רד"ק/בראשית/א

רד"ק ‏ בראשית א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בראשית. איננו סמוך וכן מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו י) ופירש בתחלה ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אחר כך תוצאותיהם, ואחר כך ספר כי בתחילת בריאת הארץ היתה תוהו ובוהו.

ברא. ענינו יצירה, וכן "ביום ברא אלהים אדם" (בראשית ה א) "לב טהור ברא לי אלהים" (תהילים נא יב) וכולם ענין יצירה, אך יש הפרש ביניהם כי לשון יצירה אינו נופל אלא על דבר שיש לו ממש וצורה. ומה שאמר "ויוצר רוח אדם בקרבו" (זכריה יב א) על יצירת כלי הגוף המקבלים כח הרוח והם המוח והלב, ולשון בריאה נופל על כל דבר גם על דבר באין בו ממש כמו ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה (במדבר טז ל) ואין פתיחת האדמה דבר, וכן "ברא אלהים את השמים וגו'" בראם מלא דבר, ועיקר המלה על ההוצאה מן האפס אל היש:

ב

תהו ובהו. ענין שממון וריקות והוא"ו בשניהם תמורת ה"א למ"ד הפעל.

תהום. לשון נקבה, וכן "בהעלות עליך את תהום" (יחזקאל כו יט) "תהום רוממתהו" (שם לא ד) ובלשון זכר "תהום אל תהום קורא" (תהילים מב ח) והוא מקום המים הרבים ורבוי המים בכלל הוא שיקרא תהום.

ורוח אלהים. פירוש רוח הרצון והחפץ, כמו "ורוח לבשה את עמשי" (דברי הימים א, יב יט) וכן "יען היתה רוח אחרת עמו" (במדבר יד כד). או פירוש רוח, האויר היסודי, וסמך אותו לאלהים לפי שהיתה חזקה, כי כן מנהג הלשון כשירצה להגדיל הדבר סומך אותו לאל, כמו "עיר גדולה לאלהים" (יונה ג ג) "ארזי אל" (תהלים פ יא).

מים. הוא לשון רבים גם לא יתפרדו, ונאמר מים בלשון שנים לפי שנחלקו לשני מחלקות שהבדיל הרקיע בין מים העליונים למים התחתונים:

ג

יהי אור. אף שלא היו המאורות ברקיע השמים עד יום רביעי, מכל מקום נבראו ביום ראשון עם הגלגלים, והכל נברא ברגע אחד, אך לא יצאו פעילתם לפעלם על פני תבל, כי אם כל אחד ואחד ביומו; וגם האור לא החחיל לשלח ניצוציו לגדל צימחי ארץ, ולהיות עשב מזריע זרע עד אשר אמר השם שיהיו מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ולעשות פעולתם בעולם הארצי. יום, מלת יום היא זמן היות השמש על הארץ לבד, וכן "כל היום ההוא וכל הלילה" (שמות י יג) ופעמים כולל היום והלילה, כמו "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ויאמר יום על העת, כמו "ביום הכותי כל בכור" (במדבר ג יג; ח יז):

ה

ולחשך קרא לילה. לזמן העדר האור קרא לילה, ואף שאינו דבר יפול עליו השם, כי העדר הדברים יפול עליהם השם, כמו מות, עורון, כסילות, והדומים להם.

ערב. העת אחר ביאת שמש נקרא ערב, לשון ערבוב והתחברות הדברים, מפני שהוא עת החשך ויתערבו הדברים שלא יכיר אדם ולא יפריד בין דבר לדבר, ולפי שהערב יחלק הלילה מן היום נקראת הלילה ערב.

בקר. תחלת היום יקרא בקר, לשון דרישה ובקור, כי בבקר יתבקר כל דבר לאור היום.

יום אחד. ולא אמר יום ראשון, לפי שאין ראשון בלי שני, ועדיין לא נעשה השני, או כמו שכתב רבי משה ן' עזרא, לפי שהאחד הוא סימן להתחלה אשר אין תחלה קודמת לה, וכן כתב רבינו בחיי הדיין בספר חובת הלבבות בשער היחוד פרק ח':

ו

רקיע. כל דבר הנמתח ומרוקע נקרא רקיע, כמו "רקועי פחים" (במדבר יז ג), והוא האויר הסובב את כל כדור הארצי:

ח

שמים. לא ימצא בלשון יחיד, וכתב אא"זל כי פירוש שמים שם מים שאמר יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ואמר ויקרא אלהים לרקיע שמים, כלומר שם מים, ולהתחברות שתי ממי"ן חסרו האחת כמו שעשו במלת ירבעל מן ירב בו הבעל, ונקרא השמים העליונים על שם הרקיע כמו כן שמים, וכן בדברי רז"ל (חגיגה יב.) מאי שמים? אמר רבי יוסי בן חנינא שם מים; ולפירושנו קרא האל לרקיע שמים, לפי שגם הם נמתחים כאהל וקראם בדרך השאלה על שם השמים העליונים, וכן "וזרקו משה השמימה" (שמות ט ח) פירושו לאויר:

ט

יקוו. ענין קבוץ, וכן "ונקיו אליה כל הגוים" (ירמיהו ג יז):

יא

תדשא. פירושו תוצא דשא, ולכן אמר ותוצא הארץ, מלת תדשא מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא פירושו תדשא הארץ דשא וכו' ותדשא עץ פרי.

