משך חכמה/שמות/יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה שמות יב

א

החודש הזה לכם וכו'. בספר המצות לרבנו (מ"ע קנ"ג) האריך רבינו ורמב"ן שם השיג יעו"ש, והמגילת אסתר חשב כי דעת רבינו כדעת הרמב"ן וכן כתב בסוף דבריו שכן דעת רבינו בחיבורו הגדול, ובמח"כ העיד ללא אמת ולענ"ד העיקר כשיטת רבינו וידו החזקה ובקיצור דשיטתו כך הוא הקביעות על פי חשבון כפי שאנו מונים עתה אף שלא נראה לשום אדם ביום שלשים מקודש החודש, ועפ"י הראיה אם לא באו עדים מעובר, וזה הלכה למשה מסיני שכ"ז שסנהדרין קיימין צריך דוקא להתקדש עפ"י ראיה שאם לא יבואו עדים ויעידו לפניהן אינו מקודש רק מעובר, אבל בזמן שאין סנהדרין אף אם יש ב"ד סמוך א"צ לקבוע עפ"י ראיה דוקא רק אם רוצים עפ"י חשבון ג"כ הרשות בידם היינו שלא ירצו לקבל עדים וכי"ב. והני מילי כשיש בית דין סמוך אבל כשאין ב"ד סמוך ואין מי שיקבל העדות מתקדש דוקא עפ"י חשבון ולכך קאמר והשתא דידעינן בקביעא דירחא פירוש שגם בא"י אין ב"ד סמוך רק מחשבין עפ"י חשבון [ולא מפני שהיום בקיאין יותר] א"כ גם אנו מחשבין ודו"ק.

אולם מי צריך לקבוע הוא שלשה מן הסנהדרין וברשות הנשיא שהוא ראש להם ואם אין סנהדרין קובע ב"ד סמוכין מן הסנהדרין איש מפי איש כפי שלשלת הסמיכה ואף אם הלכו בחו"ל ולא הניחו כמותן בארץ ג"כ מעברין. והשתא שאין ב"ד סמוך אף בארץ ישראל אנו מקדשין חדשים עפ"י חשבון, היינו שאנו יודעים שבני ארץ ישראל מקדשים יום זה לר"ח עפ"י חשבונם. והטעם שאם אין ב"ד סמוך תליא רק בבני ארץ ישראל הוא דשיטת רבינו בפהמ"ש ובחבורו בהכרע כי אם רצו ישראל שבא"י לסמוך זקנים הרי הם מוסמכים א"כ בקידוש החודש סגי בחשבון בני א"י שחזינא שדין סמוכין יש לקיבוץ הכללי להסמיך זקנים כמו ב"ד סמוך א"כ חשבונם כדין חשבון ב"ד סמוך וזה נכון בס"ד. ועיין וראה כי דיני סמיכה המה דומים להלכות קידוש החודש ובזה סרו תמו הקושיות והמבוכות אשר העיר הרמב"ן וחשב להרמב"ם לטועה חלילה וכמדומה לי שבזה יהרסו גם דברי רלב"ח בקונטרס הסמיכה ואכמ"ל והענין עמוק וחתום באוצרות רבינו ולפענ"ד כמוש"כ ודו"ק.

ובזה יצא לנו טעם נפלא על הא דקאמר הגמרא הזהרו במנהג אבותיכם גזירה דילמא אתי לקלקולא דא"כ קשה גם בח"ל גם בארץ ישראל יהיה להם דין אחד דגם בארץ ישראל שייך האי טעמא, וצ"ל משום דכבר נהגו והוה כמו דלא בטל הטעם ואכמ"ל דצריך ב"ד גדול בחכמה ומנין להתירו וכ"ז אינו נראה שיהיה לעיקר הטעם אבל מקובלים אנחנו מרבנו הגר"א דאם כי חז"ל פירשו טעמם בכ"ז עוד השאירו טמונים בסתר לבבם טעמים לאלפים גדולים ורמים אבל לא גלו זה לאוזן המון בני ישראל ככה אומר אשר לדברנו יש טעם נפלא דלפי מה שכתב רמב"ם בפהמ"ש בריש סנהדרין דיהיה ב"ד בארץ ישראל טרם ביאת משיח וקיבוץ גליות עיי"ש דבריו הנעימים וכן מפורש בירושלמי מע"ש פרק כרם רבעי זאת אומרת שבנין בהמ"ק יהיה קודם מלכות בית דוד, א"כ אם יהיה ב"ד בארץ ישראל יהיו מוכרחים לקדש עפ"י הראיה ואם לא תתראה הלבנה ביום שלשים אעפ"י שע"פ חשבון יהיה ראוי לקבוע בו, בכ"ז יהיה מעובר ואז יהיו צריכים לעשות בגולה שני ימים ולכן גזרו גם עכשיו דוגמה שעשה ריב"ז לאסור יום הנף גזירה שמא יבנה בהמ"ק וזה טעם נכון לעשות בזמן הזה שני יו"ט של גליות ובזה יסתם פי המתפרצים בעוה"ר ודו"ק בכ"ז היטב.

ובמכילתא פ' ב'. מה חודש אין תוספות עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספות עיבורה אלא בסוף. ור' נתן דמפיק לעיל משמור את חודש האביב, פליגי אם דנין אפשר משאי אפשר דבחודש לא שייך לעבר אלא בסוף ובזה פליגי תנאי עיין מנחות פ"ב ובכ"מ ודו"ק.

ג

בעשור לחודש כו' ויקחו להם איש כו', זה מקחו מבעשור כו'. נראה בזה עוד טעמים שפסח מצרים היה מקחו מבעשור כי ההשגחה רצתה לעשותם גוי מצוין בנימוסיו ויהיו ראוים להנהגה מסודרה ומתנהגת תחת גדוליה ויוכלו לעצור בעד מאוי' לבבם ורסן תאות נפשם וינהגו במשטר (דיסציפלין) חזק לכן כאשר ישתוקקו כולם להיות חפשי וידע השי"ת כי יעמדו בכורי מצרים מפני פחד דברי משה בשם ד' על נפשותיהם ויבואו אל פרעה וילחמו בעד נפשם עם חיל פרעה וירבו חללים על פתח פלטין של פרעה ואז כי ילכו מי יעיז לדבר נגדם ובכל זה כל זמן שלא ישמעו מפי משה ואהרן ללכת בהסכם פרעה לא יזיזו ממקומם וזה חנוך חזק לעצור ברוחם כעת הזאת ויהיו ראוים להנהגה נימוסית מאושרה.

עוד נראה שהרי לא יכלו לצאת מביתם בלילה זו והיו מוכרחים להשתתף עם שכניהם שבצדם והיו יותר משש מאות אלף גברים מבן כ' ועם נשים וטף היו קרוב לשני מליאן ורובם היו עניים טרם ששאלו ממצרים והיו צריכים לאכול בשר צלי ולבלי לשבור עצם מאין היו להם, ע"ז אמר במכילתא משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו היינו שהעשירים היו נותנים להם דמים והם היו לוקחים צאן ובזמן שהאדם עוקר משכנו הלא כל פרוטה יקר אצלו ובכל זה יעשו צדקה גדולה להיות כל איש אוכל כל הלילה בשר צלי ולכן אמר מלמד שקבע להן ב"ד שמתחלקת בג' כדיני ממונות דמיא, ב"ב דף ח' ע"ב וירושלמי סוף פאה יעו"ש ודו"ק.

ויקחו להם איש וכו' במכילתא פרשת ג' מיכן אמרו שלוחו של אדם כמותו ולקמן פרשת ה' דריש משחטו ועיין ירושלמי (ריש פ"ב דקדושין) דמייתי להנך בשם תרי תנאי ומקשה תמן הא אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו עיי"ש וכפי הנראה דתליא בהא דלמ"ד עד שיזרק הדם אדם מושך עצמו מפסח א"כ איך מצי שחיט שלא מדעתו דילמא ימשוך חבירו מיניה וזה מחלוקת ר"ש ורבנן בפסחים ע"ש ודו"ק.

ד

איש לפי אכלו פירוש לפי הרגל אכילתו ולא אכילה גסה אם ימעט הבית מהיות משה.

ה

שה תמים זכר וכו' במכילתא, ריה"ג אומר ומה איל שתחילתו פסול סופו כשר, פירוש במקום דבעינין איל (כמו אשם תלוי) פסול בתחילתו סופו כשר מבן י"ג חודש ויום אחד כמפורש פ"ק דפרה שה שתחילתו כשר פירוש עד שלשים יום אינו דין שמשלשים יום עד כלות השנה כשר ודו"ק.

שה תמים זכר. בכל התורה כתוב זכר תמים. ונראה משום דלתוספתא וירושלמי דילן דדקין ותבלולין אין פוסל בפסח מצרים רק תמים שלא יהא מחוסר אבר כדין קרבנות בני נח, לכן כתב תמים ברישא שזה דין כללי ברישא שהוא נוהג בכל קרבנות בבני נח, והדר כתב זכר שזה דין חדש בפסח מצרים שבני נח כשר להקריב זכר ונקבה מן כל הטהורים כמו שהקריב נח כמבואר בירושלמי פ"ק דמגילה הביאוהו תוספות בחולין כ"ג, ולמ"ד דדקין ותבלולין פוסלין בפסח מצרים ותמים שלא יהא בעל מום, נראה שבמצרים היה להם דין במה קטנה ואמרו סוף זבחים מומין פוסלין בבמה, אבל נקבה אמרו בעו"ג כ"א דעולת נקבה כשרה בבמה קטנה, לכן תני קודם מה שבכל קרבנות במה קטנה וזה תמים שלא יהא בו מום, ולבסוף זכר, שבבמה גם עולת נקבה כשרה וכאן מוכרח להיות זכר אבל במשכן כתוב זכר תמים שעולת נקבה פסולה תמיד ודו"ק.

מן הכבשים ומן העזים תקחו. במדרש, כשם שאני הורג אדם ובהמה וכו'. כך אתם יש לכם רשות ליטול מכל מקום שאתם רוצים לפיכך נאמר תקחו. והכוונה, דכיון דדקין ותבלולין לא היה פוסל בו כדאיתא בתוספתא א"כ משחתם בהם מום היכי דפסול מום פוסל עו"ג (חולין כ"ג), לכן נעבד היה כשר בהם, והם עבדו הצאן ובטלו אותן במה שעקדו אותם וזבחום ובבע"מ אמרו עשה קרב כמקריב לכן גם בהם. שהרי כהנים ששחטו לדבר אחר פסולים כבעל מום (סוף מנחות) ואין קרבנו ריח ניחוח, לכן כאן שישראל היו עובדי ע"ז וכדאיכא במכילתא משכו מעו"ג וכו' והיו כשרים להקריב. כן היו הבהמות נעבדים וכשרים להקריבם, כיון שזה היה לבטול העו"ג וכמו בגדעון שהותר מוקצה כו'. וזה מכל מקום שתרצו אף מהנעבדין ויעוין פ"ב דע"ז גם אתה תתן בידינו כו' ודו"ק: וכן בתוספתא דאתנן ומחיר לא היו פוסלים בו משום הך דמשחתם בהם היכי דמום פוסל פוסל דבר ערוה כמו דאמרו בחולין ס"ג יעו"ש היטב.

ובגמרא פסחים דף צ"ו בעי ר"ז אימורי פסח מצרים היכי אקטרינהו ואם נאמר דהקטירו האימורים א"כ יש מהן למזבח, ובזה בכל קרבנות בני נח פוסל מחוסר אבר שנאמר מכל החי ולמה כתב בפסח שה תמים ע"כ דדקין ותבלולין פוסל בו יעוין ירושלמי מחלוקת בזה (פ"ט ה"ה בפסחים) ולפ"ז א"ש דצריך קרא דתושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל, דסד"א דהרי אבותינו במצרים מלו ולא טבלו ואכלו מפסח אבל אם נאמר דלא היה הקטר אימורים א"כ מצי לומר דדקין ותבלולין לא פסלו ביה, ותמים שיהא שלם באיבריו דמכל קרבנות לא יליף דאין בהן למזבח וכהירושלמי ותו לא הוינא למיטעי דמל ולא טבל אוכל הואיל ואבותינו אכלו פסח מצרים שהרי לא פסלו ביה מומין והיה ככל קרבנות בני נח אבל מל ולא טבל דעו"ג גמור הוא איך יאכל בפסח דורות וע"כ כר"א ואין ערל כטמא וזה שבעי ר"ז דנפ"מ לדינא ודו"ק.

מן הכבשים ומן העזים פרט לחולה ומזוהם. ובעולה דריש בגמרא תמורה כ"ח פרט לזקן וכאן כתיב בן שנה וב' מיעוטים למעט הנך, ובילקוט גירסא מוטעת יעוין בתמורה שם גירסא הנכונה יעו"ש ותבין.

ו

בין הערבים, במכילתא, בן בתירא אומר בין הערבים שחטוהו בין שני הערביים כן גירסת הגר"א וכוונתו לדברי הגמרא זבחים דף י"א אליבא דב"ב דכל היום של י"ד כשר לשחיטת הפסח יעו"ש.

ט

אל תאכלו ממנו נא כו' ולא תותירו ממנו עד בקר. דע כי ההבדל בין אל ללא הוא, כי אל הוא ענין בקשה כמו שמצאנו מלת נא סמוך לאל ולא מצאנו סמוך ללא כמו אל נא שמצוי בתנ"ך, כי לא הוא מורה יותר על הציווי ולכן כל הבקשות להשי"ת שאין נופל ציווי עליו בא במלת אל כמו אל תשכח ענוים, אל תתן לחית נפש תורך, אל תרחק ממני, אל תסתר פניך ממני כו', ולכן מצאנו ויאמר לא, ולא ויאמר אל כי אל אינו ענין החלטיי רק הוא ענין בקשה והנה טרם הכה ד' כל בכור במצרים הלא אז היו המצרים חושבים שזה ענין מתחבולות משה כמו שאמרו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, אולם בעת הכה ד' כל בכור ראו הכל כי ההשגחה פרטיות מהכולל כל השלימות וע"ז אמרו בפרק איזהו נשך אני הוא שהבדלתי בין טיפה של בכור אני עתיד לפרע ממי שאינו כו', כיון שההשגחה חלה בפרטי פרטיות תדע כי ישקיף ד' וירא כל מפעל כל מצעד, ואז דבוק קנין האלקי בעם ישראל שהוא בן בכורו וקנה אותם לעבדים כי פרעה וכל העם מהרו לשלחם מן הארץ וחיוב כל המצות תלה השי"ת בעת הזאת, לכן אמר אל תאכלו ממנו נא פירוש מבעוד יום ג"כ [כדעת רבי סוף פרק כ"ש] וכש"כ קודם חצות לכו"ע פירוש רק בלשון בקשה שאז היה העיקר מעם ישראל שהאמינו בהשי"ת ואכלו צלי דרך שררה וחפזון ומקלם בידם, והאמינו שד' יוציאם בזרועו הנטויה. וזהו לשון אל דרך בקשה אבל אחרי חצות כאשר יהיה צעקה גדולה וישלחו אתכם ויהיו כל הבכורים מתים אז נופל לשון לא תותירו ממנו עד בוקר שהוא מורה על ציווי ופקודת מלך כי כבר יש לו התחייבות על נפשותיכם ועבדי הם ומצווים לכל אשר אני אצוום ודו"ק.

וכן בפרשת בהר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך פירוש, סדר הנהגתו ועניניו והחזקת בו שישוב על כנו ואל מקומו וכבודו, גר ותושב וחי עמך שרק להחיותו אתה מצוה לא להעשירו. אבל אני מצוך שיחיה עמך ותתן לו לחם ומים ופרנסה ובבקשה אני מאתך אל תקח נשך ותרבית שע"ז אינו נופל רק ענין בקשה שהגר אינו בן מצוה ואינו בן דת א"כ הוא יקח מאתך נשך ותרבית ואתה לא תקח ממנו הלא תתרושש ותעני רק אעפ"כ אני מבקש מאתך שאל תקח מאתו נשך ותרבית כי להחיותו הנך מצווה ובל תבזה צלם נברא בדמות, וחביב אדם שנברא בצלם אם כי לא אחיך הוא וכן חששו חכמינו שמא ילמוד ממעשיו ודילמא אתי למיסרך, ורק משום כדי חייו התירו ואמרו בסוף מכות ואת כספו לא נתן בנשך אפילו רבית דנכרי וחי אחיך עמך את כספך לא תתן בנשך בלשון ציווי ופקודת מלך כו' ועיין פרק איזהו נשך רבי אומר גר תושב האמור לענין רבית א"י וע"ד הפשט יש לנו רשות לפרש כמוש"ב.

ועוד שם וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה אל תונו איש את אחיו, פירוש שזה לשון בקשה שענין אונאה שבאה שלא מדעתו של אדם וברצונו למכור או ליקח א"כ זה שטות שאם אתה תונה אותו כי תקח ממנו הוא יונה אותך כי יקח ממך וראוי מענין הנימוס והשכל שאל תונו איש אחיו ולא תונו איש את עמיתו זה אונאת דברים וע"ז יאות לשון הציווי והפקידה כי אף שיצא שם רע על חבירך אל תונה אותו ודו"ק. וכן בקדושים אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם כי על המחשבה לא יאות צווי החלטי כי מה יעשה האדם אם מהרהר, רק צריך האדם להקשיח לבבו מזה ולהדפה מקרב לבבו ולכן מצאנו אל תאמר בלבבך בהדוף כו' בצדקתי וכו' וראה דברי הראב"ע על פסוק לא תחמוד דברים מושכלים וזה צווי על המחשבה בעניני ע"ז ולכן נופל שפיר אל תפנו אבל א"מ לא תעשו נופל לשון צווי ופקודה, וכן אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ג"כ על המחשבה וכן בפרשת מן אל יותר ממנו עד בוקר אל יוצא איש ממקומו בלשון בקשה מפני שזה פעולת הבל כי אם יותיר איש הלא ירום תולעים ויבאש לכן רק בלשון בקשה וכן ראו כי ד' נתן לכם השבת וכו' אל יצא איש ממקומו הכונה כי ד' נתן לכם לחם יומים ואם תצאו ללקט מן הלא לא יתן לכם יומים ואל תמצאו בו א"כ מי פתי יעשה זאת כי יפסיד את אשר ילקט משנה כי הלחם משנה ודאי ירום תולעים כיון שלא היה התועליות שלא נחו ולא שבתו במקומם יבטל נס של קיום הלחם ביום המחרת ולא תמצאו מאומה. ולכן אמר בלשון בקשה, וכפי הנראה שעתה בפעם ראשון מחל הש"י להם ולא הבאיש הלחם אף שיצאו ללקוט ולכן אמר עד אנה מאנתם. כי אם תמאנו עוד ותצאו ללקט ביום השבת, מלבד אשר לא תמצאו, גם הלחם משנה ירום תולעים ויבאש, כי על כן נתן לכם לחם יומים כן נ"ל בזה.

וכן ראשיכם אל תפרעו, שזה לשון בקשה לעשות מעשה לגלח כדי להיות ראוי לעבודה, ובגדיכם לא תפרומו שלא לקרוע בגדים של"ת מעשה נופל ע"ז לשון צווי והבן. וזה יין ושכר אל תשת שבשעת השתיה אינו עושה איסור עדיין רק בשכבר שתה אסור ליכנס, ואם שתה הרבה שהגיע לשכרותו של לוט פטור ממלקות א"כ לא מיירי הקרא בכגון זה, אלא ששתה רביעית ונמצא דבשעת השתיה אינו עושה איסור עדיין ואם כן אינו רק בקשה שלא יביא עצמו לשכרות ולכנוס אח"ז וכמו דאמרו בהוריות דף י' נפ"מ דלפניא אחרינא לא הו"ל למישתי ודו"ק. וכן אל תחלל את בתך להזנותה דדריש בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) שלא ימסור בתו לזנות, דזה אינו מפעולות בעל שכל שימסור בתו לזנות או שיזנה עמה זה נגד הטבע כי יצה"ר לא מתגרי בזה וכל אדם רוצה שתהא בתו בצניעות היותר גדולה ולכן אמר אל ומפני זה לא מצאנו צווי מפורש בתורה על זנות הבת רק יליף לה מקו"ח ומכש"כ מה דפירשו המשיא בתו לזקן המשהה בתו בוגרת זה ענין בקשה שיחוס על כבוד בתו שלא תבוא לזנות עם אחרים ואינו נופל ע"ז צווי ופקודה ועיין רמב"ם סוף פ"ב מהלכות נערה.

והנה רבותינו בעלי התלמוד נתעוררו בזה דאל הוא לשון בקשה שאמרו סוף פ"ק דעירובין וכי לוקין על לאו שבאל ובירושלמי פסחים פרק אלו דברים א"ל מי כתיב לא אל כתיב א"ל והכתיב אל תאכלו ממנו נא מי כתיב לא אל כתיב אעפ"כ זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו הרי דסבר למסקנא כן דאין לוקין על לאו שבאל והכלל אמת לכל מעיין ודו"ק. וכן במלכים ג' ותאמר בי והמת אל תמיתוהו ויאמר כו' והמת לא תמיתוהו שהיא בלשון בקשה והוא אמר לשון אזהרה.

ובשל מבושל במים בגמרא צלאו ואח"כ בשלו מנלן כו' שאני הכא דא"ק ובשל מבושל מ"מ ועיין במכילתא לפי גירסת הגר"א הוא דבשול הוי לשון צלי כמו דכתיב ויבשלו כו' באש ויתכן עוד בזה דבחולין דף קט"ו מה ת"ל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה ואיזה בשר בחלב והפירוש דהוא מבושל היתר עם היתר דהפסח בפני עצמו שרי והמים המה היתר בפ"ע והבשול אוסרן כמו כן בשר וחלב דכל חד בפני עצמו היתרא הוא. ונתבונן כ"ז שלא נצלה אסור באכילה וא"כ הבישול אינו מתירו ואינו מניחו לבוא לכלל היתר כשיצלה אותו אחר הבישול, ולא דמי לבשר וחלב שהבשר היה היתר קודם והבישול אוסרו ועל כרחין דצלאו ואח"כ בשלו אסור נמצא דדמי ממש לבשר וחלב דהבישול אוסרו אחרי שכבר הותר באכילה וילפינן תרתי מזה ונכון בס"ד.

ויתכן דמשום הכי פריך הגמרא ורבנן האי בשל מבושל מאי דרשי, דלא מצי לתרץ דאתא לרבות צלי קדר דמקו"ח לא ידענא ומרבי זה מקרא כמו שכתב באמת הכס"מ אליבא הרמב"ם דהך סוגיא קאי לריש לקיש דמרבי מובשל מבושל, מבושל אחר כיוצא בו וזהו בשר בחלב דכוונת התורה דמרבי ענין שהוא על ידי תערובות וזהו תערובות בשר בחלב, שזה תערובות ע"י בישול ואם נימא דצלי קדר אסור א"כ הוי האיסור מפעולת הבישול בלא תערובות היינו שפסח אסור ע"י פעולת הבישול בלא תערובות היינו שנתבשל בשומן עצמו וזה צלי קדר א"כ אינו בדומה למכוון האיסור של התורה בבשר וחלב ששם התערובות ע"י בישול אסור לכן על כרחין לא מרבינין צלי קדר. אם תאמר דלפ"ז מאי פריך בשל מבושל מאי דרשי הא מיבעי לאסור בשר בחלב ע"י בישול כדר"ל, זה אינו דמשום זה לא הוה ליה לרחמנא למיכתב זה אצל פסח רק גבי בישול בשר בחלב להורות שם שכמו אסור בישולו כן אסור אכילתו ע"י בישול ובפרט דנאמרה זה קודם מתן תורה שעדיין לא נצטוו על בישול בשר בחלב אם לא דיש מזה ילפותא גם על מילי דפסח, לכן אמר דידענו ממה שדימה התורה אכילת פסח ע"י בישול במים לבשר בחלב שגם שצלהו ואח"כ בישלו אסור והורה לנו בזה ענין חדש גבי פסח. ומיושב לרב כהנא דאמר לר' יוסי דמצה שנתבשל אין יוצאין בו דבטל מתורת לחם כן פסח נתבטל מתורת צלי ותו לא מיבעי קרא לאסור צלאו ואח"כ בשלו וא"כ בשל מבושל מאי דרשי זה מיבעי לרבות צלי קדר ולא סבר לדריש לקיש וכן סבר הרמב"ם לכן דריש לאסור גם צלאו ואח"כ בשלו זה מסברא וצלי קדר מבשל מבושל ודו"ק היטב.

י

ולא תותירו ממנו עד בוקר וכו' במכילתא ומה ת"ל עד בוקר אלא אם חל י"ו להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד אור י"ז. פירושו דאמרינן ביבמות דף ה' מה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור פירוש דעשה דקודם הדיבור עדיפא א"כ יו"ט שגם הל"ת הוא קודם הדיבור לא שייך שתדחה, אבל שבת שהל"ת אינו קודם הדיבור וכדמוכרח שם בגמרא א"כ סד"א דעשה דקודם הדיבור דוחה אותו ודו"ק. ובאמת צע"ק על הגמרא הא במרה נצטוו על שבת כדמפורש בסנהדרין ולקמן במכילתא וא"כ גם הל"ת קודם הדיבור ויש לישב ואכ"מ.

יג

והיה הדם לכם לאות במכילתא ומה ת"ל וראיתי הדם אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם כו'. כוונתו להך דאמר בזוה"ק על פסוק זה ובג"כ כולי' בין לטב בין לביש בעובדא תליא מילתא עיי"ש. וזה שאמר שאתם עושים דייקא. אך קשה לענ"ד הא מחשבה טובה מצטרפת למעשה (קידושין מ') ואולי קודם מ"ת היה להם דין ב"נ או כמו שפירשו קדמונים דאם עשה אז מצטרפת גם המחשבה למעשה ודו"ק. אולם מרש"י לא משמע כן בד"ה מחשבה שאין בה פרי עיי"ש אולם הא כתיבא תמן ונאנס ולא עשה והכא בלא נאנס מיירי הזוה"ק. ועיין מעשי השם ח"ב פכ"א ודו"ק.

יד

והיה היום הזה לכם לזכרון כו' לדורתיכם חקת עולם תחגוהו בפרשת אמור בכל המועדים כתיב חוקת עולם לדורותיכם ופשוט כי על שמחה גדולה כזו שיצאו ממצרים מסבלותם ועבדים נרצעים היו לגוי מצויין במלכיו וכהניו הלא מדרך הנימוס והתולדה לחוגג היום הזה אך זה לדור הזה אולם לדור אחרון אשר לא ראו בהצלחתם ולא לקחו חבל בעבודתם מוזר זה רק הוא חוק מחוקי התורה ככל חוקי התורה וזהו לדורותיכם תהיה זאת לחוקת עולם לא כן לדור הזה אינו חוק וגזירה רק נימוס ומושכל מונח בחוקי הטבע ואף בזמן שלא יאמר עוד חי ד' אשר העלה ממצרים כו' גם כן תחגוהו.

וחגותם אותו חג לד' פירוש לא על החירות מהשעבוד רק על מה שהכיר ד' אתכם לו לעם ולכן חוקת עולם תחגוהו אף אם יהיו עבדי אחשורוש שהנהגת והכרת האלקות לא יופסק מהן לעולם.

טו

כי כל אוכל חמץ ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה הנפש ההיא מזידה דברי ר"ע (מכילתא) והגמרא מחקו ולענ"ד דהא אכתי לא נצטוו בקרבנות וכן משמע ממזידה רק בכרת ובקרבן הוא שוגג ובכ"ז חייב כרת וזה לרע"ק לטעמו בשבת ס"ח ע"ב אבל למונבז שמה בכה"ג חייב בקרבן ואינו חייב כרת עיי"ש דרע"ק מחשיב ליה מזיד ומונבז חשיב ליה שוגג ודו"ק. וכן נמצא זה הלשון בספרי בכמה מקומות.

טז

הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד כן כתבו דיו"ט לא נהיג. ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם לחג חג הנצחון לא כן בישראל המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה ע"ז וכמו שאמר בנפול אויבך אל תשמח כו' פן יראה ד' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו משום שהשמחה רע בעיני ד' הלא הרע בעיני ד' צריך לשנאותו ולכך לא נזכר בפסח חג המצות כי בו עשה במצרים שפטים רק כי הוציא ד' את ב"י ממצרים אבל על מפלת האויבים אין חג ויו"ט לישראל ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ד' וטהרתו והשגחת אלקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם ההדלקה שמונה ימים בהיכל משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכהנים הגדולים החשמונאים והיה חוששת ההשגחה שמא יאמרו כחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו הראתה להן ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכהנים למען ידעו כי יד אלקי עשה זאת והם מושגחים דרך נסיי למעלה מן הטבע וכן בנס פורים לא עשו יו"ט ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל רק היו"ט הוא בימים אשר נחו מאויביהם וכמו שהיו צריכים למנוחה והיה נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים כי רק השמחה על המנוחה לכן ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים כו' לקיים עליהם להיות עושים כו' כימים אשר נחו בהם שלכן לא היה חושש לקנאה את מעוררת עלינו בין האומות (שאנו שמחים במפלתן רש"י) שאין השמחה רק על המנוחה לא על יום ההרג בשונאיהם ועיין ירושלמי אמר ר"ח י"ג זמן מלחמה הוא והוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא כו' ועיין ברא"ש ריש מגילה ולכן כיון שהחלו לעשות אם היו מפסיקין מלעשות היו סבורים שעשו השמחה על ההרוג בשונאיהם ובתוך אלו השנים כבר נצמחו אויבים חדשים ושונאים מקרוב ולבני ישראל חושבים מחשבות להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה לכן היו עושים כל ימיהם להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם לא על הנקימה וזה אשר החלו לעשות כו' והבן והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום ז' של פסח ואם היה אומר השי"ת שיעשו בשביעי מקרא קודש היה מדמה האדם שהשם צוה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה שנאמר ולא קרב זה אל זה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים לכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים שצוה להן טרם שנטבעו בים ודו"ק וכן מפורש בילקוט רמז תרנ"ד שלכן לא כתב שמחה בפסח ואין גומרין הלל כל ז' משום בנפול אויבך אל תשמח.

ולמה אמר גם אני אודך בכלי כו' תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדיתה זה בהתגלות שפתי ירננו על פדיון נפשי גם לשוני שהוא טמון בפי כל היום כו' כי בשו כי חפרו מבקשי רעתי ע"ז אהגה במטמנים כי מבקשי רעתי בשו וחפרו.

אך אשר יאכל לכל נפש מכילתא כל אוכל נפש דוחה יו"ט ואין כל עבודה דוחה יו"ט שהיה בדין ומה אם במקום שאין מקצת או"נ דוחה שבת מקצת עבודה דוחה שבת מקום שכל אוכל נפש דוחה יו"ט אינו דין שכל עבודה דוחה יו"ט ת"ל אך אשר כו' וצריך ביאור זה הקו"ח איך דנין קו"ח כזה הלא נאמר דיו מה בשבת מקצת עבודה דוחה אותה כן ביו"ט רק מקצת עבודה דוחה אותה וכמו שאמרו סוף כיצד הרגל על הא דדן ומה במקום שהוקל על השן ורגל החמיר בקרן מקום שהחמיר על השן ורגל אינו דין שנחמיר בקרן א"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה ברה"ר ח"נ אף ברשות הניזק ח"נ א"כ הכא נמי נימא דיו מה בשבת רק מקצת עבודה דוחה כן ביו"ט רק מקצת עבודה דוחה ועל כרחין דאתיא סתמא דמכילתא כר' טרפון דכל היכי דמיפרך קו"ח לא אמרינן דיו ובגמרא לא פרכינין דיו דהתם עבדי ב"ה קו"ח על עולת ראיה וש"ח, דהמה חובת היום כמו תמידים ומוספים חובת היום בשבת כן הני חובת היום ברגל וא"כ הוא דיו כשבת, ואבא שאול שסובר נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ועביד קו"ח ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה מקום שכירתך פתוחה א"ד שתהא כירת רבך פתוחה והוה קשה לי' נימא דיו כמו שבשבת כירת רבך פתוחה כן תהא ביו"ט ולא יותר והיינו דוקא עולת ראיה וש"ח דהמה צורך הרגל כמו מוספים בשבת ולא נדרים ונדבות דע"ז נאמר דיו לכן מסיים וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם, פירוש וכיון שכן הדין נותן אף בלא הקו"ח דשבת ולא אמרינין דיו דהקו"ח אינו רק גלוי מלתא וראיה לסברתינו דשולחן רבו עדיף משולחנך ודו"ק: אבל א"כ איך יליף כאן במכילתא על נדרים ונדבות שקרבין ביו"ט לימא דיו ואם דהוי מיפרך קו"ח הא הוי ילפינן עולת ראיה וכמו שפירשתי לעיל וצ"ב עוד בזה ואכמ"ל.

יז

ושמרתם את המצות ושמרתם את העבודה הזאת ושמרתם את הדבר הזה ובמשפטים חג המצות תשמור וכן בתשא וכן בראה שמור חדש האביב. הנה על מצוה פרטיות זו נאמרה שמירה בפרט הרבה פעמים כמו על שבת שנאמרה בו שמירה שמור את השבת ובתשא ג' פעמים שמירה בשבת ובבהר ובקדושים את שבתותי תשמורו לכן נקרא פסח שבת כמו דכתיב ממחרת השבת שהוא כמו שבת בשמירה, ושמור בכ"מ הוא לא תעשה כמו שאמרו כל מקום שנאמר השמר כו' אינו אלא ל"ת וכן מוצא שפתיך תשמור זו ל"ת וכן ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ליתן ל"ת על כל עשה שבתורה ולכן בשבת כל העשין שבו המה כל"ת ונשים מצוות בקידוש היום כל שישנו בשמור ישנו בזכור וכן פסח עיקרו הל"ת וגם העשין שוב יש להן דין ל"ת ונשים חייבות במצה דכל שישנו בלא תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ועיקר דרשה מזה דלא כתיב עשייה במצה ובפסח רק שמירה לכן נשים חייבות (ומסולק מה שהקשו מכלאים ומציצית בתוס') ובירושלמי ברכות פרק הרואה דסבר דלעשות ציצית ותפילין ומזוזה מברך על עשייתן (אף שלא גמר מצותה בשעת עשי') תני דגם על סוכה ולולב מברך בשעת עשייתן היינו משום דחג הסוכות תעשה כתיב ולולב יליף מסוכה (סוכה י"א יעו"ש) וכן בציצית, אבל על אפיית מצה לא כתיבא דמברך משום דלא כתב עשייה במצה רק שמירה לבד ולכן בירושלמי פ"ק דסוכה גבי סוכה ישנה דפליגי ב"ש וב"ה אמר מצה ישנה תפלוגתא דב"ש וב"ה כו' ובבלי לא מזכיר זה משום דטעמא דב"ש דיליף מחג הסוכות תעשה ובמצה לא כתוב עשייה רק שמירה ודו"ק: לכן כשישראל שומרים חדש האביב והמצות שומר השי"ת הלילה הזה לגאלם וכיו"ב אמרו כשאתה שומר נרי אני משמר נרך כו'.

יט

שבעת וכו' שאור לא ימצא בבתיכם. כי אינו ראוי לשום אדם. כי כל אוכל מחמצת בין נשים בין אנשים ונכרתה ולכן לא ימצא בבתיכם, ולהוראה זו כתב בתיכם כי בית הוא מכונה מי שיש לו אשה וכמו שאמרו בית ישראל אלו הנשים כו' סוף פ"ב דשביעית מזה דמרבי רבנן מכי כל הנשים והוא טעם, לכן לא שייך למידרש מכי דרשא אחרינא, אבל גבי כל המנחה כו' לא תעשה חמץ כי כל שאור כו' אין זה טעם מספיק. דהא אפילו לאחר קמיצת המנחה שירים של כהן ג"כ המחמץ לוקה, לכן מרבה מכי לרבות עירובו ומסולק קושיית הגמ' ריש אלו עוברין. לכן אמר קשיא ולא תיובתא דאיכא תירוץ כמוש"כ ז"ל וע"ד הפשט אמר חלקם נתתי מאשי והוא כאלו זכה האש בכולן והם זכו מהאש, לכן חמץ שאסור להקטיר גם לכהנים אסור לאכול, ועיין במדרש תשא פ' מ"א א"ל איני מבקש אלא מה שבתוך פיך כו' ודו"ק היטב.

אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה כו'. יתכן דכיון דפירש רבינו בפ"ב מיסוה"ת שאין צורות האדם מחוברת מהיסודות רק נתונה מאת ד' מן השמים. לכן בהפרד החומר לא תאבד הנפש יעו"ש. לכן נפש הבהמי שהיא מתהוה מהיסודות היא יורדת למטה כמו שאמר בקהלת וזה שאמר לכל נפש שהוא לבדו יעשה, לא לנפש הבהמה שהוא רק בהתקיים החומר לא לבדו ודו"ק.

שבעת ימים כו' כתב כרת באוכל חמץ, ובאינו עושה פסח (במצרים) לא כתב כרת (רק בפ' בהעלותך) משום דאם לא יעשו פסח יבוא המשחית לנגוף ויהא מת מעצמו ופשוט. ולכן אמרו בתוספתא דפסח מצרים אין עליו כרת יעו"ש. ודע דהאמונה בד' בעשיית פסח הי' בדבר שיבוא הבחינה תיכף אם לא יתקיים דבר ד' בלילה הזה, אבל ענין המצה שאנו אוכלים על שלא הספיק בצקם להחמיץ. והנה השי"ת צוה אותם על כסף וזהב ושמלות והיו מכינים עצמם לילך למדבר לחוג חג ולעבוד ד' ועל מזון לא הכינו להם מאומה ולא שאלו את משה למה על שמלות צוויתנו ואיך לא נכין מזונות ולכת בארץ לא זרועה אשר בטחון ואמונה כזאת הוא מפליא פלאות ובזכותם אחרים באים כמוש"א זכרתי לך חסד נעוריך כו' (סנהדרין) והוא ספור שבחא דישראל שלא הכינו מזון והלכו אחרי משה כבהמה בבקעה וכצאן אחרי הרועה ובזה זכו לקבל התורה ולהיות עם ד' ושכינתו עליהם ואם כן הגר שבא לחסות תחת כנפי השם ורוצה להכנס בתוך ישראל ואינו אוכל מצה רק חמץ בפסח ואינו חפץ דבר שעבורו זכו למעמד האלקי ולקבל התורה ודאי דהוא נכרת אלא אף ישראל גם כן נכרת, אבל בפסח וכל התורה כולה, תורה אחת לכם ולגר ונכרתה מכם ומהגר. וכן בכל התורה כתוב אזרח קודם לגר רק כאן כתוב גר קודם משום שע"י בטחון שלא בקשו ולא הכינו מזון ויצאו בחפזון והאמינו בד' זכו להר סיני ולהעשות ישראל ואם כן על הגר פשוט קודם שבלא זה אינו שייך אל העם הישראלי והוי לא זו אף זו שאף ישראל נכרת כיון שאינו משתבח בתהלתו ותפארתו שאבותיו היו מאמינים ובוטחים בד' ואשרי להם ולזרעם.

שאור לא ימצא בבתיכם. פירוש, דאשכחן ויחפש וימצא, הרי אחר החיפוש מקרי מציאה, וכאומר אם תחפש לא תמצא שאור, ומזה למדנו שצריך לחפש אם יש חמץ, ואז תדע כי לא ימצא אחר החיפוש [ולפירוש זה בדיקה מן התורה] ולכן דוקא בבתיכם אבל בחצרות אינו צריך לחפש ולבדוק דהעורבים אוכלים אותם, וכדאמר רב. והכותים טעי בזה דהם משהין חמץ בחצר דאינון דרשי בבתיכם ולא בחצריכם, וזה אינו דנפקא לן מלא יראה ושם בכל גבולך כתיב וילפינין שאור שאור ועיין ירושלמי ריש פסחים אבל בחצירות חשודין הן וכו'. ודו"ק כנ"ל ע"ד הפשט.

כל אוכל מחמצת ונכרתה כו', לא כתוב כאן מיום הראשון, עד יום השביעי כמו שכתב לעיל ונכרתה כו' מישראל מיום הראשון כו', ורק גבי אכילת מצה כתב עד יום אחד כו' משום, דהכא מסיים בגר ובאזרח, ובגר יתכן שאם נתגייר בתוך הפסח הלא אז לא יהיה בו הדין דחיוב כרת רק מיום שנתגייר לפיכך לא כתב כאן מיום הראשון ועיין סוכה כ"ז ע"ב ופשוט.

מכילתא בגר ובאזרח הארץ. לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים אף בכל שהוא מעשה בישראל. בזה א"ש מה דנתקשו בעלי התוספות סוכה דף כ"ח עיי"ש דשאני סוכה דישבו בנ"י בסוכות ומעשה בישראל וכן יש ליישב כאן ועיין ברכי יוסף או"ח סימן תר"מ ודו"ק ולפי דבריו צ"ל דהכא צריך לכתוב בפירוש והבן.

כא

משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם כו' והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. הענין דנחלקו במדרש משלי החכמה היכן מצויה בלב או בראש. והברור דההרגשות המה כולן בלב כמו נקימה אומץ, גאוה, כעס, מורא, וזה שכתוב לבי יחיל בקרבי, יתור לבו ממקומו, לבו כלב הארי. אולם המושכלות הן בראש, שם מקור המושכלות, והציורים, והמדמה, והזוכר, וראש מלך שבאיברים (שבת ע"א). והנה ההרגשות כולן באין לאדם מיום הולדו וזה שאמרו אימת יצה"ר נתון באדם, פ' חלק, אבל השכל הוא בא כשנשתלם האדם ולכך קראוהו (נדרים ל"ב) ילד מסכן וחכם, לא כן ליצה"ר קראו מלך זקן וכסיל. והנה אמרו על ישראל שהן מאמינים בני מאמינים (שבת צ"ז) וצריך להבין הלא באומות העולם שאמרו ההמיר גוי אלהיו (תענית פ"ק) אלו כותים וקדרים שהללו עובדין למים כו' הלא מאמינים בטפשות כאלה וכל העמים כן וא"כ כח אמונתם גדול, אמנם מצאנו במדרש שוחר טוב פ' ל"א אמונים נוצר ד' אלו שעונים באמונה אמן אומרים ברוך מחיה המתים ועדיין לא בא א"כ האמונה בעתיד אך הלא יש מהעמים שמאמינים ג"כ ביעודים עתידים.

והברור דההרגשות כולם בנויות מהטבע והמוחש אשר תתרגש מהם לב האדם כמו האהבה והיופי והגבורה, והעמים הקדמונים הקדישו כל כוחות הטבע בהתרגשם מכל זה והעריצום וקראו לכן שמות אלילים לאליל היופי, לאליל הגבורה, אליל האהבה כידוע, ומי שהיה לו בזה הפלגה הקדישוהו וקראוהו בן אלקי, ועד היום העמים מציירים תמונות ומקדישים המוחשים ואף הישמעאלים מקדשים קבר משיחם במעקא וכיו"ב, נמצא דההרגשות מסייעים לאמונתם הבנוי על המוחש והמצוייר, לא כן ד', שעמד אברהם והתבונן שאינו חלק מהנבראים ולא כח בגשם ואינו מתואר ואינו מצוייר ואינו מושג שאילו היה מתואר או מצוייר היה נגדר בדבר מה והיה לו תכלה וכל שיש לו תכלה יש לו תחלה והוא מחוייב המציאות ממציא כל המציאות בלעדי האפשריות מאין המוחלט, יחיד שאין כיחודו שאילו היה יותר מאחד היה חלוק ביניהם באיזה צד והיו בעלי גבול שזה נגבל מחבירו וכל המציאות כולה רותקה מהממציא האחד יתברך, וזה עיון אמיתי ומושכל, אבל מי יוכל להשיגו עד כי כתב רבינו בחיי הזקן שלא יעבדוהו באמת רק הפילסוף או הנביא, ובכ"ז כל ישראל מאמינים באמת מציאותו ואחדותו ענין מושכל כזה, ומלעיגים לכל ההרגשות וההתפעלות שמרגישים מצד הטבע ומבינים שהמה כולם הווים ונפסדים אפשרי המציאות וכגרזן ביד החוצב וע"ז ביארו מאמרם ז"ל, מפני מה זכו ישראל לקרות את שמע שהן בני אברהם יצחק ויעקב מבינים ענין פילוסופי כזה וילעגו לכל ההרגשות ולכך כביכול בחכמתו שרצה שכל ישראל יתעצמו בעיון מושכל שיאמינו באחדותו וכל ההרגשות והמוחשים לא ירעו להם ולא יזיקו למושכלותם, מה עשה לדרכי ההטעאה מכוחות המדמה והמתעה, הרבה להם תורה מושכלות רבות בתורה שבכתב ושבע"פ לחזק כח השכל להיות קיים ועומד ומתגבר על המדמה, ועל ההרגשות המתעות ומביאות להתפעל מהטבע ולשכוח היוצר בראשית ולתת כבוד להנבראים, הרבה להן במצות לחלק להם ההרגשות כמו אהבה, אהבת רעים חיי המשפחה, אהבת האומה, נקמה לנקום משונאי ד', חסד לעשות עם חבירו, וכל ההרגשות מקום להם במצוות. יופי פרי עץ הדר, ואך על זמן ואחרי החג נזרק וכיו"ב וזה רצה הקב"ה לזכות את ישראל (פירוש נקיון מלשון זכיתי לבי) להעמידם על הדת הפלסופי ולבלי להתפתות מהציורים והמוחשים הרבה להם תורה מושכלות [וכמו שאבאר בס"ד מאמר הגמרא נזהא דתורא בסמוך] לגעור בכח המדמה, ומצות ליקח כל המוחשים וההרגשות למצות ומעשים טובים שלא יפתו את האדם לרע ולכן נשא הציץ על הראש והיה כתוב קודש לד' שהשכל כולו קודש, אמנם על הלב מקור ההרגשות כתיב בני ישראל להורות שההרגשות יהיו אל המצות שרובן המה התאחדות האומה כמו בית הבחירה וביאה ברגל לירושלים, ולקט שכחה ופאה ומעשר ותרומה שזה התאחדות האומה. ולכן יהיו ההרגשות עסוקים במצות ולא יתפתו להטבע להעריץ מה שהלב מתרגש מהם לעבוד ע"ז ולכך אפוד מכפר על עו"ג (זבחים פ"ח).

ומפני שכל ישראל ממליכים עליהם המלך הראש זה כח השכל המשיג מציאותו יתברך באחדות המוחלט בחיוב המציאות על כל ההרגשות, היינו שנהרגים והורגים גם בניהם ר"ל וכל האומה נשחטת ונחנקת בשביל מציאותו יתברך ואחדותו שמושגת בשכל ובלתי מורגש ובלתי מצוייר, וזה זכו ישראל מעת שירדו לים ומסרו עצמם על קיום אמונתו יתברך לבלי להשלים עם המצרים, ונוכל לאמר מפני מה זכו ישראל למלכות היינו להמליך השכל על האיברים וההרגשות מפני שירדו לים וכמו כן אמרו בתוספתא ברכות שיהודה זכה למלכות ששבטו ירד לים תחילה וזה בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו כו' הים ראה כו', שעל ידי הים נעשו ישראל מושלים על כל ההרגשות. לפיכך שנו חכמים אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, פירוש שאעפ"י שנגאלו לשעה וחוזרין ומשתעבדין ועבדי אחשורוש הוי הרי הן בני חורין ומלכים גמורים שממליכים השכל על כל ההרגשות. ומהיכן זכו ממסירת נפשם שירדו כל ישראל לים רק בשביל אמונת מציאותו האמיתית האחד יתברך המושגת רק בשכל ברי בלי ציור והרגש כלל, ובקושי השעבוד של מצרים כמעט היה נשכח והיו עובדים ע"ז, רק לפי שנקנה בהם האמונה האמיתית מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב ברגע אחד חזרו לאמונתו האמיתית וזבחו אלהי מצרים לעיניהם וקשרוהו לכרעי המטות עוד מיום העשור והיה מסירת נפש, מפני זה זכו להמליך השכל על ההרגשות כמצרים שהיו עובדים לנילוס שהיה משקה להם וכיו"ב עבודת הצאב"ה שביאר במורה ח"ג, ולכן אמרו במדרש ויסב אלקים את העם דרך ים סוף לפיכך שנו חכמים וכו' עד שיסב כמו שבארנו, כי זה החרות הגמורה כי השכל ימשול על ההרגשות.

ולכן אמר משכו מעו"ג וההרגשות תקחו למצוות לחיי המשפחה ואהבת רעים שה לבית אבות. ולמנות עם השכנים והמכוון האמיתי שיהיו התאחדות האומה בכלל. ולכן נשים בראשון חובה וכל ישראל עולים לבית הבחירה בשער אחד לקיים מצות פסח ומטעם זה כתבה התורה ושחטו כל קהל, שכל ישראל שוחטין פסח אחד, היינו שכוונת התורה התאחדות האומה בכללה ובזה יהיו עסוקים כל ההרגשות לא שיתעו באמונה האלקית באיזו תמונה באיזו ציור, ואם תאמר איך יוכלו כל ישראל לבוא למעלה רמה כזו, ע"ז אמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות זה אברהם יצחק ויעקב שמהם באו לכם כל האמיתיות ודו"ק.

וזה שאמר וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים שבמנחה לא כתוב רק ונפש כי תקריב קרבן מנחה וארז"ל מי דרכו להקריב מנחה עני, שאעפ"י שאין בו נפש [כמו בהמה ועוף] מעלה אני כאלו נפשה הקריבה שעיקר הקרבן הוא מסירת נפשה מעשה בעניה כו' יעוין במדרש ולכן תערב מנחת יהודה שהוא היה תחילה בירידתו לים ובמסירת נפש והבן.

והנה יש להאריך, שכל מקומות המקודשים אין יסודם מן הדת רק מהאומה והשרשים כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק וכן נבחר עפ"י נביא ובדת לא כתוב רק מקום אשר יבחר ד' והר סיני מקום הדת כיון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האומה והתאחדות האומה לשרשה שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה וזה דרוש עמוק, אכמ"ל.

ובדרך זה ביארתי מאמר תמוה ונפלא בפרק ערבי פסחים, אמר רב ניזהא דתורא הן הן. ניזהא דאריה זה זה, ניזהא דגמלא דא דא, ניזהא דארבא אילני הייא הילא והילוק הוליא, והמכוון הוא, דהדברים הצריכים לעורר הבעלי חיים הן בקול אחד פשוט הנאמר ונשנה כ"פ, ולעורר הכח והחפץ של המדבר כדי לעורר כוחו של האדם למשוך החבל הוא בקולות משונים וזה עיון נפלא להורות אותנו שלשבר כח התאוה יפה להתעורר במאמר אחד או במושכל אחד כמה פעמים, כמו שמתאוה אדם לדבר איסור יאמר בהתלהבות הרבה פעמים מאמר מחריד אחד כמו הקנאה והתאוה כו' מוציאין וכו' או בוא וחשב הפסד וכו' וכיו"ב, אבל לישר הדיעות ולהצדיק המושכלות נגד הטענות הבאים בלבו של אדם, ע"ז יחשוב ויתחכם בטענות ומושכלות שונות בתשובות מוחלפות לעורר הדיעות הצודקות אשר חקוקין במושכל הישראלי וזה עמוק.

כב

ולקחתם אגודת אזוב. ביונתן ותסבון כו' דבמאן פחרא כו'. ובפסוק והיה הדם לכם לאות כו' פירש ויהא דם נכסת פסחא וגזירת מהולתא מערב לכון למיעבד מניה את כו' עיי"ש. וכוונתו, דדימה זה להזייה במצורע בנגעי בתים שצריך אגודת אזוב ובכלי חרש כו', שטהרת הבית מע"ז כטהרת מצרעת בתים ופשוט, והיו בישראל שבט לוי שלא עבדו ע"ז ומהלו כמו דדריש בספרי על קרא דכי שמרו אמרתך כו' לכן הקדים מזוזות למשקוף שמזוזות רומזים על יצחק ויעקב כדאיתא במדרש רבה. ומצות פסח מצאנו אצל יצחק ויעקב כמו על קרא דקח לי שני גדיי עיזים שהיה לפסח שזה המכוון ותכלית הבכורה, שישראל יתקיים בהם ועבדום וענו אותם ובשביל שיפרעו השטר חוב יהיו הם בניו של יעקב העיקר, ולהם יקרא זרע להתדבק באלקות לעולם ולמתן תורה, לכן נזכר בנתינה המזוזות קודם, אבל בהנך שמשכו מעו"ג ונימולו בעת עשיית הפסח, בהם היה אגודת אזוב שנטהרו בתיהם כטהרת צרעת בנגעי בתים, שזה טומאה היוצאת מגופם ולכן היה דם הפסח מעורב בדם מילה והיה המשקוף קודם שהוא רמז לאברהם שמילה ניתנה לאברהם אבינו והוא העיקר בזה. ולכן לא כתב קהל עדת ישראל רק לכל זקני ישראל שהן זקני אותן שבטים שעבדו עו"ג ולא נימולו הם היו צריכים לאגודת אזוב ודו"ק היטב.

ויותר יתכן, דהנה עו"ג הוי כצרעת וכמו דדרשו על קרא והצרוע אשר בו הנגע על בהמ"ק ראשון שהיה בו סמל בבאה. וכן כשחטאו בעגל אמרו כי פרעה אהרן שנעשו מצורעים שזה טומאה היוצאת מגופו וכן ערלות שזה לא הותרה בצבור, וכמו שאמרו בפרק אלו דברים דאמרינין לצבור זילו מוהלו. לכן מי שנכשלו בעו"ג ומילה היה האגודת אזוב כמו במצורע וכמו שפירש יונתן בתרגומו, אולם שבט לוי וכיו"ב שנימול ולא עבדו ע"ז היו טמאים בשאר דקדוקי מצות שלא שמרו וזה כמו טומאת מגע שהותרה בצבור, ולאלו היה האגודה כמו אזוב באפר פרה שלטמאי מתים שטומאה זו דחויה בצבור ודו"ק.

אשר בסף, מכילתא, מגיד הכתוב שחוקק עוקה בתוך האסקופה. צ"ע דלפ"ז מתקיים שפיר מן הדם אשר בסף, ותמוהין דברי הירושלמי בפרק מי שהיה טמא ה"ה דקאמר נותן כלי על האסקופה עיי"ש ודו"ק.

ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר הנה המתבונן יראה כי במצרים נשתכח מהם גופי תורה שהיו גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז כו' וכן הפרו ברית מילה [ילקוט]. אמנם הסייגים והגדרים שמרו ביתרון גדול, כמו שאמרו במכילתא שלא שנו שמם, שלא שנו לשונם, שלא גלו מסתורין יעו"ש, לא כן בגלות בבל היו שומרים גופי תורה אמנם הסייגים והגדרים עברו, שבניהם היו מדברים אשדודית ושינו שמם והתחתנו עם גויי הארצות כמו שנאמר בעזרא, והנה בימי היות ישראל בגולה, העיקר הוא הסייגים והגדרים שלא יתערבו בין העמים, ולכך אמרו עד יעבור עמך עד יעבור עם זו קנית כו' ראוים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שהיו כו' אלא שגרם החטא. פירוש, שעברו הגדרים והסייגים ולכך אמרו במד"ר חזית סוף פרשה ד' מהיכן היו ישראל מנסכין במדבר ממה שהיו תגרי עו"ג מוכרין ועדיין לא נאסר יין העמוני, ולכן אמר יחזקאל בנסכים ממשקה ישראל שלא יהי' כמו שהי' במדבר מיין העמוני ודו"ק. הלא הנסכים היו במדבר מיין עו"ג ואח"ז גזרו על יינן ושמנן ופתן לעשות סייג וגדר בין ישראל לעו"ג שלא יאבדו קיומן וצורתן הלאומית ולכן אמרו על י"ח דבר שאף אליהו אינו יכול לבטלן. פירוש שנחיצת הסייגים מוכרחין לאומה עד כי אף אם יבוא המבשר על משיח ג"כ לא יבטלו אם לא כשיבוא משיח ואז כו"ע עבדים לישראל (עירובין מ"ג) ויעשה השי"ת מה שיהיה ברצונו. דוגמא ההלכה פסוקה דר"ז שבנות ישראל החמירו על עצמן וכו' ובזמן המקדש ע"כ שיבטל דאל"ה לא תדע האשה מתי להביא קרבן זיבה.

והנה אברהם עשה סייג וגדר כמו עירוב תבשילין והוא אחריו מפני היחוד (מדרש). והנה על שניות לעריות אמרו ושמרתם משמרתי עשו משמרת למשמרתי וזה נאמר על אברהם עקב אשר שמר משמרתי, כי ידעתיו אשר יצוה בניו אחריו ושמרו דרך ד' היינו שמירה וסייגים וגדרים, והנה איוב היה שומר מצוה וגופי תורה וסר מרע אבל בלא סייג וגדר ולכן אמרו עפרא לפומיה דאיוב דאילו בדידיה איסתכל ואברהם אפילו בדידיה לא הסתכל, הרי דאיוב לא עשה סייגים רק היה סר מעצם הרע. ולכן גם בניו הניח לעשות משתות והקריב עולות אולי חטאו בניו, אבל לא הזהיר אותם שלא לעשות משתה ולכך אמרו בשמות רבה פ' כ"א יציבני למטרה יפרפרני שכשעמד סמאל ואמר בניך היו עובדי עו"ג עד עכשיו כו' מה עשה הקב"ה מסר לו איוב כו'. פירוש שאמר לשטן השמת לבך לעבדי איוב כו' ומה טען השטן שלא היה שומר סייגים וגדרים ומה התועליות משמירתו גופי תורה וההשגחה עשתה גדר לשומרו ולהצליחו וזה ואתה שכתה בעדו כו'. וכיון שכן הנך טוען שעיקר הוא שמירת הסייגים הלא בני ישראל המה מצוינים וגן נעול מעין חתום לא שנו שמם ולשונם דבר אל בני ישראל ויסעו ששומרים הסייגים באופן נפלא מאד, וזה ביאור מאמרם מנין היה יודע משה שהוא יום כו' בשעה שהיה לומד תורה שבכתב היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה לומד תורה שבע"פ היה יודע שהוא לילה, שבלילה, הוא תוך הגלות, העיקר תורה שבע"פ הסייגים והגדרים המה נחוצים לקיום הדת ודו"ק.

ולכן הרבה התורה בסייגים גבי פסח וחמץ בבל יראה מפני שעל פי הגדרים והסייגים נגאלו ולהורות נתן שלא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר שכל אדם יהא נגדר ומקושר ללאומתו בסייגים וגדרים, שכל זמן שלא יהיה אור האלקי מופיע עליו גלויה לעיני כל הסכנה גדולה שלא יתערבו בין האומות ויאבדו קיומם, וזה אני ד' לא שניתי שתמיד אני ברחמים והגזירות הוא כדי שאתם ב"י לא כליתם שלא יתערבו בין העו"ג בהתקרבם אליהם, למימי אבותיכם סרתם מחוקי ולא שמרתם שלא עשיתם סייגים וגדרים ודו"ק היטב.

כג

ועבר ד' לנגוף יעוין מדרש דהמעוברות היו מפילין הבכורים וכמו דכתוב ונגפו אשה הרה ויצאו כו' לכן כתוב וכל פטר שגר בהמה על נפלים כמו דאמרו בכורות דף ג' דאף נפלים קדוש בבכורה וכן אמר בבהעלותך כי לי כל בכור כו' פירוש אף נפלים ביום הכתי כל בכור שהכה גם המעוברות ונפלו הבכורים.

כד

ושמרתם את הדבר הזה לחק לך וכו'. כי באמת אמרו שלש מזבחות היו במצרים משקוף ושתי מזוזות. והכוונה כי אז היה התגלות כבוד אלקי בפתח כל בית ישראל כאשר היה אחר זה בבמת ציבור והיה אז המשקוף והמזוזה מזבח ליתן עליו דמים לכן אמר [כי מתן דמים בפסח לא כתוב בתורה יעוין ריש פרק ב"ש] כי הדבר הזה שיתיר מתן דם את בשרו לאכילה יהיה לחק לך ולבניך עד עולם, רק יהיה על המזבח מקום התגלות השם וביאת כבודו שמה, לכן על אכילת פסח לשחוט צאן ולאכול צלי אש לא ישאלו הבנים [אף הרשעים] כי כן מהראוי לחוג חג לאומי ולעשות יום משתה ושמחה יום אשר יצאו מעבדות מצרים, יום אשר קנאו חירותם והיותם לגוי גדול מצויין בעמים אבל על המתן דם ע"ג המזבח טרם שיאכל בשר הלא יאמרו מה העבודה לכם ואמרתם זבח פסח הוא לד' שנתגלה כבודו עלינו והשרה שכינתו בתוכינו שזה דבר רוחני נשגב אשר לא יתחשב בגוים ועמים בל ידעום ודו"ק.

כה

והיה כי תבואו אל הארץ. אשר יתן ד' לכם. לשון כזה לא בא בכל התורה, ונראה דלמ"ד דפסח לא נהוג עד לאחר ירושה וישיבה, ופסח גלגל היה ע"פ הדבור כמוש"כ בתוספות קדושין ל"ח, וע"ז שואל הבן מה העבודה הזאת לכם, כיון שאין אתם מצווים על פסח טרם ירושה וישיבה ואתם באים לכבוש הארץ תעשו פסח שערל לא יאכל בו ואתם מוכרחים להמול ובזה תכבשו הארץ בהיותכם כואבים וטרודים בפסח, ולכן בא כאן לשון זה ודו"ק. ובא ע"ז התשובה ואמרתם זבח פסח הוא לד' להורות שמלחמת ישראל לא תהי' רק עפ"י נס ואשר חרב רק גאותיך לגאוה, אבל לא שבו יכבשו, וכמו שנגף מצרים ובזה יצאו, כן יכבשו בזה יריחו ועם נושע רק בד' ולכן כתוב אשר יתן הארץ ועדיין לא נתן. וזה אצל גלגל שהיה פתח יריחו ודו"ק.

כז

ואמרתם זבח פסח הוא לד'. הרמב"ם דריש מזה דלשם חולין פסול, וטעמו, דכמו דדריש גבי העלאה בחוץ דמעלה להדיוט פטור משום דכתיב לד' יעוין ריש השוחט והמעלה וגבי חטאת אמרו דשוחט לשם חולין כשר ואינו עולה לבעלים לשם חובה, וביארתי בחידושי דפסח כיון שלא עלה לחובה פסול יעו"ש ולפ"ז ברור דזורק דם חטאת לשם חולין מרצה דכיון דזריקה ליכא בחולין אין זה מחשבה כלום וכמו שפירשתי בחידושי ודוקא שחיטה דאיכא בחולין אמר דאינו מרצה, ונמצא דבפסח ג"כ אם שוחט לחולין פסול דבעי שיהא זביחתו לפסח לד' ולא להדיוט לחולין, ודוקא בשחיטה אבל בזריקה שזורק לשם חולין כשר בפסח. אמנם בפסח מצרים שישראל היו מותרין באכילת נבילות קודם מ"ת ובבשר נחירה במדבר בחולין, א"כ כי שחט לשם חולין הלא לא היה פסול דהוי כזורק לשם חולין כיון דבחולין ליכא שחיטה, ולכן בפסח מצרים כתוב ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד' שרק באכילה יכוונו לשם גבוה ולא להדיוט לשם חולין, דאכילה איכא בחולין, אבל בשחיטה לא כתוב לד' רק כי תבואו אל הארץ כו' ואז יהא שחיטה בחולין ואז יפסול לשם חולין בשחיטת פסח ואמרתם זבח פסח לד' לא לצורך חולין דשחיטה איכא בחולין. ויעוין בהלכות ק"פ בחידושי ותבין היטב. ומפני זה שוחט בחוץ לחולין חייב הואיל דשחיטה איכא בחולין ומשו"ה אמרו שחיטה לאו עבודה כדפירשו בתוספות ודו"ק.

וישלח חזקיה מלך יהודה כו' לעשות פסח לד' אלודי ישראל ובפסוק ה' גם כן לעשות פסח כו' ויקומו הכהנים הלוים כו' ויברכו את העם וישמע כו' ותבוא תפילתם למעון קדשו השמים. בשום מקום לא נזכר רק פסח לד' וכמו שאמרו סוף מנחות ובתו"כ. והנראה כמו דמפרש בב"ר פ' ויצא כיו"ב על קרא דאלודי ישראל אבינו יעו"ש כן הכא, דביעקב כתוב קח לך שני גדיי עזים ופירש רש"י מהפדר"א דאחד לפסח הרי דיעקב קיים מצות פסח ואמרו שם ויבוא אל אמו בוכה וכפוף שהיה על ידי רמאות שהי' צ"ל אנכי עשו בכורך כן כאן אף עפ"י שהי' קצת שלו כדין שעיבר ניסן בניסן ולא כטהרת הקדש וכמו שם הסכים הקב"ה על ידו ונטל הברכות ע"ז, כן כאן הסכים השי"ת על ידו וברכו הכהנים ונתקבל תפילתם וברכתם וכן אנחנו לעת הזאת אם ע"י הדחק התרנו קמח מן השוק בכ"ז נקבל הברכות עי"ז ונתברך מאבינו שבשמים ולכן אומרים הכהנים השקיפה ממעון קדשך מן השמים שכאן גבי ברכת כהנים כתוב ותבוא תפילתם למעון קדשו השמים ודו"ק.

ויקד העם וישתחוו על בשורת הבנים רש"י. דע דהרשע מתוך עוני אין לו תקנה דאם מחמת עוני יכפור בהשגחה אז יעשה השי"ת [כדרך שהנכרים עושין האלילים] לאלהי כסף להשפיע להם טובה וכדברי הנשים הארורות לירמי'. ויעוי' מכילתא על לא תעשון אתי אלהי כסף. ואם יוטב לו אחר זה לא יסור מכפירתו אבל כשמכחיש בעבור שטוב לו אז יש לו תקנה בעת ייסרנו י"ד אז ישוב מאולתו ויצעק לד' וכמו שמספר הכתוב דרך הדורות בשופטים ק' ג' יעו"ש ולזה שמעו מהשי"ת כי לא יהיו בניהם רשעים מתוך צרה ועוני רק כאשר ייטב להם שנא' והיה כי כו' ונתנה לך כאשר דבר, שתהא זבת חלב ודבש ואז ילכו בשרירות לבם ויאמרו מה העבודה הזאת כו' וע"ז יש תקנה כי יקום עליהם צר ויצעקו אל ד' ויושיעם אותם מצרתם כדרך השגחת השי"ת עם עמינו ב"י מדור דור וע"ז השתחוו והודו ודו"ק.

לד

משארותם. אלו שיורי מצה ומרור או אינו אלא שיורי פסח כשה"א לא תותירו ממנו עד בקר נראה דשרפו הנותר ביום טוב אף ע"ג דאסור לשרוף משום דאמר רב אשי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, משום דעשה דשבתון כתוב ביום טוב, וכ"ז שלא ניתן השבת לא נאמר שבת ביו"ט דכולהו מקדושת שבת ואז קודם מתן תורה עדיין לא נאמר שבתון ביום טוב והוי דחי עשה לל"ת ולכן שורפין הנותר ביו"ט ודו"ק.

לו

וד' נתן את חן העם הזה בעיני מצרים. למעלה כתוב ויתן ד' את חן העם כו' מבואר ע"פ הא דאמרו בפ' חלק שגביהה בן פסיסא השיב למצרים בפני אלכסנדרוס שיתנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא כו' ונצחן בדין ובירושלמי ריש סנהדרין אמר כל מקום שנאמר וד' הוא ובית דינו לכן אמר שגם בית דינו הסכימו ע"ז שהיה להם שכר עבודה ופשוט.

וינצלו את מצרים, במכילתא, מלמד שע"ז שלהם נתכת ובטלה וכו'. לפום מה דקיי"ל שברי ע"ז שנשתברו מאליה מותרין וצריך לבטל, וקיי"ל דלא פלח לא מבטל, אבל מאן דפלח מבטל אפילו זה עובד לפעור וזה עובד למרקוליס וכמפורש בע"ז דף ס"ד ס"ה, ולכך נשתייר בעל צפון להטעותן שיהיו עובדים לבעל צפון ויהיו יכולים לבטל כדאמר בגמרא וא"כ היה שיור הבעל צפון תועלת לביזת מצרים ודו"ק.

מג

ויאמר ד' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח. לפלא דבכל התורה בין בדבור בין באמירה כתוב אל משה ואל אהרן לבד פה כתוב משה ואהרן. ויתכן למאי דאמר בפ' הערל ע"ד דלר"מ דמעשר ראשון אסור לזרים אף דלטמאים שרי מכל מקום ערל אסור, לכן אמר דבדין ערל ובן נכר שוין משה שהוא לוי ויש לו מעשר ראשון ואהרן בתרומה שניהם אסורים בערל כמו קדשים ופסח ודו"ק. או יתכן דמרמז דבן נכר שנתנכרו מעשיו לשמים וכמו בת"א בר ישראל דאשתמיד הי' חלוש דעתו דמשה שבן גרשום ימכור לעו"ג ולכן היה אז במדרגה שהיה שוה לאהרן ומוכן כמו אהרן ודו"ק.

כל בן נכר לא יאכל בו. אונקלוס תרגם כפי המדרש כל בר ישראל דאשתמד, משום שהפשט לא יתכן דעל מי קאי האיסור אם על ישראל המאכיל לבן נכר כמוש"כ הרמב"ם הוה ליה למיכתב לא יאכיל לבן נכר ואם על בן נכר עצמו הלא אינו תחת הדת שתהא האזהרה עליו שהדת מדבר אל ישראל ופשוט.

מד

וכל עבד איש מקנת כסף כו'. הנה הר"מ (הלכות עבדים פ"ט) דהעו"ג מוכר בניו ובנותיו לעבדים והמה עבדים כנענים לכל דבר וזה פשוט מאוד דכולה שמועה דפ' ר"א דמילה מקנת כסף שנימול לאחד מבואר דלוקח עבד בן יומו מהעו"ג ואחר כך מטבילו יעו"ש ועל כרחין בקונה מהאב או מהאדון ולא רק למוהלו ולהיות עבד כנעני דחייב במצוות דהוי כמו גירות יכול האב אלא אף למוכרו לעבד ערל ג"כ מצי ויעוין תורת כהנים פ' בהר אין לי אלא בניהן ובנותיהן הן עצמן מנין אלמא דבניהן פסיקא טפי מהן עצמן. רק אם נתגייר האב צ"ע אם האב מצי למכור בנו לעבד או כיון דאתגייר תו אין בנו לנחלה וכן אינו יכול למוכרו ולפי זה הוי אתי שפיר לשון הגמרא עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בע"כ בן איש הוא של איש שנתגייר אי אתה מל בע"כ אף שהוא קטן אכן לא מסתברא ורק על גדול יעוי' רש"י. אך מה שהקשו תוס' דאין זה דבניו שלא נולדו בקדושה אינן מעכבין אותו מפסח אתי שפיר כמו שפירש חתני אברהם שיחי' דכיון דהזכות בידו אף לאחר גירות למוכרו לעבד כשהוא קטן אם כשנתגייר האב אז הבן שלו שלא נתגייר הוי כמו עבדו וכן לא גרע מיליד בית ובתורת עבד מעכבו מעשיית פסח. ולכן כתוב המול לו כל זכר ומסתמא כן דכל זכות האב במכירה הוא מצד שהזן ומפרנס אותם בקוטנן. ורא"ש ריש קדושין דקא מתזנא מנייהו וכפי' התוס' גיטין דהנהוג כן דרחמי האב על הבן ודרכו לזונו ואטו משום דהאב נתגייר לא יזון בניו ובנותיו הקטנים שלא הטבילן ונכון. לכל זה הערני חתני שיחי'.

ולפי זה צריך לבאר הא דאמר בפ' ב' דעו"ג דר' יודא יליף דמילה צריך לשמה מקרא דועשה פסח לד' המול, ומפרש לד' המול, ולפ"ז מנא לן בישראל דזו מצוה לבד דצריך לשמה למילף מקרא דגר דלשם גירות ודאי ערבי מהול אינו כלום כיון דמל בעודו עו"ג [ועיין חתם סופר]. אכן ר' יודא לטעמיה אזיל דסבר בפרק החולץ (יבמות דף מ"ו) דלגירות סגי בחדא או בטבילה או במילה וכי טבל את הבן נכנס בקדושת המצוות ותו נשאר המילה רק מצוה לבד כמו בישראל ובכ"ז בעי לד' לשמה, והוי מצי למימר דטעמא דר' יוסי דא"צ לשמה משום דלטעמיה דבעי מילה וטבילה בגר רק מפרש אליבא דכו"ע דר"א ור"י גם כן מצו סברי דא"צ מילה לשמה מדאמר היכן מצינו ע"כ משום דלד' אפסח קאי ודו"ק היטב.

ומלתה אותו אז יאכל בו. במכילתא, ר' עקיבא אומר אינו רשאי לקיים לו עבדים בלתי נמולים שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו. פירוש מכאן דאינו רשאי להשהות בלתי נימול מדמעכב את רבו מלעשות הפסח. והטעם שמצווה הוא למולו תדע דאם העבד או בנו הוא טמא וזב לא מעכב את אביו ורבו מעשיית הפסח ופשוט, שוב ראיתי להשאג"א סימן נ"ג במה שתמה על הרמב"ם וכל דבריו אינם מוכרחין. ולא הביא המכילתא שלפנינו יעו"ש.

מו

לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. אם נאמר דאימורים אקטרינהו במצרים וכמו דבעי בגמרא פסחים צ"ה, ופסח נאכל בשתי חבורות, א"כ היה אסור להוציא הבשר חוץ לחבורה והאימורים היו מוציאים מחבורה לחבורה רק מן הבית לא היו מוציאין משום אל יצא איש, א"כ הבשר נפסל טפי במחיצה יותר מן האימורים וזה שדייק מן הבשר חוצה, דהאימורים שייכי לפסח בכללו להקטירם ולגבי האימורים שתי החבורות כחדא נינהו, ולכן מותר להוציאם מחבורה לחבורה, ובגמרא דריש חוצה על חוץ לחבורה והאימורים אינם נאסרים אך להוציא מן הבית ולא מחוצה ודו"ק.

ועצם לא תשברו בו. כל עדת בנ"י יעשו אותו. פירוש, דהו"א דאם אכל כזית פסח ושוב ליכא רק עשה דאכילת קדשים ולא דחי, אבל עשה דפסח שאין לו כזית הוא דאתי עשה דאכילת פסח ודחי ל"ת קמ"ל דלא, וזה דקאמר ועצם לא תשברו בו פירוש לאכול המוח אף אם כל עדת בנ"י יעשו אותו (עיין פסחים ע"ז מימרא דר' נתן) היינו אפילו אם נימנין כולן על פסח אחד וצריך לשבור העצם כדי להשלים כזית ג"כ לא תשברו.

מט

תורה אחת יהי' לכם לאזרח ולגר הגר בתוככם. נראה דמלמד דאם נתגיירה מעוברת לא נאמר דבנה צריך טבילה, ונמצא דהעובר שיש בה הוי בן נכר שאוכל פסח ותהא אמו אסורה לאכול פסח משום שהעובר ניזן מזה וכמו שאסר לאמו של שמשון לאכל חרצן וזג בימי עיבורה משום שמשון, לזה אמר תורה אחת וכמו שישראלית מעוברת נימנית ואוכלת בפסח כן מעוברת גיורת אוכלת בפסח או משום דאין בנה צריך טבילה דעובר ירך אמו אף אם נאמר דטעמא הוי משום דעובר אין חציצה דהיינו רביתא (כמפורש יבמות ע"ח) והוי כאלו הטבילוהו לעובר וזה דוקא באם נודע שהיא מעוברת אבל אם לא נודע שהיא מעוברת אז לא נתכוונו להטביל את העובר, ובנה צריך טבילה משנולד (עיין דגול מרבבה) בכ"ז אוכלת היא בפסח דאין העובר אוסר עליה מלאכול בפסח ולא דמי לנזירות דשמשון ודו"ק.

נ

כאשר צוה ד' כו' ואת אהרן כן עשו. לא כתב ואהרן כמו בפרשה הקודמת, משום דאמרו במד"ר פ' ואתחנן האי מאן דאכיל לקדירה ידע טעמא דתבשילה כן משה שנענש על שהשהה את בנו מלמול טעם טעם אחר בהאי פרשה דנצטווה על המילה יותר מאהרן. עוד י"ל דכתבו דמדין היה מבני קטורה וגם הנשים חייבות במילה למול בניהם וא"כ אשת משה היה מלת עבדים וזכרים מעכבין אותה מפסח, אבל אשת אהרן לא היו מילת נשים ועבדים מעכבן אותה כיון שאינה מוזהרת ע"ז א"כ אין המצוה שוה לשניהם לכן כתיב ואת אהרן פסקיה קרא (ב"ק ס"ה) ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.