הטור הארוך/בראשית/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
אבן עזרא
בכור שור
פירוש הרא"ש
בעל הטורים
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
עקידת יצחק
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הטור הארוך TriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

בראשית. א"ר יצחק לא הי' צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה וגו'. כתב הרמב"ן ז"ל אע"פ שצורך גדול הוא להתחיל התורה מבראשית ברא וכו' כי הוא שרש האמונה ומי שאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון כופר בעיקר ואין לו תורה כלל מ"מ כיון שמעשה בראשי' סוד עמוק הוא מאד ואינו מובן מן המקראו' ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה ויודעיו חייבים להסתיר אותו לכך א"ר יצחק שלא הי' צריך להתחיל מבראשית ולספר ענין היצירה והמבול ודור הפלגה ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה ויאמינו בכלל כנזכר בהם בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבע"פ ונתן ר' יצחק טעם לזה כי התחלת התורה בבראשית ברא וספר כל ימי היצירה עד בריאת אדם ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו וגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים בעוה"ז נעשה מכון לשבתו עד שגירש אותו חטאו משם ואנשי דור המבול בחטאם גורשו מן העולם כולו והצדיק בהם לבדו נמלט הוא ובניו וזרעם וחטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות ותפשו להם המקומות למשפחותם לגוייהם כפי שנזדמן להם א"כ ראוי הוא כאשר יוסיף הגוי לחטוא שיאבד ממקומו ויבא אחר לרשת את ארצו כי כן משפט אלהים בארץ לעולם. אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התור' אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונ' שנתנה לישראל אע"ג דאיכא ז' מצות שנצטוו לבני נח ומילה לאברהם מ"מ לכל ישראל לא נצטוו ואכתי לא נפקי מכלל בני נח. פירש"י מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעת גוים הם יאמרו להם כל הארץ של הב"ה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ע"כ. ותימא הלא נפלה מתחלה בחלקו של שם כדפי' רש"י בפ' לך לך והכנעני אז בארץ וכתיב ומלכי צדק מלך שלם וגו' פירש"י שהיה הולך וכובש מזרעו של שם וי"ל דשם היה מלך על ירושלים לבד שנקרא מלך שלם אבל כל שאר הארץ לא נפלה בחלקו. מ"מ תימא הוא והלא כנען היה עבד לאחיו עבדא דמאן נכסי דמאן ומיהו גם בזה י"ל דאע"פ שהיה עבד לכל אחיו למה יקחו בני שם נכסיו יותר מבני יפת. פירש"י שמלת בראשית דבוקה לברא פי' בראשית בריית שמים וארץ היה כך שהארץ היתה תוהו ובהו ויאמר אלקים יהי אור ולפ"ז לא פירש שום בריאה בראשון אלא האור. והרמב"ן פי' בראשית ברא וגו' שמתחלה ברא מאין יסוד דק שאין בו ממש אלא שהוא כח ממצי' מוכן לקבל צורה ולצאת מן הכח אל הפועל והוא החומר הראשון הנקרא בלשון יוני היולי. ומלת ברא היא הוצאת יש מאין ואח"ז לא הוציא יש מאין אלא מאותו חומר הדק הלביש לכל אחד צורה ויצרו ותקנו והיא מלת יצר והשמים וכל אשר בם חומר אחד והארץ וכל אשר בה חומר אחר והקב"ה ברא אלו שנים לבדם יש מאין והכל נעשה מהם וזה החומר הדק נקרא תהו מל' תוהא על הראשונות מפני שאם בא אדם ליחד לו שם תוהא ונמלך לקראו בשם אחר כי לא לבש צורה שיחפש בו השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בהו מלה מורכבת כלו' בו הוא וזש"ה ונטה עליו קו תהו ואבני בהו כי הקו הוא אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו מה שמקוה לעשות מל' קוה אל ה' והאבנים הם צורת הבנין. ואחר שאמר כי מתחלה במאמר אחד ברא שמים וארץ וכל צבאם חזר ופירש כי הארץ אחר הבריאה היתה תהו כלו' חומר אין בו ממש והיתה בהו כי הלביש אותה צורה ופי' שבצורה הזאת ד' יסודות שהם האש והמים והעפר והאויר. ומלת הארץ כוללת לארבעתן כמו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שכולל כל כדור התחתון והאש נקרא חושך מפני שהאש היסודית חשיכה ואלו היתה אדומה היתה מאירה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר נקראו תהום ולכן נקראים מי הים תהומות כדכתיב תהומות יכסיומו. קפאו תהומות בלב ים. ונקרא קרקע הים תהום כדכתיב מוליכם בתהומות כסוס במדבר. והאויר נקרא רוח. וכבר נודע כי יסודות הארבע מקשה אחת והעמוד שלה הוא עגול הארץ והמים מקיפים על הארץ והאויר מקיף על המים והאש מקיף על האויר. ואמר הכתוב כי הארץ לבשה צורה והיה האש מקיף למעלה על המים והעפר המעורבים והרוח מנשבת ונכנסת בחשך ומרחפת ע"פ המים. והנקודה הזאת שלבשה הצורה והיתה בהו היא שחכמים קורין אותה אבן שתיה שממנה הושתה העולם. והנה פי' הכתובים בתחלה ברא אלהים מאין השמים וברא מאין את הארץ והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו ובהם חושך מים ועפר ורוח נושבת על המים:

ג[edit]

ויאמר אלהים יהי אור. מלת אמירה בכאן להורות על החפץ כלומר שרצה יתברך שיהיה מחומר השמים דבר מזהיר וקראו אור וכן היה בלי עמל ויגיעה. ומה שאמר ויהי אור ולא אמר ויהי כן כבשאר הימים לפי שלא עמד בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית:

ד[edit]

וירא אלקים את האור כי טוב. פי' רש"י שראה שאין טוב לו עם החשך להשתמש בערבוביא קבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. והקשה הרמב"ן שא"כ יראה בדבר כמו המלכה ועצה חדשה שאחר יהי אור והיה אור ראה אותו כי טוב הוא ולכן הבדיל בינו ובין החשך כענין האדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו. ופי' הוא כי הוצאת דבר אל הפועל נקרא אמירה. ויאמר יהי אור. ויאמר יהי רקיע. וקיומם נקרא ראייה כענין שאמרו רז"ל רואה אני את דברי אדמון. וכמו שאמר במעשה כל יום ויום וירא אלקים כי טוב. ובששי כשנשלם הכל וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וכן אמר ביום הראשון בהיות האור וירא אלקים כי טוב שרצה בקיומו לעד ולכך אמר האור כי טוב שאלו אמר סתם וירא אלקים כי טוב היה נראה שחוזר על בריית שמים וארץ ואינו כן שלא גזר עדיין הקיום שלא עמדו כן אלא מן החומר הראשון הנברא ביום ראשון נעשה בשני רקיע ובשלישי נפרדו העפר והמים ונעשית היבשה שנקראת ארץ ואז גזר בהם הקיום ונאמר בהם וירא אלקים כי טוב.

ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. אין זה חשך הנזכר בפסוק ראשון שאותו הוא האש אבל זה הוא אפיסת האור כי נתן אלקים מדה לאור ושיהא נעדר אחר כן עד שובו. וכ' הרמב"ן שיש מפרשים שהאור הזה נברא לפניו של הב"ה כלומר במערב ושקע מיד כמדת לילה ואח"כ האיר כמדת יום ולכן אמר ויהי ערב ויהי בקר הקדים הערב של אור הנבר' וקדם הלילה ליום. והקשה הוא לדבריהם שא"כ מוסיפין על ששת ימי בראשית יום קצר. ופי' הוא כי האור נבר' לפניו ולא נתפשט ביסודות הנזכרים והבדיל בינו לבין החושך שנתן לשניה' מדה ועמד לפניו מדת לילה אחת שלא האיר ואח"כ הזריחו על היסודות והנה קדם הערב לבקר:

ה[edit]

ויקרא אלקים לאור יום. בעבור כי אדם קרא שמות לשאר הנבראים פי' כאן כי האלקים קרא אלו השמות וענין ויקרא פי' ר' אברהם ז"ל שעשה מדת היום ומדת הלילה. והרמב"ן כתב ענין ויקרא הוא ההבדלה המגבלת בהם כשלבשו צורתם שאמר יום יהא תחומך ולילה יהא תחומך:

ויהי ערב ויהי בוקר. פי' ר' אברהם תחלת הלילה קרא ערב בשביל שמתערבין בה הצורות ותחלת היום קרא בקר בשביל שיבקר האדם בינות':

יום אחד. דורש בב"ר על שם שהיה הקב"ה יחיד בעולמו. והרמב"ן פי' דלא שייך לומר ראשון אלא כשיש שני כי הראשון קודם לשני והוא בעולם וכאן עדיין לא היה השני. וי"מ שהוא רמז לתנועת הגלגל על כל פני הארץ בכ"ד שעות שכל רגע מהם בקר במקומות משתנים וערב במקומות שכנגדם כלומר כל יום אחד הוא ערב ובקר לפי השתנות המקומות:

ו[edit]

יהי רקיע. פי' החומר ההוה בתחלה שבראו מאין אמר שיהא רקיע ומתחו כאוהל בתוך המים:

ויעש אלקים את הרקיע. לשון עשייה תקון הדבר על מתכונתו:

ז[edit]

ויהי כן. הקשה הרמב"ן מה הוצרך לומר ויהי כן. בשלמא בראשון אחר שאמר אלקים ויהי אור הוצרך לומר שיצא אל הפועל ויהי כן אבל בכאן אחר אמירת הרקיע כתיב ויעש אלקים את הרקיע ויבדל וגו' ומה הוצרך לומר ויהי כן. וכתב שזהו האמור בב"ר שהרעיש בן זומא את העולם ויעש אלקים אתמהא והכתי' בדבר ד' שמים נעשו שלא היה קושייתו על שאמר ויעש שגם ברביעי ובחמישי כתיב ויעש אלא זה היה קשה לו שבשאר הימי' כתיב אחר האמירה ויהי כן לומר שכך היה מיד אבל כאן אחר ויאמר אלקים כתיב ויעש. ופי' הוא ויהי כן לומר ויהי כן כל ימי הרקיע. ור' אברהם פי' כי הוא דבק עם הבא אחריו כאשר הי' כן קרא לרקיע שמים ויקרא אלהים לרקיע שמים וא"כ מה שכתוב בפרשה ראשונה בראשית ברא אלקים את השמים הוא על שם העתיד לקרוא להם. והרמב"ן פי' עוד שהשמים המוזכרים בפסוק אינם מן הגלגלים אבל הם מן המרכבה כענין ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה ולא סיפר הכתוב בבריאתם דבר כאשר לא הזכיר המלאכים וחיות המרכבה וכל דבר נפרד שאינו בעל גוף הזכיר בשמים שהם נבראים שקדמותם אפס ואמר בשני יהי רקיע בתוך המים כלומר שיהווה מן המים הנזכרים שהזכיר בריאתם דבר מרוקע מבדיל ביניהם וקרא גם לאלה הכדוריים בשם שמים הראשונים ולכך קורא אותם בכל הפרשה רקיע השמים ויתן אותם אלקים ברקיע השמים לבאר שאינם הנזכרים בשם השמים רק הרקיעים שקראם שמים. ומ"מ גם לדבריו צ"ל שהארץ שבפרשה ראשונה הוא על שם העתיד לקרוא לה:

ט[edit]

יקוו המים. היה התהום שהוא מים ועפר כעין מים העכורין וגזר על המים שיקוו על מקום אחד מסובב כל הפאות וגזר על העפר שיעלה עד שיראה על המים ויבש ותהיה יבשה שטוחה והנה שתי גזירות שהם הפכים נעשו בחפץ אלקים כי מן הראוי בכבדות העפר ולקלות המים להיות עמוד הארץ אמצעי ולהיות המים מכסים עליה מקיפין אותה מכל צד ועל כן אמר יקוו המים מתתת השמים כלומר אל מקום שפלות ואמר ותראה היבשה וקרא להם צורות בהיותם לובשים הצורות האלה כי מתחלה היו שמם תהום:

י[edit]

ויקרא אלקים ליבשה ארץ. שמה הראוי לה יבשה כי בהפרד המים מן העפר הוא יבשה וקרא לה ארץ בשם שכולל כל היסודות שנבראו בראשון:

ולמקוה המים קרא ימים. פי' ים למים לפי שקרקע המים נקרא ים כדכתי' כמים לים מכסי':

וירא אלקים כי טוב. הוא קיומם בחפצו כי כאשר הלביש' הצור' הזה חפץ בהם והוא הקיו' כאשר פירשתי:

יא[edit]

תדשא הארץ דשא. י"מ שדשא הוא העשב הקטן קודם שיוציא זרע ועשב הוא הגדול לאחר שהוציא זרע. ורש"י לא פי' כן אלא דשא הוא לבישת הארץ בעשבי' ואין שייך לומר דשא פלוני. והקשה עליו הרמב"ן א"כ לשון דשא לא יתרבה וחכמי' אומרים הרכיב שני מיני דשאים ולכן פי' שדשא הוא הקטן הצומח ועשב הוא הגדול המזריע וכל קטן הצומח נקרא דשא אף באילנות ולכן אמר תדשא הארץ הוא נמשך על עץ פרי כי לא אמר תדשא הארץ דשא ותוציא עץ פרי. והקשה הוא ז"ל למה לא הזכיר הכתוב אילני סרק ולמה לא צוה רק בעץ עושה פרי. ופי' שנתעוררו רבותינו בזה ואמרו שאף אילני סרק עשו פרי אלא שמקללת ארורה האדמה נעשו סרק. ופי' עוד שפי' הפסוק תצמיח הארץ צמח ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי הרי מתחלה גזר בעשבי סרק ובאילני סרק כלל ואח"כ פרט בזרעים הנאכלין ובאילני פרי וממה שאמר עושה פרי אשר זרעו בו למד כי כל אילנות יצמיחו מזרעם אע"פ שהמנהג בקצתם ליטע מהם הענף. מה שלא נתייחד יום שיאמר תדשא הארץ דשא פי' הרמב"ן מפני שאינו מעשה מיוחד שהארץ לעולם ארץ היא בין אם תצמיח צמח או שתהיה ארץ מלחה:

יב[edit]

ועץ עושה פרי. עברה על הציווי שהיא נצטוית עץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן שאם יהיה טעם העץ כטעם הפרי יאכלוהו עם הפרי ויכלה המין:

יד[edit]

יהי מארת. פירש"י אע"פ שנבראו בראשון לא נתלו ברקיע אלא ברביעי. והרמב"ן פי' שהאור נברא בראשון ומאיר ביסודות ובשני כשעשה הרקיע הפסיק ומנע אותו מהאיר ביסודות התחתונים וכאשר נבראת הארץ בשלישי הי' בה חושך וברביעי רצה הב"ה שיהיו ברקיע מאורות מגיע אותם לארץ ולכך אמר ברקיע השמים להאיר על הארץ כי היו למעלה מן הרקיע ולא האירו על הארץ. ועניין יהי מאורות כי מחומר השמים גזר בראשון שיהיה אור משמש במדת היום ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה וגוף אחר קטן האורה מאיר בלילה ויתלו שניהם ברקיע השמים ויאירו גם למטה:

להבדיל בין היום ובין הלילה. פירש"י משנגנז האור הראשון. אבל בז' ימי בראשית שמשו החשך והאור בין ביום ובין בלילה. ובב"ר קאמר שמיום רביעי ואילך מיד שמשו מאור החמה והלבנה והא דכתיב כאור שבעת הימים מפרש שכך דרך לשון העולם לומר דבר זה אני מצניע לז' ימי המשתה אע"פ שלא יספיק לו לכולם אלא יוציא אותו בתוך ז' ימי המשתה הכא נמי כאור ז' הימים כאור שהי' במקצתן:

טז[edit]

ויעש אלהים. וכתיב בתרי' ויתן מלמד שלא היו המאורים מגוף הרקיע אלא גופי' נקבעים בו:

את שני המאורות הגדולים. ארז"ל ששניהם נבראו גדולים אלא שנתמעטה הלבנה. ור' יוסף קנוחי פי' שקורא לשניהם גדולים כנגד הכוכבים ושוב אמר את המאור הקטן על הירח שהוא קטן כנגד מאור השמש:

יח[edit]

ולמשול ביום ובלילה. שיש להם ממשלה בארץ בשינויים אשר יולידו בה וממשלה בהויה ובהפסד בכל השפלים כי השמש בממשלתו ביום יצמיח ויוליד ויגדל בכל החמים והיבשים והירח בממשלתו יפרה במעיינות ובמים ובכל הלחים והקרים ועל כן אמר סתם ולמשול ביום ובלילה כי ממשלת השפלים להם:

ולהבדיל בין האור ובין החשך. אמר ר' אברהם שעל שניהם הוא אומר שכל אחד ואחד מבדיל בין האור ובין החשך כי בצאת השמש ביום ואור הלבנה בלילה יבדילו בין האור ובין החשך. והרמב"ן פירש שפירושו של אור הוא יום ופירושו של חושך הוא לילה שכך שמם כמו שנא' ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה ופי' הפסוק ולהבדיל בין היום ובין הלילה שזה משמש ביום וזה משמש בלילה:

כ[edit]

ישרצו המים. פירש"י כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ בעוף כגון זבובים בשקצים כגון נמלים ותולעים. והקשה הרמב"ן ממה שכתוב גבי בני נח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ופי' ענין שריצה כמו תנועה ונקרא שרץ בשביל שהוא רץ ורמש בשביל שהוא רומס הארץ לא ישקוט ולא ינוח ופי' ישרצו המים ינועו המים וכן אשר שרצו המים הניעו והוליכו המים וכן שרצו בארץ שיהיו מהלכין בכולה ויפרו וירבו עליה וכתב כי כל עוף אשר לו ד' רגלים נקרא שרץ העוף מפני שברגליו סמך וינוע כשרצים ואשר איננו כן נקרא עוף כעוף שעיקר תנועתו לעוף:

ועוף יעופף על הארץ. ביום חמישי היתה מאמר הבריאה במים ע"כ צריך לפרש ישרצו המים שרץ נפש חיה וגם ישרצו עוף שיעופף על הארץ. והפסוק שאומר ויצר אלקים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוף השמי'. פי' וייצר אלקים את כל חית השדה מן האדמ' וייצר את כל עוף השמים ורבים כמוהו ובחולין מדקדק מזה שמן הרקק נבראו:

נפש חיה כי הדגים גופן ונפשן מן המים בדבר אלקים שהביא בהן רוח מן היסודות לא כאדם שהפריד גופו מנפשו כמו שנאמר ויצר אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים:

כא[edit]

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. כתב הרמב"ן בשביל גודל הנבראים כתב בם לשון בריאה שהמציאם מאין מבראשית. וכן כתב לאדם בריאה לגודל מעלתו להודיע כי הוא מוצא מאין עם גודל מעלתו ושכלו ומה שלא אמר כאן ויהי כן בעבור שלא עמד כן שאז"ל שהרג הקב"ה בת זוגו של לויתן ומלחה לצדיקי' לעתיד לבא:

כב[edit]

ויברך אותם אלהים. פירשו רבותינו בשביל שצדין מהן הוצרכו לברכה ואף החיות הי' צריכין לברכה אלא מפני שסופו של נחש להתקלל לא ברכן. והרמב"ן כתב שברכה שבירך בעלי נפש התנועה שבים נתברכו בעלי נפש התנועה שבארץ כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כלם נפש אחד ומה שלא נאמר ברכה ביום השלישי לפי שהנבראים בכל בעלי נפש התנועה היו שנים זכר ונקבה למיניהם כמו אדם והצרכו לברכה שיפרו וירבו אבל הצמחים צמחו על כף האדמה רבים מאוד כאשר הם היום:

כד[edit]

ורמש. פירש"י הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ. והקשה הרמב"ן ממה שכתוב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובכל השרץ השורץ ופי' רמש כמו בסמך מלשון תרמסנה רגל ואמר בבהמה וחיה רומש על הארץ ובשרצים הנגררים אמר רמש האדמה בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם:

כו[edit]

ויאמר אלקי' נעשה אדם בצלמנו. נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו ומלת נעשה בעבור כי האלקים ביום ראשון לבדו ברא יש מאין ואחרי כן מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה כי נתן במים כח לשרוץ נפש חי' ולארץ להוציא נפש חיה אמר באדם נעשה אדם כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם כשתוציא הארץ הגוף מיסודה כאשר עשתה בבהמה וחי' ויתן הוא ית' הרוח מפי עליון כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ורבותינו דרשו שנמלך בפמליא שלו. וטעם ההמלכה לפי שנתן מלאך ממונה על כל דבר ודבר וכשבא לבראת אדם מן האדמה נמלך במלאך הממונה עליה. ורבינו סעדי' ז"ל פי' נעשה כמו אעשה כמו אולי אוכל נכה בו. ונתנה לך גם את זאת. משכני אחריך נרוצה:

בצלמנו. פי' לענין תאר הפנים שנקרא צלם כדכתיב וצלם אנפוהי אשתניו. ואמר בדמותינו ופי' דמות מלשון דומה כי הקרובים בענין הצורה או במעשה נקראין דומין זה לזה ואמר שנעשה אדם דומה לשנינו שדומה במתכונת גופו לארץ ודומה ברוח לעליונים שאינם לא גוף ולא תמונה ועוד דומה לעליונים בתואר והדר כדכתיב וכבוד והדר תעטרהו והוא מגמת פניו בחכמה ודעת ובכשרון המעשה. ואמר עוד בצלם אלקים ברא אותו לספר הפלא אשר נברא בו משאר הנבראים:

וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה. וחיה בכלל. ואמר עוד ובכל הארץ פי' שימשלו בארץ עצמו לעקור ולנתוץ ולחפור ולחצוב נחשת וברזל:

כח[edit]

ויברך אתם אלהים. זו ברכה ממש שימשלו בארץ לפיכך כתיב בה ויאמר להם אבל למעלה אצל חיה ועוף כתיב ויברך אותם אלהים לאמר אין זו ברכה ממש אלא שברכן ונתן להם כח התולדה לא דבר אחר שיהיו מבורכים בה:

ומלאו את הארץ. ברכה שימלאו את הארץ לרובם. א"נ שימלאו כל הארץ ויפרדו בגויים למשפחותיהם בקצוי תבל לרובם ולא במקום אחד כמחשבת אנשי דור הפלגה:

כט[edit]

הנה נתתי לכם את כל עשב וגו'. ואת כל העץ אשר בו פרי עץ. פי' שיאכלו את זרעוני העשב כגרגרי החטה והשעורה והקטניות ויאכלו כל פרי העץ אבל העץ עצמו לא יאכלו וגם לא העשב עד שנתקלקל האדם ונאמר לו ואכלת את עשב השדה. והבשר לא התיר כלל מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם שידמו בה לבעלי נפש המשכלת ויש להם בחירה בטובתם ובמזונותיהם ויברחו מן הצער ומן המיתה וכאשר חטאו והשחית כל בשר דרכו על הארץ ונגזר שימחו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המינים נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורם ועם כל זה לא נתן להם רשות בנפש ואסר להם נפש מן החי והוסיף לנו במצות לאסור בם מפני שהוא מעמד לנפש כדכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. והתיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה ולא התיר הנפש עצמו וזה טעם השחיטה ומה שאחז"ל צער בעלי חיים דאורייתא:

ל[edit]

את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן. תמי' לי מה שייך כאן לומר ויהי כן שאינו כסדר שאר הימים שכתוב ויהי כן אחר אמירה לומר אחר שאמר ורצה שיצא הדבר לפועל היה כן. אבל כאן לא יצא שום פועל אחר זו האמירה שכבר יצא לפועל ולא אמר אלא לסדר להם אכילתם ופי' לי א"א הרא"ש ז"ל ויהי כן שנתן להם הב"ה בלבם שלא התאוו תאוה לאכול בשר והיה בעיניהם איסור הריגת אחד מבעלי חיים כמו שבזמן הזה בעונינו איסור הריגת אדם שאלמלא זאת לא היו יכולים לעמוד באותה צוואה:

לא[edit]

והנה טוב מאוד. יש מפרשים כי מפני שבח אדם הוסיף בשבח היצירה כתיב טוב הוא מאוד. ובב"ר דורש והנה טוב זה מות. פי' לפי שאין הויה בלא הפסד. ועוד דרשו זה יצה"ר וזה מדת פורענות ולזה ג"כ כיון אונקלוס שתרג' והוא תקן לחדא. פי' שהוא מתוקן יחד כי הרע צריך בקיום הטוב כענין שנאמר לכל זמן ועת לכל חפץ:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.