דשא. נקרא כן בתחלת צאתו וכשיגדיל יקרא עשב, ודשא הוא תחלת הפעולה בעשב, לפיכך בא ממנו פעולה כמו מן צמח, ולא בא כן מן עשב. למינו, מה שדומה לו והוא מתכונתו.

וטעם למינו על העשב כמו על העץ, כי באחרונה זכר למינו, וכן כשאמר "ותוצא הארץ" זכר בכל אחד למינהו ודעת רבותינו ז"ל אינו כן, שאמרו (חולין ס.) דרש רבי חנינא בר פפא יהי כבוד ה' לעולם פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן וגו'.

יב

והנה העקר שנצטוו על הכלאים הוא משום שנולד מהם מין חדש, והתורה אמרה "עץ פרי עשה פרי למינו", כמו שפרשנו, למינו מה שהוא דומה לו, וע"י הרכבת ב' מיני אילנות נולד פרי חדש, אבל ע"י כלאי זרעים אינו נולד מין חדש, והתורה לא אסרה כלאי זרעים אלא משום ערבוביא למשמרת ולהרחיק מכל מיני כלאים ואינו עיקר המצוה כי כל אחד צומח לבדו, ובמשמרת לא נצטוו אלא ישראל, ואף לישראל אינו אסור אלא בארץ, והוזהרו אדם ובני נח בהרכבת אילן, והרבעת בהמה שיוציא מהם מין שלישי מורכב משניהם, לפינך הוזהרו בו שאם יעשו זה כנגד פעולת האל שהוא בראם למיניהם והם ההופכים מעשיו, לפיכך הוצרך החכם לשאול על מה שכתננו למעלה שדרש רבי חנינא בר פפא ואמרו בעי רבינא הרכיב שני דשאים לרבי חנינא בר פפא מהו? כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב, או דלמא כיון שהסכים הקדוש ב"ה על ידן כמאן דכתיב בהו דמי, תיקו:

וירא אלהים כי טוב. אע"פ שיש עשבים שהם חמימות, גם הם טוב, כי אם הם חמימות באכילה ושתיה הם מרפאים חלאים קשים בתחבושת:

יד

יהי מאורות. לשון הויה אינו שומר בהרבה מקומות יחיד ורבים זכר ונקבה, ואמר יהי לשון יחיד על מאורות שהוא לשון רבים, וכן אמר "כי יהיה נערה בתולה" (דברים כב כג) והמאורות האלה נבראו ביום ראשון עם הגלגלים, כמו שכתבנו, אלא שלא היה אורן עובר לארץ, לפי שלא היה הרקיע נכון לקבל אותן גם לא הארץ שלא היתה יבשה כל צרכה, ובאשר הרקיע ברצון האל ביום השני נמתח, ונתראה היבשה, והארץ הוציאה צמחה ביום שלישי, ונתחזק הרקיע ברביעי, אמר האל שיראו מאורות ברקיע ויעשו פעולתם בארץ להיות הדשא עשב מזריע זרע, והעץ עושה פרי ברביעי; וזהו שאמרו חז"ל (ראש השנה יא.; חולין ס.) "כל מעשה בראשית בקומתם נבראו" וזה היה ביום הרביעי לדשאים ולאילנות, כלומר נבראו בגדולתם השלם וכן הנבראים האחרים לכל אחד ואחד ביומו, וכל אחד ואחד היה בעת בריאתו בתמונתו השלמה, כפי מה שהוא כל לשון מין ומין, וזהו שאמרו חז"ל "בדעתן ובצביונן נבראו" אם היה בהן דעת וחפץ להכיר, והאדם מכיר בהם הדעת והחפץ, וזהו שאמר קהלת (ג יא) "את הכל עשה יפה בעתו", ועת השלמת הדשאים והאלנות ברביעי היה, ולא נשתלמה בריאותם עד יום רביעי שמשלו בהם המאורות; וזהו מה שאמרו חז"ל (חגיגה יב.) "הן הן המאורות שנבראו ביום הראשון אלא שלא תלאן עד יום רביעי", וזהו לשון תלאן, כדבר התלוי מלמעלה למטה, מן הגבוה לשפל. ברקיע השמים, הוא האויר, וכן "על פני רקיע השמים" (א כ) ונקרא רקיע, כמו שכתבנו, לפי שהוא רקוע פרוש ומתוח, וקראו האל שמים, לטעם שכתבנו, וסמך אותו אל השמים, שהם הגלגלים, באמרו רקיע השמים, לפי שהוא טפל להם תדבק להם ומקבל אורם.

