אלשיך/שמות/יג

אלשיך שמות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וידבר ה' כו' קדש לי כל בכור כו'. ראוי להעיר. (א) כי אחר שכל בכור לו יתברך הוא כאומרו לי הוא. איך יאמר קדש לי הרי מאליו קדוש הוא. ועוד (ב) שמתחיל באדם באו' בבני ישראל ומסיים באדם ובהמה. (ג) אומר בבני ישראל שהוא מיותר כי ודאי שעליהם ידבר. (ד) או' זכור את היום הזה מה ענין היום ויאמר לזכור היציאה. (ה) באו' מבית עבדי' שהל"ל מהיות עבדי' וגם מלת אתכ' מיותרת. (י) שמסיים הפסוק בולא יאכל חמץ שנכנס צווי החמץ בין הדבקים בין זכור את היום הזה לאומרו היום אתם יוצאים כו' והלא אחרי כן שמדבר על אזהרת שאור וחמץ שם היה ראוי לאו'. (ז) שמתחיל ואמר אשר יצאתם שמורה כיוצאים מעצמם וסמיך ליה הוציא ה'. (ח) או' היום אתם יוצאים. שהרי נאמר זכור את היום הזה כו'. (ט) למה מזכיר היות בחדש האביב. וידוע משז"ל שאמרו לא חמה קשה ולא קור וא"כ הוא איך מתייחס אל מה שלמעלה ולמה שלמטה. (י) באו' והיה כי יביאך כו'. כי עד כה מדבר עם ישראל בלשון רבים. ועתה נהפך אל לשון יחיד. (יא) למה מזכיר השבעה עממין בשמותם פה הכנעני כו' הלא ידענום. (יב) הזכירו השבועה באומרו אשר נשבע כו' וכן כל הצווי מחמץ ומצה נאמר למעלה ולמה חוזר לאומרו ועוד מצות יאכל את שבעת הימים כי מלת את יתירה ובלי הבנה וגם ה"א של הימים והל"ל מצות יאכל ז' ימים. (יג) באומר והגדת לבנך כו' כי או' לאמר היא מיותר ובלתי מובן כי אינו לאמר לזולת. (יד) אומר בעבור זה עשה ה' בעבור מה אם הוא בעבור המצוה נהפוך הוא כי על אשר עשה ה' לי בעבור זה אני אוכל מצה. (טו) איך מתקשר לזה והיה לך לאות על ידך. (טז) איך אומרו כי ביד חזקה הוא טעם אל האמור. (יז) או' ושמרתם את החקה כו' איך מתקשר עם הקודם. (יח) שהרי נאמרה המצוה למעלה ואין ספק שעל כל השנה הוא. (יט) באומרו והיה כי יביאך כו' פעם ב' כי כל הפסוק או רובו מיותר. (כ) באו' והיה כי ישאלך בנך כו' מה קושי יש בדבר שיתמה על החפץ ויאמר מה זאת ואם הוא סכל גם כל המצות יקשו בעיניו. (כא) שמהפך הסדר שאחר אומרו הוציאנו כו' אומר ויהי כי הקשה פרעה כו'. (כב) למה חזר לו' והיה לאות כו' וכן אומרו כי בחוזק יד כו' אחר שנא' כבר.

והנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל במכילתא על פסוק והיה לכם למשמרת ר' מתיא בן חרש אומר הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה שיגאל את בניו ולא היו בידם מצות כדי שיגאלו שנא' והנה עתך עת דודים אלא שאת ערום ועריה ערום מן המצות נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה כדי שיגאלו שנא' בדמיך חייך בדמיך חיי דם פסח ודם מילה ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו כמפורש אצלנו במקומו כלל המאמר כי דם פסח ודם מילה לא היו רק להיות להם זכות ליגאל והוא כי היו עובדי ע"ג ולא ישדד הקב"ה המערכות ושרים על עובדי ע"ג דלא עביד קב"ה ניסא לשיקרא וגם שבועת האבות לא היתה על זה:

ונבא אל הביאור בשום לב מה זה היה על מרע"ה כי הוא יתברך אמר אליו לאמר מצות פטר רחם והוא הניח הדבר ודבר ח' פסוקים בענינים אחרים ואח"כ אמר מצות פטר רחם ולא בסגנון האמור למעלה מפיו יתב' אמנם הנה אמר לו הוא ית' קדש לי כל בכור לומר מה שאני מבקש ממך שתקדשהו אתה לשמים לזכותך לא שאני צריך לזה כי הלא מאליו באדם ובבהמה לי הוא והוא מאמרו ית' במקום אחר ביום הכותי כל בכור באמ"צ הקדשתי אותם לי והכבוד שאני עושה לך הוא. והוא כי אקל מעליך כי הנה במצרים הייתי מכה בכור מאב ובכור מאם וגדול הבית אך בישראל איני אומר רק פטר רחם בלבד וז"א פטר רחם בבני ישראל לו' כי אומרי פטר כל רחם הוא בבני ישראל בלבד וענין היותם לו ית' מאז הוא על כי מכת בכורות היתה להכניע מזל טלה הוא בכור שבמזלות המושל בחדש ניסן ראש חדשים ועל כי הבכורות מושפעים ממנו יותר בייחוד ע"כ הלקה אותם בייחוד והיה זה על כי בו היו בוטחים ועובדים אותו לאלוה והיתה תועבת מצרים על למה שגם ישראל היו עובדים אותו יחוייב שגם בכורי ישראל ימותו גם המה באדם ובבהמה כאשר במצרים אמנם הוא ית' לקח את ישראל לו לחלקו קדש לה' והוציא' מתחת כח טומאת תועבת מצרים ונצולו ע"כ אמר באדם ובבהמה לי הוא כמדובר והנה משה מיד היה לו לומר מצוה זו מבלי הפסק בדבר אחר אמנם חש פן יאמרו ישראל לאמר למה זה יהיו הבכורות קדש הלא מציאות יציאת מצרי' היתה חובה עליו יתב' לקיים שבועת האבות וא"כ מה שצונו יתב' ליקח שה לבית אבות כו' לא היה רק להציל ממות נפש כל בכור מישראל שיראה את הדם ויפסח על הפתח וא"כ בקרבן פסח היה כבר נתקן מבלי היות הבכורות קדש ולא יאמר שהם לו והנה הוא יתב' בנועם מאמריו כיון להשיב על זה באומרו באדם ובבהמה לי היא כלומר כי כאשר בבהמה לא נפטר אפילו לדעת' בקרבן פסח כי לו היה רק לשיפסח ה' על הפתח שהוא על בני אדם שבבית אך לא בעד בכורי בהמה. וא"כ היה ראוי ימותו בכורי בהמות ישראל כי לא פסח ה' על פתחיהן אלא ודאי כי לקחן קדש הוא ית' לו וכאשר בבהמה אני מודיעך כי גם באדם הוא כן וזהו באדם ובבהמה והנה עדין יתחמץ לב ישראל באומרם כי הן בכורי האדם נתקנו בקרבן פסח שפסח ה' על הפתח ע"כ בא מרע"ה וטרם ידבר מצות בכורה הקדים הקדמה ואמר זכור את היום הזה כו' לו' אל יעלה על רוחכם כי ליגאל לא היה צריך דם פסח ומילה על סמך שבועת האבות ולא היו רק להציל הבכורות כי הלא זכור את היום הזה כלו' הביטו אל עצם היום הזה ואשר יראת בעיניכם אשר יצאתם ממצרים כיוצאי' מעצמכם לא כן הוא כי הלא הוא מבית עבדי' כלו' מבית קבוע לעבדי' בל יצאו עוד משם כנודע מרז"ל שמזל מצרי' יחייב בל יצאו עבדי' לחירות נמצא הוצרך ית' לשדד המערכת וע"כ אל יעלה על רוחכם שמעצמכ' הייתם יוצאי' כי לא כן הוא כ"א בחזק יד הוציא ית' אתכם כלו' אתכם בלתי צדיקים הוצרך חוזק יד לשדד המערכת. וזהו אומרו מזה כלו' ממקו' מיוחד לבלתי יצא עבד לחירות זה מפאת המערכת. וגם מפאת השר הוא כח טומאת מצרים שהיה תופח בך הית' הצלתך מידי חסד אל על דרך נס והראי' כי הנה לא יאכל חמץ כי הנה למה נצטוינו בכך אם לא שלא יכלו להתמהמה שטרם יספיק בצקם להחמיץ וגאלם מיד שהוא כמו שכתבנו למעל' שאלו היו ממתינים שיחמוץ היו נכנסים תחת כח טומאת שרו של מצרים להיותו מחזיק בם ולא היתה להם תקומ' והוא מאמר התנא (פסחי' דף קי"ו) על שום שלא הספיק כו' עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכי' וגאלם מיד שאל"כ מה טעם גדול הוא זה שיספיק לשלא לאכול חמץ אך הנה שהיינו תחת טומאת השר. ועתה בא ופי' מה שאמרתי זכור את היום הזה הלא הוא כי הנה ראו עתה מה גדל חסדו ית' עמכם כי הנה היו' אתם יוצאי' כלו' היום שהוא יום ט"ו לחדש שהוא תוקף עליית מזלו אתם יוצאי' כלו' אתם הידועים שאינכם צדיקים רק גוי מקרב גוי בהיות בחדש האביב הוא חודש מזלו טלה הוא הע"ג אשר עבדתם ואיך ביום תוקף עלייתו ייטב לכם בו כי אדרבה יהיה לכם למזכרת עון ומה גם שהוא מזל מצרים וביום תוקף עלייתו כי יהיה להם מעיר לעזור. והביטו וראו כמה גדול נס זה לפניו יתברך כי הלא עצום הוא מאד מכבוש הארץ שבעת עממין של ל"א מלכים כי הלא כי יביאך כו' לו' ראו עתה כמה גדול ענין צאתך ממצרים כי הלא היה הדעת גוזרת כי גדולה היתה כבישת הארץ שבעה עממים שהיו ל"א מלכים עד בלתי החיות נשמה מצאת ישראל ממצרים מתוך עם אחד וא"כ בהכנע ישראל לארץ היה ראוי נמנע מלהזכיר נס יציאת מצרים לפני נס כבישת הארץ הגדול ממנו כמאמר הנבי' (ירמיה כ"ג) שלעתיד לבא לא יאמר אשר העלה ה' ממצרים כי אם אשר העלה מארץ צפון. אמנם הביטה וראה כמה גדולה יציאת מצריים כי הנה והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כו' שהם ז' גוים גדולים שהם החתי והכנעני והאמורי והחוי והיבוסי וגם אינם כיציאתך ממצרים שהוא צאת מרעה בלבד כ"א גם לתת לך ארץ זבת חלב ודבש שהיה נראה כי גדולה היא מיציאת מצרים לא כן הוא כי הנה אז לא יפלא בעיניך הנס ההוא בפני יציאת מצרים כי ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה כי גדול הוא לזכור מכיבוש ז' גוים גדולים ועצומים ושמא תאמר והלא אם שבועה היתה ג"כ בזה למה גדלתם נס זה מהאחר אך הטעם היא כי ביציאת מצרים לא היו ראוים ליגאל ובכבוש הארץ היו צדיקים ואין השבועה מחייבת רק בהיותם ראויים ומה עשה משה ע"ה לבלתי ביישם לאמר להם בפירוש שלא היו טובים עתה כאשר בכבוש הארץ הטמין הדבר ברמז וכל מה שדבר ביציאת מצרים אמר ל' רבים אשר יצאתם מצרים הוציא ה' אתכם היום אתם יוצאי' וכשמזכיר הביאה אל הארץ או' ל' יחיד והיה כי יביאך והוא כי כשישראל כלם צדיקים כלם יקראו אחד כד"א ואתן צאני כו'. שאתם תמימים כצאן מתנהגים בתמימות אחר הרועה וזהו צאן מרעיתי אז כולכם קרויים אדם אחד וזהו אדם אתם כי מתאחדים כולכם בשורשם העליון כאיש א' משא"כ בהעוותם שמתדבקים בעולם הפירוד וטומאת מעשיהם מפרדת ביניהם ככתוב אצלינו על פסוק ואנכי נטעתיך שורק שהוא ל' יחיד על היותם צדיקים כי כלו זרע אמת אך איך נהפכת לי סורי הגפן ל' רבים וז"א הנה היום ביום ט"ו בעליית מזל מצרים אתם יוצאים אתם בעלי פירוד הנזכרים בל' רבים יוצאים בחדש האביב הוא חדש מזל טלה אשר בו חטאתם וגם הוא מזל מצרים ובתקפו כי הוא פלא וחסד אלהי. וע"כ והיה כי יביאך ה' כי תהיו לאחדים שתהיו צדיקים להזכיר בל' יחיד אז עם היות ארץ ז' גוים הכנעני כו' אינו דרך נס כי אז לא תתייחסו רק למובאים על פי השבועה אשר נשבע לאבותיך לתת לך כי בהיות לנו זכות נעשה הדבר מאליו בלתי צריך חוזק כי הכל כאין לפניו יתברך ועל כן אז ועבדת את העבודה הזאת לזכור יציאת מצרים כי רבה היא מכיבוש הארץ ולהיותה בחודש הזה שהוא כח מזלם ואתם חטאתם בו הנה ביארתי לכם מאמרי שאמרתי זכור את היום הזה שהוא על ענין שידוד המזל עודנו בתקפו והנני בא לבאר לך מה שרמזתי שידוד השר באומרי ולא יאכל חמץ והוא כי הנה שבעת ימים תאכל מצות כו' לומר ראה והביטה כי הנה גדולה יציאת מצרים כחידוש העולם כי הלא מה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ היה ביום ט"ו בניסן ואם כן היה ראוי לאכול מצה ביום ההוא בלבד ולא כן הוא הצווי רק שבעת ימים תאכל מצות ולא עוד אלא שביום השביעי חג לה' והלא גם היות רמז מיום הראשון והלאה הוא מן התימא כי אחר שמצא זו שאנו אוכלים הוא על שלא הספיק בצקם להחמיץ למה היה יותר מיום הראשון אך אין זה רק כי מצות יאכל את שבעת הימים והוא עם שבעת הימים הידועים שהם שבעת ימי בראשית כי שקולה יציאת מצרים כחידוש העולם הכולל גם בריאת עולם המלאכים ואין זה כי אם על שדוד השר כמפורש למעלה בהיות כי העולם המלאכים יחשב גם הוא עם הוראת שליטתו יתברך במזל ובארבע יסודות שכוללים השלשה עולמות בכללות הבריאה וזה הוראה כי הוא יתברך חידשם. וז"א את שבעת ולא אמר בשבעת עם שכבר נאמר. וגם אומרו הימי' בה"א הידיעה לומר שמצטרף זה עם שבעת הימים הידועים ורשומים שהם של בריאה ועל כן היא היות חג ביום השביעי כיום הראשון כי בבריאה היו ב' ימים רשומים היום הראשן שהכל נברא בו אלא שהיה יוצא אל הפועל בכל יום המתייחס אליו ויום השביעי שבו בא קיום הכל ע"י השבת ככתוב אצלנו על פסוק ויכל אלקים ביום השביעי ובפסוק שבת וינפש כי יום שביעי היה קיום הכל וכנגדו היה יום קריעת ים סוף יום שביעי ולא עוד אלא שהיה מספיק שנאכל מצות זכר ליציאת מצרים אך לא שיבוטל החמץ והתבער אפי' מהגבול וזהו ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך אך אין זה רק כמו שע"י נס יציאת מצרים תקנו יהידות כי לא ישאר חמוץ הרהור ולא כח יצה"ר הוא שאור שבעיסה כי כל העיקרים להעמיד הדת על תלה ראית בעיניך ביציאת מצרים ואין לך דבר גדול ועצום מזה וגם ביציאת מצרים תלמד את בניך להיותם יהודי' בקנין כי הנה והגדת לבנך ביום ההוא שהוא ביום הנז' היום אתם יוצאים שהוא ראשון של פסח אז והגדת לבנך את כל זה שאמרתי לך מזכור את היום הזה עד כה שתורה לו גדולת הנס ושהיינו בלתי ראויים ויהיה זה כדי לאמר לו אח"כ בעבור זה עשה ה' לי כו' כלומר לא על זכותי או על השבועה עשה ה' לי כי לא היינו כדאים לכך אלא בעבור זה ומהו הדבר הזה שעשה לי בעבורו את הגאולה ההוא. הלא הוא כדי שאתה בני. יהיה זה לך לאות על ידך. בתפילין של יד ולזכרון בין עיניך בשל ראש. נס יציאת מצרים. כדי שע"י כן תהיה תורת ה' בפיך. כי תכיר אלהותו יתב'. והוא מאמרו יתב' ולמען תספר באזני בנך כו'. וידעתם כי אני ה'. וז"א כי ביד חזקה הוציאך ה' כו'. לאמר גם זה לבנך. כי הלא ביד חזקה הוציאך ה'. גם לי גם לך. כי אלו לא הוציא כו'. עדיין אנו ובנינו כו'. ולמה היה ביד חזקה. האם מי שברא כל העולם יש מאין בלי עמל ויגיעה יצטרך יד חזקה להוציא את ישראל ממצרים. אלא ודאי שהיה על נגוד אשמותינו. וא"כ למה גמל לחייבים טובות אין זה רק למען נקיים תורתו ונכיר אלהותו כאמור כי בזה יוכר בריאת העולם ויכולתו יתברך ואשר היטיב לנו שעל כן נתחייב להשתעבד לו ולתורתו יתברך ועל כן יהיה זה לנו לאות. ושמא תאמר א"כ כל חוקת הפסח נעשה כל השנה לזכור תמיד יציאת מצרים למען תהיה תורת ה' בפינו. כי קיום התורה תמיד הוא לז"א ושמרת את החוקה הזאת למועד' כו' לומר יותר מורה זכרון בהיות למועדה שהוא מימים ימימה בזמן הנס מלהיות תמיד שנעשה טבעי וזהו ושמרת כו' למועדה בהיות מימים ימימה. ואחר כל ההקדמה הזאת מענין היות יציאת מצרים שדוד שר ומזל מבלי זכות ואדרבה גמל לחייבים טובות והוציאם הוא יתברך בחזק יד ועל העדר זכותנו עתה ראה לגלות ענין קדש לי כל בכור והוא לבל יאמר איש ומה גם אמר בא אל הארץ למה יצונו יתברך לקדש כל בכור הרי על שבועתו היה לו יתברך להוציאנו ומה שהוצרך דם פסח ודם מילה היה להציל הבכורות שלנו ומה לנו עוד לקדש כלי בכור. ואם לזכור הנס הלא אחר כניסת ארץ שבעה גוים. לא תזכרנה הראשונות על כן אחר ההקדמה הנזכרת שהיו ישראל בחזק יד על צאתם גוי מקרב גוי ושגדולה יציאת מצרים מכיבוש ארצות ל"א מלכים אמר עתה והיה כי יביא ה' כו' שאינה כ"כ נס כיציאת מצרים. כי הלא יהיה לכם אחדות. כי יביאך ל' יחיד שתהיו צדיקים כי הלא יהיה ממש כאשר נשבע לך כו'. ונתנה לך בלי חוזק יד ה'. כי אין צריך חוזק יד בהיותכם ראויים אז והעברת כל פטר רחם כו' לזכור יציאת מצרים. ועתה שאמר ההקדמה ואמר לנו מצות בכורות. בא וביאר מאמרו. ואמר תדע למה הקדמתי לך כל זה הלא הוא כי הנה והיה כי יביאך ה' ותזבח פטר שגר בהמה ובכור בניך תפדה הלא לא יבצר מבנך מלשאול מה זאת כי הלא יראה בבית המקדש זביחת פטר שגר בהמה שהוא בכל זמן ב"ה. וגם כל בכור אדם לדורות עולם ובהקדמה שאמרתי לך תמצא מענה לבנך כי הנה והיה כי ישאלך בנך לאמר כלומר לא ישאל לבעוט רק לשתאמר לו תשובה כי ללמוד הוא צריך וז"א לאמר.

או יכוין באומר לאמר כלומר ישאלך דבר קרוב לאומרו ולשואלו והוא מה זאת כלומר האם על נתינת הארץ מתנה לנו והרוג כל יושביה ל"א מלכים לא נשארנו חייבים לעשות זבחים ועולות ועל עול א' שהיה פרעה משעבדנו ומעכבנו ברשע והיה הוא יתברך מושבע להוציאנו ולא היה טוב קנייני רק צאת מתוך המצריים בלבד שהוא העדר עבדות ומה גם כי עשינו קרבן פסח ושחטנו את דוגמת בכור המזלות הוא טלה להציל את בכורי ישראל ואיך נשארנו עדין חייבים זבחים מפטר שגר בהמה ולפדות בנינו גם אנו ע"כ באשר הקדמתי לך תשובתך בצדך כי ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו כו' לומר אין יציאת מצרים דומה לכיבוש וביאת הארץ כי בביאת הארץ היינו צדיקים ולא הוצרך חוזק יד אך בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים שהוא בחזק יד כלומר שלא היינו צדיקים שע"כ הוצרך חוזק יד וגם הוציאנו ממצרים הוא השר ששמו מצרים כנודע מרז"ל (ש"ר פ' יט) וגם הוציאנו מהמזל וזהו מבית עבדים שהוא מבית המיוחד לעבדים תמיד כי שם ביתם לעולם כי מזלם מחייב בל יצא עבד משם כי אין עבד יוצא משם לחירות ולא היה זכות לשדד המערכת. וגם השבועה לא על גוי מקרב גוי היתה ולא די בהוציאנו יתברך כי אם כי ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו כלומר וי היה לנו כי הקשה פרעה לשלחנו כי לולא שויהרוג ה' כל בכור כלומר על ידי עצמו ולא ע"י משחית להיותנו בלתי כשרים היו בכורינו גם הם מתים כי גם אנו עבדנו את הטלה אלא שהוצרך עשות על ידי עצמו על שגם אנו חטאנו כי עבדנו בהם את הטלה. ואם כן עדיין אותו החוב מוטל עלינו כי גם שיספיק כפירת הע"ג בקרבן הפסח יהיה לשלא נשאר שם אך לא לינצל בכורינו אשר גם אנחנו עבדנו את הבכור שבמזלות ההוא אם כן זולת הגאולה עדיין אותו החוב מוטל עלינו. ושמא תאמר אם כן איפה היה די שזולת קרבן הפסח גם כל אותם הבכורות שבאותו הזמן אשר נצולו הם מליהרג במצריים יהיו נפדים. ולזבוח כל בכורי בהמה שבזמן ההוא אך לא כל הדורות שאחרי כן למה זה יתחייבו. לז"א אל תתמה על החפץ כי דע איפה בני. כי על כן אני זובח בהיותי מדור אחר. כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה עם היות שלא בכורי בהמותי היו בדור ההוא ולא בכור בני כדי שיהיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' גם לי גם לך בני ממצרים. וז"א הוציאנו שהוא את בני דורנו זה. והוא כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים כי עדיין אנו כו' על כן בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ואלו לא היה הענין נוהג תמיד. לא הייתי מכיר ענין זה ולזכור חוזק היד יהיו לאות על ידך לזכור מה שהוציא יתברך גם את דורות האחרונים ולא את הדור ההוא בלבד. ועל כן ולטוטפות בין עיניך לרמוז על הטפת עיני השכל למרחוק. כי מאז הטיף וצפה הוא יתברך בגאולה ההוא אל דורות הרחוקים לגאלם גם הם. וזהו היות בין עיניך על המוח. כנגד מה שבין העינים לרמוז אל עיני השכל ולטוטפות בין עיניך. והטעם על הא' הוא כי בחוזק יד. ועל השני על כי הוציאנו כו' שהוא לשון רבים. לכלול שואל ונשאל. שהם דורות הנמשכים אחריו:

או יהיה ענין הכתובים מפסוק שבעת ימים תאכל כו'. (א) בשום לב כי הנה מצוות המצות ואיסור החמץ נאמר למעלה תאכל מצות עד יום האחד ועשרים וכן שבעת ימים שאור לא ימצא כו'. (ב) או' את שבעת הימים. כי מלת את מיותרת וכן אומרו לך זה פעמים. (ג) אומר והגדת כו' לאמר כי הלא דרך לשון לאמר שהוא לאמר לזולת לא יצדק בזה. (ד) אומרו בעבור זה כי מלת זה בלתי צודקת. שאם הוא כמ"ש ז"ל על מצה ומרור. אלו מיבעי ליה. ועוד איך יאמר שבעבור המצוה ומרור הוציאנו נהפוך הוא. כי על שהוציאנו נאכל מצה ומרור. ורש"י ז"ל פי' בעבור זה שבעבור שנקיים מצותיו. כגון פסח מצה ומרור הללו. והלא עדיין יקשה כי עתה ג"כ. אלו היה ראוי יאמר. ועוד כי גם לקיים כל יתר מצות. היה מלבד אלה. (ה) אומרו והיה לך מאי לך. (ו) אומר למען תהיה תורת ה' בפיך מה ענין אומרו בפיך. שאם הוא מה שאמרו רז"ל (שבת דף כ"ח) שיהיה עור התפילין מן המותר בפיך אין זה פשוטו של מקרא אלא שדרשו זה. מדאפקיה בהאי לישנא. (ז) אומרו כי ביד חזקה כו' הרי נאמר למעלה ועוד כי אפילו לא היתה היציאה בבחינת יד חזקה היה ראוי נעשה זכר לנס. (ח) אומרו ושמרת את החוקה כו' הרי נאמר למעלה במקומו. (ט) אומרו והיה כי יביאך כו' כי הלא כל מה שנאמר עד כה. הוא נמשך אחר והיה כי יביאך כו' ויסמוך גם ענין זה אל האמור. ולמה חוזר לומר והיה כו' וגם שינה בלשון מן האמור למעלה. (י) אומר והיה כי ישאלך כו' ואמרת כו' למה לא הספיק מה שאמר למעלה שיגיד לבן. ושינה פה בתשובתו ממה שאמר למעלה. וכן אומרו ויהי כי הקשה פרעה כו' למה לא הודיע מזה דבר בהגדה לבן למעלה. (יא) למה חזר ואמר והיה לאות כו' והרי נאמר למעלה. וגם למה שינה כי למעלה אמר לזכרון. ופה אמר לטוטפות. וגם אומר למעלה הוציאך ופה הוציאנו וע"ד זה שינויים ניכרים. ראוי לשים לב עליהם.

אמנם לבא אל הענין נתעורר על ענין הגדת בנים כי למעלה אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. וסידר תשובתו באומרו ואמרתם זבח פסח הוא לה' כו' ולמה חזר פה ואמר והגדת לבנך ואלו היה בן אחר החרשנו. אך הוא הבן הראשון כי הלא השאלה ההיא פירשו ז"ל על שאלת הרשע האומר מה העבודה הזאת לכם שהוא לכם ולא לו וכן הגדה זו לו היא כי הרי אמרו אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו עשה ה' לי ולא לו. והוא האמור פה והגדת לבנך כו' בעבור זה עשה ה' לי כו' כי שאלת חכם היא מה העדות כו' ושאלת התם היא מה זאת כו' באופן ששאלת הבן רשע נאמרה פעמים בשני מקומות.

אך הנה ה' המה הדברים אשר עליהם יתחמץ לבב אנוש. ומה גם אם רשע יהיה. (הא') כי יראה חייבנו ית' לעשות את חוקת הפסח בכל דור. ועל זה אמר שיתמה הבן. בראות כל שנות מספר יאתיו בבנין הבית נקריב את קרבן ה' במועדו. ועל זה יאמר הלא היה די לדור ההוא. וז"א והיה כי תבאו אל הארץ כו' ושמרתם את העבודה הזאת כו'. ואז יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. כלומר והיה מספיק לדור היוצא ממצרים ולא לכם. והשיב לו כהלכה כמפורש למעלה. והדבר (הב') אשר לא יבצר מלשאול עליו. הלוא הוא אם צונו ית' לאכול מצה על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. גם כי נאמר שרצה הקב"ה שגם יהי' זכר מצה לדורות יהיה עד נחלת הארץ. אך אח"כ גדולה מזו היתה הטבתו ית' אלינו. ברוב טובה שנתן לנו ארץ שבעה עממין זבת חלב ודבש ולמה נעשה רמז. משלילת רעה במקום רבוי טובה. (ג) כי גם שיהיה רמז לדורות. יהיה ביום הראשון כי בו אפו את הבצק עגות מצות כי לא חמץ. אך שבעת ימים למה. (ד) כי גם שנאכל מצות שבעת ימים יהיה לזכר ונאכל גם חמץ. או גם אכול לא נאכלנו גם בער לא נבערנו. ויהי אתנו בבית ולמה צוה עלינו ית' לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור אפילו בכל הגבול. והן זאת כוונת הכתוב אחרי אומרו והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי כו' ארץ זבת כו'. שהיא טובה רבה וקניינית מש"כ ביציאת מצרים. רק הצלה מרעה בלבד. עכ"ז ועבדת כו' שהוא לעשות רמז מהצלת הרעה. והשני כי לא די יום אחד. כי אם שבעת ימים תאכל כו' וכן הג'. והוא ולא יראה לך חמץ על כל אלה והגדת לבנך כו' להשיב אל לבו:

עוד יש דבר (ה) שעליו יתחמץ גם הוא יותר. ואפי' לבב של תם הלא הוא בראות שזולת הקרבן פסח. וגם ענין אכילת המצה וביטול השאור. יראה כי גם צונו ית' לקדש כל בכור בהמה. קרבן לה' לדור דור. וגם לפדות כל בכור אדם כי הלא יתמה ויאמר אם הציל ה' את בכורי ישראל בנגפו את מצרים. היה לבכורות הדור ההוא באדם ובבהמה. אך כל בכורי כל דור ודור מי הכניסם בחיוב זה ועל שאלה זו הוא מאמר הכתוב באומר והעברת כו'. ועליה ישאל התם ויאמר מה זאת כאשר יבא ביאורו בס"ד:

ונשוב אל התכת הכתובים על פי הדברים האלה בס"ד. והוא כי אמר והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כו' שהם כמה עממים והיא ארץ זבת כו'. לא היה ראוי אחר כל הטובה ההיא לזכר עוד רמז הצלתנו ממצרים. כי הלא היה העדר רעה ובמה נחשב במקום רבוי טובה ואמר עם כל זה ועבדת כו'. ולא עוד אלא שבעת ימים ולא יום אחד כאשר ביציאת מצרים וביום השביעי חג לה' שהוא ככתוב אצלנו למעלה לעומת חידוש העולם שעיקרם יום ראשון ויום השבת כי כן הם יום יציאת מצרים ויום קריעת ים סוף כמדובר למעלה יען כי על ידי נסי יציאת מצרים הושרש בקרבם חדוש העולם מאתו יתברך והשגחה ושכר ועונש כמפורש למעלה. והנה עדין היה מקום לדבר ולומר יצוה יתברך לעשות חג ראשון ושביעי. אך לא יאכל מצה רק ביום הראשון כאשר בימי צאת ישראל ממצרים על כן חזר ואמר מצות יאכל את שבעת הימים והוא כי הנה מאז הכירו ישראל כי גדול ה' ואין זולתו. ראוי הוא ידבקו בו יתברך כל ימיהם אשר הם חיים על האדמה כי מי זה האיש חננו ה' להכיר גדלו ולא ישליך כל הבלי כספו וזה בו אחרי גוו ואחרי ה' ישאג לבו ובו ידבק כל ימי שנותיו שבעים שנה. וזה ירמוז באומרו מצות יאכל את שבעת הימים והוא בהקדים כי הלא הנה האדם משבעים שנה אשר טוב עשה בהם. כמאמר ספר הזוהר (ויחי דף רי"ז) על ויקרבו ימי ישראל כו' ויקרבו ימי דוד כו'. והנך יודע כי נמשל האדם לעיסה והיצה"ר המפסידו לשאור שבעיסה המעפש אותה ורמז ואמר כי שבעת הימים הידועים הם רמז אל ימי שנותינו שבעים שנה לא תהיה אכילתנו והנאתינו מהם בשיתוף היצר הרע כי אם מצות משוללי שאור יאכל את שבעת הימים ואם חטאת על ידי שאור שבעיסתך ויחמץ גופך סלקהו ובערהו ממך ולא בלבד ממך כי אם גם עד שלא ימצא שאור הוא היצר הרע בכל גבולך שתשיב בתשובה את כל בני תחומך כי אשר צונו הוא ית' לעשות כן בפועל הוא רמז אל היצר הרע ותיקונו אחרי אשר נמצא בך והורה לנו הרמז במלת את הבלתי מתיישבת לפי פשוטה וגם בכפל כי הלא נאמר שבעת ימים תאכל מצות ולמה חזר ואמר מצות יאכל כו'. וגם הצדיק נקרא כי כד"א ובניהו בן יהוידע בן איש חי והוא כמספר מצה במספר קטן הפך שאור שעולה במספר עם הכולל י"ג כמספר המת במספר קטן. וגם אין בין חמץ למצה אלא מה שירך הה"א שהיתה תלויה נדבקת לגגה ונעשית חי"ת והוא כי הנה ארז"ל (שבת דף ק"ד) שעה"ז נברא בה"א. ולמה תליה לכרעיה. רמז לבעלי תשובה שיש להם מקום ליכנס. והנה אשר לא הרבה לפשוע והרבה זכיות פתח תשובתו פתוח לי ועדין נקרא מצה שיש ה"א בסוף תיבה. אך כאשר הרוב עונות שנעשה חמץ אז נדבק ירך הה"א ונעשית חי"ת ונקרא חמץ כי סתם פתח תשובתו. ומה גם אם אמר אחטא ואשוב וכיוצא בו שאין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמר הוא ית' הנה אתה אשר יצאת ממצרים הלא בעיניך ראית את כל הנוראות ולא תמוט. אך צריך גם את בנך תעמוד על האמת והגדת לבנך כל הנוראות אשר נעשו במצרים כדי להיות הכנה לאמר לו ענין הדבק בו ית' וסילוק היצה"ר זהו והגדת לבנך שהוא הגדה וספור יציאת מצרים בכל מפעלות תמים דעים אשר עשה. וזהו לאמר כלומר שיהיה הכנה כדי לאמר לו על ידי כן בעבור זה כלומר בעבור שאור זה שהזכרתי לך שהוא היצה"ר. למען אוכל לו לגדעו ולבטלו ממני עשה ה' לי בצאתי ממצרים והוא מ"ש ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה'. לכן אתה בני אחרי הודיעי אותך את כל זאת. קבל עול מלכות שמים ובטל היצה"ר ואין זה רק ע"י הגות בתורה יומם ולילה כי כל איש ישראל לכך נוצר כמאמר התנא (אבות פ"ב) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת והוא צרי ומרפא לחולי היצה"ר כמשז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו'. וע"כ צריך תהיה לך מזכרת יציאת מצרים. להכיר את גדלו ית' למען ע"י כך תדבק בתורת ה' שלא תמוש מפיך ומה הוא המזכיר הלא הוא כי והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שהוא כנגד הלב והמוח שבהם החכמה. וזה למען ע"י כן תהיה תורת ה' בפיך. שתהגה בה יומם ולילה ויתבטל יצרך ממך ע"י התורה שאתה עמל בה. וזה יהיה לך על היות עיניך ולבך שם כל הימים. לזכור מקדם פלאיו ית' עיניך ע"י מה שבין עיניך ולבך ע"י מה שבקבורת נגד הלב. ושמא תאמר א"כ איפה למה יושם בזרוע המתייחס אל היד ולא אל הלב בעצמו במקום שהוא דופק מעין תפלה של ראש שהוא ממש על המוח נגד מה שבין העינים לז"א כי בחוזק יד הוציא כו'. לומר כי בהיות במה שהוא מתייחס אל היד יהיה לך לאות לזכור מה שבחוזק יד הוציא ה' כו'. שהוא על היותנו בלתי ראוים:

או ירמוז השתרש האדם במחשבה ובמעשה ובדבור ועל המעשה אמר לאות על ידך שהוא למען השריש את ידיך במעשה ולזכרון בין עיניך על המחשבה ועיין המוח ועל ידי כן גם בדבור שהוא שלא תפסוק גירסא מפומך שהוא העיקר. וזהו למען תהיה תורת ה' בפיך. ולא יעלה על רוח שאותי הוציא ה' ממצרים כי שם הייתי אך לא לך. כי דע איפה. כי הנה ביד חזקה הוציאך אותך ממש כי אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו עדיין אנו ובנינו כו'. ולא אמר הוציאנו למה שארז"ל כי על בן רשע ידבר והיחל להקהות את שיניו. באמור לו עשה ה' לי לי ולא לו כן גמר ואמר כי ביד חזקה הוציאך כי הוצרך יד חזקה להיות מוציא אותך על העדר זכותך כי אתה בכלל המוצאים. ויותר בקושי ושמא תאמר הלא די לי מה שבמועדו אעשה זכר ליציאת מצרים. אך גם למה כל שנה יהיה זה לי לאות ע"י ולזכרון בין עיני. לז"א ושמרת את החקה כו'. למועדה כו'. והוא בשום לב כי הלא במועדה היה ראוי לומר ולא למועדה. אך הוא שאומר הוא ית' הנה אם לא היית עושה זכר כל אשר עשה ה' לך ממצרים רק בחדש האביב בזמנו. אצ"ל שלא ימשך הזכרון לכל השנה כ"א אפי' במועדו ממש לא יושרש הענין בעצם. אך ע"י מה שאמרתי לך שכל השנה יהיה לך לאות על ידך ולזכרון כו'. ע"י כן נמצאת שומר בלבך בעצם את החוקה הזאת למועדה שהוא לזמן שהיה מועדה יהיה שמור זה לך מעתה מה שאין כן אם כל השנה לא היית זוכר הענין כמדובר:

הנה כי מאשר בחר בנו ית' והפליא לעשות עמנו ביציאת מצרים חובה עלינו לידבק בו ית'. ולבער שאור יצרנו הרע מקרבנו וזכר למען יזכור את הדבר הזה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו נסדר רמז הענין בסדר הלילה על פי הדברים אשר שמו ראשונים. למזכרת הסדר למען יהיה נזכר לקורא אותו וז"ל קד"ש ורחץ כרפ"ס כו'. והוא לרמוז כי כל איש ישראל אשר חננו ה' דעת כי שכל וכי שיג לו והשיגה יד שכלו כי לא טהור הוא מדברי עונות גברו מנו ויחשוב מחשבות להביט אל האלהים אשר בראו כי טרם החילו לסגף עצמו תחת תענוגי רשעתו יתחיל בקל תחלה הלא הוא לקדש עצמו במותר לו וז"א קד"ש ואח"כ ראוי לך תרח"ץ מכל אשמת דבר כד"א (ישעי' א') רחצו הזכו בכל תמרוקי תשובה הראויים ואחר רחוץ טומאתיך קנה מדות קנייניות טובות א' בל תרדוף אחר המותרות כ"א טוב ארוחת ירק בחומץ באהבת ה' וזהו כרפ"ס הוא שאר ירקות מצטמק ויפה לך והיה הרמז בכרפס מבשאר ירקות לרמוז כי לעצמך תצמצם. אך לא לדל כי אם תמלא כפו כי בצדקה תכונן וזה רמז באותיות אלו כ"ף רי"ש כלומר תמלא כף בעל ריש ועוני וגם תפייסהו בדברים כי הנותן לרש מתברך בו' ברכות והמפייסו בי"א שהוא לסמוך לבו. וזהו פ"א סמ"ך לומר כי אחרי מלאך כ"ף הרי"ש גם בפה תסמכהו כי תפייסהו. וש"ת כי מה תעשה ואין ידך משגת אין זה עכוב כי הלא פרוס לרעב לחמך. וזהו יח"ץ שהוא פרוס המצו' אשר לך חציה לשמור לאחר המזון וחציה לאכול כעת והוא רמז פרוס לרעב שמה שפורס לו הוא לשמור לעה"ב הזכות אחר הנתינה ואחר שקדשת עצמך מטומאתך ונתת צדקה להעזר מן השמים גם היה מגי"ד רחצ"ה לעם שירחצו מטומאותיהם וישובו גם עד ה' שתהיה זוכה ומזכה ואח"כ ע"י כן תהיה מוצי"א מצ"ה. כי היצה"ט שהוא כטמון לפני היצה"ר יצא בגבורתו בעזרת תשובה ומעשה הצדקה. וזהו מוציא מצה כי תהיה מוציא היצה"ט הנקרא מצה כמ"ש חכמי האמת הפך החמץ שהוא היצה"ר. וכן הוא כי אין בין זה לזה אלא נקודה א' כי אותיות דדין כאותיות דדין אלא שבזה ה"א ובזה חי"ת כי היצה"ט כרעיה תלוי רמז לבעלי תשובה שנכנסים לשם כמשז"ל שהעה"ז נברא בה"א כאכסדרה כו' אך המחזיק ביצה"ר סותם בין ירך הה"א וגגה ונועל דלת התשובה: וזהו חי"ת של חמץ שבו שאור שבעיסה המחמיץ ומעפש העיסה. ואחר צאת היצה"ט בגבורתו את המרור הוא היצה"ר כי מר הוא תשקע בטיט ואח"כ תוסיף כי יהיה כור"ך כי תהיה כורך המרור עם המצה והוא כי היצה"ט תכריך עם היצה"ר שגם בו תעבוד את ה' כענין בכל לבבך בשני יצריך שיהיה נגרר אחר היצה"ט. ובזה תהיה שולחן עור"ך בג"ע ואוכל טוב בעה"ב כד"א (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת כו' ואח"כ הל"ל של חירות הפך הלל שמגיהנם שהוא של עבדות שהוא יפה דנת כו'. שאשר מג"ע הוא הנרצ"ה:

יא

והיה כי ישיאך כו'. אחרי או' השני דברים שעליהם יתחמץ לבב אנוש שהם. (א) על עבודת קרבן פסח לדורות עולם. (ב) על דבר המצה היותה לדורות ושבעת ימים שהוא נוסף על זמן היציאה וגם ביטול החמץ והשאור כמפורש. בא עתה על הדבר השלישי והוא על דבר קדש הבכורות לדורות מאדם עד בהמה כי הלא כמו זר יחשב כי אם הוא על כי פסח ה' על הפתח בנגפו את בכורי מצרים מי הביא כל הבכורות שבכל הדורות. לז"א והיה כי יביאך ה' כו' אז תקריב בכורות בקרך וצאנך לה' וכל בכור אדם בבניך אשר לא היה במצרים תפדה וע"כ לא יעזר כח בנך מלשאול ולומר מה זאת כי יתמה על החפץ. וזהו כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת כלומר שהוא דבר קרוב וראוי לאומרו ולשואלו כי לא יפלא שישאל זה כי קרוב הדבר לאמר. ע"כ התחיל תחלה לתת טעם אל מציאות המצוה גם אל בכורי הדור ההוא וזהו ואמרת אליו ה' דברים. (א) כי בחוזק יד שהוא שלא היינו זוכים בדין לצאת כי ע"כ הוצרך חוזק יד להכריע כל המנגדים ככתוב אצלנו על מאמרם ז"ל באו' קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכן באו' קשה לזווגם כקריעת ים סוף ומי לא ידע כי אפי' בריאת כל העולמות לא היו לפניו ית' קושי כי בלא עמל ובלא יגיעה ברא הקב"ה את העולם כ"א בדבר ה' וכבר שמים נעשו כמ"ש ז"ל ומה גם עתה קריעת ים סוף או מזונות האדם או זווגו. אך אין דבר קשה לפניו ית'. זולתי ברצותו להיטיב לאיש ועונותיו מעכבין והוא יתברך שופט כל הארץ ולא יעות משפט וע"כ יציאת מצרים כי היו גוי מקרב גוי ומה גם קריעת ים סוף אחר שהמרו על ים בים סוף היה קשה. והוצרך חוזק יד להכניע המנגדים על יד חפשו יתברך זכיות קדומים מדם פסח ומילה והפלגת רשעת פרעה ועבדיו:

ועל הדרך הזה הוא במזונותיו של אדם שעונותיו מקפחים מזונותיו וכן בזווגים קשה לזווגים כי מי יזכה לבת זוגו כי יתפרדו במעשיהם כמבואר במקומו ע"כ על שתי אלה אמרו שהם קשים כקריעת ים סוף. והנה ההיקש הוא ביציאת מצרים כי היו גוי מקרב גוי וזהו בחוזק יד. (ב) והוא או' הוציאנו והוא שאומר לבנו לא אותי בלבד גאל הוא ית' כ"א גם לי גם לך. וז"א הוציאנו והוא מאמר התנא (פסחים דף קי"ו) לעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שאלו לא הוציא כו' עדין אנו ובנינו כו'. עוד (ג) והוא או' ה' לומר כי לא ע"י מלאך או שרף או שליח הוציאנו כ"א ע"י עצמו ית' שאל"כ לא יצאנו משם כמפורש למעלה. הד' והה' הלא הן כי שידד ג"כ השר והמזל. וזה ממצרים מבית עבדים באו' ממצרים כיוון על השר כי מצרים שמו כמאמרם ז"ל (ש"ר פ' ט"ו) על והנה מצרים נוסע כו' ועל או' וירא ישראל את מצרים מת ובאו' מבית עבדים כיוון על המזל שהיה מחייב שעבד לא יצא משם לחירות. וזהו מבית עבדים שהוא ממקום קבוע לעבדים בל יצא משם כי שם ביתם ואחרי הודיעך את בנך כי לא אותך בלבד גאל כ"א גם אותו. ושלולא רחמיו ית' הגדולים בעשותו ע"י עצמו היו נגודים גדולים עונות ישראל וניגוד השר והמערכת על כל אלה. עוד הוסיף הוא ית' והוא כי ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו שהנה להיות בעל בחירה נוסף על העדר זכות ישראל ושני מנגדיו שר ומזל היה הדעת נוטה שיעשה וגם יוכל ועכ"ז לא בלבד הכריח לשלח כ"א גם ויהרוג ולא ע"י זולתו כ"א בעצמו. וזהו ויהרוג ה' כל בכור כו' משא"כ אם עשה כן ע"י שליח שהיתה מתקלקלת גם הגאולה כמאמרם ז"ל (שם) לכהן שתרומתו בבית הקברות כו'. כך אמר הקב"ה תרומתי היא קדש ישראל. במקום גילולים אם איני עובר בעצמי אפסיד את תרומתי כו'. ולא לבד היה עיכוב פרעה עלי אשר יצאתם משם כ"א גם אלי ועליך. וז"א לשלחנו לשון רבים ע"כ ימשך מזה כי כאשר אני שיצאתי משם זובח לה' אשר הצילני בעצמו ית' כל פטר רחם כו' וכל בכור בני אפדה וממנו ית' כי כלנו שלו ובחסדו הוציאנו ע"י הבכורות ויחוייב לעובדו בזה כן גם אתה בני אצ"ל שתעשה כן כמוני כ"א גם ענין זה של קדש כל בכור יהיה לאות על ידך בתפילין של יד ולטוטפות בין עיניך למען תדע ע"י כן כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים כלומר כמוני כמוך ואלו לא היית אתה נוהג קידוש בכורות הלא היה מתדמה לפניך כ"א שאת אבותיך העם היוצאים ממצרים הוציא ית' משם. אך עתה שאתה מקדש הבכורות כאשר אני זובח כל פטר רחם וכל בכור בני אפדה כן גם אתה תעשה כן תשית לבך לאמר אין זה כ"א שהורה לי הוא ית' שאראה עצמי כאלו אני הייתי שם והקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכורי מצרים ואת בכורי הציל. וזה ירמוז באו' לשון טטפת וכל לשון זכירה לרמוז שתהיה הטפת עיניו והבטתו אל זמן היציאה כאלו הוא יצא משם. וזהו והיה לאות כו' כי בחוזק יד הוציאנו ה' בעצמו את שנינו כמדובר:

יז

ויהי בשלח פרעה כו'. ראוי לשים לב אל הערת רז"ל בשמות רבה (פ' כ'). (א) באו' ויהי מי אמר וי. (ב) או" את העם ולא אמר את ישראל כאו' אח"כ וחמשים עלו בני ישראל כו'. (ג) או' ולא נחם שאם היא גזרת הקודם הל"ל לא נחם בלא וא"ו. (ד) אומרו ויסב כו' למה יודיענו מעתה שהסיבם לים סוף שיורה כי זאת היתה הכונה שלא נחם דרך ארץ פלשתים ואח"כ הל"ל וגם אם הוא טעם שני. (ה) או' וחמשים עלו כו' למה יודיענו זה. (ו) שאם היו רכי הלבב מעותדים לשוב מצרימה בראותם מלחמה למה יצאו חמשים וגם לפי' רז"ל (שם) למה יודיענו פה צאתם א' מה' או מנ' כ"א במקום סיפור היציאה היה ראוי בפ' בא אל פרעה ופה בלתי מקושר. (ז) או' ויקח משה כו' כי אין מקומו פה כ"א למעלה בפרשת הקודמת בהזכיר הנסיעה ממצרים ולא פה שהוא אחר היותם בסוכו'. ומה גם לרז"ל (ש"ר שם) שאמרו שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה בעצמות יוסף כי חכם לב יקח מצות. וא"כ באו' וישאלו ממצרים כו'. היל"ל ומשה לקח את עצמות יוסף. (ח) או' עמו שהוא מיותר. (ט) כפל או' השבע השביע וכן או' פקוד יפקוד. (י) אומר פקוד יפקוד והיה די יאמר כי השבע השביע את בני ישראל להעלות עצמותיו מזה וגם או' לאמר:

אמנם הנה בתחלת ספורי המסעות אחר היותם בסכות טרם ידבר בכל הדברים שנתפרשו שם בא וסילק מלבב אנוש אשר יוכל להרהר מה שאינו כבודו ית' הלא הוא כי היה מקום יאמר איש בראות כי על ידי נסוע ישראל דרך המדבר ים סוף ולא דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא מצאום רעות רבות ויתעכבו שם ארבעים שנה במדבר הלא יתחמץ לבבו לאמר תחת מה עשה ה' ככה ולא הוליכם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא ולא יעברו ימים מועטים והם בא"י. אך אין זה כ"א על א' משלש. (א) אולי האלהים עשה לבל יתפסו ישראל כגנב במחתרת כי בראות פרעה וחילו שאוחזים דרך א"י בידיהם אשר הוא קרוב משם מיד יכירו כי לא ישובו עוד ושהיחלו בו באו' דרך שלשה ימים נלך במדבר ונזבחה כי הנה טרם מהלך ג' ימים יראה כי אל נוכח היישוב פניהם ויחזרום. (ב) מחמת המצריים שהשאילום כי בראותם הולכים דרך א"י ירדפו כמרי נפש אחריהם מצרת לבם איש על כלי כספו וזהבו מחמדיהם הטובים ולא ייחלו עד יחזיקו הרבה בדרך כ"א יקומו עליהם מיד בראותם מתחילים ללכת דרך ארצם. (ג) למען הולכים דרך ים סוף לטבוע את המצריים על השליכם היאורה את ילידי העברים ואם כך היה הדבר הלא היתה תלונת ישראל על ה' חלילה באו' כי על טובה מועטת הביא עליהם רעה גדולה כי הלא טוב לנו יטבעו המצריים וגם לא יצאו ישראל ברכוש גדול ולא יתמו פגריהם במדבר ולא יתעכבו שמה מ' שנה וגם על הטעם הראשון יתלוננו באו' למה אמר דרך שלשת ימים כו' שיחשבו שנשוב שעל ידי כן הלכנו מרעה אל רעה עד מ' שנה במדבר כי הלא אין מחסור לה' להוציאם מבלי היותו משגיא לגוים שיחשבו שישובו אחר ג' ימים ע"כ בא האלהים להסיר תועה מלב החושב על ה' כדברים האלה ואמר ויהי בשלח כו'. והוא שאומר הוא ית' הנה הוי שהיה לכם בלכתכם בדרך המדבר ים סוף אינו מצדי חלילה כי אם מפרעה כי ויהי וי היה בשלח פרעה ששלחם בידו מטוב רצונו כמשז"ל (שם) שהיה מלוה אותם בדרך. שנית על שלחו את העם הוא הערב רב כי זה כלל גדול נלמד מחכמי האמת שכ"מ שנאמרעם ובענין עצמו אומר ישראל שאלו ערב רב ואלו ישראל וממה ששלח הערב רב ולא עיכבם באה על ישראל רעה גדולה כי מה שלא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא והיו נכנסים מיד לארץ ולא מתעכבים ארבעים שנה במדבר אינו מטעם שלא יתפשו כגנבים ולא מטעם שלא יתקוממו העם איש על כספו וזהבו כ"א כי אמר אלהים פן ינחם העם הוא הערב רב בראותם מלחמה לחולשת האמנתם בו יתברך היא מלחמת פלשתים כאשר עשו זה שלשים שנה לבני אפרים משא"כ אם היו יוצאים בני ישראל לבדם וגם הוי האחר הוא ששלחם פרעה בעצמו כי הנה עתה ושבו מצרימה כשב אל ארצו בלי פחד משא"כ אם לא שלחם בעצמו כי הלא כל עבד בורח מרבו ירא לשוב פן יכוהו עד בלי די על בחירתו אך בשלחו אותו אדוניו לא יירא לשוב כן בשלחם פרעה בהיות שלא סירב עד שעל אפו יצאו. או לרז"ל (ש"ר פ' כ') שאמרו שפרעה היה מלוה אותם ומראה להם חיבה יתירה לא היה פחד שישובו מצרים כי מורה תעלה על ראשם פן יעמיסו עבודה רבה מאד עליהם ויכום מכת חרב והרג ואבדן אך עתה שהוא שלחם יתנו לב לשוב ולא יראו באומרם כי גם הם לא היה בלבם רק לזבוח ולשוב אלא שמשה היה מעכבם וגם הטעם הג' שהיה כדי לטובעם בים סוף אמר הנה אדרבה עתה הוצרך הוא יתברך להסב אותם דרך המדבר ים סוף שבמזרחה של מצרים להטביעם שם שאל"כ דרך ישרה היה טובעם ביד פלשתים שבמערבה של מצרים בדרך ארץ פלשתים כי לפני הים הולכים כנודע כי שני ימים הם א' למזרחה הוא ים סוף וא' למערבה הוא ים פלשתים וז"א ויסב אלהים כו' ומה שאמרתי כי העם הם ערב רב הם המעותדים לשוב ולא ישראל הלא הוא כי הנה וחמושים בכלי זיין עלו בני ישראל ואלו היו מורך בלבם לשוב מצרימה בראותם מלחמה לא היו מזרזין עצמן בזיין אך אין ספק כי על העם היה הפחד ולא על בני ישראל ולמ"ש ז"ל כי וחמושים הוא א' מחמשה או מחמשים כו' הוא כי לא נשארו רק הבעלי אמנה כי השאר מתו בחשך יאמר לפ"ז מה שהיה פחד פן ישובו בראותם מלחמה הוא הערב רב הקטני אמנה אמנם בישראל אין פחד כי הלא א' מה' או למ"ד מנ' בלבד עלו שהם הבעלי אמנה בעצם ואותם ודאי לא ישובו בראותם מלחמה. והנה עדין היה מקום לומר שגם בני ישראל הכשרים ומזויינים יתנו לב לשוב בראותם מלחמה. כי יאמרו היש ה' אתנו ולמה מצאתנו מלחמה ויאמרו בלבם אולי עדיין לא נשלם הזמן וכמקרה בני אפרים יקרה. ומה גם כי יחושו פן הת' שנה לא נמנו מיצחק ע"כ אמר הכתוב ויקח משה כו' והוא כי לא היה פחד יהרהרו על משה לאמר אולי אינו הגואל האמתי כי נשארו ק"ץ שנה ועדיין הגואל האמתי מעותד לבא בהשתלם הד' מאות שנה כי על כן התחכם ויקח משה את עצמות יוסף עמו לראיה ולעד כי הוא הגואל האמתי והוא במה כי השבע השביע את בני ישראל כו' והוא כי הנה יוסף בצוותו את אחיו נאמר וישבע יוסף את אחיו לאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם כו' ושם כתבנו כי השבועה היתה בשני דברים. (א) שיאמרו לבניהם מסורת פקידה כפולה כמ"ש ז"ל (שם פ' ג') כי קבלה היתה ביד ישראל מיעקב כי הגואל שיאמר פקידה כפולה הוא הגואל האמתי וזהו כי אין ספק כי מסורת מיעקב לא תהיה לנו כ"א ע"י יוסף ויתכן היה בזה וז"א וישבע יוסף את אחיו ומה היתה השבועה שני דברים. (א) לאמר פקוד יפקוד כו' שיאמרו לבניהם ל' פקידה כפולה למען ידעו מי הוא הגואל האמתי ולא יטעו. (ב) והוא והעליתם את עצמותי כו'. וע"פ דרכנו נשית לב מה היא פקידה כפולה ואחשבה שהוא מאמרנו על פסוק והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל שהוא כי אמר הוא יתברך הנה משכון יש לישראל שאוציאם מהגלות כי הלא פמליא של מעלה הם עם ישראל ואני לא אניחם ומי שיוציא אותם יוציא את ישראל וזהו והוצאתי את צבאותי שהם של מעלה ואגבן אוציא את עמי בני ישראל גם הם וזה ירמוז באו' פקוד יפקוד כלומר במה שיפקוד את העליונים יפקוד את התחתונים:

ונבא אל הענין. כי לקח משה את עצמות יוסף עמו לראיה ולמחזיק ולמעוז על עצמו בשליחותו שאמתי הוא שהרי השביע ב' שבועות את בני ישראל השבועה (הא') היא לאמר לבניהם פקד יפקוד כו' שהוא פקידה כפולה כאשר אמר הוא בשליחותו כה אמר ה' פקוד פקדתי אתכם. (ב) והעליתם כו' וע"כ בבא ישראל להרהר אחר שליחות משה אם אמתי הוא וכבר הוא עת גאולה אם אין. יביטו אל יוסף שעמו האומר כי הבא בפקידה כפולה הוא הגואל האמתי ויודו אל האמת. וגם ארז"ל (שם כ') כי בבקש משה את ארונו של יוסף אמרה לו סרח בת אשר כי היה בקברניט של מלכים והלך ומצא ארונות רבים ולא ידע את יוסף אז אמר יוסף יוסף הנה השכינה וכנסת ישראל ופמליא של מעלה וישראל יוצאים כי הגיעה עת הגאולה אם תתגלה מוטב ואם לאו אנו פטורים מהשבועה מיד נזדעזע ארונו ונוטלו. הנה כי לולא שאמר לו כי הגיעה עת הגאולה של שכינה וישראל שהן שתי הפקידות כמדובר לא היה מתראה וממציא עצמו שיקחוהו כי נפשו בשמים יודעת מאד. ומה גם במ"ש בספר הזוהר (וישב דף קפ"ט) כי יוסף היה מרכבה ומושב אל השכינה במצרים כי לא יפלא ממנו נסיעת שכינה. וגם זה נרמז באו' פקוד יפקוד והעליתם כי בזמן הפקידה דוקא תהיה עליות עצמותיו ולא מקודם כי לא יבא אתם נמצא כי בזאת שהמציא עצמו ראיה למשה שגאולתו אמתית וזהו ויקח משה את עצמות יוסף עמו לראיה ואיך הוא הראיה הלא היא על כי יוסף הנזכר השבע השביע ב' שבועות. (א) שיאמרו פקוד יפקוד שהיא פקידה כפולה נמצא שהוא העד כי משה שאמר כה אמר ה' פקד פקדתי אתכם הוא הגואל האמתי. (ב) כי השביע שבועה שניה והוא כי בעת ההיא שהיא עת שתי הפקידות של צבא של מעלה ושל ישראל אז והעליתם והנה עתה הוא נתראה ובה הוא יורה כי הגיע עת הגאולה באמת שאל"כ לא היה מתראה. והוא מ"ש ז"ל (ש"ר פ' כ') שעד שאמר לו משה שהשכינה וישראל היו נוסעים לא נתראה:

כ

ויסעו מסכות כו'. אחר אומר ויחנו באיתם מה צורך או' בקצה המדבר ועוד או' עתה וה' הולך לפניהם יומם כי היה ראוי לומר בנסעם מרעמסם ולא אחר החניה הב'. וגם אומר ללכת יומם ולילה למה מזכיר מדת יום בלילה ואם או' יומם חוזר אל עמוד ענן הנזכר הרי נאמר בו הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. וגם או' לא ימיש עמוד הענן כו' למה הודיע זה שאם לו שלא היה מש זה עד בא האחר למה לא אמר ג"כ שלא ימיש עמוד האש עד בא עמוד הענן. וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף יו"ד) שלא היה נוסע עמוד הענן מלפניהם עד אחרי היות עמוד האש לפניהם איך נלמד זה מהפ'. אך למה שגזרה חכמתו ית' להטעות את מצרים שיאמרו כי ישראל נבוכים הם כו' וירדפו אחריהם ויטבעו בים. והנה חש פן יאמר איש מה בצע בזה שישובו אחור מהלך יום א' פן תצא תקלה כי ימצאו מקום לישראל להרהר ולומר כי אולי מצוה אותם בכך מיראתו כי בקצה המדבר אשר באים ליכנס בו הוא מקום נחשים כקורות בית הבד ומדאגה מדבר זה משיבם אחור עד ישקיף וירא אולי ימצא דרך אחרת או יאמרו שעשה כן לבלתי יכנס במדבר מקום נחש שרף ועקרב אלא בכי טוב וממתין עד אור הבוקר או עד עת בא עמוד האש באופן שיחטאו להרהר אחר מאמר משה באו' להם שהוא ית' צוה לעשות כן להטעות את פרעה שיאמר נבוכים הם בארץ כו' ועד ראותם האמת יהרהרו ויאשמו ע"כ בא הכתוב והודיע כי לא היה להם מקום להרהר כאשר יבא בס"ד. וזה ענין הכתובים ויחנו באיתם בקצה המדבר אשר חניה זו היתה ע"פ ה' לשיהיה מקום להטעות את פרעה בשובם אחור ע"פ ה' כי יהיה פתחון פה לפרעה לאמר כי על היותם בקצה המדבר נזורו אחור מאימת נחשי המדבר ויאמר פרעה אלהים עזבום רדפו ותפשום וש"ת הלא נפיק מיניה חורבא כי יתן מורך בלב בני ישראל כאשר כתבנו. לז"א וה' כו' לומר כי מישראל שהרהרו לא היה פחד כי הלא וה' הולך לפניהם יומם כו':

ולבא אל הענין נשים לב אל או' לנחותם הדרך שהיה ראוי יאמר לנחותם בדרך אך ענין הכתוב. לומר כי אשר חנו בקצה המדבר ולא נכנסו בו ואדרבה שבו אחור לא מאימת נחש שרף הנמצאים בו השיבו רגליהם משם כי הלא וה' מאז הולך לפניהם יומם לא לבד להורות להם את הדרך ילכו בה כ"א להרים מכשול מדרכם לבער נחש שרף ועקרב ולישר אורחותם השפלה הגבה והגבוה השפל וזהו לנחותם הדרך כי הדרך ממש היתה מנחם ומיישיר וא"כ לא היה פחד מנחשי המדבר כי גם עד שם היה מיישר אורחותם מכל מכשול כן יעשה להבא וגם אין להרהר שהיה הדבר על כי בא השמש כי הלא ולילה בעמוד אש להאיר להם כ"כ בעצם ללכת יומם ולילה כלומר הלילה כיום ממש וע"כ הזכיר פה יומם להשוות לו הלילה כי בהליכת הלילה כיום יאיר שלא היה כעם רב אשר לפניהם פנס שלא יאיר בעצם רק לראשונים הקרובים אל הפנס רק היו כהולכים לאור היום שאור כלים שוה וזהו להאיר להם שהוא לכלם ללכת הלילה כיום שע"כ מזכיר מדת יום בלילה כאו' יומם ולילה וגם הסבה הג' איננה כי הנה לא ימיש כו' כמשז"ל (שם) כי טרם נסוע עמוד הענן היה בא עמוד האש וא"כ אין לומר שהיו ממתינים עד בואו ולמדו כן מהפסוק כי הנה היל"ל מלפני העם אך הוא לא ימוש עמוד הענן יומם עד שכבר עמוד האש לילה היה לפני העם ולכן אין להרהר שהיה הענין כ"א כמאמר משה מפיו יתברך ישובו ויחנו כו' ואמר פרעה כו' נבוכים הם כו':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.