רשב"א/חולין/ו/ב

רשב"א חולין ו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה וכו'. פירש רש"י ז"ל שהתבואה היא של אשת עם הארץ, ומשום חשש שמא תשגה אשת חבר ותאכל שאינו מעושר נגעו בה, והילכך בזמן שאשת חבר טמאה מסייעה עמה, לפי שלמודה היא שאינה נוגעת בפירות בימי טומאתה ועומדת היא מרחוק, ולפיכך אם תסייע לטחון פירותיו של עם הארץ שהן דמאי ליכא למיחש דילמא תישתלי ותתן לתוך פיה, אבל בזמן שהיא טהורה איכא למיחש שמא תשכח מתוך טרדתה ותאכל ונמצאת אוכלת טבלים, הילכך לא תטחון עמה, ור"ש דאסר אף בזמן שהיא טמאה משום אשת עם הארץ זו תתן לתוך פיה וגוזלת משל בעלה ונותנת לה, והיינו דאקשינה השתא מגזל גזלה שזו כשנותנת מתבואת בעלה לאשת חבר גוזלת את בעלה ומגזל גזלה חלופי דקיל מינה מיבעיא דחשודה לחילוף, ומיהו אשת חבר שמקבלת ממנה אינו משום שהיא חשודה לגזול ולאכול דבר שאינו שלה, אלא שזה מצוי שעל ידי טרדת הלב אדם שוכח (לקבל) [ומקבל] מיד חברו מה שנותן לו, אבל ליקח ולתת לאחרים אינו תלוי' בטרדת הלב ושכחתו לולי שהיא חשודה לעשות כן במתכוין, ומר"ש בן אלעזר פרכינן. וקשה לפירושו של רבינו ז"ל, חדא, דמה שהאשה נותנת משל בעלה דבר מועט אינו גזל, וכדאמרינן בבבא קמא (קיט, א) בשילהי פרק הגוזל מקבלין (ממנו) [מהן] דבר מועט אבל לא דבר מרובה. ואי אפשר לומר (כן) דהתם דוקא בגבאי צדקה ומשום דבעל הבית מינח ניחא ליה בהכין, דאבל אחר אפילו דבר מועט אסור, דהא תנא עלה בתוספתא (ב"ק פי"א ה"ב) הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שאוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ובתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכן נהגו. ותדע דאפילו במדיר את אשתו שלא תשאיל אמרו (כתובות עב, א) יוציא ויתן כתובה, לפי שמשיאה שם רע בשכנותיה, ועוד דאם כן שהתבואה של עם הארץ היאך תסייע עמה אשת חבר אף בזמן שהיא טמאה, דהא מסייעת ידי עוברי עבירה, ותנן בגיטין (סא, א) פרק הניזקין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור אבל לא תבור ולא תטחון עמה, אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנן ומרקדת עמה, ואמרינן בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואוקמ' רבא בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, כלומר עםהארץ שהוא מעשר פירותיו אלא שאינו אוכל בטהרה, אבל בעם הארץ דרבנן אסור, אלמא אסור לטחון עמה בתבואה מפני שמסייעת ידי עוברי עבירה, ואביי נמי דאוקמה לההוא דהתם בעמי הארץ דרבנן הא קאמר טעמא דסבירא ליה דרוב עמי הארץ מעשרין, הא לאו הכי אסור לסייעם.

ונראה דפירוש ר"ח ז"ל עיקר. שפירש דתבואה זו היא של חבר, ואשת עם הארץ זו היא טוחנה, ובזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה מותר לטחון עמה, שאין לחוש שמא תגע בפירות ותטמאה, לפי שבימי נהשדתה מיהא אף היא מחזקת עצמה בטמאה ונזהרת מליגע בפירות, אבל בזמן שהיא טהורה כלומר שמחזקת עצמה בטהורה, לא תטחון עמה שמא תגע בפירות ותטמאם דכזבים שוינהו רבנן, ור"ש דאסשר לפי שחברתה אשת עם הארץ אחר נותנת לה מן התבואה, ואוכלת (והם) [והתם] ודאי היא גוזלת משל אשת חבר, ולשון הירושלמי מוכיח כן, דקתני במסכת תרומות (פ"ט ה"א) אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון מפני שמחזקת עצמה טהורה ממנה, והשתא פרכינן אפילו מדת"ק וכן פירשו בעלי התוס' ז"ל.

התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. קשיא לי אי לית ליה להאי מקשה טעמא דמוריא ואמרה, היכי ניחא ליה רישא דמתניתין דהנותן לחמותו והנותן לפנודקית, דברישא דהני מתניתין קתני במסכת דמאי פרק שלישי (מ"ד) המוליך חטיו לטוחן כותי ולטוחן עם הארץ בחזקת למעשרות ולשביעית אלמא לחלופי לא חיישינן, ובגיטין (סא, ב) שלהי פרק הניזקין פרכינן להו אהדדי, ושנינן להו התם מוריא ואמרה, ואם כן למאן דלית ליה האי טעמא הכי ניחא ליה, והל"ל כאן ולדידך מי ניחא כדפרכינן בכמה דוכתא בתלמודא. ויש לומר דודאי מאן דמקשה הכא מהנותן לחמותו והנותן לפונדקית לאו למימרא דסבירא ליה דלחלופי חיישינן ומשום הכי אזיל ומקשה מינייהו, אלא דמקשה קשי ליה מתניתין אהדדי כדאמרן ובעא לברורי טעמא דמתניתין מאי היא, כי היכא דלא ליקשי אהדדי, וכההיא דגיטין ואזיל ומתרץ להו כולהו דבכלהו הוי משום דאיכא הוראת היתר שהוא תלה חילופה בו, ובתר דפריק להו למתניתין אהדדי פריק נמי ברייתא דבההוא טעמא גופיה תליא, ומשום בכל חדא מינייהו איכא הוראה דלא דמיא לחברתה שזו הוראתה משום כך וזו משום כך, פריך להו כלהו לגלויי ולפרושי טעם הוראתן בכל אחת מהנה, כך נראה לי.

וא"ת אמאי לא פריך ברישא מהנותן לפונדקית והדר מהנותן לחמותו, דההיא דפונדקית עדיפא לאקשויי מינה דלא קתני טעמא, דבההיא דחמותו קתני בה בהדיא טעמא כדמשני ואזיל התם כדקתני טעמא אמר רבי יהודה רוצה היא בתקנת בתה. ועוד שכך נשנו משנתינו שם במכת דמאי. יש לומר משום דההיא דחמותו היא בשילהי פירקין וסופא דכולהו מתניתין היא. פריך מינה תחלה דריש פירקין וסופיה מסוים יותר מאמצעיתו ואחר כך פריך מאידך דלעיל מינה.

כללא דנקטינן מהאי שמעתין. ממאי דאיתמר עלה מסקנא דשמעתין דלחלופי לא חיישינן, בסתם אנשים שלא נודעו לנו בגזלנים, ולפיכך מפקידין פירות מעושרים אצל מי שנחשד על המעשרות ואינו חושש, וכן גבינה אצל מי שנחשד שאינו משתמר מגבינת הנכרים, וכן פת אצל מי שנחשד לאכול פת של (ב"ב דנכרי) [בעל הבית נכרי] וכן נותנין לו גבינה לבשל בו תבשיל ואינו חושש שמא יחליפנו. ונראה שגם כן מותר לתת לחייטים ישראלים חיטין של קנבוס ואינו חושש שמא יחליפנו בשל פשתים, אף על פי שחשוד לתפור בגדיו בפשתים. אלא שיש להתישב בדבר, לפי שיש בו כדי להחמיר מפני שיש טורח בתפירת קנבוס מתפירת פשתים, ומאחר שקל איסורו בעיניו שמא כדי להקל טרחו מחליפו לו, וכמו שאמרו במשנה (דמאי פ"ב מ"ב) ר' יהודה אומר המתארח אצל עם הארץ נאמן אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על אחרים, וכאן אף על פי שאינו חשוד להחליף מחמת חליפיו מכל מקום מחמת טורחו הוא מחליף ותופר. ומכל מקום אסור לו לתפור בחוטי קנבוס שלו וכדאמרינן הכא כיון דא"ל עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי, דאף כאן כיון שהוא רגיל לתפור בכך ואינו חושש לתפור גם בזה אינו מחזר על הקנבוס אלא אחר המצוי לו והנקל בטרחו, דגבי מעשר מי לא עסקינן דאמר לה עשי לי משליכי וטלי מעשר ואפילו הכי חושש הכי נמי לא שנא, וכן האומר לחברו (לחשוד) [החשוד] על אכילת גבינה של נכרים עשה לי תבשיל מגבינה כשרה או קח לי מגבינת היהודים הבדוקים שחזקת מי שחשוד בכך שאינו קפיד ליקח בין מזה ובין מזה והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.

מיהו ודאי אם אמר לו קח מישראל פלוני והביא לי, נאמן בכך, דמירתת שמא יתפס בזה כגנב, וכן שנינו במסכת דמאי פ' ד' (מ"ה) האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן, מאיש פלוני הרי זה נאמן. הלך ליקח ממנו אמר לו לא מצאתיו לקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן.

וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד הבדוקין אצלו אוכל ואינו חושש, דכיון דקיימא לן דאינו מחליף למאי ניחוש ליה, ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו, אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר, ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי את חושדו כנכרי גמור שמתכוין ומתנכל להכשיל ולהעבירו, ובמה דברים אמורים במי שלא נחשד על הגזל, אבל מי שנחשד על הגזל כל שכן שהוא חשוד להחליף וכדאמרינן הכא השתא מגזל גזל חלופי מיבעיא.

וכן מי שהוא חשוד לעבירות שאין רוב עם הארץ חשודים, אין זה כי אם מדרך המרד והפשיעה ואין מפקידין [אצלו] אלא בשתי סימנין דברים של תורה ושל רבנן בחותם אחד, כדאיתא בעבודה זרה (פ"ג) [לט, א] בחותם אחד שרי, ומפרשי לה קצת דרבוותא ז"ל בישראל חשוד.

וכן הנותן לחמותו או לפונדקית שהן חשודין להחליף משום תקנתו של זה, אסור לומר להם לבשל גבינה או כל דבר שהן חשודות לו, כדאמרינן הכא.

ומיהו כל דבר שהוא מפקיד אצלו להחזיר לו בעינו כגון שמפקיד אצלו גבינה לשמור אותה עד שיבא מבית המרחץ או מבית הכנסת מותר, דכיון שאינו דבר המתפסד ומתקלקל אצלה לא תחליפנו ולא תמיד אותו טוב ברע.

תנן בבכורות (מה, ב) הנושא נשים בעבירה פסול עד שידיר הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהיה מטמא למתים, ואמרינן עלה בגמרא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ופרקינן התם יצרו תקפו הכא אין יצרו תוקפו.

והתיר רבי את בית שאן על ידו. פירש רש"י ז"ל דקסבר רבי מאיר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא, ומעשר דגן דבארץ מתעשר דבר תורה בחוצה לארץ מתעשר מדרבנן, אבל ירק דבארץ גופיה אינו אלא דמרבנן בחוצה לארץ פטור לגמרי, דלא גזר בחוצה לארץ עליו כלל, דאי קא סבר דבית שאן מארץ ישראל היא, אף על גב דר"מ אחר חרבן היה, הא קיימא לן מעשר דגן בזמן הזה מדאורייתא וירק דרבנן, דקדושה שנייה קדשה עזרא לשעתא וקדשה לעתיד לבא. וקשיא לן דהכא משמע דאין מעשר ירק ופירות נוהג בחוצה לארץ, והכי נמי משמע בע"ז (נח, ב) דאמרינן התם ריש לקיש אזיל לבצרה חזינהו דאכלי פירי דלא מעשרי אסר להו, אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ובברכות (לו, א) אמרינן ר"א אומר צלף מתעשר האביונות והקפריסין ר"ע אומר אין מתעשר אלא האביונות בלבד, ואר"י צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל הקפריסין, ופריך ולימא הלכה כרבי עקיבא, ומשני דהוה אמינא אפילו בארץ ישראל קא משמע לן בחוצה לארץ, ואי אמרת כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הוה אמינא הני מילי ירק דבארץ גופא דרבנן, אבל ערלה דבחוצה לארץ גופא דאורייתא לא, אלמא משמע בהדיא דמעשר ירק וצלף נוהג בחוצה לארץ, ותירץ ר"ת ז"ל דר"מ מן דמאי אכל, וההיא דע"ז נמי דאכל דמאי עד דלא מעשרי ליה קאמר, ובחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כלל, כדתנן במסכת דמאי (פ"א מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, אבל טבל ודאי חייב בכל מקום, והקשו עליו בתוס' דבירושלמי דמסכת דמאי פ"ג (ה"ג) משמע דאפילו את הודאי התיר, ותירצו דיש מינין אסורין ויש מינין מותרין כדאשכחן בירושלמי דפ"ב דמסכת דמאי (ה"א) אלו הן מינין האסורין בבית שאן הקצח והשומשמין והחרובין וכו', אלמא משמע מקומות יש ומינין חלוקין יש, דצלף היה מן המינין האסורין, ומיהו בחוצה לארץ ממש שאינה מארץ ישראל ולא מכיבוש יחיד ואינו חייב במעשר כלל, אלא מיעוט מקומות שגזרו בהן כגון עמון ומואב ומצרים ובבל שהמעשר נוהג בהן מתקנת חכמים שהנהיגו בהן דייני ישראל מפני שהן סמוכות לארץ, כדאיתא במסכת ידים (פ"ד מ"ג). והרב רבי משה ז"ל (פ"ד מ"ג) סובר שאף בכיבוש עולי מצרים יש מקומות שלא הנהיג בהן אפילו ודאי, מפני שלא היו ישראל בכיבוש שני מצויין שם כ"כ, והיו מקומות היישוב של כבוש שני היינו מעשה דבית שאן שפטר לגמרי.

אמר רבי זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חדודה קודם ללבונה. כלומר ממהר לחתוך מתוך חדודו קודם שיכו' הסימנים.

והא איכא צדדין שהסכין נוגע ומתקרב בהם ושורפן.

בית השחיטה מרוח רוח חיתוך השחיטה רוח לכאן ומתרחק מצדדי הסכין. מכאן משמע שאם ינקב הושט במה שנשחט ממנו קודם גמר שחיטה טרפה, מדאקשינן והא איכא צדדין, כלומר שנוגעין במה שנשחט מן הושט. וכן נמי משמע לקמן בפירקין (יז, ב) מדאצרוכא בדיקה אתלת רוחת' כדי שלא ינקוב עוקץ הפגימה היוצא מן הצד כותלי הוושט הנשחט. והא דר"ז לא הביאה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, נראה דסבירא ליה דליתיה, וכדברי רבינו ז"ל נראה עיר, דהא לקמן משמע דסבירא ליה דבית השחיטה לא מרוח מדאמרינן (שם) דסכין צריכא בדיקא אתלת רוחתא וכדעברא לה לרב אשי ורב אחא בריה דרבא ורבינא ורב יימר דאמר דאבישרא ואטופרא צריכא אתלת רוחתא לא צריכא, מוכח לה מדר"ז אמר שמואל דאמר בית השחיטה מרווח רווח, ומדסוגיין דאתלת רוחתא נמי צריכא אלמא ליתא לדר"ז, ואיכא מאן דאמר דודאי מרווח רווח קצת כדי להנצל מכוית לבונו של סכין, אבל מורשת של סכין שיוצאה ומתפשטת חוץ לסכין נאחזת בצדי [בית] השחיטה וקרעתן אף על פי שכותלי בית השחיטה מתרחקין לכאן ולכא. ומה שלא השיבו לו לרב יימר דלא דמי לר"ז וכדאמרן, לפי שלא חשו להם חכמים להשיב על זה, דדבר ברור הוא לחלק ביניהם וכדאמרינן בעלמא, ושפיר עביד דלא אהדר ליה.

ורבינו הרב החסיד מוסיף בה ביאור דמדאמר רב יימר מי לא אמר ר"ז, משמע דהלכה פסוקה היתה לאצלם, דאם לא כן הל"ל דאמר ר"ז ורבנן דמצרכי בדיקה אתלת רוחתא, סברי דעל כרחך לא מכשרי בליבן סכין ושחט בה אלא בשיודע שהיה הסכין מלובן וכיון בשחיטתו שלא יטה הסכין לצדדין, אבל לענין פגימה שבצדדין לא, שאם לא בדק פעמים שתהיה שם פגימה והוא לא ידע ושוחט כדרכו ומטה וקורע. ובשם הראב"ד ז"ל כתב דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא, ולפיכך צריכה בדיקה אתלת רוחתא, שאין סומכין על זהירותו אף על פי שהוא אומר אני אשחוט ולא אטה, וכדרך שאמרו במוקדשין (זבחים לב, א) לא ישחוט שמא יגע בבשר, וכל שכן כאן שאינו יודע שיש שם פגימה שאינו נזהר מלהטות, ואפילו דיעבד אם לא בדקה אתלת רוחתא פוסלין אותה שמא הטה, ורב יימר סבר כיון דחשש רחוקה היא שלא נפגם חודו של סכין ונפגם לצדדיו, ואפילו אם נפגמו אפשר שהטה, כיון דבית השחיטה מתרחב לא חיישינן לבדוק אותו לג' רוחותיו אלא בחדודו לבד.

וזה הדרך הקרוב בדברי ר"ז, והחלוק הנכון שחלקו בו מי שפוסק כדברי ר"ז, אלא שעדיין נראה לי לכאורה דסוגיין לקמן (ע"ב) דלא כרבי זירא אזלא בענין השוחט בסכין של נכרי, דאפליגו בה רב ורבה בר בר חנה דמר אמר בדיעבד קולף ומר אמר מדיח, ואם בית השחיטה מרויח למה קולף למה מדיח, וכן סכין טרפה דבעי הדחה מיהא או בליתא דפרסא, משמע דעד שידיחנו או עד שיקנחנו אסור לשחוט בה, ומשום שמנונית שנדבק בדפני הסכין שמא יתקנח הסכין בכתלי בית השחיטה, אלא שאפשר לומר דהא דהשוחט בסכין של נכרים מיירי בששחט ולא דקדק על עצמו שלא יטה, ואתא לאשמועינן שאם לא דקדק אם יגע אם לא, אי נמי בזמן שנגע ודאי במה מספיק לו אם בהדחה או בקליפה אי ביה"ש רותח או צונן. ואגב דוחקא דסכינא דאי בלע אם לאו, וכן בשוחט בסכין טריפה הא אמרה הראב"ד ז"ל דלכתחלה אין סומכין על זריזותו.

והא דאמר ר"ז חדודה קודם לליבונה, משמע מלשון קודם, דמכל מקום הליבון פועל בסימנים אחר החידוד, וכן נמי משמע מדאמרינן בסמוך תא שמע דאמר רבי זירא וכו' אלמא חבטה קדים וקשיא לי דאם כן למה הכשיר ר"ז, דלמא אחר שחתך קצתו של וושט אתי הבלא של סכין ושורפן והוי ליה כנקב קודם גמרו וטרפה וכדאמרן. ואין סברא לומר דהכי קאמר חדודה גומר השחיטה קודם שיפעול בה ליבונה, דאם כן שוחט בסכין רעה טרפה והוי ל"ל ליבן סכין יפה ושחט בה. ואם תאמר דהכי קאמר חדודה קודם לחתוך עד שאין ביכולת הליבון לפעול בה כלל קודם זה, כענין מי הקדימני ואשלם (איוב מא, ג) שאין אחר בא אחריו, אכתי תקשי לן דהא לא משמע הכי, מדאמרינן לקמן תא שמע ליבן שפוד והכה בו נדון משום מכות אש, ופרקינן התם נמי דברזיה מיברז דהיינו חדוד, אלמא אף בחדוד אמרו דאתי הבלא בתריה ושריף, דהא נידון משום מכות אש. ויש לומר דודאי מתוך חידודו אין כח האש פועל בו לשעתו כלל, ומשום צדדין נמי ליכא, דהא בית השחיטה מרווח והכה בשפוד שהוא נדון משום מכות אש, לאו היינו משום אשו של חדוד דמתוך שהוא חד אין (כחו חם) [כח חום] חדודו קשה ואין בו כדי לשרוף, והתם משום צדדי השפוד הוא ששורפים סביבות המכה, לפי שאין כותלי המכה מרחיבין ככותלי בית השחיטה, והלכך כיון שאין שם כח הכאה שאין חבט לחדוד, אבל של צדדי השפוד שורפין, ומשום הכי נדון משום מכוה כן נראה לי.

ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. הוא הדין דהוה מצי למימר ואם חתך בו בשר אסור, שהרי הנאתו אסורה לו, אלא משום דתנא רישא מותר לשחוט דעדיף ליה לאשמועינן כחה דהיתירא, דכיון שהוא מקלקל מותר לשחוט בה לכתחלה תנא נמי סיפא אסור, ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי דקיימא לן כרבי אליעזר דאמר בע"ז (מט, א) גבי אשרה אפה בו את הפת יוליך הנאה לים המלח, ואפסיק הלכתא התם כוותיה.

והא דאמרינן מותר לשחוט בה מקלקל הוא. איכא דקשיא להו מיהא דגרסינן בפסחים (עג, א) שוחט חטאת בשבת בחוץ (לעזרה) [לעבודה זרה] מה תקן תקן להוציא מידי אבר מן החי. אלמא שוחט מתקן קרייא ליה. ויש לומר דהתם לענין שבת במלאכת מחשבת תליא מלתא, וכיון דאיכא תקון כל דהוא לגבי מלאכה שדרך האדם לחשוב עליה פעמים קרי ליה תקון וחייב. אבל לענין ע"ז דבהנאה תליא מלתא משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג, יח) כיון שהפסדו מרובה מהנאתו אין כאן מתקן ומרווח אלא קלקול ומפסיד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.