כף החיים/יורה דעה/קיט

כף החיים ‏ יורה דעה קיט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] החשוד לאכול דברים האסורים. כלל גדול צריך לדעת שכל דיני חשוד שבסימן זה. אין הכוונה שנתקבלה עדות בפני ב"ד שהאיש ההוא עבר על זה. דבכה"ג פסול גם לעדות. אלא אפי' חשוד שיצא עליו קול. והיינו קלא דלא פסיק. הוי חשוד. ערוך השלחן ס"ק כ. וכיו"ב כ' בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' קסז). דלא בעינן עדות ברורה. אלא גם באומדנא או בקול בלבד נקרא חשוד. תדע. דרוב ע"ה מעשרין הם. ואפ"ה נחשדו על המעשרות. משום דמיעוט המצוי נחשדו בכך. ועשו לכולם חשודים. וה"נ בשאר ענינים. ושכ"כ בשו"ת הרשב"א (סי' סד ותשפב). ובשו"ת הריב"ש (סי' קיג). ומהריק"ו (שרש לג). והרשד"ם (סי' מא). ושאר אחרונים. עכת"ד. וע"ע בחקרי לב (סי' קצג). ע"ש. וע' בשו"ת חיים ביד (סי' א) שכ' דאף הפוסקים הנ"ל לא אמרו אלא כשהוחזק הקול בב"ד. שראוי לפסלו ולחשדו על ידו. וכו'. ע"ש. וי"ל ע"ד. וע"ע בשו"ת מעשה איש (חיו"ד סי' יג). ומ"ש בזה. ע"ש. וע' בזבחי צדק להלן ס"ק קטז. ובמש"כ בס"ד לקמן ס"ק קכב. וע' בשו"ת פרשת מרדכי (חיו"ד סי' ז). ובשו"ת דברי חיים מצאנז ח"א (סי' ד). ובשו"ת הרמ"ץ (סי' יב-יג). ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (סי' ח). מיהו היכא דאויבים אפקוה לקלא לא נחשב חשוד ע"פ זה. ערוך השלחן שם. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל (סי' יז).

א) והנה ראיתי בשו"ת יד יצחק ח"א (סי' ה) ד"ה ועל דבר. שכ' שנ"ל דלא מקרי חשוד אא"כ יצא עליו קלא דלא פסיק שעשה איסור זה כמה פעמים ופרוץ הוא באיסור זה. ושכ"כ בשו"ת פני יהושע ח"א (חיו"ד סי' טז). משא"כ כששמענו עליו רק פעם א' אכתי לא נעשה חשוד לדבר א'. ע"ש. ולפענ"ד לא משמע כן מד' הפוסקים. אלא כל שנחשד שעשה איסור. ואפי' פעם א'. אינו נאמן עליו. וכן מבואר להדיא בש"ך להלן (ס"ק יח) דמ"ש הרמב"ם והש"ע דהחשוד על איסור שאינו נאמן עליו. מ"מ נאמן הוא בשל אחרים. ה"מ בחשוד. אבל במומר דהיינו שהוא מועד לכך. אינו נאמן אף בשל אחרים. ע"כ. וכ"כ הכנה"ג הגב"י או' כה. והבל"י סק"ט. והחכ"א כלל עא ס"ה. והזבחי צדק ס"ק לא. ומבואר מזה דחשוד מקרי אפי' אינו מועד לעבור על איסור זה. וכ"כ בשו"ת אבני צדק (חיו"ד סי' נג) דאף דבפ"א לא נקרא מומר מ"מ חשוד מיהא מקרי. והובאו דבריו בדרכי תשובה ס"ק לה. וכ"ש לפמ"ש האחרונים (בסי' ב) דאף בפעם א' חשיב מומר. וכמ"ש בכה"ח שם (ס"ק מז). כ"ש שנקרא שמו חשוד בפעם א'.

א) ודע דאף דקי"ל בעלמא שאין אדם משים עצמו רשע. נראה שאם הוציא קול על עצמו שעבר על איסור. או שמכר איסור לאחרים. הרי הוא חשוד לאותו דבר. וכדקי"ל בחו"מ (סי' לד סכ"ה. וסי' צב ס"ה) שאין עושין אותו עד לכתחלה. וא"כ ה"נ לענין איסור לסמוך עליו. ולא קרינן ביה "עד" א' נאמן באיסורין. לענין לכתחלה. וכ"כ בשו"ת השיב משה (סי' כב) ד"ה אך. ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' יג). ובשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"א סי' נא). וע' היטב בהפלאה (כתובות עב.) ע"ד הראב"ד שהובא ברשב"א והר"ן שם. וי"ל ע"ד. ויש להוסיף עוד לפמ"ש בשו"ת נוב"י תנינא (חאה"ע סי' קנו) דלא שייך לומר אין אדם מע"ר אלא כשחייב מלקות או מיתה שהתורה קראתו רשע (אל תשת רשע עד) אבל באומר שהכשיל אחרים שאינו נפסל לעדות. לא שייך לו' א"א מע"ר. ע"ש. וא"כ ה"נ כשאומר שהכשיל לאחרים חשיב חשוד לאותו דבר. אלא שד' הנוב"י נסתרים בזה מד' השטמ"ק (כתובות יח:) בשם הרמב"ן והרשב"א. שאף במשחק בקוביא וכיו"ב אמרי' א"א מע"ר. אע"ג דהוי מדרבנן. וכן דעת הרבה אחרונים. ומ"ש בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' ד אות יב) שכמדומה לו שבתשו' הרשב"א כ' סברא זו של הנוב"י הנ"ל. ליתא. דהרי הרשב"א עצמו כ' להיפך. וכן בשד"ח (מע' א כלל לג) האריך הרחיב בד"ז. והעיר על הנוב"י שלא שם עינו בד' הפוסקים בזה. ע"ש. ומ"מ העיקר כמש"כ לעיל לפסלו מטעם שאין עושים אותו עד לכתחלה. וכ"פ בערוך השלחן ס"ק כא. ודלא כהגאון בנין ציון ח"א (ס"ס מו) דלא נחית לסברא זו. וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א (סי' ב). ובשו"ת אורי וישעי (ס"ס סה). ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' מט).

ב

ב) אין לסמוך עליו בהם. פירוש לקנות ממנו. אבל נאמן הוא להתיר של אחרים. וכמ"ש מרן להלן סעיף ז. (ועמש"כ שם בס"ד). ט"ז סק"א. ש"ך סק"ב. (פר"ח סק"ב. שו"ג סק"ג. זבחי צדק סק"א.

ג

ג) ואם נתארח עמו לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. החשוד על דברים אסורים אסור לאכול עמו אפי' דברים המותרים כפירות וכיו"ב שמא יאכילנו גם דברים האסורים. וכדתנן (שבת יא). לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ותניא התם (יג.) לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה שמא ירגילנו אצלו ויאכילנו דברים שאינם מתוקנים. ע"ש. כ"כ הריא"ז הובא בשלטי הגבורים פ"ק דשבת. וכ"כ הט"ז סוף סק"ד בשם הד"מ שכ"כ בהגהות אשרי. וכ"כ הכנה"ג הגה"ט או' א. ושכ"כ בשו"ת מהרלנ"ח (סי' קכא). בל"י סק"ד. שו"ג סק"ד. וע"ע בנדרים (כ.) אל תהי רגיל אצל ע"ה שסופך להאכילך טבלים. ואל תהי רגיל אצל כהן ע"ה שסופך להאכילך תרומה. וע' בהרא"ש והר"ן שם.

ג) אולם הפר"ח סוף סק"ו כ' ע"ד הד"מ בשם הג"א הנ"ל. דליתא. ואינו מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא ומשנת חסידים. ע"כ. וכ"ה בלחה"פ סק"ו. ושבילי דוד סק"א. וק"ק שלא העירו מהגמ' שבת הנ"ל דמשמע דהוי מדינא. ואפשר דס"ל דלא גזרו אלא בכגון ע"ה החשודים על המעשרות שהיה דבר מצוי וגזרינן שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים. משא"כ בחשוד שהוא אדם פרטי ולא שכיח כ"כ לא גזרו. שו"ר להגאון בכור שור בחי' לע"ז (לט:) שהשיג על הפר"ח דאשתמיטתיה ד' הגמ' שבת הנ"ל. והוסיף שכן מבואר ברמב"ם (ס"פ י"א מהמ"א) שכ'. אם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו. ע"כ. וסיים הבכור שור לכן יתד היא שלא תמוט. ע"כ. וכ"ה במסגרת השלחן. וכן בערך השלחן. והוסיף העה"ש שכיו"ב פרש"י ע"ז (לח רע"א). ע"ש. וע"ע להגר"ד ביסטריץ בס' בית דוד סוף ס"ב שג"כ העיר מדנפשיה על הפר"ח מהגמ' שבת הנ"ל. וכן העלה מופת הדור האחרון הגרש"א אלפנדארי בשו"ת מהרש"א (חיו"ד סי' ז). ומפיו לפידים יהלוכו על חכם א' בזמנו שהיקל בזה ועשה מעשה בעצמו. ע"ש. וכ"פ בזבחי צדק סק"ה.

ד

ד) בהגה וי"א אפי' ממי שאינו חשוד רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו יין וכו'. הנה דבר זה הוא מחלוקת בין הרמב"ם הראב"ד (ס"ז יא מהמ"א). ומרן סתם כד' הראב"ד דסתם כל אדם סמכינן עליו אפי' באיסור תורה ומותר לקנות ממנו. וכ"ה ד' רש"י (ע"ז לט:). וכן הסכים המאירי שם. וכ"כ בחי' הריטב"א שם ושכן ד' רבותיו והרמ"ה הלוי ולזה הסכימו רוב הגדולים. ע"ש. וכ"פ בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (סי' שסו). ע"ש. וע"ע בשו"ת בית שערים (חיו"ד ס"ס רפז) שכ"ה ד' רש"י (יבמות פח.). והרשב"א והריטב"א (גיטין ב:) בהא דע"א נאמן באיסורין. ע"ש. וסברת הו"א שהביא הרמ"א היא ד' הרמב"ם. ורוב ככל האחרונים הסכימו לד' מרן המחבר להקל בסתם כל אדם. והרמ"א עצמו כ' בד"מ שהמנהג להקל כד' הראב"ד ומחזקינן לכל אדם בחזקת כשרות. וכ"פ הש"ך סק"א. ושכ"כ בתשו' רלב"ח (סי' קכא). כנה"ג הגה"ט או' ז. פר"ח סק"א. בל"י סק"ב. מקום שמואל בחי' ליו"ד כאן. כסא אליהו סק"א. מסגרת השלחן. ושכן הסכים עמו הג"ר מרדכי אשיאו ז"ל מצפת. וכן עמא דבר. ע"כ. זבחי צדק סק"ב. ושכן המנהג בעיר בגדאד. וכ"פ בכה"ח א"ח (סי' כ' סק"ב). ואף שהפר"ת סק"א נוטה להחמיר כד' הרמב"ם. אנן בדידן נקטינן כד' כל האחרונים הנ"ל. וע' בסמוך סק"ו.

ה

ה) ומיהו לענין קניית בשר אין לקנות מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אא"כ היה מוחזק בכשרות. כמ"ש מרן לעיל (ס"ס סה). וכ' הש"ך סק"א. דה"ט דהחמירו הטוש"ע בזה משום שדיני שחיטה מרובים ובקל יוכל לעשות שהייה או דרסה וכו' לכן אם לא הוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו. וכ"ה בפר"ח סק"א. שו"ג סק"ו. ואף שהפר"ת סק"א כ' לפקפק ע"ד הש"ך שאין זה דרכו של מרן. ע"ש. מ"מ הרי לדבריו ג"כ יש להחמיר בזה לדינא. וע"ע בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' יב אות ג). וע' בס' מקום שמואל שכ' שאין לחלק בין בשר לשאר דברים. ע"ש. ויש להחמיר. מיהו אף להש"ך י"ל דהשוחט לאחרים חשיב שפיר כמוחזק בכשרות. ודוקא בשוחט ומוכר לעצמו בעינן שיהיה מוחזק בכשרות. כ"כ בשפתי דעת (סי' א סק"א). ערוך השלחן סק"ח. שבילי דוד סק"א. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (סי' יב). ובשו"ת חתן סופר (סי' יט). ובשו"ת עמודי אור (סי' מב). ובשו"ת נהרי אפרסמון (סי' מט).

ו

ו) ומ"מ אף דמעיקר דינא נקטינן להקל לקנות מסתם כל אדם. טוב לחוש לד' הרמב"ם בזה"ז דאחסור דרי. וכמ"ש הט"ז סק"ב. משום שנתקלקלו הדורות. וכ"כ בס' בית הלל (ס"ס סה) שמזה נראה כמו שתיקנו בפנקס המדינה שלא ליקח שום דבר מאכל או יין אא"כ יש ביד המוכר תעודה מהאב"ד שנעשה בהכשר. ואף במוחזק בכשרות נהגו כן משום לא פלוג. ומיהו אם נאבד ממנו כתב ההכשר והוא מוחזק בכשרות יש לסמוך עליו ולהאמינו. ע"כ. וכ"כ בל"י סק"א. לחה"פ סק"ב. כרם שלמה. וכ"ש בדור זה שבעוה"ר הפרוץ מרובה על העומד. וכ"כ בערוך השלחן סק"ט. וכיו"ב כ' הכנה"ג הגה"ט אות ח בשם הרשד"ם סי' צ שאף לד' מרן אם יש אמתלא לחוש בדבר ואין האיש מוחזק בכשרות חוששים להחמיר. והובא בבל"י סק"ב. מסגרת השלחן. זבחי צדק. סק"ג. וכ"כ בחכ"א כלל עא ס"א שאין לקנות בשר ויין וחלב ופת אא"כ ממי שמכירין אותו שמוחזק בכשרות דאל"כ יש לחוש שמא המוכר חשוד על לפני עור. וכן ראוי לנהוג בזה"ז. וכו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ע). וע"ע בשו"ת הרמ"ץ (סי' יב או' ג). ובבכור שור בחי' לע"ז (לט.). ובמוחזק בכשרות מיהא יש להקל. וע"ע בס' נהר מצרים (דע"ה ע"א).

ז

ז) אם נתארח אצלו אוכל עמו. אין ר"ל דלכתחלה אסור להתארח אצלו כדי לאכול עמו. דהא אפי' בחשוד למכור כ' הטוש"ע ס"ב שמתארח אצלו ואוכל עמו. אלא כיון דמרן המחבר כ' אם נתארח לרבותא דקמ"ל דאף בדיעבד אסור לאכול עמו. נקט הרמ"א נמי ל' דיעבד. ולעולם דאף לכתחלה שרי. ש"ך סק"ד. כנה"ג הגב"י או' ט. פר"ח סק"ד. בל"י סק"ג. לחה"פ סק"ד.

ח

ח) החשוד לאכול דברים האסורים ויש לו אשה יראת ה' והיא משגיחה על המטבח לבלתי היות שם עירוב מאכלות אסורות. נראה שמותר להתארח בביתם ולאכול מסעודתם וכדקי"ל (בע"ז לט.) בת חבר או אשת חבר שנישאו לע"ה הרי הן בחזקת כשרות עד שיחשדו. וכ"פ רמב"ם (פ"י ממעשר ה"ג). וע"ע בשו"ת עולת יצחק (סי' קפ"ד). ע"ש. וכיו"ב ראיתי למהר"ח פלאג'י ברוח חיים סק"א. שכ'. שראה לכמה יר"ש שאינן נזהרים מלעשות סעודה בבית החשוד לאכול. דבריא להו דהבעה"ב אינו חשוד להאכיל. ובפרט אם אשתו צדקת וזהירה הרבה שאין חשש דליספי איסורא לאינשי. ע"כ. ובאמת שאף שאפשר לסמוך על טעם הב' באשתו כשרה. מ"מ בלי זה אין לסמוך עמ"ש שבריא להם שהבעה"ב אינו חשוד להאכיל. דקי"ל כרבנן דר"י (פ"ב דדמאי מ"ב) שאמרו. על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים. ע"ש. והן אמת דהרא"ה בבד"ה (דקי"ט ע"ב) ס"ל דנאמן בכה"ג. משום דטפי זהיר איניש במאי דיהיב לאחריני. ע"ש. מ"מ הרשב"א במשמרתו שם דחה ד' הרא"ה ממתני' הנ"ל. וע"ש. וכ"כ התשב"ץ ח"ג (סי' פג) שסברת הרא"ה אינה מתקבלת כלל שלא מצינו שיהא דמא דחבריה סומק טפי מדמי דידיה. ע"ש. וכ"כ עוד בח"ב (סי' רא). ואף שהתשב"ץ עצמו בח"א (ס"ס סג) רצה לפרש כהרא"ה. מ"מ כ' שהפי' הנכון בגמ' כפרש"י והרשב"א לאסור. ע"ש. וע' בס' קהל יהודה ס"א. ובעה"ש סק"ג. ובעה"ש חו"מ (סי' לד ס"ק מז). ולכן נראה להחמיר. ועמש"כ לקמן ס"ק יא.

ט

ט) [סעיף ב'] אם אינו חשוד לאכול דברים האסורים אבל הוא חשוד למכרם מתארח אצלו ואוכל עמו. וסתם חשוד למכור אינו חשוד לאכול. דנהי דלא קפיד על איסור לפני עור לת"מ. מ"מ מיכל לא אכיל איסורא. אבל החשוד לאכול כ"ש שחשוד למכור. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ה. פר"ח סק"ה. פר"ת סק"ה. לחה"פ סק"ה. מסגרת השלחן. זבחי צדק סק"ו. וע' בשו"ת מהרש"ם ח"ו (סי' פג) ד"ה אולם. ובדעת תורה (סי' ב ס"ק כה). ובשו"ת חקרי לב (סי' קנ דרכ"ה ע"ג) ד"ה אך את זה.

י

י) ואוכל עמו. אבל לקנות ממנו אסור. ואפי' אם נותן ממנו לחשוד לטעום והוא אוכל מזה. אפ"ה אסור לקנות ממנו. שהחשוד מעלה על דעתו כל מה שישתלשל מעסק המכירה. וחושש שמן הסתם יאמר לו הקונה לטעום ממנו. ואדעתא דהכי נחית לטעום ממנו כשיצטרך. פר"ת סק"ב. זבחי צדק סק"ז. [וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' נא) בד"ה ועוד. ובשו"ת נהרי אפרסמון (חאה"ע סי' נג או' ג ) דהא דקי"ל (חולין ד.) דמהני בכותי בכה"ג. משום דמדינא בלא"ה נאמן ואינו אלא בירור בעלמא. ע"ש. ועוד יש לחלק בין כותי לחשוד.] ומיהו אם מצאו אוכל מעצמו ממאכל זה מותר לקנות ממנו. פר"ת וזבחי צדק שם.

יא

יא) וכן אם שולח לביתו מותר. והרא"ה בבדק הבית (דקי"ט ע"ב) מתיר בזה אף בחשוד לאכול. ומיהו אנן לא קי"ל הכי. והעיקר כד' הרשב"א במ"ה שם. וכ"כ המאירי (ע"ז לט:) והתשב"ץ ח"ג (סי' פג). פר"ח סק"ו. שו"ג סק"ט. מסגרת השלחן. עה"ש סק"ג. ומיהו אף לד' הרשב"א י"ל שאם נתברר לנו שאע"פ שחשוד לאכול אינו חשוד להאכיל. ושיגר לו במתנה מותר. כ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"א (ס"ס סג). וצ"ע. ואף לד' הרא"ה החשוד לאכול אסור לקנות ממנו ולא התיר אלא בשיגר לו במתנה. בית דוד.

יב

יב) בהגה עובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד. פי' לא מקרי חשוד לאותו דבר עד שיעבור שלא לתיאבון. ומיירי בענין שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון. הילכך אמרינן דאותו הפעם ודאי היה עובר לתיאבון. אבל עתה למה יעבור. ש"ך סק"ו. וכ"כ הפר"ח סק"ו דמיירי הכא בדידעינן דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לכן מותר לאכול עמו משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא הלא"ה אסור. ע"כ. ובזה א"ש קו' הט"ז סק"ד. וכ"כ בנקה"כ. ומ"ש בלחה"פ סק"ו דהט"ז חולק על הש"ך. המעיין יראה שגם הט"ז מודה בזה לדינא. ושו"ר בבל"י סק"ד שהעיר כן על הלחה"פ דלדינא גם הט"ז מודה להש"ך בזה כיון שאין לחוש שיעבור גם עתה לתיאבון. וכ"פ בשו"ג סק"ט. מסגרת השלחן. מקום שמואל בחי' ליו"ד. בית דוד ביסטריץ. חכ"א כלל עא ס"ד. זבחי צדק סק"ח. ודלא כה' ערוך השלחן ס"ק יג. שכ' דאין לסמוך ע"ז דאולי אין ההיתר טוב כהאיסור וכו'. ע"ש. והעיקר כד' האחרונים. גם לפ"ד הש"ך והאחרונים ניחא קו' שו"ת בנין ציון החדשות (סי' י) ממ"ש התוס' סנהדרין (ט:) ד"ה לרצונו. א"נ ה"נ יצרו תוקפו וכשר לעדות אחרת ולא ארביעה דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אלמא דאע"ג דהוא אנוס יותר מאוכל נבלות לתיאבון אעפ"כ אינו נאמן על הרביעה מטעם דהוי חשוד על הדבר. א"כ כ"ש בזה שאינו נאמן על אותו דבר שחשוד עליו. ע"כ. ולפמ"ש הש"ך לק"מ דעכ"פ לא נחשד שיעשה להכעיס. כדק"ל (בסי' ב ס"ד) מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה פגומה ואומר ששחט בסכין היפה נאמן. וע"ע (שם ס"ב) ובאחרונים. ודו"ק. וע"ע להלן ס"ק מו. ומיהו לפמ"ש החק יעקב (סי' תמח ס"ק יד) דהמומרים דהאידנא הוו כמומרים להכעיס. והובא להלכה בכה"ח (שם ס"ק ס). וכ"כ בפתחי תשובה אה"ע (סי' קמא ס"ק יב). ע"ש. ה"נ לנ"ד שאין לאכול מהחשוד לאכול נבילות לתיאבון, דכולהו בחזקת עושים להכעיס. וכ"כ בית הלל לעיל (סי' ב סק"ב) וז"ל. ונראה דעכשיו בזמנינו החשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלים ממנו שום דבר מאכל שיש לחוש בו חשש איסור וכו'. ע"ש. וכ"ה בכף החיים לעיל (סי' ב ס"ק כד). ע"ש.

יג

יג) [סעיף ג'] מותר ליתן משלו לחשוד לאכול כו' כדי שיתקן או יבשל לו. והיינו דוקא באופן שנותן לו כליו שלו לבשל לו בהם. אבל לבשל בכליו של חשוד אסור. כ"מ מהפר"ח ס"ק יט. קהל יהודה. זבחי צדק סק"ט.

יד

יד) ולא חיישינן שמא יחליפנו. והא דמשמע מד' הרמ"א בהגה לעיל (סי' קיח ס"א) שישראל חשוד אין מפקידים אצלו דבר האסור מה"ת אלא בב' חותמות ודבר האסור מדרבנן בחותם א'. התם מיירי שהוא חשוד להחליף. וקיצרו שם בדבר דלא נחתי לפרושי איזהו חשוד. א"נ יש להעמידו בחשוד לדברים שאין הרבים רגילים להקל בהם. דאז הוא חשוד להחליף. כמ"ש בש"ע (סי' קיח ס"ח. ובס"ס זה). ב"ח. ש"ך סק"ז. ועמש"כ לעיל סי' קיח ס"ק פג.

טו

טו) כיון שאינו חשוד על הגזל. ואע"ג דהחשוד לאכול כ"ש שחשוד למכור (וכנ"ל בסק"ט). וכשמוכר דבר איסור ולוקח מעות תמורתו הו"ל גזל גמור שאילו היה הקונה יודע לא היה לוקחו בכלל. מ"מ כיון שהוא דרך מכירה מורה בו היתר, אבל לגזול ממש או להחליף בידים לא נחשד. ש"ך סק"ח. ערוך השלחן ס"ק טו. זבחי צדק סק"י.

טז

טז) כיצד הרי שנתן לחמותו החשודה על האיסור. הנה הרמב"ם (פי"א מה' מעשר הי"ב) פסק שאין חמותו חשודה להחליף. וכד' הירושלמי (ספ"ג דדמאי) דרבנן פליגי אמתני' דסתמא כר' יהודה. והלכה כחכמים. וכמ"ש הכ"מ שם. וכן הסכים המאירי בפ"ק דחולין (ו.), שהואיל ועיקר החשד כשנתקלקל התבשיל, רוב נשים פקחות הן לענין זה וחזקה עליהן שאין תבשיל מקולקל יוצא מתחת ידן. ע"כ. גם מהר"י קורקוס (ה' מעשר שם) הסביר פסק הרמב"ם כד' הירוש'. ושכן נראה דעת הר"ש. וכ'. ויש חולקין על רבינו בזה ופוסקים דחמותו כפונדקית. ועל רבינו יש לסמוך. ע"כ. ובס' בית הלל סק"א כ' לתמוה על מרן המחבר שפסק דלא כהרמב"ם בזה. וגם לא הביאו אפי' בשם י"א. ע"ש. גם הפר"ת סק"ג כ' להסביר ד' רמב"ם שאינה מאכילה לחתנה ולבתה דבר איסור שיקפידו ע"ז. וסיים. שלא ראה הכרע למה שפסק מרן דלא כהרמב"ם. אשר ע"כ כל שיש צד קולא יש להכריע להקל. ע"כ. אולם הפר"ח בקו"א סי' זה יצא לישע ד' מרן. ודחה ד' הבית הלל הנ"ל. שמכיון דהכי הויא סתמא דמתני'. מה בכך שיש חולקין. אמרינן בכה"ג אם רבי לא שנאה ר"ח מנ"ל. וכן בגמ' דידן (חולין ו.) משמע דהלכתא היא. וכן פסק הרמב"ם עצמו בפי' המשנה. ולכן פסק מרן המחבר עיקר. ע"כ. ויסוד פסק מרן נשען ע"ד הרשב"א בתה"א (דקי"ט ע"ב) ובחי' לחולין (ו:). וכ"כ הטור. וע' בשו"ת חת"ס ח"ו (סי' יא) שמקיים פסק הש"ע. והסביר ד' הרשב"א דס"ל דרבנן לא יחלקו על המציאות דרוצה בתקנת בתה. אלא דס"ל דגבי טבל הואיל ואפשר לה לעשר ולתקן לא תאכיל את בתה טבל. ומש"ה פסק כן הרמב"ם בהל' מעשר. אבל הרשב"א מיירי בשאר איסורים שאין להם תקנה ובזה כ"ע מודים שרוצה בתקנת בתה וחשודה להחליף. וכו'. ע"ש. וע"כ נראה דלמעשה נקטינן כפסק מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו. וכ"כ במסגרת השלחן. ומ"מ נראה שאם יש עוד איזה ספק בזה חזי לאצטרופי להקל וכעין מ"ש הפר"ת. וע' בעה"ש סק"ד. ובערוך השלחן ס"ק טז-יז.

יז

יז) שבושה מחתנה ורוצה בתקנת בתה. ולא שנא בין חמותו מן הנישואין או מן האירוסין. כדאי' בירוש' ספ"ג דדמאי. עה"ש סק"ד. זבחי צדק ס"ק יא. ולאו דוקא חמותו אלא ה"ה לקרובו או אוהבו הרוצה בתקנתו. כ"מ מד' רשב"א בתה"א שהובא בב"י. שו"ג ס"ק י"ג.

יח

יח) ומיהו בשכנים אין לחוש לחילוף שאין שכנו חושש לתקנתו. וגם לא שייך טעמא דמורי היתרא שדרך שכנים לטרוח זה לזה. תוס' חולין (ו:) ד"ה התם. פר"ח סק"ז. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק יג. דרכי תשו' ס"ק יט. (ושם ט"ס).

יט

יט) וכן הנותן לפונדקית כו' ומחלפת הרע בטוב. ולפ"ז אם ידוע שאינה בושה מהאכסניא כדרך הפונדקיות עכשיו דלא איכפת להו בשל אורח מותר. וזהו לפרש"י (חולין ו:) שפי' מ"ש בגמ' בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא. בניחותא. שמחלפת לטובתו. אבל לפי' התוס' שם שפי' דהוי בתמיה ומחלפת הטוב ברע. ומורה היתר שטרחה בשבילו. אדרבה כשאינה בושה ממנו יש להחמיר יותר. אלא דלדידהו י"ל דהיכא דמשלם לה שכר טירחא אפשר דלא חשידא לאחלופי דלא מוריא היתרא. ש"ך סק"ט. פר"ח רק"ח. ולענין דינא נראה דנקטינן כפירש"י. שכן גם הרשב"א והמאירי (חולין ו:) מפרשים כדבריו. וכן דעת הרשב"ץ בתשו' ח"א (תוך סי' קמד). ע"ש. ולכן אם ידוע שאינה בושה מהאכסנאי מותר. ואם יש לחוש שבושה ממנו אפי' נותן לה שכר טירחא אסור. וכן פסק בזבחי צדק ס"ק יב שכן עיקר.

כ

כ) [סעיף ד'] החשוד לדבר א' אינו חשוד לדברים אחרים. כל זה בחשוד לאכול ד' איסור. אבל החשוד למכור שעובר על לפני עור אפי' באיסור שאינו חמור כ"כ ואפי' הוא מסוג אחר (ע' להלן ס"ק כו) שפיר נעשה חשוד על לפני עור של איסור חמור ואפי' הוא מסוג אחר. שו"ת נטע שורק (חיו"ד סי' מד). וכ"ה בשו"ת אפרקסתא דעניא (ס"ס ע). ולפע"ד אין זה ברור. שמכיון שהאיסור האחר חמור יותר בעיניו אינו חשוד אף בהכשלת אחרים עליו. וכן משמעות הפוסקים בסעיף זה דקאי על כל הנאמר לעיל בין בחשוד לאכול דבר א'. בין חשוד למכור דבר א'. שלא נחשד לאיסורים אחרים. וכ"כ בערוך השלחן ס"ק כב. החשוד למכור ד' איסור במקום היתר אסור לקנות ממנו אותו דבר לעולם. אבל דבר שלא נחשד עליו מותר לקנות ממנו. שהחשוד לדבר א' אינו חשוד לכל הדברים. ע"כ. אכן מצאתי בשו"ת חקרי לב (סי' קנה ור"ס קסב) שהאריך למעניתו בד"ז והעלה להחמיר. ע"ש. וכ"כ זבחי צדק להלן (ס"ק צד). ויש להחמיר. וע' לקמן ס"ק קיח.

כא

כא) אבל כל מה שצריך לאותו דבר נחשד גם עליו. פי' עונש חשוד יש עליו שלא למכרו כלל. אפי' אם לא רצה למכרו רק לבדו. ט"ז סק"ו. בל"י סק"ה. וכיו"ב כ' הש"ך סק"י. פר"ח סק"ט. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק יד טו. ודע שבזה נחשד אף באיסור חמור ממנו כשהוא צריך לדבר שנחשד עליו וכמ"ש הב"ח. וע"ע בעה"ש (סי' ב סק"ט).

כב

כב) כגון מי שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן. טבח החשוד על החלב חשוד על כל האיסורין דדבר שאין הרבים מקילים בו הוא. ב"ח. והש"ך ס"ק יא כ' לדחות דבריו, והוכיח מהתוס' חולין (ה:) ד"ה מע"ה. דהחשוד לאכול חלב אינו חשוד לד"א. ע"ש. וכ"ה בכנה"ג הגה"ט או' יג. פר"ח סק"י. מסגרת השלחן. וכ"כ בשו"ת ברית אברהם (חיו"ד סי' ח אות ב). וכ"ד מהרי"ט אלגאזי בס' הלכות יו"ט ספ"ד (דקכ"א ע"א). ע"ש.

כג

כג) והיה מרגיל הנערים לבא לקנות באגוזים. כ"ה בטור. אבל בגמ' דהוה משבש לבני טבחי באמגוזי כי היכי דלייתו ליה תרבא ומוכרו במר דכנתא. ולדינא הכל אמת. ובין אם נותן להם אגוזים כדי שיקנו ממנו חלב ובין אם עושה כן כדי שיביאו לו חלב למכור קנסינן ליה שלא ימכור אפי' אגוזים. פר"ח סק"י. זבחי צדק ס"ק טז. ערוך השלחן ס"ק כב. וכ' הפרישה שאפי' לא ראינו שנעשה האיסור ע"י אגוזים אנו חוששים שמא יעשה איסור ע"י זה שירגילם לבא אצלו. והט"ז סק"ז חולק עליו. דדוקא אם נעשה כן באמת קנסינן ליה. ובערוך השלחן שם מדייק מהגמ' כד' הפרישה.

כד

כד) קונסים אותו שלא ימכור אפי' אגוזים. ואם בדיעבד קנו ממנו אגוזים אם ישנו למוכר יש להחזירם לו ומחזיר את הדמים. ואם אינו למוכר. האגוזים אסורים כדין השומן. שאם לא קנסוהו אלא לכתחלה שלא ימכור. מה הועילו בתקנתן. הרי ימשיך לחלק לתינוקות כמעשהו הראשון בחנם. א"ו דאגוזין אסורים וגדולים מוחים בקטנים לבל יאכלום כדין שאר איסורין. פרי תואר סק"ד. ואינו מוכרח כ"כ. שהואיל ואסור לקנות ממנו אגוזים הגדולים מזהירים לקטנים לבל יגשו אליו. והוא עצמו לא יניח בחנותו אגוזים רק בכדי לחלקם בחנם הואיל ואסור לו למכרם. וכן בזבחי צדק ס"ק יז כ' לדחות ד' הפר"ת. וכ' ובמחכ"ת וחסידותו אין בידינו לגזור גזירות שלא נזכרו בש"ס ופו' מכח דקדוק קל. ומסתמות הגמ' והפו' נראה שאם קנו ממנו האגוזים מותרים. ע"כ. ודלא כמ"ש בדרכי תשו' סק"כ לדייק מל' הפר"ח סק"ט שכ' "דהו"ל כאילו היה האיסור עצמו" וחשוד עליו שאסור לקנותו ממנו. דס"ל כהפר"ת דאף בדיעבד אסור. ע"ש. דליתא. דדוקא לענין זה אמר כן "שאסור לקנותו ממנו". ותו לא מידי.

כה

כה) [סעיף ה'] החשוד על איסור חמור חשוד על הקל ממנו בעונש. אא"כ חמור בעיני בנ"א שנזהרים בו יותר מבחמור. כללא דמילתא שהעיקר הוא בזה מה שחמור יותר בעיני בנ"א. והוא הנקרא חמור. אע"פ שלענין עונש הוא קל יותר. ולא משגיחין כלל בחומר דעונש. זולת אם הם שוים בעיני הבריות אז אזלינן בתר קל וחומר דעונש. וכ"ש אם הוא אמור גם בעונש וגם בעיני הבריות. וכ"כ הרא"ש (בכורות לו.). והוכיח כן מדתנן החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית. אע"ג דודאי דמעשר חמור משביעית שאינה אלא בעשה. דקי"ל לאכלה ולא לסחורה. ולאו הבא מכלל עשה עשה. אלא דכיון דאיכא דחמירא ליה שביעית וכו'. ע"ש. כ"כ הפר"ח ס"ק יב. וכן דעת הלבוש. וכ"נ במסגרת השלחן. ודלא כהש"ך ס"ק יב שמצדד בזה בד' מרן והניח בצ"ע. וכן בזבחי צדק ס"ק יח הסכים להפר"ח וכד' הרא"ש. וכ"כ בס' בית דוד ביסטריץ. וכן העלה בשו"ת בית שערים (חיו"ד ס"ס רפ"ז). וכן דעת הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' א אות ה). ע"ש.

כה) וראיתי בס' ערוך השלחן ס"ק כ"ג וכ"ו שכ' להקשות ע"ד מרן דס"ל דאינו חשוד על הקל ממנו בעונש אם הוא חמור בעיני בנ"א. דמנ"ל הא. והרי בגמ' אינו מבואר אלא בעונשים שוים "כגון מע"ש ושביעית ששניהם בלאו" אבל על הקל בעונש ודאי דחשוד אף שהוא חמור יותר בעיני בנ"א וכו'. ע"ש. ואשתמטיתיה דברי הרא"ש הנ"ל דאדרבה מהכא קמוכח לה ומשום דשביעית אינה אלא בעשה. וכן מפורש ברש"י יומא (פג:) ד"ה פגי שביעית. ובתוס' חולין (קכו:) ד"ה היכא. דשביעית הויא בעשה. איברא דבירוש' (פ"ג דדמאי ה"א) קאמר. טבל בעון מיתה "ושביעית בלא תעשה". אולם בגה"ש שם העיר דלאו דוקא הוא. ע"ש. וע"ע בשו"ת הריב"ש (סי' פז). ובמנחת חינוך (מצוה שכט). ויש לפלפל בזה ואכמ"ל. וכמו כן יש להעיר מד' הרא"ש הנ"ל עמ"ש מהר"ם בן חביב בתוס' יוהכ"פ (יומא פג.) לפלפל אי שביעית דהויא בעשה חמירא מנבלה דהויא בל"ת. לפמ"ש רמב"ן (בפר' יתרו) דמ"ע גדולה ממל"ת, ולכן עשה דחי ל"ת. ע"ש. וע' ביבמות (ז.) דעשה דוחה ל"ת אע"ג דל"ת חמיר מיניה. וע' הטעם בזה בדברי רבינו נסים גאון (שבת קלג סע"א) בדפוס וילנא. וע"ע בריש ס' הליכות עולם. וכבר עמדו האחרונים ע"ד הרמב"ן הנ"ל. ע' בס' יד מלאכי (כלל תקטו) ובמחב"ר א"ח (סי' שכח דע"ה ע"ב). ובשו"ת עולת יצחק (סי' מו). ובשו"ת חידושי אנשי שם (ס"ס פא). ובס' ימי שלמה (דס"ו ע"א). ועוד. וי"ל ע"ד האחרו' הנ"ל. לא עת האסף כאן. וע"ע בדעת תורה (סי' ב ס"ק כה). ועכ"פ לדינא העיקר כד' הרא"ש והאחרונים בנ"ד. וע"ע בשו"ת נדיב לב ח"א (סי' עו). ע"ש.

כו

כו) הא דקי"ל החשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל. היינו דוקא במין איסור אחד. כגון ששניהם בדבר מאכל וכיו"ב. אבל בשני מיני איסורין החשוד לדבר החמור אינו חשוד אפי' על הקל ממנו. וכדקי"ל (בסי' ב' ס"ז) מומר לערלות אינו מומר לשחיטה. כ"כ הב"י בסוף הסימן לד' הרשב"א בתשו' המיוחסות (סי' קע). ב"ח. ש"ך (ס"ק יב). ט"ז (סק"ח). פר"ח (ס"ק יב). בל"י (סק"ו). מסגרת השלחן. זבחי צדק (ס"ק יט). שו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' נז). שו"ת בנין ציון ח"א (סי' מו). שלחנו של אברהם סק"ד.

כו) והנה בדגול מרבבה הקשה ע"ז שאין ראיה ממומר לערלות. שאע"פ שמילה חמורה משום שיש בה עונש כרת. מ"מ יש לו זמן למול כל ימיו. משא"כ שאר איסורין שאם עבר אין לו תקנה. ע"כ. ולכאו' באנו למחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"א מה' מילה ה"ב). דלרמב"ם שכ' שאינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. יש לדחות ראית הרשב"א וסיעתו. אבל לד' הראב"ד בהשגות שם. שבכל יום עומד באיסור כרת. ראית הרשב"א אימתני ותקיפא. וע' בכ"מ שם. וע' בס' החינוך (מצוה ב) שכ'. שאם לא מל עצמו משהגיע לכלל עונשין דהיינו בן י"ג שנה חייב כרת. ע"כ. והוא כד' הראב"ד הנ"ל. שו"ר בס' בית דוד ביסטריץ (דל"ה ע"א). ובס' יד אברהם. שתי' קו' הדג"מ עפ"ד הראב"ד והחנוך הנ"ל. אולם אכתי לא ברירא מילתא בד' הראב"ד הנ"ל שאולי גם הוא יודה שאם מל לאחר מכן פקע ממנו איסור כרת למפרע. וכן מצאתי במאירי (קדושין כט.) שכ'. וכל יום ויום עומד באיסור עון שיש בו כרת עד שימול או ימות בעון כרת. וגדולי המחברים (הרמב"ם) כ' שאינו בכרת עד שימות. והכל אחד. שכל שהוא חי אפשר לו למול ולהפקע מן הכרת. עכ"ל. הרי שהמאירי משוה בזה ד' הראב"ד לד' הרמב"ם. וכ"כ הרב המו"ל שם. וע' בתוס' מכות (יד.) ד"ה לאפוקי. שג"כ כ' כהראב"ד דלעולם כ"ז שלא מל עונש כרת עליו. וע' בהגהות מהר"ץ חיות שם. דפשיט"ל דמיד כשמל פקע ממנו הכרת למפרע. ע"ש. ותנא דמסייע ליה הוא המאירי הנ"ל. ולכאו' י"ל דבהאי מילתא תלויים ב' תי' התוס' (מגילה כ.) ד"ה דכתיב. ע"ש. ואכמ"ל. ומעתה קמה וגם נצבה דחיית הדג"מ הנ"ל. וע' נחל איתן ה' מילה (שם).

כו) אולם י"ל דהואיל ואף לד' הרמב"ם בכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מ"ע. (וכמ"ש הרמב"ם ה' מילה שם) נמצא שיש איסור עשה על כל יום שלא מל. ובזה נראה דלא פקע האיסור. וגם אם ימול אח"כ איסורא דעביד עביד. והרי ידועים ד' הר"ן (יומא פג.) דאיסור נבלה שעובר בלאו על כל כזית חמירא משחיטה בשבת דהויא איסור סקילה. הואיל ואינה אלא פעם א'. ע"ש. והוא הדין באיסור ערלות. מלבד החומר שבאיסור דהוי עון כרת. יש בו ג"כ ביטול מ"ע בכל יום שבהצטרפות הימים חמור יותר מאיסור נבלה. (והגם דבשחיטת בהמה נמי יש איסור נבלה בכל כזית שבה. מ"מ הרי האמינוהו גם על שחיטת עוף קטן שאין בו יותר מכזית). ואפ"ה נאמן לשחיטה. כנלע"ד. וע"ע בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' ד) שכ' ליישב קו' הדג"מ. דלק"מ. כיון דאזלינן בתר החמור לבנ"א. ומצות מילה חמורה מאד שאפילו הפושעים שעוברים על עבירות חמורות. מ"מ אינם עוברים על מצות מילה בזמנה וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' ו) מ"ש ע"ד הדג"מ בזה וי"ל ע"ד. ועכ"פ אף הדג"מ לא כ' אלא לדחות הראיה שהובאה בש"ך. אבל לדינא אין לזוז מד' מרן הב"י וכל גדולי האחרונים שהביאוהו להלכה. ולאפוקי ממ"ש בשו"ת שם משמעון פאלאק (חיו"ד סי' ב). שממאן בסברת הב"י והש"ך והט"ז. משום שהפוסקים לא חילקו אם הם ממין א' או מב' מינים. וכבר הדג"מ השיב על הש"ך בזה. וכו' ע"ש. ואין דבריו נכונים להלכה. והעיקר כד' הב"י והאחרונים ז"ל. ויתד היא שלא תמוט.

כז

כז) החשוד לאכול טרפה אינו חשוד לאכול נבלה דחמירא טפי. כ"כ הש"ך בנה"כ (סי' כז). והפר"ח (סי' לג סק"ה). והשמ"ח (סי' כ ס"ו) ובש"ע הגר"ז (סי' לג בקונ"א סק"ז). והפמ"ג (סי' א' שפ"ד סק"ח). איברא דאנן קי"ל דטבח שיצאה טריפה מתחת ידו אסור לאכול משחיטתו. וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' כ). והריב"ש (סי' קיג). ויתבאר להלן בסעיף טו בס"ד. הרי דנחשד על איסור נבלה ג"כ. כבר תי' בשו"ת חקרי לב (סי' קסב) דהתם דמיירי שנחשד להאכיל לאחרים דקאי בלאו דלפני עור. מש"ה כל האיסורים כחדא שריין לדידיה להכשיל אחרים. דכולהו בלאו דלפ"ע איתנהו. (וכנ"ל בסק"כ). אבל האוכל טריפה אה"נ דלא נחשד על הנבלה. ע"ש. וכן ד' הגאון מהר"ם שיק (חיו"ד סי' ז') שהחשוד על הטרפה לא נחשד על הנבלה. וכ"כ בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד סי' ב אות ג) ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת (חיו"ד סי' ה). ע"ש.

כז) אולם ראיתי בדרכי תשובה לעיל (סי' ב' ס"ק כו) שכ' בשם הגאון יריעות שלמה, שהחשוד על הטריפה חשוד גם על השחיטה. ואע"ג דאיסור נבלה חמור מטריפה. וקי"ל דהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור. זה אינו. דהיינו דוקא בב' איסורים. אבל באיסור א' כל ששניהם מה"ת שפיר נחשד מהקל לחמור. וה"נ נבלה וטרפה איסור א' הם. וכמ"ש הרמב"ם [‏פ"ד מהמ"א הי"ז] דטריפה תחלת נבלה היא. ומה"ט חצי זית נבלה וחצי זית טריפה מצטרפין. וה"נ החשוד על טריפה חשוד על נבלה. אע"פ שהנבלה חמורה מהטריפה. ע"ש. וס' יריעות שלמה אמ"א. והוא היפך כל האחרונים הנ"ל. ולפע"ד העיקר כדבריהם. שהחשוד על הטריפה לא נחשד על הנבלה. באוכל האיסור בעצמו. שוב מצאתי תנא דמסייע להיריעות שלמה הנ"ל. הוא הגאון חוט השני (סי' ל"ד) שכ'. דבאיסור א' אמרינן שאם הוא חשוד לדבר הקל שבאותו איסור. אף הוא נחשד לדבר החמור שבאותו איסור. ואע"פ שכ' הב"י (סי' קי"ט) דכל דבר מאכל חשיב איסור א' ואעפ"כ החשוד על הקל לא נחשד על החמור. י"ל דשאני הכא דהוי אותו איסור ממש. ע"כ. ומ"מ י"ל דהתם כולו באיסור גבינת עכו"ם קא מיירי. וצע"ק.

כז) ועכ"פ גם היריעות שלמה הנ"ל מודה בחשוד על איסור דרבנן שאינו חשוד על איסור תורה, ואפי' הוא מאיסור א', וכיו"ב כ' בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי' רפז). שהחשודה לטבול ביום שביעי מבעו"י. לא נחשדה שלא תדקדק בטבילת כל הגוף ומשערות בב"א וכן חציצה וכו'. ע"ש. ויש להוסיף עוד. לפמ"ש בשו"ת חוט השני (סי' לד) שי"ל דהעובר על איסור שאינו אלא לכתחלה לא הוי חשוד. ע"ש. וה"נ איסור טבילה מבעו"י אינו אלא לכתחלה. ובדיעבד עלתה לה טבילה. וכמ"ש הטוש"ע להלן (בס"ס קצז). אלא שגם יסוד זה (דבמילתא דכשר בדיעבד לא הוי חשוד) אינו מוסכם באחרונים. וכ"כ בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א (ס"ס פא). דאף בכה"ג מעבירין אותו. ושכ"מ בב"י (ס"ס יח) בשם הרשב"א. ע"ש. ואכמ"ל. ודע דמכל הפוסקים מבואר דלא כמ"ש הפני יהושע (חולין ד:) דבב' מיני מאכל שאינן שוים בטעמן לא חשיב מומר. שי"ל שהאחד חביב עליו יותר מחבירו. ע"ש. וז"א במחכ"ת וכדמוכח מהב"י וכל האחרונים הנ"ל בס"ק כו. וכ"כ בס' בית דוד בהערה. ע"ש.

כח

כח) החשוד על איסור א' אם נחשד על איסור השוה לו כגון חלב ודם. כ' הפר"ת סק"ז שהדבר תלוי בב' תירוצי התוס' חולין (ה:) ד"ה מע"ה. דלתי' הב' הואיל ושניהם שוים החשוד ע"ז נחשד ע"ז. אבל לתי' הא' אינו חשוד על האחר. ודוקא בחלב ודם שיש כרת בשניהם ועולין לגבוה ונאמרו בלאו א'. משא"כ בשאר איסורין כל שלא הושוו בלאו א' אף ששקולים הם בחומרתם. אפי' לתי' הא' לא נחשד על האחר. ע"כ. ובס' שלחנו של אברהם סק"ד, כ' להוכיח מד' הרמב"ן (ספ"ד דבכורות) שהחשוד על איסור א' חשוד על איסור שכמותו. וע"ש. וכ"כ מהרי"ט אלגאזי בהלכות יו"ט (דקכ"א ע"א) להוכיח כן מד' הרמב"ן הנ"ל. והעיר על הפר"ת בזה. שאילו היה רואה ד' הרמב"ן לא היה כותב כן. ומסתמא כל הפוס' ס"ל כרמב"ן אלא שסתמו דבריהם. ע"כ. וכ"כ בס' חדרי דעה. וכולם לא העירו ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה (בכורות ל.), ומ"ש זה הכלל עניינו שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאו' הרי הוא חשוד ג"כ על "איסור אחר שהוא כמותו באיסור" או פחות ממנו. אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדים. וכמו שנתבאר במעשר ושביעית. עכ"ל. הרי שגם הרמב"ם ס"ל הכי. איברא דהתוי"ט שם כ' דבנוסח א"י ליתא הכי בפי' הרמב"ם. ע"ש. וע' בפר"ת בד' הרמב"ם בחיבורו.

כח) וראיתי לה' ערוך השלחן ס"ק כה שכ' לד' הטוש"ע. שא"א כלל שיהיו ב' מיני איסורים שוים בכל פרטי הדינים זל"ז וכו'. כגון חלב ודם. שיש חומר בחלב מבדם. שהדם נפשו של אדם קצה ממנו. וכן דם שבישלו פטור. וחומר בדם מבחלב. דחלב שהסריח פטור. ואילו בדם חייב. שהרי בלא"ה נפשו של אדם קצה בו. ואין לך ב' איסורים בעולם שיהיו שוים בכל פרטיהם. ולכן החשוד ע"ז לא נחשד ע"ז. ע"כ. ואין דבריו מוכרחים. ומ"ש ג"כ דדם שהסריח ואכלו חייב שהרי בלא"ה קצים ממנו. יש להשיב ע"ז ממ"ש ה"ה (פ"ב מהמ"א הכ"א) דשרצים וזבובים וכיו"ב שהם פגומים מעיקרן אם נסרחו ואכלן פטור. ע"ש. וכן מוכח במרדכי (ר"פ כל שעה). והאריך בזה החקרי לב (סי' עא) והעלה כן לדינא. ודחה ד' הפר"ח דס"ל דכיון דאסר רחמנא בשרצים אע"ג דמאיסי ה"נ נסרחו. דמד' הפוסקים מוכח להיפך. ע"ש. וכן העלו שאר אחרונים. וכמ"ש בזבחי צדק (סי' קג סק"ה) ובכה"ח (שם סק"ו). וכן העלה בערוך השלחן עצמו (שם סק"ד). וממילא גם דם שנפשו של אדם קצה בו. אם הסריח ואכלו פטור. ויותר הי"ל להערוה"ש לומר כמתני' (חולין קיז.) חומר בדם מבחלב וכו'. ועכ"פ דבריו הם היפך ד' הרמב"ם הנ"ל שנחשד על איסור שכמותו. וכ"מ גם מד' הרמב"ן כמ"ש האחרו' הנ"ל. וע"ע בשו"ת צמא צדק מליבאוויטש (סי' א אות ה) מ"ש בד"ז. וע' בדרכי תשובה ס"ק כב בשם שערי דעה. שהוכיח מל' הרמב"ם שהחשוד על איסור נחשד על איסור אחר השוה לו. ע"ש. ונראה שכוונתו לפי' הרמב"ם הנ"ל. וכ"ה בס' דברי יוסף (סי' תתה) וע"ש באריכות. וע' בס' בית דוד ביסטריץ שכ' לפקפק ע"ד מהריט"א הנ"ל ושאין ראיה מד' רמב"ן. ע"ש. ומ"מ נראה דלדינא נקטינן להחמיר בחלב ודם מיהא. וכיו"ב. וכ"פ בשו"ת חקרי לב (סי' קסב דרל"ז ע"ב). וכן בזבחי צדק ס"ק כא הביא ד' מהריט"א להלכה. ע"ש.

כט

כט) הא דקי"ל דבב' מיני איסורין לא אמרינן דהחשוד ע"ז חשוד ע"ז. ואפי' שכיון שלהוט להנאת גופו לזנות חשיד נמי על אכילת איסור. שמפני הנאתו עובר עליו למלאת תאותו. כ"כ מהרי"ט אלגאזי (דק"כ ע"ד) והוכיח כן מדברי הרמב"ן שם. וכן הובא להלכה בזבחי צדק ס"ק כ. ויש לסייעו מד' הט"ז (סי' קי"ט דהחשיד על החמור חשוד על הקל בעיני העולם. ע"ש. וכ"ה בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' יב אות ח). הרי דזנות ואכילה חשיבי כמין א'. ולכאורה יש לדחות קצת שהואיל ואיסור סתם יינם הוא משום בנותיהם. כדאי' בשבת (יז:). מש"ה החשוד על בנותיהם. כ"ש שחשוד על סתם יינם שכל איסורו אינו אלא משום בנותיהם. אכן אחר שנדחה שוב חוזר ונראה דהואיל ובאיסור סתם יינם איכא נמי משום יין שנתנסך לע"ז. וכמ"ש בע"ז (כט:). וע' בהרא"ש והר"ן שם. חמיר להו לאינשי. (והט"ז מיירי אף בגוים שעובדים ע"ז.) דאלת"ה אף לדין הגמ' החשודים על זנות דנכרית. יהיו חשודים על היין. ובגמ' (ע"ז סט:) ובטוש"ע שם אמרינן שלא נחשדו עליו. א"ו דמשום סרך ע"ז נגעו בה. והנה אף שיש לעמוד בעיקר ד' הט"ז הנ"ל. וכמ"ש בס' דברי יוסף (סי' תתפב). וכן בס' בית דוד (דל"ה ע"ב). ע"ש. עכ"פ נקוט מיהא דזנות ואכילת איסור הוי לדידיה כאילו מין אחד. וע' בישועות יעקב (סי' קכט.) ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי (חיו"ד סי' ו) ד"ה והנה שהביא קו' מהרי"ט אלגאזי ע"ד הרמב"ן הנ"ל. וגם הוא כ' לתרץ דעריות ומאכלות אסורות שניהם איסור א' וכמין א' חשיבי. וכן מצינו שזנות נקרא אכילה אכלה ומחתה פיה. וכן כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ועפ"ז נתיישבו ד' הרמב"ן. ע"ש. (ולפלא שלא העיר שכן תי' ג"כ מהרי"ט אלגאזי. וכנ"ל.) וכדמות ראיה למהריט"א וסיעתו הנ"ל מהגמ' קידושין (מ.) ר' צדוק תבעתיה מטרוניתא וכו' א"ל איכא דבר טמא. א"ל מאי נ"מ דעביד הא אכיל הא. וע' בס' בית דוד הנ"ל בסימן זה מ"ש ע"ד מהריט"א. וכן בשו"ת אבן יקרה (חיו"ד סי' ט). וי"ל ע"ד. וע' בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' ד). ובשו"ת עמודי אור (סי' מב). ודו"ק.

כט) ועכ"פ נראה דהחשוד באיסור זנות לא נחשד על איסורים אחרים שאינם של אכילה. והגאון מהרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סי' רעז) נשאל בדין סופר סת"ם שנתפס עם הנכרית, ופסק שכל הסתו"מ שלו פסולים. דהחשוד לדבר חמור חשוד על הקל ממנו. ובודאי דזנות עם העכו"ם חמיר טפי מד"ת. וגם בעיני הבריות הוא חמור יותר מלעשות פיסול בס"ת שאינו ניכר ג"כ כגון חק תוכות ושלא יכוין לשמה וכיו"ב. ע"ש. ולכאו' אין מזה ראיה. דהא בעינן שיהיו ממין א'. ובזה הוא דאמרינן דנחשד על הקל ממנו. משא"כ עריות וכתיבה שלא לשמה בס"ת אינם משם א'. וכן בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' ו) כ' דפשיטא דהחשוד על הזנות כשר לשחיטה. וראיה מע"ז (סט:) הנ"ל. דאמרינן דדוקא על הזנות יצרו תוקפו. עש"ב. (ושם בסוף הסי' מסכים לד' הט"ז סי' קכט הנ"ל. ע"ש). וע"ע בשו"ת בנין ציון (סי' מו). ובשו"ת ריב"א (סי' פו). וצ"ע. ואכמ"ל יותר.

ל

ל) החשוד על איסור גזל אינו חשוד על הנבילה דגזל איתיה בהשבון. מהר"י צייאח בתשו' כת"י. כנה"ג הגה"ט או' טו. בל"י סק"ז. וכעת זכינו לתשו' מהרי"ץ הנ"ל. והיא לו נדפסה בשו"ת אבקת רוכל (סי' קפו). וע' בתשו' האדב"ז ומרן והמבי"ט בסי' שאח"ז. ע"ש. וע' בשו"ת דברי חיים מצאנז (סי' יא). ובשו"ת שערי רחמים ח"ב (סי' א). ובשו"ת נדיב לב ח"א (סי' פא). וע"ע בשו"ת קול אליהו ח"א (חיו"ד סי' ד). [ואליו נתכוון בזבחי צדק סק"כ. ומש"ש יד אליהו הוא ט"ס.] ובעקרי הד"ט (סי' טז אות ב). ובעה"ש לעיל (סי' ב סק"ט). ובשו"ת ישמח לב גאגין (חיו"ד סי' כ). ובשו"ת וזאת ליהודה מסלתון (חיו"ד סנ' א). ואכמ"ל.

לא

לא) קצב שעושה סחורה בחזיר ונו"ט. מותר לקנות ממנו בשר כשר. כשנזהר שלא יחתוך בסכין א' האיסור וההיתר. ולא נחשד עי"ז להחליף ולמכור נו"ט בחזקת כשרה. ומ"מ בעל נפש יחמיר בזה. שו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' נז). וכ"כ בשו"ת יד יצחק ח"א (סי' ה). ונתמך במ"ש הנוב"י דלד' רוה"פ איסור סחורה בזה הוי מדרבנן. וממילא לא נחשד להכשיל בדאו'. ע"ש. אולם בדרכי תשובה ס"ק כ"ח כ'. דלפמ"ש מהרש"ק בטוב טו"ד תליתאה (סי' קיג) שכעת בימים אלו החשוד על איסור א' חשוד על הכל. ובזה"ז הס כי לא להזכיר לקנות בשר ממי שהוא קל בשום דבר וכו'. וכן טבח החשוד על הגניבה הואיל ואנו רואים שהגנבים מחללי שבת וכו' יש לאסור בשרם כנבלה. ע"כ. וכ"ה בשו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ע). אולם נראה שהחילוק בין זמנם לזמנינו בזה הוא חידוש נגד כל הש"ע וכל האחרונים ואין להחמיר בזה מדינא. והגרש"ק בקעה מצא וגדר בה גדר. וכ"נ בשו"ת עולת יצחק (ס"ס קפד). ע"ש. ואף שאיסור סחורה בחזיר חמור ומכוער בעיני הבריות. מאן לימא לן דלא חיישי טפי להאכיל נו"ט לישראל. כמ"ש נהרי אפרסמון שם. ולכ"נ דה' נה"א הנ"ל דינא קא משתעי. וכן מתבאר עוד בשו"ת מאזנים למשפע (סי' יז). ע"ש. וע' בשו"ת חתן סופר (סי' יט) מ"ש בזה.

לא) ומ"מ נראה שבמקום שהב"ד כחם יפה בודאי שעליהם לעשות כל טצדקי למנעו ממכירת חזיר ונו"ט. ואם יתן כתף סוררת יכריזו איסור על הבשר שמוכר. שהרי אין לקנות בשר אלא מהמוחזק בכשרות. (ע"ל סק"ה). וכ"ש שיש לחוש עוד שהקצב הלזה ימכור בשר ששהה ג"י בלא מליחה ושאר ענינים שהם מדרבנן וקילי מאיסור סחורה בנו"ט. וכיו"ב כ' בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' ט). וע"ע בשו"ת בית אפרים (סי' ד) דבשחיטה ג"כ יש חומרות מדרבנן כשהייה במיעוט בתרא וכו'. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"א (סי' יז) ד"ה עתה. ומה גם לפמש"כ לעיל (סי' קיז ס"ק נד) שיש בזה חילול ה' ח"ו לראות במעשה רשע כיו"ב ולעמוד מנגד ולהחריש. ע"ש. לכן יש לעשות את הכל לבטל מנהג הקצב בזה. וע"ע בשו"ת עצי הלבנון (סי' מח). ע"ש.

לב

לב) [סעיף ו'] החשוד על ב' דברים וחזר בו וכו' ואח"כ נחשד על א' מהם אפי' הוא הקל וכו' וחשוד על שניהם. נראה דאפי' בב' מיני איסורין נמי כגון איסור אכילה ואיסור שבועה או כלאים. אם חזר ונחשד על א' מהם אפי' הוא הקל חשוד על החמור ממנו. כיון שבראשונה נחשד על שניהם. ש"ך ס"ק יד. ודייק כן גם מל' הש"ע שכ' החשוד על ב' דברים. ולא כ' על ב' איסורים. וכ"כ הפר"ח ס"ק יג. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק כב. ערוך השלחן ס"ק לג.

לג

לג) ואפי' אחד מב' דברים אלו הוא איסור דרבנן ונחשד עליו אחר שחזר בו מהם נחשד גם על איסור השני שהוא איסור תורה. וכדאי' במקור ד"ז (בבכורות ל.) דמוקי הא דמוכח מהברייתא דהחשוד על הטהרות חשוד על השביעית בכה"ג דהוה חשיד אתרוייהו וכו' והדר איחשד על הטהרות כו' והתם אמרינן דשביעית דאורייתא וטהרות דרבנן. ואפ"ה היכא דהוה חשיד אתרוייהו וחזר בו. בעברו על איסור דרבנן נחשד על איסור תורה. וכ"פ בשו"ג ס"ק כא. ומיהו יש לדחות ראיה זו. כמ"ש בשו"ת יהודה יעלה אסאד (סי' יא) דשאני טהרות דחמירא להו טובא כביומא (כג.). ע"ש. וע' בשו"ת נדיב לב ח"ב (חאה"ע סי' ח. דכ"ט ע"ד). שכ' בפשיטות בכה"ג דשפיר נחשד על איסור תורה ג"כ. ע"ש.

לד

לד) [סעיף ז'] מי שהוא מפורסם בא' מעבירות שבתורה וכו' נאמן בשאר איסורים. היינו שהוא מימר לתיאבון, אבל מומר להכעיס אפי' לדבר א' הרי הוא כגוי לכל דבר. כמ"ש בש"ע לעיל (סי' ב ס"ה). וכן העלה בשו"ת מהר"ם שיק (חחו"מ סי' סא או' ו). ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' נ). ובשו"ת התעוררות תשובה ח"א (סי' יב). ואפי' מבעל מ"ע להכעיס כגון שאינו רוצה ליטול הלולב שלפניו וכיו"ב. חשיב כעכו"ם לכל דבר. וכמ"ש התב"ש לעיל (סי' ב). וכ"כ הגא"ז בקונ"א (שם סק"ח). וכ"פ בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' ו). ובס' דעת תורה (שם ס"ק כה). ובכה"ח (שם ס"ק מה). וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' יא). וכ' האחרונים דאפי' בפעם א' כשהוא להכעיס דינו כעכו"ם לכל דבר. והובאו בכה"ח לעיל (סי' ב ס"ק מד). ע"ש. (וע' בשו"ת מהר"ם שיק שם אות יא).

לה

לה) באחת מעבירות שבתורה. ואם עבר על ג' עבירות מפורסמות שהעולם נזהרים מהם כגון נבילה ושעטנז והקפת הראש. הוי חזקה. ונעשה מומר לכל התורה. עד שיוחזק שלא פרק ממנו עול כל המצות אלא לאלו העבירות. שאז חזר דינו כמומר לדבר א' שאינו כמומר לשאר דברים. ומ"מ אם עובר על הרבה מצות עד שנראה שפרק מעליו רוב המצות הוי כמומר לכל התורה דרובו ככולו. זבחי צדק ס"ק כה. וכ"ה בתב"ש ופמ"ג לעיל (סי' ב). וכ"כ בכה"ח (סי' ב ס"ק נב). וכ"ה בשו"ת מהר"ם שיק (חחו"מ סי' סא או' ה). וע"ש.

לו

לו) חוץ מעבודה זרה. ואפי' בפעם א' ובצינעא הוי מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם. ומומר לנסך היין לע"ז הוי מומר לכל התורה. כדאי' בפ"ק דחולין (ה.). זבחי צדק ס"ק כד. וכ"כ האחרונים והובאו בכה"ח (סי' ב ס"ק מו-מז). ע"ש.

לז

לז) וחילול שבת בפרהסיא. והיינו בפני עשרה מישראל ודוקא באיסור סקילה אבל בלאו דמחמר וכיו"ב ואיסורי שבות דרבנן לא הוי כמומר לכל התורה. וה"ה לאיסורי ע"ז. כ"כ האחרונים והובאו בכה"ח (סי' ב ס"ק מט-נ). והיינו אפי' במחלל שבת לתיאבון כדמוכח ברמב"ם (פ"ג מה' תשובה ה"ט). וכ"כ המאירי ריש חולין (ב.). וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חחו"מ סי' סא אות א' וה'). ובשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סי' יב). לאפוקי ממ"ש ח"א מחכמי הדור שדוקא כשמחלל שבת להכעיס דינו כמומר לכה"ת. דניתא. שאין חילוק בזה בין להכעיס ובין לתיאבון אלא בשאר עבירות. אבל בחילול שבת וע"ז אפי' לתיאבון הוי כמומר לכל התורה. [וכ"ה בב"י לקמן ס"ס רסח]. וכמו שהעלתי בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יא אות כה). ע"ש. ועמ"ש בשו"ת חת"ס ח"ו (סי' פג) שהמומר לע"ז או לחלל שבק נהי שהוא כמומר לכה"ת. מ"מ אינו חשוד לכל התורה. והביא מ"ש הב"י שהחשוד לד' חמור חשוד לד' הקל דוקא באותו מין עצמו (כנ"ל ס"ק כו). וא"כ החשוד לחלל שבת אינו חשוד לאכול איסורים. ע"ש. ולכאו' דבריו תמוהים. וכבר עמדו עליו האחרונים. וע' בשו"ת חתן סופר (סי' כט) שפי' דבריו דמיירי כגון שנמנע מלחלל שבת עוד אבל עדיין לא עשה תשובה גמורה. ע"ש. וצ"ע. וע' בשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' כא ד"מ ע"ב). ובשו"ת משיב דברים חיו"ד (סי' יו"ד). ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב (סי' ט אות ט) ובשו"ת מאזנים למשפט (סי' יז).

לח

לח) וחילול שבת בפרהסיא. והמחלל יוהכ"פ נחלקו בזה האחרונים. וע' באה"ע (ס"ס קכג) שמבואר שדינו כדין מחלל שבת. וע' בהגהות הרש"ש (חולין ה.) ובשו"ת חת"ס ח"ו (סי' פג). ומ"מ לדינא הסכמת הרבה אחרונים להחמיר. וכן עיקר. והמחלל יו"ט. מוכח מד' מרן הב"י באה"ע (שם) וכן בהרמ"א (שם). דמחלל יו"ט לא חשיב כמומר לכל התורה. ומקורו מד' הרמב"ם. אבל באור זרוע ח"א (ס"ס שסז) מוכח דגם מחלל יו"ט הוי כמומר לכל התורה. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ב (סי' לג). וכ"ה בפר"ח (סי' קיב סק"ב). וע' שו"ת מהר"י אסאד (סי' לא). ודעת תורה (סי' ב ס"ק כט).

לט

לט) ודע שדעת הרבה אחרונים דלא חשיב כמומר לכל התורה ע"י חילול שבת בפרהסיא אא"כ נתקבלה עדות בפניו ובפני ב"ד. הלא"ה אין דינו כמומר. וכמ"ש בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' נ). וכן הג' מסיגוט בשו"ת אבני צדק (סי' ס) מסכים לד' מהר"י אסאד ושבוחי קא משתבח בסברתו. והובא בשו"ת פרי השדה ח"א (סי' עא). ע"ש. וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה ח"א (סי' צט). וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ו (סי' ד). ע"ש. אך לעומתם האריך הרחיב בס' שבילי דוד סי' זה לדחות ד' מהר"י אסאד בזה. וכ"כ בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' עז). וע' בשו"ת התעוררות תשובה (סי' יב). וכבר הארכתי בזה בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יא). ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' י). גם הבאתי עוד שם בח"א (סי' יא) סברת הגאון בנין ציון בחדשות (סי' כג) שכ' להקל בזה בפושעי ישראל של זמנינו שמקדשים קדוש היום ומתפללים תפלת שבת ואח"כ מחללים השבת במלאכות דאו'. דחשיבי כתינוק שנשבה בין העכו"ם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קכא). וכן בשד"ח (מע' מ כלל פו) כ' שדברי הבנין ציון נכונים בזה. ע"ש. [וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כה). ע"ש.] ולכן צירפתי ב' הסברות הנ"ל להקל במגעם ביינות שלנו וכיו"ב. ועוד הבאתי עוד כמה צירופים בענין זה. עש"ב. והא ודאי דלא שייך כל זה במומרים לחלל שבת שבאה"ק ת"ו אשר בעוה"ר באו פריצים ויחללוה ברגל גאוה באוטובוסים ומכוניות ועישון סיגריות בש"ק בראש כל חוצות. והמוכיחם דמו בראשו ח"ו. ואלו ודאי שדינם כעכו"ם לכל דבר. ואין להקל בהם כלל. וה' יערה עלינו רוח ממרום לתקן עולם במלכות שדי ויחזירנו בתשובה שלמה אמן.

מ

מ) או שאינו מאמין בדברי רז"ל. כלומר שגם זה חשוב כעובד ע"ז ומחלל שבת בפרהסיא שדינו כעכו"ם. וכמ"ש בב"י בשם תשו' הרשב"א. ש"ך ס"ק טז. פר"ח ס"ק טו. זבחי צדק ס"ק כז. וכן העלה בשו"ת התעוררות תשובה ח"א (סי' יב). וכן פסק בשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' נז). ותמה על החכ"א (כלל עא) שהשמיע מ"ש מרן הממחבר "או שאינו מאמין בד' רז"ל". ול"י למה. ע"כ. ובאמת שלפנינו הנו נמצא כתוב בחכ"א (שם סי' ה). ואולי בדפו"א הושמט ע"י ט"ס. וע' בס' שבילי דוד. וכן פסק בשו"ת בית שמואל אחרון (חיו"ד סי' ד). ע"ש. ומכאן ראיה ברורה על קצת מבני עמנו שבערי אירופא שאומרים בפי' שאינם מאמינים בדרז"ל, אלא במילתא דמסתברא להו. ומעתה הרי הם כגוים לכל דבריהם. ואין להאמינם כלל בעניני או"ה. ואין מצטרפין לעשרה ואין מזמנין עליהם. פרי תואר סק"ח. וכ"ה בשו"ת זכר יהוסף להגאון משאוול (חאו"ח סי' כא דל"ט ע"ב). ע"ש. וכ"ש האפיקורסים שיצאו מחדש בערי אשכנז (ריפורמים) שיצאו כתות כתות ועשו שינוים בתפלה ובבנין בהכ"נ ופרצו ברוב מצות וכו' ועליהם נאמר שם רשעים ירקב. זבחי צדק ס"ק כט. וע"ע בס' טהרת המים (מע' מ אות נג). ועמ"ש בש"ע הגר"ז (סי' ב בקו"א סק"ח). וצ"ע.

מא

מא) נאמן בשאר איסורים. ואפי' בשל עצמו בין למכור בין לאכול עמו. ש"ך ס"ק יז. כנה"ג הגב"י או' כג. פר"ח ס"ק טז. לחה"פ סק"ח. בל"י סק"ח. חכ"א כלל עא ס"ה. מסגרת השלחן. שו"ג ס"ק כה. זבחי צדק סק"ל.

מב

מב) ובשל אחרים נאמן אפי' על אותו דבר לומר מותר הוא. וכל זה בחשוד (ע' לעיל סק"א). אבל במומר שהוא מועד אינו נאמן לאותו דבר אפי' בשל אחרים. ש"ך סוף ס"ק יח. כנה"ג הגב"י או' כה. בל"י סק"ט. חכ"א כלל עא ס"ה. זבחי צדק ס"ק לא. אולם מלשון מרן שכ' "מי שמפורסם בא' מעבירות שבתורה", משמע קצת דאף במומר לאותו דבר מיירי. ולא רק בחשוד בעלמא. וכ"כ להעיר בזה בערוך השלחן ס"ק לט. ומה"ט כ' לדחות ד' הש"ך. וכ' שהעיקר לדינא שאף מי שהוא פסול ממש לעדות ע"י העבירה ג"כ כשר להעיד בשל אחרים. ע"ש. וכן הגאון בית מאיר כ' דבתשו' המיוחסות להרמב"ן משמע קצת דלא כחינוק הש"ך הנ"ל. והצ"ע. וכן בדרכי תשובה ס"ק מ כ' בשם החו"ד שהתפלא על הש"ך בזה. ע"ש. וכן פסק בשו"ת ברית אברהם (סי' ב אות יב). ע"ש שהאריך בזה. וכ"כ בשו"ת ריב"ם שנייעוך (חיו"ד ס"ס ג). וכן דעת ה' דברי יוסף על יו"ד (ס"ס תתה). ונראה דלדינא המיקל כד' האחרו' הנ"ל יש לו ע"מ שיסמוך. וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנג). ובשו"ת חקרי לב (דרל"ט ע"א). ע"ש.

מג

מג) ובשל אחרים נאמן וכו'. היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא אבל בדבר שיש לו חזקת איסור אינו נאמן. דאפי' עד א' כשר אינו נאמן באיסורין היכא דאתחזק איסורא. כמ"ש הרמ"א (בסי' קכז ס"ג). וכ"ש חשוד. קהל יהודה. זבחי צדק ס"ק לב. וכ"כ בשו"ת פרשת מרדכי (חיו"ד סי' ז) ד"ה ולהכי. וע' בש"ך לעיל (סי' ב סק"כ) ובפתחי תשו' (שם סק"י) ובכה"ח (שם ס"ק סו). וע' בערוך השלחן ס"ק לח.

מד

מד) ובשל אחרים נאמן. ואפי' על של בנו ובתו נאמן. אבל לא בשל אשתו. דאשתו כגופו. וכדקי"ל גבי בכור (בבכורות לה: ולקמן סי' שיד ס"ד). קהל יהודה. זבחי צדק ס"ק לד. ונראה לפ"ז דאף דנאמן בשל בנו אין זה אלא כשאינו סומך על שלחנו. אבל בסומך על שלחנו הו"ל כשלו. וכה"ג קי"ל גבי רבית (בסי' קס סט"ז) שמותר לומר לבן המלוה הילך זוז ואמור לאביך שילוני. והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחנו. וכ' בשלחן גבוה (שם סק"מ) בשם הכנה"ג. שהאומר לאיש הילך זוז ואמור לאשתך שתלוני ממעותיה הויא רבית קצוצה. וסיים השו"ג. דה"ה באומר לאשה הילך זוז ואמרי לבעליך שילוני דפשיטא דאסור כיון שאשתו כגופו. ע"ש. נמצא שב' דינים אלו שוים, ודין אשתו כדין בנו הסמוך על שלחנו. ולכן י"ל שלא הותר גבי החשוד להעיד על של בנו אלא כשאינו סומך על שלחנו. ובשו"ת עולת יצחק (סי' קפד) כ' דגבי חשוד. אשתו נאמנת עליו. ואע"ג דקי"ל בבכורות (לה:) דאשתו כגופו. לענין מומי בכור. שאני התם דאע"ג דבעלה נאמן בשאר איסו' אינו נאמן לענין מומי בכור. משום שדבר זה הוא קל בעיניו ויש טורח גדול בגידולו לכן נחשד להטיל בו מום. וגם היא אינה נאמנת משא"כ בשאר נאמנות. ע"ש. ומיהו בכה"ג דהחשוד מעיד על אשתו. גם בשאר איסורין דינא הוא דאשתו כגופו ואינו נאמן. וע' בתשו' הר"ן (סי' כה).

מה

מה) יהודים שנשכרו לעשות יין כשר והם חשודים לשתות סתם יינם. אע"ג דקיי"ל דהחשוד נאמן בשל אחרים. היינו דוקא כשאין לו שום הנאה, אבל אלו כיון שיש להם הנאה שלוקחים שכר ע"ז וגם מחוייבים לשלם ההפסד אינם נאמנים. שו"ת פני יהושע סי' טז. שיו"ב סק"ב. וכ"כ בשו"ת התשב"ץ ח"א (סי' סו) דהחשוד על היין שנעשה שומר אם אינו נוטל שכר על שמירתו נאמן. אבל אם נועל שכר על שמירתו הרי הוא כשלו ואינו נאמן. ער"ה סק"ז. זבחי צדק ס"ק לה.

מו

מו) ואם אלו השותים סתם יינם היו במקום שהמים רעים. והיה עדות ע"ז. ויש מקום לומר שאילו היה להם יין כשר לא היו שותים מסתם יינם. אוקמינן להו אחזקתייהו. ונאמנים לומר שהיין כשר. שו"ת פני יהושע שם. שיו"ב סק"ג. זבחי צדק ס"ק לו. והיינו כעין מ"ש הרמ"א לעיל סוף ס"ב. ועמש"כ לעיל ס"ק יב. וע' בשו"ת מים רבים (חיו"ד סי' כה וכו) על מה שנוהגים באיעליא לדרוך ענבים. ע"י רקים ופוחזים שאינם נזהרים מסתם יינם. וחכם אחד נתן טעם להקל עפ"ד הרמ"א הנ"ל. והרהמ"ח כ' דע"כ לא התיר הרמ"א אלא במי שעושה כן במקרה. אבל מי שנוהג היתר בדבר בודאי דחשוד מקרי ואינו נאמן. ע"ש. והובא בדרכי תשו' ס"ק יד. אבל במסגרת השלחן ס"ח כ' דמנהגם להקל בזה והמחמיר תע"ב. וע' להלן סוף ס"ק נז.

מז

מז) הא דקי"ל דהחשוד נאמן בשל אחרים. היינו דוקא בדבר שא"א לתקן כגון יין וגבינה וכיו"ב. בכה"ג נאמן החשוד להעיד שנעשו בכשרות. אבל במידי דסמא בידן לתקוני כגון פירות עבל וכיו"ב שהחשוד מעיד שהם פירות מתוקנים. אין לסמוך עליו אף בשל אחרים. וכדתנן (רפ"ד דדמאי) חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. ובזה נסתלקה השגת הראב"ד מעל הרמב"ם. כ"כ מהר"א ישראל בכסא אניהו סק"ב. ודבריו תמוהין. שהרי השגת הראב"ד היא (בס"פ יא מה' עדות) עמ"ש הרמב"ה שם. החשוד על הדבר יש לו לדון בו ולהעיד בו לאחרים. חזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים. כיצד נאמן ע"ה נומר פירות פלוני מתוקנים הם. ע"ש. הרי שהרמב"ם כ"כ גה בדין טבל שאפשר לתקנו. וכ"כ עוד הרמב"ם (ס"פ י"ב מה' מעשר). וע' בס' מקום שמואל בחי' ליו"ד סי' זה מ"ש לתרץ על קו' זו. (אלא שכתבה בשם הב"י). דההיא מיירי בידוע שאינו מעשר ואוכל טבל דהוי כעכו"ם לאותו דבר, וכמ"ש לעיל סי' ב דמומר להכעיס לדבר א' הוי לאותו דבר כעכו"ם. ואז אינו נאמן אף בשל אחרים. כנ"ל ברור ונכון. ע"כ. ואינו מחוור. דא"כ פשיטא דאף בשבת אין לסמוך על פיו. ועוד יל"ד עליו, דהא דקי"ל בסי' ב [וכ"ה כאן בסי' זה ס"ז] דמומר להכעיס לדבר א' הוי כעכו"ם. היינו לכל התורה. ולא רק לאותו דבר. וצע"ג. וע' בפר"ח ס"ק יז מ"ש עוד לתרץ קו' הראב"ד בזה. ומסקנת דבריו בזה"ל, והעיקר כד' הרמב"ם וכפסק המחבר, וכ"כ בתשו' הרשב"א (סי' סד). ובתשו' הר"ן (סי' כה). ובתשו' הריב"ש (סי' ד' וי"ב). וכן דעת כל הפוסקים. והכי נקטינן. עכ"ל. וכ"ה בלחה"פ ק"ט. ובמסגרת השלחן. וא"כ אף בדין טבל שבידו לתקנו העיקר כד' הרמב"ם. וע' בס' חדרי דעה. ובערוך השלחן ס"ק ל"ו והלאה. ואכמ"ל. וע' בשו"ת הרשב"ש (סי' תקנג).

מח

מח) בהגה מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהיא עבירה לא מקרי חשוד. מיהו לאותו דבר אינו נאמן. ומ"מ הרוחנו במה שאינו נקרא חשוד שאפשר להאמינו בשבועה. וזהו פי' "לא מקרי חשוד" שאינו נאמן אף בשבועה. ומ"ש מיהו לאותו דבר אינו נאמן היינו בלא שבועה. ש"ך ס"ק יט. פר"ח ס"ק יח. בל"י סק"י. שו"ג ס"ק כז. חכ"א כלל עא ס"ח. וכן מתבאר בשיו"ב סק"ד. מסגרת השלחן. שו"ת קול אליהו ח"א (סי' ג). זבחי צדק ס"ק טל ובס' בית מאיר מפקפק בזה. וטוב לחוש לדבריו. וע' להלן ס"ק נז.

מט

מט) מיהו לאותו דבר אינו נאמן. ואף בשל אחרים אינו נאמן בלא שבועה כיון דלא משמע ליה שהיא עבירה ט"ז סק"ט. זבחי צדק ס"ק לח.

נ

נ) מי שנוהג באיזה דבר איסור וכו' מותר לאכול עם אחרים שנוהגים בו היתר. דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור. והיינו כגון שאחרים יודעים בו שהוא נוהג איסור בדבר. ש"ך סק"כ. מסגרת השלחן. חכ"א כלל ע"א ס"ט. זבחי צדק ס"ק מ.

נא

נא) ונראה דהיינו דוקא אם אותם שהוא אוכל עמהם אינם מחולקים עמו בסברא, אבל אם אותם האוכלים עמו סבורים שסברתו אינה סברא, שבאופן שמה שנוהג איסור אינו אלא טועה. אסור לאכול עמהם בכה"ג. פר"ת סק"י. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק מא. אבל אנכי הרואה לרבינו האור זרוע ח"א (סי' תרג) שכ' וז"ל. פשיטא לי אדם שאסר עצמו בדבר המותר לו ואחרים יודעים שהחמיר על עצמו כו'. שסומך על אחרים ואין לחוש שמא יאכיליהו. כמו שנזיר אוכל בבית ישראל וכו' וכן ישראל בבית כהן ולא חיישי' שמא יאכילנו תרומה. אלא בהא נסתפקתי, ראובן שפירש ממאכלים מחמת שנ"ל שהם אסורים לו. ושמעון נוהג בהם היתר גמור. ונראה לו שראובן טועה בדבר לגמרי. אם יכול ראובן לאכול בבית שמעון. מי אמרינן הואיל ושמעון תופס את ראובן טועה כו' הרי יש לחוש שמא יאכילנו. וה"ל לגבי דידיה כחשוד. א"ד לא ספי ליה אינש לחבריה מידי דלא ס"ל. ויש לדקדק מפ"ק דיבמות כו' ואסיקנא דעשי ב"ש כדבריהם והא דלא נמנעו ב"ה מב"ש משום דמודעי להו ופרשי. אלמא שסומך עליו ולא חיישי' דילמא ספי ליה. עכ"ל. מבואר להדיא דספק זה עלה על לב טהור רבינו האו"ז ובתר דאיבע"ל הדר פשטה לחומרא. ודבריו נעלמו מעיני רבותינו האחרונים הנ"ל שפסקו להקל. ואילו ראו ד' האו"ז פשיטא שלא היו חולקים עליו. (וכמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' כה). וע"ע בשו"ת כתב סופר (סי' עה). ובשו"ת בנין ציון ח"א (סי' סב). ובמקום אחר כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל.

נב

נב) מי שנוהג איסור באיזה דבר ע"פ מנהג אבותיו ובני מדינתו שנהגו כן. חסור למי שנוהג היתר להאכילו. אפילו היה האיסור ניכר לעין. אבל אם נוהג האיסור הוא מפני שסובר שהדין כן ואוכל בבית המתיר. אם האיסור ניכר אין לחוש בזה כלל ומותר להאכילו. שאם עומד בסברתו לא יאכל. וכמ"ש בחי' הריטב"א (סוכה י:) ושכן הורה רבו. וכ"כ בתשו' רלב"ח (סי' קכא). ש"ך ס"ק כ. פר"ח ס"ק יט. בל"י ס"ק יא. ואם אין האיסור ניכר. בכל גוונא אסור. רלב"ח שם. ש"ך שם. וגם הפר"ח מודה שמכוער הדבר להאכילו דבר איסור לפי דעתו. וע"ע בשו"ת בנין ציון שם. ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' יט). ובשו"ת נשמת כל חי (חיו"ד סי' לג). ובשו"ת חיים של שלום ח"ב (סי' קיג).

נג

נג) ולכן המתארח אצל חבירו ואינו יודע בודאי שאותו דבר שנותנים לפניו יש בו איסור האסור לו אלא יש לחוש עליו חשש בעלמא, אין מוטל עליו לשאול ממנו אם הוא היתר או לא. אבל על הבעה"ב שיודע שיש באותו דבר איסור לאותו אורח שהוא נזהר ממנו עליו להודיעו כדי שלא יהיה נכשל על ידו. מיהו נראה אם הספק קרוב לודאי צריך האורח להזהר בו. כנה"ג הגה"ע אות ה עפ"ד הרא"ש ומרדכי (פ"ק דיבמות). בל"י סק"ב. זבחי צדק ס"ק מב. ומותר לאורח לאכול מכליו של הבעה"ב. ובלבד שלא יצוהו לבשל לו. ש"ך סק"כ. פר"ח ס"ק יט. לחה"פ סק"י.

נד

נד) בהיות ונפל מחלוקת בדין השמעה בין הרמב"ם עם הגאונים באיזה שנה היא, נהגו מקצת חכמים וחסידים לחוש לב' הסברות ושובתים בשניהם. ויש מוחים בידם שלא לשמור כ"א השמעה שלפי ד' הרמב"ם. לאו שפיר עבדי אלו הרוצים למחות ואיסורא קא עבדי להאכילם דבר האסור להם לפי דעתם. כ"כ מהר"ש יפה בתשו' כת"י. והובא בכנה"ג הגה"ע אות ח. וכיו"ב כ' בשו"ת רדב"ז ח"ב (סי' תשלא) שטוב להתנות בין מע"ש ומעשר עני מפני המחלוקת בשנות השמעה. ע"ש. וע' במל"מ (ספ"א מה' מגילה) שהביא ד' המבי"ע ח"א (סי' כא) שנולד מחלוקת בין החכמים על שנת השמעה איזוהי. ולכן רפו ידיהם מלנהוג איסור בפירות שביעית של עכו"ם. דשביעית בזה"ז מדרבנן, והוי סד"ר איזו שנה היא ולקולא. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שמחה לאיש (חיו"ד סי' כו דק"ח ע"א), שיש סברת שלשת הרועים ה' כפתור ופרח ומהרלב"ח והמבי"ע דכולהו ס"ל דשנת השמעה הו"ל ספיקא, ואמרינן בה סד"ר לקולא. ע"ש. וע"ע בשו"ת אבן יקרה ח"ג (סי' כא) ובהערה. ובשו"ת בכורי יעקב זריהן (ס"ס יט). ועמ"ש הרה"ג רי"מ טוקצינסקי בספר השמיעה (רפ"א) שאין לחשוב זאת עוד נספק. ע"ש. וי"ל. ומ"מ המחמירים בשתיהם תע"ב אע"ג דשביעית בזה"ז מדרבנן. כיון שלפ"ז תתבעל השביעית לגמרי בכה"ג חיישינן אף בדרבנן. כמ"ש כיו"ב הר"ן (פסחים קח.). וע' במל"מ שם.

נה

נה) מי שיש בידו חמץ שעבר עליו הפסח שנאסר בהנאה, ואתו אחריני למיכל מניה אשר לא ידעו מזה שהוא אסור. צריך להודיעם שזהו חמץ שעבר עליו הפסח ולהפרישם ממנו. כן העלה מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' לח). ודלא כהרב דרך המלך למהר"י בן רבי ז"ל שכ' דהואיל ולדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו. דליתא. ע"ש. והסכים עמו להחמיר מהר"י עאייב בס' חוקת הפסח (ס"ס תמח). וכ"פ בשו"ת חקקי לב (חיו"ד ס"ס כד). וכ"כ בס' מועדי ה' (די"ב סע"א). ע"ש. ובזבחי צדק ס"ק מד. ובכף החיים או"ח (סי' תמח ס"ק ל). ע"ש. וע' בשו"ת מנחת עני (סי' ח). ובדברי יוסף (סי' תתו). ודו"ק.

נו

נו) [סעיף ח'] החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפי' בשבועה. וכ"ש שאינו נאמן על דבר הקל ממנו אפי' בשבועה. ש"ך ס"ק כב. כנה"ג הגב"י או' פ. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק מה. וה"ט של דין זה, משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא. ואפ"ה נחשד על דבר זה. ואע"ג דלענין ממון לא מקרי חשוד על השבועה, איסורא מממונא לא ילפינן. ועוד שמלבד מה שכבר מושבע ועומד מהר סיני הוא עבר עבירה ג"כ גרע עפי. ש"ך ס"ק כא. פר"ח ס"ק כ. וע' בשו"ת קול אליהו ח"א (חיו"ד סי' ג). ע"ש. וע' בשיו"ב סק"ו. ובעה"ש סק"ח. ובעה"ש חו"מ (סי' לד סק"ח).

נז

נז) החשוד על סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמינו על היין כשנשבע עליו רק שיפרעו לו השבועה היטב שאינו מושבע ועומד, לפי שהוא מיקל בסתם יינם שהוא מדרבנן. ובפרט האידנא שנפרץ הגדר בסתם יינם עד שנעשה הדבר בעיני ההמון כהיתר. והמונע לשתותו יחשבו לו ליוהרא. מש"ה לא אמרינן דחשוד לשבועה. וכן הוריתי הלכה למעשה. רש"ל ביש"ש (פ"ק דחולין סימן ו). וכ' ע"ז הש"ך ס"ק כב. ואולי לא הורה כן אלא בסתם יינם לפי שמקילין בו. אבל בשאר איסורין דרבנן אין להורות כן. דהא כ' בתשו' רשב"א (סי' סד) דאף בגבינה אין להאמין להחשוד עליה אפי' בשבועה. וא"כ אף באיסורי דרבנן שייך לו' מושבע ועומד מהר סיני בלאו דלא תסור. ועוד דרבנן עשו סייג לתורה. ומ"מ צ"ע בדבר. דבתשו' רשב"א (סי' קט) כ' שהרבה מהם קילא בעיניהם טובא אסור גבינה. ואפשר דמ"מ סתם יינם היה יותר קל בדורו, מהגבינה בדור רשב"א. ע"כ. ולפ"ז ניחא ג"כ מ"ש הריב"ש (ס"ס י"ב) שהאנוסים שהם חשודים לסתם יינם אינם נאמנים על היין אפי' בשבועה שהרי מושבעים ועומדים הם מהר סיני. ע"ש. וכ"פ מרן לקמן (סי' קכד ס"ט). ומשום דלא היה איסור סתם יינם קל כ"כ בעיני ההמון כמו בדור ובמקום מהרש"ל. וכיו"ב כ' הכנה"ג הגב"י או' עח, שהביא מ"ש הרמ"א בתשו' (סי' קכד) שהשותה סתם יינם בחשבו שהוא מותר נאמן על היין בשבועה, והביא ג"כ ד' מהרש"ל הנ"ל. וכ' דאפשר דלא פליג ע"ד הריב"ש הנ"ל, דהריב"ש מיירי באנוסים שיודעים שהוא אסור ומקילים בו למיעוט יראת ה', ורש"ל מיירי שנחשב בעיניו כהיתר. ע"כ. והשו"ג ס"ק כע כ' דרש"ל פליג על הריב"ש. וס"ל שלא החמיר הרשב"א שלא להאמינו בשבועה אלא באיסורא דאו' דמושבע ועומד מהר סיני הוא. אבל במידי דרבנן כיון שאין איסורו מהר סיני עדיין לא עבר על שבועה. ולכן נאמן להעיד עליו בשבועה. ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מבואר כן בד' הרשב"א גם בדין גבינה, דהו"ל מדרבנן. אם לא שנאמר דס"ל דגבינה הוי כעין של תורה שמא העמידה בעור קיבת נבלה. ואין זה מספיק, דהא כ' בחי' הרמב"ן והריטב"א (יבמות פב:) שאיסור גבינות עכו"ם חשיב איסור שאין לו עיקר מה"ת. ע"ש. ונראה דה"ט דהא עכ"פ מדאו' אינו אסור אלא דרך בישול. ועוד שעור הנבלה בעל במיעוטו. ומ"ש דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל. אינו אלא מדרבנן. וכמ"ש הש"ך לעיל (סי' קיח ס"ק יא) דה"ט דסגי בחותם א'. ועמש"כ שם ס"ק טו. וא"כ הדק"ל מד' הרשב"א. ובאמת גם על תי' הכה"ג והש"ך הנ"ל יש לפקפק. שמדיוק תחלת ד' רש"ל מוכח דס"ל דבדרבנן לא אמרינן מושבע ועומד מהר סיני, ופליג ע"ד הרשב"א והריב"ש.

נז) ובאמת שבעיקר ד' הש"ך בשם הרשב"א דאיסור דרבנן חשיב מושבע ועומד מהר סיני בלא תסור, קשה לי דהא קי"ל (בסי' רלע) שהנשבע על מצוה דרבנן שבועה חלה עליו. ולא אמרינן מושבע ועומד מהר סיני הוא. אע"ג דאיכא לא תסור במצות דרבנן, כמ"ש בשבת (כג.) והיכן צונו דכתיב לא תסור. ולכאו' יש לתלות ד"ז במחלוקת הראשונים, דלפ"ד הרמב"ם בס' המצות, ובחיבורו (ריש הל' ממרים), שהעובר על דרבנן עובר מה"ת בלא תסור, א"ש ד' הש"ך, דחשיב נמי מושבע ועומד מהר סיני, משא"כ לד' הרמב"ן בס' המצות דפליג וס"ל דמידי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ואינם מה"ת, רק אסמכתא בעלמא הוא. א"כ הדק"ל. וע' בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קמא) שהוכיח כד' הרמב"ן ממה ששבועה חלה על איסור דרבנן. כגון לאכול בט' באב ולעבור על איסור שבות וכיו"ב. ע"ש. אולם ביו"ד (סי' רלט ס"ו) מחלק בין מצוה דרבנן לאיסור דרבנן. וע' בש"ך ואחרונים שם. ובשו"ת זרע אברהם (חיו"ד סי' יג).

נז) והנה בשפתי דעת לעיל (סי' ב ס"ק יב) כ', שהאוכל חצי שיעור נבלה היה נראה לכאו' דנאמן בשבועה (שבסכין יפה שחט). דהא על חצי שיעור לא חשיב מושבע ועומד מה"ס. כמ"ש תוס' שבועות (כג:). אך התב"ש ס"ק יב ס"ל דלא מהני, ואיני יודע למה. ומדבריו משמע דחשיב מושבע בכה"ג. ולענין דינא יש להחמיר. ע"כ. והמחב"ר (שם סק"ו) כ' ע"ז, דהרשב"א בתשו' (סי' תריז) ס"ל דח"ש נמי חשיב מושבע ועומד מה"ס. ודלא כהתוס' והתב"ש שם קאי ע"ד הרשב"א. אכן ד' הרמב"ם והר"ן כהתוס'. ומ"מ יש להחמיר. ע"כ. אולם הישועות יעקב כאן (סק"ד) כ', דלפמ"ש התוס' (שבועות כג:) נראה, דהחשוד על ח"ש, ומעיד אח"כ על האיסור הזה. ונשבע ע"ז נאמן. כיון דלא הוי מושבע ועומד. וזה דבר חדש לא כתבוהו הפו'. ובחשוד על איסור דרבנן ונשבע עליו, מילתא דפשיטא דנאמן בשבועה, דהחשוד לאיסור דרבנן אינו חשוד על איסור תורה. עכ"ל. ותמיהני שנעלם מעינו הבדולח ד' הרשב"א בתשו' (סי' סד) והריב"ש (סי' י"ב) דס"ל דאף בדרבנן אינו נאמן אפי' בשבועה. והיאך כותב הישועות יעקב דמילתא דפשיטא כל בתר איפכא. ונראה דה"ע דהפמ"ג והמחב"ר בח"ש, אף דהתוס' וסיעתם ס"ל דלא חשיב מושבע ועומד מה"ס. ומשום דאף בדרבנן כ' הרשב"א והר"ן דאינו נאמן אף בשבועה. וכ"ש ח"ש דעדיף טפי מדרבנן. ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' יב אות ב). וכן בקדש חזיתיה להגאון מהרש"ז מלובלין (בעל תורת חסד) בתשובתו בשו"ת ישא איש (חיו"ד סי' ה די"ז ע"ב) חשב ג"כ לומר דבאיסור שאינו מפורש בתורה וכן ח"ש, נאמן החשוד בשבועה, דלא חשיב כה"ג מושבע ועומד מה"ס. וכמ"ש התוס' שבועות (כג:) וכ"ד הרמב"ם והר"ן. ושוב העיר מד' הרשב"א בתשו' סי' ס"ד דאף בגבינות אין החשוד נאמן בשבועה. אלא שכ', דאולי י"ל דשאני גבינות דשמא נתערב בהם גוף איסור תורה, משא"כ באיסור דרבנן שהוא סייג לתורה שפיר נאמן בשבועה. וכמ"ש רש"ל ביש"ש. וכ"כ דמש"א בדין סתם יינם. ע"ש. ומשמע דרש"ל שמיקל בזה משום דבדרבנן לא הוי מושבע ועומד מה"ס ולכן נאמן בשבועה. וק"ק שלא זכר שר מד' הריב"ש סי' י"ב הנ"ל. וע' בס' בית דוד ביסטריץ. ובשו"ת קול אליהו (חיו"ד סי' ג). והכי נקטינן לדינא דאף בדרבנן אין החשוד נאמן בשבועה. וכ"פ הש"ך ס"ק כב. פר"ח ס"ק כב. כנה"ג ס"ק עט. לחה"פ ס"ק יד. שו"ג ס"ק כט. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק מז.

נז) ותבט עיני למרן החיד"א בשיו"ב סק"ד, שכ', ושמעתי שבכמה מקומות שהשומרים שהולכים לעשות היין נחשדו על סתם יינם, שהבית דין משביעין אותם באר היטב, וסומכים על מהרש"ל שהורה כן הלכה למעשה. והסכים עמו הפר"ח (סק"כ). וגם הש"ך לא חלק עליו בהדיא אלא היה מפקפק והולך. וכן הפנים מאירות ח"ב (סי' קיז) סמך על מהרש"ל. עכ"ל. ואני תמה שלא זכר שר דברי מרן הב"י בבד"ה (ס"ס קכח) שכ' וז"ל. שמעתי שיש שהיו שותים מיינם של קראים כיון שנשבע בעל היין שלא נגע בו גוי. ואני קראתי עליהם תגר, משום דאפי' את"ל שאינו חשוד על השבועה, מ"מ מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה. שו"ר להריב"ש ח"ב סי' כ שכ' במי שפסול לעדות ואינו פסול לשבועה אפי' העיד עדותו בשבועה פסול שכל שאין העד נאמן מצד עדותו לבד גם בשבועה אינו נאמן דהא נפק ליה מתורת עד. עכ"ל. והנה אף שבנידון הג' החיד"א לא שייך כ"כ לומר דלא רמיא עליה דאיניש דשאני הכא שהוא שומר ויודע שעתיד להשבע שלא נגע בו גוי ורמי אנפשיה להזהר היטב. מ"מ לפמ"ש בבד"ה ע"פ הריב"ש, לא מהימני כלל, כיון דבעינן עדות ע"ז, וכמ"ש "עד" א' נאמן באיסורין. אלמא דהוי בתורת עדות. ומש"ה אינו נאמן אף בשבועה. יה"נ אשכחן להתוס' קידושין (מג:) שכ"כ בדין עדות. אלא דהריב"ש ומרן ס"ל הכי גם לענין איסורין. וכן מצאתי להג"ר שאול ברלין בכסא דהרסנא (סי' רד) ד"ה ולי היה נראה, שכ"כ מדנפשיה בהסבר ד' הרשב"א, דס"ל דאף בדרבנן אין החשוד נאמן בשבועה. ומשום שכל שאינו נאמן באיסורין בתורת עד, לא מהניא שבועה. וכמ"ש התוס' לענין ממון. ע"ש. וכיו"ב העיר הגאון בית מאיר כאן ע"ד הש"ך ס"ק יח, דאף במילתא דלא משמע לאינשי איסורא י"ל שהחשוד אינו נאמן אף בשבועה וכמ"ש בבד"ה בשם הריב"ש. ולפום ריהטא הדין עמו שהרי אמרו עד א' נאמן באיסורין הרי שקראוהו עד. ועד הצריך שבועה מבואר בחו"מ בשם כל הפו' שאינה עדות. ע"כ. וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב (סי' קיז), שחושש ג"כ לד' מרן הבד"ה בשם הריב"ש' הנ"ל. ואעפ"כ סמך ע"ד רש"ל בסתם יינם בהיות שבדורות הללו נעשה כהיתר. וע"ש. ואפשר שלכן כ' החיד"א להקל, דשאני בדור מרן ובמקומו שלא היו מקילים כ"כ ההמון. וצ"ע.

נז) איברא דחזינא לגאון השואל ומשיב קמא (ח"ב ס"ס צז) שתמה מאד ע"ד מרן הבד"ה הנ"ל, דהא ד' הריב"ש בדבר שצריך עדות גמורה כגון ממון. וכד' התוס' (קידושין מג:). אבל כאן דעד א' נאמן באיסורין, ואפי' אשה וקרוב ובעל דבר נאמנים. למה לא יהיה החשוד נאמן בשבועה. והניח ד' הב"י בצע"ג. ע"ש. וכן בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד ס"ס קנא) כ' ע"ד הבד"ה, שלא זכה להבין ד"ק. שהרי באיסורין אין אנו צריכים עדות ממש. והניחו בצ"ע. וכן הגאון מהרש"ז מלובלין בשו"ת ישא איש (די"ז ע"ג) לאחר שהעיר מד' הבד"ה לנידונו. כ' לדחות דבריו, משום דלא מצינו ד"ז אלא לגבי עדות ממון וכיו"ב שצריכים עדות גמורה, משא"כ באיסורין שאף אשה ועבד וקרוב ובע"ד נאמנים. לכן אף עד הצריך שבועה נאמן. וכמשמעות כל הפוסקים. ע"ש. אכן נראה שיש לחוש לד' מרן הבד"ה שקבלנו הוראותיו. ובפרט דלדידיה ניחא שפיר מ"ש הרשב"א והריב"ש דאף באיסור בדרבנן אין החשוד נאמן בשבועה. וזולת זה לא מצאנו טעם מספיק לכך. (וע' בתשו' הרדב"ז ח"ג (סי' תקכח) דמתיר היין של הקראים בשבועה. וזה דלא כמרן ז"ל). ויש להעיר עוד מד' המנחת חינוך (מצוה לז או' ב). דאף באיסורין דעד א' נאמן. אם העיד שקר עובר על לא תענה עד שקר. ע"ש. משמע שיש עליו תורת עדות ממש. וע' בס' שבט מיהודה (ריש שער ג) שהאריך בזה. ואכמ"ל.

נז) ולפ"ז יש להעיר עוד עמ"ש החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א (סי' עד אות טו), מעשה בא לידינו בקראי שהביא גבינה מישראל בלי חתימה. והותרה בהסכמת רבני העיר ע"י שישבע הקראי שהיא כשרה. שאפי' גבינת קראים היו מתירין אותה כמה מרבנן בתראי, ואפי' מאן דפליג הכא מודה דאין לו הנאה בחליפין. ע"כ. והנה אף שטעמו האחרון יש בו סמיכה אף לגבי עכו"ם. וכדקי"ל (בסי' קיח ס"י) ועמש"כ שם. אבל טעמו הראשון צ"ע. לפי מאי דקי"ל דגבינות הקראים אסורים. שהרי חשודים הם על לפני עור. ועוד שהם מעמידים אותה בעור הקיבה, דס"ל קרא כדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו דוקא. (וזה י"ל). וכן פסק בשו"ת הרדב"ז (סי' תקנב) מהטעמים הנ"ל. וא"כ הדרינן למאי דקי"ל החשוד על איסור דרבנן אינו נאמן בשבועה. וכמ"ש כן הרשב"א בדין גבינות. וקראי לא גרע מישראל חשוד. ולא מבעיא לד' מרן בבד"ה הנ"ל שכל שאינו נאמן בלי שבועה ל"מ עדותו בשבועה גם לגבי איסורין. אלא אף להחולקים עליו, מ"מ לדינא דעת האחרונים דאף בדרבנן אינו נאמן אף בשבועה וכד' הרשב"א והריב"ש. וכן מצאתי להכנה"ג בשו"ת בעי חיי (סי' קנח). והובא בס' עיקרי הד"ט (סי' טז או' ח), שהעלה שאין להתיר גבינות הקראים בשבועה, דמי יקל ראשו נגד מרן. ושכ"כ רדב"ז שאין ראוי לאכול משלהם אף בשבועה. והביא ד' מרן בבד"ה (סי' קכח) דס"ל דאין בין נשבע לשלא נשבע טעם להתיר. ע"ש. וממילא ה"ה לגבינת ישראל שנשלחה בלא חותם ע"י קראי. וע"ע בשו"ת קול אליהו (חיו"ד סי' ג). ולכן יש להעיר עמ"ש בס' מנהגי ירושלים חיו"ד (אות לה). קראי שהביא גבינות בלי חותם, הותרו בהסכמת רבני העיר ע"י שהשביעוהו לקראי. חיים שאל (סע"ד). ע"כ. ובאמת שאין להקל בזה. אא"כ אינו נהנה בחליפין וכמו שסיים החיד"א שם בעעמו האחרון. ומיהו ליתר שאת גם בזה ישביעוהו ע"ז. ואף שכ' מרן הבד"ה "אפי' את"ל שאינו חשוד על השבועה". דמשמע שאפשר שהם חשודים על השבועה. מ"מ לשון את"ל נוטה יותר לומר כסברא זו. וכמ"ש הרדב"ז ח"א (ס"ס ריח) שאף בפוסקים כשכותבים את"ל נראה שסברא זו פשוטה להם יותר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' צה). וע' בשד"ח כללי הפוסקים (סימן א או' ט). ולכן על צד היותר טוב נכון להשביעו כשמן הדין ההיתר מרווח. וכעין מ"ש בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' טו) שיכולים הב"ד לחייב העדים להשבע שעדותן אמת אם הדור מקילים להעיד שקר. ושכן היה נוהג הריב"ש להשביע העדים. ושכן עשה הר"ן. ע"כ. וע"ע בתשו' קול אליהו (חיו"ד ס"ס ג). ובשואל ומשיב קמא ח"ב (ס"ס צז). וע' בשו"ת הריב"ש (סי' רס"ו) בד"ה וכן אין לפסול.

נז) המורם מכל האמור דאף באיסור דרבנן אין החשוד נאמן אפי' בשבועה. ומ"מ בסתם יינם במקום שההמון נעשה להם כהיתר המיקל בזה לסמוך ע"ד רש"ל וסיעתו נהתיר בשבועה אין מזניחים אותו. וכ"פ הפר"ח וזבחי צדק. ומ"מ יר"ש יחוש לד' מרן בבד"ה שאוסר. וכן מתבאר בשו"ת זרע אמת (סי' צח). ע"ש. וכן במסגרת השלחן הביא דברי גדול אחד שכ' שטוב להחמיר בזה. ע"ש. וכ"ש לדידן דקבלנו הוראות מרן. ועמש"כ לעיל ס"ק מו.

נח

נח) החשודים לשתות מסתם יינם ואעפ"כ הם נזהרים שלא לקדש ולהבדיל אלא על יין כשר, מותר לקנות מהם יין לקידוש והבדלה. הואיל וגם הם לא נחשדו לקדש ולהבדיל על סתם יינם. שיו"ב סק"ד. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק נ. וה"ט דקידוש על סתם יינם יש בו ג"כ חשש מצוה הבאה בעבירה וברכה לבטלה, ומ"ש בשו"ת באר עשק נהתיר לקדש על סתם יינם. כבר מחו ליה אמוחא כל האחרונים ואסרו איסר בכל תוקף. וכמ"ש המני"ח בשו"ת הלק"ט ח"א (סי' י) שדעתו ודעת רבותיו שאין זה מברך אלא מנאץ. ע"ש. וכ"פ בשו"ת בית יהודה (חיו"ד סי' כב). ובשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' כג דכ"ה רע"א). ע"ש. גם בס' מאורי אור (עוד למועד רקס"ח ע"ב) כ' ע"ז, מ"ש באה"ט סי' ער"ב בשם הבאר עשק כו', כשמו כן הוא כי התעשקו עמו גדולי המחברים דמשבש ותני והו"ל מצוה הבאה בעבירה וכו'. ע"ש. וע"ע בברכי יוסף א"ח (סי' קצו) סק"ג). ובשו"ת מהר"י אסאד (חאו"ח סי' קס). וע"ע בשו"ת מתת ידו ח"א (סי' מה). וזה פשוט.

נט

נט) מי שנזהר באיסור סתם יינם בעודו יושב בביתו ואל שער מקומו, ואינו שותה אלא יין כשר. אבל בלכתו בדרך שותה מסתם יינם אינו נאמן על היין כיון דחשוד לאותו דבר הוא. שו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' נה). וכתב שהסכים עמו הגאון ר' עזריה פיגו ז"ל בעל גידולי תרומה. שיו"ב סק"ד. זבחי צדק ס"ק מח. אבל בשו"ת הרמ"ז (סי' נ) כ' שאף אם הוציא חבית יין בהיותו בדרך ואמר שיין כשר הוא אינו נאמן לפי שהוא חשוד עליו בדרכים, עכ"ז כשיגיע לעיר מקום שהוא מוחזק להזהר ממנו יש להאמינו גם על אותו חבית שאנו מכירין אותה שהיא היא שהוציא לפנינו בדרך. וכדתנן (חגיגה כד:) עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית יין של תרומה לא יקבלנה ממנו אבל מניחה לגת הבאה. וע"ש בתוס' בשם התוספתא דאע"פ שמכירה החבר שהיא היא וכו'. ושוב דחה דשאני התם שטומאת ע"ה ברגל שריוה רבנן כו'. ושוב כ' להתיר דעכ"פ בעיר הרי לא שביק היתרא ואכיל איסורא, ואם היתה עירו מקום שנמצאו שם מוכרי יין כשר או יחידים נאמנים שלא נחשדו ע"ז מעולם, נאמן לומר שהיין כשר ונלקח מאדם נאמן. אבל אם אומר שהיין נעשה בתוך ביתו בכשרות אינו נאמן. ע"ש. וע"ע שם (סי' נא). וע' בתשו' דב"ש שם שנראה ג"כ דמיירי כשאומר שהוא עשה היין ברשותו. שאיך יאומן כי יסופר לנו שהוא מדקדק בהכשר הכלים והגתות אם הנסיון הוכיח שאין מחשיב הדבר לאיסור. (וכ"ה בתשו' הרמ"ז שם). וע' בתשו' דבר שמואל (סי' סט). ודו"ק.

ס

ס) הא דקי"ל דהחשוד אינו נאמן אפי' בשבועה, היינו למי שעדיין מחזיק בטומאתו לשתות סתם יינם וכיו"ב ונשבע שהיין כשר בהא הוא דאינו נאמן. אבל אם הוא מקבל עליו שלא לשתות עוד מסתם יינם ונתחרט על אשר חטא ונשבע לקיים שלא ישתה, מודה הרשב"א דנאמן לומר יין זה כשר. כ"כ בשו"ת ח"צ סי' לא. והובא בשיו"ב סק"ז. והח"צ שם תי' בזה הא דקי"ל (בכורות מה:) הנושא נשים בעבירה פסול לעבודה עד שיגרש ותנא נודר ועובד יורד ומגרש. ואע"ג דהחשוד על הדבר אינו נאמן אפי' בשבועה. דשאני גבי חשוד שעדיין עומד במרדו וכו'. ע"ש. אבל בערך השלחן לעיל (סי' ב סק"ט) כ' עליו, שאין נראה כן ממ"ש הרשב"א בתשו' (ס"ס סד), ועוד תדע לך שאפי' נשבע שלא יאכל הוא ולא יאכיל לאחרים אין מקבלים אותו עד שיקבל חברות בפני ג' חברים כדתניא (בכורות ל:) הבא לקבל ד' חברות צריך לקבל בפני ג', ואם איתא ישבע בפני ב' ונאמן. ע"כ. אלמא דאינו נאמן אף בשבועה שלא יעשה עוד. עכת"ד העה"ש. ולכאורה קו' העה"ש היא אימתני ותקיפא. וכן מצאתי עוד להגאון יש"א ברכה בשו"ת ישא איש (חיו"ד סי' ה, די"ח ע"א) שתמה ג"כ על החכ"צ מתשו' הרשב"א הנ"ל. ושוב מצא שכ"כ בעה"ש. וכ' עוד דמרן בש"ע נגרר אחר תשו' הרשב"א הלזו. וכמו שציין בבאה"ג, ובודאי דס"ל כד' הרשב"א מתחלה ועד סוף. ע"כ. ובאמת שכבר הביא מרן הב"י (בסוף הסימן) תשו' הרשב"א כולה כמות שהיא. ע"ש.

ס) אולם הגאון מהרש"ז מלובלין בתשו' בס' ישא איש (שם די"ט ע"ב) כ' ליישב ד' החכ"צ מקו' העה"ש, דהחכ"צ מיירי בנשבע על דבר פרטי כההיא דבכורות שנשבע לגרש אשתו פסולה. וכן החשוד לאכול אסור וחוזר בו מזה נאמן בשבועה שמאכל זה כשר. אבל שיהיה החשוד חוזר לנאמנותו כמקדם שיהיה נאמן באיסורין על להבא בדרך כלל, פשיטא דלא מהני ע"ז שבועה רק קבלת ד"ח בפני ג'. ובזה איירי בתשו' הרשב"א. עכת"ד. ולכאו' ל"מ כן מתשו' הרשב"א שם דמיירי בתגרים החשודים על הגבינות אם נאמנים בשבועה. אלמא דאף באיסור פרטי ל"מ אפי' כשחוזרים בהם ומקבלים ד"ח, אא"כ בפני ג'. וכן הרהמ"ח ישא איש (שם) חזר להעמיד דבריו שהחכ"צ לא ראה ד' הרשב"א במקורן. וכן העיר ע"ד החיד"א בשיו"ב שהביאו להלכה. ע"ש. אולם בשו"ת כסא דהרסנא (סי' רד) בד"ה והנה אע"פ, מסכים לד' החכ"צ לדינא ושכן האמת. ע"ש. גם בס' מגן גבורים (סי' קכח ס"ק לא), הביא ד' החכ"צ, וקלסו שהדברים ראויים למי שאמרן. ועוד האריך בזה. ע"ש. וכן פסק בזבחי צדק ס"ק נא כד' החכ"צ ושיו"ב. ועל קו' העה"ש כ', שהרואה יראה שיש לכוין ד' הרשב"א כד' החכ"צ. ע"כ. ואפשר שנתכוון לחילוק הגאון מלובלין הנ"ל. אכן הגאון ערוגות הבושם (בסי' ב סק"ד) דחה ג"כ ד' החכ"צ עפ"ד הרשב"א הנ"ל, ושכן מוכח מד' כל הפוסקים. ע"ש.

ס) ובעיקר קו' החכ"צ מההיא דבכורות, הנה כה"ג כ' גם התב"ש (סי' ב ס"ק יב), וע"ש מ"ש בזה. ובשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' נא) כ' בשם היריעות שלמה לתרץ קו' זו, ע"פ מאי דפשיט"ל דהנושא נשים בעבירה אינו פסול מה"ת לעבודה רק מדרבנן. ותפס עליו מד' הרא"ם בתשו' (סי' נט), דס"ל שהוא פסול מה"ת כדין חלל, וילפינן ליה מוקדשתו בע"כ. וה"נ תניא בתו"כ, בעמיו להחלו, שהוא חולין וכו'. ע"ש. ותמה ג"כ על המג"א (סי' קכח ס"ק נד) דס"ל דקנס חכמים הוא. עכת"ד. ולכאו' כן משמע גם בתשו' רה"ג בשערי תשובה (סי' רלא). ע"ש. ואף לד' המג"א דהוי מדרבנן, עדיין לא יגהה מזור לפמש"כ לעיל בשם האחרונים דאף באיסור דרבנן אמרינן שאינו נאמן אף בשבועה. וע' בשו"ת חת"ס (סי' יב). ע"ש. אכן הגאון ישועות יעקב כאן (סק"ד) יישב קו' הח"צ לנכון. דההיא דבכורות מיירי שאומר קונם עלי פירות אם אעבור על איסור זה, וכמ"ש הש"ך (סי' רכח), והואיל וענין אכילת הפירות הוא מילתא אחריתי, מש"ה אף החשוד נאמן, ע"ש. ולזה כיון הגאון מלובלין בתשו' ישא איש (דט"ז ע"ג) מדעתו הרמה. ע"ש. וע"ע להגהמ"ח שם מ"ש בזה. ועכ"פ לענין דינא נלע"ד דבאיסור תורה קשה לסמוך על תי' החכ"צ, ואפי' חוזר בו החשוד ונשבע ע"ז אינו נאמן. אך באיסור דרבנן דלא שייך ביה כ"כ טעמא דמושבע ועומד, יש לצרף מש"כ לעיל ס"ק נז בשם רש"ל ודמש"א דס"ל להקל בדרבנן. ולכן אם מקבל עליו לשוב בתשו' נאמן בשבועה, וכד' הח"צ ושיו"ב וזבחי צדק וסיעתם.

סא

סא) ישראל שגבה מעכו"ם בחובו סתם יינם, ואח"כ מכר יין לישראל, ולעזה עליו כל המדינה לאמר שהוא היין שגבה בחובו מכרו לישראל, ודברו אתו משפט, וטען שסתם יינם שגבה מכרו לעכו"ם פלוני, וכשחקרו ע"ז הכחיש אותו העכו"ם את הישראל, והוא נותן אמתלא שהעכו"ם מכחישו מפני שיש קנס ע"ז מהממשלה וכו', ונשבע על זה שהיין ההוא מכרו לעכו"ם, ומה שמכר לישראל יין כשר הוא, נאמן בשבועה. פנים מאירות ח"ב (סי' קיז). שיו"ב סק"ח זבחי צדק ס"ק נב.

סב

סב) [סעיף ט'] גר שחזר והמיר מחמת יראה וכן ישראל כו' לעבירות קלות אינו חשוד. והרי הוא כישראל גמור. ואפי' נחשד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה כולה והרי הוא כישראל מומר. גמ' בכורות (ל:). ותמה הבית מאיר מדוע הושמט ד"ז מהפוסקים. ואולי מפני שיש ללמדו ממ"ש לעיל סעיף י. שהחשוד על ב' דברים וחזר בו ושוב נחשד על א' מהדברים אפי' הוא הקל שבהם, חוששין שמא חזר לסורו בשניהם. ע"כ. אבל בשטה מקובצת בכורות שם הגיהו. וגר שקבל עליו ד"ת ונחשד לד"א ואפי' חשוד לכל התורה כולה הרי הוא כישראל מומר. (ובגמ' מסיים נ"מ דאי קדיש קידושיו קידושין). וכן הוא בתוספתא (פ"ב דדמאי ה"ה). וא"כ י"ל דלא קאמר דה"ה כישראל מומר אלא לאפוקי שלא נאמר דהוי כעכו"ם גמור שלא נתגייר. וכפרש"י. אבל אם נחשד לדבר א' לא נחשד לכל התורה. וכן העיר לנכון בזבחי צדק ס"ק נה. והביא שכן גי' הרמב"ן כהתוספתא. ושדין זה הובא ברמב"ם (פי"ג מהא"ב). ולקמן (סימן רסח ס"ב). ומ"מ סיים בזבחי צדק. דלדינא יש להחמיר כהוראת הבית מאיר כיון שהובא ד"ז בגמ'. ע"כ. ויש להוסיף, שאף לגירסת התוספתא ריהטא דלישנא שאף כשנחשד לדבר א' נעשה כמומר לכל התורה. ומ"מ צ"ע לדינא. שהדבר פשוט שיש לחלק בין גר שבגיותו היה פטור מהמצות. לההיא דלעיל ס"ו.

סה

סה) [סעיף י'] מסור שחיטתו כשרה ונאמן על האיסורים. לעיל (בסי' ב ס"ט) כ' הרמ"א, מסור דינו כמומר ושחיטתו פסולה. (הגהות אלפסי). ויש מכשירין (ב"י בשם רשב"א). ע"כ. והכרעת כמה אחרונים שם להחמיר בזה. ואנו אין לנו אלא פסק מרן שקבלנו הוראותיו, וכאן פסק להקל. וכ"כ הפר"ח בקו"א (סי' ב) דלא כה' בית הלל. וכ"פ הש"ך שם בשם רש"ל. והובא להלכה בזבחי צדק שם ס"ק מח ושכן עיקר. וע"ע בשו"ת משיב דבר (חיו"ד דפ"ו ע"ג). אכן בכה"ח לעיל (שם ס"ק עט) הסכים למ"ש הבל"י שאין מוסרים לו לכתחלה לשחוט ורק בדיעבד יש להכשיר. ע"ש. והעיקר להקל בזה. אא"כ בשו"ב הממונה לשחוט לרבים שאז יש להחמיר. וע' בגט פשוט (סי' קכג סק"ז). ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' רפג. וחוח"מ סי' סא או' ח) ובשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' קלז). ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' רצט). ובשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' פב).

סו

סו) וכן האפיקורסים דהיינו מבזה ת"ח והמגלים פנים בתורה שלא כהלכה. אע"ג דגדול עונם מנשוא אין לפסלם לשחיטה ולשאר דיני או"ה. כיון שנראה בעיניהם כהיתר. ואינם חשודים לעבור על שום עבירה. מהרי"ל (סי' קצד). והובא בפר"ח ס"ק כא. וסיים עליו. שיפה כתב. ואף ביודע ומודיעים לו שאיסור הוא עושה. כל שאינו להכעיס ישראל קרינא ביה. דומיא דמומר לשאר עבירות וכו'. וכ"כ הפר"ת ס"ק יד. לחה"פ ס"ק יג. שו"ג ס"ק לג. וכ"פ התב"ש (ס"ס ב) והובא בזבחי צדק (שם ס"ק מט) ובכה"ח (שם ס"ק פ). וע' שו"ת מהר"ם שיק (חחו"מ שם). ועמש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יא אות יב, וסי' יח אות יא). ע"ש.

סז

סז) ונראה ושכל מסור דחזינא ליה דעביד כל עבירה שתבא לידו. אם הוחזק בג' עבירות, ולא ראינוהו שהוא מתנהג בכשרות בשאר מצות. מן הסתם הוי חשוד על כל דבר שלא הוחזק עליו בכשרות. וסברא זו היא הכרע בין ד' הרשב"א לד' הגהות אלפסי שהביא הרמ"א (ס"ס ב). פרי תואר ס"ק יב. אבל לפמש"כ לעיל ס"ק לה אפי' אינו מסור אם הוחזק לג' עבירות ולא ראינוהו שנוהג בשאר מצות. דינו כמומר לכל התורה. א"כ אין בזה הכרע בין ד' הרשב"א להגהת אלפסי.

סח

סח) [סעיף יא'] מומר שבעיר א' מאמין בע"ז בפני עכו"ם. ובעיר אחרת וכו' ואומר שהוא יהודי אינו עושה יי"נ. מיירי הכא שאינו לא אנוס מחמת ממון ולא מחמת נפשות אלא שהאמין לרצונו, ואעפ"כ כיון דאתי השתא ואמר שהוא יהודי נאמן. פר"ת ס"ק יג. זבחי צדק ס"ק נז. וטעמא דמילתא כ' הב"י מתשו' הרשב"א בשם רבינו יונה ששמע מחכמי צרפת, משום דמילתא דמסתברא דהע"ז שקר וכו'. ואינו מאמין בה בלבו. וכשאומר שהוא יהודי הוא מכל לבו, שאמונתינו אמונה טובה ואמתית, ומילתא דמסתברא היא. ע"כ. והנה בפר"ת שם ד"ה ולדעתי, רצה לחלוק ע"ד ר' יונה, וכ' שכל שעושה כן ברצון בלי אונס דינו כמומר לכל התורה. ע"ש. ואנו אין לנו אנא דברי מרן שפסק כר' יונה. וע' בשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ב סי' כה) ד"ה נחזור.

סט

סט) ובעיר אחרת וכו'. ואפי' דרכו כשילך למקום אחר חוזר ואומר בפני גוים שהוא מומר לע"ז. אפ"ה נאמן. דאי מיירי שחוזר בתשובה, פשיטא. שהרי אפי' גוי גמור שמתגייר ומקבל עליו מהיכא תיתי שלא יהיה דינו כדין ישראל, אלא מיירי במומר שכן דרכו כמה פעמים, שאצל הגוים אומר שמאמין בע"ז ואצלינו אומר שהוא יהודי. פר"ת שם. זבחי צדק ס"ק נח. ואע"פ שיש לדחות ראייתו בזה, דהא קמ"ל שכל שעשה תשובה ואמר שהוא יהודי נאמן מיד. אע"פ שלא עשה תעניות וסיגופים. וכמ"ש כן מהריק"ו (שרש פה) בשם המרדכי. וכ"ה בחו"מ (סי' לד סכ"ב). וכן יש לכוין בד' ר' יונה. כיעו"ש. מ"מ הדין דין אמת ע"פ טעמו ונימוקו של ר' יונה הנ"ל בס"ק סח.

ע

ע) ונראה דהיינו דוקא בישראל שידע באמונתינו האמתית דמוקמינן ליה אחזקתיה, שסתם יהודי מאמין באמונה הטובה והאמתית. אבל גר שנתגייר וראינוהו שחוזר ועע"ז בפני גוים וכשבא לעיר אחרת אומר שהוא כופר בע"ז לא מהימן. ומוקמינן ליה בחזקתו הראשונה שהיה בה מתחלתו עד שיקבל גרות מחדש. פר"ת שם. זבחי צדק ס"ק נט. דרכי תשובה ס"ק סב. ונראה דלאו דוקא "גרות" ממש מחדש. שהרי דינו רק כישראל מומר. כדאי' ביבמות (מז:) ובכורות (ל:) וכ"פ בש"ע לקמן (סי' רסח ס"ב). אלא דמדרבנן צריך לטבול בפני שלשה ולקבל עליו דברי חברות בפניהם. והוא למעלה בעלמא. וכמ"ש הנמק"י (יבמות מז:). וכ"ה בהרמ"א לקמן (ס"ס רסח). וע' בב"י והרמ"א באו"ח (סי' תקלא). ובשו"ת יוסף אומץ (סי' מה). וכל שלא חזר בתשובה כדין עושה יין נסך. וע' בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' לח אות לט). ובמקום אחר כתבנו עוד בזה.

עא

עא) אינו עושה יין נסך. לאו דוקא שאינו עושה יי"נ אלא ה"ה דנאמן בשאר איסורים. פר"ת ס"ק יג. ד"ה וליכא. וכ"כ בלחם חמודות (פ"ק דחולין סי' ז אות טו) דה"ה דלענין שחיטה כשר. שש"א סק"ז. אבל הש"ך ס"ק כד כ', דהדבר פשוט דלכל הדברים אינו נאמן, אלא שאינו עושה יי"נ כיון שהוא יהודי באמת, משא"כ לענין נאמנות באיסורין כיון שעע"ז לתאותו אינו נאמן. וכ"כ הפר"ח ס"ק כא. לחה"פ ס"ק יג. בל"י ס"ק טו. וכ"פ במסגרת השלחן. וכ"ה בשיו"ב (סי' ב סק"א) בשם הכנה"ג. וכ' בזבחי צדק ס"ק ס שכן עיקר.

עב

עב) וכגון דא צריך לאודועי. דמומר זה לא שבא לפנינו ואומר שאינו מאמין בע"ז בלבד. אלא בעינן שאומר שהוא יהודי גמור. שכן דקדק ר' יונה. אבל אם אינו אומר שום דבר אלא על הע"ז אינו נאמן עד שיאמר שהוא יהודי גמור. פר"ת שם. זבחי צדק ס"ק ס"א.

עג

עג) גם נ"ל דדוקא אם אנו מרגישים כשאומר שהוא יהודי שאין לו שום הנאה בזה בשום אופן כלל, ולא מפני הבושה. אבל אי איכא למיחש לחדא מהני לא מהימן. פר"ת שם. זבחי צדק ס"ק סב. ומכאן יש להעיר עמ"ש מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קסז דקי"ז ע"ב). שהיה מעשה בבהכ"נ שהיה מומר א' רוצה לעלות לס"ת. ושאלו את פיו, והשיב. שאם מקבל על עצמו קבלה גמורה שלא לחלל עוד שבת, וע"מ שחילל יבקש תיקון, יעלוהו לס"ת. כי בקבלה זו סגי. שהיאך סמך על קבלה זו שעשה מפני הבושה כדי שיוכל לעלות לס"ת ככל עדת ישראל. (או שיש לו יארצייט וכדומה). ובכה"ג שיש לו הנאה כל שהיא אינו נאמן. וצריך שיחזור בתשובה עוד לפני כן. וע' בש"ך להלן (סי' קכד ס"ק טו). ובמ"א כ' בזה. ואכמ"ל. וע' בפתחי תשו' סק"ב.

עד

עד) [סעיף יב'] האנוסים שנשארו בארצותם כו' ואין בידם להמלט למקום שיוכלו לעבוד את ה', סומכים על שחיטתם. ואפי' לא אניסי אלא לממונא דשקלי כל מאי דאית להו. ויכולים הם לברוח בגופם ולא עבדי, אע"פ שאין להם חלק לעוה"ב. נאמנים אצלינו לענין אסורים. וכדין אפיקורסים (הנ"ל ס"ק סו). פר"ת ס"ק יד. אבל בש"ע הגר"ז (בסי' ב בקו"א סק"ט) כ' שאם נשארים מפני ממונם הרי הם כמומרים אע"פ שמקיימין כל המצות בצינעא, כי בע"ז אין חילוק בין לתיאבון ובין להכעיס. ודוקא אם אינם יכולים להמלט על נפשם ומתנהגים בכשרות סומכין על שחיטתן. ע"ש. ולכאורה יש לתמוה ע"ד הגר"ז ממ"ש הרמ"א בהגה לקמן (סי' קכד ס"ט) בזה"ל. האנוסים אין אוסרים יין במגען. ודוקא אותם שדרים עדיין בין העכו"ם ועושים עבירות בפרהסיא מפני האונס רק בצנעה נזהרים. ואפשר להם לברוח על נפשם "רק שממתינים משום ממון" וכיו"ב. אבל אם עוברים גם בצנעא כו' הרי הם כעכו"ם. ריב"ש סי' ד. עכ"ל. הא קמן דאף כשנשארים מפני ממונם אין דינם כמומרים לע"ז. וע"ע בתשו' הריב"ש (סי' יא) שכ', ויש שהיו יוצאים בלונ"ח מן השמד אלא שלא יספיק אשר בידם לכל ההוצאות המרובות שיש להם לעשות לכל בני ביתם ואולי יספיק לעצמם אבל יראים הם להניח ב"ב בין העכו"ם וכו' ובוחרים להתעכב וכו'. ואף שלפי האמת חייבים להציל א"ע אפי' יעזבו בניהם וב"ב שם. שאהבת ה' ותורתו קודמת לכל. ואח לא פדה יפדה איש. וכמ"ש הרמב"ם באגרתי (מאמר קידוש ה'). עכ"ז אינם פסולים להעיד, שאינם חושבים עבירה בעיכובם שם וכו'. ע"כ. וממילא הואיל ואינם חושבים זאת לעבירה אינם דומים לעובד ע"ז לתיאבון. וה"נ כשיראים להפסיד כל ממונם לא דמי לעע"ז מלבו. ודמי לעע"ז מיראת אדם שיזיקנו דפטור. וכמ"ש מרן הכ"מ (פ"ג מה' עכו"ם ה"ו) בשם תשו' הריב"ש. ע"ש. וכן ה"ז דומה למ"ש רבינו יונה ופסקו מרן בסעיף יא. ועמש"כ לעיל ס"ק סח.

עד) ברם חזי הוית להמל"מ (פ"ה מה' מלוה ולוה ה"ב) שהביא ד' מרן הב"י (ר"ס קנט) גבי רבית, דמומר שיצא מן הכלל ע"י שהעלילו עליו כיון שבידו להמלט ואינו עושה מקרי מומר להכעיס. דהיינו שביק היתרא ואכיל איסורא. ע"כ. וכ' המל"מ, ונראה דס"ל למרן דהא דמחלקים בין להכעיס ובין לתיאבון היינו דוקא בשאר עבירות, אבל בע"ז כל שאינו מחמת סכ"נ מין הוא. ולפ"ז מי שיש בידו לברוח אע"פ שיאבד ממונו ולא ברח ה"ז מומר להכעיס. וכ"כ מהרד"ך (בית יב). אבל הוא עצמו (בבית יא) כ' שכל שעומדים שם מפני הנאתם אית להו דין מומר לתיאבון אף שיש בידם לברוח. עכת"ד. ותמיהני שלא זכר שר מד' הרמ"א (סי' קכד) הנ"ל. גם דיוקו מד' מרן לא זכיתי להבין. דמנ"ל דמיירי הכא שיאבד ממונו, ואדרבה יש לדייק להיפך דלא מיירי בכה"ג מדחשיב ליה שביק היתרא ואכיל איסורא אע"פ שי"ל. וצל"ע. וע' בשו"א זכר יהוסף (חאו"ח סי' כא). עמ"ש בשו"ת התשב"ץ ח"א (סי' סו). וע' במ"ש בב"י לקמן (ס"ס רסח) דבע"ז לא שייך לתיאבון. ודו"ק.

עה

עה) ודוקא אנוס דאתחזק לן (שהוא אנוס באמת). כי אין למדין אנוס מאנוס, אפי' אח מאח ואב מבן ובן מאב. אלא כל אדם עד דאתחזק לן. ואי אתחזק הרי הוא נאמן לכל האיסורים. פר"ת ס"ק יד. זבחי צדק ס"ק סד. ונראה דאף להאחרונים דס"ל בסעיף יא בדין מומר שבעיר א' מאמין בע"ז וכו' ובעיר אחרת או שהוא יהודי, שאף שאינו עושה יין נסך מ"מ אינו נאמן לכל האיסורין. (וכנ"ל בס"ק עא). מודו בהא שאינם עושים אלא מאונס.

עו

עו) סומכים על שחיטתם. בס' דרכי תשובה לעיל (סי' ב ס"ק עו) כ' דהגאון מהרש"ק בחכמת שלמה האריך בדין זה. והעלה דברי הש"ע בצ"ע. ואנו אין לנו אלא כד' מרן הש"ע שפסק כד' הריב"ש.

עז

עז) ואין אוסרין יין במגען. וה"ה שהיין שלהם מותר אם הם יכולים להזהר ממגע גוי. פר"ת ס"ק טו. ומיהו מסתמא אינם יכולים להזהר ממגע גוי. ולכן כיון שחשודים עליו אינם נאמנים אפי' בשבועה. וכמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' ד). ופסקו מרן לקמן (סי' קכ"ד ס"ט). וע"ע בשו"ת התשב"ץ ח"א (סי' סו).

עח

עח) [סעיף יג'] המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה וכו' והוא יחזיר לו הדמים. וה"ט משום קנס דקנסוהו למוכר על שמכר טריפה לישראל. כן מבואר בפי' ר' גרשום מאוה"ג בבכורות (לז.) וכ"נ דעת רש"י שם שכ' ויחזיר להם הדמים דאיסור ספק הוי. ע"כ. ובשטמ"ק שם הוגה דאיסור ספי להו. וכ"כ הנמקי יוסף (בר"פ המוכר פירות) שקצב שמכר טריפה לישראל במזיד קנסינן ליה שאע"פ שאכלו את הבשר יחזיר להם הדמים. ע"ש. ומוכח מכל זה שאין לקנסו אא"כ היה יודע המוכר מקודם שהיא טריפה ומכר הבשר לישראל במזיד, אבל אם מכר הבהמה בחזקת כשרה ולא נודע לו שהיא טריפה עד אח"כ שנמצא בה טרפות בבני מעיים באופן דלא פשע מידי במה שמכר ממנה. אין לקנסו להחזיר הדמים של הבשר שאכל כבר הלוקח. אלא שיש למוכר לחשוב הבשר שאכל הלוקח דמי טריפה בזול. ויחזיר המותר לקונה כל מה שעודף על דמי טריפה. כ"כ הפר"ח ס"ק כב. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק יד, והש"ך ס"ק כה. לחה"פ ס"ק טו. בל"י ס"ק טז. שלחן גבוה ס"ק לו. וכן מבואר בשו"ת בשמים ראש (סי' צז) בשם רבינו מאיר. שנ"ל דהיינו דוקא כשידע המוכר שהוא דבר איסור ומכרו ומשום קנסא הוא וכפרש"י. אבל אם נמצאת טריפה אחר שמכר הבשר מנכה לו הדמים וכו'. ע"ש.

עח) אולם הסמ"ע בחו"מ (סי' רל"ד סק"ד) כ' להסביר החילוק בין איסור דאו' לאיסור דרבנן בדין זה, משום שלא קנסוהו אלא באיסור דאו', ועוד שאין אכילת הלוקחים חשובה הנאה להם שאדרבה צער הוא להם שעברו על איסור תורה אף שהיו שוגגים. משא"כ באיסור דרבנן. ע"כ. וכיו"ב כ' הנתיבות המשפט (שם) דה"ט משום שאיסור תורה בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן מן היסורים, משא"כ באיסור דרבנן. ע"ש. ואחרונים רבים הביאו דבריו להלכה. נמצא דלפ"ז אין זה מטעם קנס בלבד, אלא מטעם שאין אכילת איסור חשיבא הנאה. דיוצא שכרו בהפסדו. וכ"כ בביאורי הגר"א ס"ק כז. דנראה הטעם משום שאינו בר דמים דהא אסור לעשות סחורה בדברים האסורים מה"ת וכו'. ע"ש. וכ"כ בס' משנת חכמים ה' עכו"ם שאינה נחשבת אכילה במה שאכל דבר איסור. והובא בפתחי תשובה כאן סק"ג. וא"כ אין לחלק בזה בין אם היה המוכר יודע שהיא טריפה או לא, דמה לנו ולידיעתו הרי דבר איסור אכלו ואין הנאתם חשובה כלל וחייב להחזיר להם הדמים. (ולכאו' ק"ק עמ"ש הגר"א שאינו בר דמים, ממ"ש בחו"מ (סי' קעו סל"ב). ע"ש. וי"ל.) ובערוך השלחן חו"מ (סי' רלד סק"א) הסכים למ"ש הש"ך דהוי מטעם קנסא, וכמ"ש רש"י ונמק"י. ולכן לא קנסינן למוכר אלא כשמכר במזיד. ע"ש. וע' בשו"ת זכר יהוסף (חאו"ח סי' סח אות ו).

עח) וחזי הוית בשו"ת מחנה אפרים (ה' נזקי ממון סי' ט) שכ' להוכיח שאין זה מתורת קנס. מבכורות (לז.) דרשב"א פליג אדרבנן ומחלק דדברים שהנפש קצה מהם כגון נבלות וטריפות יחזיר להן כל הדמים. ושאין הנפש קצה מהם כגון בכורות טבלים ויי"נ ינכה להם מן הדמים, ופרש"י שאם הנפש קצה מהן כל מה שאכלו אינו הנאה להם בישעה שנודע להם. ומשמע שאין זה מטעם קנס. ומדרשב"א נשמע לרבנן דלא פליגי בהו וכו'. ולפ"ז אף אם המוכר שוגג יחזיר להם כל הדמים. ודלא כהנמק"י. ע"ש. וכ' ע"ז מהרי"ט אלגאזי בס' הלכות יו"ט (דקנ"א ע"א) שד' הנמק"י בזה כמ"ש בתוס' חיצונית דנו"ט שהנפש קצה מהן היינו שמתה הבהמה מיתת עצמה וטרפה נמי כגון שטרפה אותה חית היער ושברתה ונטתה למות. הלא"ה כגון שנתנבלה בשחיטה ושאר טריפות אין הנפש קצה מהם. ע"ש. וא"כ כיון דסתם נו"ט אין הנפש קצה ממנה שפיר הוי רק מטעם קנס מפני שמכרה במזיד. ע"כ. ולפ"ז יצא לנו דין מחודש דבנו"ט שמתה מאליה או שטרפתה חית היער, גם בשוגג חייב נשלם את כל הדמים. וכל הפוסקים לא חילקו בין זל"ז. שו"ר שכן העיר ע"ז הערך השלחן בחו"מ (סי' רלד). והניח בקושיא. (וע"ע בהלכות יו"ט דקנ"ב ע"א ודקנ"ד ע"ג). ואנכי הרואה בשו"ת בשמים ראש (סי' צז) שכ', דאף רשב"א דתלי טעמא בד' שהנפש קצה מהן, אפשר דלא אמרה אלא כשידע המוכר שהוא דבר איסור ומכרו, הלא"ה לא. ונסתפק אם טריפה שנפשו של אדם קצה בו, הוא גם בטרפות הנמצאים בריאה וב"מ. ע"ש. וע' בכסא דהרסנא שם. נמצא דאף רשב"א לא ברירא מילתא דלא מפליג בהא. וע' בס' אמר יוסף (דל"ח ע"ב) מ"ש לתרץ על עיקר קו' המחנ"א דלרבנן הוי מט' קנסא דוקא. ע"ש. וע' בשו"ת שמע אברהם פלאג'י (סי' נח). ואכמ"ל. וע' בס' קהל יהודה (דנ"א ע"ב) דס"ל כהמחנ"א הנ"ל.

עח) ולענין דינא הואיל ולא פלטינן מפלוגתא דרבנן בתראי נקטינן לדינא כד' הט"ז והש"ך והפר"ח שכ' כרש"י ונמק"י וסיעתם דהוי מטעם קנס. ומש"ה בשוגג אינו מחזיר לו כל הדמים רק ישלם לו דמי העודף על דמי טרפה בזול. משום שהמוכר יכול לומר קים לי כדעת הרבנים הנ"ל ומספיקא לא מפקינן ממונא. אבל אם הלוקח לא נתן דמים עדיין והוא המוחזק, מצי למימר קי"ל כהסמ"ע והנתיבות והגר"א וכן המחנ"א והקה"י דס"ל דאף בשוגג חייב להחזיר לו כל הדמים. וכיון שעדיין לא נתן אינו יכול המוכר להוציא ממנו. וכן פסקו בזבחי צדק ס"ק סו. ובערוך השלחן ס"ק נב. [וע' בהלכות יו"ט (דקנ"ד ע"ג) דס"ל שאין המוכר מחזיר אפי' ההפרש שבין האיסור להיתר. ע"ש.] ועכ"פ מה שהוא עדיין בעין יחזיר המקח משום דהוי מקח טעות והוא יחזיר הדמים. וע' בשו"ת תרשיש שהם (חיו"ד ס"ס כט).

עט

עט) ואם עירב הלוקח את האיסור בהיתר ונתבטל בס' ואחר שאכלו הלוקח נודע לו שהיה אסור באכילה, כ' בנה"מ בחו"מ (סי' רלד) דלפי טעם רש"י והנמק"י דהוי משום קנסא, צריך להחזיר לו הדמים, אע"פ שאכלו בהיתר, משום שקנסוהו על שגרם לבטל איסור לכתחלה. ע"ש. וכן פסק בערוך השלחן בחו"מ שם. אבל נפמש"כ לעיל דמצי המוכר לומר קים לי כד' האומרים שאין זה מטעם קנס אלא דאכילת איסור אין בה הנאה, א"כ ה"נ א"צ להחזיר לו הדמים. ובלא"ה י"ל דהואיל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה לד' כמה פו' אינו אלא מדרבנן. י"ל שלא קנסוהו בדרבנן. ושו"ר בס' ערך שי בסי' זה שהביא ד' הנתיבות וחלק עליו מטע"ז דמצי המוכר לו' קי"ל כמ"ד דאין מבטלין איסור אינו אלא מדרבנן כו'. והוסיף עוד שאין נחדש קנס שלא הוזכר בש"ס, ולא קנסוהו אלא כשגרם לאכילת איסור וכו'. ולכן אפי' עדיין לא נתן הלוקח דמים מחוייב לשלם המוכר. ע"כ. ואינו מוכרח כ"כ. וגם לטעם דהא דאין מבטלין איסור הוי מדרבנן, בזה יכול לו' קים לי כד' הפו' דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מדאו'. ועכ"פ הואיל והנתיבות והערוה"ש ס"ל הכי אין להוציא ממון נגדם, בלי ראיה ברורה. ולכן כל שעשה המוכר כן במזיד קנסינן ליה. אבל בשוגג ממ"נ חייב הלוקח לשלם.

פ

פ) וכל זה כשנודע האיסור לאחר אכילתו. אבל אם עירבו הלוקח בהיתר ונתבטל (לח בלח בס' או יבש ביבש חד בתרי) ותובע הלוקח הדמים בחזרה, או שעדיין לא שילם והמוכר תובע דמי מקחו, באנו למחלוקת האחרו' בזה, דהפמ"ג (סי' קט מש"ז סק"א) כ', שבכיו"ב צריך להחזיר לבעל הנבלה דמי חתיכה מעליא ולא דמי חתיכה אסורה. ע"ש. אבל בשו"ת עמודי אור (סי' נה), אחר שהביא מ"ש בהג"א (פ"ה דע"ז סי' ל) שאם הנבלה שנתבטלה של ישראל אחר היא יפרע לו דמים, כ' להסתפק אם ישלם לו דמים שהיא שוה עכשיו אחר הביטול. וכ' ל"ר מהירוש' (פ"ה דתרומות ה"ג) דבכה"ג אמרינן נותן לבעל הנבלה דמי נבילה ומה ששוה עתה יותר משיווי נבלה יחלקו בשוה. ע"ש. וקדמו בראיה זו הגאון חקרי לב ח"ב מיו"ד בהשמטות (דקמ"ז ע"ב), בשם תלמידו הרב מהר"ד מורדוך ז"ל. ושוב תבריה לגזיזיה כי בשו"ת תה"ד (סי' נד) בשם הא"ז כ', שאם הנבלה של ישראל אחר היא צריך לתת לו דמיה, ומוכח שאינו משלם אלא דמי הנבלה והשבח זוכה בו בעל חתיכות ההיתר. וע"כ צ"ל דשאני תרומה שיש בה קדושה וכו'. ע"ש. (וע' בחק"ל שם דט"ו ע"ב מ"ש בראיה מההיא דב"מ (ק:) שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו וכו' יחלוקו. ע"ש.) וע' בשו"ת שמע אברהם (ס"ס נח) שמסכים למו"ז החק"ל. והעיר על הנתיבות (סי' רלד) דס"ל כד' הפמ"ג הנ"ל. ע"ש. אך בזבחי צדק לעיל (סי' קט ס"ק יד) הסכים לד' הפמ"ג שצריך לשלם לבעל הנבלה דמי כשרה, ודחה ד' החק"ל שדייק ממ"ש התה"ד בשם או"ז צריך ליתן לו דמיה דמשמע דמי נבלה דוקא, שאין כאן ראיה כלל כי בתה"ד שם כ' צריך לתת לו "דמי", ולא "דמיה". וכ"ה בהג"א סוף ע"ז, והגירסא שהביא לא ראינו בשום ספר. ולכן העיקר כהפמ"ג. ע"כ. ואין לא ראינו ראיה, כי בדפוס וילנא איתא בהג"א שם "דמיה". וכד' החק"ל. וכיום זכינו לאורו של האו"ז הגדול, שממנו מקור ד' הג"א והתה"ד, והוא בפ"ה דע"ז (סי' רפז). ושם כ' בזה"ל, וה"נ אם נפלה חתיכת ראובן של נבנה בתוך חתיכות של שמעון של היתר ויש בהם כדי ביטול, אע"ג דאיסורא בטיל. צריך לפרוע לראובן חתיכה שלו. עכ"ל. ומעתה ראית החק"ל קמה וגם נצבה. ומצאתי בשו"ת ברית יעקב (חחו"מ סי' קי) שנשאל ג"כ בד"ז, והעיר מד' הירוש' (פ"ה דתרומות) דמשמע דבנ"ד משלם לו דמי נבילה, והשבח בשוה. ושוב הביא ד' התוס' ב"ק (קא.) ד"ה או דילמא. דלתי' א' משמע שמשלם רק דמי נבילה. ולפי הש"ך חו"מ (סי' שצא סק"ב) נקטינן כתי' ב' של התוס', ועכ"פ הוי ספיקא דדינא. ע"ש. וכן עיקר שאין להוציא ממון בלי ראיה ברורה. וישלם רק דמי נבלה. ומכ"ש בהגלות נגלות ד' האו"ז הנ"ל שכן מוכח מדבריו. [שו"ר שכן פסק בכה"ח לעיל סי' קט ס"ק יח. ע"ש.]

פא

פא) והוא יחזיר לו הדמים. ואם האכיל דבר איסור של חבירו שדינו כדין הגוזל ומאכיל דקי"ל רצה מזה גובה רצה מזה גובה וגבה הנגזל מזה שאכל, נראה שאינו חוזר האוכל על המאכיל לומר שהואיל ודבר איסור האכילו ואינה נחשבת אכילה לכן ישלם המאכיל. שאין הדין במאכיל דבר איסור של אחרים כדין מוכר. וצ"ע. משנת חכמים הובא בפתחי תשו' סק"ג. וכן העלה הגאון אור שמח (ס"פ עז מה' מכירה) והביא ראיה לזה, וסיים שהוא פשוט וא"צ לפנים. ע"ש. וע' בס' מקור חיים. והובא בדרכי תשובה ס"ק עה.

פב

פב) מכרו הלוקח לעכו"ם או השליכו לכלבים ישלם לו דמי טריפה. ואם מכרו לגוי ביוקר כגון ששוה עשרה דינרים הליטרא, ומכרו בי"ב דינרים הליטרא, אין מחשבין עם הלוקח אלא עשרה דינרים, דמה שמכר ביוקר הו"ל כמציאה בעלמא, ואינו בדין שיכנס בחשבון, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. כ"כ הפר"ח ס"ק כג. ודחה ד' התוי"ט (ספ"ה דבכורות) שכ' דבודאי שאם מכרה ביוקר מחשב נפי הדמים שקבל. ע"ש. ותנא דמסייע ליה, הוא הלבוש בסי' זה, שכ'. שאע"פ שמכרו לעכו"ם בדמיו, כיון שלא הודיעו המוכר שהיא טריפה, קונסים אותו שיחזיר לו המותר מה שהוא יתר על דמי טריפה בזול. ע"כ. והתוי"ט בדברי חמודות (ספ"ה דבכורות) הביא ד' הלבוש, וכ' עליו שאין דבריו מוכרחים, ונסתייע מד' הסמ"ע (סי' רלד סק"ג), שיש לחשב כמה קיבל הלוקח מהעכו"ם בעד הבשר ומה שיחסר ימלא המוכר את המותר. וסיים בד"ח שכן נ"ל עיקר. ע"כ. וזה כשיטתו בתוי"ט. והאחרונים הסכימו להלכה להלבוש והפר"ח, ע' בל"י ס"ק יז. לחה"פ ס"ק טז. שו"ג ס"ק לז. ומסגרת השלחן. שכולם הסכימו להפר"ח.

פב) אולם בס' ערך שי כ' ע"ד הפר"ח, דלא נהירא להשוותו למציאה, דהא קי"ל כר"י דאמר (ב"מ לד:) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. ובכתובות (צח.) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה. ע"כ. וקושטא דמילתא דלאו דינא הוא. וע"ע בחו"מ (סי' קפג ס"ו וסי' קפה ס"א) ובכ"ד. אכן נראה שגם הפר"ח סמך עמ"ש בסו"ד דה"ט כדי שלא יהיה חוטא נשכר. וכמבואר ג"כ בלבוש שהוא מתורת קנס. וכ"כ בס' בית דוד ביסטריץ בד' הפר"ח. ע"ש. ומ"ש הערך שי בהמשך דבריו, שאין לנו לחדש קנס שאינו מפורש, שלא מצינו שקנסוהו אלא אם גרם ללוקח לאכול איסור. ע"כ. באמת שמצאנו לרבינו גרשון מאוה"ג בפי' לבכורות (לז.) שכ' בזה"ל, מכרוהו הלוקחין את הבשר לעכו"ם ביוקר כו' ועדיין לא נתנו הדמים ישלמו לו דמי טריפה שהיא בזול, ולא ישלמו לו כל הדמים שנטלו ממנה לפי שהוא מכר טריפה מדעתו. עכ"ל. נמצא שלפירוש רגמ"ה זוהי כוונת המשנה במ"ש מכרוהו לעכו"ם וכו' דהא קמ"ל שקנסוהו בכך. והוא סייעתא גדולה להפר"ח וסיעתו.

פב) איברא דאשכחן לרבינו האי גאון בס' המקח (סוף שער מה) שכ' וז"ל, והיכא שהלוקח מכר אותו דבר האסור לעכו"ם יש לו למוכר לחשבו כמה שנטל מן הדמים מאותו עכו"ם והשאר יחזיר לו המוכר. ע"כ. ומשמעות דבריו כד' הסמ"ע והתיו"ט הנ"ל, שאם מכרה ביוקר אינו נותן לו המוכר אלא מותר הדמים. ולא כדמי טריפה בזול. ועלה בידינו דהאי מילתא תליא באשלי רברבי ברבותינו הראשונים. וע' בס' בית ישחק (דק"ו ע"ב). ובס' אבני צדק סק"ל. ובשו"ת שמע אברהם (סי' נח). ונראה דלענין דינא אם לא נתן הלוקח דמים עדיין, מצי למימר קים לי כרגמ"ה והפר"ח והלבוש וסיעתם, ואינו משלם אלא דמי טריפה. (וכן פסק בזבחי צדק ס"ק סז, שיכול הלוקח לו' קים לי כהפר"ח). ואם המוכר מוחזק מצי למימר קים לי כד' רה"ג וסמ"ע ותוי"ט ואינו מחזיר להם אלא את החסר שמחשב עמהם מה שנטלו מהעכו"ם תמורתה וישלים המותר. וכל זה במוכר במזיד. אבל כשהיה שוגג בדבר ולא ידע שטריפה היא לכ"ע, מחשב עם הלוקח מה שנטל מהעכו"ם וישלים לו המותר. דבשוגג לא קנסוהו כלל.

פג

פג) ואם מכרה הלוקח בפחות מדמיה כגון שוה עשרה בשמנה, מצי המוכר למימר ליה אפסדתן ב' זוזי וחייב הלוקח לשלם ההפסד. פר"ח ס"ק כג. שו"ג ס"ק לז. זבחי צדק ס"ק סז. וכ' בזבחי צדק דבזה אין מחלוקת ולכ"ע הכי הוי.

פד

פד) אם עירב הלוקח את האיסור ולא היה בו כדי ביטול ונאסר הכל חייב המוכר לשלם אף בעד התערובות. וכדמוכח בש"ך (ר"ס כה). נתיבות המשפט (סי' רלד). והובא להלכה בערוך השלחן (שם סק"ד). והוסיף, דה"ה אם בישל הטרפה ונאסרו הכלים שצריך לשלם. וצ"ע. וע' היטב בשו"ת תרשיש שהם (חיו"ד סי' לב) מ"ש בזה ועכ"פ אם היה המוכר שוגג בדבר נראה דפטור כנ"ל. וכ"כ בערוך השלחן שם.

פה

פה) ואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מד"ס וכו' מה שאכל אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. ואע"ג דאסור מדרבנן א"צ להחזיר לו מה שקיבל יותר מדמי האיסור, שלא גזרו איסור כדי להוציא ממון, ולענין ממון אוקמוה אדין תורה. ש"ך ס"ק כז. אך הפר"ח ס"ק כד כ' לדחות ד' הש"ך. והעמיד ד' מרן באיסור גבינות עכו"ם וכיו"ב שנמכרים בשיווי הכשרות. אבל באיסור דרבנן שהוא זול יותר הדבר ברור שמנכה לו ההפרש. וכ"ה בלחה"פ ס"ק יז. שו"ג ס"ק לט. ערוך השלחן ס"ק נג. וכן העלה בשו"ת מחנה אפרים (ה' אונאה סי' כו) וחלק על הש"ך בזה. וע"ע בהלכות יו"ט (דקנ"ד ע"ד).

פה) כל קבל דנא הפר"ת ס"ק יז כ' להוכיח דלא כהפר"ח, והסכים להש"ך הנ"ל דבכל גוונא אין מחזיר לו ההפרש. ע"ש. וכן בשו"ת בשמים ראש בכסא דהרסנא (סי' צז) כ' דאע"ג דמסתברא כהפר"ח, מ"מ מלשון הרמב"ם והש"ע דנקטי "שאין המוכר מחזיר לו כלום" מבואר שאינו משלם גם ההפרש. ע"ש. וכן פסק הנתיבות (סי' רלד). והסביר הדברים בטו"ט כי האוכל איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל והו"ל כהיתר גמור לדידיה. ע"ש. [ועמש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יד אות ח והלאה) דלא נפקא מפלוגתא. ע"ש.] וכ"כ בשער המשפט (שם) להוכיח כד' הש"ך הנ"ל, מכתובות (קב.) כ' לכהן שאני חייב לך ה' סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי מדרבנן וכו'. ע"ש. גם בס' אמר יוסף (דל"ז ע"ד) הסכים לד' הש"ך ודלא כהפר"ח. וכ' להביא ראיה לזה מתשו' הריב"ש (סי' תצט). ושו"ר שכ"ה בפר"ת. ע"ש. וזה דלא כהשו"ג ס"ק טל שהביא ראיה מהריב"ש כהפר"ח. וע' בשו"ת תרשיש שהם (ס"ס כט). ובשו"ת שארית יעקב (סי' לב-לג). ובשו"ת שמע אברהם (סי' נח). ולענין הלכה כ' בזבחי צדק ס"ק סח, דהמוכר מצי נמימר קים לי כהש"ך וסיעתו שאין המוכר מחזיר לו כלום ואפי' ההפרש. ודלא כהפר"ח. ע"ש. ולכאורה לפ"ז גם אם הלוקח מוחזק מצי למימר קים לי כהפר"ח וסיעתו. ואינו יכול להוציא ממנו ההפרש. וכ"פ באמת הערוך השלחן בחו"מ (סי' רלד). וע"ע בשו"ת חת"ס (חחו"מ סי' קפ). אולם נפמ"ש בכס"ד הנ"ל להוכיח במישור מד' מרן בש"ע כד' הש"ך, אנן בדידן נקטינן כהוראות מרן אף להוציא ממון. וע' בס' בית דוד ביסטריץ.

פו

פו) וכל איסורי הנאה אפי' מד"ס מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל. שהרי אינו מפסיד למוכר כלום במה שאכלה הלוקח או האכילה לכלבים כיון שאסור לו ליהנות ממנה מש"ה צריך להחזיר ללוקח כל דמיו. סמ"ע ס"ס רלד. ואפי' מכרן הלוקח לעכו"ם קודם שנודע ולקח כדי דמיו או יותר חוזר על המוכר ונוטל דמיו במושלם. פר"ת ס"ק טז, ודלא כהתי"ט. וכ"כ בס' קהל יהודה. וכ' הזבחי צדק ס"ק ס"ט, דמצי אמר הלוקח קים לי כהפר"ת וקה"י הנ"ל, ואינו צריך להחזיר דמיו למוכר. ומשמע שאם כבר נתן דמים למוכר, מצי המוכר לומר קים לי כהתי"ט שאינו צריך להחזיר. וצ"ע. וע' בשו"ת חת"ס (חחו"מ סי' קפ). וע' בערוך השלחן (סוף ס"ק נג) שכ' בכה"ג דהמוכר מנכה לו הדמים שקיבל מהעכו"ם. ע"ש.

פז

פז) [סעיף יד'] המוכר בשר ואח"כ נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן דינו כמוכר ד' האסורים מד"ס. ואע"ג דקי"ל לעיל (סי' לט ס"ב) שאם נאבדה הריאה קודם בדיקה כשרה, התם מיירי שאירע כן פ"א באונס או בשוגג, אבל שיעמוד מי שידוע לנו שאינו יודע לבדוק. ויבדוק במזיד, ושנאכל על סמך בדיקתו זה ודאי דאסור לכ"ע. אע"פ שאין בדיקה זו אלא מדבריהם. והוי כההיא דאין מבטלין איסור לכתחלה שאם עבר וביטל במזיד אסור. וה"נ בכה"ג מיירי. כ"ה בתשו' הריב"ש (סי' תצח) מקור דין זה. ש"ך ס"ק כח. והוסיף שכ"פ מרן בס"ס צט דאיסור של דבריהם אם בטלוהו במזיד אסור. פר"ח ס"ק כה. מסגרת השלחן. ועמ"ש בזה השו"ג ס"ק מ. ומ"מ לענין דינא אזיל ומודה להנ"ל וכמ"ש בסו"ד.

פח

פח) דינו כמוכר ד' שאסורים מד"ס. שאם הבשר קיים מחזירו ונוטל דמיו, ואם אכלו וכבר שילם הלוקח למוכר אין המוכר מחזיר לו כלום. ואם עדיין לא שילם הלוקח למוכר מחשב עמו דמי בשר טריפה בזול ויחזיר לו המותר. וכמש"כ לעיל ס"ק פ"ה. וע' בפר"ח ס"ק כ"ו, וזבחי צדק ס"ק ע. ודו"ק.

פט

פט) בהגה ואם מכר לו דבר מבהמה כו' דאתיליד בה ריעותא כו'. וצריכים לאסור מספק, אפ"ה הוי כאילו ודאי טריפה וצריך להחזיר הדמים. (הריב"ש). הנה מרן הב"י כ' בשם הא"ח וז"ל. מעשה במחט שנמצאת בריאה בתוך הבשר לאחר איתוכה ואסרו הבהמה. ומה שמכר וקיבל המעות נמנו וגמרו שלא יחזיר. מפני שהאיסור אינו ודאי אלא מפני הספק אסרו הבהמה שא"א לבדקה בנפיחה, ולענין ממון המע"ה. ומקצת הלוקחים משכנו המוכר וגערו בהם חכמי ההר. עכ"ל. ולכאו' חכמי ההר חולקים על הריב"ש והרמ"א שסוברים שכיון שצריכים לאסור מספק הו"ל כודאי טריפה. ואילו חכמי ההר מחלקים בין ספק לודאי, ומשמע ג"כ מדבריהם שאפי' הבשר בעין אין המוכר חייב לקבלו בחזרה ולהחזיר להם דמיו. והלבוש רצה להשוות ד' הא"ח עם הריב"ש, ולכן כ' לחלק דהיינו אם לא נבדקה הבהמה כהוגן ונטרפה בדבר שרגילין לבדוק אחריו. אבל אם נולד אח"כ ספק טרפות כגון שנמצא מחט בריאה וכו' דאסרינן לה מספק. מאחר שאין דרך לבדוק אח"ז, אפי' הבשר קיים א"צ המוכר להחזיר הדמים שהוא מוחזק בהם שהמע"ה. ע"ש. והש"ך ס"ק כט כ' ע"ד הלבוש שאין זו סברא כלל שכיון שהבשר קיים אין לך מום גדול מזה והמקח בטל וכמ"ש הריב"ש. והא"ח פליג על הריב"ש. ע"ש. והט"ז ס"ק יד כ' ע"ד הא"ח בשם חכמי ההר, דאפשר דמיירי שאכלו הבשר קודם שנודע שהיא טרפה, ובזה אין לקנוס להחזיר הדמים. א"נ אפי' לא אכלוהו כו' דמי יימר שבלעה המחט קודם שקנה הלוקח את הבהמה וכו'. ושוב הביא ד' הלבוש, ותפס עליו ממ"ש להיפך בחו"מ (סי' רלב). ודבריו שם עיקר. וכאן נמשך אחר ד' הב"י בשם חכמי ההר, וכבר כ' שדינם דין אמת ולא מטעמייהו. ע"כ. והרואה יראה שדברי הא"ח אינם סובלים פי' הט"ז בזה. ושו"ר בכנה"ג הגב"י או' לט שכ' שחילוקי הט"ז בזה כאין וכאפס נחשבו כו' ודברי הריב"ש והא"ח אין להם ישיבה א' בעולם ופליגי אהדדי. ע"ש. ולכאו' היה נראה דלענין דינא מצי המוכר לומר קים לי כחכמי ההר והא"ח והב"י והלבוש בזה, ואין להוציא ממון מחזקתו. וכי"ב כ' בס' פרי האדמה ח"ג (דנ"ב ע"ג) בנידון שוחט שנמצא פסול בבדיקת הסכין שנחלקו הפו' אם מטריפין שחיטתו למפרע, ורוצים הלוקחים להחזיר את הבשר וליקח דמיו בחזרה וכ' וכ' דאיכא [כעין] ס"ס שמא הל' כמ"ד דמכאן ולהבא הוא נפסל, ואת"ל הלכה כהחולקים בזה וכמש"כ בהל' שחיטה, שמא הלכה כהא"ח והלבוש (הנ"ל). ע"ש. הרי דבספק טריפה ונבלה סמכינן ע"ד הא"ח והלבוש שלא להוציא ממון מחזקתו.

פט) הן אמת דבשו"ת אהל יוסף (חיו"ד סי' כו) פ' כהריב"ש נגד הא"ח, ושכ"כ הפר"ח ס"ק כז שדברי הריב"ש הם אמתיים נגד הא"ח שהביא מרן הב"י. ע"ש. וע"ע בשו"ת בשמים ראש (סי' צז) שכ' דבין בודאי בין בספק צריך להחזיר הדמים. ואפי' אכלו כבר, שכיון שהמכר אינו מכר, האכילה היזק באונס היא. ע"ש. אכן מהר"א אלקלעי בשו"ת חסל"א (חחו"מ ס"ס טז). הביא ד' הכה"ג בחו"מ (סי' רנב) בשם השלטי הגבורים דס"ל דהרמב"ן קאי בשיטת הא"ח. וסיים וא"כ מי זה שיכול להוציא מן המוחזק שיכול לו' קים לי כהבנת הש"ג בד' רמב"ן, ובפרט דבלא"ה הא"ח אינו יחיד בזה דבשם חכמי ההר קאמר למילתיה. ושוב רצה לפקפק מפני שהאחרו' לא חששו להא"ח. וגם הלבוש שינה את טעמו בחו"מ סי' רלב וכו', ומסיק, אלא שלא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה. ע"ש. וע' בס' שיורי טהרה (מע' ק אות יז) בשם מהרשד"ם ועוד פו' דמצי למימר קים לי אפי' כסברת יחיד. ע"ש. (וע' בשו"ת חסל"א אלקלעי (חאו"ח סי' יח, דל"ח ע"ג). מ"ש בזה). ומכ"ש כאן דמרן הב"י הביא ד' הא"ח בשתיקה. וא"כ נראה דהמוכר מצי למימר קים לי כהא"ח בשם חכמי ההר וסיעתם. ובזבחי צדק ס"ק עא פסק. שבהמה שהורע חזקתה וצריכים לאוסרה מספק. אם הבשר קיים, מחזיר אותו למוכר דהוי מקח טעות, ולית בה פלוגתא. עכ"ל. ותימה שלא זכר שר מד' האו"ח והפו' הנ"ל. והיכי קאמר דלית בה פלוגתא. וצ"ע. ולענין דינא כבר כ' דא"א לנו הוציא ממון, לדידן דנקטי בדגל הקי"ל, ואפי' הבשר בעין אין המוכר חייב להחזיר ללוקח דמצי א"ל אייתי ראיה דטריפה היא ושקול זוזי. אבל במקום שאינם תופסים דגל הקים לי חייב המוכר להחזיר הדמים. כיון שהבשר קיים. וע' בש"ת תרשיש שהם (חיו"ד סי' כט-ל).

צ

צ) ומ"ש הרמ"א דהוי כאילו ודאי טריפה וצריך להחזיר הדמים, פי' הב"ח דאף דמדאו' כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת, ולהכי קי"ל בנאבדה הריאה דהוי כד' האסורים מד"ס שמה שאכלו אכלו וא"צ להחזיר הדמים. מ"מ באתיליד ריעותא בבהמה הו"ל ספיקא דאו' לפיכך דינה כד' האסורים מה"ת ואפי' מה שאכלו יחזיר להם את הדמים, והסכים לזה הט"ז ס"ק טו. והכנה"ג הגב"י או' מ. והפר"ח ס"ק כז. והבל"י ס"ק יז. ולחה"פ ס"ק יט. והשו"ג ס"ק מב. ומסגרת השלחן. וערך שי. וערוך השלחן ס"ק נה. וכ"ז דלא כהש"ך ס"ק כט דס"ל דאף בכה"ג הוי כד' האסורים מד"ס, הואיל ואין איסורם אלא מחמת ספק. ושכ"ד הרמ"א בד"מ. ע"ש. ובמקומות שאינם תופסים בדגל הקי"ל יש לפסוק כהב"ח והפר"ח וכל האחרו' הנ"ל. [ובפרט שנראה שיש לתלות ד"ז אי ספיקא דאו' לחומרא מה"ת או לא. וכמ"ש הפר"ח שם. וידוע דרוה"פ ס"ל דסד"א דחומרא הוי מה"ת. וכמ"ש בס' בן אברהם (סי' א). וא"כ הו"ל כאיסורי תורה. ומה שנסתייע הפר"ח מפרש"י, י"ל. וכמ"ש ה' קהל יהודה. ובס' בית מאיר. ע"ש]. דהיינו דבהמה שנולדה בה ריעותא שמן התורה צריכה בדיקה ומכרה בלי בדיקה הוי כמוכר איסו' דאו'. ואפי' אכלו יחזיר להם הדמים. אבל בהמה שנמצא בה טרפות דלא אסירא מעיקר הדין אלא מחמת מנהג או חומרות הפו' או שהטריפוה מחמת ספק, כגון ס' מחיים ס' לאחר מיתה. או מחט שנמצא בריאה לאחר חיתוכה שא"א לבדקה בנפיחה וכן שאר ספיקות הדומים לאלו דבכה"ג שריא מדאו' דינו כמוכר ד' האסו' מד"ס. וכמ"ש הפר"ח ושאר אחרו' הנ"ל. משא"כ במקומות שתופסים דגל הקי"ל. מצי המוכר לומר קים לי כהש"ך וסיעתו דאף בנולדה בה ריעותא וצריכה בדיקה מה"ת אינו מחזיר הדמים דהוי כד' האסורים מד"ס. וכ"פ בזבחי צדק ס"ק ע"א. ומכ"ש לפמש"כ לעיל ס"ק פט דאף כשהבשר בעין אין הלוקח יכול לכפות את המוכר להחזירו בכדי להשיב לו את הדמים, כל שהטרפות היא מחמת ספק. א"כ ק"ו הוא לאם נאכל הבשר שאין המוכר מחזיר את הדמים.

צא

צא) ונראה דעכ"פ אי אתייליד ריעותא בשחיטה עצמה ולא בדקה בדיקה הראויה דאסורה הו"ל כמוכר טריפה [ודאית] דמחזיר הדמים. פר"ת ס"ק יט. דרכי תשו' ס"ק פב. ולפמש"כ דבמקום שתופסים דגל הקי"ל, אין להוציא ממון מחזקתו בספק טריפה. נראה דה"ה בספק נבילה. כגון שחט ונמצאת הסכין פגומה דהו"ל ספק נבלה, ומה"ט כ' האחרונים (בסי' טז ס"ט) שנוהג בזה איסור אותו ואת בנו כיון שלא יצאה מידי ספק. ה"נ הכא אין להוציא ממון מהמוחזק. וכמו כן השוחט בסכין שיש בו פגם ואינו ברור לו שפגע בפגם זה קודם שחיטת רוב שנים. שכ' האחרונים שם שאסור לשחוט משום או"ב, (והובאו בכה"ח שם ס"ק נח), ה"נ בזה אין להוציא ממון מחזקתו. וצ"ע.

צב

צב) [סעיף טו'] המוכר דברים האסורים מעבירין אותו וכו'. ואפי' בפעם הראשונה. כן מבואר בשו"ת הרשב"א (סי' תריט). ובשו"ת הריב"ש (סי' קיג). וביש"ש פגה"נ סי' טז. וכ"כ הב"ח. אמנם הרמ"א לעיל (סי' ב סב) כ', מי ששחט והוציא טריפה פעם א' מתח"י אם לא הוחזק בכך מותר לאכול אח"כ משחיטתו (מהרי"ק שורש לג). ע"כ. אולם הש"ך שם ס"ק יא כ' לתמוה ע"ד הרמ"א שאדרבה בתשו' מהרי"ק שם מוכח להדיא להיפך. והביא ד' הפוסקים שכ"כ להדיא. ושכ"מ בטוש"ע (ס"ס סה). ע"ש. וכ"כ הפר"ח שם ס"ק יא. וכ"כ ה' מסגרת השלחן ושאר אחרונים שם. וכן פסק הש"ך כאן סק"ל. פר"ח ס"ק כח. שו"ג ס"ק מד. וכן פסק בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב (סי' נז). ובשו"ת צמח צדק (סי' עג). וכן בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' ד') כ', שכבר תמהו על הרמ"א שמיקל בזה, וכתבו דהוי כשגגה היוצאת מלפני השליט. ע"ש. וע' בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"א (ס"ס יז) מ"ש בזה. וי"ל ע"ד. וע' בשו"ת חקרי לב (סי' קנא) שדחה דברי הכרם שלמה (סי' יז) דס"ל דבפ"א אין מעבירין אותו. והעלה להלכה דמעבירין אותו אפי' בפ"א. וכ"פ בזבחי צדק ס"ק עב. וכ"ה בזבחי צדק וכה"ח (סי' ב ס"ב). ע"ש. וע"ע בשו"ת ישמח לב גאגין (חיו"ד סי' כ). ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' ד). וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א (סי' פא). ובשו"ת יש מאין ח"ב (חיו"ד סי' א).

צג

צג) והנה בדינים אלו העמיק הרחיב הרא"ם בח"ב (סי' כד). ונמשכו אחריו גדולי האחרונים. וכן הפר"ח הוכיח במישור מד' הראשונים דס"ל הכי. וכד' הרא"ם. וסיים שדבריו דברי א' חיים וכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. ע"ש. וקצר המצע מהשתרע מלהביא ראיותיו ולפלפל בהם כראוי. ואולם לרגל המלאכה אשר לפני אינקוט נפשאי בקצירי'. ויהי הקצר אמיץ.

צג) ארבעה סוגים ישנם בדין טבח שיצאה טריפה מתחת ידו, לפ"ד הרא"ם וסיעתו. ויתבארו עוד להלן בפרטות, בס"ד.

צג) סוג א'. הטבחים שיש בהם חשד חימוד ממון. והם הטבחים שבודקים ושוחטים לעצמם ומוכרים את הבשר לאחרים. או הטבחים ששוחטים לאחרים ונוטלים שכרם מן הכשרות ולא מן הטריפות. או הטבחים ששוחטים לאחרים בחנם בכדי שימכרו להם הכשרות והם ימכרום לאחרים כדי להשתכר בהם. וכל כיו"ב שיש בהם חשד חימוד ממון. דינם הוא שמיד שתצא טריפה מתחת ידם אפי' בפעם הראשונה משמתין אותם ומעבירין אותם מאומנותם. ואין להם תקנה לעולם עד שילכו למקום שאין מכירים אותם ויחזירו אבדה בד' חשוב וכו' וכמ"ש בש"ע כאן. שאז בודאי שחזרו בהם מחמדת איסור ממון

צג) סוג ב'. הטבחים שאין בהם חשד חימוד ממון אבל הם ממונים לציבור. והם הטבחים שמושכרים לקהל בכך וכך לחודש. לשחוט ולבדוק הבהמות והעופות שלהם. או הטבחים המושכרים לקהל שיקבלו מכל בהמה ובהמה ששוחטים סכום מסויים, בין שתצא כשרה בין שתצא טריפה. דינם הוא שאם יצאה טריפה מתחת ידם אפי' בפעם הראשונה, מעבירין אותם מאומנותם. אולם די להם בקבלת דברי חברות להחזירן למלאכתן. ופי' קבלת ד' חברות היינו שיקבלו עליהם בפני ג' חברים שיהיו זהירים וזריזים מכאן ולהבא לבל תצא עוד תקלה מתחת ידיהם. אבל אין מנדין אותם ואין עונשים אותם לא עונש ממון ולא עונש מלקות. וא"צ ג"כ לעשות תשובה חמורה דפ' זה בורר (שהובאה בש"ע כאן, כנ"ל בסוג א.) אבל אם יצאה טריפה מתחת ידם ג' פעמים, הרי הה בחזקת מזידים, ומשמתים אותה ומעבירים אותה ממלאכתם ואין להה תקנה אנא בתשובה חמורה דפרק זה בורר הנ"ל.

צג) סוג ג'. הטבחים שאין בהם חשד חימוד ממון וגם אינם ממונים על הציבור. והם הטבחים ששו"ב ונוטלים שכר שוה מכל בהמה בין כשרה בין טריפה. דינם הוא שאם תצא טריפה מתחת ידה אין מעבירים אותה ממלאכתם כלל. עד שיצאו טריפות מתחת ידה ג' פעמים. ואז משמתים אותם ומעבירים אותה ממלאכתם. ואין להם תקנה אלא בתשובה חמורה דפ' זה בורר. מפני שהה בחזקת מזידין. [וע"ע בזה להלן ס"ק קג].

צג) סוג ד'. הטבחים הממונים מן הצבור נשחוט ולבדוק וניבלו הבהמות בשחיטתם שאין כאן אלא הפסד ממון. דינם הוא שאין מעבירין אותה ממלאכתם, אנא אחר שיעשו כן ג' פעמים שהוחזקו לקלקל. אבל בב' פעמים הראשונות אע"פ שהם כמותרים ועומדים שצריכים להיות זריזים הרבה במלאכתם. מפני שהצבור העמידום עליהם. אפ"ה אין מעבירים אותם. אא"כ התרו בהם הצבור. שאז אפי' בפעם הראשונה מעבירים אותם שהרי הם כמזידין לקלקל. ומ"מ אין מנדין ולא עונשין אותם ואפי' עונש ממון. מפני שאין כאן חשש איסור רק הפסד ממון בלבד. ואחר ג' פעמים יש להסתפק אם אפשר להחזירן למלאכתן, מפני שהם מועדים לקלקל. [וע' להלן ס"ק קד]. עכת"ד הרא"ם הנ"ל.

צד

צד) והנה בב' סוגים הראשונים הסכימו לזה גדולי האחרונים. שיש לחלק בין כשיש להם חימוד ממון ובין כשאין להם ח"מ. ומכלל האחרונים שהביאו ד' הרא"ם בזה, מהריב"ל ח"א (כלל ט סי' נד). מהרשד"ם (חיו"ד סי' מא). משפט צדק ח"ב (סי' ב). מהרח"ש ח"ג (סי' יג-יד). [וכן בתשובתו שבשו"ת משפט צדק (ס"ס עה). ע"ש.] מהרימ"ט (חיו"ד סי' יד-טו). ומהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סי' נד). ומהם הובאו בכנה"ג הגהב"י אות מז. וע"ע בד' מרן הב"י בחו"מ (סי' לד) שהזכיר ג"כ חילוק זה. אלא שכ' דהתוס' ס"ל דאף בסוג ב' הנ"ל שאין בו ח"מ צריך תשובה חמורה דפ' ז"ב, ומהרח"ש שם כ' דאף התוס' יודו לחילוק זה. ע"ש. והובא בתשו' חקרי לב (ס"ס קנ). וכן מסיק החק"ל לדינא. ושכן הסכימו כל רבני האחרונים. ע"ש. וכ"ה בפר"ח ס"כ כח, וקילס סברא זו כנ"ל. וכ"כ הפר"ת סק"כ. ושלחן גבוה ס"ק מד. וכ"כ בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' א-ב). ובשו"ת שמן המשחה (סי' יא, דקכ"א ע"א). ובשו"ת תפארת אדם (חיו"ד סי' א). וכן פסק מהר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' ג). ושכ"כ בשו"ת כרם שלמה (סי' כג). ע"ש. וכ"פ בס' בית דוד ביסטריץ בסהס"י אות ג. ובזבחי צדק ס"ק עג. וע"ע בשו"ת ברית אברהם (חיו"ד סי' א-ו) מה שהאריך הרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו. וכ"פ עוד הרבה אחרונים כד' הרא"ם וסיעתו. ומהם בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' יא). ובשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' ד). ובשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' ז). ובשו"ת דברי יוסף על יו"ד (סי' תתז). ובשו"ת ברכת משה (סי' כה). ובשו"ת שער אשר קובו (חיו"ד סי' ב). ועוד. וע"ע להגאון מהרש"ם בס' דעת תורה (סי' ב סק"ה והלאה). וע"ע בשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' א). ועמש"כ בס"ד להלן (בס"ק קל"ב). ע"ש.

צה

צה) ודע דטבח שיש בו חימוד ממון הנ"ל בסוג א', שצריך תשובה חמורה דפ' זה בורר, אין חילוק בזה בין אם יש לו הנאה מרובה להנאה מועעת. וכמ"ש בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' מא) בשם הרא"ם. שהטבחים הלוקחים הכרכשתות חשיב יש בו חימוד ממון, שבכל התורה שוה כסף ככסף. (ע' תוס' קידושין ב.). ושוה פרוטה ממון מקרי. ע"ש. וכן מתבאר בתשו' אבקת רוכל (סי' רז). וכ"כ בשו"ת משפט צדק ח"ב (סי' דקפ"ו סע"א). ואע"ג דהכנה"ג הגב"י אות מז כ' שבהנאה מועטת לא חשיב ח"מ. ע"ש. וכיו"ב כ' הע"ז (סי' יח ס"ק יד) דמה שנוטלים הטבחים הכרכשתות לא נחשדו בשביל דבר קטן כזה להאכיל טריפות. ושכן המנהג. ושכ"כ רש"ל. ע"ש. וכן בס' בית דוד ביסטריץ בסהס"י אות ג כ' דבעינן הנאה מרובה שיקרא ח"מ. לענין דינא אנן בדידן נקעינן כד' גדולי האחרונים הנ"ל להחמיר בזה. וכ"פ מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סי' נד). וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' א). ובשו"ת חקרי לב (ס"ס קנ). ע"ש. וכן הפר"ח לעיל (סי' יח סק"ל) כ' שהאחרונים ערערו על מנהג גרוע שהשוחעים לוקחים כרכשתות. שאין טעם לחלק בין הנאה מרובה למועטת. ושכ"פ הריב"ש. ע"ש. וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק קיע) בשם הכנה"ג והתב"ש. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב (סי' פע). ומינה לנ"ד דחשיב יש בו ח"מ וצריך תשובה חמורה דפ' ז"ב. וכ"פ בזבחי צדק ס"ק עד. וכ"כ בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' ד אות יד). ובשו"ת שערי עזרה (סי' א, דכ"ע סע"ב). ע"ש. וע' בשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' מט). ובשו"ת האלף לך שלמה (חיו"ד סי' יג).

צו

צו) שוחט שיש בו ח"מ הנ"ל בסוג א'. שיצאה טריפה מתחת ידו. שאין לו תקנה כ"א בתשובה חמורה דפ' ז"ב. והקהל צריכים לו. יש לו תקנה. ע"י שיתקנו הקהל בהסכמה שהשו"ב יעול שכר מהכשרות והטריפות בשוה. או שיקבל שכר קצוב מהקהל כו"כ לחודש, בכדי שלא ישאר עוד שום חשש דחימוד ממון, ואז אם רואים שהשוחט דואג ומצעער על המעשה שאירע לו, ויקבל עליו דברי חברות בפני חכמי העיר כראוי. רשאים להחזירו לאומנתו, כיון שאין לו עוד כל הנאה בכדי שיפשט. כ"כ מהרח"ש ח"ג (סי' יג). והובא להלכה בשו"ת שמן המשחה (סי' יב דקכ"ב סע"ב). ובשו"ת דבר משה (חיו"ד סי' א). וכ"כ בשו"ת חק"ל (סי' קסג) בשם ה' נאמן שמואל (סי' לב) שהסכים בזה לד' מהרח"ש. ואע"פ שהחק"ל שם כ' שאין להקל בזה והניח בצ"ע, כ' בזבחי צדק ס"ק עה שאין ראיות החק"ל מכריעות. ולרבים שומעים.

צז

צז) ובדין שוחט של סוג ב' כשאין בו ח"מ, שמעבירין אותו עד שיקבל עליו ד' חברות, הנה זמן העברתו היא למשך שלשים יום. וכמ"ש באור זרוע הגדול ח"א (סי' תמח) בשם ראבי"ה. בדין טבח שנמצא אחריו חלב. ע"ש. וכ"כ בהג"א (חולין צג:), וה"ד בב"י (ס"ס סד) וע' בשו"ת חק"ל (סי' קסט) שהביא ד' הכנה"ג (סי' יח הגב"י או' סד) בשם דמש"א, שכ' דאין מעבירין אותו אלא רגע אחד. ושכ"פ ה' אהל יוסף (סי' א). ותמה עליהם מד' הג"א והב"י הנ"ל. וכן העלה להלכה שצריך להעבירו לשלשים יום. ע"ש. וע"ע בגנזי חיים (מע' ה' אות מו) שכ' דאף הדמש"א והאהל יוסף לא כ' להקל אלא באופן שהשוחט לא בא עדיין לידי מכשול ותקלה ולא הספיק לשחוט בסכין הפגום. אבל אם שחט בסכין פגום, וכמו כן טבח שיצאה טריפה מתח"י, ומוכר ד' האסו', צריך העברה ל' יום כראבי"ה וסיעתו. עש"ב. וע' בדרכי תשובה (סי' ב' סק"ל). וע' בזבחי צדק ס"ק פ שפסק כהחק"ל דלעולם צריך ל' יום להעברתו. ולא נחית לחילוק הגנז"ח הנ"ל. וע' בשו"ת השיב משה (סי' כב).

צח

צח) והא דסגי לן בקבלת ד' חברות כשאין בו ח"מ. היינו דוקא היכא שראינוהו בוכה ומתאנח דואג ומצטער על חטאתו אשר חטא למיעוט הקפדתו באיסורין. ומקבל עליו תשובה בלתי הערמה. אבל אם יש לחוש שעושה כן בכדי שלא יעבירוהו, לא סגי בקבלת דברי חברות. ובר מן דין בעינן שיהיה מוחזק לאדם כשר הלא"ה לא סגי בקבלת דברי חברות. הרשב"א סי' כ ותרלד. מהרשד"ם חיו"ד סי' מא. מהרימ"ט סי' עו. פר"ח ס"ק כח. שמן המשחה ס"ס יא. ש"ע הגר"ז סי' ב בקונ"א סק"ה. זבחי צדק ס"ק פא. וע"ע בשו"ת פרשת מרדכי (סי' ז).

צט

צט) וכל החילוקים שיש בין סוג א' שיש בו ח"מ, לסוג ב' שאין בו ח"מ. היינו דוקא שאין ברור לנו שעשה כן במזיד, אבל כשברור לנו שעשה במזיד, אין בזה שום חילוק. דלעולם צריך תשובה חמורה דפ' ז"ב אפי' אין בו ח"מ. כ"כ בשו"ת חק"ל (סי' קנב) בשם האחרונים. וכ"ה בש"ע הגר"ז סי' ב' בקונ"א סק"ה. זבחי צדק ס"ק פב.

ק

ק) ואם יצאו ג' טריפות מתחת ידו בזא"ז, לפני שנספיק להעבירו לזמן, י"ל דסגי בקבלת ד' חברות, כיון שאין לו ח"מ. והואיל והכל היה בהעלם א' ולא היתה ידיעה והתראה בינתים, אין להחזיקו למזיד. ודוקא כשנודע לנו בינתים והוזהר ע"ז וקבל ד"ח ושנה ושילש באולתו חשבינן ליה כמזיד. כן מוכח בתשו' חקרי לב (סי' קנב דר"ל רע"ג). וכ"ה בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד סי' ג אות ד). ובדעת תורה (סי' ב ס"ק טו).

קא

קא) שוחט שמקבל שכר מן הכשרות ולא מן הטריפות, אולם הקצבים הגוים מקבלים עליהם להספיק בשר לישראל כל צרכם, ואם ימצאו הרבה טרפות מביא אחרים תחתיהם לשחיטה עד כדי צרכם די והותר, לא חשיב בכה"ג שוחט דח"מ, הואיל וגם אם תצא טריפה אינו מפסיד כלום שהרי מקבל שכרו מהאחרת ואין כאן אלא טירחא בעלמא. ולכן דינו כטבח שאין בו ח"מ הנ"ל בסוג ב. כן נראה מד' הפר"ח סי' יח סק"ל. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' א). ומיהו אין לסמוך ע"ז לבד כ"א בהצטרפות סניפים אחרים להקל. זבחי צדק ס"ק עו. וכ"נ בשו"ת שמן המשחה (ס"ס יג). ובשואל ומשיב קמא (ח"ב סי' טו וטז). וע' בכה"ח לעיל (סי' יח ס"ק קכ וקכא). ובשו"ת ברית אברהם (סי' יד אות ו). ובשו"ת תשורת שי ח"ב (סי' קמט). ע"ש.

קב

קב) שוחט שאין בו ח"מ ונכשל ג' פעמים שצריך תשובת ז"ב, אינו חוזר להכשרו כשיחזיר אבדה בד' חשוב. דלא שייך זה אלא כשיש בו ח"מ. ותקנתו דוקא כשיוציא טריפה לעצמו. מהרח"ש בשו"ת משפט צדק (ס"ס עה). זבחי צדק ס"ק פה.

קג

קג) ולענין שוחט דסוג ג' שאין בו ח"מ ואינו ממונה מן הצבור דס"ל להרא"ם שאין מעבירין אותם כלל עד שתצא טריפה מתחת ידם ג' פעמים. בזה כ' הפר"ח ס"ק כח לחלוק ע"ד הרא"ם. וס"ל שגם כשאינו ממונה מן הצבור מעבירין אותו עד שיקבל ד"ח. ומ"ש הרא"ם ל"ר לדבריו מד' הראב"ד, כ' הפר"ח דאדרבה משם ראיה להיפך. ע"ש. והברכ"י חו"מ (ס"ס לד ס"ק מג) כ' שראה למהר"ח קאזיס שהכריח כד' הרא"ם. אולם הוא ז"ל מצא בספר איסור משהו להראב"ד בכת"י, דמוכח מריהטא דלישניה כהפר"ח. ע"ש. ואע"פ שהפר"ת כ' לדחות ד' הפר"ח ולהעמיד ד' הרא"ם. כ' בס' בית דוד ביסטריץ שאין דבריו מוכרחים. ע"ש. וכן בשו"ת ברית אברהם (סי' ד) כ' להכריע כהפר"ח בזה. גם בשו"ת שואל ומשיב קמא ח"א (ס"ס רסח) כ' שנ"ל שדברי הפר"ח ברורים, ואף שהפר"ת ירד להציל ד' הרא"ם מהשגת הפר"ח. המעיין יראה שאם כי מצוה ליישב ד' חכמים ואומן גדול יקרא. אבל לא בכח יגבר איש ובד"ת דכתיב בה אמת אין מחניפין. ופשטות הדברים מורין כהפר"ח. ע"כ. וכן בשו"ת חקרי לב (ס"ס קנג) הביא ד' הפר"ח, וכ' שהדין עמו. ע"ש. וע"ע בדעת תורה (סי' ב ס"ק יב). וכן דעת הזבחי צדק ס"ק פו להחמיר כהפר"ח. אלא שכ' דבשעה"ד ואין שוחט אחר בלעדו יש לסמוך על הרא"ם וסיעתו.

קד

קד) ובדין השוחט דסוג ד' שאין כאן רק הפסד ממון, הכריע הפר"ת דבקבלת ד' חברות סגי, ויכולים לחזור למלאכתם, ומיהו אי בתר דקבילו ד"ח וחזרו למלאכתם חזרו וניבלו בהמות הקהל אפי' בפעם א' תו לא הדרי למלאכתם כלל. ודינם כחש"ו. והובא בזבחי צדק ס"ק פז. וע' בשו"ת ברית אברהם (סי' ד), ובשו"ת משיב דבר (סי' ז), מ"ש בד"ז. ואכמ"ל.

קה

קה) טבח שיצאה טריפה מתחת ידו, באופן שצריך תשובה חמורה דפ' זה בורר, ותלו ביה טפלי שא"א לו לנוד ממקומו ולילך למקום שאין מכירין אותו וכו'. נותנים לו תשובה במקומו בסיגופים כפי כחו, הואיל ובזה"ז הדור פרוץ, ואין כח בידנו להעמיד הדבר על דין התלמוד. מהרש"ל ביש"ש פגה"נ סי' טז. והביא דוגמא לזה מ"ש הרמב"ם (פכ"א מה' סנהדרין ה"ה) שנהגו בכל ב"ד להושיב הבע"ד והעדים כדי לסלק המחלוקת "שאין בנו כח להעמיד משפעי הדת על תלם". (וכ"ה בחו"מ סי' יז ס"ג). וד' רש"ל הובאו להלכה בט"ז ס"ק טז. ובבל"י ס"ק כא. גם הכנה"ג הגב"י אות נד הביא ד' רש"ל ביש"ש הנ"ל, והוסיף ע"ז מ"ש בתשו' מהרש"ל (סי' כ) שמימינו לא ראינו שהורו חכמי הדור שילך למקום שאין מכירין אותו וכו', אלא נותנים לו סיגופים ותעניות כפי גודל עונו לפי ראות עיני החכם. ע"כ. וכ"ה בשו"ג ס"ק מו. גם ה' מסגרת השלחן ה"ד רש"ל והט"ז. וכ'. ונראה שהם דברים נכונים, ועליהם סמכתי ראשי ורובי במעשה הבא לידי וכו'. ותקנתי לשוחט תשובה במשקל במקומו, וא"צ לגלות למקום שאין מכירין אותו. והאמת אגיד שישרו בעיני דברי רש"ל לפי דוחק השעה. ע"כ. וכ"כ הפמ"ג בשפ"ד (סי' ב ס"ק יא) כד' רש"ל. וכ"כ להלכה בערוך השלחן כאן ס"ק מט. וע"ע בתשו' מהר"י הלוי בשו"ת גנת ורדים (כלל א ס"פ ב) שנראה דס"ל כרש"ל. וכ' שאפשר שגם מרן הב"י (חו"מ סי' לד) יודה לד' רש"ל בזה. ע"ש.

קה) כל קבל דנא חזי הוית בשו"ת דבר משה ח"א (חיו"ד סי' א) שלא סמך ע"ד רש"ל והכנה"ג בזה, משום דהא קא חזינן לרבני האחרונים ז"ל שלא זזו אף בזמנם מדין הגמ' שילך למקום שאין מכירין אותו וכו'. ע"ש. גם החיד"א בברכ"י חו"מ (ס"ס לד) כ' בשם מהר"י הלוי בשו"ת מטה יוסף (ח"א סי' ח וח"ב סי' ג) שאין לסמוך ע"ד רש"ל כלל. וגם בזה"ז בעינן תשובת זה בורר. ושכן הסכים עמו הגאון מהר"א יצחקי בתשו' כת"י. ע"ש. גם הזבחי צדק ס"ק פט כ' נדחות בב' ידים ד' רש"ל הנ"ל ושאין לסמוך ח"ו על סברא זו כלל כי היא סברת יחידאה וכל הפו' רוא"ח הביאו הא דפ' ז"ב להלכה. ע"ש. וכן ראיתי עוד בשו"ת שמן המשחה (סי' ייא דקכ"א סע"ג) שהביא ד' האחרונים הנ"ל, לדחות ד' רש"ל ושהיא סברת יחידאה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' א) אחר החיתום. ע"ש. וע"ע בשו"ת אמרי אש (חיו"ד ס"ס ז). ע"ש.

קה) אולם מלבד האחרונים הנ"ל שסמכו ע"ד רש"ל וסיעתו. מצאנו עוד רבים וכן שלמים דקיימי כוותייהו. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' יב) לסמוך ע"ד רש"ל. וכן בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' א) ד"ה ועוד בה שלישיה. ושם (ס"ס ד), מסתמך ואזיל ע"ד רש"ל אלו. ע"ש. וכן בדרכי תשובה ס"ק קב הסכים להלכה כד' הט"ז בשם רש"ל (ולא זכר שר מד' שאר אחרונים). גם הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' יב) סמך למעשה ע"ד רש"ל בזה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת פרשת מרדכי (חיו"ד ס"ס ז) שהסומך ע"ד רש"ל בזה ודאי שאין מזניחין אותו. ע"ש. וע"ע בשו"ת דברי יוסף על יו"ד (סי' תתז) דבזה"ז שאין השוחטים מוכרים בעצמם לאחרים יש להקל כד' רש"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ריב"ם שנייטוך (חיו"ד ס"ס ד). וע"ע להגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' ה אות ו) ולהגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סי' ד וסי' ה), שג"כ כ' לסמוך ע"ד רש"ל. וכ"כ בשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' פג). ע"ש. וע"ע בשו"ת הריב"א (סי' פו). ולכן כשיש רגלים לדבר שהשוחע היה שוגג קצת בדבר אפשר לסמוך להקל כדעת האחרונים הנ"ל. וע' בש"ע הגר"ז (סי' ב בקונ"א סק"ה). וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' יח) שכ' ג"כ לסמוך ע"ד רש"ל. ע"ש.

קו

קו) ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה וכו'. פי' דתרתי בעינן. שילך למקום שאין מכירין אותו. וגם יחזיר אבדה או יוציא טריפה לעצמו. אבל במקומו לא מהני כה"ג. דחיישינן דאיערומי קא מערים. כ"כ מרן הב"י בחו"מ סי' לד בשם הנמק"י. כנה"ג הגה"ט אות כט בשם המאירי. ושכן ד' התוס'. ושכ"כ הרא"ם ח"ב סי' כד. ושלא כמ"ש מהריב"ל בד' הטור. ע"ש. וכ"כ הפר"ח ס"ק כח וכט. שו"ג ס"ק מו. קהל יהודה. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק פח. ושכן העלה בתשו' חק"ל (סי' קנז). וכן בתשו' נדיב לב (סי' עט). ע"ש. וע' להמאירי סנהדרין (עמוד צד) ובהערת הרב המו"ל שם. ובש"ע הגר"ז (סי' ב בקונ"א סק"ה).

קז

קז) או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו. והא דיכול לשחוט לעצמו היינו אפי' לא נתברר שעשה תשובה. וכמ"ש הב"י חו"מ (סי' לד) בשם הנמק"י. וה"ט משום שאין כח ביד ב"ד לעכב עליו לשחוט לעצמו. משא"כ לשחוט לאחרים צריך עדות ברורה שחזר בתשובה. ולכן צריך שילך למקום שאין מכירים אותו ויוציא טריפה לעצמו. כ"כ בשו"ת חקרי לב (סי' קנח). ושם בסו"ד הביא מ"ש החות יאיר בהשמטות לדכ"א. (סי' טו), שנסתפק במי שהעבירוהו ב"ד מן השחיטה ע"י עד א' ורגל"ד אבל יודע בעצמו ששקר ענה בו, אם רשאי לשחוט בביתו. או בבואו למקום אחר שא"מ אותו. ואפי' אמת הוא שנכשל או שהעבירוהו ע"פ ב' עדים, והוא יודע ששוגג היה וכו' ואם עתה יהא ירא ה' ונזהר למה נאסור לו. (וחילק בין האי דהוי איסור פרטי. לההיא דמתני' (כתובות כז:) גבי ר' זכריה בן הקצב). והשיגו, שנעלם ממנו ד' הנמק"י שמבואר להקל. וכו'. ע"ש. אולם בבל"י (ס"ס כח) הביא ד' החו"י הנ"ל, ופסק לאסור משום דהו"ל כדקי"ל (סי' א סי"א) שאם הטילו הקהל חרם וכו' שחיטתו אסורה. ועוד דבזה"ז עיקר ההיתר לשחוט הוא ע"י הקבלה, וכיון שפסלוהו ב"ד הו"ל כמי שאין לו קבלה מעולם. ואסור לו לשחוט עד שיתירוהו ב"ד. ע"כ. והובא להלכה בפמ"ג (מש"ז ס"ס כח). מעתה אין ראיה מהנמק"י לדידן שמצריכים קבלה, ולדכית הרבה אחרונים השוחט בלי קבלה אסור גם בדיעבד. וע' בדעת תורה (סי' א ס"ק עט), שהעיר בזה ממ"ש הריטב"א בחי' למכות (ב.), דאף להטעם שאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים ה"ד בקרבן דכתיב או הודע אליו שהתורה האמינתו יותר מעדים. משא"כ בעלמא הדבר מסור לב"ד ואינו נאמן נגד עדים. ע"ש. וא"כ ה"נ לענין איסור ודאי דאף בצינעא אסור לשחוט. ע"ש. ומיהו אין מזה ראיה לענין לשחוט לעצמו. כאשר יחזה המעיין. וע"ע בדעת תורה שם, ובשו"ת חק"ל (סי' ד ד"ז ע"ב). ובשואל ומשיב תנינא (ח"ב סי' טז). ואכמ"ל. וע' בשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' א, דכ"ח סע"ד). וי"ל ע"ד.

קז) וראיתי להזבחי צדק ס"ק צה שכ' שהחק"ל סי' קנח נסתפק אם יכול לשחוט לעצמו כדי שיאכל משחיטת עצמו, א"ד שכיון ששחיטתו אסורה גם לעצמו נאסר וב"ד מצווים להפרישו. ונשאר הדבר בספק. ע"כ. ותמיהני דהרואה יראה דהחק"ל בתר דבעיא הדר פשטה לקולא וכאמור. וכן מסיק בסו"ד, דטבח חשוד (שהעבירוהו) שוחט לעצמו אבל לא לאחרים אף במקום שאין מכירים אותו. ולאכול בביתו ממה ששחט לעצמו רפיא בידי. עכ"ל. הרי שלא נסתפק אלא אם מותר לאחר לאכול בביתו ממה ששחט לעצמו. אבל הוא עצמו פשיט"ל להיתרא. אלא דלקושטא דמילתא איכא למשדי ביה נרגא וכנ"ל. ולפ"ז יוצא דבזה"ז לא מהניא תשובתו כששחט והוציא טריפה לעצמו, כיון דהוי כאילו שחט בלי קבלה, ואיסורא קעביד. וכעין מ"ש הנמק"י דא"א לומר שיוציא טריפה כששוחט לאחרים (ולהפסיד שכרו), דהא העברנוהו והוא הלך לשם לשוב בתשו' ואיך יעבור גזרתם. ע"כ. וה"נ לדידן אף לעצמו. ומיהו משכ"ל בנ"ד ששחטו לו אחרים ובדקו והכשירו. והוא מצא טריפה לעצמו לאחר מכן. ודו"ק.

קח

קח) מנהג אזמיר ע"פ ב' המאורות הגדולים הגאון בעל שרשי הים מהר"י מאיו, והגאון בעל חקרי לב מהר"י חזן. שטבח שיצאה טריפה מתחת ידו (באופן שאין בו חשד ח"מ) מעבירין אותו מאומנתו ל' יום ואחר ל' יום מחזירין אותו בקבלת ד' חברות. וכן בפעם השניה שחזר ונכשל. אבל אחר ג' פעמים פוסלים אותו לגמרי. ולא נהגו להתירו בתיקון שילך למקום שאין מכירין אותו וכו'. ואין ספק דה"ט משום שקשה המציאות שיחזור בתשובה כדין הגמ', מפני שהב"ד שבעירו צריכים להודיע הדבר להב"ד של המקום שהלך לשם וקרוב הדבר שגם הטבח ידע שהב"ד שבעירו יודעים מכל הקורות אתו. וא"כ אכתי חיישינן להערמה, ואין הוכחה מזה שחזר בתשובה. כ"כ בשו"ת נדיב לב (סי' עט). ויש להוסיף לפמ"ש בס"ק קז שהוא אסור לשחוט לעצמו, ולא משכ"ל כ"כ שיוציא טריפה לעצמו. ואבדה נמי לא שכיחא. גם בשו"ת שמן המשחה (ס"ס יא, דקכ"א ע"ד) כ', שבקונט' ההסכמות מרבני או"ה שבעוב"י קושטא נזכר על א' שיצאה טריפה מתח"י והגאונים מהר"א אלפנדרי וחבריו העבירוהו מלהיות טבח כל ימי עולם. והסכימו עמם מהר"א מיוחס וחבריו. וכיו"ב כ' מהר"י אסא ומהר"א פאלומבו ומוהר"י המון. ז"ל. ולא כ' עד שישוב בתשובה. ע"ש. גם בזבחי צדק ס"ק צב כ' שכן מנהג בגדאד שמימינו לא שמענו שעשו תשו' ז"ב. ע"כ. וע' בגנזי חיים (מע' ה או' מו). ובס' תורת זבח (אות ב סי' ז).

קט

קט) סופר סת"ם צריך להיות ירא וחרד לדבר ה' מאד יותר משוחט דהתם לאו דנבילה, וכאן מבטלין על ידו מ"ע דתפלין בכל יום ומברכין בר' לבטלה דהוי מה"ת לד' כמה פו'. פמ"ג א"א (סי' לב ס"ק סט). ולכן אם יצאה תקלה מתחת ידו באופן שהוא פושע בדבר, יש להעבירו, וכגון שעשה כן ג' פעמים. (וכעין מ"ש הראב"ד בדין מי שנמצא אחר בדיקתו תולעים אחר ג' פעמים. והובא בהרא"ם ובפר"ח ס"ק כח). ומכ"ש אם עשה במזיד למכור תפלין בבתים רקים בלי פרשיות שמעבירין אותו. ואין לו כל התנצלות לומר שוגג הייתי. וכמ"ש בש"ע להלן גבי שוחט. וכן פסק בשו"ת שמן המשחה (סי' יא) להעבירו ע"ז. וכ' עוד דאף לכתוב ס"ת נראה לפסלו, שחשוד על חק תוכות וכו' בכדי שלא יתבטל ממלאכתו להרויח ממון. וכן עשו מעשה לפסלו בהסכמת רבני עירם. אא"כ בכשר עומד על גבו בכל הכתיבה. ע"ש. וע"ע בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' ז) ובשו"ת רעק"א (סי' סט). ובשו"ת בנין עולם (חיו"ד סי' סו). ואין תשובה מועינה לסופר הנ"ל כ"א בתשו' חמורה דפ' ז"ב. כמ"ש בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' יב). וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' כב). ועמ"ש בשו"ת מהרש"ם ח"ו (סי' פג). וי"ל ע"ד. וע' בשו"ת תפארת יוסף (חאו"ח ס"ס ב). ובשו"ת האלף לך שלמה (סי' רעז). וע"ע בשו"ת ידיו של משה (חיו"ד סי' ג). והובא בשו"ת שערי עזרה (סי' א דכ"ט סע"ג).

קי

קי) שוחט ובודק שהעידו עליו שאכל נבלה וטרפה לתיאבון, לא סגי ליה בתשובה וקבלת ד' חברות, אלא מעבירין אותו ואין לו תקנה אלא בתשו' ז"ב. שכל החשוד לאכול חשוד להאכיל. וכדקי"ל בר"ס זה. והוי כטבח שיצאה טריפה מתחת ידו שיש בו חימוד ממון, ובאכילת נבלה וטריפה הוי נמי חימוד ממון, שהנבלה היא יותר בזול מהכשרה. ומה"ט אמרינן בסנהדרין (כז.) דהוי רשע דחמס. כ"כ בשו"ת חקרי לב (סי' קנד). זבחי צדק ס"ק צג.

קיא

קיא) טבח שנמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו. וכדאי' בחולין (צג:). וכ"פ הטוש"ע (ס"ס סד). וכ' הב"י שם בשם הרשב"א בתה"א, שאין להחמיר כ"כ על מנקר שנותנים לו בעלי הבשר לנקר. ע"ש. ולכאו' גם בזה יש ח"מ שע"י מהירותו לנקר ונחפז במלאכתו יוכל להשתכר עוד ממקום אחר. ומיהו בתשו' מהרימ"ט (חיו"ד סי' טו) כ' דבאמת לא חשיב בכה"ג ח"מ. וע' להגאון מהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' יח) שעמד ע"ד מהרימ"ט בזה. דאמאי לא חשיב ח"מ במה שחוסך הזמן בניקורו במהירות. ע"ש. וע' בשו"ת שארית יוסף (סי' כב) שכ' דס"ל להרשב"א דדוקא כשהוא שלו הוא בהול למכור וממהר ואינו מדקדק, לכן יש להעבירו. משא"כ כשהבשר של אחרים. ע"ש. וע' בדעת תורה (סי' ב סק"ז).

קיב

קיב) שוחט שיצאה טריפה מתחת ידו בענין בדיקת הריאה, נפסל גם לשחיטת עופות, דטריפה ונבלה חדא היא, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהמ"א הי"ז), וממילא כל שנפסל לזה נפסל לזה. וכן מבואר בתשו' הרשב"א (סי' כ). ובתשו' הריב"ש (סי' קיג). וכן העלה בשו"ת חקרי לב (סי' קסב). ודחה ד' המטה יוסף (סי' ח) שכ' דהחשוד על הטריפה שיצאה טריפה מתח"י לא נחשד על הנבלה. וכ' שהם ד' תימה. ע"ש. וכ"כ מהר"ח פלאג'י בגנזי חיים (מע' ט אות כט) ודלא כהגו"ר. ע"ש. וכן הבאנו לעיל ס"ק כז בשם האחרונים. ע"ש. וע' בפתחי תשו' לעיל (סי' ב סק"ד), שהביא מ"ש הנוב"ת (סי' ג) להקל בזה דמי שנכשל בבדיקת הריאה כשר לשחיטת עופות. ושוב ה"ד הבית אפרים (סי' ד) שפקפק על הנוב"י בזה שהרי גם בפגימת הסכין יש חומרות דרבנן וכו'. וכ"כ בשו"ת נדיב לב ח"א (סי' פב). ובשו"ת שער אשר (חיו"ד סי' ב, ד"י ע"ד). וכן העלה בשו"ת מעשה אברהם (חיו"ד סי' ז)' וכ"פ בזבחי צדק ס"ק צח. וע"ע בחו"מ (סי' לד ס"ו), ובזבחי צדק ס"ק עט, דטבח שיצאה נבלה מתח"י דינו כמו יצאה טריפה מתח"י. ע"ש. ודלא כמ"ש בגו"ר (סי' א), ונמשך אחריו בשו"ת בית דוד (סי' ב), לחלק בין נבלה לטרפה בזה. ע"ש.

קיג

קיג) שוחט שיצאה טריפה מתחת ידו ועשה תשובה בסיגופים ותעניות, אך טרם עשה תשובת זה בורר, ועבר ושחט, שחיטתו פסולה אף בדיעבד. כ"מ מד' הרא"ם ח"ב (סי' כד). ובתשו' חקרי לב (סי' קס) כ' דבכה"ג צריכא רבה לפסול שחיטתו אף בדיעבד. (וה"ד הרא"ם הנ"ל). וסיים, שיותר נראה שאף בדיעבד גזרו שהרי גבי פיסולי עדות נמי אף בדיעבד ל"מ וכו'. ויש לדחות דהתם גלי קרא אל תשת ידך עם רשע, וחש הכתוב אף בספק, משא"כ במידי דאיסורא. ואין זה מספיק. עכ"ל. ומשמע דמסקנתו להחמיר. ומ"ש בדחייתו דחש הכתוב אף בספק, נתכוון בזה למה שהעלה בחק"ל (ס"ס קנח) דגזה"כ לפסלו לעדות אע"פ שי"ל שמא הרהר תשובה בלבו, כההיא דקידושין (מ"ט:) ע"מ שאני צריק אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. אלא דשאני הכא שכ"ה גזה"כ וכו'. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים, דשאני הכא דמוקמינן ליה אחזקת רשע. כל שלא עשה תשובה בפנינו. ול"ד לקידושין דמדקאמר ע"מ שאני צדיק יש רגל"ד שהרהר בתשובה. וכמ"ש הרדב"ז ח"א (סי' קמ). והח"מ והב"ש והגר"א באה"ע (ס"ס לח). וש"א. ובתשו' בס' יביע אומר כת"י כתבנו בזה בס"ד. ולכן נראה דאף בדיעבד גזרו הכא, וכדמסיק בתר הכי. וכ"פ בזבחי צדק ס"ק צז. וע' בשו"ת שער אשר קובו (סי' ב) בתשו' מהר"י ערב שכ' לצדד להקל בדיעבד מפני שראיות החק"ל להתיר הם חזקות כראי מוצק. ובא רעהו וחקרו מהר"ש בן חביב והעלה להחמיר, הואיל והחק"ל לא החליט להקל. ומי יערב אל לבו לחלוק על הרא"ם. ע"ש. וע"ע להלן ס"ק קכו.

קיד

קיד) ומיהו נראה שאם עבר ושחט לעצמו אחר שעשה תשובה אין להחמיר בדיעבד, הואיל והחק"ל והזבחי צדק מתירים אף לכתחלה לשחוט לעצמו, אפי' בלי תשובה. וכנ"ל ס"ק קז. תסגי לן הכא להתיר בדיעבד הואיל וקים ליה בנפשיה דעביד תשובה. ורק לגבי דידן אמרינן איערומי קא מערים. ואף שלפ"ד הבל"י והפמ"ג (ס"ס כח) הו"ל כשוחט בלי קבלה. הרי גם בזה לאו מילתא פסיקתא היא דהשוחט בלי קבלה שחיטתו פסולה. וכבר כ' בשו"ת ברית אברהם (סי' טו) שהשוחט בלי קבלה שחיטתו כשרה בדיעבד. דלא כהשמ"ח. ע"ש. וכן העלה בשו"ת דברי יששכר (סי' נד). וע"ע בשו"ת חות יאיר (סי' קעח). ובשו"ת דבר משה (סי' ג). ובשו"ת פרי השדה ח"א (סי' יז). ע"ש. והגם שהרבה אחרונים מחמירים אף בדיעבד, מ"מ בנ"ד חזי לאצטרופי עם שאר ספיקות הנ"ל להתיר לעצמו כשחזר בתשובה.

קטו

קטו) טבח שמכר בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה מבלי להודיע לקונים ע"ז בכדי שיזהרו שלא לאכלו כ"א צלי אש, הנה מצד הדין אין להעבירו, דדוקא מי שיצאה טריפה מתח"י דהו"ל איסור דאו' מעבירין אותו, אבל באיסור דרבנן אין מעבירין אותו. וראיה לזה ממ"ש הרמב"ם (פ"ז מהמ"א הכ"א). וכ"פ הטוש"ע (ס"ס סד). שטבח שנמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין, אבל אם נמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו כו'. וא"כ מכ"ש בזה שאין איסורו אלא חומרת הגאונים. וחומרא יתרה היא, כמ"ש הריב"ש (סי' פו). שאין כאן מקום להעבירו רק מלמדין אותו. שו"ת עבודת הגרשוני (סי' טו). וע"ע בשו"ת משפט צדק ח"ב (סי' כ"ט דנ"ז סע"ב) שג"כ הוכיח במישור מד' הרמב"ם והטוש"ע הנ"ל דבאיסור מדרבנן אין מעבירין אותו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' כה) ל"ר מד' הרמב"ם הנ"ל. וכ' שהיא ראיה גמורה. וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון ערוגות הבושם על יו"ד (סי' ב סק"ג). ע"ש. [וע' בשו"ת אבן שתיה סי' נג מ"ש בזה].

קטו) אולם בשו"ת חקרי לב (סי' קסה) הביא ד' העה"ג, וכ' לדחות ראיתו, דשאני חוטין וקרומות דידעי אינשי בהו ולא אתו למיכל מנייהו, וגם אינם ראויים לאכילה אלא ע"י הדחק, ואף בבישול אינם אוסרים דמסתמא יש ס' כנגדן. וקילי טפי משאר איסורין. וכמ"ש רמב"ם (שם הי"ט). אבל בשר ששהה ג' ימים שכל הבשר אסור אה"נ דמעבירין אותו. ע"כ. ולא היה לפני הגאון ז"ל ס' המאירי (חולין צג:) שכ', טבח שמנקר את החלבים ונמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו. וכן אם היה טועה בשמנו של גיד שלא היה מחטט אחריו כראוי. ע"כ. והרי שומן הגיד ראוי למאכל וגם אוסר בס' במליחה ובישול, דלא קי"ל כהריב"ם בתוס' (חולין צז.) דס"ל שאינו אוסר כגיד עצמו שאינו בנ"ט. שכל הפו' חולקים עליו וכמ"ש בב"י ובטוש"ע לעיל (סי' ק' ס"ב). ע"ש. וגם לא מצינו חילוק בין אם מכר חתיכה משומן הגיד באופן שאינו ניכר ללוקח, ובין אם מכרו מחובר לירך. וכל אפייא שוין. הא למדת דבאיסורין דרבנן אין מעבירין אותו. ומה גם שכ"כ גם המשפט צדק ומהר"ם מינץ הנ"ל. ומעתה כ"ש בשר ששהה ג' ימים. וכמ"ש העה"ג. ולפי דרכנו למדנו עוד שאף כשיש חימוד ממון אין מעבירין אותו באיסור דרבנן. ולאו דוקא חוטין וקרומות שאין בהם חימוד ממון כ"כ, שהרי שומן הגיד שייך בו חימוד ממון. וזה שלא כמ"ש בשו"ת ברית אברהם (ס"ס ה) לחלק בין היכא שיש בו חימוד ממון או לא. ודחה לד' העה"ג הנ"ל. ע"ש. ולפי האמור א"ש ד' העה"ג.

קטו) והנה גם הלום ראיתי בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' א) שאחר שהביא ד' הרמב"ם והש"ע הנ"ל גבי חוטים וקרומות. להוכיח מזה שיש חילוק בין איסור דאו' לדרבנן, חשב לחלק בין אם יש ח"מ או לא, שאם יש ח"מ אף בדרבנן מעבירין אותו. ושוב דחה חילוק זה בשתי ידים ובדברים של עעם. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת יד יצחק ח"א (סי' ה) שפסק כד' העה"ג. ע"ש. וכ"נ ד' הגאון מהר"ם שיק (חאו"ח סי' כב) ד"ה ועכשיו. וכן בכסא אליהו סק"ה הביא ד' העה"ג גהלכה. וע"ע בדעת תורה (סי' ב ס"ק יג). ולכן אף שהזבחי צדק ס"ק ק-קא הביא להלכה ד' החק"ל שהעלה דלא כהעה"ג, הנה אחר ראותינו דברי להקת האחרונים הנ"ל י"ל דהמורה גהקל. כד' העה"ג אין מזניחין אותו. וכן הגאון שואל ומשיב תליתאה (ח"א סי' קח) מסתמיך ואזיל ע"ד העה"ג. וכן בשו"ת וישב משה (סי' ח). ובשו"ת ברכת משה (סי' כה). וע"ע בשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' קל וסי' קמו). וע"כ יש להורות דמצד הדין אין מעבירין אותו, רק יש ללמדו ולהזהירו ע"ז ושלא יזלזל עוד באיסורין. ומיהו אם כח ב"ד יפה וירצו לעשות סייג לתורה. למען ישמעו וייראו, להעבירו מאומנתו, תע"ב. וכמ"ש העה"ג. וע"ע בשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' ז). ובשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד סי' ז). ע"ש. [וע' לעיל בכה"ח (סי' סד ס"ק נה), שהביא דברי העה"ג להלכה. ולא זכר שר דברי האחרונים הנ"ל].

קטז

קטז) ומכל מקום י"ל שאין להקל בזה בשאר איסורין דרבנן האסורים מדין התלמוד כגבינת עכו"ם וכיו"ב. ולא דמי כ"כ לחוטין וקרומות החלב שהקילו בהם יותר משאר איסורין. וכמ"ש רמב"ם (פ"ז מהמ"א הי"ט). וכמ"ש החק"ל הנ"ל. וכן ה"ה לשומן הגיד שעיקרו ממנהג ישראל קדושים שנהגו בו איסור (חולין צב:). וה"ה לבשר ששהה ג"י בל"מ שאינו אלא חומרת הגאונים. ויש מקומות שנהגו בו היתר, וכמ"ש הריב"ש (סי' פו). וע"ע בדעת תורה (סי' ב ס"ק טז) שג"כ חושב ד"ז למנהג בעלמא, והביא סמך להעה"ג שמיקל בזה מד' התוס' (בכורות ב.) ד"ה קונסין. ע"ש. וי"ל. ולכן בכ"ז אין להעבירו ודי להוכיחו על פניו ולזרזו בלשון של זהורית. אבל בשאר איסורין דרבנן נראה דמעבירין אותו. וכמ"ש הרבה אחרונים המובאים להלן ס"ק קיח. ובהכי רווחא שמעתתא דע"ז (לט:) אין לוקחים ימ"ח מח"ג בסוריא. והכי קי"ל בר"ס זה. ועל מדוכה זו ישב החק"ל הנ"ל להוכיח דגם בדרבנן מעבירין אותו. ולפי האמור י"ל דאה"נ בשאר איסורין דרבנן יש להעבירו. וכדנקטי רבנן בתראי להחמיר. ושאני איסורין הנ"ל שיש בהם בכאו"א צד קולא. וכנ"ל. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' כב). ובשו"ת ברכת משה (סי' כה).

קיז

קיז) ומיהו ה"מ כשהיה מזיד בדבר אבל אם יש לתלות דמה שמכר איסור דרבנן בחזקת היתר שגגה היא שיצאה מלפניו, נאמך לטעון כן, ואין מעבירין אותו. כ"כ החק"ל שם, ושכן י"ל בד' העה"ג שהיקל בדין בשר ששהה ג"י בל"מ, דבשוגג קא מיירי. והצ"ע. ע"ש. אולם כ"כ גם הפרי תואר ס"ק כ. וכ"פ בזבחי צדק ס"ק קב. וע' בפר"ת שם שהסביר הדבר משום דבדאו' יש להחמיר מספק שמא אינו שוגג בדבר, משא"כ בדרבנן סד"ר לקולא. וע"ע בדעת תורה ס"ק טו. וכ' עוד הפר"ת שם, שאדם הממונה על כך מצד הקהל ויצאה תקלה מתחת ידו אף בדרבנן א"י לומר שוגג הייתי.

קיח

קיח) החשוד על איסור דרבנן דנקטינן דמעבירין אותו, י"א שדינו כטבח שיצאה טריפה מתחת ידו שצריך תשובה חמורה דפ' זה בורר. מהרשד"ם חיו"ד סי' נג. והובא בכנה"ג הגה"ט או' כב. וכן דעת הפר"ח. ולזה הסכים בס' מסגרת השלחן. וכ"כ בשו"ת חקרי לב (סי' קסו). וכן דעת השואל ומשיב קמא (ח"א ס"ס רסח) כהפר"ח הנ"ל. אולם רבים לוחמים ע"ז וס"ל דסגי בקבלת ד' חברות וכמ"ש הכנה"ג שם בשם מהריב"ל. וכ' עוד שם שבשו"ת משפט צדק (סי' ב וכט) הרבה להקשות ע"ד מהרשד"ם, והסכים להקל כד' מהריב"ל. ע"ש. וכ"כ הפר"ת סק"כ. וכן דעת ה' בכור שור בחי' לע"ז (לט:). וכ"כ בשלחן גבוה ס"ק מד. וכ"ה בשו"ת זרע אמת ח"ב (ס"ס א). ובשו"ת נהרי אפרסמון (סי' קמו). והגאון שואל ומשיב עצמו במהדורא תליתאה (ח"א סי' קח) מסכים הולך לד' מהריב"ל ופר"ת דסגי בקד"ח. וע"ע בס' בני חיי שהאריך לדחות בתוקף קו' הפר"ח על מהריב"ל. וע"ע בשו"ת ברית אברהם (סי' ה) ובדעת תורה (סי' ב ס"ק יג). והואיל ואעיקרא דמילתא י"ל דבדרבנן אין מעבירין אותו כלל. וכנ"ל ס"ק קטו. נראה שיש להורות לקולא דסגי בקד"ח. ומה גם דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וכ"פ בס' בית דוד (בסוף הסימן אות ו). וע"ע בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' כה). ודו"ק.

קיח) והנה ראיתי להזבחי צדק ס"ק צט שכ'. הנחשד להאכיל איסור דרבנן כגון שמכר גבינות העכו"ם וכיו"ב מעבירין אותו "ואין אוכלים משחיטתו". חק"ל סי' קסה. ע"כ. ואנן בעניותי לא חזינא כהאי סימנא בד' החק"ל לאסור לאכול משחיטתו. ולכאו' תמוה דהא קי"ל החשוד על דבר קל אינו חשוד על החמור ממנו. ואף לפמ"ש החק"ל (סי' קנה) דבלאו דלפני עור לא אמרינן להאי כללא. והובא להלכה בזבחי צדק ס"ק צד. מ"מ י"ל דהיינו דוקא היכא דתרוייהו מדאו' או מדרבנן. משא"כ החשוד בדרבנן לא נחשד בדאו'. וביחוד לפמ"ש ה"ה (פ"א מה' אישות ה"ד) דבמילתא דרבנן לאו כולהו אינשי זהירי ביה. וע' שו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' סא). ועוד שאין הדבר ברור כ"ך דבאיסור דרבנן איכא משום לפ"ע. והרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם (סי' רטו) כ' לחד שונוייא דבדרבנן ליכא משום לפ"ע. ע"ש. וע' בתוס' ע"ז (כב.) דהאי מילתא תליא בפלוגתא אי' חוה"מ אסור במלאכה מדאו' או מדרבנן. ע"ש. וע' בשו"ת ברית אברהם (חיו"ד סי' ב אות ב). ובשד"ח (מע' ו כלל כו אות כא) מ"ש בזה. והואיל ודבר זה שנוי במחלוקת לאו כ"ע דינא גמירי ומורו היתר לעצמן להכשיל בדרבנן, אבל בדאו' מזהר זהירי.

קיח) איברא דאיכא למימר דה"ט דאסור לאכול משחיטתו משום דחיישינן שמא לא נזהר בשהייה במיעוט בתרא דהוי מדרבנן. וגם בפגימת הסכין יש חומרות מדרבנן. וכמ"ש כה"ג בשו"ת בית אפרים (סי' ד). והובא לעיל ס"ק קיב. ואע"ג דאכתי איכא למימר דאיסור שהייה חמיר טפי. דהא איסור גבינות עכו"ם חשיב אין לו עיקר מן התורה. וכמ"ש להדיא בחי' הרמב"ן והריטב"א ליבמות (פב:). אבל שהייה חשיב אית לה עיקר מה"ת. מ"מ הדר הו"ל תרוייהו מדרבנן, ובאיסור דלפ"ע נחשד גם על החמור ממנו. והחק"ל והזבחי צדק לשיטתם. מ"מ מלבד שעיקר חידוש החק"ל והזבחי צדק דבאיסור דלפ"ע נחשד גם על החמור ממנו, אינו דבר מוסכם. וכמש"כ לעיל סק"כ. עוד נראה דהואיל והוחזק לשוחט כהוגן לא נחשד שישהה במתכוין, ולא חיישינן דילמא מתרמי דאשתהי ולא אמר לן ולא מידי. דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן. ולכן נראה דאה"נ דשפיר דמי לאכול משחיטתו. ובפרט דחמירי להו לאינשי איסורי שחיטה מאיסור גבינות עכו"ם וכיו"ב. וה"ה בכל איסור דרבנן שהנחשד עליו לא נחשד על איסור דאו' גם באיסור דלפ"ע. וכן מבואר בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' יא). ובשו"ת עולת יצחק (סי' קפד). ובשו"ת הריב"א (סי' פז). ועוד. וכן משמע לקמן ס"ק קכ. ע"ש. וע"ע בדעת תורה (סי' ב ס"ק יג).

קיט

קיט) ומיהו הא דאמרינן דבאיסור דרבנן סגי בקבלת ד"ח, היינו דוקא בפעם ראשונה ושניה, אבל בפעם שלישית אף באיסור דרבנן צריך תשובה חמורה דפ' ז"ב. כנה"ג הגב"י אות מח, לדעת ה' משפט צדק. בל"י ס"ק כא. קהל יהודה. זבחי צדק ס"ק קד. אולם בס' דעת תורה (סי' ב ס"ק טו) כ' בשם הפר"ת דבדרבנן אפי' בג' פעמים סגי בקד"ח ע"ש.

קכ

קכ) המוכר דברים האסורים מדרבנן בחזקת היתר ג' פעמים שצריך תשובת פ' ז"ב. והלך למקום שאין מכירין אותו. והוציא טריפה לעצמו בד' חשוב, לא מהני מידי, דנהי דלא חשיד על החמורות כגון טריפה. אבל על הקלות כאיסורין דרבנן אכתי חשיד. ואף שהכנה"ג הגה"ט או' כ"ד ה"ד מהר"ד בן מהריב"ל שנסתפק בזה, בס' קהל יהודה הכריע לחומרא. וכ"פ זבחי צדק ס"ק קה.

קכא

קכא) מי שחשב למכור איסור תורה ולא מכר, בקבלת ד"ח סגי. מהריב"ל סי' נג. כנה"ג הגה"ט או' כג. בל"י ס"ק יט. זבחי צדק ס"ק קז. וכ"פ בשו"ת זרע אמת ח"ב (ס"ס ד). אולם בשמ"ח (סי' ב סי"ח) כ' שאפי' רק נתברר שרצה לעשות ולא עשה מפני שלא עלתה בידו דינו כאילו עשה. וכן הסכים בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א (סי' פא). וכ' דל"ק מהתוס' כתובות (עב.) ד"ה אי דידע נפרוש וכו', דשאני הכא שנחשד להכשיל להבא. משא"כ התם אין להפסידה כתובתה על מחשבה בלבד. א"נ דהתם ה"ט משום דליכא ח"מ. ע"ש. וע' בשו"ת עצי הלבנון (סי' מט) שכ', שלא היקל מהריב"ל בזה אלא מצד שהצטרפו בנידונו סיגופים ותעניות וכמה עניני תשובה משך שנה שלמה, הלא"ה יש להעבירו נאיזה זמן. ע"ש. גם בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' ד) דחה ד' הרה"ג השואל שחשב לחלק בזה (כד' מהריב"ל הנ"ל). והביא ד' השמ"ח הנ"ל שענש גם על מחשבתו. ושכ"נ מד' הסמ"ע (סי' לד ס"ק טז) וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חיים ביד (סי' ה), ובס' גנזי חיים (מע' ה אות מו) שכ', שהמוכר דברים האסורים (כשאין ח"מ) והשוחט בסכין פגומה, שבא מכשול ממש לידם. מעבירין אותם לחודש ימים וכו'. אבל אם עדיין לא שחט בסכין הפגום ולא בא שום מכשול ותקלה מתח"י, די להעבירו לזמן מועט ואפי' שעה אחת. ע"ש. ודו"ק. וע"ע בשו"ת נהרי אפרסמון (חיו"ד סי' פג).

קכב

קכב) [סעיף טז] טבח שמעשיו מוכיחין כו' שחתך הסירכות מסלקין אותו. מקור ד"ז בתשו' הריב"ש (סי' קיג). ומכאן ראיה דבאומדנא דמוכח מעבירין ומסלקין הטבח, שהרי כאן אין עליו אלא אומדנא שחתך הסירכות, וי"ל ג"כ שהבהמה בחזקת היתר עומדת, ואעפ"כ העבירו הטבח. מהרשד"ם (חיו"ד סי' נב). כנה"ג הגב"י או' מב. שו"ת חקרי לב (סי' קסז), ושכן ד' מהריק"ו (שורש לג). זבחי צדק ס"ק ק"ט וקי"ד. וע"ע מש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' א). וכן בדין אם מקבלים עדות שלא בפני הטבח. ע"ש.

קכג

קכג) ומכל מקום פטור לשלם דמי הבהמה לבעלים. פי' דאע"ג דמכח מעשה הטבח הבודק הוצרכו לאסור הבהמה. מ"מ כיון שאינו אלא ספק טרפות א"צ לשלם דמיה לבעליה דמצי למימר דילמא כשרה היא והמוציא מחבירו עליו הראיה. כ"ה בתשו' הריב"ש שם. ש"ך ס"ק לב. פר"ח סק"ל. לחה"פ ס"ק כב. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק קטו.

קכד

קכד) [סעיף יז'] טבח שיצאה טריפה מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. וה"מ באדם שלא ראינו בו שמדקדק במעשיו. אבל אדם המוחזק ליר"ש ומכלכל דבריו במשפט והולך בדרך נכוחה אין להחמיר עליו כ"כ להעבירו משחיטתו. שו"ת מהרי"ו סי' צז. ש"ך ס"ק לג. כנה"ג הגב"י אות מד. פר"ח ס"ק לא. לחה"פ ס"ק כג. בל"י ס"ק כד. שו"ג ס"ק מט. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק קיז. וכ"פ בשו"ת זרע אמת ח"ב (ס"ס א). ובשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"א סי' רעו).

קכה

קכה) והיינו דוקא דלא שייך ביה חימוד ממון כגון שנוטל שכר מהטריפה כמו מהכשרה, אבל כששייך בו חימוד ממון אין לומר בו הכל לפי מה שהוא אדם, דחימוד ממון מעבירו על דת. ולכן אף שהוא יר"ש אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. וכמ"ש מהריב"ל ח"ג (סי' לט). ומהרימ"ט (חיו"ד סי' טו). שו"ת חק"ל (סי' קנב דר"ל ע"א). זבחי צדק ס"ק קיז. אך יש חולקים ע"ז. וע' בסמוך.

קכה) וכתב עוד החק"ל שם. ולדידי חזי לי שדינו של מהרי"ו הנ"ל רחוק המציאות הוא בזמנינו להתיר. ע"כ. וכ' עליו בזבחי צדק שם. ומ"מ הכל לפי ראות עיני הדיין. ע"כ. ובאמת שכמה אחרונים פסקו כן לדינא. וכמ"ש להקל בזה הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' ד). וכ"כ הגאון שואל ומשיב קמא (ח"א סי' ער ורעו). ע"ש. ומכ"ש היכא שיש רגלים לדבר שהוא שוגג וע"ע בשו"ת זרע אמת ח"ב (ס"ס א) שג"כ צירף טע"ז בנידונו להקל בדבר. והביא ד' מהרי"ו דמוכח דלטעם הא' יש להקל אפי' לגבי מי שיש לו ח"מ. ע"ש. וכ"מ בתב"ש (סי' ב ס"ק לג). ע"ש. וכ"כ בשו"ת ברכת משה (סי' כה). ע"ש. וע"ע בשו"ת ריב"א (סי' פח). ובשו"ת ישמח לב גאגין (חיו"ד ס"ס כ). ובשו"ת פני יצחק אבולעפייא (חיו"ד סי' ה, די"ב ע"ד). ובשו"ת לבושי מרדכי תנינא (חיו"ד סי' ה). ובשו"ת יד יצחק ח"ב (סי' כח). ובשו"ת יש מאין ח"ב (חיו"ד סי' א).

קכו

קכו) ומכל מקום אפי' ביר"ש צריך קבלת ד' חברות, שדוקא לענין להעבירו יומיים או חדש ימים דרך קנס, בזה הוא דאמרינן שאם הוא יר"ש א"צ להעבירו. משא"כ לענין קבלת ד"ח דצריך לכ"ע. ואם שחט בלא קבלת ד"ח שחיטתו פסולה. פר"ח ס"ק לא. לחה"פ ובל"י ושו"ג שם. וכ"כ במסגרת השלחן. וכ"ה בחק"ל שם. ובזבחי צדק ס"ק קיז. וע' היטב בשו"ת ברית אברהם (סי' ו אות ד) ובשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (ס"ס ג). וע' לעיל ס"ק קיב.

קכז

קכז) טבח שיצאה טריפה מתחת ידו בסירכא מחידוד לחידוד או מחיתוך לחידוד, וטוען שלא הרגיש בטריפות כלל. אע"פ שנוטל שכר מהכשרות ולא מהטריפות אין להעבירו בהחלט, אבל מעבירין אותו עד שיקבל עליו ד"ח. כנה"ג הגב"י או' נ. וכ"פ בשו"ג סוף ס"ק מט מחודש ה. וכ'. דה"ט. שאין הבדל בין סירכא מחידוד לחידוד שהיא טרפה. לסירכא שבין חיתוך לחיתוך שהיא כשרה, אלא כמלא נימא. ולכן נחשב לשוגג. ע"ש. וע' בשו"ת חק"ל (סי' קנב דרכ"ח ע"ד) שהק' ע"ד הכנה"ג, דהא קי"ל שאינו נאמן לומר שוגג הייתי. ותי' דס"ל דהיינו לענין שאין להעבירו בהחלט, אבל לעולם מעבירין אותו ומחזירין אותו בקד"ח. וכ' עוד החק"ל, שכבר הורה זקן בעל הוראה זו. ושכן יש לדון כדבריו ממ"ש בשו"ת מהרח"ש ח"ג (סי' יב). ושכ"כ בשו"ת מגן גבורים (סי' ג) שהכל לפי ראות עיני הדיין. ע"כ. ולפ"ד השו"ג י"ל דהכא עדיף טפי שבנקל יש מקום לטעות. ועכ"פ דברי החק"ל ג"כ נראין נכונים לדינא. שו"ר בשו"ת נדיב לב ח"א (סי' פה דקע"ה ע"ג) שהביא דעת השו"ג. ודחאו שאף בכה"ג כיון שלא הרגיש שום טרפות אין נ"מ במה שאין ביניהם אלא כמלא נימא. ומקיים מילי דאבות הוא החק"ל הנ"ל. וע"ש. וכ"פ זבחי צדק ס"ק קיב. וע"ע בשו"ת וישב משה (סי' ח). ע"ש.

קכח

קכח) במקום שנהגו לבדוק הריאה פעם שנית אחר שמוציאה הטבח לחוץ ובדקה השו"ב בפעם הא' והכשירה. ובדקוה אח"כ שוחטים אחרים והטריפוה. מעבירין את השו"ב שהכשיר, ואינו יכול לטעון שסמך על בדיקה שניה, שהרי אחר בדיקתו היה רשאי הקצב לחתוך הריאה בסכין ממקום דיבוקה ומדיחה יפה ואינו מרגיש בניתוק הסירכות, דבחזקת כשרה היא הואיל והכשירה השו"ב. חקרי לב (סי' קסח). נדיב לב (סי' פה). תורת זבח (אות ב סי' ח). זבחי צדק ס"ק קי.

קכח) ומיהו אם לא סמך השו"ב על בדיקתו להכשירה אלא ציוה להוציאה לחוץ לבדקה. ונמצאת טריפה בסירכא מאונא לאונא. הואיל ולא החליט להכשירה לא קרינן ביה טבח שיצאה טריפה "מתחת ידו". ויש להכשירו. שו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד ס"ס ב). וע"ע בהגהות רעק"א (סי' ב ס"ב) בכה"ג. וע' בשו"ת נדיב לב שם. ובתורת זבח (אות ב סי' ט) והלאה. ובשו"ת דברי חיים מצאנז ח"א (סי' ו ח). וח"ב (סי' יט).

קכט

קכט) קצב שהיה מוכר בשר בחנות ושותפו היושב בחדר הסמוך לחנות מוציא לו הבשר חתיכות חתיכות דרך חלון לחנות. ומכר הקצב אוק'א אחת בשר ובתוכה היתה חתיכה מהזרוע של טריפה שהוכרה אח"כ ע"י הסימן שכן נהגו במקום ההוא לעשות סימן בזרוע של הטרפה, וטוען הקצב שמחמת בלבול האנשים שהיו בחנות לא שת לבו לראות הסימן ובשוגג מכרה בחזקת כשרה, ושלוחא הוא דעוית. דינא יתיב דהקצב המוכר בחנות נאמן לומר שוגג הייתי מפני שנתן אמתלא ראויה, ובלבד שהוא מוחזק לאדם כשר ולא ריע חזקתיה. ושותפו העומד בפנים מעבירין אותו עד שיעשה תשובה דז"ב. מהריב"ל ח"ג סי' לט. כנה"ג הגה"ט או' כא. פר"ח סוף ס"ק כח. לחה"פ סק"כ. בל"י סק"כ. שו"ג סוף ס"ק מד מחודש ה. חקרי לב (סי' קנב דרכ"ט ע"ב). וכ"ה בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חיו"ד סי' ו). ובשו"ת דברי חיים מצאנז ח"א (סי' ח). וכ"פ זבחי צדק ס"ק קח.

קל

קל) ומיהו שוחט שהוציא טרפה מתחת ידו וטוען שהיה מבוהל מחמת הרעש שבבית המטבחים, אינה חשובה אמתלא ראויה. ולא דמי להקצב הנ"ל, שסמך על חבירו היושב בחדר ומושיט לו הבשר, דקי"ל עד א' נאמן באיסורין, ולא הו"ל למידק אבתריה. משא"כ בזה דהו"ל למידק. שהרי הדבר ידוע שבכל בית המטבחים ישנה המולה רבה וקול הקריה הומה בצעקות וטירדות שונות, ואיבעי ליה למיהב דעתיה ולמידק שפיר. וכ"פ בשו"ת חקרי לב (דרכ"ט ע"ב). ובשו"ת דברי חיים מצאנז ח"א (סי' ח). והחק"ל שם הביא מ"ש בשו"ת רש"ל (סי' כ) להקל בכה"ג כשיש רגל"ד ששוגג היה. וכ' דהיא קולא גדולה בעיניו דאכתי הו"ל למידק. ושכ"כ בשו"ת צ"צ (סי' עג). ע"ש. וע' בשו"ת יש מאין ח"ב (חיו"ד סי' א). ובשו"ת ברכת משה (סי' כה). דמוכח להקל כשיש רגל"ד. ע"ש.

קלא

קלא) מעשה שהיה בליל ער"ה שרגילים לשחוט בהמות הרבה, ומרוב הבלבול נכנס גוי א' ושחט בהמה בעצמו, והשו"ב נכנס לתומו ובדק הריאה והכשיר, ושוב נודע ע"י ישראל א' שהעכו"ם שחטה. והגוי הודה ולא בוש שהוא שחט הבהמה ובדרך שחוק עשה כן. וקמו איזה ת"ח לפסול השו"ב. והרה"ג מהר"ח יהודה (מח"ס אחי וראש) העלה להכשיר את השו"ב ולהעמידו על חזקתו, דמאי הו"ל למיעבד, מאחר שלא היה לו לחוש שהגוי ישחוט, משום דמירתת פן יראנו ישראל, כיון שהשחיטה היא לעין כל, ונכנסים ויוצאים השובי"ם וכמה אנשים בכל שעה במקום השחיטה. ולכן אין להעביר השוחט כלל. ותשובתו הרמתה היא לו נדפסה ג"כ בשו"ת נדיב לב (סי' פו). והגהמ"ח מהר"ד חזן שם (סי' פז) הסכים עמו. וכ"פ זבחי צדק ס"ק קיג.

קלב

קלב) אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. הנה ד' הראב"ד בס' איסור משהו הנדפס בקובץ ספרן של ראשונים (ירושלים תרצ"ה, עמוד קצה), שאף שהחשוד על הטריפות למכרן במזיד תשובתו קשה כדאי' בפ' זה בורר, מ"מ החשוד בפשיעה חזרתו קלה, שהפושע אינו כעושה במזיד, ובקבלת ד' חברות סגיא ליה, וחוזר לחברותו. דלא גרע מחבר שנעשה גבאי ופירש שמקבלין אותו והרי הוא ככל אדם (בכורות לא.) שמקבל ד"ח בפני ג' וסומכין עליו. ע"כ. והובא בהר"ן (חולין צג:) בדין טבח שנמצא אחריו חלב. ע"ש. וכ"ה בחי' הר"ן סנהדרין (כה:) וע"ש. וז"ל התשב"ץ ח"ג (סי' קעב), ולענין טרפה היוצאת מתח"י הטבח, אע"פ שאמרו בסנהדרין דמשמתינן ליה ומעבירין ליה, לא נאמר זה אלא אם הוא מזיד. אבל אם הוא שוגג אין מעבירין אותו ולא משמתינן ליה. אלא שצריך שיקבל עליו בפני ג' שיבדוק יפה מכאן ולהבא. וכ"כ הראב"ד בס' איסור משהו. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יכין ובועז (סי' ה). ע"ש.

קלב) גם באור זרוע א"א (סי' תמח) כ' בשם ראבי"ה. טבח שנמצא אחריו חלב אפי' בב' וג' מקומות בין כולם כזית. מלקין אותו ומעבירין אותו מאומנתו עד שיקבל עליו דין שמים ויתקן עותתו וכו'. וכ' האו"ז, שיתקן עותתו ע"פ ת"ח שבעירו ומכריזין עליו בבהכ"נ בה"ב וכו'. וחודש ימים לא יתעסק באומנתו, ואח"כ יבא אל הת"ח שבעירו כו' ויאמר חטאתי כו' ויתנו לו הדין כפי ראות עיניהם. ואח"כ יכריזו עליו בבהכ"נ שפלוני הטבח כו' נתחרט על המעשה הרע שבא נידו ומכאן והלאה החזירוהו לאומנתו והרי הוא נאמן לסמוך עניו כבראשונה. אבל אם היה מוכר טריפות בחזקת כשרות יש לו דין אחר, כי בכאן הקלנו עליו מפני שעשה שלא בידיעתו אלא שפשע שלא דקדק היטב, אבל במזיד כו' עד שיעשה דין המפורש בפ' זה בורר וכו'. עכת"ד. וכ"ה בהג"א פ' גה"נ (צג:). והוב"ד בב"י (סי' סד). וכ"פ רמ"א בהגה שם (סכ"א) ולקמן (סי"ח). וכ"ה בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' כה). וכ"כ הב"ח שם בשם האגודה. וכ"פ מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סי' סד). וע"ע ביש"ש (פנה"נ סי' טז-יז). ובשו"ת שארית יוסף (סי' כב).

קלב) ולעומת כל הפוסקים הנ"ל. מצינו להרא"ם ח"ב (סי' כד) שכ', שכל טבח דחימוד ממון אפי' בפעם הראשונה ויש לתלות ששוגג היה צריך תשובה חמורה דפ' זה בורר. ונמשכו אחרי הרא"ם הרבה מגדולי האחרונים. וע' בשו"ת חקרי לב (סי' קנב) שהעלה לענין דינא. דאף דלכתחלה יש לחוש לד' הרא"ם וסיעתו, מ"מ בשעה"ד שאין נמצא שוחט אחר בקי כמותו, יש לסמוך ע"ד הראב"ד ורוב הראשונים שדבריהם עיקר. ודי בקבלת ד"ח. ע"ש. וכ"ש בשו"ת שמן המשחה (ס"ס יא). וע' בשו"ת גנת ורדים (כלל א סי' א). ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' יא). ובשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (סי' ו). ובשו"ת אמרי אש (סי' ז). ובשו"ת נטע שורק (סי' ו). ובשו"ת ריב"ם שנייטוך (סי' ד). ובשאר אחרונים. ולדינא יש להורות כד' החק"ל הנ"ל. וע"ע בזבחי צדק ס"ק קיח. ומיהו אם הוא אדם עני וטפלי רמו ביה, סומכים על הראשונים הנ"ל להקל בקבלת ד"ח. ומזהירין ומזרזין אותו שיפקח עיניו מכאן ולהבא לחושבנא טבא.

קלג

קלג) [סעיף יח'] טבח שיצאו טריפות מתחת ידו מחמת שאינו בקי, יש לו תקנה שילמד ויחכם. ומיירי שטוען שאינו יודע הדין. ובזה אפי' יש לו חימוד ממון נאמן. ומיהו היינו דוקא כשהדברים ניכרים דקושטא קאמר. אבל אי איכא למיחש דאערומי קא מערים. להיותו יודע שבטענה זו אינו יוצא מחזקת כשרותו אינו נאמן ומעבירין אותו, ועושים לו כמשפטים ישרים הכתובים למעלה. פרי תואר ס"ק כד. זבחי צדק ס"ק קיט. וע' בשו"ת בית יעקב (סי' צו).

קלד

קלד) יש לו תקנה שילמד ויחכם. משמע שאינו צריך שום תשובה אחרת, אלא ילמד ויחכם עד שיהיה בקי לבדוק ויסמכוהו מחדש. ולכאו' זה שלא כמ"ש האגודה (חולין צג:) שאם שגג מחמת שאינו יודע יקבל תשובה ואין מעבירין אותו. והובא בב"ח (ס"ס סד). וכבר העיר בתשו' גנת ורדים (סי' א דפ"ו סע"ב), ע"ד האגודה הנ"ל, דאין זה מחוור, ממ"ש הרא"ש בתשו' (מקור דין זה) דמי שאינו בקי ילמד ויחכם. ע"ש. והחק"ל (סי' קנב דרל"ב סע"ב) כ' דלק"מ, דמעולם לא עלה ע"ד האגודה שיצערך נזה תשובה חמורה דפ' זה בורר, וכו'. ע"ש. ומשמע שאף הרא"ש יודה שצריך לקבל תשובה לפי ראות עיני הב"ד. (וכ"מ בהרמ"א להלן סעיף זה). דשגגת תלמוד עולה זדון. וכדאמרי' (במכות ט.) אומר מותר שוגג קרוב למזיד הוא. וכן כשילמוד ויחכם צריך קבלת ד"ח. וכמ"ש החק"ל שם. וכן בזבחי צדק ס"ק קכ, מסיק בסו"ד, דאף דהב"ד (סי' ב) ס"ל דא"צ קד"ח, יש להחמיר כהחק"ל. וע"ש. ודו"ק.

קלה

קלה) שילמד ויחכם. ונראה דהיינו כשנכשל בדבר שאינו מפורש בש"ע והרמ"א, אלא באיזה פוסק אחר. שיש לו מקום להתנצל שלא ראה ד' הפוסק ההוא ולא למד זאת מרבותיו. אבל דבר המפורש בש"ע והרמ"א וכיו"ב ע"פ המנהגים שיש בכל גבול, אינו נאמן לומר לא למדתי ד"ז, דמסתמא לא נסמך ע"י רבו אא"כ למדו כל הטרפות שנוהגים במקום ההוא. הילכך חשוד הוא ופושע הוא. כ"כ בשלחן גבוה ס"ק נא. ולפענ"ד יש לפקפק ע"ז, דהאי נמי תלינן ליה בשכחה מחמת אונסו. ועדיין יש לו תקנה שילמד ויחכם. ולכן כשניכרים דברי אמת שהוא לחסרון בקיאותו (וכנ"ל ס"ק קכא) יש להקל. [וע' בחגיגה (יד.) הו"ל למימר גמר ושכח. ע"ש. דמוכח דיותר גרוע מי שלא למד ממי שלמד ושכח. ול"ד למ"ש בזבחים (קא.) לא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי. דשאני משה דרב גובריה. ועי"ל. ואכמ"ל]. וע"ע בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב (סי' קיג).

קלו

קלו) שו"ב מוחזק מכמה שנים למומחה. ואח"ז כשעמד לפני הרב לנסותו העמיד סכין בחזקת יפה ונמצא פגום. יש לו תקנה שילמד ויחכם. שו"ת כתר כהונה (סי' כח). והעיד בשם כמה גדולים שמסרו השו"בים לידם סכינים בחזקת ראויים לשחיטה ונמצאו פגומים. וציוו עליהם נחזור וללמוד ההשחזה ובדיקה אצל שו"ב מומחה. וחזרו והכשירום. ע"ש. וכ"כ בס' דעת תורה (סי' יח ס"ק מח). ע"ש. וכ"פ בשו"ת תפארת יוסף (חיו"ד ס"ס ב). וכ"כ הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' יא). ובפסקי דינים (דמ"ב רע"ב). ע"ש. וע' בשו"ת אבקת רוכל (סי' רח). ובעיקרי הד"ט חיו"ד (סי' ג אות ג). דשו"ב שלא הרגיש בפגימה מחמת שנבהל מהרב אין להעבירו מחזקתו. ע"ש.

קלז

קלז) טבח שיצאה טריפה מתחת ידו והעיז לומר שהיא כשרה ואין בקי כמותו. אף בפעם הראשונה מסלקין אותו, ואין לו תקנה אלא בתשובת פ' זה בורר. שו"ת משפט צדק ח"ב (סי' עה). כנה"ג הגב"י או' מט. קהל יהודה. זבחי צדק ס"ק קכא. וה"ה בשו"ב שאומר על סכין שהיא יפה וראוי לשחוט בה לכתחלה, ומתנשא לבבו לומר שאין בקי כמוהו בבדיקה, ונמצאת סכינו פגומה. שמעבירין אותו וצריך תשובת פ' זה בורר. ומה גם שאין ראוי למנות שוחט אלא מי שהוא עניו ביותר, אבל הגאה קרוב מאד להכשל לשחוט בסכין פגומה שסומך על חכמתו, ואינו משפיל עצמו נשאול לאחרים וכיו"ב. וכמו שהאריך בזה הזבחי צדק (סי' יח ס"ק פח). ובכה"ח (שם ס"ק קטז). בשם ס' כסף אחר. ודבריהם נאמנו מאד כאשר הנסיון הורה כ"פ.

קלח

קלח) והנה דבר מצוי כמה פעמים שהשוחטים מראים סכיניהם לרב העיר בחזקת יפים לשחיטה, והרב מרגיש בהם פגימות עד שהשו"ב חוזרים ומשחיזים הסכין. ולכאו' הרי בכה"ג קי"ל דמעבירין אותו. ועל מדוכה זו ישב הגאון מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"א (סי' ו), וכ' שהאיר ה' עיניו ומצא בהרמב"ם (פ"ד מה' יו"ט ה"ט) דמוכח דבכה"ג אין מעבירין אותו. ודוקא בגווני דאי' בש"ע (סי' יח) שהשו"ב לא חשש לבדוק י"ב בדיקות. או שהיה פגם גמור, חזינן דפושע הוא, ומעבירין אותו. אבל בפגימה דקה שאינה מורגשת לכל אדם מאיזה סבה לא נפסל בשביל כך לעולם. וזה ראיה ברורה. וכן המנהג באמת שכמה פעמים שבא מעשה לידי. וכן ראיתי מרבותי גאוני עולם. ע"ש. וע"ע בדרכי תשובה (סי' יח ס"ק קצז). ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א (חיו"ד סי' ז).

קלט

קלט) בהגה. אבל אם נוכל לומר שבטעות נעשה סגי לו בקבלת ד"ח. ואין זה סותר למ"ש מרן (סי"ז) שאין לו התנצלות לומר שוגג הייתי. דהתם ר"ל שאין לפטרו בלא כלום בטענה זו. ולעולם די בקבלת ד"ח. וכמש"כ לעיל ס"ק קכז. ובזה נסתלקה קו' הגאון תפארת יוסף (חיו"ד ס"ס א) שעמד בזה. ע"ש. (ושם כ' כד' השו"ג שהבאתי שם, נחלק בין היכא שיש רגל"ד שהיה שוגג בדבר או לא). וע"ע בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (סי' ו) ד"ה ועוד. ויועיל לנו חילוקו שלא יצטרך בכה"ג להעבירו לזמן מה קודם שיקבל ד"ח. ע' בב"י (סי' סד). ודו"ק.

קמ

קמ) מעשה בא לידי בהיותי במצרים, בקצב א' שיצאה טריפה מתחת ידו ומכרה במזיד לישראל. והעברתיו כדין. ובא להתחנן למצוא לו דרך להתפרנס כי טפלי רמו ליה. והתרתי להחזירו לעבודתו. ע"י שיעמוד על ראשו שומר ישראל נאמן. והמפתח יהיה בידו. וישגיח עליו בעינא פקיחא. וכיו"ב העלה הגאון שואל ומשיב קמא (ח"ב סי' קא). וכ' להוציא מלב המעוררין והנוקפין בזה לבלתי החזירו כלל. משום קנס וכו'. שהואיל ומשלם למשגיח עליו דמי שכירותו אין לך קנס גדול מזה. וגם בושתו מרובה שלוקחים ממנו רק ע"י הנאמן. ע"ש.

קמא

קמא) [סעיף יט'] האומר למי שהוא חשוד לאכול גבינה של עכו"ם קנה לי גבינה כשרה מן המומחה, והלך והביא לו וא"ל כשרה מהמומחה קניתי אינו נאמן. לכאורה ק' דהא קי"ל לעיל בסעיף ז' דנאמן בשל אחרים, וא"כ אמאי הכא אינו נאמן. ונראה דשאני הכא ששולחו לקנות לו, ומוכרח הוא לומר שקנה מנאמן, שאם קנה ממי שאינו נאמן מחוייב הוא להחזיר לו מעותיו, משום דלתקוני שדריה ולא לעוותי, מש"ה נקרא כשל עצמו. כיון דשייך בהאי מילתא. כ"כ בשו"ת פני יהושע (חיו"ד סו' טז). וק"ק דנימא דמה"ט גופא קנה מנאמן דמסיק אדעתיה שיצטרך לשלם אם לא יעשה כן. ועוד שכיון שלא א"ל מפלוני מומחה קנה לי, מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן. כדאי' בבכורות (ל רע"ב). וכ"ה בהר"ש והרע"ב (פ"ד דדמאי). וא"כ לא עבר ע"ד המשלח, וממילא א"צ להחזיר לו מעותיו. וכן מצאתי בדגול מרבבה בס"ק לד. ע"ש. ולפ"ז נדחה תי' הפנ"י הנ"ל. ובשו"ת ספר יהושע (סי' ס) כ' לתרץ על קו' זו, דבסעיף ז' מיירי שאין לו הנאה כלל, אבל כאן יש לחוש שקנה בזול גבינת עכו"ם, והיכא דאית ליה הנאה הוא חשוד גם בשל אחרים. והובא בדרכי תשובה ס"ק קכא. ואע"ג דמסיים מרן בש"ע כאן דהכא מיירי שאינו חשוד על הגזל, מ"מ י"ל דמיירי באופן דמורה היתר לעצמו, לקחת את העודף לשכר טירחתו וכדומה.

קמא) אולם יותר נ"ל לומר דאפי' נימא שאין גבינת העכו"ם יותר בזול, דסתמא דמילתא הכי הוי, וכמ"ש הפר"ח לעיל ס"ק כד, מ"מ יש לחוש שקנה גבינה מעכו"ם או מישראל חשוד הסמוך לו שפגע בו ראשון, ולא רצה להטריח עצמו לחפש גבינה כשרה. וכ"כ הפרישה אות טו. ובשו"ת חוט השני (סי' טו). ובערוך השלחן ס"ק מה. והכי איתא בירושלמי (פ"ד דדמאי ה"ד) מ"ט דר"י אני אומר אחד קרוב מצא ולקח ממנו. ע"ש. ועי"ל דחיישינן נמי שמא משלו הביא לו, לפי שרצה למכור את שלו. וכמ"ש הדגול מרבבה הנ"ל. ע"ש.

קמב

קמב) מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. הנה דעת הרשב"א בתה"א (דקי"ט ע"ב), שאפי' לא א"ל מתחלה קנה לי מפלוני מומחה, אלא א"ל סתם קנה ממומחה. וא"ל מפלוני מומחה קניתי נאמן. והרא"ה בבד"ה (דק"כ ע"א) חולק ע"ד הרשב"א בזה, דכיון דמנפשיה קאמר הכי אפשר דמצי לאשתמוטי ואינו נאמן. ודוקא כשא"ל קנה לי מפלוני מומחה, ובא וא"ל מפלוני מומחה קניתי נאמן. והטוש"ע כאן פסקו כהרשב"א שא"צ לומר לו קנה לי מפלוני מומחה. והנה מקור ד' הרשב"א ממתני' (פ"ד דדמאי מ"ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן וכו' אינו נאמן. מאיש פלוני ה"ז נאמן. וכ' הרע"ב, דברישא אינו נאמן דמצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן. אבל כי א"ל מאיש פלוני לא מצי לאשתמוטי, דהא אינו רשאי ליקח מאחר. עכ"ל. נראה דס"ל כהרא"ה שצ"ל לו קנה לי מפלוני. וכ"כ בתוס' רעק"א (אות מא). והביא ד' הטור בשם הרשב"א דלא ס"ל הכי. וכ' שבאמת ל' המשנה מורה כהרע"ב, מדקתני קח מאיש פלוני נאמן. דלהרשב"א הא לא תלי באמירתו, אלא באמירת השליח שאם או' מאיש פלוני לקחתי נאמן. וצ"ע. ע"כ.

קמב) ובאמת שכד' הרשב"א הנ"ל מוכח בבכורות (ל:) בהא דאמר רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו. מ"ט כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי. ומתיב ר"ש ממתני' דדמאי הנ"ל, דאמאי לא מהימן ברישא נימא כל מילתא דעל"ג וכו'. שאני התם דאית ליה לאשתמוטי. (פרש"י, דא"ל אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשיבנא ליה מהימן, הילכך לא מירתת מעיקרא). סיפא ודאי מסייעא ליה, מאיש פלוני ה"ז נאמן. ודחי התם דאית ליה תובע מירתת. ע"ש. ומסיק דהלכתא כרב יהודה. ולפ"ז אצ"ל דה"ט דסיפא משום דמירתת, אלא מטעם מילתא דעל"ג. וכל שא"ל מאיש פלוני קניתי נאמן. וזה כד' הרשב"א. וכן העיר במשנת רב (דכ"ג ע"ג) ע"ד הגרע"א בזה. וזכה לכוין לד' הרשב"א גופיה במשמרת הבית (דק"כ ע"ב) שהוכיח כן מהגמ' הנ"ל. וכ"כ הפר"ח ס"ק לב. (ומ"ש הב"ח כאן דהרשב"א במשמרת הבית לא השיב ע"ד הרא"ה בזה, ומ"מ מסתברא כהרשב"א. הנה לא זכר שר ד' המשמרת הנ"ל.) וע"ע בשו"ג ס"ק נג שהביא ד' הפר"ח שכ' להביא ראיה לד' הרשב"א ממ"ש (בסי' שיד ס"ח), שנאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, אע"פ שלא אמר פלוני ישראל, משום דהו"ל מילתא דעל"ג. ע"כ. ומיהו אי משום הא לא איריא. שהרי כאן צ"ל באמת מאיש פלוני לקחתי. וע"כ לומר כמ"ש מרן הב"י דה"ט דהפו' דס"ל התם שא"צ לומר פלוני ישראל נתנו לי, משום דבמעשרות איכא איסור תורה, אבל גבי בכור כיון שיש בו מום מותר הוא מדאו' אפי' אם עבר והטיל בו מום בכוונה אלא דרבנן אסרוהו וכו'. ע"ש. וא"כ אין מגוף הדין דהתם ראיה להכא. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' ח). ע"ש. ומ"מ אזלינן בתר טעמא שאין זה משום דמירתת וכנ"ל. וע"ע בשו"ת אמרי אש (חיו"ד סי' ו). ע"ש. כללא דמילתא שהעיקר כד' הרשב"א וכפסק הטוש"ע.

קמב) ולפ"ז נראה עוד דאפי' לא הזכיר לו המשלח כלל שיקנה לו מן המומחה, אלא א"ל סתם קנה לי גבינה ובא וא"ל ממומחה פלוני קניתי נאמן. וכ"כ הש"ך ס"ק לה. כנה"ג הגה"ט אות לד. פר"ח ס"ק לב. מסגרת השלחן. ערוך השלחן ס"ך מה. ואמנם הפרי תואר ס"ק כה כ', שאם לא א"ל קח לי מנאמן, ובא וא"ל מפלוני נאמן לקחתי אינו נאמן. משום דמצי א"ל וכי את אמרת לי דמדנאמן קא בעית וכו'. ע"ש. וכ"כ בשערי דעה ס"ק יג. הובא בדרכי תשובה ס"ק קכג. ע"ש. מ"מ לענין דינא נקטינן כד' האחרונים הנ"ל. וכן פסק בזבחי צדק ס"ק קכב.

קמג

קמג) ומיהו היינו דוקא כשיודעים ומכירים שפלוני זה מומחה הוא, אבל אם אין מכירין אותו שהוא מומחה אלא ע"פ דבריו שאומר שקניתי מאיש פלוני והוא מומחה אינו נאמן. משום דמצי לאשתמוטי למימר לדידי מהימן הוא. פר"ת ס"ק כה. קהל יהודה. זבחי צדק ס"ק קכג.

קמד

קמד) ואם א"ל קנה לי ממומחה פלוני ובא ואמר לא מצאתי וקניתי לך ממומחה פלוני, כ' בערוך השלחן ס"ק מה, שאינו נאמן, שכיון שא"ל מאיש פלוני הוי קפידא כאילו א"ל איני מאמין אלא לאותו פלוני וכששינה משליחותו שוב לא סמכינן אסברא דמירתת. ע"כ. ולפע"ד יש להעיר ממתני' (פ"ד דדמאי מ"ה) הלך ליקח ממנו וא"ל לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן. וטעמא דא"ל מאחר, הא א"ל מפלוני שהוא נאמן. נאמן. וכן מפורש בד' הגר"א בשנות אליהו שם וז"ל, ולקחתי לך מאחר, ר"ל שאינו מזכיר שם האיש. עכ"ל. הא קמן שכשאמר מפלוני מומחה קניתי נאמן. וכן מצאתי בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' עו) שכ' בדין זה שנראה פשוט שנאמן, והגם ששינה משליחותו, מ"מ לא נגרעה נאמנותו, שאנו סומכים עליו בזה משום דמירתת שמא ישאל לפלוני ויתברר שקרו. וזה שייך גם בכה"ג הואיל וסו"ס אפשר לברר. [וכ' עוד הכת"ס, שיש לעיין אם פלוני זה שאומר השליח הוא רחוק יותר מזה ששלחו אליו, שנראה קצת שרוצה לשקר ולכן מרחיק עדיו. ומסיק להקל גם בזה. ע"ש]. וע' בזבחי צדק ס"ק קכד. ודו"ק.

קמה

קמה) הא דקי"ל שאם אמר מאיש פלוני מומחה קניתי נאמן. היינו דוקא היכא דמירתת, אבל אם השליח ידו תקיפה וגברא אלמא הוא דלא שייך טעמא דמירתת אינו נאמן. שאפי' לא ימצא כדבריו לא איכפת ליה. ט"ז ס"ק יח. כנה"ג הגה"ט אות לו. זבחי צדק ס"ק קכה. ולכאורה צ"ע לפמש"כ לעיל ס"ק קמב דלפי מסקנת הגמ' (בכורות לו:) דהלכתא כרב יהודה, כל היכא דהוי מילתא דעבידא לאגלויי נאמן. ולאו משום דמירתת. א"כ נראה שאין לחלק ביניהם. וצ"ע.

קמו

קמו) היכא דא"ל קנה לי ממומחה פלוני ואתא ואייתי קמיה בסתם ולא א"ל מהיכן קנה, דעת הפר"ת ס"ק כה דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו והביא לו מפלוני המומחה. ע"ש. וכ"כ בתפארת ירושלים (פ"ד דדמאי אות מא) ודייקי ליה הפר"ת ותפא"י מסיפא דמתני' (הנ"ל בס"ק קמד) טעמא דא"ל לא מצאתיו הא סתמא נאמן. ע"ש. והזבחי צדק ס"ק קכד כ' לדחות ראית הפר"ת בזה, ומסיק דכיון שלא הוזכר בפוסקים להקל, יש להחמיר. ע"ש.

קמז

קמז) מקום שנחשדו על איסורין דרבנן, כההיא דקי"ל (ע"ז לט:) אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא וכו'. אם נאמן עד כשר להעיד על אדם מסויים שהוא מומחה. הנה כ' הפר"ח בס"ק יז שאינו נאמן, דדוקא על הדבר עצמו אמרינן עד א' נאמן באיסורין, אבל להעיד על האיש שהוא נאמן צריך ב' עדים. ע"ש. וזכה לכוין למ"ש הריטב"א (רפ"ב דר"ה כב.), דבעלמא במקום חשודים צריך ב' עדים על האדם להעידו, דלא אמרינן עד א' נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור, ולא במעיד על האדם כדאי' במשניות זרעים. ע"ש. וכ"כ עוד בחי' הריטב"א לע"ז (לט:). ע"ש. גם ראית הפר"ח שם מהירוש' (פ"ד דדמאי ה"ה) ועד א' מהימן (בתמיה) קל הקילו באכסנאי. ע"ש. כ"כ הרא"ה בבד"ה (דק"כ ע"א), והסביר ג"כ שכיון שעל גוף האדם הוא מעיד היאך נאמן כו'. ע"ש. וזה ג"כ כד' הריטב"א. וע' בגה"ש בירוש' שם דמייתי מד' הגר"א בשנו"א שהגיה וע"ה מהימן. וע"ש. וע' בתוס' רעק"א (שם או' מג) שה"ד הפר"ח הנ"ל, ושכ"כ התפל"מ. וע' במשנת ר"ב שם שהאריך בזה. וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי (נדפס תרצ"ז, סי' רנז) מ"ש בד"ז. וע"ע בחזון איש דמאי (סי' י או' ז). ובשו"ת חקרי לב (ס"ס קצג דרס"ז ע"ג). ובשואל ומשיב חמישאה (סי' ל).

קמח

קמח) הביא לו מנחה בשם א' מהמומחים נאמן וכו'. וה"ה כשאמר לו בסתם מומחה א' שלח לך נאמן. דלמאי ניחוש לה דאי שמא משלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר, ואי שמא אדם שאינו מומחה שלח לו המנחה והוא משקר ואומר שמומחה שלחו, ג"ז אינו כלום, דא"כ חשדינן ליה שמכוין להכשילו, והא לא חיישינן להכי, שאפי' עכו"ם אינו מכוין להכשיל ישראל ולהעבירו על דת כשאין לו הנאה. כ"ש ישראל חשוד. ומ"ש בש"ע בשם א' מהמומחים, דמשמע דא"ל פלוני, לאו דוקא הוא ואורחא דמילתא נקט. ש"ך ס"ק לו. שו"ת חוט השני סי' טו. פר"ח ס"ק לג. שו"ג ס"ק נה. מסגרת השלחן. והן אמת דהחו"ד כ' לפקפק בזה, וכ' דאפשר דכוונת הש"ך בעיר שאין בה חשודים דוקא, אבל בעיר שיש בה חשודים אינו נאמן עד שיזכיר שם המומחה. המעיין יראה שאין דברי הש"ך סובלים פי' זה. גם בדרכי תשובה ס"ק קכה כ' דבס' מקור מים חיים השיג ע"ד החו"ד בזה. ע"ש. וכ"פ להקל בערוך השלחן ס"ק מו, ובזבחי צדק ס"ק קכו. והוסיף הזבחי צדק, שאין לחוש פן השולח אינו מומחה וזה טועה בו וחושב שהשולח מומחה הוא, ז"א, דהא המומחים ידועים וניכרים וקלא אית להו לא שייך לטעות בכך. ע"כ. (וע' בשו"ת תשורת שי סי' רג). ומ"מ נראה שיותר טוב לברר מי הוא המומחה ששלח אליו. לחוש קצת להחו"ד היכא דאפשר בנקל. אא"כ השיבו שאינו זוכר מי הוא המומחה ששלח. (וכ"כ בחוט השני שם). ומיהו בשו"ת כת"ס (סי' עו) ס"ל דהיכא דנאמן בסעיף זה, א"צ לברר כלל. וע"ש. ואכמ"ל.

קמט

קמט) החשוד לשתות סתם יינם נאמן לומר על היין שמוכר שיין כשר הוא ומפלוני מומחה לקחתיו. ואפי' אם היה מעיר לעיר שיש מקום לבע"ד לחלוק ולערער להחמיר בדבר, בדיעבד מיהא יש להקל. שו"ת דבר שמואל אבוהב (סי' מט). אולם בשו"ת התשב"ץ ח"א (ס"ס סו) כ', שאם הוא חשוד לשקר אפי' מפלוני יהודי לא יהא נאמן דשמא אחר שלקחו נגע בו עכו"ם ולא מינכר. עכת"ד. ומוכח להדיא דלגבי יין לא מהני לומר מפלוני מומחה לקחתיו. וכ"כ אבני צדק סק"ט. ועמש"כ לעיל סי' קיח סק"ו. וי"ל. וע"ע בשו"ת התשב"ץ ח"ב (סי' ס).

קנ

קנ) בד"א שאינו חשוד על הגזל אבל אם הוא חשוד על הגזל כ"ש שהוא חשוד על החליפין. האי מילתא קאי נמי אסיפא דרישא, דקאמר מאיש פלוני מומחה נקחתי נאמן, מ"מ אם הוא חשוד להחליף אינו נאמן. כ"כ הפרישה או' יז. כנה"ג הגה"ט אות לה. זבחי צדק ס"ק קכ"ז. אולם החו"ד סק"ז כ' דגבי פלוני מומחה אפי' הוא חשוד להחליף מותר, ואין לחוש שמא אחר שקנה מפלוני החליפו בשלו, אלא אמרינן ודאי שלא היה לו גבינה כלל, דא"כ היה נותן משלו ולא היה קונה כלל. ושכן משמעות הפו'. ע"כ. והובא בדרכי תשובה ס"ק קכד. והביא עוד מ"ש בס' מקור מים חיים, להסכים עם החו"ד באופן שלא א"ל המשלח לקנות מפלוני מומחה אלא ממומחה סתם, אבל א"ל מפלוני מומחה קנה לי, א"כ הוא מוכרח לקנות ממנו בכדי שלא יתפס בשקרו, וחיישי' שאח"כ החליף. ושכן נ"ל ברור. ע"כ. וכ"ז כשיש הנאה בחליפין, הלא"ה ודאי דמותר. וכנ"ל בס"ק קמח.

קנא

קנא) בהגה. וכ"ז אינו נוהג בחשוד על איסור דאורייתא. ב"י. הנה חילוק זה כתבו מרן הב"י בדין הנ"ל בסיפא דרישא, דהא דאמרינן מאיש פלוני מומחה לקחתי נאמן, אפשר שלא הקילו בכך אלא באיסור דדבריהם כגון דמאי, אבל החשוד באיסו' תורה אין סומכים עליו לומר מפלוני מומחה קנה. וה"ט דנקט רשב"א ד"ז בדין גבינת עכו"ם דהוי איסור דרבנן. ע"כ. והרמ"א ס"ל דה"ה נמי גבי סיפא בחשוד שהביא לו מנחה. אבל הפרישה או' יח כ' דבסיפא דאיכא טעמא דחזקה אין אדם נותן שלו בשם אחר, אפי' באיסור דאו' נאמן. ודוקא ברישא יש לחלק בין איסור דאו' לדרבנן. ע"ש. אולם הט"ז ס"ק יד, והפר"ח ס"ק לד, דחו ד' הב"י והרמ"א, ממ"ש הרשב"א במשמרת הבית (ד"ו ע"א), דמומר אוכל נבלות לתיאבון שנמצא בידו בשר ואמר פלוני מומחה שחטו לי דנאמן, דמסתפי דילמא אזיל ושאיל ליה. הא קמן דאף באיסור דאו' אמרינן הכי. ע"כ. וכן ד' הגר"א בביאוריו סק"מ. וכ"כ הפר"ת (ס"ק כז) שבב"י כ"כ בדרך אפשר, ואילו ראה ד' הרשב"א במ"ה הנ"ל, הדבר פשוט שלא היה מחלק בזה. ע"ש.

קנא) אמנם הש"ך ס"ק לז כ' לדחות הראיה מד' הרשב"א הנ"ל. (שנפסקו להלכה בש"ע לעיל סי' ב ס"ד ובאחרונים שם), דשאני התם דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם. ועוד כ' לתרץ באופנים אחרים. וכמו כן כ' הש"ך שם ליישב הא דקי"ל (בס"ס פו) שנאמן העכו"ם לומר ביצים של עוף' טהור פלוני הם, אע"ג דהוי דאורייתא, דשאני התם שהוא עצמו המוכר לו. ע"כ. גם הבכור שור (ע"ז לט:) הסכים להש"ך. והוסיף דשאני התם דע"פ הרוב אין ביצי עוף טמא דומים לביצי עוף טהור. וא"כ איכא תרתי לטיבותא, שניכרים הם וגם מירתת. ע"ש. וע"ע בשו"ת כתב סופר (סי' עו) שהרחיב הדיבור להסביר ד' הש"ך בזה. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' ח). ע"ש. איברא דהפר"ח כ' עוד דקרוב לזה (ביבמות לט:) ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא אפי' ע"י אשה וקרוב דגילוי מילתא בעלמא הוא. ע"כ. והבכור שור שם כ' דאשתמיטיתיה ד' הריב"ש (סי' קפב), דהיינו דוקא שלא בשעת מעשה, אבל בשעת מעשה אינם נאמנים. ע"ש. ותמיהני דאדרבה נעלם ממנו ד' הב"י באה"ע (ר"ס קנז) שכ' ע"ד הריב"ש. שאין נראה כן מד' הפוסקים, אלא אף בשעת מעשה סומכים עליהם. ע"ש. וכן הגט פשוט (סי' קכ ס"ק יד) כ' שבס' בני שמואל (סי' מט) הוכיח מד' הטור שסומכים עליהם אף בשעת מעשה. ושכ"נ מד' הראב"ד והרשב"א והרא"ש והנמק"י. ושכ"כ מהראנ"ח (סי' פט). ע"ש. אלא דבלא"ה אין כל עניני מילתא דעלא"ג שוים. וכמ"ש בתשו' הריב"ש (סי' קנה). ע"ש. ואף הפר"ח לא התכוין לראיה מד"ז, וכדמוכח מלשונו. וע' בס' ערך שי. ובס' ערוגות הבושם על יו"ד (סי' ב סק"ה).

קנא) ולענין דינא נראה שיש לחוש לד' מרן הב"י הואיל והאחרונים יישבו דבריו. ואע"פ שבס' מסגרת השלחן הסכים לד' הפר"ח וסיעתו, וגם הזבחי צדק ס"ק קכח כ' שהעיקר להלכה כד' הפר"ח וסיעתו, הגם שזה היפך ד' מרן הב"י, וה"ט כמ"ש הפר"ת. שאילו ראה מרן ד' הרשב"א במ"ה לא היה מחלק כן. מ"מ אנן בדידן חזינן דרבנן בתראי ממשכני אנפשייהו ליתובי דעת עליון מרן ז"ל ודעימיה. וכן סיים הבכו"ש שאין להקל נגד פסק מחברי הש"ע. ע"כ. וכן פסק בס' מקור מים חיים והובא בדרכי תשו' ס"ק קכו. וכן מצאתי למהריק"ש בהגהותיו שפסק כד' מרן. (ומדבריו משמע דקאי דוקא ארישא). אלא דהואיל וי"ל כד' הפרישה שאין להחמיר בדאו' אלא ברישא שאומר מפלוני מומחה קניתי, אבל במנחה יש להקל. וכ"נ קצת מד' הש"ך, וכ"כ הכנה"ג וזבחי צדק בד' הש"ך. אבל החכ"א סוף כלל עא כ' דהש"ך ס"ל כהרמ"א דאכולהו קאי.) וכ"ה ד' מהריק"ש הנ"ל. וכן בס' חדרי דעה (דמ"ד ע"ב) כ' שהסברא דאין אדם נותן משלו בשם אחרים היא סברא אלימתא. וסמכינן עליה בכל דוכתא. ע"ש. נראה דבמנחה מיהא יש להקל אף בדאו', ורק בקנין יש להחמיר. ומ"מ נראה דבשעה"ד הרוצה להקל כד' הט"ז והפר"ח והפר"ת והגר"א ומסגה"ש והזבחי צדק בודאי שיש לו ע"מ שיסמוך הואיל ומרן הב"י נקיט לה בלשון אפשר.

קנב

קנב) [סעיף כ'] החשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בהם אף הוא חשוד להחליף. וי"א שאין מפקידין אצלו דבר האסור מן התורה אלא בב' חותמות. בבאר הגולה כ' דהאי וי"א צ"ל בתחלת הסעיף (שהכל סברא א' היא, והיינו ד' הרשב"א). והסכים עמו בשו"ג ס"ק נז. ומסגרת השלחן. ובהכי לק"מ קו' הפר"ח ס"ק לו. ע"ש. והנה אמת שהרמב"ם חולק על סברא זו וס"ל להקל. וכן פסק מרן בסתם לעיל (סי' קיח ס"ח). וסברת הרשב"א להחמיר הביאה אח"כ שם בשם ויש מי שאומר. וקי"ל בעלמא סתם ויש הלכה כסתם. מ"מ בזה העיקר להחמיר כפסק מרן בסימן זה שהוא סתמא בתראה. וכ"כ הפר"ח שם שכן עיקר, שכן משמע ד' ר"ת בתוס' (ע"ז לא). [וע"ע לעיל סי' קיח ס"ק כא שכן סברת כמה פו' כד' ר"ת]. ע"ש. וכן מצאתי להמאירי פ"ק דחולין (ו:) דס"ל כד' הרשב"א להחמיר. ואע"ג דהפר"ת (סי' קיח ס"ק יא) פסק להקל כד' הרמב"ם. וכ"כ כאן בסימן זה ס"ק' כח. וע"ע בערך השלחן ס"ק יג. ובס' קהל יהודה, שדחו ד' הפר"ח בזה. ובשלחן גבוה סי' קיח ס"ק לו הניח ד"ז בצ"ע). מ"מ אנן בדידן אזלינן בתר מרן בסתמא בתראה. וכד' הפר"ח. וכ"פ במסגרת השלחן. וכ"ה בבל"י ס"ק כה. ולחה"פ ס"ק כג. ומ"מ בשעה"ד והפ"מ המקל בזה יש לו ע"מ שיסמוך.

קנג

קנג) אף הוא חשוד להחליף. ודוקא לאותו דבר שהוא חשוד להחליף אבל לא בשאר דברים. ש"ך ס"ק לח. פר"ח ס"ק לה. לחה"פ ס"ק כג. מסגרת השלחן. זבחי צדק ס"ק קכט. ואע"פ שהב"ח כ' דבכה"ג נחשד גם לדברים אחרים, כבר השיג עליו לנכון הש"ך שם מד' הרשב"א במ"ה. וכן השיג עליו בשו"ת עבודת הגרשוני (ס"ס טו). והוסיף לתמוה עליו מדקי"ל מומר לערלות כשר לשחיטה. (סי' ב ס"ז). אע"ג דערלות הו"ל דבר שאין הרבים רגילים להקל בו. ע"ש. הן אמת שבס' חדרי דעה בסעיף זה רצה להוכיח כהב"ח, משום דאלת"ה היאך נחשד להחליף לאותו דבר, דהא ע"כ מיירי שנהנה בחליפין. דבאל"ה גם העכו"ם לא נחשד להחליף. ואם איתא היאך נחשד להחליף רע בטוב הרי לא נחשד על איסור גזל. ואף את"ל דאיסור גזל קל בעיני הבריות שהרוב בגזל. מ"מ הרי בשני מינים אין לחשדו אפי' על איסור הקל ממנו. (וכמש"כ לעיל ס"ק כו). א"ו דשפיר נחשד גם על שאר האיסורין הואיל ואוכל דברים שאין הרבים רגילים להקל בהם. ע"ש. אולם י"ל דחיישינן שהחליפו טוב בטוב באופן שהיה צריך לחשוד באותה שעה לאכלו, ואח"כ קנה לו אחר תחתיו. וכעין מ"ש בשו"ת חכ"צ (סי לע). ועמש"כ לעיל (סי' קיח ס"ק קיג). ועכ"פ אין להניח ד' הרשב"א והאחרונים מפני פקפוקו של החדרי דעה הנ"ל. ודו"ק.

קנד

קנד) החשוד למכור איסור מעורב בהיתר אין לאסור אלא מה שמונח לפניו למכור, אבל מה שבאוצר מותר. משום דמרתת, דסבר דילמא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מנאי. כ"ה בגמ' (ע"ז מ:) וכ' הפר"ח ס"ק לו, ומיהו זהו מדינא דגמרא אבל בזה"ז אין להתיר מה שבאוצר אא"כ ידוע שכח ב"ד שבאותו המקום יפה לייסר את החשוד ולהפסידו הכל. וזה ברור. ע"כ. וכ"ה בלחה"פ ס"ק כג. ומסגרת השלחן. וזבחי צדק ס"ק קל. וסיים הזבחי צדק ובעוה"ר אין לנו בזה"ז כח ב"ד יפה ויש לאסור הכל גם מה שבאוצר. ע"כ. ומ"מ הכל לפי המקום ולפי הזמן.

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---