מנחת חינוך/שכט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא נקצור כו'. שכ"ט שלא נאסוף כו'. שני מצות אלו א' הם ומבוארים בר"מ פ"ד מהלכות שמיטה ויובל וכ"ה הדינים. כל תבואה שגדלה בשביעית הן שנזרע בשביעית באיסור או מה שגדל מן הזרע שנפל קודם שביעית בין העשבים וירקות שעלו מאליהן מותר לאכלם מן התורה רק הם בקדושת שביעית כמו שיבואר אח"כ דיני קדושתם שפירות שביעית נאכלים וכן פירות האילנות מותר לאכלם מן התורה בקדושת שביעית ואפילו עבר ולא הפקיר הפירות והם משומרים מותר לאכלן רק לא נקצור התבואה כדרך הקוצרים בכל שנה ואם קצר כדרכו כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי כו' לוקין אלא לקצור מעט ולחבוט ולאכול ואפילו הפקירם מכל מקום אסור לקצור כדרך הקוצרים ע' תוס' יבמות דף קכ"ב ד"ה של ותוס' מנחות פ"ד ותוספות ב"מ נ"ח וכן תראה דעת הר"מ והרהמ"ח דעל הלאו הזה עוברים בכ"ע אם קצר כדרך הקוצרים. והרהמ"ח סובר בפירוש אם עבר על העשה ולא הפקיר אין הפירות נאסרים בכך כשיטת רש"י ביבמות אך דעת ר"ת ביבמות ובמנחות דמשומר נאסרים התבואה והפירות וע' סוכה ל"ט בתוס' ולדעת ר"ת הפירוש בברייתא דת"כ אין אתה בוצר מן המשומר אבל אתה בוצר מן המופקר היינו מן המשומר אסור לקצור אפילו ע"י שינוי ומן המופקר מותר לקצור ע"י שינוי עי' תוס' יבמות שם ותוספות ר"ה דף ט' ד"ה יקצור ולדעת הראשונים היאך יפרנסו ד' הברייתא דת"כ דמה חילוק יש בין משומר או מופקר לענין בצירה וקצירה דע"י שינוי מותר בשניהם ושלא ע"י שינוי ספיח כו' לא תקצור להיות מחזיק בהם אסור בשניהם. והנה רש"י עה"ת כתב את כו' לא תבצור אותם אי אתה קוצר אלא מן המופקר נראה דמן המשומר אסור בכ"ע ומן המופקר שרי בכ"ע ובאמת זה מבואר להדיא בת"כ דלא תקצור כדרך כל הקוצרין כו' והיאך יפרנס ברייתא זו. והר"ש פ"ח דשביעית משנה ו' מביא ברייתא זו דת"כ דלא תקצור כדרך הקוצרים וכתב כ"ז מיירי במשומר אבל במופקר שרי בכ"ע ומביא שני הברייתות אם כן ניחא דמן השמור אתה בוצר כדרך הבוצרים כו' ומן המופקר אתה קוצר בכ"ע ואפשר דגם דעת הר"ם והרהמ"ח ג"כ כהר"ש ואסור בלא שינוי דוקא מן המשומר אבל מן המופקר שרי בכ"ע. והנה מלאכות אלו דוקא קצירה ובצירה אסור מן התורה אבל התולדות אין אסורים מן התורה כמבואר במ"ק ובר"מ פ"א ומבואר בר"מ פ"ח דשבת דתולש תולדה דקצירה היא ותולש היינו ביד אם כן כאן אפילו דברים שדרכן לתלוש מכל מקום פטור בתולש דלא אסרה התורה התולדות ועיין ר"מ פ"ב מהמ"ע גבי מ"ע דכתיב קציר דוקא קצירה ולא קיטוף וע' חולין קל"ז דבמידי דאורחי' מודה ר"י דרבי' קרא ע"ש אבל כאן דבפירוש מבואר דתולדות לא אסור וגם כתיב ל' קצירה אם כן תולש אין אסור מן התורה אפילו כאורחי' וע' פסחים י"א לענין קיטוף קודם העומר ובעזה"י יתבאר שם. וכאן נראה כמ"ש דקיטוף אין אסור מה"ת. והנה הבאתי לעיל לשון הר"מ דאפילו שאר אבות שלא נתפרשו כאן מותרים מן התורה ומבואר בשבת פ' כלל גדול ובר"מ פ"ז מה' שבת הבוצר ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים כולם מלאכה א' הם וע' רש"י דבתמרים נקרא גודר ובזיתים מוסק כו'. נ"פ דכאן חייבים על הגודר ומוסק ודומי' דהם בכלל בוצר לגמרי דבשלמא לעיל נוכל לומר דוקא זמירה אסרה תורה ולא נוטע דזמירה שייך הן בכרם והן בכל האילנות והתורה אסרה עבודת הכרם ומרבינן בת"כ גם שאר אילנות כמבואר בר"מ כאן ובהרהמ"ח אם כן דוקא הנהו מלאכות אסרה תורה בפרי ובאילנות אבל שאר מלאכות כגון נוטע ודומי' לא אסרה תורה אבל כאן אם נאמר דוקא בצירה ובצירה הוא בענבים אם כן לא משכחת לה בשאר אילנות לאו זה דלא מקרי בצירה כלל ובאמת מרבינן שאר אילנות ג"כ א"ו דגודר ומוסק וכדומה הם בצירה ממש ואין ביניהם רק חילוק שמות אף דבשבת אמרינן הזורע והזומר והנוטע כו' כולם מלאכה א' הם ואח"ז מבואר דהבוצר והגודר כו' מלאכה א' הם מכל מקום יש חילוק ביניהם דזומר ונוטע כו' מכל מקום קצת חילוק יש בין הפעולות אבל בוצר וגודר כו' אין חילוק כלל בין הפעולות רק חילוק השם כנ"פ דחייב כאן על כל אילנות כמבואר בת"כ ובר"מ ע"כ הוא אחד לגמרי עם הבצירה וז"פ.
והנה הדברים המבוארים כאן ובמס' שביעית שאסור לעשות אין דורכים ענבים בגת כו' ואין עושין זתים בבתי הבד כו' כל הנהו הם מדרבנן כדי לשנות אבל מן התורה אין איסור כלל רק הקציר' והבציר' כמבואר וז"פ במס' שביעית ואין להאריך. ולשון הר"מ והרהמ"ח ואם קצר כדרך הקוצרים כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר כו' ולכאורה כיון דהאיסור רק הקצירה והעמדת כרי ודישה אין אסור מן התורה כלל היאך תלוי הקצירה בהעמדת כרי בקצר כל השדה סגי וצ"ל דהתורה אסרה כדרך הקוצרים וקים להו לחז"ל דרך הקוצרים הוא בכך להעמיד כרי כו' ובל"ז לא הוי כדרך הקוצרים. וכן מ"ש הר"מ והרהמ"ח שלא נאסוף פירות האילן כמו בכל השנה אין האיסור מן התורה על האוסף כי רק בצירה אסרה תורה כמו שסיימו ואם בצר כו' אלא הבצירה הוא כדרך הבוצרים אם אוסף אח"כ כמו בכל שנה ואם לאו לא הוי הבצירה כדרך הבוצרים וכ"ז פשוט. והנה הלאוין דלעיל זריעה וזמירה אינו אסור אלא בשנת השמטה עצמה וקודם או לאחריו מותר או חרישה בזמן המקדש קודם כמ"ש לעיל ולאוין אלו אינם בשנת השמטה דוקא אלא תלוי בגדולי שביעית מה שגדל קודם שביעית כ"א למי מה שיתבאר שיעורו מותר לקצור אף בשביעית ומה שגדל בשביעית אף לאחר שביעית אסור לקצור ולבצור ונוהג בו הלאוין הללו. וע' כאן פ"ד בר"מ שיש מינים כגון תבואה וקטניות שהולכין אחר עונת המעשרות אם הגיעו לעונת המעשרות בששית הרי הוא כפירות ששית אף שאוסף אותם בשביעית וכן להיפוך אם הגיעו לעונת המעשרות בשביעית הם כפירות שביעית לכ"ד אף בשמינית ויש מינים שהולכין בהם אחר גמר פירי באיזה שנה שנגמרו הפירות ויש שהולכים בתר לקיטה והשנה מתחדשת בא' בתשרי לכל הדברים הנ"ל ואפילו באילנות דהולכים בתר חנטה השנה שלהם א' בתשרי ולא ט"ו בשבט כן נראה כאן מדברי הר"מ וכ"כ בספ"י בר"ה דדעת הר"מ כן. ועיין בס' נדפס מחדש פאת השלחן פ' כ"ב השיג שם על השל"ה שכתב דבאילן לענין שביעית ר"ה שלו ט"ו בשבט ומביא ד' פ"י הנ"ל ועוד ראיות דלענין שביעית ר"ה שלו תשרי ע"ש ולהאריך בענינים אלו צריך חיבור מיוחד ועיין בסוגיא דר"ה ובתוס' שם ובר"מ כאן הדינים באריכות. והנה מן התורה כל מה שגדל בשביעית כ"א כדינו מותרים באכילה בקדושת שביעית. אבל חכמינו זכרונם לברכה אסרו הרבה דברים באכילה. ואסרו כל הספיחים באכילה והטעם מפני עוברי עבירה שלא יזרעו בשביעית ויאמרו שהם ספיחים לפיכך אסרו הספיחים ויש מיני ספיחים שלא גזרו עליהם ונאכלים בקדושת שביעית. וכן פירות האילנות נאכלים בקדושת שביעית ע' הכל בר"מ איזה דברים שאסרו ואיזה דברים שנאכלים וזהו כרבנן דפליגי על ר"ע וס"ל דספיחים מותרים מן התורה רק מדרבנן אסורים וכ"ה דעת הרהמ"ח כמ"ש כאן ועיין בשער המלך פלפל בדבר למה פסק הר"מ כרבנן דר"ע ולא פסק כר"ע ורבנן דר"ש דסוברים דספיחים אסורים מן התורה ע"ש ואין להאריך ויש כמה דינים בספיחים ואם אבא לכתוב כל דיני דרבנן צריך אריכות ואין כאן מקומו. וע' פסחים פ' מקום שנהגו וקדושין דף ב'.
ומאי זה קדושת שביעית עיין ר"מ כאן פ"ה ופ"ו באריכות דלאכלה א"ר ולא לסחורה ודיני סחורה ע"ש באריכות. ופ"ש ניתנו לאכילה ולשתיה ולהדלקה ולסיכה ולצביעה ולא יאכל רק דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות וכן סיכה ושאר דברים ואסור לשנות הפירות מברייתם דבר שדרכו לאכול חי אין אוכלים מבושל כו' ואין מאכילין מאכל אדם לבהמה וגם לאכלה ולא לרפואה וגם אסור להפסיד פירות שביעית ולא יקוץ אילנות שיש בהם פירות מחמת הפסד ואם מכר פ"ש הפירות נשארו בקדושתם וגם החליפים נתפסים דנוהג בהם קדושת שביעית. אך אם מכר החליפים נתפס החליפי חליפין והחליפין נתחללו הכלל פרי הראשון והאחרון הם בקדושתם ע' דינים הנ"ל באריכות בר"מ וכל הדברים הנ"ל נפקא לן מן לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד והם לאוין הבא מכלל עשה וע' מ"ש לעיל פ' משפטים דנשים ג"כ מוזהרים ע"ז ולא הוי מ"ע שהזמן גמרא ע"ש. ופ"ש הם לעולם בקדושתם אף לאחר שביעית כמ"ש לעיל ופ"ש אף שכ"א מחויב להפקיר שדהו וכ"א לוקט מן ההפקר מכל מקום מה שלוקט זוכה מן ההפקר והם שלו לגמרי והמקדש בפ"ש מקודשת אף דלכתחלה לא דה"ל כסחורה אבל בדיעבד מקודשת כי הממון שלו ע' בקדושין ובר"מ פ"ה מה' אישות דהמקדש בפ"ש מקודשת. וז"פ דלאחר שלקט הרי הם שלו לגמרי וז"פ. ויש עוד דין בשביעית היינו הביעור ויש בזה שיטות מהו הביעור ודעת הר"מ פ"ז כאן כך הוא דאין אוכלים ממין שלקח לו לביתו רק כ"ז שאותו המין מצוי בשדה שנא' ולבהמתך ולחי' כ"ז שחיה אוכלת מה שבשדה אתה אוכל מה שבבית כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וכיצד הוא הביעור אוכל ומחלק לשכניו מזון ג' סעודות לכל א' ואם אין לו אוכלים שורף באש או משליך הפירות לים המלח והפירות הללו אסורים באכילה לכ"א רק שורפו או משליך לים. וכ"ה דעת רש"י דמשליך הפירות במקום דריסת רגלי בהמות וחיות. אך דעת הרמב"ן והרבה גדולי הראשונים דאין הפירות נשרפים ולא נשלכין לאיבוד רק בשעת הביעור מחלק לשכניו כנ"ל. ואם אין לו אוכלים יפקיר הפירות שיש לו וחוזר ומכניסן ואוכלם הכלל הביעור הוא ההפקר ורשאי לאכול הפירות אך אם עבר ולא הפקירם נאסרו הפירות וזה מד"ס ודעת הראב"ד דשני מיני ביעור הם דאם כלו פירות העיר ותחומיה מוציא ומפקירן ואם כלו מן כל הארץ הביעור הוא בשריפה או לים המלח עיין בדבריהם באריכות. והביעור נראה מדברי הר"מ דהוא מן התורה מדרשא ולבהמתך כו' והרמב"ן עה"ת כתב דנ"ל שכל הביעור הוא מד"ס והדרש היא אסמכתא. ועיין הדינים בר"מ כי אין כאן מקומו להאריך. ויש מינים שקדושת שביעית נוהגת בהם ואין להם ביעור עיין הכל בר"מ ובר"ש בשביעית ובכמה סוגיות בש"ס. והנה דינים אלו של שמטה וגם מה שמבואר בפ' משפטים כ' הרהמ"ח דנוהג בא"י בזמן הבית ובזמן שישראל שם וכן כ' לעיל מבואר דעתו דשמטת קרקעות לענין עבודה וקדושת שביעית תליא ג"כ ביובל ובזמן שבטלו היובלות קודם חורבן ב"ר או על כל פנים בחורבן ב"ר ועדיין אינו נוהג יובלות כי לא היו כל ישראל כמבואר כ"פ בח"ז אף על פי שקדושה שניה של עזרא לא בטלה מכל מקום כיון דלא הי' יובל אין שמיטה נוהג מן התורה כלל. והר"מ כאן פ"ד הכ"ה כתב דשביעית נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ודעת הכסף משנה בדעת רבינו הר"מ דסובר דהוא מן התורה רק שמטת כספים תלוי ביובל ובמ"ל הקשה ע"ד. ועיין בסוגיא דגיטין ובערכין:
והנה ד"ז אם שמטת קרקעות נוהג היום מן התורה או אפילו בזמן ב"ש הוא מחלוקת בין הראשונים ועיין בבעה"ת שער מ"ו באורך ובפאת השלחן פכ"ג סקכ"ג האריך ומביא ראיות דגם דעת הר"מ דתלוי ביובל ושמט' בזה"ז אינו אלא דרבנן ודעת הרהמ"ח דאינו אלא דרבנן כמ"ש ועיין בס' הנ"ל מביא ראיה מלשון הר"מ ספ"ו מה' בית הבחירה שכתב דחייב בשביעית ומעשרות כדרך שביארנו בה' תרומה ושם ביאר שתו"מ אינו אלא מדרבנן בזה"ז וצ"ע. והנה במנין שנת השמטה היא פלוגתא בר"ה ובערכין דרבנן סוברים דמונין ז' שמיטות ואח"כ שנת החמשים הוא יובל ושנת היובל אינו מתחשב למנין השמטות אלא השנה שאחר היובל היא שנה ראשונה לשמטה ור"י סובר דשנת היובל מתחשב גם כן והיא שנה הראשונה לשמטה הבאה ופוסק הר"מ כרבנן פ"י כאן והתוספות בע"ז דף ט' ע"ב מביאין דברי ר"ב דפוסק כר"י דשנת חמשים עולה למנין לכאן ולכאן ע"ש. והנה בזמן שהי' יובל נוהג מן התורה שייך וודאי פלוגתא זו. אך אמרינן דשביעית בזמן הזה מן התורה ויובלות בטלו בחורבן ב"ר עיין ר"מ כאן לחשבון הראשון שמביא מונין תמיד היובלות למנין השמטות אף שהרבה סוברים דסובר שמטה בזה"ז מן התורה ויובלות בטלו מכל מקום מונין יובלות ע"כ דגזרת הכתוב כ"ה דשנת החמשים נמנה תמיד אף שאינו נוהג קדושת יובל מכל מקום מונין לעצמה ואין נמנה בכלל השמטות אם כן מן השמטה שלפני היובל עד השמטה הבאה יש שנה יתירה מכל השמטות ועיין ר"מ מביא דברי הגאונים בחשבון השמטות וע' כ"מ באריכות והם סוברים דבזמן ב"ר שהיה היובל נוהג מן התורה היו מונים היובלים לעצמם ולא היה עולה למנין השמטות כרבנן דר"י אבל מעת שפסק קדושת היובלות שנת היובל עולה לחשבון השמטות כיון דאינו נוהג קדושת יובל היא ככל השנים ועולה לחשבון השמטות ועיין בע"ז ובערכין ובאחרונים. ובהיותי בזה ראיתי בספר פאת השלחן סי' כ"ג סקל"א מביא בשם המהרי"ט דמותר להשכיר שדהו לעכו"ם בשביעית בהבלעה וכבר כתבתי כאן ולעיל פ' שופטים דמבואר להדיא במס' ע"ז ט"ו ע"ב כשם שאנו מצווין על שביתת בהמתנו בשבת כמו כן אנחנו מצווים על שביתת ארצינו בשמטה אם כן בוודאי אסור להשכיר לו שדה כמו שאסור להשכיר בהמתו בשבת כנ"פ ואמת. ואם עכו"ם קנה קרקע בארץ ישראל אי נוהג שביעית בפירותיו וכן אם ישראל מותר לעבוד לו עיין ר"מ כאן פ"ד הכ"ט ועיין מהרי"ט סי' מ"ב וסי' מ"ג בח"א הרב ב"י ס"ל דאין שמטה נוהג בעכו"ם שקנה קרקע דיש קנין לעכו"ם כ"ז שלא חזר הישראל ולקחה וגם כתיב והיתה שבת הארץ לכם למעוטי עכו"ם. ובמהרי"ט האריך ודעתו ודעת אביו המבי"ט דנוהג שביעית בשדה עכו"ם ע"ש באריכות וביו"ד של"א מבוארים שני הדיעות ובפאת השלחן כאן סי' כ"ג סקכ"ט ה"ר הרבה ומכריע כדברי מרן הב"י דאינו נוהג שביעית. והנה אם נאמר דיש עכו"ם פטור אפשר של הקדש נמי פטור דלכם למעוטי עכו"ם והקדש עיין פסחים ד"ה בתוס' וגם כתיב כ"פ שדך כו' משמע למעוטי עכו"ם והקדש. וכ"כ התוס' מנחות פ"ד לחד תי' וז"ל א"נ קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש ומה"ט שריא קצירה. ובמ"ל כאן פ"א מביא תוספתא וירושלמי דעל הקדש חל קדושת שביעית מקרא ושבתה ע"ש וצ"ע על התוס' מנחות שלא הביאו התוספתא והירושלמי. ואפשר לומר דגם שדה של הפקר אינו חייב בשביעית מחמת מיעוט הזה כמו חמץ ועיין פ' ראשית הגז לענין שותפות וצ"ע. ויש לספק לשיטה זו דיש קנין לעכו"ם בא"י. אך אם חזר העכו"ם ומכרה לישראל לא הוי כיבוש יחיד עיין ר"מ התו"מ ובאחרונים הנ"ל אם לא חזר הישראל ולקחה רק (ומכרה) [שכרה] מהעכו"ם אפשר מכל מקום הוי של עכו"ם ופטורים הפירות אף שהם של ישראל משביעית דלאו דידיה הוא ואפשר שכירות קניא לחומרא והדברים עתיקין בספרי אחרונים וער"מ פ"א מה' תרומות כתב דאין קנין לעכו"ם בא"י ובסוריא יש קנין ובפאת השלחן מביא ירושלמי דבדרבנן יש קנין אם כן בזה"ז לדעת הפוסקים דהוא רק מדרבנן יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי שביעית עמ"ש במצות תרומות ומעשרות מענינים אלו.
ומצות אלו נוהג בכל אישי ישראל כמ"ש ובאיזה דברים שיש בהם מלקות ה"ל ככל הלאוין שיש בהם מלקות ומה שיש בהם עשה הוי כשאר עשין וכבר כתבתי בפ' משפטים אי נשים חייבין בעשין אלו דהו"ל הזמן גרמא. והנה בכל הלאוין יבזבז כל ממונו ולא יעבור על הלאו רק אם הוא פ"נ וכאן מבואר בסנהדרין כ"ו מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא ובתוס' הקשו זה היאך התירו איסור תורה משום ממון ותירצו דמיירי בזה"ז דשביעית רק מדרבנן א"נ י"ל דהוי פ"נ דמתים בתפיסת המלך והר"מ כאן פ"א הי"א כתב ז"ל משרבו האנסים כו' התירו לזרוע בשביעית כו' והראב"ד כתב אנו קבלנו כו' במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ואין שביעית נוהגת אלא מדבריהם כו' אבל לא במה שהחזיקו עכ"ל סובר כתי' הראשון של התוס' מחמת דהוא רק מדרבנן וגם סובר דשביעית בזה"ז הוא מן התורה במקום שהחזיקו עולי בבל וכבר כתבתי לעיל שיטות הללו והר"מ דלא חילק ושטתו לא ברירא. והב"י סובר בדעתו דשביעית בזה"ז דאורייתא עכצ"ל דהוי פ"נ כתי' ב' של תוס' והירושלמי ולא הוצרך לפרש כי פשוט הוא. ועיין פמ"ג או"ח סי' תרנ"ו מסופק אם צריך לבזבז כל ממונו בשביל ל"ת דרבנן ומצאתי בלקה"ק עה"ג ביו"ד הי"נ כתב שם בתוך דבריו דעכו"ם איים לישראל שישתה יי"נ ובאם לא יקטע אזנו כתב דצריך לבזבז כל ממונו ע"ש וכאן מבואר בתוס' ובראב"ד דבשביל ממון מותר לעבור ל"ת דרבנן ואפשר לחלק דכאן התירו חכמינו זכרונם לברכה בעצמם והם אמרו כו' אף שאין ב"ד יכולין לבטל כו' עיין ר"מ ה' ממרים אפשר מצאו גדר וסייג אבל לעבור על איסור דרבנן שלא התירו חכמינו זכרונם לברכה בפי' צריך לבזבז כל ממונו וצ"ע ואי"ה יבואר במק"א. והנה כ' לעיל דהביעור לדעת הרבה ראשונים הוא מן התורה מקרא דולבהמתך כו' כלה לחי' כו' ודעת הרמב"ן דהוא רק מד"ס וראיתי בפתיחה לס' משנת חכמים תמה על הרמב"ן מהסוגיא דיומא מי שאחזו בולמס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבלה נבלה, טבל ושביעית שביעית כו' ופרש"י דשביעית רק עשה לאחר הביעור ולד' הרמב"ן אין איסור רק מדרבנן אם כן אין חידוש כלל גם מביא מש"ס דחולין ק"כ דנראה שם דפ"ש לאחר הביעור הוא איסור תורה וע"ש בתוס' ועיין בקונטרס תוסיוה"כ בסוגיא שם והר"מ פי"ד מהמ"א כתב נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחים שאין איסורן אלא מד"ס כו' טבל ושביעית מאכילין שביעית כו' משמע דוקא טבל דאיסור מיתה הוי שביעית לאחר הביעור קיל אבל נבלה ושביעית לאחר הביעור לא נתבאר אם לאו קיל או עשה ומביא דברי הרמב"ן פרשת יתרו ואפשר לפלפל אף אם נימא דעשה חמור מלאו מכל מקום לאו הבמ"ע דהוי כעשה קיל כמ"ש כ"פ בשם הרשב"א מובא במ"ל הנ"ב. וע"ע שם במשנ"ח כתיב בפשיטות מדברי הר"מ דהם נשרפים או ישליך לים המלח אם כן אסורין פ"ש לאחר הביעור בהנאה ע"ש. ופשוט כיון דכתב דהם מנשרפין אם כן אפרן מותר ככל הנשרפין וכבר כ' מזה לענין חמץ וע"ש עוד שכתב דלאחר הביעור א"ע בעשה רק בכזית ופחות מזה יש לו דין ח"ש וכבר כ' כ"פ בח"ז דכל שיעורים הל"מ בכזית. והנה הדינים של הפירות שנאכל בקדושת שביעית ולא לסחורה ולא להפסד ושאר דינים המבוארין בר"מ מה הם קדושת שביעית ועוברים בלאו הבמ"ע לאכלה כו' נראה ג"כ דעוברים על העשה דוקא בכזית ובפרט דנפקא מלאכלה ועפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה ובמשנ"ח ובפחות מזה ה"ל רק ח"ש והנ"מ לענין שבועה כמ"ש כ"פ בח"ז עיו"ד סרל"ח ורל"ט.
והנה כבר כ' דפ"ש תופסים דמיהם הן לענין שצריך לאכול הדמים בקדושת שביעית והן בפירות שצריכין ביעור הדמים ג"כ מתבערין כמבואר בר"מ באריכות. ולענין הדמים אי עובר בעשה מאי שיעור יש בזה נראה דהשיעור הוא פרוטה כמו בכל ממון גזלה וגנבה ודומי' דשיעורין של מעות הוי פרוטה ובפרוטה עובר בעשה ופחות ה"ל ח"ש. ונ"ל אם מכר הרבה פירות כגון עשרה זיתים בפרוטות חמשה ומכר בב"א אף דמגיע לכל כזית פחות מש"פ רק חצי פרוטה ועל הכזית היה עובר בעשה אם לא היה נוהג בו שביעית או ביעור מכל מקום נ"ל דאם לא נהג שביעית בחצי פרוטה א"ע בעשה אף שבא מכח כזית וכן אם מכר כזית לחוד בח"פ ועבר ואכל הח"פ בלא קדושת שביעית או לאחר הביעור א"ע בעשה ודינו כדין ח"ש אף שבא מכח כזית מכל מקום עתה יש בידו ממון ובממון השיעור פרוטה ופחות ה"ל ח"ש. אך אני מסופק אם פמש"פ נתפס בקדושת שביעית עי' פ' הזהב דנ"ג גבי מעשר וכבר כתבתי מזה בח"ז ערש"י ותוס' גיטין דף י"ג לענין הקדש ואי"ה יבואר במק"א על כל פנים נראה דאף דבא מכח כזית מכל מקום בפחות מפרוטה ה"ל ח"ש. ואני מסופק אם מכר פחות מכזית פירות בעד ש"פ כיון דעל הפירות עצמן לא היה עובר בעשה אפשר לא יהיה בא מכחו חמור מן העיקר ועל הפירות לא היה עובר אם כן על הדמים הבא מכח הפירות אף דאיכא ש"פ מכל מקום א"ע בעשה. ונראה דהכל תלוי במה שהוא אם פירות כזית ומעות פרוטה ופחות מפרוטה אף שבא מכח כזית א"ע בעשה ופרוטה אף שבא מכח פחות מכזית עובר בעשה וכן בחליפי פירות כגון שהחליף פירות גרועים כזית ולקח פירות חשובים פחות מכזית או מכר פירות חשובים פחות מכזית ולקח פירות גרועים כזית יש לספק כנ"ל. ומצד הסברא נ"ל דהכל מה שהוא אם כזית ואם פחות ואין משגיחין על הבא מכחו ומכל מקום צ"ע. ועיין בספ"י בסוכה סוגיא דהלוקח לולב מחבירו בשביעית כ' שם דמשמע מדהתו"ס דמוכר פ"ש אף דלאכילה אינו שוה כ"כ רק בעבור המצות כמו אתרוג דשוה בעד המצוה הון רב ומכר האתרוג כל המעות נתפס בקדושת שביעית. והפ"י מפקפק בדבר דאפשר אינו נתפס רק מה ששוה לאכילה כנ"ל מן לאכלה אבל מותר המעות בעד המצוה אפשר דאינו נתפס בקדושת שביעית ע"ש. ולכאורה אפשר נהי שאינו נתפס כולו מכל מקום כיון שיש קצת מעות דנתפס אם כן אסור כולו לאכלו שלא בקדושת שביעית כי מטבע לא בטל אך באמת אם אינו נתפס כולו רק מחמת דלא בטל אם כן אפשר לחלל מעט המעות הקדוש בקדושת שביעית דדמי שביעית בדרך חילול מהני כמבואר בש"ס שם ובר"מ פ"ו כאן וגם אפשר לברור אותו המעות כמבואר בתמורה ונברור ע"ש מ"ש התוס' בשם הרמ"ר וגם כיון דאיסור נולד בתערובות אפשר דגם דבר חשוב בטל כמ"ש הפמ"ג ביו"ד והד' ארוכים בספרי האחרונים ובסברת המרדכי דכל שתחלת ביאתו לעולם בתערובות לא בטל. ונ"ל דהמחולל פ"ש פרי השני דפסקינן דדרך חילול ג"כ מהני ונתפס החילול והפרי השני יצא לחולין כמבואר כאן בר"מ אם חילל ביותר משוויה אין מותר המעות מה שנתן יותר נתפס בקדושת שביעית כמו מע"ש דמבואר בר"מ פ"ה ממע"ש ה"ו הפודה מע"ש יותר משוויה לא נתפס המותר למעשר ה"נ. אף שבח"ז הבאתי דבהקדש אף התוס' נתפס וכאן ילפינן מהקדש כי קודש היא שתופסת דמיה כו' כמבואר בש"ס מכל מקום גבי הקדש כתבתי הטעם דהוי מתנה להקדש ואמירתו לגבוה כו' אבל בשביעית ל"ש זה אם כן אין נתפס התוס' לשביעית כמו מע"ש. ונראה דאם היה דרך מקח שמכר הפירות והלוקח נתן לו יותר תלוי בפחות משתות דקנה ואין מחזיר אונאה עיין הטעם בראשונים אם כן נתפס המותר ובשתות מחזיר אונאה אין השתות נתפס וביותר משתות דבטל מקח אין נתפס כלל המותר כנ"פ. ועיין מהרי"ט סי' מ"ג כ' שם לפי שיטתו דפירות העכו"ם יש להם קדושת שביעית מכל מקום אם העכו"ם מכר הפירות אין הדמים חליפי הפירות נתפסין בקדושה ורשאי הישראל ליקח הדמים עצמן ולאוכלם בלא קדושת שביעית כמו הקדש שבאו בה פריצים כו' ודוקא הפירות עצמן הם בקדושתם אבל לא המעות ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |