משך חכמה/שמות/יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה שמות יג

ב

באדם ובבהמה כו', במכילתא ומה בכור אדם מטפל בו שלשים יום. כן הוא בספרי פ' קרח אך צ"ב, נימא דכמו בכור אדם מטפל בו כ"ז שאפשר שהוא נופל, כן בכור בהמה וזהו עד שמונה ימים ומשמונה ואילך אין מטפל בו, ואם משום דמצאנו גם בכלו לו חדשיו שמטפל בו עד שלשים יום, כבר פירשו רבנן בתוספות ב"ק דף י"א ע"ב ד"ה בכור שנטרף דבכ"ז ילפינן מיניה דהוי בחשש נופל עד שלשים יום, רק דהתורה תו לא חילקה ובהתרחבות הדבר עפ"י סוד אלקי וא"כ נימא מה התם מטפל בו עד שיצא מכלל נופל כן הכא עד שיצא מחשש נופל וזהו משמונה ואילך. אולם בזה כבר פרקו לו בעלי התלמוד ריש פרק עד כמה לא מסרו הכתוב אלא לחכמים ודו"ק.

ז

מצות יאכל וכו' במכילתא מצות יאכל [את] שבעת הימים, למה נאמר לפי שלא למדנו על החמץ כו'. מנין שהוא אסור משש שעות ולמעלה ת"ל מצות יאכל את שבעת הימים. ופירושו דאת הוא מרבה שלאחר שש שעות מותר לאכול רק מצה לא חמץ כי חמץ אסור משש שעות ולמעלה. ולפ"ז מצי להיות דעוברין בבל יראה משש שעות ולמעלה שסמוך לזה כתיב ולא יראה לך חמץ כו' וקאי על קרא דאת שבעת הימים, וכן משמע מירושלמי פרק תמיד נשחט ה"ד ואתיא כדר"מ, דר"מ אמר חמץ משש שעות ולמעלה מדבריהן, דמשמע דאילו הוה דבר תורה היה עובר בבל יראה, ועיין ש"ק שם, ובנו"ב מהד"ק סימן כ'. ולפ"ז תליא אם דרשינן את דפליגי בזה תנאי ורבי שמעון דריש מאת הגמל בפ"ק דבכורות לאסור חלבו של גמל ואם הוה סבר דחמץ לפני זמנו מדאורייתא כר' יהודא והוי דריש את א"כ הוי עבר בבל יראה משש שעות ולמעלה לכן אמר בירושלמי על ר' שמעון וסבר כר' מאיר דאמר חמץ מדבריהם ועיין פסחים כ"ח תוס' סד"ה א"כ וקשה כו' מה"ת שיהא בב"ת חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכינין כו' ולפ"ז א"ש דלא נדרוש מן את שעוברין בב"י משש ולמעלה כ"ש על אכילתו שיהא בל"ת ודו"ק. ור' יהודה לטעמיה בסוטה דף י"ז דלא דריש את [ועיין תוספות מנחות י"א ע"ב ודו"ק] לכן צריך קרא שיעבור בל"ת משש שעות ולמעלה על אכילתו ועיין, א"כ נתגלה לנו דמקרא דאת שבעת הימים ידע רבי שמעון דחמץ אסור באכילה לאחר שש. ועיין תוספות פסחים כ"ח ע"ב ד"ה ור"ש ודו"ק כי קצרתי (וגירסת הגר"א נכונה ופשוטה יעו"ש).

ח

הגדת לבנך ביום ההוא וכו' עשה ד' לי בצאתי ממצרים, ע"ד צחות יש לפרש, לאחד שהשיא בתו לעלם בעדי עדיים בדירה נאה וכל מחסורו עליו ושמחה אשתו אם הבת כי בתה מצאה מנוחה בית אישה ויאמר לה בעלה לא כן, כי מה יעשה הבן עתה שיחטא לאשתו אימתי אני רואה כי עמלי היה לתועלת ובתי מצאה אוהב נאמן, כי ידאג לפרנסתה ובנפשו יביא לחמו, אז אבין כי כדאי היה עמלי עליו, כי אף כי נצטוו ישראל תיכף בפסח ומצה אין זה עיקר התכלית אשר ישמרו מצות השי"ת בעוד המה נשואים על כנפי נשרים ומסובבים בעמוד ענן ואוכלים מן ושותים מי באר רק כאשר יבואו אל הארץ ובחודש הזה עת הקציר תשמור את החג הזה, אז אראה כי כדאי היו הנסים והנפלאות אשר עשיתי בעת הוציאי אותך ממצרים וזה בעבור זה, שאתה עמל וזורע וקוצר ושומר מצות ד', עשה לי ד' בצאתי ממצרים. והשכילו רבותינו לבאר יותר הפקת רצון השי"ת אשר בעת הגלות עת העם יוכו עבור התורה ואין לפניהם פסח רק מצה ומרור לבד והם שומרים משמרת השי"ת בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ולא פסח, שהם בגלות בזמן שאין פסח, ובכ"ז הם מקיימים כל חוקות החג כהלכתו, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים והבן.

ובגמרא אמר ראב"י סומא פטור מלומר הגדה מ"ט כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בננו זה מה להלן פרט לסומין אף כאן פרט לסומא, והדבר נפלא וצריך ביאור ונראה כפירושו, דסומא אשר ראות עינו אין לו והעולם חשך בעדו והוא אסור בעורון עיניו. מה איכפת ליה אם ישב בבית האסורים ואיזה שעבוד יש עליו האם הוא ניצל משעבוד פרעה ועמו ובמה עבד מתחלה את פרעה ובמה יצא לחפשי, רק כי הוא צריך להודות על ציורו בנפשו שבניו המה חפשים ואם לא הוציאו השם ממצרים הרי בניו היו משועבדים לפרעה במצרים, לכן מביא שבן סומים אינו נעשה בן סו"מ מטעם שמי שהוא סומא ונחשב כמת ואינו שמח במעדנות הבריאה הברוכה והעולם ומסיבותיו המה לטורח ומשא על נפשו אינו מקושר בנפשו לבניו אשר אם בל ישמעו בקולו יחרה לו. אף לבו חרד שמא יצא הבן לתרבות רעה. גם בניו כנכרים נחשבו לו, לא יקח חלק בשמחתם ולא ידאג ביגונם. ולכן אינו נעשה בן סו"מ, שהסומא אשר חשוב כמת כבר מת התפעלותו אשר בנו זולל וסובא. ולכן פטור סומא מלומר הגדה כיון שעל עצמו אינו צריך להודות וגם על בניו לא יחוש לטובתם גם רעתם. לכן פטור מלאודיי ולשבחויי וזה שהביא הגמרא מבננו זה הנאמר בסו"מ והדבר מושכל ודו"ק.

ט

והיה לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך אות נאמר על ענין האמנתו להבא, כמו מה האות, וזכרון הוא על העבר כי בידיעת עקרי הדת ואשר הושגו לקדמונינו, הוא זכרון על עקרי הדעות שהשיגו ע"י יציאת מצרים בהשגחה ובייחס עמנו בפרט ובשכר ועונש, ולרפיון יד האומה לבלי התיאש מן התקוה העתידה כי הראשונות לא תזכורו, כי יוסיף ד' לגאול עמו הוא ענין יציאת מצרים שהוציאם בהיותם בתכלית השפלות במצב הגשמי והעדר מעלות החכמה והרוחני ובכ"ז שמר בריתו וגאלם גוי מקרב גוי וזה אות כי לא ישכח ד' עמו ויביאם לתכלית מועיל לעת קץ, וזה והיה לאות על ידכה יד כהה, ר"ל כשתתמוטט ידן של ישראל שיקוו אל הנועד ע"י נביאיו, ולזכרון בין עיניך הוא בעלות על הרעיון התבוננות וההתפלספות לתור להרהר על אמיתיות המקובלות, אז אותן ענינים אשר לא היו בדמיון והיו בפרסום גדול יהיו לזכרון כי הקבלה אמיתית, ולזה בא אכילת פסח לזכרון, כי פסח, כמו שהיסח הדעת פוסל בקדשים מפני אשר נעבד בו ענין זריקה והקטרה ענין המיוחס אל העבר, וענין מצה הוא לאות כי בעי שימור לשם מצה להשתמר להעתיד מעת קצירה או לישה והוא לקוות אל העתיד בהיותם במצב העוני והשפלות כי בוא נבוא אל המטרה הרצויה ברצון השי"ת ודו"ק.

ובמלכים א' ט' והיו עיני ולבי שם כל הימים הכוונה עיני הוא על ההשגחה העליונה ולבי הוא על האהבה אשר היא בלב, והנה ההשגחה היא דבוקה בישראל לפי ערך מעלתו כמו שהרחיב לדבר במורה, ובישראל יש ד' סוגים בני תורה ומצות, טעם וריח, טעם ולא ריח כו' כנגד ד' מינים שבלולב, כן ההשגחה חלוקה בהנהגתם אבל אהבה היא לכולם, וכמו שאמרו בשבת נתן ריחו עדיין רחימותי' גבן, לכן ההשגחה הוא סוד תפילין של ראש שהקב"ה מניח תפילין וחלוקה בד' בתים והוא מקום בין עיניך והאהבה הוא סוד תפילין של יד שימה נגד הלב לכן כולהו בחד בית ולזה אמרו עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר, שעוז הוא תפילין של יד וכמו שכתוב נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו, ותפארתו הוא תפילין של ראש לשום פאר כו' זה תפילין של ראש, שבגלות ובשבי אין ניכר כ"כ ההשגחה והאהבה, והוא דרוש ארוך ואכמ"ל.

למען תהיה תורת ד' בפיך במכילתא מכאן אמרו כל המניח תפילין כאלו קורא בתורה וכל העוסק בתורה פטור מן התפילין. לכאורה צ"ע מהך דאמר בסוף פרקא קמא דקדושין נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אלמא דדבר המביא לידי התכלית ובעצמותו הוא ג"כ מצוה טוב יותר מן המסובב והכא נמי הנחת תפילין מביא לידי תלמוד, א"כ תפילין גדול יותר מן תלמוד תורה. ויש לפרש דהתם מיירי באדם שלא למד מימיו דהלמוד לידי מעשה הוא סיבה קרובה כפעולת הזריעה אל הצמיחה לא כן התפילין הוא סיבה רחוקה כפעולת זריחת השמש אל הצמיחה שאפשר גם בלעדה וזהו מסייעא לפירוש ב' בתוספות תמן עיי"ש ודו"ק.

אולם האמת הוא כך דקיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה אף מחמורה וא"כ הקורא בתורה בודאי פטור מן התפילין מפני שעוסק הוא במצוה אבל ז"א דהא בתלמוד תורה ע"כ מפסיק לכל המצות שאל"כ יהא למד על מנת שלא לעשות רק כוון דכתיבא למען תהיה תורת ד' בפיך הרי סבה הוא אל הלימוד א"כ המניח תפילין הוא רק כאילו עוסק בתורה ולכן הקורא שכבר הוא עסוק בהמסובב פטור מתפילין שהוא הסיבה ודוגמתו מצאנו בירושלמי ברכות דסבר רשב"י דהקורא בתורה פטור מק"ש. ופריך ולית ליה הלומד ע"מ שלא לעשות נוח כו' ומשני סבר רשב"י זה שנון וזה שנון.

ולפ"ז תלמודין ב"ק י"ז דאמר (לפי השאלתות) על ר' יוחנן דמנח תפילין והדר מתני פירקין דהא תלמוד גדול שמביא לידי מעשה פליגא על הך מכילתא דגם תפילין הוה כתורה ומביאה לידי תלמוד א"כ כשאינו עסוק בשתיהן ודאי תפילין קודמין שמביאין לידי תלמוד והגמ' דילן סברא דהוה כשאר מצות ולכן תלי הגמרא בעירובין צ"ה דלמ"ד דתפילין נוהגין ביום ובלילה הוי מצוה שאין הזמן גרמא ונשים חייבין, ובמכילתא מפיק לעיל דנשים פטורות משום דפטורות מתלמוד תורה וכתיב למען תהיה תורת ד' בפיך, ולפ"ז כו"ע מודו דפטורין מתפילין ודו"ק. ובזה פליגי הירושלמי בסוף מגילה דסבר מזוזה קודמת לתפילין ותלמודין בפרק התכלת דתפילין קודמין משום דירושלמי סבר כמכילתא דתפילין שינון ומזוזה עשיה ודו"ק. ובאמת קושית הגמ' ב"ק צ"ע דהא אפילו כשלומדין מבטלין משום מעשה, והא דתלמוד קודם ע"כ בשאפשר להתקיים ע"י אחר וכמאמר הגמרא כתיב וכל חפציך לא ישוו בה כו' כאן בשאפשר להתקיים ע"י אחר והדבר צריך תלמוד. והארכתי בזה הרבה בחידושי בכמה מקומות ובארתי כמה גדרים בזה ואכמ"ל.

י

מימים ימימה, במכילתא, ד"א מימים ימימה מגיד דאדם צריך לבדוק את התפילין לאחר י"ב חודש. בספר משכנות יעקב יור"ד הביא מכאן ראיה לבדיקת הריאה מעוט המצוי דהוה דאורייתא. ולענ"ד יש לומר עפ"י מה שתירצתי קושיית תוספות שהקשו אמאי דאמרינן בכלאים עושה לו תכריכים למת הא איכא לועג לרש, וכמו בר"י דאזיל ושדי תכילתא לבה"ק ואמרתי דבלא תעשה העיקר הוא מה שאין אדם עושה, ואם עשה מחמת אונס או ענין אחר הפוטרו שוב הוא כמו כל אדם שהעשיה אינו נחשב לעשיה ושוב לא עשה כמו זולתו לא כן במצות עשה אף שלא יעשה מחמת איזה אונס מ"מ לא מיחשב כמאן דעביד דסוף סוף לא עשה וא"כ שפיר במת בל"ת דכלאים אין הלבישה מתייחס כלל אליו כיון שנעדר ממנו הבחירה והיכולת ואין לך אונס גדול מזה, לא כן בעשה סוף סוף לא עשה ושפיר איכא לועג לרש ודו"ק. וכן אמינא גם בזה דכיון דרוב אינו טריפה שוב אין לנו לחוש למיעוט, דהולכין בתר רובא, ושוב אף אם אחד מני אלף יאכל טריפה לא תתיחס זה לעבירה כלל וכמו שלא אכל דמי ונמצא דשוללין ממנו האכילה ולא עבר כלל לא כן במזוזה דאם יקרה לאחד שמזוזותו תרקב אף שלא היה צריך לחוש לזה. וכמאן דאניס דמי מ"מ בטח לא תתייחס אליו מעשה חדשה לאמר שהיה לו מזוזה כשרה נמצא דלא קיים המצוה, א"כ שפיר צריך לבדוק, ונכון.

ובזה בארתי דברי הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ה הלכה ט' משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר דלפ"ז צריך לקיים ושמרתם את המצות בכל הפסח. וצע"ג דהאיך אמרי בצקות של נכרים ממלא אדם כריסו כו' ועיין ברכי יוסף בזה. ולפמש"כ א"ש. דבאמת לכל מעוט אין צריך לחוש כלל, אך זהו בכל ימי הפסח, שהוא ל"ת שלא לאכול חמץ, ושוב כי אין צריך לחוש מדינא א"כ אם יאכל הוה כמו שלא אכל חמץ כלל, לא כן בלילה ראשונה דמצוה לאכול מצה אם יאכל אחד מני רבבה חמץ האם תאמר שאכל מצה הלא ודאי לא אכל מצה יהיה מאיזו סבה שיהיה ולכך צריך שמור ודו"ק.

עוד הביא שם במשכנות יעקב ראיה דחיישינן מהך דב"מ ל"ח חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מיקום אחר עיי"ש באורך, ובמחכ"ת זה בודאי במקום שיתברר שעשה האיסור, כמו הכא שיתברר שמכר תרומה לזרים בביאת הבעלים, ודאי חיישינין, ובסברות וגדרים אלו נסתרו ראיותיו אשר תקע בהן מסמרות עיי"ש ודו"ק.

יא

והיה כי יביאך כו' ונתנה לך וכו' והיה כי ישאלך בנך מחר וכו' פירוש אחרי הביאה והנתינה שהוא הכיבוש אז יאמרו מחר הרי אינו תיכף כשתבואו וינתן לך, וזה מבואר מאוד כר' שמעון דחובות שקבוע להם זמן הי' קרב בבמה גדולה בעת היתר הבמות וחובות שאין קבוע להם זמן לא היה קרב בבמה גדולה ג"כ ולכן פסח הקריבו תיכף בגלגל טרם כיבוש הארץ. ולכן כתוב לעיל והיה כי יביאך ועבדת כו' על עבודת הפסח, אבל בכור ומעשר דהוי חובה שאין קבוע להם זמן לא קרבו בבמה גדולה עד שילה וזה לכשיבוא הארון לשילה ויהיה אוהל מועד ונאסרו הבמות ואז יקריבו הבכורות דהם חובה שאין קבוע להם זמן למחר ישאלו כשיקריבו את הבכורות מה העבודה הזאת לכם, וחכמים ג"כ סברי דלא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים ובכור קרבן יחיד הוי ודו"ק.

יג

וכל פטר חמור תפדה בשה. עד שהוקם המשכן לא נתקדשו כהנים ובכורים הקריבו ולא פורש מה יעשה בהפדיון ופדיון בכור אדם היה הקדש או שקרב למזבח והשה היה מפריש לעצמו ושוחטו ואוכלו וזה עומק פשט המשנה פ"ק דבכורות מפריש טלה לעצמו שנא' וכל פ"ח תפדה בשה פירוש שאף שעדיין לא ניתן לכהן היה מצוה בהפרשה לאפקועי איסורי' כן הכא שלעצמו ואינו נותנו לכהן מפריש אותו לעצמו ודו"ק היטב.

וכל פטר חמור תפדה בשה כו'. וכל בכור אדם בבניך תפדה בגמ' שאל ר"ע את ר"א מה נשתנו פטרי חמורים ובירושלמי שקלים אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף אף אתם תנו בעד בכורכם חמשה שקלים עשרים גרה. והוא פלא אם נענשו עבור זה מדוע שבט יוסף צריך ליתן חמש סלעים ולמי לשבטו של לוי שהוא היה המוכר אם לא שהכוונה שאתם הסכמתם שפדיון אדם חמשה סלעים לכן יקח לוי פדיון נפש אדם חמשה סלעים ולא יותר מכפי מה שקצב בדמיו.

אמנם נראה עפ"י מה שדרשו ביתרו פ' כ"ט אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי אנכי הגדתי למצרים שברחתם כדי שישמעו וירדפו כו' והושעתי אתכם שנאמר ויושע ד' והכוונה כי אין שנוי רצון אצל השי"ת רק הכל בסיבוב הסיבות ועלילות בהשגחה נפלאה וכאשר תבוא צרה לאדם וינצל ממנה בישועת השי"ת אין זה שינוי חלילה ברצונו יתברך רק היה גלוי להשי"ת שהאדם צריך לבוא להצרה ולהנצל ממנה ובפרט יציאת מצרים אשר הכנסתן למצרים היה בגזירה מוחלטת וע"ז נכרת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו אשר היה צריך ליתן אותם בכור הברזל לצרף אותן אשר יהיו נכנעים בטבען ומוכשרים לייגע את נפשותם וילמדו החכמות הרמות אשר התנוססו אז במצרים שהיתה הממלכה האדירה בתבל, ועוד טעמים כמוסים וגלוים לחכמת הבורא, לכן כאשר פסח ד' על כל בכור בבני ישראל והרג כל בכור באדם ובבהמה אשר במצרים שמזה ראו ההשגחה הפרטיית ודביקות השי"ת לנבראים השומרים דרכיו וחוקיו צוה לזכרון אשר יקדישו כל בכור באדם ובבהמה ובזה נכלל גם ביאתן למצרים ע"י יוסף הבכור מרחל, וייחד את החמור לזכור את הכנסתן למצרים ע"י החמורים כמו שמבואר בפ' מקץ וישאו שברם על חמוריהם, לרמוז שהכניסה למצרים עד היציאה היה שלשלת ארוכה סיבות שונות אשר כולם כאחד התלכדו ללמד מפעלות תמים דעים אשר הכל בהשגחה מיוחדת ומאז מאבותם הנחיל אותם השי"ת לסגולתו וקדושתם וקרבתם להשי"ת הוא מן צור חצבנו האבות, וכמו הבכור אשר הוא קדוש מאליו בטבעו כן לא פסקה ההשגחה מזרע האבות מתחילת כניסתן למצרים שעל ראשון עד יציאתם, וע"ז יורה קדוש בכור אדם ופטר חמור ודו"ק.

מכילתא לא אם אמרת בלקוח שאינו נולד ברשותו, עיין בכורות דף נ"ו דאם מכרו ולקחו מיפסל בלקוח. רק לאו דוקא קאמר, שכן יצא מרשותו איזה שעה כו'.

יד

והיה כי ישאלך בנך מחר כו' והיה לאות על ידכה. יתכן כי זה יאמר האב אל הבן עד סוף הפרשה הכל מוסב על ואמרת אליו שתאמר לו אלו הדברים, וכמו שאמרו קטן היודע להניח תפילין אביו לוקח לו תפילין, ולכן אמר כי בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים, היינו אותי ואותך האב והבן ולכן בפרשת קדש כתיב הוציאך ד' ממצרים שזהו מדברי השם אל ישראל, כי שם אינו רשאי האב לאמר אל הבן והיה לך לאות על ידך כי שם מדבר הכתוב במי שאינו יודע לשאול וכמו דכתיב והגדת לבנך כו', ולכן כתיב ביום ההוא להוציא מר"ח, כי הוא אומר בלא שאלה ולכן סד"א שיאמר מראש חודש, ולזה כתיב ביום ההוא משא"כ בכולהו בנים כתיב כי ישאלך ובודאי אינו שואל רק בזמן שרואה שנוי ולא צריך למעט שיאמר לו רק ביום ההוא וכיון שהוא במדבר במי שאינו יודע לשאול לאו בר דעת הוא שיהא יודע להתנהג בקדושת תפילין וכמוש"כ תוספות בריש ערכין, ולכן אינו אומר לו אביו והיה לאות על ידכה וכן מפורש במכילתא על פסוק ושמרת את החוקה הזאת למועדה במי שיודע לשמור עיי"ש והבן כ"ז.

מכילתא מה העדות ר' אלעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים כו' שצריכין לעסוק בהלכות פסח עד חצות לכך נאמר מה העדות. פירוש, עפ"י מה ששנינו ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו השנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו הרי דאעפ"י שהן ב"ד בכ"ז בתורת עדות צ"ל להגיד אעפ"י שהעדים הן בעצמן חכמים, ה"נ כתיב עדות וצריך ג"כ לעסוק בהלכות פסח אפילו חכמים ודו"ק.

ונראה פשוט דר' אליעזר קאי לטעמו דסבר בברכות פ"ק דזמן פסח עד חצות לילה ולהכי אמר כאן עד חצות ולפ"ז מוכחא דסבר דאף מצה ומרור אינם נאכלים רק עד חצות דאל"ה הו"מ לאמר דחייבין לספר כל הלילה, דיש כאן בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ומזה ידע רבא דראב"ע סבר דמצה בזה"ז אינו נאכל רק עד חצות דכי אהדריה למילתא קמייתא הוא דאהדרה. (עיין סוף ערבי פסחים) וליכא כאן בעבור זה בדו"ק.

ובזה מדוייק לשון המסדר בהגדה, וכל המרבה לספר בי"מ [פירוש אפילו יותר מן החיוב] הר"ז משובח מעשה בר"א ור"י וכו' שר"א סובר דפסח נאכל עד חצות ור"י סובר כל הלילה שהיו מספרים [כולם] כל הלילה בי"מ הרי חזינא דכל המרבה לספר בי"מ אף יותר מחיובו הר"ז משובח ודו"ק.

התבונן נא שבכל הבנים כתיב כי ישאלך בנך לאמר לבד בהבן הרשע כתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם, ולא כתיב לאמר והוא עפ"י דרשת הספרי ואתחנן לאמר השיבני תשובה כו' והנה החכם ששואל מה העדות והתם ששואל מה זאת רצונם לדעת ולשמוע תשובה כי אותה הם מבקשים לא כן הרשע ששאלתו מה העבודה הזה לכם הוא רק לועג על העבודה שלדעתו הוא דבר בטל ואין רצונו בתשובה להוסיף דעה כי לא יחפוץ כסיל בתבונה ורצונו הוא שיהיה הקושיא אלומה כדי שיהיה הלעג חזק ולכן לא כתיב כאן לא שאלה ולא לאמר ודו"ק.

פרשת בשלח

יז

ולא נחם אלקים כו' כי קרוב הוא. במכילתא קרוב הוא הדבר שאמר הש"י למשה בהוציאך כו' את האלקים כו' קרוב הדבר לשוב למצרים כו', מכילתא ויתכן כי הושרש בלבבם טעיות העו"ג והבליהם ומושגיהם הזרים, לכן לא פעלה עליהם התגלות כבוד ד' ואמיתתו אשר הופיע עליהן פתאום לשלש חדשים לעקור מלבבם כל רע, וכשעשו אחדים מהם וערב רב העגל לא היה אחד [לבד חור] אשר התנגד עליהן ומיחה בידן, כי עוד לא נחקק בליבותם הוד מציאות אלקי יחיד בלתי מושג, משגיח על כל ומנהל כל בהנהגתו הפרטיות, ועל זה אמרו ובלבם יכזבו לו כמו שדרשו רז"ל, ואם היה מביאם תיכף אל ארץ האמורי, ארץ מלאה כל פסל ותבנית אשר נהבלו בכל העו"ג ותועבותיהן אז לא נעקר מהם ציורים הרעים ומחשבת און, לכן הוליכן במדבר ושם בדד ד' ינחנו, ונעקר מלבבם ונתרחקו מכל תעלוליהם והבליהם, ונתקיים ואין עמו אל נכר, שאין אצל ישראל שום שורש מאל נכר, וזה שאמרו כי קרוב הוא הדבר כו' תעבדון את האלקים כו' ולכן קרוב הדרך לשוב למצרים ליסודות מדעי חרטומיהם וכהניהם וזה הסיבה אשר עכבן השי"ת נורא עלילות להן במדבר ארבעים שנה ודו"ק.

ובמדרש, ורבינו הגדול אמר לפי שביקש הקב"ה ליתן אימתן של ישראל על עו"ג עכבן מ' שנה במדבר ומאיר להן בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה ושמעו כל העו"ג ונפלה עליהם רעדה שנאמר תפול עליהם אימתה, אחריו מה כתיב תביאמו ותטעמו. ובזה נראה טעם שהיו מתנבאים ירמיה ויחזקאל על כל הגוים מפלת השמחים על צרת ישראל והמעיקים להן בהיותן בגולה, כדי שאם יבואו הדברים ידעו העמים כולם שנבואה שורה בתוך ישראל אף לאחר גלותן, ויכבדו דברי נביאי ד' ולכן כאשר פקד ד' את עמו ע"י כורש והתנבאו חגי זכריה, האמינו הגוים כולן בנבואתם ונפל פחדם על העמים ולכן כתוב בעזרא ו' ושרי יהודה בנין ומצלחין בנבואת חגי זכריה כו' כי נפל פחד היהודים מדברי הנביאים על העמים והצליחו בנבואתן ופשוט. ועיין מש"כ בפרשה חוקת כיו"ב.

יט

ויקח משה את עצמות יוסף, עמו במחיצתו וזה שמת מותר להיות במחנה לויה, פסחים. ומשום זה אמרו לענין מעלות דדבריהם דמשתלח מן החיל, כן נכרים משתלחין מן החיל, דבגר תושב כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו עמך ישב, דכתיב עמך, לכן בכ"מ דמת בכלל עמו גם גר תושב מותר להיות, וכשם שאין מושיבין גר תושב בירושלים, כך אין מלינין בה המת ואין קוברין כו' ויעוין הלכות בית הבחירה בזה ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.