בכח. אך אמנם אשר לו מדה ג' שפועל עבודת הוראות מאוסו בע"ז. זה יאמר עליו שנותן להקב"ה לב א' בפועל הוא היצ"ט. אך היצה"ר עודנו נוקף כי מחמת יראה לא ישתעבד בעצם גם הוא לה'. אך אם על אלה יוסיף להכניע חומרו ביותר תחת כנפי השכינה וישתעבד לה' בכל עוז לעיני הכל הנה זה יתייחס לנותן שתי הלבבות להקב"ה והנה במצרים היה לישראל הסוג הב' כי את הע"ג היו עובדים ולבם נכון עם ה' מאמינים ובוטחים בו כנודע. אך לא שהיו עושים פעולת ההוראה. אך בלבם ובקרבם היו שלמים עם ה' וע"כ קצף ה' על משה באו' והן לא יאמינו לי עם היותם עע"ג. וזהו לב א' היה לכם במצרים כלו' לכם מכם ובכם ולא ניתן לי בפועל. כי אם היה לכם והגדלתם לעשות כי דילגתם שתי הדרגות מהב' אל הד' כי נתתם לי שני הלבבות והיה הדבר בדם פסח ובדם מילה כי בדם פסח הורו מאוסם בע"ג ששחטו את הטלה אשר היו עובדים אותו ובדם מילה הוסיפו לעשות להכניע את כח הטומאה תחת כנפי השכינה בהסירם הערלה מעליהם ושומם חותמו ית' בבשרם נמצא כי בו גם את היצה"ר נתנו לה' ומה גם היצ"ט. והענין כי כאשר עשו את הפסח גם שמלאו אחר היצ"ט עכ"ז לא יבצר שיהיה היצה"ר נוקפם מאימת המצריים אלא שגבר היצה"ט. אך בעשותם הברית מילה מעיד רוח הקדש כי גם יצרם הרע ענה אמן והלך בעצת היצ"ט גם הוא:

ושעור הכתוב לפי זה לבבתני שנתת לי שתי לבבות ואימתי היה זה לז"א לבבתני באחד מעיניך כלומר מה שאמרתי לבבתני שנתת לי ב' לבבות לא בכל א' מב' עיניך כ"א באחד מב' עיניך בלבד. ומה הן השני עינים שבא' מהן נתת לי שני לבבות דם פסח ודם מילה שהיו לך הם שתי עינים להתחיל להביט אל האלהות ובא' מהם נתתי לי השני לבבות. וזהו לבבתני באחד מעיניך דם פסח ודם מילה כלו' שאלה הם עיניך שלבבתני באחד מהם ושמא תאמר באיזה משניהם לזה אמר בא' ענק מצורוניך זה משה כו'. לו' באותו עין הנעשה ע"י משה. בעצמו היא המילה כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' י"ט) שמשה היה המוהל מה שאין כן בדם פסח לבדו שלא היו עדיין נתונים לה' השני לבבות עד העין השני אשר נעשה על ידי משה. ולהיות כי ליעשות מילת כלם ע"י משה הוא להיותו מיוחד לקדושה כזאת כי אין כמוהו מיוחד ליכנס על ידו תחת כנפי השכינה. וגם להיותו גבור ולא יקרנו יגיעה ולאות. וזהו המיוחד והגבור שבשבטיך כי באו' באח"ד בפת"ח האל"ף יורה אל המיוחד כד"א (בראשית כ"ו) אחד העם ואמרו ענק כד"א (במדבר י״ג:ל״ג) בני ענק יורה על היות גבור וצורוניך הם השבטים שהם חיות העולם וגם מרימי עול התורה על צוארם. וזה אחשוב לפי דרכם ז"ל היה מאמר הכתוב בכפלו אשר כפל בקיום מצות הברית מילה באו' ויעשו בני ישראל כאשר כו' כן עשו. כי או' כן עשו הוא מיותר. אך הוא כי אל דעות ה' הרואה ללבב יעיד כי שתי עשיות היו בידיהם של יצר הטוב ושל יצר הרע שענה אחריו אמן:

כט[edit]

ויהי בחצי הלילה כו'. הנה כלל רז"ל הוא שבכל מקום שנאמר וה'. הוא ובית דינו. עוד יתכן ע"ד הפשט. שאחר שאו' ויעשו כו'. אמר הם עשו את שלהם וה' עשה את שלו. וה' הכה כל בכור:

או רמז מאמר ז"ל שבאותו הלילה בנשף בערב יום קמו כל בכורי מצרים ויכו את מצרים מכת חרב והרג רב באו' אתם הסבותם מכת בכורות ואח"כ מתו גם הם הה"ד למכה מצרים בבכוריהם למכה בכורי מצרים לא נא' אלא בבכוריהם כו'. וזה יתכן ירמוז באו' וה' הכה כו'. כי זולת מכת זולתו ית' וה' הכה גם הוא כל בכור ובמה יודע כי יד ה' היתה בם. ולא אחד מהמשחיתים. הוא בשני דברים. (א) שברגע חצי הלילה הוכו כל אלה מבכור פרעה כו' עד בכור בהמה בכל גבול מצרים. (ב) כי בגדול היחל ובקטן כלה מבכור פרעה כו' עד בכור בהמה כי לגדולתו היחל בגדול. כי שרו המגן לו ביותר או מזלו כלם תהו לפניו יתברך:

ל[edit]

ויקם פרעה לילה כו'. הנה אחר או' וה' הכה כל בכור כו'. הל"ל ותהי צעקה כו'. ואח"כ ויקם פרעה לילה וגם מה ענין או' כדברכם שהוא מיותר. וכן מה שחזר ואמר כאשר דברתם כו':

אמנם הנה המצריים מרי נפש איש על מתו ודאגו פן עוד מעט גם על עצמם תעבור כוס אם עד אלה לא יוסרו מלמהר לשלח העם והיה חם לבם בקרבם להטיח דברים נגד פרעה עד כלה גרש יגרשם. אך לא ערבו אל לבם לצעוק אל המלך למהר לשלח את ישראל עד שהמלך במסבו עד יקום ויתהלך בחוץ לקרא לשבויים דרור כאשר היה אחרי כן. אך כעת לא ערבו אל לבם כי ידעו את ערפו הקשה כי לא ישוב מפני כל. אך בראותם כי קם בעוד לילה בשוקים וברחובות לבקש את משה לאמר קומו צאו. אז נועדו יחדיו להרים קול יללה כי אמרו זה עת לצעוק לפני המלך צעקה גדולה למען יאחוז דרכו בכל עוז למהר לשלחם וז"א ויקם פרעה לילה כו'. אז ותהי צעקה גדולה ויהיו דברי צעקתם אומרם כי אין בית אשר אין שם מת כלומר ואין זו מכת בכורות כ"א מכת מדינה כלה והמה לא ידעו דרך ה' כי במקום שלא היה בכור היה מת גדול שבבית ובכור מהאב ובכור מהאם ועכ"ז לא הרף ידו מהם להחליט יציאתם רק אמר כדברכם שהוא ללכת דרך שלשת ימים ואחר תשובו וז"א ג"כ כאשר דברתם כו'. ואף גם זאת לא מיראה. כ"א למה שוברכתם גם אותי. והנה כה אמר פרעה לבדו אך קול המון מצרים לא היה שילכו רצוא ושוב כ"א ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם בלי תנאי פרעה רק לשלחם מן הארץ לגמרי והוא כי אמרו אל פרעה כלנו מתים כמונו כמוך כי מה יהיה אחרית הזעם כי על הדרך הזה מעתה נחשבו כמתים כי אוי מי יחיה בסירוב שאחר זה. וז"א כי אמרו כלנו מתים ומה בצע בעבדים אחרי מות כולנו וכל כך הבהילום לצאת. כי וישא העם את בצקו כו'. והנה ממוצא דבר היה נראה שלא יערבו אל לבם בעת ההיא לאמר למצרים למי כסף וזהב התפרקו כי הלא אבל כבד היה זה למצרים כל איש ואשה אשר נדבה לבן אותנה להשאילן מתו מוטל לפניו והיא עת לבכות לא עת לשחוק ומה גם כמאמרנו כי לב המצריים היה לשלחם לצמיתות בל ישובו עוד ואיך יתנו מחמדיהם הטובים ולא יוסיפו לראותם עוד עד עולם וגם היה החפזון כל כך עצום ורב כי וישא העם את בצקו טרם יחמץ על כן אמר כי על כל אלה שמו לבם עם שהיה בלבם שלא יתנו למו לא כיוונו לעשות רק כדבר משה וז"א ובני ישראל עשו כדבר משה כו'. ועכ"ז וה' נתן את חן כו'. ואם נשים לב אל שינוי לשון שבפסוק ראשון בשם בני ישראל יכנס ובפסוק שאחריו בשם עם יאמר כי הכשרים אשר יקרא שמם בני ישראל האמינו בכל עוז במשה ולא שמו לב אל דוחק השעה כי עת רעה היא למצרים. וז"א ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו כו'. אך אשר בשם עם יכנה הם המון העם נתיאשו מהטעם הנזכר ולא שאלו ומה עשה הוא יתברך לקיים מאמרו לאברהם שיצאו ברכוש גדול נתן את חן העם וישאילום המצריים מבלי ישאלו הם וז"א וה' נתן את חן העם כו' וישאילום. ועוד יש לנו דרך אחרת זולת זה למעלה בזה הפ' שקדמה השאלה למכת בכורות:

לו[edit]

ויסעו בני ישראל מרעמסס כו'. ראוי לשום לב. (א) למה הוזכרה הנסיעה ולא החניה בסוכות כאו' בפ' מסעי ויחנו בסוכות. (ב) מהמנין בכ"ף הדמיון כשש מאות כו'. (ג) באו' וגם ערב רב עלה כו' היל"ל נסע אתם שהוא הל' האמור בישראל. (ד) באו' ויאפו את הבצק כו'. כי מה יתן ומה יוסיף הודיענו ית' אפיית הבצק וגם האמר פה. (ה) או' ומושב בני ישראל כו' כי הלא לא היו זולת רד"ו שנה. (ו) אומרו ויהי מקץ כו' אחר אומר ומושב מי לא ידע שהוא מקץ אותם השנים. (ז) אומר ויהי מקץ כו' ויהי מקץ פעם שנית. (ח) או' יצאו כל צבאות ה'. כי הרי נאמר למעלה ויסעו כו'. (ט) למה קראם פה צבאות ה'. (י) או' ליל שמורים היל"ל ליל שמור. (יא) כי אומר הוא הלילה הזה לה' הוא מיותר. (יב) למה חזר לו' שמורים כו'. (יג) למה אחר כמה פסוקים חוזר ואו' פעם אחרת. ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' כו'. (יד) או' על צבאותם כי הלא הן הם צבאות ה' ולמה יאמר צבאותם כאלו יש אחרים שהם צבאותם של ישראל וגם מלת על יתירה ומשוללת הבנה וגם ע"פ דרכנו נשים לב אל פסוק שקודם זה ויעשו כל בני ישראל כו' כן עשו כי הלא פסוק זה נאמר למעלה כלו אלא שמוסיף פה מלת כל ולמה נתוספה. (טו) כי כל ענין מצות קרבן פסח ומילה היה ראוי לאומרו למעלה כשיאריך בקרבן ולא יפסוק עתה בין הדבקים:

אמנם הנה ידענו מרז"ל (ש"ר פ' כ') על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים כי מלאכי השרת על כפים נשאום מרעמסס סכותה לשעה קלה ק"ך מלין שהם מהלך שלשת ימים. ובזה נבא אל הענין אמר ויסעו כו' ולא הזכיר נסיעה וחניה כאלו הנסיעה היתה עד סכות בלתי נרגשת נסיעה לחוד וחניה לחוד כ"א שבנסיעה נמצאו בסוכות והלא כמו זר יחשב למוליכים טף עמהם המתנהלים לאטם בטבעם. לז"א כשש כו' לו' ויסעו כ"כ בקלות כאלו שש מאות אלף רגלי היו הגברים לבד מטף כלומר כאלו היו הגברים משוללי טף כן קלו ע"י נוסעיהם.

או יאמר ויסעו בני ישראל ותהי נסיעתם קלה כמו שש מאות אלף רגלי שיצאו אתם. ומי הם הלא הם אותם שהם הגברים ואין להם נשים וגם הם לבד מטף שגם הם משוללי טף כלומר כמלאכי השרת שיצאו אתם עם השכינה שהיתה עמהם כי על כפים נשאום ושמא תאמר הלא זה יתכן אם הערב רב היו נשארים אחור על שלא נשאום מלאכים. אך לא נתפרדו מאתם ומאין ולאין קלו הערב רב כשיעור הלז שעל כפים ישאום מ"ה. לז"א אל תתמה על החפץ כי הלא וגם ערב רב עלה אתם כלומר עלו באיכות ומעלה כי בחול שפע אלהים על ישראל חל גם על בני לויה כמאז"ל בעובדא דר' פנחס בן יאיר (חולין דף ז') וז"א עלה אתם כי עלה במעלה ללכת גם לשעה קלה למה שהיו אתם. ואל תתמה שהושוו לישראל כי לא הושוו כ"א למקנה ישראל כי גם המקנה עם היותו כבד מאד הפליא לעשות הוא ית' עמהם כמוהם היו הערב רב. וזהו וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד שלא נשאום מ"ה לכן אמור כי כמו שהקלו רגלי צאן ובקר ומקנה עם היותם כבד מאד הקלו שהלכו יחד עם ישראל מבלי ינשאו גם הם על כנפי מלאכי השרת. אך הוא כי אין מעצור לה' להמציא המצאות לבל ישארו אחור מקניהם וקניינם של ישראל בהנשאם על כנפי נשרים ועל הדרך שנעשו עם המקנה נעשה עם הערב רב. וז"א וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד כו'. ואם תאמרו ומאן מוכח כי לשעה קלה הלכו מרעמסס סכותה שהוא על כנפי נשרים ולא שהו אפי' יום אחד הנה עד ממהר הוא כי ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים בחנייתם בסוכות והיו עגות מצות כי לא חמץ ואלו היה בדרך שיעור אשר יש מלוש בצק עד חומצתו היה מחמיץ. ומה גם בהיותם בצקם צרורות בשמלותם שמתחממים וגם על שכמם שהשמש מכה בהם אך אין זאת רק שקלו נושאיהם כמדובר ולא שהו במהלך ג' ימים שיעור אשר יש מלוש בצק עד חומצתו ושמא תאמר ולמה לא אפו במצרים הלא הוא משני טעמים. (א) כי גורשו ממצרים. (ב) כי גם אם לא היו מגרשים אותם הם מצד עצמם לא יכלו להתמהמה והראיה שגם מצד עצמם לא יכלו להתמהמה כי הנה וגם צידה לא עשו להם ואם לא היה רק הטעם הראשון היו מניחים אותם המצריים עד יעשו צידה לדרך. ולמה לא יכלו להתמהמה הלא הוא כי הנה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ד' מאות שנה וגם שלשים שנה שהוא ממראת בין הבתרים מעת נאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך כו' עד היות לאברהם זרע כי על כן למדו בב"ר מכאן שאברהם נקרא ישראל הנה כי שלמו הימים ולא מיעט פחות או יתר כ"א ויהי מקץ שלשים שנה כו'. שהוא בקץ בנקודת התשלום כלומר וע"כ אין לעכבם כמו רגע כנודע מספר הזוהר שאם היו מתעכבים מעט יותר היו נכנסים במדרגת החמשים שערי טומאת מצרים ולא יוסיפו קום. וזה אחשוב כיוון התנא באומרו ולא יכלו להתמהמה עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם מיד:

ועוד טעם ב' והוא כי ויהי בעצם היום שהוא בעצמות הנקודה הנזכרת ביום ההוא יצאו כל צבאות ה' והם פמליא של מעלה שהיו עם השכינ' היוצאת מהגלות והיו יוצאי' בנקודה ההיא ואמר צבאות לכלל ד' מחנות שכינה עם ישראל שכלם צבאות ה' יקראו. ולא רצה הוא ית' להניח את בניו משוללי שמירה מהשכינה ומלאכים ולא היה ראוי לעכב השכינה כמו רגע מהגבול אשר הוגבל לגלות וע"כ לא יוכלו ישראל להתמהמה אחר פמליא של מעלה כמו רגע. ועל אשר הערנו שלא היו ישראל רק רד"ו שנה הלא הוא כי ע"כ לא אמר אשר ישבו בארץ מצרים רק במצרים שהוא מל' מצר ודוחק והוא ל' רבים. כי רבו צרותם שהתחיל מלידת יצחק שלא חסרו גלות וצרות רבות לו וליעקב וז"א במצרים:

ונחזור אל הענין כי הוא ית' גאלם מיד צר ולא הניחם עד יאפו את הבצק במצרים או יעשו צידה לדרך לבל השאירם שם יותר מהגבול כנזכר פן יבלעו בחלאת טומאת מצרים והלא יקשה על זה כי הנה נקודת הגבול שאמרנו היה בעצם היום ולא בלילה כמשז"ל (ש"ר פ' י"ח) שאמר לפרעה באו' בלילה קומו צאו כו'. וכי לסטים אנחנו שנצא בלילה וע"כ יצאו ביום ברגע הגבול כמדובר שהוא ביום ט"ו כי בו נולד יצחק וש"ת כמו שבלילה שמרם ה' הגדול כד"א ועבר ה' כו'. ואומר אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל למה לא ישמרם גם הוא גם כי יעבור עת גבול רגע היציאה עד יאפו את הבצק ויעשו צידה לדרך ותצא השכינה מהגלות ברגע הגבול לז"א ליל שמורים כו'. לומר הניח ליל זה היה של ב' שמורים מיוחדים לה' בעצמו. וזהו ליל שמורים הוא לה' שהוא שמור. (א) לאברהם עם הד' מלכים. (ב) לשמור את ישראל ובכוריהם ביציאת מצרים כמאז"ל (ב"ר פ' מ"ג) על פסוק ויחלק עליהם לילה שהיה ליל ט"ו בניסן וחילק הוא ית' הלילה מאז בזכות אברהם שאמר לאברהם כל הלילה היה ראוי לך הניח חציה לבניך במכת בכורות באופן כי היו מאז בליל זה שני שמורים באברהם ובניו שהיה שמור שני מוכן מאז. וזהו להוציאם מארץ מצרים כי היו שני שמורים עם העתיד להוציאם. שכמו שהחצי הא' היה ע"י ה' כן גם זה וש"ת כיון שלא נועד ליציאת מצרים כי אם חצי הלילה. איך עתה שמר בעצמו מתחלת הלילה לז"א הוא הלילה הזה לה' שאחר שהחצי הראשון קנה קדושה זו מאז להיות לה' נמשך שכל הלילה הוא לה' החצי שהיחל בו עם החצי הזה. וזהו הוא הלילה הזה לה' וזה דקדק באומרו הזה שאינו צודק ל' זה אלא בדבר שהוא מונח לפנינו והנה בפסוק הקודם דבר על יום שאחר הלילה והיל"ל ההוא. אך בנלמד מספר הזוהר (ויחי דף רי"ז) על ויקרבו ימי כו'. כי היום או לילה שנעשה בו זכות או דבר של קדושה אותו היום קונה קדושה והוא קיים עומד לעד. ובזה יאמר הוא הלילה שנוכל לומר עליו זה כי הוא קיים לפנינו כי הוא לה' חציו מאז וחציו עתה. וזהו הוא הלילה הזה שעם היותו עבר שהיה נראה לומר הוא נאמר הזה כי לה' הוא כלו. ואל תתמה איך קדושת חצי הלילה מאברהם עמדה בו עד עתה במצרים כי דע איפה כי גם קדושת שימור לה' בכלו שהיה אז עומדת לעד בכל דור ודור. וזהו שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ועוד כי גם מצות שנעשו אז בזה הלילה מחזקים קדושתה כי הנה ויאמר ה' אל משה זאת חקת הפסח כו'. ומלתה אותו שעל כן היו שתי מצות בידם דם פסח ודם מילה ובהם נתעסקו כל אותו הלילה. כאשר יבא במאמרם ז"ל (ש"ר פ' י"ז) שנעתיק לשונם ונבארם לפנים בס"ד:

או יהיה סמוכות אומר פה ענין פסח ומילה ומפסיק בין אומרו פה ענין היציאה למה שחזר לדבר עליה אחרי כן באו' ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' כו' לו' כי הנה כלל הדברים כי יצאו ישראל ממצרים על כנפי מלאכי השרת כמפורש בכתובים:

והנה למעלה כתבנו על פסוק והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל שאמר הוא ית' למשה אל תדאג אולי לא יזכו ישראל לצאת בעונם וישארו במצרים לכן אמר לו הוא ית'. הנה יש להם משכון כי הנה והוצאתי את צבאותי הם שכינה ופמליא של מעלה ואז אגבן את עמי בני ישראל והלא יקשה א"כ איפה איך נהפך הדבר שאין צ"ל שלא הוצרכו לצאת אגבן כ"א שעל כפים נשאום כאלו המלאכים הם צבאות ישראל עבדים להם לז"א ויאמר ה' אל משה זאת חוקת הפסח והוא כי על ידי המצות קונים ישראל איכות קדושה בעשות אותם עד גדר שישתעבדו מלאכי השרת אליהם ועל כפים ישאום והוא כי למעלה באו' ית' שיוציא את ישראל אגב המלאכים עדיין לא עשו מצות קרבן פסח:

אמנם הנה ויאמר ה' אל משה זאת חוקת הפסח כו' וישראל קיימו מצוה זו בעצם וזהו או' ויעשו בנ"י כאשר צוה ה' כו' ולא קצתם או רובם בלבד כ"א כלם וגם מצות מילה שנאמרה פה וז"א כן עשו אז ע"י פסח ומילה שהוא צאת מרשות הע"ג בשחיטת השה שהיא הע"ג שהיו עובדים שכפרו בע"ג ונכנסו תחת כנפי השכינה ונחתמו בחותמו ית' הוא חותם אות ברית קודש ע"כ בשכר זאת אל חי חלקנו העלנו על מלאכי השרת וזהו ויהי בעצם היום הזה אשר עשו ב' מצות אלו קנו מעלה ישראל כי הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם שמלאכי השרת נשאום עליהם ממש כי תחת הקראתם עד כה צבאות ה' נקראו צבאותם של ישראל כאלו של ישראל הם לשרתם ולנשאם על כנפיהם וע"כ הביא פה ענין זאת חוקת הפסח ולא אמרו למעלה במצות הפסח לומר שע"י פסח ומילה נתקדשו ישראל לינשא על כנפי נשרים:

ובמדרש שמות רבה (שם פ' י"ט) זאת חוקת הפסח א"ר שמעון בן חלפתא כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקדוש ברוך הוא למשה הזהר לישראל על מצות הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו כו' כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל משל למלך שעשה משתה לאוהביו אמר המלך אם אין סימנטרי שלי על כל המסובין אל יכנס אחד מהם לכאן כך האלהים עשה משתה להם צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלן מן הצרה אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו מיד כל הנולד במצרים נמולו לשעה קלה עליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי כו' ורבותינו אמרו (שם) לא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם ביטלו המילה בעל כרחם חוץ משבטו של לוי שנאמר וללוי אמר כו' למה כי שמרו כו' ובריתך ינצורו במצרים והיה הקב"ה מבקש לגאלן ולא היה להם זכות מה עשה הקב"ה קרא למשה ואמר לו לך ומהיל אותם ויש אומרים שם היה יהושע שמל אותם שנאמר ושוב מול כו' והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול אמר הקב"ה שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקב"ה לד' רוחות העולם ונושות בג"ע. מן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר עורי צפון ובואי תימן והיה ריחו הולך מהלך שלשים יום נתכנסו כל ישראל אצל משה א"ל בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח והיה אומר האלהים אם אין אתם נמולים אין תתם אוכלים שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חוקת הפסח כו' מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם פסח בדם מילה והקב"ה עובר ונוטל כל א' ואחד ונושקו ומברכו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' חיי בדם פסח חיי בדם מילה עכל"ה:

וראוי לשית לב באומרו כיון שיצאו ישראל ממצרים כו' מי לא ידע כי אז היה וזיל קרי בי רב הוא ועוד או' כיון שיצאו נראה שהוא אחר היציאה ולא היה רק בערב יום הקודם כי אז נעשה הפסח ומקודם היה צריך שימולו וימנו עליו ועוד או' מלו כל עבדיהם ובניהם ולא אמר את עצמם ועוד אומר שנאמר וילכו ויעשו האם ראיה היה צריך והוא מפורש בכתוב ועוד אומרו משל למלך כו' מה צריך משל והוא דבר מובן מאליו ועוד כי הוא ית' לא עשה משתה כ"א הם עצמן ועוד כי איך ייחס הדבר למשתה והוא על מצות ומרורים ועוד או' צלי אש הוא מיותר שהוא ידוע ומפורש בכתוב וגם או' שגאלן מן הצרה הוא מיותר ועוד או' אם אין חותמו של אברהם למה הזכיר אברהם והיל"ל אם אין אתם נמולים וגם או' לשעה קלה מה לנו אם היה לשעה קלה או ליום א' וגם מה צורך להביא פסוק אספו לי חסידי כו' ועוד אומר ורבותינו אמרו כו' כי או' לא בקשו למול הוא מיותר אחר שאומר אלא כלם ביטלו המילה ולא עוד אלא שהוא בהפך שאומרו לא בקשו הוא שלא השתדלו בה ואו' ביטלו הוא שביטלוה ממש בכונה ועוד או' מה עשה הקב"ה קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם כי הלא לא נמצא כתוב בספר כ"א איסור אכול ערל בפסח אך לא לומר לך ומהול אותם ועוד או' וי"א שם היה יהושע שמל אותם מי לא ידע כי שם היה ומהראוי היה שלא יאמר רק יהושע מל אותם ועוד אומר והרבה מהם לא היו מקבלים מי אמר להם זה שאין ראיה משום פסוק ועוד אומר אמר להם הקב"ה שיעשו את הפסח וכיון שעשה משה כו' כי לפי כונתו לא היל"ל שיעשו את הפסח רק אמר למשה שיעשה את הפסח כו' ועוד או' גזר הקב"ה לד' רוחות העולם מה צורך לגזור לרוחות העולם ולא גזר לרוחות ג"ע שיתדבקו בפסח משה מבלי רוחות העולם. ועוד שנהפוך הוא כי אם יחד ינשבו ד' רוחות לג"ע ישאר ריח ג"ע במקומו כי רוח מזרח יעכב ברות מערב מלהוציא ריח ג"ע וכן רוח מערב ברוח מזרח ועל דרך זה בצפון וימין ועוד מה צורך בארבע רוחות וא' היה מספיק ועוד או' ומן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו כי מאומר הלכו יורה שהוא מאליהן והוא הפך מאומרו שד' רוחות. העולם היו נושבות שנראה שהן הביאו את הריח ועוד אומר ומן הרוחות כו' שהוא בלתי מובן והל"ל וריח גן עדן הלך ונדבק ועוד איזה הדרך נדבקו בפסח משה ואם שנס הוא זה מה צורך שיהיה מרוחות ג"ע ולא שיתן ה' תאוה בלבם מאותו הפסח ועוד הראיה שמביא מויאמר ה' אל משה זאת חוקת הפסח איך נראה שעל פסחו של משה ידבר ועוד או' מיד נמנו עצמן מה הוא הלשון הזה והל"ל מיד נמולו ועוד קשה איה איפה אמונתם ואשר ראו אותות ומופתים במצרים שמיאנו לימול במצותו ית' עד שעיפה נפשם ועוד היתכן כי במצות ה' לא בחרו ורצו לימול ואל תאות נפש מפסחו של משה נמולו ולא עוד אלא שהחזיק להם טובה כל כך לנושקם ולברכם והם לא עשו כמצותו יתברך ועוד אומרו והקב"ה עובר ונטלו ונושקו ומברכו כי אחר שהענין הוא נשוק וברכה מה ענין אומרו עובר ונוטל ומה גם כי איזו ענין נטילה תצדק בהם וגם או' לשון עובר ולא אמר ובא ונטל ועוד שאין נטילה ולא נשיקה בראיה שמביא מהפסוק:

אמנם לבא אל הביאור נקדים הקדמה מודעת לכל כי אין ברית מילה כיתר מצות. שאם לא תזדמן א' תתקיים היהידות בשאר כי הנה אשר לא ימול איננו יהודי וענין שאמרם ז"ל בתנחומא הוא זה ששאלו את ר' פלו' אם חביבה היא המילה למה לא נכתבה בעשרת הדברות והשיב שכבר הוא כתובה שנא' אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי כו' והנה יראה כי הקושיא עדיין במקומה כ"א היא בהקדמת י' הדברות הלא אינה מהן אך תהיה כונתו כי איננה כיתר מצות שבדברות וזולתו כי הלא אם יחפוץ איש לקנות עבד לא יצוה לו צווי עבודתו עד יקננו ויחתמנו בחותמו לעבד לו כן הדבר הזה כי הברית מילה הוא חותם המורה כי עבדיו יתברך אנחנו והראוי שלא יהיה זה מכלל הצוויים רק קודמת אליהם שנהיה עבדי ה' ואחר כך יצונו מצות כמצוה את עבדו וז"א בהקדמת העשרת דברות אם תזכו לשמוע מפי אליכם מצותי שהוא ממש בקולי אי אפשר אם אינכם נמולים וזהו אם שמוע תשמעו בקולי באמור לכם בפי ובקולי דברותי הוא בתנאי שתהיו לי עבדים בחותמי וזהו ושמרתם את בריתי כי' היא תקדים למצות:

ונבא אל הענין כי הנה בדבר הזה ראו רז"ל שתי קושיות בפסוק זה וידבר ה' כו' זאת חוקת הפסח כל ערל כו'. (א) כי אחר שכל קבלת היהודית ותורה ומצות תלויים בהיותנו נמולים א"כ למה כאשר צוה ה' על הפסח באו' החדש הזה לכם ראש חדשים כו' דברו אל כל עדת כו' ויקחו להם איש שה כו' וכן במאמר משה אליהם משכו וקחו כו' לא הזכיר להם שימולו שהוא העיקר ולא עוד אלא שמספר כל ענין מכת בכורות שאמר משה לישראל ואשר כך נעשה כי ויהי בחצי הלילה כו' ושנשא העם את בצקו כו' ושה' נתן את חן העם כו' וינצלו את מצרים ושנסעו מרעמסס סוכותה כו' ולא צוה על המילה והיתכן שכל הטובה הזאת היה הוא יתברך עושה להם והם ערלים כי לא צוה על המילה אלא כל היציאה וכל העניינים הנזכר אומר כלאחר יד ויאמר ה' כו' זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל כו' ולמה לא עשה עיקר מתחלה ממנה. (ב) עוד שנית שיורה בזה שאין עיכוב המילה רק על אכילת הפסח אך על יתר תורה ומצות אינו מעלה ומוריד ולא כן הוא כי בלי מילה אינן מישראל כי הלא במילה וטבילה היתה קבלת אלהותו ית' ותורתו על כן בא ר' שמעון בן חלפתא ואמר כיון שיצאו כו' והוא כי דעתו לו' שלא חסרה מילה מישראל כי כל הגדולים היו נמולים זולתי בניהם הדור שהיה מתחיל עתה וגם עבדיהם או גרים שהיו מבקשים לצאת עמהם ועל כן לא היה עיכוב לגדולים על ברית מילה כי מולים היו אלא שבשמוע ישראל שפסל הוא ית' לערלים בלבד לאכול בפסח כלומר שיהיו נמולים לאוכלו ולא למול לכל ישראל רק לערלים בלבד הלכו מעצמם ומלו עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם להכשיר את הכל וע"כ לא עשה מהמילה עיקר מתחלה רק ביציאה הזכירה. כי כל ישראל הגדולים נמולים היו מתחלה והקושי הא' שאמרנו שהביאו לזה אמרו בפתח דבריו וז"א כיון שיצאו ישראל ממצרים שהוא אחר סיפור התורה יציאתם ממצרים שהוא ויסעו בני ישראל מרעמסס כו' אמר הקדוש ב"ה למשה הזהר לישראל על מצות הפסח כל בן נכר כו' כלומר הלא כמו זר נחשב לצוות זה אחר היציאה שכבר עבר ומה גם ענין ברית מילה שהוא עיקר קבלת האלהות אך אין זה רק שכיון שראו ישראל שפסל לערלים כו' עמדו כל ישראל ומלו עבדיהם ובניהם וכל אשר יצא עמהם אך לא את עצמם כי מולים היו כלומר כי ע"כ לא הוזכר מתחלה רק עתה כלאחר יד שימולו גם בניהם אם ירצו לאכול עם אביהם שאם לאו אחרי כן בקבלת התורה ימולו ויטבלו והביא ראיה מוילכו ויעשו והוא כי מלת וילכו היא מיותרת אך הכונה היא לומר כי מעצמם הלכו ויעשו בשמען שפסל את הערלים ואין זה כ"א שכולם היו נמולים אלא שרצו להכשיר גם את אשר לא מלו שויאכלו גם הם מה שאין כן אם כל ישראל היו ערלים ובאמרם לשעה קלה אפשר כוונו לתת טעם אל סוף הפסוק שחוזר ואומר כן עשו שהוא מיותר אך הוא כי איך הספיקו בעת אכילת הפסח למול את הכל אך אין זה כ"א מידו ית' וזהו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' כן עשו השם הנזכר עם ישראל הנזכר. והנה עדיין הקושיא הב' לא עלתה ארוכתה בעצם כי למה יורה שאין עיכוב המילה רק לאכול הפסח והלא גם לכל התורה היא עיכוב לז"א משל למלך שעשה משתה לאוהביו כו' והוא כי הנה בהעדר המילה יש בחינות. ומה גם קודם מתן תורה. (א) כי הערלה שדיא תיכלא בכוליה מנפש ועד בשר. (ב) בחינת אברהם כי כל עצמו תוכו וברו נפשו וגופו קדושים היו ולא היתה הערלה מטמאו רק שלא נקרא שלם עד שמל שעשה המצוה ההיא וקנה קדושה קניינית על קדושתו וכמאמרנו על מאמר ר' יודן בב"ר (פ' מ"ו) שאמר הקב"ה לאברהם התאנה הזאת אין בה פסולת אלא עוקצה העבר אותה ובטל המום. והוא כי יש פרי שתוכו נאכל וברו היא קליפתו נזרקת ויש שתוכו היא גרעינו נזרק וברו נאכל אך התאנה תוכה וברה נאכל ואין בה פסולת אלא עוקצה כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אין הערלה פוגמת לא בתוכך ולא בברך כי קדוש אתה ואין פסולת רק הבשר ההוא לבדו ובהסרתו תהיה תמים:

ונבא אל הענין והוא כי גם אז ישראל במצרים היה צדיקים ומולים וגם בניהם שעדיין לא מלו לא היו פגומים בגופם ונפשם רק שהיו חסרים חותמו ית' בהם כענין אברהם וזהו ענין משל למלך שעשה משתה לאוהביו כו' כי כבר היו אוהביו ולא היו חסרים רק היות סימנטרו עליהם כך האלהים עשה משתה כו' ואמר אם אין חותמו של אברהם כלומר כמו שאברהם לא היה חסר רק חותם כן גם אתם כמדובר ואמר שעשה להם משתה הוא כי משולחן גבוה קא זכו כי קרבן היה כ"א הוראת שעה היתה שנעשה במצרים אך כקרבן חשבו ית' אמר שתהיה צלי אש כי הצלי הוא חשיבות של משתה בני חורין וגדולים כמ"ש ז"ל (שם פ' ט"ז) ומפני שהרגיש שאם היה ית' כעושה משתה לאוהביו איך היה על מצות ומרורים שהיא הוראה הפכיית ע"כ אמר צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלן מן הצרה כלומר מה שתראה שני הפכים היות צלי אש והיות על מרורים מה שהוא צלי אש הוא מפני שגאלן והיות מצות על מרורים להיות מן הצרה והוא להגדיל הוראת הגאולה כי היתה על היות להם מרירות עצום והפכו יתב' והביא ראיה לזה מפסוק אספו לי כו' לו' ראה נא כי כן הוא שלא ביטלו המילה במצרים כי הנה עליהם נאמר אספו לי חסידי כו' ואיך יקראו חסידים טרם כריתת הברית אם לא שמולים היו והוא כדעת האומר כי כל הבלתי כשרים מתו בימי החשך כמאמרנו בפ' שמות בס"ד ואמר כי הן זאת סברת ר"ש בר חלפתא אך רבותינו אומרים בהפך זה שהוא שלא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם ביטלו כו' והוא כי הוקשה להם איך יתכן שיוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא לא לימדו את בניהם למול כאשר הם נמולים שיקומו זרעם כלם כאחד לבטל המילה לז"א דע כי לא בבת אחת היה הדבר כי אם שרפו ידיהם ממנה שלא בקשו למול וע"י כן לא עזרם ה' כשבאו מצרי' לבטלם בעל כרחם וז"א לא בקשו למול ואחר כך נמשך שבטלו כלם את המילה בע"כ והראיה כי ללוי אמר כי שמרו כו' ובריתך ינצורו שמזה הוציא לישראל והוא שהוקשה לו כפל לשון הכתוב אך הוא כי שמרו אמרתך שבקשו למול ועל ידי כן זכו שובריתך ינצורו תמיד שלא ביטלוה מהם בעל כרחם ומזה הוציא שישראל שיכלו להם לבטלם הוא על שתחלה לא בקשו למול ובזה אין קושיא לומר שאם מישראל בטלו בעל כרחם למה לא עשו כן לשבט לוי כי הם בקשו משא"כ ישראל ושמא תאמר ומה יעשו מהקושיות שהכריחו את רשב"ח לו' כי מולים היו הכל כמדובר שהוא על כי לא הוזהרו על המילה רק אחר הכל כלאחר יד וגם כאלו אינו מעלה ומוריד רק לאכילת הפסח לז"א והיה הקב"ה מבקש לגואלן ולא היה להם כל כך זכות כלומר כי כבר היה גואלם על זכות אבותם אלא שלא היה להם זכות והקדוש ב"ה היה מבקש יהיה בזכותם כלומר לא נתחדש זה עתה כי מאז שביקש לגאלם היה על זה אלא שאח"כ מה עשה הקב"ה קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם כלומ' מה שתראה שבאחרונה מזכיר ענין הערלה ולא מתחלה אין זכירת הענין לצוות המצוה כי אין ספק שנאמר מתחלה כי הוא העיקר הגדול והקודם לכל מצות עד גדר שלא הוצרך ליכתב בתורה הצווי שקדם אלא שזה אינו רק קריאה למשה שיעשה בפועל וזהו קרא ואמר לך ומהול אותם והכריחו לזה ממה שלא נאמר ויאמר ה' אל משה כו' לומר כדרכו יתב' בכל מקום שמצוה לדבר לישראל אך הוא שאין כאן מקום הצווי רק מקום הפעולה שילך וימל אותם ואמר עוד בעל המאמר הנה תירוץ זה הוא לאומרים כי משה מלן אך הנה י"א כי שם היה יהושע שמל אותם שנאמר ושוב מול את בנ"י שנית שמורה שיהושע מל אותם כבר ומפני שהיה אפשר לומר שאו' שנית אינו אל יהושע שישנה מה שעשה פעם א' רק אל הנמולים שנמולו פעם אחת שימולו פעם שנית ולא יחוייב שפעם ראשונה היתה ע"י יהושע ע"כ הקדים ואמר שם היה יהושע שמל אותם לומר שאלו לא היה שם יהושע היינו דוחקים לו' שאו' שנית אינו חוזר רק אל הנמולים אך אחר ששם היה יהושע ודאי הוא שמל אותם כי יהיה או' שנית נכון חוזר אל הנמולים ואל המל:

ועתה הוקשה לו כי בשלמא לאומר שמשה מלן היינו כי אומ' ויאמר ה' אל משה כו' הוא לעשות הפועל שהוא לך ומהול אותם אך לאומר שיהושע מל אותם א"כ או' ויאמר ה' אל משה היא האזהרה ראשונה לישראל ולמה נאמר כלאחר יד בסוף הענין וגם כאלו אין עיכוב המילה רק על קרבן הפסח לז"א והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם למול והוא כי היו חפצים לעשות הפסח אך לא למול פן יסתכנו בטורח הדרך שהיו הולכים מיד ע"כ אמר הקב"ה אני אעשה באופן יראו בעיניהם מה בין הפסח הנעשה ע"י המהול לנעשה ע"י ערלים וזהו אמר הקב"ה שיעשו את הפסח והתחיל משה ועשה את פסחו גזר הקב"ה כו':

ולבא אל הענין נקדים ארבע הקדמות ידועות לחכמי האמת הלא הן. (א) כי כל נפשות עם בני ישראל שמתחת כסא הכבוד הנה יתחלקו לד' בחינות מזרח מערב צפון דרום והם פני אריה פני שור פני נשר פני אדם ובכלל הדבר הוא בחינת חסד ובחינת רחמים ובחינת גבורה ובחינת צד דין ולעומת ד' בחינות אלה המתייחסים לארבע רוחות יש למעלה מהד' מרכבות הד' בחינות עצמן שמשם יורק שפע בהן. (ב) כי לכל נפשות ישראל יש שורש למעלה בג"ע וכפי מעשיו פה יאיר אורה שמה כנודע. (ג) כי נשמת משה היא כלולה מכל הבחינות ומכל נשמת ישראל כי ע"כ הושפעו דורו בייחוד כיהם דור דעה. היו המתייחסים אל נפשו יותר וגם כל שאר הדורות. (ד) כי על ידי הקרבן יושפע שפע מלמעלה עליו ועל אשר הוא עליו:

ונבא אל הענין אמר כי רצה הקב"ה ידעו ישראל חסרונם על ידי העדר מילתם מה שאין כן למשה כי מהול היה והוא כי ע"י הקרבן אשר סגולתו לעלות ריח ניחחו ולהריק שפע מלמעלה גזר הקב"ה לד' רוחות העולם הם ד' בחינות עליונות המתייחסים לד' מחנות קדושה מזרח מערב צפון דרום שיהיו נושבות בהרקת שפע מהן לג"ע אשר שם שרשי כל נשמות ישראל אשר שם היו ולמה שעל ידי כן יתעוררו הנשמות ההן להריק על הארץ מהשרשים ההם אל הענפים אשר בגופי האנשים ע"י קרבנם. וז"א ומן הרוחות שבג"ע שהוא מן הנשמות הנקראות רוחות כד"א (במדבר ט״ז:כ״ב) אלהי הרוחות מאותן הרוחות שבג"ע שהם אותם שהיו שרשים אל רוחות כל בשר איש שבדור ההוא הלכו ונתפשטו אל העולם הזה שורש כל רוח אל כל איש שחלקו בו ולא מצאו הכנה כי היו ערלים ע"כ נדבקו אל משה שעשה הפסח שהוא כולל כולן ע"י הפסח ההוא שהוא מאיש כולל כל בחינות ישראל נתעוררו כלן להריק על הארץ ע"כ דבקו בו כענין הקדמה הד' שע"י הקרבן יושפע השפע והנה כל בחינת רוח ורוח היה תאב לידבק בחלקו בעצם וע"כ כל איש היה מריח מאותו הריח ונפשו תואבה לידבק בשורשה כי השפע שבא היה מכל שורש ושורש של כל נפש ונפש מהם אלא שהערלה שבגוף היתה מעכבת על כן היו עייפים כמתעלפים כהרה המריחה כי היתה כל נפש מהם מבקשת לצאת ע"כ אמרו למשה האכילנו מפסחך כי היו עייפים מן הריח אז אמר להם האלהים אם אין אתם נמולים אין אתם אוכלים כלו' כי הערלה היא המעכבת אז הכירו כי העדר המילה גורמת בלתי הדבק בשרשם הדבק בו יתברך ואז נתנו עצמן כו'. ובזה נמצא טעם אל אומ' זאת חוקת הפסח אחר העשות כל מצות הפסח שהיא הקושיא הא' שעליה חלק רשב"ח עליהם וגם השנית איך תלה ענין המילה בפסח ולא בקבלת האלהות לגמרי כי אין זה רק מה שהיה אחר צווי המילה שקדם אלא שעתה ראו בעיניהם ענין המילה כי כל השלמות תלוי בה כי אין קרבן פסח הממשיך שפע משורשה מועיל בלי מילה וזהו ג"כ מה שלא נאמר לאמר כי אין צווי מאתו ית' לאמר למשה מענין המילה רק מענין הנסיון שידע כי בלעדה אין שום דבקות ושלמות ועל אשר דקדק רשב"ח מאו' וילכו ויעשו כי מלת וילכו תראה מיותרת כי על כן פי' שהלכו מעצמן כמדובר עתה אמר שנתנו עצמם הפך דעתם בתחלה כי עתה הלכו מאשר היו סוברים ויעשו כו' וענין נתינת עצמם הוא כי עד כה לא רצו למול הרבה מהן פן יסתכנו מטורח הדרך אמר שעתה נתנו עצמן כלומר אחר שע"י זה אנו דבקים בו יתברך מצד הנפש לא נחשוב גופנו בערכה. וז"א נתנו עצמן כלומר גם שנסכן עצמנו וגויותינו במילה מליאות הדרך ניתן עצמנו על הדבר והוא כמאמר הכתוב באו' (דניאל ג׳:כ״ח) ויהבו גשמיהון כו' לומר כי נתנו גויותם לישרף באש לבל אבוד הנפש וה' הציל גם את עצמן:

ועתה הוצרך לתת טעם פן נאמר כי בשלמא לרשב"ח שהיו חסידים יצדק יברכם ה' בדמיך חיי בדמיך חיי אך לרבותינו האומרים שביטלוה איך עתה שהודו על כרחם החזיק להם טובה כ"כ לז"א ונתנו עצמן כו' לומר כי למה שכיוונו למסור עצמן וגם עירבו דם מילתם לדם הפסח כלומר יהי נא דמינו כדם השה הזה ונמותה ליקרב אל ה' כפסח הזה אז עשה להם הקב"ה את כל הכבוד ההוא וזהו מתבוססת בדמיך שהוא לשון מבוסה שבזו עצמן לנחשב דמן כדם השה וז"א והקב"ה עובר ונוטל את כל אחד ונושקו ומברכו והוא כי הלא יקשה על הכתוב או' ואעבור מה ענין העברה ההיא ואם הוא עוברו תוך מצרים מה ענין אומרו עליך ועוד אומר ואומר לך כי מלת לך מיותרת וגם ייתור או' בדמיך חיי זה פעמים לכן אמר כי ד' פעמים כיוון הכתוב. (א) באו' ואעבור שהוא ענין ועבר ה' לנגוף כו' וראה את הדם ופסח ככתוב אצלנו כי ע"י היותו ית' העובר ולא מלאך נצולו מהמות בכורי ישראל וז"א והקב"ה עובר כו' ובאו' עליך כיון יתרון. (ב) והוא כי דרכו יתב' כי לא יבא בעיר אם לא ימצא שם איש צדיק להשרות שכינתו בו כענין לא בחרתי בעיר ואבחר בדוד וכמאמר ספר הזוהר (פ' וישב דף ק"צ) שעל כן הוקדם יוסף לבא מצרימה למען תשרה בו שכינה בגלות מצרים וזאת תהיה פה בשורתו יתברך לישראל באו' ואעבור עליך לומר בעברי מצרים אהיה עליך כי ממך אעשה מרכבה וז"א ונוטל כל אחד ואחד מישראל והוא כי להיות שביטלו את המילה היו נפרדים מאתו ית' ועתה על ידי המילה נטלם לעצמו והשרה שכינתו בהם וז"א עליך ועל או' ואומר לך ולא אמר ואומר בדמיך חיי רק כמדובר פה אל פה עם כל אחד ואחד מישראל משם הוציא אומר ונושקו והיא נשיקת ודבקות שכינתו ית' בנפש כל אחד שנרמז בלשון דבור פה אל פה כנודע מספר הזוהר כי הנשיקה היא לאדבקא רוחא ברוחא והוא מאמרם ז"ל על ישקני מנשיקות פיהו שהוא דברו יתב' עשרת הדברות פה אל פה עם ישראל כן רמז כי הופיע הוא ית' דבקות עם נפשם אז ברמז אומר לך כמדבר לנוכח והוא כי על ידי הרוחות שבג"ע הדבקות בו ית' נדבקו בפסח ועתה דיבק אותם בנפשותם כי חלקו הן והן חלקו ית' ועל או' בדמיך חיי אמר שברכם חיי בדם פסח והשני חיי בדם מילה ולא רצה לפרש שהוא הודעה שע"י המילה יש להם חיות שהרי יותר מזה הוא מ"ש באו' ונוטלו ונושקו אך היא ברכה כפולה ואפשר כי חיי בדם פסח הוא בעה"ז הוא עזיבת הע"ג וחיי בדם מילה הוא חיי עה"ב ועל פי דרכו הורה כי לולא הברית מילה היו נפרדים מאתו יתברך באומרו ונוטל שהוא מהכרח הכתוב כמדובר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.