תוספת יום הכיפורים/יומא/פג/א

תוספת יום הכיפורים יומא פג א

דף פ"ג ע"א

קרי עליה זורו רשעים מרחם כו' נראה דעיקר הקריאה דקרי עליה מאי שכתב המשורר זורו רשעים מרחם נעשו זרים ונתנכרו לאביהם שבשמים משום דכתיב בתריה חמת למו כדמות חמת נחש כו' וכתיב אשר לא ישמע לקול מלחשים ורמיזת הפסוק הוא לומר דהעוב' העתיד להיות רשע בעודו ברחם אמו נעשה זר לאכול ביום הצום ולא ישמע לקול מלחשים דאלחישו ליה דיום כיפור הוא ונתאוה לאכול כדי למלאות תאותו ונפיק מינה שבתי אוצר פירי שהוא אוצר פירות בשעת הזול כדי למכור לעניים ביוקר בשעת היוקר כדי להעשיר עצמו למלאת תאותו בכח העושר שקבץ ממון עניים ועונש אוצרי פירות עליהן הכתוב אומר בעמוס ח' לאמר מתי יעבור החדש כו' לקנות בכסף דלים כו' וכתיב בתרי' נשבע ה' בגאון יעקב כו' על זאת תרגז הארץ כו' כמו שדרשו בפרק הספינה דף צ' ע"ש וה"נ סיים המשורר לקלל הרשעים שנעשו זרים מרחם דלא ישמעו לקול מלחשים דתחלתם מוכח על סופם שהיו רשעים אוצרי פירות לאכול ממון עניים קללם המשורר ואמר עליהם אלקים הרם שנימו בפימו כו' ודוק:

קרי עליה זורו רשעים מרחם כו' איכא למידק דמהכא משמע דיצה"ר מונח בעובר בעודו ברחם אמו ואלו בפרק חלק אמרינן אמר ליה אנטונינוס לר' יצה"ר מאימתי שולט וכו' אלא משעת יציאה כו' ויש לומר דלעולם בעודו העובר במעי אמו יש בו יצה"ר אבל לא ניתן רשות לגמרי ליצה"ר שישלוט באדם עד שעת יציאה ודייקא נמי דקאמר אנטונינוס מאימתי שולט באדם ועיין ביפה תואר פרש' ויתרוצצו הבנים בקרבה מה שתירץ בזה עיין שם ודוק:

פיסקא חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין כו' פשיטא כו' איכא למידק מאי פריך פשיטא והלא לקמן בסמוך מותיב ליה ממתני' דתנן חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא יש לומר דהך מקשה סבר כסברת מר ב"ר אשי דאמר לקמן דהיכא דהחולה אומר צריך אני אפילו מאה רופאים אמרו לא צריך לדידיה שמעינן ומפרש מתני' כדלקמן אבל רבי ינאי דקאמר דחולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה היינו משום דהוי חד לגבי חד אבל חולה אומר צריך וב' רופאים אומרי' אינו צריך אין מאכילין אותו ואם כן להכי פריך מאי קמ"ל רב הונא דהיכא דחולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה פשיטא דספק נפשות הוא ואזלינן להקל ואין לומר דר' ינאי לדיוקא אתא לאשמועי' דדוקא חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה הא לגבי ב' רופאים אין שומעין לחולה ואתא רבי ינאי לאפוקי ס' מר ב"ר אשי הך תירוצא לא ניחא למקשה משום דעיקר החידוש הוא בעל הפה יוצא מדיוק דבריו ואם איתא דלהכי אתא ר' יוחנן הוה ליה למימר חולה אומר צריך וב' רופאים אומר' אין צריך אין שומעין לחולה מדקאמר חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה משמע דהיא גופא אתא לאשמועינן ולכך פריך עלה פשיטא ומטעם זה גם כן אין להקשות דדלמא רבי ינאי אשמועינן דדוקא חולה אומר צריך ורופא אומר אין צריך אין שומעין לספק החולה משום דאינו יודע דחולה לאו כלום הוא כמ"ש הרא"ש והר"ן בשם הרמב"ן דאם איתא דרבי יוחנן אתא לאשמועינן הך חדושא לא הוי ליה למימר למשבקיה ועיקר החדוש חסר מן הספר ודוק:

רופא אומר צריך וחולה אומר אין צריך שומעין לחולה יש גירסא דגרסי עלה פשיטא ספק נפשות להקל כדאיתא בפסקי הרא"ש ובגירסתינו ליתא וגירסתינו דלא פריך ליה ניחא טפי משום דלא שייך למפרך עלה פשיטא דהתירוץ הוא פשוט דסד"א חולה קים ליה טפי משום דלב יודע דמשום הך טעמא אמר בחלוקה קמייתא דשומעין לחולה קמ"ל השתא דלהקל שומעין לחולה ולא להחמיר אמנם איכא למידק מדנקט רופא אומר צריך וחולה אומ' אין צריך שומעין לרופא משמע דוקא בכה"ג אבל אם הרופא הוא מסופק והחולה אומ' א"צ אין חוששין להאכילו משום ספק רופא וזה הפך הירושלמי שהביאו הפוסקים חולה אומ' יכולני לצום ורופא אומר אינו יודע ר"א בשם ר' יוחנן נעשה ספק נפשות וספק נפשות להקל ופסקו הפוסקים כהך ירושלמי והוא דבר קשה לע"ד דידוע דרבי יוחנן הוא תלמיד רבי ינאי ואין הלכה כתלמוד במקום הרב באמוראי קמאי ומדברי ר' ינאי מוכח להדיא דדוקא רופא אומר צריך וחולה אומ' אין צריך שומעין לרופא אבל כשהרופא מסופק אין חוששין לספק הרופא כיון דחולה אומר א"צ וצ"ע:

תנן חולה מאכילין אותו כו' ע"פ עצמו לא כו' ע"פ בקי א' לא כו' איכא למידק מנ"ל למידק תרי דיוקי לאותובי לרבי ינאי בתרווייהו אימא חד דיוקא על פי בקיאין אין ע"פ בקי א' לא ולעולם ע"פ עצמו מאכילין דלב יודע מרת נפשו יש לומר מדקתני סיפא אם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו סבירי ליה דהכי קאמר אם אין שם בקיאין דיאמרו צריך אלא חד בקי בלבד אומר צריך וגם החולה אומ' צריך מאכילין אותו על פי עצמו כלומ' על פי שנים על פי רופא ועל פי עצמו ובכה"ג הוי סיפא דומיא דרישא דקתני רישא מאכילין אותו ע"פ תרי בקיאין ועל פי בקי א' לא וכן על פי חולה לבדו לא והיינו דקתני סיפא ואם אין שם תרי בקיאין דיאמרו צריך אלא חד רופא הוא דאיכא דאומר צריך או מאכילין אותו על פי עצמו בצרוף הרופא דאומר צריך ודוק:

הכא במ"ע דאמר החולה לא צריכנא כו' ואיכא למידק אמאי לא משני דרישא דמתני' איירי דחולה אומר איני יודע ונחלקו הרופאים תרי עם ק' דמאכילין אותו ע"פ תרי דאומרים צריך ואין משגיחין על מאה דאומרים א"צ דבספק נפשות לא אזלינן בתר רוב דעות יש לומר דלחדושא נקט דאפי' בכלל האומרים אין צריך נצטרף החולה עמהם אפ"ה אין משגיחין על דבריהם ומאכילין אותו ע"פ ב' בקיאין ומ"מ מנ"ל לרבי ינאי לעשות אוקומתות במתניתין לומר דינים חדשים שלא כפשט המשנה דקתני מאכילין אותו על פי בקיאים דמשמע על פי עצמו לא וע"פ בקי אחד לא יש לומר דר' ינאי הוכרח לומר מ"ש מכח מאי דקי"ל בעלמא ע"א נאמן באיסורין ואם כן אמאי לא יהיה רופא אחד נאמן לומר דזה החולה מסוכן וכן נמי החולה אמאי לא יהיה נאמן לומר דהוא מסוכן והלא לב יודע מרת נפשו ותו דסיפא דמתניתין דקתני אם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו משמע בהדיא דעל פי עצמו לחודיה מאכילין אותו, דכן הוא משמעות הלשון וכיון דעל פי עצמו מאכילין ה"ה ע"פ רופא א' דעד א' נאמן באיסורין וכיון דיצא לו הדין דמאכילין אותו על פי עצמו וה"ה עפ"י רופא א' מטעם דאמרן יצא לו נמי דאם רופא א' עם החולה יהיו חולקין הולכין להקל משום ספק נפשות והם דינים מוכרחים משתלשלים זה מזה ושורש הכל הוא סיפא דמתני' דמאכילין אותו על פי עצמו ובכן הוליד רבי ינאי השני דינים שהוליד והוצרך לחדש אוקמתא ברישא דמתני' דמיירי דהחולה אומר צריך ואיכא תרי אחריני בהדיה דאמרי צריך ואפי' ק' אומרים אין צריך כיון דאיכא תרי דאמרי צריך מאכילין אותו על פי בקיאין תרי דאומרים צריך דבספק נפשות תרי כמאה ודוק:

ואע"ג דא"ר ספרא תרי כמאה כו' מכאן יש סמך לתובע דגל הקים לי לענין ממון דהם מזכים למוחזק אם יש שני פוסקים דמסייעין לו כנגד כל חכמי ישראל אבל אין אומרים קים לי כפ' גאון במקום שכל חכמי ישראל חולקים עליו והרדב"ז בתשובה סימן קי"ו השיג על תשובת הרשד"ם דסימן ט"ל דמה לי א' מה לי ב' ויש ליישב דאחד כנגד רבים הוי מיעוטא דמיעוטא ואין דבריו של אחד במקום ב' אבל כשהם ב' תרי כק' ויוכל לומר קי"ל כסברת ב' פוסקים דמסייעים ליה עוד אמרו קצת האחרונים דהא דאין אומרים קים לי כפ' גאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו היינו דוקא היכא שכל הפוסקים נושאים ונותנים בדין זה אבל היכא דלא מצינו מי שמדבר בענין זה אלא ב' או ג' פוסקים יכול לומר קים לי כפירוש גאון אף על פי שהוא יחיד ויש מן האחרונים שאומרים דאין אומר קים לי כפיר' יחיד לגבי תרי וס' זה נראה עיקר ויש לה סמך מדין הרופאים דאם נחלק רופא אחד עם ב' אמרינן אין דבריו של א' במקום שנים אע"ג דאמרינן תרי כק' ובקונ' שכתבתי בכללי הוראה הארכתי בזה ע"ש ודוק:

תוספות הא מדקתני סיפא כו' והכי קאמר כו' נראה דהוקשה להם לתוספת מאי פריך מדקתני סיפא והלא חיליה דר' ינאי הוא מכח סיפא דקתני דאם אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו אלמא דע"פ עצמו מאכילין וה"ה ע"פ רופא א' ומזה נמשך דאם חולה ורופא יהיו חולקין הולכין להקל ובכן מוכרח לתרץ רישא דמתני' כדאוקי לה ר' ינאי כי היכי דלא תקשי רישא אסיפא ותירצו דהמקשה סבור דפירש דמתני' הכי הוי חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין כלומר כל כמה דמצינא לאהדורי אבקיאין תרי מהדרינן ולא סמכינן אחולה אלא היכא דליכא בקיאין כלל כלומר דאפילו בקי א' אין כאן בכה"ג סומכין אחולה וכל שכן היכא דרופא אומר א"צ וחולה אומר צריך דלא סמכינן עליה להכחיש הבקי ומיהו קשה דאמאי לא תירץ מתניתין הכי דהכי קאמר דאם עיר זו יש בה רופאים בקיאים אין סומכין על החולה ולא על בקי א' אלא מהדרינן לשאול את פי ב' בקיאין לכתחלה אולי מתוך הויכוח יסכימו לדעת א' ישר ואם יהיה מחלוקת שקול ביניהם נלך להקל ואם היא עיר שאין בה אפילו בתי אחד אין כאן מאכילין אותו על פי עצמו ולעולם דאם החולה חולק עם רופא אח' נלך להקל וזהו ממש כדעת ר"י ואין צריך לידחק לעשות אוקמתא דרישא הוי באומר חולה אין צריך ושהמשנה חסורי מחסרא ויש ליישב וק"ל ודוק:

גמרא מר ב"ר אשי אמר כו' כתב הרא"ש בשם הרמב"ן דיש מרבוותא דסבירי ליה דלמר ב"ר אשי אזלינן בתר רוב דעות משום דסבירי ליה דהא דאמרינן לעיל תרי כק' בענין ספק נפשות היינו משום דהיינו סבורי' דאם רישא וכו' יע"ש וכתבו דזו היא דעת רש"י ממאי שכתב לקמן אבל מצטרפים לדעת אחרת כגון ב' אומרים צריך וגימל אומר אין צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפים למהוי פלגא ופלגא דספק נפשות להקל יע"ש ולפ"ז ק"ל מאי שכתב רש"י הכא בשמעתין מר ב"ר אשי הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע מדבריו אלה דלא פליג מר ב"ר אשי אלא בפי' סיפא דמתניתין והלא לפי שיטת רש"י דלקמן דהולכים אחר רוב דעות צ"ל דמר ב"ר אשי פליג גם בפי' רישא דמתני' כמ"ש הרא"ש וצ"ע:

תוספות ד"ה מר ב"ר אשי כו' בכוליה תלמודא הלכתא וכו' דע שכ"כ רש"י בפרק בהמה המקשה דף ע"ו ע"ב ע"ש ובכן ק"ל על מ"ש התוספת פרק שבועת הדיינין דף מ"א ע"א ד"ה ולמר ב"ר אשי ריב"ן פירש בשם הקושי' יע"ש ולא ידעתי אנה מצא ריב"ן זה בדברי רש"י ואנן אשכחן איפכ' בדברי רש"י כדכתיבנא וידוע דקבלה בידינו דכל מקום שאומרים התוספת בשם הקונטרס הוא על רש"י לא על זולתו וצ"ע והרא"ש פרק שבועת הדיינים כתב דרש"י כתב בפ' הכותב דף פ"ח גבי סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דנפקא מינה למיפך שבועה אלמא קא סבר רש"י דבאורייתא לא מפכינן ע"כ ואני ראיתי בפ' הכותב דרש"י פי' שם דנ"מ לאנקוטי חפצא וזה הפי' שכתב הרא"ש בשם רש"י כתבוהו התוספת שם יע"ש:

כתבו עוד התוספת ורב האי ור"ג ז"ל פסקו הלכתא כותיה כו' וכן כתב התוספת והרא"ש פ' שבועת הדיינין בשם ר' האיי ז"ל וק"ל דאשכחן להרי"ף בפ' זה בורר גבי אודיתא וז"ל הא מלתא חזינא בה פלוגת' כו' והאי סברא דר' האיי גאון ז"ל עכ"ל וכן כתב הרא"ש שם בשם ר' האיי ולא ידעתי איך נפל מחלוקת זה בדעת ר' האיי דהתוספת סוברים דפסק כמר ב"ר אשי בדמיפך שבועה והרי"ף כתב בשם ר' האיי דלית ליה הלכתא כמר בר רב אשי בדמיפך שבועה ויותר תימה על הרא"ש דבפרק שבועת הדיינים כתב בשם ר' האיי כדעת התוספות ובפרק זה בורר כתב בשם ר' האיי כדעת הרי"ף וצ"ע:

ולענין הלכה במחלוקת כלל זה נראין דברי הרי"ף והגאונים דכל היכא דלא אתמר בהדיא לית הלכת' כמר בר רב אשי הלכתא כותיה דהרי אשכחן בפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"א מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה גם בפרק נערה שנתפתתה דף נ"ד תני רב יוסף בביתו ולא בבקתו כו' ולית הלכתא כמר בר רב אשי ובשלמא א"א דבכוליה תלמודא קי"ל כותיה אצטריך בהני תרתי לומר דלא קי"ל כותיה אלא א"א דבכוליה תלמודיה לא קי"ל כותיה בר מהני תרי כסברת רגמ"ה למה הוצרכו שם לדחות דברי מר בר רב אשי ואע"פ שאפשר לדחות משום דס"ד דמר בר רב אשי בהנהו פרושי קא מפרש ולא מפלג פליג אפ"ה דברי הגאונים עיקר כן כתב הר"ן בפרק שבועת הדיינין יע"ש והב"ח ח"מ סימן פ"ו בדין מיפך בשבועה כתב דכיון דהוא ספק גדול בדעת הגאונים דיש לעשות פשרה יע"ש ולפי דעתו דחשיב ליה ספיקא דדינא אם כן לענין איסורא בפלוגת' דחוזרי לענין צומת הגידין גם לענין גיטין ראוי להחמיר דאשכחן פרק כל הגט דף כ"ט דרב אשי אמר אם מת שליח ראשון בטלו כולם ומר בר רב אשי חלק עליו ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כותיה דלא בטלו כולם ולדעת רג"מ דסבירי ליה דהלכתא כותיה בדמיפך שבועה ובכוליה תלמודא לא אם כן לענין גיטין ראוי להחמיר דאם מת שליח אחד בטלו כולם וכן בכל מקום שנמצא פלוגתא דמר ב"ר אשי נצטרך ללכת להחמיר מפני מחלוקת של הגאונים הללו בכלל זה ויראה לי דסוגיין דעלמא דהשתא דאין חוששין למחלוקת זה הקדום וכולם תפסו דברי הרי"ף וסיעתו דבכוליה תלמודא הלכתא כמר ב"ר אשי חוץ ממיפך שבועה וחוזרי אף שהוא להקל בענין טרפות דצומת הגידין וה"ה לענין ביטול השליח של גט דאנו הולכין להקל כפי הכלל של הרי"ף ז"ל ודוק:

מי שאחזו בולמוס כו' איכא למידק כיון דביום כיפור עסקינן דצריך לצום לימא סתמא מאכילין אותו פשיטא דאם לא נמצא דברים המותרים להאכילו דנאכילו דברים האסורים אפילו טמאים ויראה דאתא לאשמועינן דאין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרים בנמצא ומאכילין אותו אפילו דברים טמאים וכן כתב הרמב"ם פי"ד מהלכות מ"א ודייק לה מרן בכ"מ שם מלישנא דמתניתין כדכתי' והשתא ניחא מאי דקשיא דכולה מתניתין היא משנה יתירה דהא תנן לעיל עוברה שהריחה כו' וה"ה במי שאחזו בולמוס אלא מתניתין דהכא אתא לאשמועינן ממהרים רים להאכילו בנמצא מוכן אפילו דברים טמאים ואין מבקשים דבר המותר משא"כ בסתם חולה דעלמא דאפי' דיש נבלה מוכנת שוחטין לחולה בשבת כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בשמעתין יע"ש ועי"ל דמתניתין אצטריכ' ללמד לנו שיעורא אימתי יצא מן הסכנה של בולמוס דהוא משיאורו עיניו ודוק:

מי שנשכו כלב שוטה כו' ופרש"י ואע"פ שנוהגים הרופאים כו' וק"ל מ"ש רש"י בטעמא דרבנן דסברי דאינה רפואה גמורה דמשמעות דברים הללו ר"ל דרפואה זו לפעמים מעלה ארוכה ולפעמים אינה מעלה ארוכה נמצא דאינה רפואה גמורה ולפיכ' אסרוה חכמים וזה תימה בעיני דכיון דיש פעמים דמעלה ארוכה למה לא נאכיל אותו משום ספק והלא קי"ל ספק נפשות דוחק שבת החמורה כ"ש בשאר האיסורין ויותר היה נראה לפרש דרבנן סברי דאינה רפואה כלל ולכך אסרוה ורבי מתיא בן חרש סבירי לי' דהיא רפואה גמורה ואפילו לא תהיה רפואה גמורה אלא דמעלה ארוכה לפעמים יש להתיר משום ספק נפשות ויראה לי דהר"ן הוקשה לו כן על פירש רש"י ולפיכך כשהעתיק לשונו בפיר' דמתני' דלג תיבת גמורה יע"ש וראיתי בס' איסור והיתר למהר"ר יונה כלל נ"ט שכתב השיב מהר"מ על נכפה א' שרצה הא"י לרפאותו ולהאכילו שרץ העוף נכפה הוא חולי גדול וכמכת של חלל הגוף דמי ופעמים שמסתכן ונופל לאש או למים אם הרפואה ידועה מותר ואם אינה ידועה אין בידי להתיר עכ"ל ותשובת זו מצאתיה בתשוב' מהר"ם שנדפסו בפראגה סימן ק"ס יע"ש גם מור"ם בעל המפה י"ד ס"ס קנ"ה יע"ש ועיין בא"ח סימן ש"א סך"ז כתב דכל לחש מותר ולא אסרו אלא באותם שבדקו ואינם מועילים יע"ש וע"ש סי' שכ"ח ס"ד דבמכה של חלל עושים לו כל מה שרגילים לעשות בחול כו' יע"ש ומשמע לי דכל רפוא' טבעית שרגילין לעשות אע"פ שהיא ספק רפואה יכולים להאכילו לחולה אף שהוא דבר איסור או שצריכין לחלל שבת לעשו' אותה רפואה מחללים עליו השבת דספק נפשות להקל כנ"ל:

והרמב"ם בפירוש המשנה כתב ואין הלכה כרבי מתיא בן חרש כו' כי זה אינו מועיל אלא דרך סגולה כו' יע"ש ואיכא למידק מהא דתנן סוף פ"ו דשבת יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל כו' משום רפואה דברי ר"י וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי ואמרינן עלה בגמרא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי וכת' הרמב"ם שם בפירוש המשנה דרפואות הללו הם בסגולה והלכה כר' יוחנן יע"ש וכן פסק בחבורו הגדול פרק י"ט מהלכות שבת דין י"ג וי"ד ומכל זה נראה, דמתרפאים גם ברפואות שהם מרפאים דרך סגולה וזה סותר למה שפסק כחכמים דאי מאכילין למי שנשכו כלב שוטה מחצר כבד שלו לפי שהיא רפואה דרך סגולה ואינה טבעית וכיוצא בזה הקשה מר חמי בעץ החיים יע"ש ויראה דיש לחלק בין רפואה לרפואה דרפואה דסגולה דלית בה איסור מן התורה כהנהו דספ"ו דשבת דליכא למיחש בה משום איסורא דאוריי' מצד עצמה אלא משום חוקות הגוים בהא קי"ל כיון דיש בה משום רפואה אין בה משום דרכי האמורי ושריא אבל רפואה דהיא ע"ד סגול' ויש בה איסור דאורייתא מצד עצמה כגון אכילת בהמה טמאה בכה"ג קי"ל דאין להתרפאות ברפואה שהיא דרך סגולה כיון דיש באכילתה איסור דאורייתא זה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם:

אמנם ראיתי בתשוב' הרשב"א סי' קס"ו ותתכ"ה ששאלוהו אם מותר לעשות צורת אריה על טס של זהב כו' ושמעתי שגם מורי הרמב"ן כו' ובסי' תרי"ג כתב הרשב"א באריכות ופלפל בענין זה בהרמב"ם שכתב בסוף פרק י"א דהלכו' עכו"ם שכת' שם דמה שאסר' תור' ובחקותיה' לא תלכו כו' ובס' המורה ח"ג פרק ל"ז כתבו כו' ונתקשה הרשב"א בכונת דברי הרמב"ם דנראין סותרין דבריו אהדדי ולע"ד יראה דיש ליישב דכל רפוא' הכתוב' בספרי חכמי הרופאי' שמרפאים בהם דרך סגולה כיון דהיא אמיתי' מצד הנסיון שרי להתרפאות בה דיש כמה רפואות בספרי הרופאים שמרפאים בהם דרך סגולה כמשל שהביא הרמב"ם בתלית עשב על הנכפה דזו היא רפואה סגולית אמיתית מצד הנסיון רוצה לומר דפעם אחד קרה מקרה דתלו עשב על הנכפה ונתרפא ומשם הכירו וידעו דזו רפואה לנכפ' אף שלא השיגו טעם הרפואה על צד הטבע אלא דהיא רפואה סגוליית שריא אבל הרפואות שאנו אוסרין מדרכי אמורי הם רפואות שהמצאום תחלה האמוריים מכח שהיו עובדים עכומ"ז לשמש ולירח והיו אומרים לחולי זה יעשו רפואה זו ויועיל בסגולה מכח שברפואה זו יש בה כח כוכב פ' וכל כיוצא בזה מרפואות שהמציאו' האמורי' בסגולה מכח דתם ועבודת' על זה נאמר ובחקותיהם לא תלכו וזהו ספר חזקיה שגנזו ע"ד הרמב"ם שלא היו רפואות סגוליות או טבעיות מצד הנסיון של הרופאים דזה שרי אלא היו רפואות עשויות בכח צורות הכוכבים באופן דמה שאוסר הר"מ משום דרכי האמורי ברפואות סגוליות הם דוקא רפואות שהמציאום האמוריי' מכח עבודתם ואין השכל מודה בהם דיש בהם ממש דרך טבע אבל רפואו' שעלו ביד הרופאים מצד הנסיון וראו כי רפואה זו תועיל לחולי זה אף שלא ידעו דרך טבע איך היא מרפאה בתלית עשב על הנכפה שריא ומהך טעמא התירו מסמר מן הצלוב ושן שועל כי אלו סובר ר"י דמתני' שהוציא אותם הנסיון ע"ד תלית העשב על הנכפה שיצא זאת הרפואה לרופאי' מכח נסיון ולא יצתה מתחלתה מן האמוריים וחכ"א מסמר מן הצולב משום דרכי האמורי הם סוברים דכל רפואה סגולית דאין בה טעם טבעי מסתמא אנו אומרים דתחלתה מן האמוריים ואסורה משום דרכי האמורי העולה מכל הנז' לע"ד דהרמב"ם סבירא ליה דכל רפואה שהיא דרך סגולה ואומרים הרופאים שהוא מועיל אף שאין יודעים טעם לדבר שרי והיינו מתני' דשבת דיוצאין בביצת החרגול כו' בכל אלו אין בהם משום דרכי האמורי משום דתחלתם נתפרסמו ע"י נסיון אבל רפואו' שיצאו מתחלה מפי האמוריים מכח דתם ועבודתם והם דברים זרים שאומרי' שהם מרפאי' בסגול' בזה הוא דאסור משום דרכי האמורי זהו כונת הרמב"ם בספר המורה ואף במ"ש הרופאים דרפואה פלו' מועיל לחולי פלו' דרך סגולה אם הוא לעבור על התורה כגון להאכיל חצר כבד כלב שוטה למי שנשכו אין להתיר דלא התירה התורה לרפאות החול' בכל האיסורין ולחלל עליו את השבת אלא ברפואה טבעית לא ע"ד סגולה זה נ"ל בכונת הרמב"ם בפירש משנתינו ודוק ומי שרוצה לדעת כמה דברים אסרו חכמים משום דרכי האמורי יעיין בתוספ' דשבת פ"ז ופ"ח יע"ש:

ת"ר מנין היו יודעים מהאירו עיניו כו' קשה מה זו שאלה והלא נשאל לו אם רואה אם לאו דהא סי' זה משיבחין בין טוב לרע עכ"ל שאנו שואלים לו מה טעם תבשיל זה והוא משיב לנו אבל ל"ל סימן אחר די שיאמר שהאירו עיניו ואפשר לומר דסי' דברייתא אצטריך לסגי נהור דאין לו סי' שיאירו עיניו ונתן לנו סימן אחר וה"ק מנין היינו יודעים שאם היה לו עינים שהאירו וניצול מסכנת בולמוס משיבחין אך קשה דהרי"ף והרמב"ם פ"ב מה' מ"א השמיטו סי' זה דברייתא ולא ידעתי למה והרא"ש הביאו ויגדל התימה על הטור סי' תרי"ח אמאי השמיטו כיון דאביו הרא"ש ז"ל מייתי לה וצ"ע:

ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה כו' קשה דמאי קמ"ל פשיטא דאם אנו יכולין להאכילו איסור קל למה נאכילנו איסור חמור ויראה דסד"א כיון דזה האיש הוא מסוכן והתורה נתנה לו רשות שיאכל איסור וחי בהם סד"א מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא מעין הא דאמרינן ריש יבמות דף ז' דעשה דחי ל"ת ואין לחלק בין ל"ת גרידא לל"ת שיש בו כרת דמה לי חומרה זוטא מה לי חומרא רבה וכה"ג אמרינן ריש פר' בתרא דיבמות אהא דאמר ר"ן רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו פריך עלה מכדי הא דאורייתא והא דרבנן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו ומכאן ק"ל במאי דקי"ל דקטן שקידש אינו כלום ואפילו באב שקידש לבנו קטן אינם חוששים זולת מהרי"ק בשו' ל' בשם ר"י ברזילי חושש להצריך גט באב שקידש לבנו קטן ומרן א"ה סימן מ"ג תמה על סברא זו וכן האחרונים פסקו להקל זולת הראנ"ח ח"א סי' מ"ז נראה דמיחש חייש לס' זו בחיי קטן כיון דהוא איסור כרת אך אם מת הקטן ונשאר זקוקה ליבם הוא מיקל משום דהוי איסור לאו ופני משה ח"ב סי' ג' לא רצה להקל בקדושי קטן רק בקדושי סבלונות יע"ש ובכן ק"ל על מהראנ"ח ז"ל דמחלק באיסור קדושין בחיי קטן דאיכא כרת משא"כ כשמת ונשארה זקוקה ליבם דהוי יבמה לחוץ דליכא אלא איסור לאו דמכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו כדמסקינן בגמרא ושוב ראיתי בתרומת הדשן סי' רכ"ג שתמה כן על הגאונים המקילים בזיקת יבם משומד ובקדושין מחמירין יע"ש ועיין פ"מ ח"ב סי' נ"א דף צ"ד ע"ב וראיתי במהרי"ק סוף שורש ע"ב דהקשה דבחד דוכתא אמרינן בשבוי' הקלו דהיינו איסור לאו דזונה לכהן אך באיסור א"א דהוא כרת מחמרינן וברי' יבמות אמרי' מה לי חומרא רבה מה לי זוטא וחלק חילוק יפה דדוקא לענין ספיקא וחששא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת אבל דבר שהוא מותר מן הדין ומשום גזרה דרבנן מחמרינן בכה"ג אמרי' דבאיסור א"א דחמו' עבוד רבנן הרחק' אבל באיסור שבויה דלאו לא עבוד רבנן הרחקה וכמו שפירש התוספות בפרק קמא דפסחים דהחמירו גבי חמץ בפסח טפי מיין לנזיר משום דאיכא כרת ונזיר איסורו לאו ועיין בת"ה סימן ר"ן יע"ש ועי"ל דהא דתניא מאכילין אותו הקל אשמועינן חדושא דאם אמדוהו הרופאים דבכזית טבל יצא מן הסכנה דטבל מסעד סעיד ואם יאכל נבילה יצטרך לאכול ב' זתים והוה ס"ד דנאכיל אותו טבל בשביל שלענין הכמות הוא איסור מועט זית אחד קמ"ל דאין הולכין אלא אחר האיכות וטפי עדיף להאכילו ב' זתים מנבילה דהוא איסור לאו מכזית א' דטבל דהוא במיתה ועוד אפש' דסד"א דטבל קל מנבילה שכן אפש' לתקנו ולהפריש עליו תרומה ממ"א מה שאין כן נבילה דלית לה תקנה קמ"ל דאפי' הכי טבל חמור מנבילה ומאכילין אותו נבילה ועיין בתשובת הרשב"א שכתב הבי' יוסף י"ד ס"ס קל"ד יע"ש:

טבל ושביעית שביעית פי' רש"י מאכילין אותו שביעית וכו' איכא למידק ל"ל לאשמועינן טבל ושביעית שביעית הלא מכ"ש דטבל ונבלה דמאכילין אותו נבלה שהוא בלאו אנו למדי' דטבל ושביעית נאכיל אותו שביעית שהוא קל שהוא בעשה ואם בא ללמד חלוקה דשביעית היל"ל נבלה ושביעית שביעית שהנבלה בלאו ושביעית בעשה והרמב"ם פי"ד דהמ"א דין י"ז העתיק כלשון הזה נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאסורין מד"ס כמו שיתבאר ה' שמיטה טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית עכ"ל ומשמע מדבריו דנבלה ושביעית יתנו לו נבלה ולא יתנו לו שביעית דהרי לא התירן לגבי נבלה אלא ספיחי שביעית שהם מד"ס ולא התיר שביעית אלא לגבי טבל שהוא במיתה ודברי' תמוהים הם בעיני דהרי נבלה בלאו ושביעית בעשה וטפי עדיף שנאכילהו איסו' עשה משנאכיל אותו איסור לאו ומכח קושי' זו צ"ל דאיסור עשה הוא יותר חמו' מאיסור לאו ובינותי בספרים ומצאתי סעד לס' זו ממ"ש הרמב"ן בפר' יתרו בענין זכור ושמור דמ"ע גדולה ממל"ת ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת ומפני זה יהיה העונש במל"ת גדול ועושים בו דין כגון מלקות או מיתה ואין עושין דין במ"ע כלל אלא במורדין כמו לולב וציצית איני עושה סוכה איני עושה שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או שתצא נפשו עכ"ל איברא דסוגיין דעלמא דס"ל דעשה הוא קל מאיסור ל"ת ויש הוכחה לזה ממ"ש בפרק התכלת דף מ"א ענשיתו אעשה בזמן רתחא ענשינן גם אמרינן לקמן דף פ"ו עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"ך מכפר וכ"כ הרמב"ם ספ"א דתשובה וגם יש סמך בתלמוד בריש אלו נערות ובקדושין ס"פ האומ' דיש ממזר מחייבי לאוין ואין ממזר מחייבי עשה אלמ' דחייבי לאוין חמירי מחייבי עשה ובכן איני מחליט הדבר למעשה במי שאחזו בולמוס ויש לפנינו איסורי לאוין כגון נבלה ואיסור עשה כגון פירות שביעית אחר הביעור איזה דבר נאכיל אותו אי איסורי לאוין או אסורי עשה והדבר צריך תלמוד ודוק:

ובהא דכתב רש"י שביעית לאחר הביעור הוא באיסור עשה צריכין אנו למודעי מה איסור עשה הוא ויראה דהיינו מ"ש בת"כ בפר' בהר ואיתא בפ"ק דתענית דף ז' ובפ' מקום שנהגו דף נ"ב והביאו רש"י פ' בהר ולבהמתך ולחיה כל זמן שחיה אוכלת וכו' ואין לומר זהו דוקא באוכלי בהמה אבל אוכלי אדם מותרים לעולם דהא חזינן דהרמב"ם רפ"ז דהלכות שמיטה מייתי הך דרשא גם לאוכלי אדם שכ"כ וז"ל פירות ז' אין אוכלין מהם אלא כו' יע"ש וא"ת מנ"ל להרמב"ם להעתיק דין זה באוכלי אדם י"ל דכן מוכרח ממשניו' טובא דבפ"ט דשביעי' דאחר דכלה מן השדה אסור לאדם לאכול ממה שבבית ויראה דנפקא להו לרז"ל מקרא אחרינא דכת' פר' בהר כי יובל היא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה ודרשו בת"כ כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית והביאו רש"י בפיר' הפרשה ובאופן הביעור של פירות שביעית נחלקו הפוסקים והענין הוא דכתב הסמ"ג בעשין קמ"ח ז"ל וכשיכלה לחיה מן השדה כו' יע"ש אבל הרמב"ם פ"ו דהלכות שמיטה כתב דאם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן בכל דבר המאב' יע"ש וק"ל לדעת הסמ"ג דאין איסור לאכול פירות ז' אחר הביעור דע"י הפקר מותרין לאכול א"כ מהו זה שאמרו בשמעתין במי שאחזו בולמוס וצריך לאכול ואין לנו דברים המותרים רק טבל ושביעית אחר הביעור דנאכילנו שביעית דבשלמא לדעת הרמב"ם וסיעתו דצריך לשרוף הפירו' ואסורים לאכלם ניחא אלא לדעת הסמ"ג דהביעור אינו אלא שיפקיר' ויחזור לזכות בהם ובכן מותרים לאכלם א"כ מהו החדוש דנאכיל אותו שביעית ויראה דהסמ"ג ס"ל דאם הגיע שנת הביעור דהיינו להפקירו ולא הפקירו הם אסור לאכול וכן כתב התוספות פרק מקום שנהגו דף נ"ב ד"ה מתבערין יע"ש גם הרמב"ן פרש' בהר האריך לבאר דרך זה דביעור ז' היינו הפקר ובסוף דבריו כתב והרמב"ם והרבה מן החכמים סבורים שהביעור אסור לגמרי וטעון שריפה ואינו כן דלא מנו חכמים בסוף תמורה פירות שביעית לא מהנשרפין ולא מהנקברים כו' יע"ש והא דגרסי' בר"פ בתרא דע"ז דבי ר' ינאי יזפי פירות ז' מעניים ופרעי להו בח' משמע כשיטת הרמב"ם דצריכין ביעור ממש דאם איתא כס' הסמ"ג דהביעור אינו אלא הפקר למה להו לעניים להלוות לר' ינאי יפקירו ויחזרו לזכות בהם ויאכלו מהם לעולם י"ל דהיו יראים להפקירם פן יזכה בהם אחר אי נמי שהיו הפירות מתקלקלין אם ישמרום וע"ש בתוס' אך קשה מהא דתניא בפ' הגוזל קמא דף ק"א בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק משום דאמר קרא תהיה כהוייתה תהא ואמאי ישרף יפקירנו לבגד ויחזור ויזכה בו אלא ודאי משמע כשיטת הרמב"ם ז"ל דביעור פירות ז' היינו לבער אותם לגמרי ע"י שריפה ויש לדחוק ולתרץ לשיטת הרמב"ן והסמ"ג והתוספת דהכא מיירי דכשהגיע שעת הביעור לא הפקיר קליפי אגוזים והחזיק בהם אחר הביעור כדי לצבוע בהם ולפיכך אמרו ידלק:

ולענין הלכה בענין ביעור פירות ז' נהגו בירושלים חסידים ואנשי מעש' להפקירם ולחזור ולזכות בהם וכן כתב מרן בכ"מ פ"ז דהלכות שמיטה בשם מהרבי יוחנן קרקוס ומוכח מדבריו שם דבפירות שאנו קונים מא"י בשביעית נהגו בהם דיני קדושת שביעית דהיינו לעשות להם ביעור הח' ע"י הפקר או מתוך דברי מרן בכ"מ ספ"ד דהלכות שמיטה משמע דפירות שאנו קונים מא"י אין בהן קדושת שביעית וגם בתשובה חלק מרן עם המבי"ט ומהרי"ט ח"א סימן מ"ב ומ"ג הביא פלוגתא זו באריכות והכריע כדעת אביו ועיין בספ' חרדים דף נ"ו ומחוורתא דפסקא לחוש לב' הסברות להחמיר' לעשרן כדברי מרן ולעשות בהם ביעור דהיינו הפקר כדעת הסמ"ג ומהר"י קורקוס ולענין אין עושין סחורה בפירוש שביעית ועכשו נוהגים לעשות יש ללמד זכות כיון דז' בזמן הזה דרבנן לא ראו להחמיר שלא לעשות בהם סחורה מכח דאתו מא"י דלא מצית לאשתעויי דינא בהדי' ועיין בתשוב' מהרי"ט י"ד סי' נ"ב ומה שמוסרין דמי שביעית לא"י עיין במהרי"ט ח"א ס"ס מ"ג ודוק:

תניא מאכילין אותו טבל כו' מ"ס כו' ומ"ס כו' איכא למידק לת"ק דאמר מאכילין אותו טבל מה סברא היא זו והלא כשאוכל הטבל כמות שהוא חייב על כל כזית וכזית שיש בכוס זה כמ"ש הרמב"ם פ"י מהמ"א דין ך' יע"ש וא"כ אם יש בכוס זה מאה זתים עושה ק' איסורין ואם יפרוש ממנו התרומה דהיינו זית א' נמצא שאוכל צ"ט זתים של הית' חולין מתוקנים וזית א' של תרומה גם למאן דאמ' תרומה ולא טבל ק"ל אמאי אצטריך למיהב טעמא דתרומה היא קלה משום דחזיא לכהן ת"ל דעדיף טפי להפריש התרומה כדי למעט בשיעורין של איסו' שיאכל צ"ט זתים של היתר וזית אחד של תרומה ויראה לתרץ דאם טבל ותרומה שניהם היו שוים אה"נ דר"ע היו מודים דטפי עדיף להפריש התרומה כדי למעט בשיעורין של איסור שיאכל צ"ט זתים של היתר ואחד של תרומה אבל כיון דיש סברא דתרומה חמורה משום דא"א לתקוני א"כ טפי עדיף שיאכל ק' זתים של טבל משיאכל זית א' של תרומה דאין הולכין אחר כמות האיסור אלא אחר האיכות כדכתי' לעיל ולפי' מ"ד דתרומה חמורה קאמר דמאכילין אותו טבל אע"ג דמרבינן בשעורין של איסור טבל מ"מ הטבל הוא קל משום דאפשר לתקוני ומ"ד תרומה ולא טבל ס"ל דאדרבא תרומה היא קלה משום דחזיא לכהן ודוק:

ולפי הצעה זו ק"ל במ"ש הרא"ש והר"ן וטא"ח סי' שכ"ח היה החולה צריך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבלה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה והרבה טעמים נאמרו לדין זה כמ"ש הפוסקים והר"ן מסיק דנ"ל דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית וכזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא ולאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה עכ"ל יראה ברור מדברי הר"ן הללו דאין הולכין אחר איכות האיסור לחושבו חמור משום דהוי איסור סקילה אלא הולכים אחר הכמות דאם הוא צריך לאכול זתים הרבה דנבלה אע"ג דהוי איסור לאו חשיב חמור לגבי לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה וק"ל טובא דא"כ אמאי קאמר ת"ק דטבל ותרומה יאכילוהו טבל הלא אם יאכילוהו טבל חייב על מאה זתים שיש בכוס על כל כזית וכזית ואם יפרישו התרומה יאכל צ"ט זתים של היתר וזית אחד של איסור דהיינו תרומה ויראה דהר"ן מפרש סוגיא דידן שלא כפרש"י וה"פ א"ר היכא דאפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לה וספינן ליה כלומר דאם אפשר בחולין שיש כאן בקי להפריש התרומה מהטבל דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן לה ויאכילוהו צ"ט זתים של היתר חולין מתוקנים וזית א' של תרומה למעט בשעורין של אכילת איסור כי פליגי דלא אפשר בחולין כלומר דאין כאן בקי להפריש התרומה מהטב' ויש כאן לפנינו ב' כוסות א' של טבל וא' של תרומה מ"ס טבל חמור ומ"ס תרומ' חמורה ומתוך לשון הרמב"ם פי"ד מהמ"א יראה דמפרש הכי שכתב טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל מאכילין אותו טבל דאינו קדוש כתרומה עכ"ל ומדקאמר דא"א לתקן הטבל משמע דהוי משום דאין כאן בקי שיודע להפריש התרומה דאלו היה מפרש כפרש"י היל"ל ואם אין שיעור בטבל להאכילו חולין שבו אחר הפרשת התרומה מאכילים אותו טבל ודוק ועיין בתשובת הרדב"ז סי' ק"ל דכתב ומ"ש הר"ן בטעמו של דבר לא נתיישב אצלי וכבר השבתי בטעמו של דבר בתשובת אחרת עכ"ל ולא ידעתי מהו הגמגום שגמגם מהרדב"ז בדברי הר"ן ואולי הוא מה שהקשתי עליו לעיל וכבר זכיתי ליישב הסוגיא לדעתו של הר"ן ודוק ועיין מ"ש במנחות ר"פ ר"י דאמר התם מוטב שירבה במלאכה א' בהרקדה ואל ירבה בהרבה מלאכות ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף