שו"ת הרשב"א/א/תריז

שו"ת הרשב"א ‏ א תריז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

תריז

שאלת הקדיש לעניי סרקסתא כרם וחמשה ושלשים זהובים על מנת שיקנו מהם קרקע ויחלקו את פירותיו על יד איש הקרוב אליו ממשפחתו בעצת הגבאים ושלשה אנשים עמו וקבלו הקהל בנדר לשי"ת שכל זמן שיקנו אותו קרקע שיעשו בה כפי מה שצוה המקדיש ושלא יעש הברחה בשום דבר מזה בשום זמן. אחר כך הקהל מאותם ל"ה זהובים קנו בית אחד סמוך לבתי שמעון ולאחר זמן פייס זה שמעון מן הקהל להחליף לו אותו קרקע באותו בית שהיה לו במקום ההוא וחזרו לו ועמד אחד מקרובי המקדיש ואמר אני מוסר מודעה שאני אנוס בזה הענין ואני אקיים בשכירות בית ההקדש בכל שנה ושנה עשרה זהובים ולא השגיחו בו הקהל. עכשיו עמד אותו מוסר המודעא ובא לבטל החליפין וטען שמעון כי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר החליפו לו והוציא שטר בעדים. על זה טען אותו קרוב כי לא היו שבעה טובי העיר. הודיעני הדין עם מי. גם הודיעני אם בנה שמעון אותו בית ונותן הדין שיתבטלו החליפין אם הוא כיורד ברשות או כיורד שלא ברשות.

תשובה הדברים עתיקין כשבאים בני העיר ושבעת טובי העיר למסור את ההקדש אשר בידם שיש בידם כח לשנותו למה שירצו וכאותה שאמרו ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו. ואמרינן נמי בערכין פרק קמא (ו:) ישראל שהתנדב נר או מנורה לב"ה אסור לשנותה. ואסיקנא דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר. ואם נשתקע שם בעליה ממנה אפילו לדבר רשות מותר. אבל הנדון שלפנינו אינו בכלל דברים אלו כמו שיתבאר.

ואקדים לך הקדמה כי שבעה טובי העיר המוזכרים בכל מקום אינם שבעה אנשי המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד, אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים סתם על עניני העיר והרי הן כאפטרופוסין עליהם, ואין צורך לפרנסין אלו אלא לדברים שיש להם קדושה כבית הכנסת ורחבה של עיר וכאותם המוזכרין במגלה (כה: וכ"ו) שאם מכרו הפרנסין במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא רשאין. ובתוספתא קורא אותם פרנסין דתניא התם (פ"ב ה"ז) רבי מנחם ברבי יוסי אומר בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את רחבה. אמר רבי יהודה בד"א בזמן שלא התנו עמהם פרנסי העיר אבל התנו עמהם פרנסי העיר רשאין לשנות לכל דבר שירצו. ואם תאמר אם פרנסים ידועים הם למה לי שבעה, בירושלמי שאלו אותו דגרסינן שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר בעיר ושאלו מה הן קיימין אם כשקבלו עליהם אפילו אחד ואם כשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא הן הן קיימין בסתם ופירוש ואם כשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו השבעה במכר זה אפילו אחד נמי ואם בשלא קבלו עליהם מה שיעשו בדבר זה אפילו היו כמה אין ממכרן מכר והעמידוה בסתם. כלומר כשהעמידו עליהם הציבור שבעה פרנסים סתם לפקח על עסקי הציבור לפיכך כשהן שבעה יש להם רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אף על פי שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש אבל פחות משבעה אין כחן שוה להיותם ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מן בני העיר זכר לדבר שבעה רואי פני המלך. מעתה מה שנחלקו אלו כנגד אלו אם היו טובים שבעה או בינוניים שבהם, מעתה איני רואה עיקר למחלוקתם שהנכבדים שבהם לבינוניים שוה כל זמן שלא נתנו להם הצבור רשות בפירוש בחליפין אלו שלא העמידו אותה פרנסים על הצבור. ומכל מקום להחליף קרקע בקרקע לצורך הדברים שצוה בהם המקדיש שאין הפרש בין שעשו הפרנסים במעמד בני העיר בין שעשו בני העיר יחד בלי שיעמידו הפרנסין שאין אלו משנין בדבר להוריד מן הקדושה הראשונה ואם יש במה שעשו מדעת הפרנסין כך יש קיום במה שעשו שלא מדעת הפרנסין וכמן שנתמנו שאמרנו. ועוד שהרי נתמנה עליו הגבאי וכבר עשו מדעת הגבאי שהיה ממונה עליו וכענין שאמרו בתוספתא הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשאין לשנותה משזכו בה הפרנסים אסור לשנותה אלא מדעתם אלמא מדעתם מותר.

אלא שמסופק עלי את הכל מפני שלא הכריזו וכל שב"ד מוכרין בקרקע של אחרים בקרקע של יתומים או של הקדש או של בעל חוב צריכין הכרזה. וב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כטועין בדבר משנה וחוזר, דשמא אם הכריזו היה אחד מעלה בדמים וכל שכן שאותו הקרוב מסר מודעא ורצה ליתן בו מאה דינרין בכל שנה ושנה משכירות וקרקע זה שהחליפוהו בו אינו שוה רק בשלשים דינרים לשנה. ואלו היה רשות ביד הצבור לשנות הקדש היה ממכרן מכר ואפילו בלא הכרזה, דלא גרע ממתנה שהרי הן יכולין לתת במתנה כאותן שאמר פרק בני העיר אבל כאן אין יכולין לשנותו, חדא שהרי מקדיש זה הקפיד וצוה שלא יעשו ממנו הברחה וכיון שכן אין הצבור יכולין ליתנו ומה לי כלו ומה לי מחציתו כל שלא הכריזו אנו רואים כאלו מוזלי במקצתה ואינן רשאין.

ועוד דכל הקדש כגון זה אין הצבור רשאין לשנותו משום גזל עניים אלא בקופה ותמחוי וכיוצא בזה שהגבאין גובין לפרנס העניים ליום או לימים כדי ספקו והותיר ואפילו לא הותיר אם יצטרכו ישובו עוד הגבאים ויגבו ליתן כדי ספקן. וה"ה לנר של בית הכנסת כשיש ספק לבית הכנסת חוץ מזה. אבל בזמן שאין הצבור מסתפקים עוד כי אם העניים לגמרי ואינם ממלאים חסרונם ועמד היחיד והקדיש לעניים ולהוסיף על הקצבה שנותנין להם הצבור אין ספק שאין רשאין הצבור לשנות הקדש זה לדברים אחרים שהרי גוזלים את העניים וזהו ששנינו בשקלים ( פ"ב מ"ה) מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני, מותר שבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי. ובזה כתבו רז"ל ולפיכך כל שלא דקדקו בשומתו ולא הכריזו חוזר כטועה בדבר משנה.

ומה ששאלת אם בנה בו זה שהחליפוה לו אם הוא כיורד ברשות או כיורד שלא ברשות. נראה לי שהציבור שהחליפו לו נשתעבדו לו לעשות ככל בעל קנין בקניינו וקבלו עליו אחריות כל עורר וטוען ושעבדו לו נכסיהן ולפיכך הגבאי והצבור שהחליפו וקבלו עליהם האחריות חייבין לו באחריות גמורה.

· מעבר לתחילת הדף