להבדיל בין היום ובין הלילה. כי עד עתה היה האור ביום והחושך בלילה, אבל עתה אמר שיהיה מאור בכל אחד מהם, המאור הגדול ישמש ביום, והאחד הקטן ישמש בלילה וזו היא הבדלה, וכל אחד יעשה גם כן בנמצאות השפלות כפי הנאות לו, תבואת שמש וגרש ירחים, וכן עשו בדשאים ואילנות, כמו שכתבנו, פעולה חזקה ברצון האל אותו היום שנגמרו בגדולם השלם.

והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. לאותות, הם השעות, למועדים, הם מועדי השנה ותקופותיה, כי כמו שהשנה נחלקת לארבע תקופות שהם החום והקור, הקיץ והחורף, כן היום והלילה שהם כ"ד שעות נחלקים לארבע תקופות, לפיכך זכר לאותות על שעות היום; ולימים, ימי החדש שהם כ"ט יום וחצי ושני שלישי שעה וע"ג חלקים, ושנים, הם ימי השנה שהיא שנת השמש שהיא שס"ה יום ורביעי, וזה פירש שנה שתשוב השמש שנית באלה הימים אל הנקודה אשר החלה ממנה, וימי שנת הלבנה הם שנ"ד יום ורביעי, ותרגום ירושלמי "ויהי לאתין ולסמנן ולמקדשא בהון ריש ירחא ושנין":

טו

והיו למארת ברקיע השמים להאיר על הארץ. והיו גם למאורות, ופירושו להאיר על הארץ, כי טרם זה היו גם כן המאורות ולא נוסף אורם ביום הרביעי אלא שנתלו ברביעי ברקיע השמים לתת אור לבעלי הראות, ואורם גם כן נעשה פעולה חזקה בכל הנמצאים השפלים כל אתד כפי הנאות לו:

טז

ויעש אלהים. עתה פרש איך עשה אותם להאיר כל אחד בזמנו שקבע לו.

הגדולים. לא אמר גדולים בגופם, כי כל הכוכבים חוץ מכוכב נוגה גדולים מהלבנה, כמו שחקרו בעלי התכונה, אבל רצה לומר גדולים באורם, והלבנה גדולה באורה משאר הכוכבים חוץ מהשמש מפני שהיא קרובה לארץ, וקרא שניהם גדולים כנגד שאר הכוכבים אבל משניהם השמש גדול, כמו שאמר, המאור הגדול, וכן הוא למראות העין, וחקרו בעלי המחקר כי השמש גדול מהלבנה מאה ושבעים פעמים, והלבנה אין לה אור כי אם מהשמש כי גופה עכורה לפיכך אורה מוסף וחסר כפי התקרבה אל השמש וכפי התרחקה ממנו, והוא המאור הקטן.

ואת הכוכבים. כי גם הם משמשים בלילה ומאירים על הארץ עם אור הלבנה וזולתה אבל השמש לא יאיר בלילה מפני שהיא תחת הארץ, והלבנה והכוכבים לא יאירו ביום כי אור השמש שהוא גדול ימנע אורם; והממשלת היא האורה והפעולה:

יז

ויתן. אמר ויתן אחר שאמר ויעש, כי פירוש ויעש כמו שכתבנו, אבל ויתן פירוש שנתנם ברקיע השמים שלא היו שם עד יום הרביעי,

כמו שפרשנו, להאיר, פרשנוהו, ולמעלה שאמר להאיר לבדו וממשלת לבדו ולא סמכם, יהיה הפירוש כל אחד מהם על האורה ועל הפעולה, וכאן שסמכם ואמר ולמשול אחר להאיר, יהיה הפירוש להאיר על האורה ולמשול על הפעולה:

יח

ולמשול ביום ובלילה. זה ביום וזה בלילה.

ולהבדיל. כי מעת זרוח השמש הוא האור והוא היום, ומעת צאת הכוכבים הוא החשך והוא הלילה ונקרא הזמן ההוא חשך אף שיש בו מאירים לפי שהוא חשך כנגד אור היום:

כ

ויאמר אלהים ישרצו המים. ענין השריצה היא ההולדה עם הרבוי ואחר שהיו המים לבד והיבשה לבד, והיה לכל אחד מכונו, גזר האל עליהם להוציא תולדות, ואמר תחלה למים לפי שהם עליונים על הארץ וכן היה סדר טבעם מתחלה וכן נאמר תחילה לרקיע שהוא על המים; ואמר למים ישרצו ולארץ תוציא, לפי שמיני המים ואישיהם רבו מאוד ממיני הארץ ואישיה, וישרצו כמו שבררנו לשון רבוי והוא התולדות.

שרץ נפש חיה. אמר שרץ אחר שאמר ישרצו כמו שפירשנו בתדשא הארץ ובמזריע זרע, או יהיה פירש שרץ דבר נע כתרגומו ריחשא, כמו רחושי מרחשן שפוותיה (מגילה כז:; סנהדרין צ:) והוא ענין תנועה וכן אמר השורץ על הארץ שפירושו מתנועע, ואע"פ כן לא יצא מלשון ומענין הראשון שפירשנו בו לשון רבוי תולדות ושני הענינים נכונים בו.

נפש חיה. כי בה יתנועע הנע ומה שהוציאה הארץ ביום השלישי אין לו נפש חיה אלא נפש הצומחת לפיכך אמר נפש חיה כי בה יתנועע כל נע; ופירש שרץ נפש חיה, דבר נע ונפש חיה שתהיה כן.

ועוף יעופף על הארץ. וישריץ גם כן עוף שיעופף על הארץ והנה הוא אוירי ומימי ברוב תולדותיו.

על פני רקיע השמים. הוא האויר כמו שפירשנו; ולא נאמר בהם בצואה למיניהם, כי דרך הכתוב לקצר והוא כתוב בסוף "אשר שרצו המים למיניהם":

כא

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ולא נאמר בפרשה זו ויהי כן. ואמר ויברא, לפי שהמים לא היה בהם כח טבע חזק להוציא נפש חיה מבלתי עזר ה' ומלבד הטבע שנתן בהם ומשניהם נעשו היצורים בהם לפיכך אמר ויברא,

ואמר אשר שרצו המים; תדע שהרי במקומות מן המים שהם רחוקים מאוד מן היבשה לא יהיה בהם דגים כי אין כח במים לבדם שירבו בם נפשות חיות לפי שאין בהם עזר מאכל מן היבשה או צמחים והסלעים הקרובים אל היבשה או מה שיפול להם מבני אדם הצדים או מעוברי הים באניות ובאותם המקומות לא יכנס ציד כי לא תוכל שום ספינה להכנס שם, אבל ידעו ציידים שהלכו קרוב למקומות ההם שאין דגים ולא יראו שם מתנועע והים סוער מאוד שם.

ואמר הגדולים כי יש בנבראיהם גדולים אין ביבשה כמו הם; ראה מה מפליג הספור בלויתן בספר איוב (מ) ויש אומרים כי הוא מין אחד ויש אומרים כי הוא איש אחד לבדו, ויש אומרים עוד כי כל התנינים הגדולים מאוד נקראו לויתן וכתב החכם רבי אברהם בר חייא ז"ל ואמר בדגים ויברא ולא אמר ויעש מפני שאין חלקם בחיים חלק שלם אבל חיותם הוא כח חיות שאינה שלימה מפני שאין להם ריאה שיתנשמו בה ואין להם כח לחיות חוץ מן המים; וברכם האל בעת בריאתם שנאמר ויברך אותם אלהים, ולא נזכר ברכה בחיות ובבהמות אלא בדגי' ובברכה הזאת היו קיימי' שרוצי המים בגזירת המבול ועוד כי מפני הברכה הזאת כל דגי הים ושרציהם פרים ורבים כל ימות השנה שנא' פרו ורבו ומלאו את המים בימים, וכן העופות מולדים ורבים בכל זמני השנה כדכתיב "והעוף ירב בארץ" והיו העופות והדגים נוהגים מנהג בני אדם המבורכים בהם ודומים בענין הזה לענין אדם; והחיות והבהמות אשר לא ברכם האל אינם יולדים כי אם בזמנים ידועים מהשנה.

הרמשת. המהלכת, ורמישתה היא שריצתה:

כב

ויברך אתם. פרו ורבו ומלאו, צווי במקום תי"ו אית"ן, כמו תפרו ותרבו ותמלאו, כלומר אני נותן בהם כח שתפרו, והברכה שירבו לרוב, וכן הם רבים מחיות היבשה,

את המים בימים. את המים שהם בימים הנזכרים, כי בנהרות אינם רבים כל כך; והאמירה אינם להם ממש כי אינם בני דעת שיבוא אליהם מאמר אלוה, אלא רצון האל היה בהם, כאילו אמר להם היו כך וכך:

כג

והעוף ירב בארץ. אע"פ שנברא מן המים גדולו ותרבותו יהיה בארץ:

כד

ויאמר אלהים תוצא הארץ. ביום הששי נבראו חיות היבשה עם האדם, כי שניהם ביבשה.

נפש חיה, כלל, ואחר כך פרט בהמה ורמש וחיתו ארץ. וחיתו, וי"ו נוספה כוי"ו בנו בעור.

ויהי כן. שהוציאה כאשר גזר האל:

כה

ויעש אלהים.' טעם ויעש אחר ויהי כן, לפי שהיוצאים מן הארץ הם שלשה חלקים מלבד האדם, הבהמה, החיה והרמש, ועשה אותם האל בטבע שיהיה כל חלק מהם במקום אחד מיוחד, לפיכך הפרידם בפסוק ואמר, את חיה הארץ למינה ואת הבהמה למינה, ואת כל רמש האדמה למינהו; ועשה זה כדי שלא ירבה נזק המזיקים אשר בהם, ולטעם זה גם כן לא בירך אותם, כי איך יאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ, כי לא רצה האל שיהיו המזיקים אשר בהם מלאים את הארץ כי ירעו וכי ישחיתו, וחז"ל פרשו מפני מה לא ברכן מפני הנחש שנתקללה.

ואת הבהמה. אשר היא עם האדם לשמשו, והוא הבקר והצאן והסוס והחמור והגמל.

ואת חית הארץ. הוא האריה והדוב והנמר והזאב וכיוצא בהם מן הטורפים, ועשה אותם שלא יגדלו במקום הישוב מפני נזקם כמו שאמר (שמות כג כט) "פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה" הנה כי אין גדול חיות השדה אלא במקום שאין בו יישוב, וכן תמצא במקרא בכל מקום שזוכר חרבן הארץ שאומר שירבו שם חית השדה.

ורמש האדמה ג"כ במקום מיוחד שבמדברות כמו שאמר (דברים ח טו) "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" אבל נמצא מן הרמש במקום היישוב מעט מזער שאינם מזיקים, ורמש לשון הלוך ותנועה. ראה איך סדר האל בחכמתו. והתולעים הנולדים מהדברים המעופשים אין להם זכר בבריאה לא בכלל ולא בפרט, אע"פ שיש להם תנועה.

וירא אלהים כי טוב. אע"פ שיש בהם מזיקים יש בהם תועלת גדולה לדברים רבים, כמו שהעידו חכמי הנסיון, עדן שהנחשים והאפעים יכנס גופם ושמנם בטריאקה כדי שימשוך מה שבגוף מסם המות; ועוד נתן לכל אחד וא' יחוד האברים הצריכים לו, נתן לאריה ולדומה לו כלי הטרף שהם השנים והצפרנים עם הגבורה, ונתן לחיות הנטרפות שאינם במקום יישוב כמו איל וצבי ויחמור והדומים להם כלי המרוצה והקלות עם המורך ומאלה תבין לשאר הנבראים, והכל חכמה מאתו יתברך ואל אמונה הוא ואין עול, ואף על פי שאלה טורפים ואלה נטרפים, הוא יתברך הכין מזונם להנטרפים בענין הנאות להם כמו לטורפים בענין הנאות להם ועת מות לכולם, ימותו הנטרפים מיתת עצמם או מיתת הטרף שוה להם, והוא להם סבה מקרית, ועת ופגע יקרו את כולם, כי גם הטורפים יהיה להם סבה מקרית במיתתם פעמים ע"י אדם או על ידי מקרה אחר בא עת מיתתם; ויתכן כי גם הטורפים תהיה מחיתם בדברים אחרים זולתי הטרף אע"פ שרוב מחיתם בטרף, כמו שאמר (איוב ד יא) "ליש אובד מבלי טרף" ואמר (עמוס ג ד) "הישאג אריה ביער וטרף אף לו", ואמר (נחום ב יג) "וימלא טרף חוריו", ופסוקים רבים כאלה, אי עפ"כ בעת שלא ימצא טרף יאכל עשב או דברים אחרים קודם שימות ברעב, שאם כן לא הבריאה כשהוציאה הארץ נפשות החיים את האריה והכבש, הנמר והעז וכיוצא בהם הנה מין אחד חסר מהבריאה, ואנחנו רואים כי לא חסר אחד, וכן בתבת נח לא טרפו הטורפים, ועוד כי האל נתן את כל ירק לאכלה לטורפים כמו לנטרפים כמו שאמר "ולכל חית הארץ":

כו

ויאמר אלהים נעשה אדם. בשארי ברואי מטה אמר תדשא הארץ, ישרצו המים, תוצא הארץ, וכשבא לברוא את האדם שהוא המורכב באחרות אמר נעשה אדם, ולמעלת האדם ולכבודו בראו באחרונה להודיע שכל נבראי מטה נבראו בעבורו, ושמוהו אדון על כולם; ומה שאמר נעשה בלשון רבים פרשו אדני אבי ז"ל, כי כנגד היסודות אמר שמכחם יצאו הנבראים וברצון האל, כמו שאמר תדשא, ישרצו, תוצא, וכאילו אמר ליסודות, נעשה אני ואתם בשתוף, כי הגוף יהיה מן היסודות וברוחו יהיה עליוני כמו המלאכים; וכן מצאנו בדברי חז"ל (ב"ר ח ג) במלאכת שמים וארץ נמלך; ויש מפרשים כי כנגד המלאכים אמר שהם שכלים נפרדים אמר נעשה בארץ נוצר אחד שיהיה בו חלק עליוני ממנו, ר"ל שיהיה בו שכל נפרדי, וכן מצאנו בדברי חז"ל {{ממ|ב"ר פרשה ח, [[אות ד ואות ח}} במלאכי השרת נמלך, ואמרו "למדה תורה דרך ארץ שיהיה גדול נמלך בקטן ממנו" ועוד אמר ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק זה נעשה אדם אמר לפניו רבש"ע מה אתה נותן פתחון פה למינים? אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה. וקרא אותו אדם כמו שאמר "נעשה אדם" ואמר (ה ב) ויקרא את שמם אדם, ואדם הוא לקוח מהאדמה, ואם כן למה נקרא שמו אדם כי גם החיים האחרים הם מאדמה? אלא רצה להבדילו בשמו משאר בעלי החיים, כמו שהוא מובדל מהם ברוח ובגוף, כי החיים האחרים ידועים כי הם מאדמה רוחם וגופם ואין צריך ליחסם לאדמה אבל אדם שרוחו מן השמים קרא אותו אדם להבדילו מחיים העליונים שאין להם חלק כלל מאדמה, ואינו צריך לומר אותם שאינם גופות שהם כולם רוחניים, אלא אפילו אותם שהם בעלי גוף, אין גופם מאדמה כלל, ואין יסודם מארבע יסודות שהם אדמיים כי הם יסוד חמישי כמו שחקרו בעלי המחקר, וכשברא הקב"ה את האדם מהעליונים והתחתונים קראו ארם, כלומר אף על פי שרוחו מן השמים אדם הוא כי גופו נוצר מן האדמה כמו שאמר עפר מן האדמה, ומושבו באדמה ושם חיותו ותרבותו, ולא יטה לצד עליון אשר בו אלא אחד מני אלף, כמו שאמר שלמה (קהלת ז כח) "אדם אחד מאלף מצאתי".

בצלמנו כדמותנו. לפירש א"א ז"ל יהיה פירוש בצלמנו גם כן צלם גופני ורוחני שהוא שתוף נו"ן ואין הכנוי כמו נו"ן נעשה. ואם נפרש נעשה כנגד המלאכים יהיה הפירש צלם ודמות רוחני, כלומר שנשים בו חלק מצלמותינו ומדמותינו שהוא צלם ודמות רוחני, כי צלם ודמות שמות משותפים, ואמר צלם בדבד גשמי כמו (שמואל א, ו ה) צלמי טחוריכם, צלמי מסכותם (במדבר לג נב), והדומים להם, ויאמר גם כן בדבר רוחני, כמו בצלמינו, בצלם אלהים, וכן דמות יאמר לדבר גשמי, כמו (שיר השירים ז ח) "קומתך דמתה לתמר", והדומים לו, ולדבר רוחני ודמות החיות, כמו (יחזקאל לב ב) "כפיר גוים נדמית". "דמיתי לקאת מדבר" (תהלים קב ז) בענין לא בגוף, וכן הדומים להם, וענין נעשה לפי שהם באמצעיים, ובי"ת בצלמינו יהיה בית העזר, כלומר עם צלמינו, שהוא השכל, נעשה ונתקן אותו, אע"פ שהוא מן האדמה, או תהיה הבי"ת בית כלי כלומר שיהיה כענין נעשה בשכל, ר"ל שיהיה אחד מחלקי השכל,

ואמר אחר כך כדמותנו, כלומר למה נעשה בצלמנו, כדי שיהיה דומה לנו שישתמש בשכליות, ותהיה כ"ף כדמותינו כ"ף הדמיון שלא יוכל להיות דמותינו ממש, שיהיה דומה לנו בכל חלקיו מפני חלק העפר שיש בו, אלא יהיה דומה לדמותינו שישתמש בשכליות, לפי הכח שיהיה לו בעודנו גוף והוא באדמה, כי אם ירצה יוכל להדמות קצת אלינו כי בידו תהיה הבחירה, וזהו שאמר שלמה (קהלת ז כט) "אשר עשה אלהים את האדם ישר" ר"ל ישר, שוה וישר שלא יעדיף חלק אחד על חבירו כפי מה שהונח כל אחד מהם, כי זה ענין ישר, והאלהים עשה אותו שכלי ועפרי כדי שישתמש בכל אחד כפי הראוי לו, ישתמש בשכל כדי חיותו ובעפר כדי חיותו, בעפר כדי חיותו לבד לא למותרות ולהשאיר מנו בעולם הזה, ובשכל כדי חיותו בעולם הבא; ואמר (שם) "והמה בקשו חשבונות רבים" כלומר, בקשו אותם שהם חשבנות רבים, והם התאות העפריות, ועשו החשבון שהוא אחד, והוא השכל, רבים, והנה איננו ישר כי כח העפר מכרעת ונשאר המסכן וחכמתו בזויה, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא.

וירדו בדגת הים. להודיע כי כל נבראי מטה לא נבראו אלא בעבור אדם ושיהיה הוא בשכלו מלך ומושל עליהם, שאם לא כן לא היה בעולם השפל מי שיכיר מי בראו; ואמר וירדו לשון רבים, כי אדם כולל זכר ונקבה כמו שאמר ויברך אותם אלהים ואמר גם כן וירדו כי הממשלה והשררה לאדם בברואים בשני חלקיו בכח השכל לחשוב מחשבות איך ירדה בהם, ובכח הגוף בתכונת ידו שנעשו בתכונת נפלאות לעשות בהם כל מלאכת מחשבת מה שאין כן בשאר הנבראים; ויאמר גם כן וירדו עליו ועל התולדות העתידות לצאת ממנו שיהיו יותר צריכים להם ושיאכלו את בשרם, כי עד המבול לא אכלו בשר ולא היו צריכים לבהמה ולחיה אלא למלאכה, והעוף לבצים ולנוצה, והצאן לחלב ולגיזה, והדגים לא היו צריכים להם אלא מהמבול ואילך, אם כן מה שאמר וירדו בדגת הים לא אמר אלא על הדורות מהמבול ואילך.

בדגת הים ובעוף השמים.' שאי אפשר למשול בהם אלא בתחבולה גדולה, כי הדגים אינם עמו ביבשה והעוף מעופף באויר, והוא אינו בטבעו לעוף באויר ומושל בהם בחכמתו ובערמתו ובכלי הציד שעושה בידיו, לפיכך זכרם ראשונה לומר כי גם באלה מושל כל שכן בבהמה ובחיה וברמש שהם עמו ביבשה, ובעוף השמים, בעוף שהוא מעופף בשמים שהוא האויר.

ובבהמה. היא שגדלה עמו כמו שפירשנו.

ובכל הארץ. ר"ל בהמת הארץ והיא החיה שאינה בישוב כמו שקראה חית הארץ, ובהמה שזכר עומד במקום שנים, כי החיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה.

ובכל הרמש. רמש ג"כ פירשנוהו והם קטני החיות אבל רובם מדבריות. וחז"ל דרשו (ב"ר פ"ח) וירדו בשתי לשונות לשון רדייה ולשון ירידה, כי לכך אמר וירדו ולא אמר וימשול לרמז בו זה הדבר שאמרו כל שהוא בצלמינו כדמותינו ירדו בהם, ואת שאינו בצלמינו כדמותינו ירדו. ואמרו עוד (ברכות י.) בצלמינו כדמותינו מה הוא טהור אף היא טהורה, מה הוא קדוש אף היא קדושה מה הוא רואה ואינו נראה אף היא רואה ואינו נראת, מה הוא סובל את כל העולם אף היא סובלת את כל הגוף. ועוד אמרו (ב"ר פ"ח) אמר הקב"ה אם אני בורא אותו מן העליונים הוא חי ואינו מת ואם אני בורא אותו מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים אם יחיה ימות ואם ימות יחיה, כלומר אם יחיה את עצמו בתענוגי הזמן תמות נפשו עם גופו, ואם ממית עצמו מהתאות ההדמות יחיה במות גופו חיי עד:

כז

ויברא אלהים את האדם בצלמו, בריאה זו על הנפש נאמרה כמו שאמ' בצלמו לפיכך אמר ויברא להבדיל בין הגוף ובין הנפש כי בסיפור יצירת גופו אמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, כי אין לשון יצירה נופל על הנפש כי איננה גוף אלא לשון בריאה וכן לשון מעשה נופל בין על מה שאינו גוף בין על מה שהוא גוף, ומה שאמר (זכריה א יב) וייצר רוח אדם בקרבו אמר על כלי הגוף שהם בקרבו שנושאים כח הרוח כמו הלב והמוח; ולא זכר יצירת הגוף הנה, כי בפרשת אלה תולדות השמים יזכרנה עוד עם דברים אחרים שהניח מלזכור בפרשה זו.

בצלם אלהים, מלאך, כי צלם יתברך וצלם מלאך אחד שהכל הוא שכל נפרד אלא שיש בו מעלה גדולה על כל שכל נפרד עד שאין כח בכל שכל נפרד זולתו מי שישיגהו על אמיתתו, כי הוא עילה והם עלילים הוא בורא והם נבראים לפיכך פירש אחר שאמר בצלמו ואמר בצלם אלהים שהוא בדמות מלאך (בנשמה העליונה שנתן בו).

זכר ונקבה ברא אתם, זכר עם נקבה, ובפרשה אחרת יפרש איך ברא אתם זכר ונקבה:

כח

פרו ורבו. הפריה היא ההולדה, והרביה היא ההגדלה, ואע"פ שהיא ברכה כמו שפירשנו גבי דגים, סמכו חז"ל (משנה יבמות סה:) שהיא מצוה לבני אדם, ואמרו "האיש מצווה על פריה ורביה ואין אשה מצווה על פריה ורביה ומה שאמר פרו ורבו כמשמעותו על שניהם לענין ברכה ולענין מצוה אחז"ל אינה מצווה אלא האיש, שנאמר וכבשה והוא חסר וי"ו ודרשו בו שהוא יחיד כמו וכבשה, האיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש ואע"פ שיש מחלוקת בזה בדברי חז"ל כך נקבעה הלכה שהאיש מצווה ואין האשה מצווה. ועוד דרשו (ב"ר פ"ח) במלת וכבשה, האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק. ופשטות הכתוב שבני אדם ימשלו בנבראי הארץ ויכבשום תחת רשותם.

ורדו בדגת הים. פירשנוהו למעלה.

ובכל חיה הרמשת על הארץ. כל הבהמה והחיה והרמש, כי כולם רומשים על הארץ:

כט

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם. כמו הנני נותן, וכן השדה נתתי לך, נתתי כסף השדה (בראשית כג יג) או פירושו כשבראתי אותם לכם נתתים כי בעבורכם נבראו הפירות והטוב שבעשבים לאדם ושאר כל ירק עשב לחיות ולעופות, ומהכל הלב לאדם והקליפות לחיות כמו שהאדם לב העולם השפל.

זורע זרע. כמו מזריע זרע, כמו שפירשנו.

לכם יהיה לאכלה. זה הנזכר בפסוק, ולא התיר להם הבשר לאכול עד אחר המבול ולא ידעתי למה, ואולי לפי שהיה גלוי וידוע לפניו כי המבול עתיד להיות, ונח עתיד להציל עמו שאר החיים ואמר לתתם לו חלף עבודתו בהם שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה כל שכן האדם, וכן מצאנו בנבוכדנצר שאמר (יחזקאל כט יח) "ושכר לא היה לו" ונתן לו את ארץ מצרים חלף עבודתו בצר:

ל

ולכל וגו' אשר בו נפש חיה. לפי שמי שיש בו נפש חיה יש לו מעלה על הצומח שאין לו נפש חיה אלא נפש צומחת והפחות נברא לגדול ממנו.

ירק עשב. סמך ירק אל עשב, לפי שהעשב לא יאכל ברוב אלא בעודו בלחותו ירוק.

ויהי כן. כל אחד דבק ונכסף למאכל הראוי לו:

לא

וירא אלהים. כלל כל אשר עשה עם בריאת האדם לאמר עליהם בכלל כי טוב, כי כלם הנבראים השפלים נשלמו עם בריאת האדם ובלתו לא היה להם שלימות לפיכך אמר מאד; והנה אחר שברא האל את האדם היה כל אשר עשה האל טוב ועמד כל אחד על שלמותו הנאות לו. ואע"פ שנקשר ההעדר והאפיסה עם מציאת העולם הזה השפל הנברא מארבע יסודות הכל חוב כמו שכתב החכם הגדול הרב רבינו משה ז"ל (מ"נ ג י) "והנה טוב מאד עד שמציאות זה החמר השפל לפי מה שהוא עליו מחבור ההעדר המחייב למות הגופות כולם כל זה גם כן להתמדות ההויה והמשך המציאות בבא זה אחר סור זה ולזה פירש רבי מאיר (ב"ר פרשה ט) והנה טוב מאד, טוב מות, וכן מצאנו (בב"ר שם) בתורתו של רבי מאיר מצאנו כתוב והנה טוב מות, ואני מצאתי כתוב דהוה כתוב באוריי' דאישתביאת לרומי והיא היתה גניזא וסתימא בכנישתא דאסוירוס, והנה טוב מות; ואמרו עוד (שם) והנה טוב, זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע, וכי יצר הרע טוב אתמהא?! אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן, וכן אמר שלמה (קהלת ד ד) "כי היא קנאת איש מרעהו"; רב הונא אמר והנה טוב זה מדת טוב, טוב מאד, זה מדת יסורין וכי מדת יסורין טוב מאד אתמהא?! אלא שעל ידי יסורין הבריות באים לחיי העולם הבא וכן שלמה אמר (משלי ו כג) ודרך חיים תוכחות מוסר, צא וראה איזהו דרך מביאה את האדם לחיי העולם הבא הוי אומר זה מדת יסורין. א"ר זעירא הנה טוב זה גן עדן מאד זה גהינם וכי גהינם טוב מאד אתמהא, משל למלך שהיה לו פרדס והכניס לתוכו פועלים ובנה אוצר על פתחו, אמר כל מי שהוא מתכשר במלאכת הפרדס יכנס לאוצרו וכל מי שאינו מתכשר במלאכת הפרדס אל יכנס לאוצרו, כך כל מי שהוא מסגל במצות ומעשי' טובים הרי גן עדן וכל מי שאינו מסגל במצות ומעשים טובים הרי גהינם, הנה גן עדן כל כך טוב שלא יכנס שם רע כמו שאמר (תהלים ה ה) "לא יגורך רע" ויש שם עוד דרשות אחרות.

ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי. לפי שבו נגמרה מלאכת בראשית ובו נברא האדם אמר הששי בה"א הידיעה כלומר היום הידוע שהיה בו העולם מלא ושלם עם כל בריותיו. ובב"ר (שם) אמר ר' יודן זו שעה יתירה שמוסיפים מחול על הקודש ובה נגמרה מלאכת העולם על כן כתב הששי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף