שו"ת הריב"ש/קנה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת הריב"שTriangleArrow-Left.png קנה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


בגאיה לנבון רבי שם טוב הלוי י"א

ידיד ואח הגיעתני אגרתך המעולפת ספירי' ודברים על אפניהם דבורים ועל מי שהורה שכונת הרמב"ם ז"ל במש"כ (פ' ז' מהלכו' נחלות) אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו כותים מסיחין לפי תומן אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם ע"כ. והורה שאין כונת הרמב"ם ז"ל אלא בעד מפי עד או מפי שפחה או בכותי מסיח לפי תומו שהוא עדות מדרבנן מחמת קולא לעגונות אבל בעד אחד כשר יורדין לנחלה על פיו מפני שהוא דבר העשוי להגלות ואינו מחמת קולא מדבריהם אלא מדין תורה והביא ראיה לזה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות גרושין) וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים בעדות אשה אפי' שפחה ועד מפי עד ומפי הכתב בלא דרישה וכו' עד כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות ע"כ. נראה שלא הוקשה לו כלום בעדות עד אחד ולזה לא הזכירו בכאן שהרי כתב למעלה (פי"ב מהלכות אלו) וז"ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות עכ"ל. ושעל מה שכתב בהלכות גרושין סמך במש"כ בהלכות נחלות ועדות ברורה שכתב שם כולל אף עדות עד אחד כיון שהוא נאמן מן התורה במילתא דעבידא לאגלויי שהרי אמרו ז"ל שעד אחד נאמן לומר קדשו ב"ד את החודש ואע"פ שאין בו טעם עגונות אלא מפני שהוא עשוי להגלות ואע"פ שבתיקון המועדות יש בו כרת כחמץ בפסח וענוי יום הכפורים ואם כן אין להחמיר בממון יותר משאר דיני תורה שהתורה לא חלקה בהם. והביא ראיה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' יבום) ואפילו עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זהו פלוני אחי פלוני וזו יבמתו וחולצין על פיהם וכן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור שזה דבר עשוי להגלות הוא וכו' ולכן יש לומר שלא מעט הרב בהלכות נחלות אלא שמיעה שמת כגון שיאמר עד א' שמעתי שמת פלוני דנאמן להתירה להנשא מפני עגונא ואינו נאמן לנחלה וכן מסיח לפי תומו ע"כ דברי המורה ההוא כפי מה שהבין מדברי הרמב"ם ז"ל במקומות הנזכרים:

ואתה אמרת שלפי דעתך אין עד אחד נאמן מן התורה בין בדבר העשוי להגלות בין בדבר שאין עשוי להגלות כדכתיב לא יקום עד אחד באיש וכו' זולתי בשני מקומות בסוטה אחר קנוי וסתירה בעדים אם בא עד אחד והעיד שנבעלה אינה שותה ואסורה על בעלה לעולם ויוצאה בלא כתובה ואפילו היה עד זה אחד מעדי סתירה שנאמר ועד אין בה והרי עד כמש"כ זה הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' סוטה) ואפי' אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעברה מדברי סופרים וקרוב נאמנים בעדות זה הואיל וקדם הקנוי והסתירה בעדים כשרים והתורה האמינה עד א' בטומאה הרי כלן כשרים לעדות טומאה כמו שבאר זה הר"ם ז"ל (בפרק הנזכר) וכן בעגלה ערופה עד אחד נאמן מן התורה שלא תטרף דכתיב לא נודע מי הכהו דדייקינן הא נודע לא היו עורפין ואפי' בעד א' או אשה או עבד או שפחה או פסול נודע מ"מ וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפי"ט מהל' רוצח ושמירת נפש) אבל בעדות אשה שמת בעלה אע"פ שהוא דבר העשוי להגלות אין עד אחד נאמן מן התורה אלא מדבריהם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש (פ"ה מהלכות עדות) וז"ל בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה שלא תשתה מי המרי' ובעגלה ערופה שלא תערף כמו שבארנו במקומם וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה וכו' הרי שבאר הרב ז"ל שאפילו בעדות מיתה שהוא דבר העשוי להגלות אינו נאמן מן התורה אלא מדבריהם ולא כמו שהבין המורה או המשיב ההוא:

עוד דקדקת על דבריו תחלה מ"ש שלא פירש הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכו' נחלות) איזו היא ראיה ברורה וכו' הנה כבר פירשה הרמב"ם ז"ל כמו שפירשוה חז"ל בכמה מקומות בתלמוד כי הראי' הברורה בין בדיני ממונות בין בד"נ בשני עדים כשרים בדרישה וחקירה או בעד אחד כשר לשבועה ואע"פ שהקלו חכמים בדרישה וחקירה בדיני ממונות משום נעילת דלת בפני לווין מ"מ שני עדים כשרים בעינן וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' עדות) וז"ל אין חותכין דין מן הדינין ע"פ עד אחד לא דיני נפשות ולא ד"מ שנאמר לא יקום עד אחד וכו' הרי הרמב"ם ז"ל סתם ואמר שעד אחד אינו קם אלא לשבועה מפי השמועה אבל להוציא ממון או להוריד נחלה על פיו אינו נאמן מן התורה ואע"פ שהאמינוהו רבנן לענין עגונא ובנדון שלפנינו כבר באר הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' נחלות) בפירוש שצריך שני עדים כשרים להוריד לנחלה ולא סגי בעד אחד וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו ואע"פ שאין משיאין את אשתו על פיהם לכתחלה הרי היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכו' וכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני אסור כרת אבל לענין אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ושאבד זכרו אח"כ ונשמע שמת הרי אילו נוחלין על פיהם וכו' הרי פירש כאן הרמב"ם ז"ל שעל פי שני עדים כשרים יורדין לנחלה ויורשין ולא סגי בעד אחד ואם כדברי זה המשיב למה לא סגי בעד אחד שהוא נאמן מן התורה לדבריו דהא עשוי להגלות הוא. גם מה שהביא ראיה ממש"כ הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות גרושין) אל יקשה בעיניך וכו' וכן בפרק י"ב בא עד אחד והעיד וכו' ודקדק מלשונות הרב ז"ל שטעם נאמנותו מדברי תורה אמרת שטעה בזה שכבר הוכחת למעלה מהגמרא ומדברי הרמב"ם ז"ל וכבר נשאו ונתנו בגמרא (בריש פרק האש' רבה) להעמיד שעד אחד יהיה נאמן מן התורה בעדות אשה ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ואפילו מסברא ומסקנא דשקלא וטריא דרבנן הקלו בתחלתה מתוך שהחמירו עליה בסופה דאיהי דייק' ומינסב' והקשו ולא להחמיר ולא להקל ותירצו משום עיגונא אקילו בה רבנן ולולי זה הטעם לא היו מקילין בעד אחד וזיל קרי בי רב הוא.

עוד אמרת כי מה שדקדק המשיב הזה מלשון הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות גרושין) אל יקשה בעיניך וכו' ולא הזכיר עד אחד אלא אותן האחרים שהאמינו חז"ל בעדות אשה ואמר שלא הקפידה תורה וכו' א"כ נראה שעד אחד מן התורה הוא נאמן אמרת שזה אינו דקדוק כי מה שלא הזכיר עד אחד לאו דוקא והזכיר האחרים והוא הדין לעד אחד דכולהו בחדא מחתא מחתינהו ומש"כ שלא הקפידה תורה הוא נתינת טעם למה שתקנו חכמים נראה לכאורה שבאו כנגד התורה בתקנתן כי התורה הצריכה שני עדים כשרים בכל דבר שבערוה והם האמינו מה שפסלה התורה ולזה אמר כי אחר שהוא דבר עשוי להגלות וגם דהיא דיוקא אין קפידה לתורה בתקנה זו ויוכלו חז"ל לתקנה כי הוא רחוק שיאמ' שקר וכבר נשמר הרמב"ם ז"ל שלא יטעו בדבריו ואמר בסוף המאמר ההוא זה לשונו כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפיד' תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד שקר ולפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד א' וכו' כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות.

עוד במה שהביא ראיה מקדוש החדש הקשית עליו איך עלה בדעתו לומר שהשלוחים היוצאים להודיע מתי קדשו ב"ד את החדש שהוא תקנת חכמים משעת קלקול הכותים שהוא נאמן מפני שעד א' נאמן מן התורה ולדבריו למה אין ב"ד מקדשין את החדש ע"פ עד אחד אחר שהוא דבר עשוי להגלות כההיא דר' יהושע אבל הטעם אינו אלא שהוא נאמן מדרבנן דלא עביד איניש דמשקר במידי דלית ליה הנאה מיניה דלא מרעי נפשיה להחזיק עצמו בכותי או במין.

עוד במה שהביא ראיה מלשון הר"ם ז"ל (פ"ד מהל' יבום) וז"ל אפילו עבד או שפחה או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זהו פלוני אחי פלוני וכו' וכן בשאר עדיות של תורה בין בעדות ממון בין לאסור שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהם כענין שבארנו בהלכו' גרושין ע"כ ותמהת עליו שהרי הר"ם ז"ל לא הזכיר עד אחד אלא עבד וקטן ואמר שהן נאמנין וכל שכן מעד אחד וכל זה מדרבנן ולא מן התורה כי אם באסורין ובמקום שכתב בפירוש. עוד תמהת על מקבלי עדות זה היאך קבלוהו כי אחר שלא ראהו ביבשה מת מושלך אלא שראהו מרחוק שצף על פני המים היאך ידע בודאי שהי' מת ואפילו קראו בקול גדול ולא ענהו איננה ראיה כי היה נבעת מן הים ולכן נראה לך מדרך האמת לפי דברי הר"ם ז"ל שאין יורדין היורשין לנחלה בעדות זה כלל עד שיהיו שם שני עדים כשרים שיעידו שטבע בפניהם ואבד זכרו ובקשת ממני להיישירך ולהורותך הדרך הישרה:

תשובה נראה לי ברור שהדין הוא כמו שאמרת שאין עד אחד נאמן בעדות אשה מן התורה אע"פ שהוא דבר העשוי להגלות אלא מדרבנן ומשום דאיהי דייקא ומתוך חומר שהחמירו עלי' בסופה כמו שמבואר בגמרא (בריש פ' האשה רבה) בבאור וכמ"ש אתה וכל היכא דליתיה לההוא טעמא כגון להוריד היורשין לנחלה לא מהימן לפי שאין נאמנותו מן התורה אלא מדרבנן עם טעם עגונא וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ' י' מהלכות נחלות) אין היורשין וכו' ובאר דבריו הרב בעל מגיד משנה וז"ל משנה בפ' האשה שלום שהאשה אע"פ שאומרת מת בעלי ומתירין אותה לינשא אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וה"ה לשאר הדינין שהאשה נשאת וכן מתבאר בסוגיא בהמפקיד כמו שהזכיר בפרק זה עכ"ל ונראה לי ראיה מבוארת לזה שאין יורדין לנחלה ע"פ עד א'[1] מדאמרי' בכתובו' בפ' שני דייני גזרות (קז.) דאפליגו התם רב ושמואל אי פוסקין מזונות לאשת איש אי לא ואמרי' ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו וכו' ואסקה רב פפא בששמעו בו שמת בעד אחד איהי דאי בעיא לאינסובי בעד אחד מינסבא מזוני נמי יהבינן לה בניו דאי בעו למיחת לנחלה בעד א' לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו הנה בכאן מבואר שאין יורדין לנחלה ע"פ עד א' ועדיין החולק מתעקש לומר שר"ל בעד אחד שאומר ששמע ואינו מעיד שראה ולא אמר כלום שאם כן מה לי עד אחד אפילו שנים שמעידין ע"פ השמיעה אינו כלום לענין נחלה. עוד יש לי ראיה שאין עד א' נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן ומטעמא דאיהי גופה דייקא מדתנן בהאשה רבה ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וכו. וקתני בסופה אליבא דר' שמעון ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ומפרש בגמרא מאי שלא ברשות שלא ברשות ב"ד אלא בעדים כלומר דאז אינה צריכה רשות ב"ד כיון שיש לה שני עדים ומשום הכי מותרת לחזור לבעלה משום דאניסה ורישא ברשות בית דין ובעד אחד ומשום הכי תצא מזה ומזה וכו' דחשבינן לה כמזידה דהוה לה למידק ובגמ' פסק רב הלכה כר' שמעון שנשאת בעדים מותרת לחזור לו ורב ששת אמר דלא פליגי רבנן עליה דר"ש בסופה דכולי עלמא היא ולא היה צריך רב למפסקה וגם רב פפא סבר למעבד בה עובדא מטעמא דמאי הוה לה למעבד ובין דקיי"ל הכי או לא מ"מ לדברי רב ורב ששת ורב פפא דס"ל דנשאת בעדים מותרת לחזור לו דחשבי' לה כאנוסה דלא הוה לה למידק אם איתא דעד אחד נמי נאמן מן התורה משום דהויא מילתא דעבידא לאיגלויי אמאי לא אמרינן נמי ברישא שנשאת ברשות ב"ד ובעד אחד שתהיה מותרת לחזור דהא אנוסה היא ולא הוה לה למידק דומיא דנשאת ע"פ עדים וכן למה היא צריכה לרשות ב"ד כיון שיש לה עד אחד שנאמן מן התורה אלא ודאי הדבר ברור שאין עד א' נאמן בעדות אשה אלא מדרבנן דאקילו בה משום דאיהו גופה דייקא מתוך חומר שבסופה ומשום עגונא והא דאיבעיא לן בפ' האשה רבה (צג:) בעד אחד ביבמה וכן בפרק האשה שלום (קטו.) בעד אחד במלחמה ובעד א' בקטטה ובכולהו אמרינן דאי טעמא דעד א' דמהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר ומהימן וא' טעמא משום דאיהי גופה דייקא ומנסבה הכא לא דייקא משום דזמני' דסניא ליה ולא מהימן דמשמע לכאורה דאי טעמא משום דעבידא לאיגלויי אע"ג דלא דייקא מהימן והרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו לקולא בעד אחד ביבמה אבל בעד א' במלחמה אמרו דצריך שיאמר קברתיו ואי לא ספיקא הוי ולכתחלה לא תנשא כבר בארו בתוס' המגלים לנו כל סתום דלעולם צריכין לטעמא דדייקא וכולהו נשי דייקי אלא דהני נשי דאיבעיא לן בהו לא דייקי טובא כמו שאר הנשים ובנאמנות עד א' סמכי רבנן אתרי טעמי אמילתא דעבידא לאיגלויי ולטעמא דדייקא ומיבעיא לן אי מלתא דעבידא לאיגלויי הוי עיקר טעמא סגי לן דיוקא זוטא דהני נשי ואי עיקר טעמא הוי משום דדייקא בעינן דיוקא רבה ולא סגי לן דיוקא זוטא דהני נשי ולכולי עלמא בכל ענין אצטריכינן לטעמא דדייקא כדאיתא בכולא תלמודא. ועתה יש לנו לבאר לשונות הרמב"ם ז"ל כי היכי דלא נתלי ברב ז"ל בוקי סריקי ולא יהיו דבריו סותרין זה את זה ונאמר כי מ"ש בפ' י"ב וכן אם בא אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות כו' סמך על הבבא שלמעלה בסמוך שכתב שהאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסר על זה ועל זה וכו' בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולטעון טענה וכו' ולזה כתב אח"כ מיד וכן אם בא וכו' כלומר מן הטעם הנזכר שהיא לא תקלקל עצמה והזכיר ג"כ טעמא דעשוי להגלות מפני שהוא סובר דעד א' נאמן ביבמה מטעם זה העקרי עם מעט דיוק האשה וכן במלחמה ובמים כל שאומר קברתיו שאין לחוש דאמר בדדמי הא לאו הכי חוששין גם לעד דאמר בדדמי אע"פ שעשוי להגלות אינו נאמן כי אם מדרבנן. ומ"ש בסוף הל' גרושין אל יקשה בעיניך כשהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה אפי' שפחה וכו' ולא הזכיר בזה עד אחד לא מפני שיהיה סובר הרב ז"ל שע"א יהי' נאמן בעדות אשה מן התורה שהרי הוא עצמו ז"ל כתב (בפ"ה מה' עדות) בפירוש שהוא מדבריהם אלא שבכאן דבר הרב כנגד המקשה שיקשה בעיניו מעדות אשה ושפחה והאחרים אבל מעד אחד כשר לא יקשה לו אם הוא נאמן בזה כמו שהוא נאמן בחתיכה ספק חלב ספק שומן אע"פ שהוא דבר שיש בו כרת כמו שרצו לומר בגמרא מסברא שנאמנות עד א' הוא מן התורה מטעם זה כמו בשאר אסורין אלא שדחו טעם זה משום דהכא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון וכולי עלמא לא ידעי הך ג"ש שיקשה להם זה אבל משפחה ועבד והאחרים יקשה להם י' ומה שאמר בלשונו שלא הקפידה תורה וכו' על תקנת חכמים קורא תורה כמ"ש בגמ' (שם קיז:) על מתניתין דעד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא שהקשו שם פשיטא אין דבריו של אחד במקום שנים ואוקמוה בפסולי עדות וכרבי נחמיה דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דיעות וכו' והכא פסולי עדות אינן נאמנין מן התורה לכ"ע וקאמר כל מקום שהאמינה תורה כי תקנת חכמים תורה היא ואף מנהגן של ישראל תורה היא והרב עצמו ז"ל כתב (פ' א' מהלכות ממרים) וז"ל הרי הוא אומר ע"פ התורה אשר יורוך אלו הגזרות והמנהגות שהורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם עכ"ל ובסוף דבריו באר ז"ל לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי השפחה ומפי הכתב ובלא דרישה ובלא חקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות ועד אחד מאן דכר שמיה אם לא שהכל הוא קולא מפני עגונות. והרא"ש ז"ל כתב בפירוש בתוס' יבמות פ' האשה שלום דעד אחד בסוטה ובעגלה ערופה נאמן מן התורה ובעדות אשה נאמן מדרבנן ומשום דהתם נאמן מן התורה ס"ל לעולא דעד א' אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אפילו באו בבת אחת אינה שותה כדאיתא בסוטה פ' מי שקינא לה (לא:) וכן נמי בעגלה ערופה דכיון שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים אבל בעדות אשה דהוי דרבנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אם באו בבת אחת מצי מכחיש לה אלא שאם בא ראשון האומר מת והתירוה על פיו לא תצא מהיתרה הראשון. ומה שהביא החולק ראיה שעד אחד נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות ממה שעד אחד נאמן להעיד שקדשו בית דין את החדש לפי שהוא עשוי להגלות אפילו בתקון המועדות שיש בו כרת כחמץ בפסח וענוי יום הכפורים ואי אפשר להחמיר יותר בממון. זו אינה ראיה של כלום דהתם הוי כשאר אסורין שעד אחד נאמן מן התורה אפי' בדבר שיש בו כרת כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן אבל בממון בעינן שני עדים ואע"ג דבקדוש החדש בעינן שנים כמו בממון משום דמשפט כתיב ביה כי חק לישראל הוא וגו' כדאיתא בר"ה פרק אם אינן מכירין (כב:) היינו בעדות ראית הלבנה אבל מאחר שאמרו בית דין מקודש כבר נגמר הדין דקבלת עדות העדים הוי תחילת דין ואמירת בית דין מקודש הוי גמר דין כדאיתא בפרק ראוהו ב"ד (כה:) והודעה לגולה שקדשו בית דין את החדש הוי ליה כשאר אסורים שעד אחד נאמן ולא היינו צריכין לטעם עשוי להגלות אלא מפני שחכמים תקנו שלוחים מפני קלקול הכותים וגם שבזה תקון המועדות היה אפשר לומר שנאמין שליח ב"ד ולא נאמין עד אחר ולזה אמרו שא"צ לזה אלא כל א' נאמן כיון שהוא דבר העשוי להגלות. ולדברי החולק הזה שמביא ראיה מכאן לדבר שבממון שעד אחד נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות א"כ מה נסתפק לבעל הגמ' באותן הג' בעיות בעד אחד ביבמה ובקטטה ובמלחמה והלא לא שאלנו טעם בריש פרק האשה רבה לנאמנות עד אחד בעדות אשה אלא משום שאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן דבר דבר מממון דאי לא הוה ליה כשאר אסורין וא"כ אם בממון הוא נאמן מן התורה בדבר העשוי להגלות כ"ש בעדות אשה דילפינן מממון ועוד דאית ביה חומרא בסופה ואיכא משום עגונא אף אם נאמר דהיא לא דייקא. אלא שהדבר ברור שאין זה מן התורה אלא שחכמים האמינוהו בעדות אשה מתרי טעמי מפני שעשוי להגלות ומפני דיוק האשה משום חומר שבסופה ולזה שאלו בגמרא באותן השלש בעיות איזה טעם הוא עקרי כמו שפירשתי למעלה בשם התוספת:

עוד הביא ראיה החולק ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' יבום) וז"ל אפילו עבד או שפחה או אשה או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זהו פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהם וכן בשאר עדיות של תורה בין בעדות ממון בין לאסור שזה דבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהם כענין שבארנו בהלכות גרושין ע"כ. הרי שהרב ז"ל לא חלק בין ממון. לשאר אסורין בנאמנות עד אחד העשוי להגלות כגון זה אחיו של פלוני או פלוני מת שאם הוא חי יבא היום או למחר עכ"ל. ואני אומר נראה שהחולק הזה לוקח בגדר א' כל מקום שנאמר בו מילתא דעבידא לאיגלויי וממון ואסור שוין בו ולדבריו אפילו אשה ושפחה וקטן נאמנין אפילו לענין ממון לומר מת פלוני כמו שנאמנין לומר זה אחיו של זה וזה טעות מפורסם שהרי שנינו בפרק האשה שלום (קיז.) שאין האחין נכנסים לנחלה על פיה ועוד שאם הי' זה אמת למה הוצרכו חכמים להחמיר עליה בסופה כדי שיקלו בתחלתה ולא תהיה עגונה והלא בלא חומרא מן הדין הכל נאמנין להעידה כמו שנאמנין בממון מפני שעשוי להגלות דהא דבר שבערוה מממון ילפינן בג"ש. אלא כי מעיינת בהך מילתא שפיר תמצא שאין כל מילתא דעבידא לאיגלויי בגדר אחד יש דבר שאמרו בו מילתא דעביד' לאיגלויי שהוא דבר מפורסם לכל ועתיד ליגלות בודאי בקרוב כההיא דקדשו בית דין את החדש (ר"ה כב:) וכן שטרא פרסאה דמקרינן ליה לשני עובדי כוכבים זה שלא בפני זה ומגבינן ביה מבני חרי (גיטין יט: ע"ש) לפי שזה דבר שלא ישקרו בו מפני שרבים יודעים הלשון ההוא ובידינו לחקור עליו וכן בבדיקת סימני נערה שנבדקת ע"פ נשים לפי שאפשר לבדוק על ידי נשים אחרות וגם דלא אפשר על ידי אנשים שיסתכלו בערוה וכן זה אחיו של פלוני וזה יבמתו שדבר זה כבר ידעו בו רבים ונוכל לחקור הדבר מיד כי אם אחיו הוא כבר הוא מוחזק כן בעיר. ויש דבר שאמרו בו ג"כ מלתא דעבידא לאיגלויי ואינו בגדר זה שאינו דבר מפורסם ואין בידינו לגלותו וגם אינו ודאי שיגלה אלא שאפשר שיגלה באיזה זמן כגון מת פלוני שהרי אף אם הוא חי אפשר שלא יבא לעולם כי ירחיק נדוד לקצה הארץ ולא יודע אם הוא חי אם לא אלא שאם הוא חי ויבא לא יהיה טענה למי שהעיד עליו שמת וכמו זה אינו נאמן מן הדין אלא מדרבנן בצרוף טעם דיוק האשה ולא אמר בזה הרמב"ם ז"ל שיהיה נאמן בעדות ממון אלא בזה אחיו של פלוני ודומה לו שהוא דבר מפורסם ובידנו לגלותו מיד. ומה שאמר כמו שבארנו בהלכות גרושין ר"ל שבאר שם שעד אחד נאמן ביבמה מטעם עשוי להגלות כי שם לא הזכיר ממון. ועוד יש מקום שהזכירו מילתא דעביד' לאיגלויי שאינו בגדר אלו שאינו דבר מפורסם אלא שידענו שהיו עדים בדבר ואם נחקור אותם אפשר שיזכרו ויעידו ובזה אין עד א' נאמן משום מילתא דעבידא לאיגלויי אלא שאין ב"ד נזקקין להוציא ממון מן המוחזק בו והיינו ההיא דפרק המקבל (ק"י.) ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא לוה אמר שתים ומלוה אומר שלש קדים מלוה ואכל פרי דשתא תליתא ופסקינן התם הלכתא כרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדים ומקשינן והאמר מר הלכתא קרקע בחזקת בעליה עומדת ומתרצינן כיון דמילתא דעבידא לאיגלויי היא רוצה לומר בעדי השטר אטרוחי בי דינא לא מטרחינן לא שאם יבאעד אחד שלא מעידי השטר ויעיד שהוא שתים או שלש שיהיה נאמן מפני שהוא עשוי להגלות בעדי השטר שהרי קראו זה מילתא דעבידא לאיגלויי אלא לומר שאע"פ שמן הדין הקרקע בחזקת בעליה והיה ראוי להוציא מן המלוה הפירות של שנה שלישית שאכל בספק אפי' הכי כיון שהספק הזה אפשר להתברר עם עדי השטר לא מטרחינן בי דינא להוציא הפירות מחזקת אוכליהם. הרי שאין כל המקומות שקראו חכמים מילתא דעבידא לאיגלויי שוין ובגדר אחד. ואשר תמהת על מקבלי עדות עד זה איך קבלוהו כי אחר שלא ראהו ביבשה מת מושלך אלא שראוהו מרחוק שצף על פני המים היאך ידע בודאי שהיה מת אמת אתה אומר כי לא חקרוהו כראוי אלא שהם קבלו עדותו בפני אנברם גבאי בעל אם היתום הבא לירש ובושו ממנו וכי ראו ששניהם היו בספון ושהעד בא והאחר לא בא הקילו בקבלת העדות דאמרי בדדמי וכבר דברתי אליהם ועמהם אתוכח על זה גם העד חקרתי ביני לבינו אחר שראיתי טופס העדות ושאלתי לו איך היה זה המעשה ואמר שהישמעאלים שהיו בספון הפילו עצמם בים מאימת הכותים הרודפים וגם אותו העני עשה כהם והוא העד נשאר בספון ובא רוח והשליך הספון קרוב להר ויצא ממנו ועלה בהר ומשם השקיף לראות בים וראה זה יורד תחת המים ועולה וכן פעמים ואחר זה ראהו מושכב על פניו בים בלי פרכוס ולזה נראה לו שמת בודאי אמרתי לו אם היה מת היה לו לשקוע בים ואתה לא ראית אותו בפניו וגם שהיית מרחוק ולא עמדת להמתין לדעה מה יעשה לו אלא שברחת לנפשך ואם נדמה לך שמת היה לך לומר בעדותך שאתה חושב שהיה מת ולא להעיד בברי שמת כל אלה הדברים היו לי עמו ולא היה לו פה להשיב:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


  1. רמ"א ח"מ סי' רפ"ד ס"א: