העמק דבר/בראשית/כד

העמק דבר בראשית כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואברהם זקן. הקדים הכתוב להודיע לפני הענין המסופר בפרשה זו שאברהם היה זקן בא בימים מבואר שהוא נוגע להענין כי לולא זה לא היה מצוה לעבדו אלא הוא בעצמו היה מזדרז למצוה רבה זו ליתן אשה ליצחק שבזה תלוי כל התכלית אבל משום שהי׳ זקן:

בא בימים. היינו שהי׳ מחשב כמה ימים עוד יחיה ע״כ הי׳ חושש אולי ימות בדרך רב כזה. אמנם בלי זה הטעם הי׳ רשאי לילך בעצמו לארם נהרים. אע״ג שהיה מוזהר ללכת משם. כבר ביארנו שממעשה העקידה הותר לו לחשוב מארץ הזאת ולזכרה. וה״נ הותר לו הליכות עראי לשם:

וה׳ ברך את אברהם בכל. עוד טעם על שלא הלך בעצמו משום שהיו עסקיו עם כל אדם זה בא ושואל בעניני אמונה וזה להתפלל עליו וכדאי׳ בב״ב שמרגליות הי׳ תלוי׳ בצוארו של א״א כו׳ והכונה הוא תפלתו וברכתו וכיב״ז היה הרבה ענינים מוטלים עליו ומשום זה לא הי׳ יכול לצאת ממקומו והנה הודיע הכתוב ג״כ בזה צדקת אברהם לפני הענין. ללמדנו שהיו הכל באין לפניו ודאג לטובת רבים לכן הי׳ מוכרח להעמיס לקיחת אשה לבנו על עבדו:

ב

אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. הקדים הכתוב לבאר שלש תכונות בכח אליעזר. אשר משום זה היה מסוגל לשליחות הלז. באשר ענין הנדרש להשתדלות נגמר ויוצא לאור ע״י א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה והפצרה. פעם ע״י שכל והרחבת דברים. פעם ע״י דעה רחבה ומענה עז. והכל לפי הענין והאדם שבא עמו בדברים. והנה ידוע שאין טבע כל ב״א שוין. יש ב״א מוכשרים לגמור הענין בזה האופן דוקא ויש להיפך וכאן לא ידע אברהם האיך יהי נדרש לבצע הענין. ע״כ בחר בזה העבד שהיו לו כל התכונות. שהיה עבדו ונכנע לאדוניו במענה רך:

זקן ביתו. הוא דבר חכמה וכדאי׳ בפ״ג דיומא ללמוד מכאן שהי׳ אליעזר יושב בישיבה המרבה חכמה:

המושל בכל אשר לו. היינו בכל אשר לאברהם הי׳ הוא נגיד ומצוה בדעה רחבה. וע׳ מש״כ להלן מ״ד ט״ז. ולפי הדרש הנ״ל בהר״ד שהי׳ מושל ביצרו. הודיע הכתוב דמש״ה הי׳ נאמן בעיני אברהם:

שים נא ידך תחת ירכי. לפי הנראה בגמ׳ ר״פ שבועת הדיינים. שלמדו מכאן נק״ח בשעת שבועה א״כ פי׳ שהי׳ שימת ידים לשם נק״ח. וכאן יישב רש״י אמאי לא צוהו לתפוס במילת עצמו. אבל כ״ז אינו שוה ליישב הא שאמר יעקב אבינו ליוסף בזה הלשון. ועוד דשם לא נזכר בדבר יעקב לשון שבועה כלל עד לבסוף. אלא נראה דודאי אינו בשביל שבועה כ״א כריתת ברית בין אדם לחבירו אלא שבכל שני אנשים היה המנהג שימת יד ביד וכלשון יחזקאל י״ז י״ח והנה נתן ידו. ובמשלי כתיב תקעת לזר כפיך. אבל אב לבנו ועבד לאדוניו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ הזהירו לשום יד תחת ירכו. זהו עיקר פשט הכתוב שהוא כריתת ברית לבד השבועה שבין אדם לשמים. ולימוד הגמ׳ יבואר להלן מקרא ט׳:

ג

ואשביעך. לא אמר לו השבעה לי בה׳ וגו׳ כמו שאמר יעקב ליוסף אלא אשביעך בע״כ. וזהו מושבע מפי אחרים והאדון יכול להשביע את עבדו בע״כ:

בה׳. ביוסף כתיב סתם השבעה לי ולא כתיב בה׳ משום דשבועה סתם הוי ג״כ שבועה. והא דכתיב בשאול ודוד השבעה לי בה׳ אם תכרית את זרעי וגו׳ הוא משום שלא הי׳ נאמן בעיניו ואולי מבטל בלבו. ע״כ ביקש שיזכיר את ה׳ ובודאי לא יזכיר לבטלה. משא״כ מושבע מפי אחר בעינן דוקא בה׳ בפירוש:

אלהי השמים ואלהי הארץ. כך הי׳ הרגל לשון א״א להרגיל בפי הבריות שהקב״ה משגיח בשמים ובארץ כמש״כ לעיל י״ד י״ט:

אשר לא תקח אשה לבני. אין אליעזר אדון ליצחק להשיאו אשה. אלא בל״ס הי׳ תחלה דברים ביניהם. והוחלט שהעבד ישתדל לקחת אשה ליצחק באשר יצחק אינו יכול לצאת חוץ לא״י וגם אינו יכול לקחת אשה אלא מחו״ל. ואחר שהוחלט הדבר השביעו כך:

אשר אנכי יושב בקרבו. אע״ג שהזהירו לילך דוקא לבית אביו מכ״מ לא השביעו אלא על הכנעני באשר ע״ז הוא חשוד שיתעצל ללכת למרחקים ויקח אשה מבנות הכנעני ויאמר שהיא מארמי. מש״ה דייק אשר אנכי וגו׳. עוד י״ל שבא לכלול אפי׳ מאומה אחרת היושבת בא״י רק שמשועבדים לכנעני הרי הם ככנענים כמש״כ לעיל י״ב ו׳:

ד

כי אל ארצי. תחלה לארצי. ואח״כ ואל מולדתי. הוא מקום שנתגדל:

תלך. ולא ע״י אחר. אלא ילך בעצמו ויבחר אשר יראה בעיניו:

לבני ליצחק. תפרש בשעת קידושין לבני ליצחק ולא סתם לבן אברהם. דאע״ג דסתם בנו של אברהם הנצרך לאשה הוא יצחק ולא ישמעאל מכ״מ דין קידושין כך הוא כדתנן במס׳ קידושין פ״ג קידשתי את בתי והיו לו חמש בנות כולן אסורות. ואע״ג שניכר שכוון לגדולה שבהם. ה״נ להיפך לא יתברר לשום א׳ אם לא שתדע בבירור למי היא מקודשת:

ו

פן תשיב את בני שמה. ידוע הטעם שהי׳ נחשב לעולה שאסור להוציאו לחוץ. והיינו דבר המלאך בשעת עקידה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כמש״כ שם:

ז

אלהי השמים. כמו שפירש״י בשעה שלקח את אברהם לא הית׳ ניכרת השגחתו בארץ ולא הי׳ נקרא כ״א אלהי השמים:

ומארץ מולדתי. א״כ מהראוי שמחמת זה תהי השגחתו למלא את אשר אני נצרך משם. ואם מכ״מ איני כדאי מחמת זה. הרי ואשר דבר לי. ואם חלילה איזה חטא גורם לבטל השגחה זו מכ״מ ואשר נשבע לי ושבועה אינה בטלה בשום אופן. והשבועה היא ברית בין הבתרים כפירש״י שאמר לזרעך אתן וגו׳ וברית היינו שבועה:

הוא ישלח מלאכו. ברבה מפרש ה״ז מלאך מסוים והכונה שהיה מיוחד לאותו דבר ולא בדרך אגב כמצוה למלאך המלוה לאדם שישגיח גם ע״ז. והדיוק הוא מדכתיב ישלח. ולא יצוה כמו כי מלאכיו יצוה לך אלא המלאך ההולך בל״ז את האדם לא שייך לומר ע״ז ישלח שהרי הולך גם בל״ז הענין. אלא יצוה. אבל ישלח משמעו שהוא מלאך מסוים בשביל דבר זה:

ולקחת אשה לבני משם. תקדש אותה סתם ולא תפרש מאומה על דבר הובלה ממדינה שלה לכאן. ואח״כ.

ח

ואם לא תאבה האשה. אחר שתקדש אותה.

ללכת אחריך. למדינה שלא ידעה מעולם אלא אחריך.

ונקית משבועתי זאת. של לקיחת אשה. כי אתה עשית את שלך:

רק את בני לא תשב שמה. אין הכונה שלא ישב בפועל את יצחק לשם כי היאך יביא אותו בע״כ. אלא הכונה שלא יפרש בשעת קידושין ע״מ שיבא יצחק לשם ונמצאו כשיסרב אח״כ בדבר יהי׳ חילול ש״ש ויאמרו דשינה מתנאו. דסבורים שמסתמא העבד מדעת רבו התנה. ותו דבזה תהיה מותרת לאחר. אחר שלא יקיים יצחק את התנאי. אלא לא יפרש כלל וילך לו. והאשה בע״כ תהי יושבת עגונה עד שתבא ליצחק. ואע״ג דבב״נ לא נהגו דיני קידושין רק בעולת בעל. מכ״מ מי שהיתה מיועדת ליצחק נהגו בה מנהג ישראל שהרי למדין מכאן דיני אירוסין לשיטת תלמוד דילן כתובות פ״א. ולשיטת הירו׳ שם שהיה ברכת נשואין ע״כ הי׳ קנין אליעזר עמה כעין חופה אע״ג שלא בעלה וכדת ישראל. וע׳ מש״כ הרמב״ן פ׳ אמור בפ׳ מגדף הוכחה לזה מדאי׳ בקידושין די״ח ודלמא ישראל מומר שאני. איך שאברהם הזהיר אותו לקשרה ליצחק וממילא תהי מוכרחת ללכת אח״כ והדבר מובן שאם יפרש בשעת קיחה שתצא לא״י יותר טוב. וכן ראה אליעזר שההצלחה מפזזת לפניו והי׳ בטוח שגם ע״ז האופן יתרצו:

ט

וישם העבד וגו׳ וישבע לו. ולא פירש הכתוב שנשבע בה׳ אלהי השמים. ומובן שמסתמא הי׳ כן וכמש״כ לעיל כ״א כ״ה. וא״כ גם זה מיותר והי׳ ראוי לכתוב ויעש העבד כן. אלא בא ללמד דשבועה בלי נק״ח אינה שבועה משא״כ שבועה בלי שם הוי שבועה. והכי מבואר בדיוק ברי״ף שם שרק מזה המקרא הוא שלמדו חז״ל דשימת העבד תחת ירך א״א הי׳ במקום נק״ח. ולא ממקרא הראשון. והיינו משום שלפי הפשט אינו ענין לשבועה כמש״כ לעיל ב׳:

י

מגמלי אדוניו וילך. כ״ז מיותר. וביותר תיבת וילך. שהרי בסמוך כתיב עוד הפעם ויקם וילך. אלא בא להודיענו שהיו גמלי א״א עסוקים בעבודה בשדה הרחק ממנו והיה נוח יותר ליקח גמלים מאחרים מלקבץ את גמליו. אבל העבד רצה ליקח דוקא גמלי אדוניו וילך ממקום שקבץ הגמלים לבית אברהם ושמה בבית אברהם לקח כל טוב אדוניו בידו ואח״כ.

ויקם וילך וגו׳. בזריזות הליכה גדולה בפ״ע ולא כהליכה הראשונה שהי׳ לצורך הכנה וכמו בעצלתים. ופ׳ לעיל כ״ב ג׳ כיב״ז. ומזה למדנו שהיו גמלי א״א מצוינים משארי גמלים. או לפי הפשט בקומתן וביפין. או לפי הדרש בהכשר הנהגתן שהיו זמומין מעצמן כחמורו של רפב״י וכדאי׳ ברבה:

יב

ה׳ אלהי וגו׳. הקדים שבח לבקשה כדין כדאי׳ בע״ז ד״ח. והא שלא התפלל תפלה קבועה וכמש״כ לעיל י״ח כ״ב גבי א״א. חדא שעדיין לא נתקן תפלת המנחה עד שבא יצחק ואברהם הי׳ נוהג להתפלל בלי תקנה ותו שהי׳ במקום רבים ואי׳ בברכות ספ״ה חצוף עלי מאן דצלי בביקתא:

הקרה. א״א לפרש מלשון כי הקרה ה׳ אלהיך. פועל יוצא על העצם המבוקש וא״כ הוא בקשה שיזמין את המיועדת ליצחק. א״א לומר כן דמי יודע אם יש פה המיועדת והרי לא ביקש שיברא בדרך נס באותה שעה אשה. ותו א״כ הכי מיבעי עשה חסד עם אדוני אברהם והקרה נא לפני היום. אלא הפעל הקרה סובב על השגחת ה׳. ומשמעו הזדמן שתהי׳ השגחתו ית׳ מזומנת לפניו. והבקשה הי׳ שיהא האות שיעשה לנכון. ואם יש פה המיועדת תבוא לשאוב ותזדמן בתשובה זו. ואם איננה פה לא תהא שום בתולה עונה כך:

יג

אל עין המים. לבד הבאר הגדול שמשם היו שואבין עם דלי לבהמות הי׳ שם עוד עין המים מים מובחרין לשתות אנשים והבנות היו ממלאין בכדיהן:

יד

הטי נא כדך. באשר ראה מנהג השואבות מן העין לשוח עד הארץ ולהכניס הכד לעין ובזה האופן א״א למלאות את הכד עד למעלה ומי שהיה רוצה לשתות מן הכד הוא מוכרח להטות הכד ע״כ אמר בלשון הטי נא כדך:

אותה הוכחת וגו׳. יהי רצון שתהי׳ אותה אשר הוכחת וממילא אם אין כאן האשה אשר הוכחת לא תמצא בתולה שתענה ותאמר כך:

ובה אדע. לא אמר ובזה אדע. שלמלוי האות כבר אמר ועשה חסד. ולא אמר עוד הפעם אלא בקשה אחרת שאם יש פה האשה אשר הוכיח ותאמר כך. עדיין הוא צריך לחסד להשיגה בנקל וזהו הבקשה השניה. ובה בבתולה זו. אדע כי עשית וגו׳. במה שתגיע לו מיד שלא בכליון עינים:

עם אדוני. באשר אני שלוחו ובזכותו אני מבקש כ״ז:

טז

והנערה טובת מראה מאד וגו׳. ביאר הכתוב שלשה טעמים מדוע פגע בה העבד יותר מבאחרות. א׳ שהיא טובת מראה מאד יותר משארי בתולות שראה שם. ב׳ ואיש לא ידעה שהתבונן בה שאין לה דבר עם אנשים כמו שראה שארי בתולות שהכל מכירין אותן באשר היו רגילין בכל יום להיות עם הרועים אצל הבאר וגם לא היו צנועות כ״כ. אבל אותה בתולה לא יצאה עד היום לשאוב ע״כ לא ידעה אדם ומזה התבונן העבד שהיא מיוחסת ומש״ה לא היתה רגילה בכך. או משום צניעות. ג׳ ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. ראה שהיא לא שחה עצמה לשאוב ככל השואבות שזה אינו דרך צניעות. כדאי׳ בשבת דקי״ג ב׳. לענין לקט. אלא ירדה לתוך העין. ותעל:

יז

הגמיאיני נא. ולא אמר לה הטי כדך. כי אחרי שירדה לתוך העין ע״כ שאבה הכד מלאה. ושוב לא הי׳ צריך להטות הכד לצורך גמיאה. אלא שתניחהו לגמוא מן הכד בעודה על הכתף:

יח

שתה אדני. לא גמיאה מועטת מעל הכתף אלא שתי׳ כפי הצורך ע״כ הורידה הכד:

יט

ותכל להשקותו. היא מנעתו להשקותו כי כך ראוי להיות נזהר להולך בשרב ושמש שלא לשתות כ״צ מים קרים. אמנם שלא יחשוב כי היא מנעתו באשר רע לה ששותה הרבה. ע״כ חזרה ואמרה גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות מעצמם ולא אמנע מהם כה״צ:

כ

ותער כדה אל השוקת. הודיע הכתוב דעתה כי אע״פ שלא הי׳ במותר שבכד כדי שתיית הגמלים ותהי מוכרחת עוד לשאוב עם דלי מן הבאר מכ״מ לא שפכה מה שבכד על הארץ וכדאי׳ ביבמות פ״ב לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו:

ותרץ עוד וגו׳. לא הגיעה שוב לעין המים אלא אל הבאר העשוי לבהמות עם כלי השאיבה.

כא

והאיש משתאה לה. מלשון והארץ תשאה שממה. ומשמעו מלשון תמהון שהי׳ משתומם ומביט עליה בעין פקיחה. והי׳ ראוי לכתוב משתאה עליה. וכבר הרגישו חז״ל בירו׳ ר״ה פ״א ואמרו שהכתוב מדבר בכל לשון. וראיתי כי לזה כוון בת״א שהי בה. שהוא כמו ת״י בישעיה כ״ט ט׳ על התמהמהו ותמהו. אתרפו ושהו:

מחריש. הי׳ לו לדבר עמה כדי להכיר שכלה אבל הי׳ מחריש כדי לדעת ההצליח וגו׳ כי בשעת דבור א״א להתבונן על כל תנועה כמו בהיותו מחריש וגם היא לא תוכל לעשות בזריזות כ״כ אם תהא זקוקה לענות:

כב

על ידיה. שיהיו מלובשים היטב לפי ערך ידיה אבל עדיין לא נתן עד שנודע לו מי היא:

כג

הגידי נא לי. משמעות הגדה בכ״מ לפרש כל הפרטים שבענין ומזה הבינה שאין השאלה רק לדעת שם אביה לבד אלא כל היחס. ע״כ השיבה:

כד

בן מלכה. והיא יחס גדול יותר משארי בני נחור:

כה

גם מקום ללון. הוא שאל אם יש לאביה בית מרווח שיהא יכול ללון שם עכ״פ בתורת מקרה לילה אחד והיא השיבה כי הוא בעל אכסניא ע״כ יש לו תבן ומספוא רב וגם מקום מיוחד עבור אורחים ללון כפי הנדרש להם:

כו

וישתחו לה׳. היינו כריעה בשעה שאומר ברוך וכדאיתא בברכות די״ב כורע בברוך:

כז

ויאמר ברוך ה׳ וגו׳. מכאן למדו בב״ר שמודים על בשורה טובה:

אנכי בדרך נחני ה׳ וגו׳. אם נפרש הכונה שמצא מבוקשו בית אחי אדונו וכמבואר באמת להלן שאמר אליעזר בספורו אשר הנחני בדרך אמת לקחת בת אחי אדוני לבנו. אבל א״כ אין הכונה כאן מבואר כלל. וגם לשון אנכי אינו מדויק. אלא כאן לא ביאר הכתוב רק שבירך על שהגיע לבית אחי אדונו בנקל שלא בטורח וחיפוש. וזהו משמעות הלשון.

אנכי בדרך. עוד הנני בדרך ולא באתי לעיר כבר נחני ה׳ בית אחי אדוני. הרי אני כמו שאני בביתם. ולא נזכר כאן הברכה על שמצא מבוקשו כי אין זה ענין לכאן אלא דכתוב פה בשביל שיהא מבואר הכתוב כ״ט. ולהלן בספור יהא נצרך נוסח הברכה דשם. ועוד ראוי לדעת דעיקר הברכה הוא המבואר כאן דעל עיקר מבוקשו לא היה עוד מקום לברך באשר עוד לא נגמר הענין וכמש״כ להלן ל״ה א׳ ובס׳ שמות ב׳ כ״ב. ובכ״מ. שאין מברכין עד הגמר. אלא מכ״מ בא בכולל עם ברכה הודאית שמבואר פה:

כח

ותרץ וגו׳ לבית אמה. פרש״י שאין הבת מגדת אלא לאמה. ועדיין אינו מדויק לשון לבית אמה. ע״ז פרש״י שדרך הנשים להיות בית לה בפ״ע. ועדיין הכי מיבעי ותרץ הנערה בית אמה ותגד לה כדברים האלה. אלא הפי׳ שהיא הגידה לכל בני הבית של אמה ומזה שמע לבן ג״כ. והיה ראוי לכתוב לבית אביה אלא משום שהבת מגדת תחלה לאמה ולפי הפשט היתה אמה עקרת הבית ובתואל היה טפל לה כמובן בפ׳ שהיה טפל גם ללבן:

כט

וירץ וגו׳ ויהי כראות וגו׳. להיפך מיבעי לכתוב. ויהי כראות וגו׳ וירץ. אלא אפי׳ בלי ראות הנזם היה רץ לקראת א׳ מבית אברהם לחקור עליו כי שמע שסיפרה ששמעה הברכה בית אחי אדוני. אבל לא היה אומר בוא ברוך ה׳ דמי יודע אם הוא עשיר וגם לא היה אומר למה תעמוד בחוץ וגו׳ דמי יודע אם דעתו ללון בעיר כלל. אבל כראות את הנזם וגם שמע מה שדבר אל רבקה היינו ששאל אם יש מקום ללון ע״כ בא לבן לומר כך וכך:

לב

ויפתח הגמלים. התיר קישורי המשא וכלשון הכתוב אל יתהלל חגר כמפתח. וכ״כ הרמב״ן ז״ל:

לד

עבד אברהם אנכי. הקדים לבאר מדוע אינו אוכל עד שידבר עסקו וכי כך דרך העולם שהבא לאיזה עסק לא יאכל עד שיגמור עסקו מש״ה הקדים שאינו ככל אדם שהולך לעסקי עצמו. וא״כ העסק טפל לגופו ונפשו. משא״כ אנכי עבד. ועסק אדוני יקר ממני. ע״כ הנני מוכרח להקדים דברי למאכלי:

לה

וה׳ ברך את אדוני. בכל מה שהאדם מתאוה להתברך:

ויגדל. בשם טוב בפי הבריות:

ויתן לו צאן וגו׳. באשר אפשר שאברהם אינו מתאוה לכ״ז ואין זה אצלו בכלל ברכה והוא עשיר השמח בחלקו. וא״כ אין בזה להוריש לבנו. ע״כ פירש שהוא עשיר ממש:

לו

אחרי זקנתה. שלא יאמרו היאך אפשר שישא בנה של שרה נכד של נחור. וה״ה אדם זקן הרבה ממנה. ע״כ הגיד שהיא ילדתו אחרי זקנתה ואינו זקן כ״כ:

לז

אשר אנכי יושב בארצו. לא בני כנעני לבד אלא כל שבארצו בכלל כנעני הוא וכמש״כ לעיל י״ב ו׳. ומש״ה לא מצא עצה כי אם לא אל בית אבי וגו׳: והנה שינה העבד מלשון אדוניו שאמר בקרבו. והוא ע״פ מש״כ לעיל דלא השביעו אלא מפני החשד על הסמוכים לו אבל העבד לא סיפר כי השביעו משום חשד. אלא אפילו על רחוקים השביעו משום קפידא:

לח

אם לא וגו׳. בלשון תנאי כדי שיהא במשמע שאם ילך ולא ישיג אזי יקח גם מארצו ואמר כן כדי שלא יבקשו תרקבי דדנרי ומש״ה הקדים.

אל בית אבי. ואח״כ אל משפחתי כדי שלא יבין שדוקא אל בית אביו אלא גם משפחתו בכלל. רק תחלה תלך לבית אבי:

מ

אשר התהלכתי לפניו. ולא פירש דברי אברהם בפרטות בזה. בשביל שהמה לא ידעו כל פרטי הדיבורים והשבועה:

ממשפחתי ומבית אבי. לא לבד ממשפחתי אלא אפי׳ שתהיה מבית אבי:

מא

מאלתי. אלה בכלל שבועה הוא כדאי׳ פ׳ שבועת העדות. והודיע אברהם זה לאליעזר שהוא אלה. למען ידע כי אם יעבור השבועה יענש גם בעוה״ז כמשמעות קללה:

ואם לא יתנו לך וגו׳. באשר קללת חכם אפי׳ על תנאי באה. ע״כ הוצרך אברהם לפרש דאם לא יתנו לך והיית נקי: והנה הוא אמר ואם לא יתנו לך ולא כלשון אברהם ואם לא תאבה האשה וגו׳ היינו משום שראה לפי הענין יותר טוב לפרש בשעת קיחה על התנאי ולא יהיה אח״כ שהות מש״ה לא אמר דבר אברהם:

מג

השקיני נא. לא פירש מה שרחש לבו לומר הטי נא ואח״כ אמר הגמיאיני נא. וגם עוד שינוים שלא אמרה גם לגמליך אשקה עד שכלתה להשקותו היינו כדי שלא ימצאו מקום לומר שלא בא האות בשלימות ומש״ה ג״כ אמר העלמה כמו שלא פירש אם תהא נערה או קטנה. כדי שלא יאמרו שאין היא נערה כמו שאמר באמת והיה הנערה:

מח

ואברך וגו׳. סיפר כל זה כדי להגיד להם שכבר ברור לו שהיא האשה אשר הוכיח ה׳. ואינו מבקש אלא שיסכימו לקחתה ולא יהא ניצרך לסבות שונות להגיע לידי מעשה. והראה להם כל זה במה שבירך את ה׳. ואלו היה ספק בלבבו לא הי׳ מברך. וכיוצא בזה בספר מלכים א׳ א׳ מ״ח. וגם ככה אמר המלך ברוך ה׳ וגו׳ הודיע כ״ז לאדוניהו שאין עוד שום ספק בדבר בלב המלך. שהרי כבר בירך את ה׳ ע״ז:

מט

ישכם עושים חסד ואמת. החסד יהי׳ של אמת שהרי ברור כי כן האמת:

ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל. אחפש עצות לדבר וימין ושמאל הוא כינוי לאופנים שונים בדרך הישר או בדרך עקלתון:

נ

ויען לבן ובתואל. פרש״י שלבן היה רשע והקדים לדבר בפני אביו. ועדיין יש להוכיח מזה שהוא הי׳ עיקר בבית. ובתואל הי׳ טפל וכמש״כ לעיל:

נא

כאשר דבר ה׳. מה שהורה בהשגחה פרטית הוא דבר ה׳ כמש״כ לעיל כ״ב ב׳ וכן ביארנו בס׳ שמות ט״ז כ״ג ובס׳ ויקרא י׳ ג׳. לשון הוא אשר דבר ה׳. וע׳ עירובין דל״ט א׳. התם מוכחא מילתא. ופי׳ מש״ה הוי שתיקותא כדבור מפורש וע״ש. והנה עלינו להתבונן למה זה נצרך להוכחות כ״כ כי היא האשה אשר הוכיח ה׳ ליצחק. הלא גם בלא הוכחות הי׳ הענין טוב ומוצלח לרבקה שתהא אשה ליצחק. ואולי באשר קשה לילך למדינה אחרת כדאי׳ בכתובות פ׳ הנושא. ונראה עוד באשר כל זיווג אינו אלא כבשי דרחמנא שכך הוא מהחלת היצירה ואם אינו מוצא זיווגו אינו עולה יפה אע״ג שלפי ראות עין אדם הוא ישר. מש״ה הנושא אשה שלא מבית אביו זה עצמו הוכחה שהוא סיבה מן השמים שיזדווגו לדעה אחת. משא״כ הנושא קרובתו מבית אביו אין הוכחה כי מה׳ היא. ע״כ ניצרך איזה הוכחה כי מה׳ היא:

נב

וישתחו ארצה לה׳. לא בכריעה לחוד אלא נפל מלוא קומתו ארצה מרוב שמחה והודיה:

נג

ויתן לרבקה. בא הכתוב ללמדנו שהנושא אשה ע״מ להלבישה משלו צריך להלבישה בבית אביה ולא כשתבוא לביתו וכדתנן בכתובות פ״ו:

ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. בא ללמדנו שהחתן מחויב לעשות משתה משלו כמש״כ הרא״ש פ״א שם:

נד

ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו. מספר הכתוב דשמחו כעל נשואין. ומש״ה כתיב והאנשים אשר עמו. ולא כמו לעיל ל״ב והאנשים אשר אתו היינו משום דעמו משמע השתוות בצוותא אחת יותר ממשמעות אתו כמש״כ לעיל כ״ב ג׳ ובכ״מ ואין שמחה כ״א במריעות יחד עם אחרים בצוותא:

שלחני לאדוני. וזה הי׳ ברור שלא ילך בעצמו ולעזוב את רבקה עד שתבא אח״כ. או שישלחו אחריה. שזה הי׳ המנהג ידוע שלא ליחד אשת איש עם איש שאין הבעל בטוח עליו. ואם היתה מתעכבת עמם הי׳ העבד מוכרח לישב ולשמרה. ע״כ אמר שלחני לאדוני וממילא תלך גם היא עמו:

נה

ימים או עשור. חדשי חמה לא הי׳ אז אלא י״א חדשים בשנה. ע״כ אמרו או תעשה כל פרנסת הבת שהיא שנה שלימה אתנו או עכ״פ פרנסה גדולה היינו עשור חדשים תעשה אתנו ופרנסת חודש א׳ יהיה שמה וכדאי׳ בכתובות דנ״ז דיש שתי פרנסות הנשואין:

נו

אל תאחרו אתי וה׳ הצליח דרכי. דשליח שלא הצליח דרכו נוח לו להתאחר בדרכו למען ידאג משלחו גם על השליח לחשוב מחשבות. מי יודע מה אירע לו בדרך. ואח״כ כשבא השליח ה״ז משלחו שמח מביאתו עד שאינו מצטער כ״כ על שלא הצליח בשליחותו. משא״כ מי שהצליח בשליחותו למאי יאחר דרכו:

שלחוני ואלכה לאדוני. והוסיף שנית לומר ואלכה. דבמה שאמר בראשונה שלחני לאדני הי׳ במשמע אך שיצא מביתם לדור בעירם עם רבקה והי׳ הישיבה שמה בשביל האדון כדי לשמור את רבקה. וע״ז אמרו תשב הנערה אתנו וגו׳ אין הכונה דוקא בביתם יחד אלא אפי׳ בדירה בפ״ע נקרא ישיבה עמם כמו דכתיב להלן כ״ט י״ט שבה עמדי. שהמשמעות ברשותו ותחת השגחתו. ע״כ הוסיף העבד לומר ואלכה לאדוני:

נח

התלכי עם האיש הזה. התלכי עתה מיבעי. אמנם להלן ס״א יבואר שהיה הדבר קשה לה לישב על הגמל וכדאי׳ בריש מס׳ פסחים משום בעתותא דגמלים. ואם היתה מתעכבת שמה איזה משך היתה מתרגלת לישב בעצמה על הגמל בטח. או היו מכינים בשבילה אופן אחר לבא בדרך רחוקה. אבל עתה אין עצה כ״א לשבת עם העבד על גמלו והוא ישמרנה וזהו ששאלוה אם תרצה ללכת עמו יחד:

נט

וישלחו את רבקה וגו׳ ואת עבד וגו׳. עשו לויה לכבודה בפ״ע מנשים ובתולות. ולכבודו בפ״ע מאנשי העיר וזקניה עד שנתקבצו המון רבה. והי׳ הברכה ברבים:

ס

את היי לאלפי רבבה. הוא ברכה בכמות רב:

ויירש זרעך את שער שונאיו. הוא ברכה באיכות שיהיו חכמים יושבי שער. אפי׳ בשערי שונאיו והוא מפני שיהיו נדרשים לחכמתם ועצתם. ולעיל בפ׳ עקידה הי׳ כמו כן ברכת ה׳ ויירש זרעך את שער אויביו אלא שהקב״ה היודע מחשבות אמר אויביו שהוא בלב. אבל שונאיו משמעו גם בפועל כדכתיב דברים ל׳ ז׳. על שנאיך אשר רדפוך. ואנשים לא ידעו הפלא הלז כי אם יראו אשר אפי׳ שונאיו בפועל יהיו נצרכים לחכמת ישראל:

סא

ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד וגו׳. נראה מיותר. אבל הענין דמתחלה כשהיו אנשים ונשים מלוים אותם בושה לשבת עם העבד על הגמל. ע״כ ישבה עם נערותיה על הגמלים. ואח״כ בהיותם אחורי העיר. והמלוים שבו. אז ויקח העבד אותה על הגמל שלו. והנראה כי נערותיה לא לקחה עמה לא״י זולת מינקתה. אך בעיר היו הנערות מסייעות לה לרכוב על הגמל. (ובעירובין די״ח מדקדק אחרי האיש ולא לפני האיש הוא משום שאסור להלוך אחורי אשה ולכאורה העבד הראה הדרך לפניהם. ולמש״כ ניחא דכאן היו עוד בעיר והי׳ הדרך ידוע ומכ״מ הלכו אחריו) ובא כ״ז הספור לתכלית שיבואר בסמוך:

סב

ויצחק בא וגו׳. סיפר הכתוב כי המכין מצעדי גבר ית׳ סיבב שיפגע יצחק ברבקה בדרך ותהא נבעתת ממנו בתחלת הכרתה אותו ואם הי׳ העבד בא עמה תחלה לבית אברהם הי׳ אברהם מקבלה תחלה ומדבר על לבה עד שהי׳ מתחונן דעתה עליה ולא היתה נבעתת מפחד יצחק. והיתה מתנהגת עמו כמו כל אשה עם בעלה. אבל הקב״ה סיבב שיצחק בא באותו עת מבוא באר לחי רואי שהי׳ לו אותו מקום מיוחד לתפלה והתבודדות על באר שנראה המלאך:

והוא יושב בארץ הנגב. אע״ג שאז הי׳ דר עם אברהם בבאר שבע בארץ הנגב ולא כמו שהי׳ אחרי מות אברהם שקבע יצחק דירתו עם באר לחי רואי אבל אז הי׳ דירתו יחד עם אברהם ומכ״מ הזדמן שהי׳ באותה שעה בא מצפון אותו מקום ע״כ פגש ברבקה הוא תחלה לאברהם. והי׳ עוד סיבה.

סג

ויצא יצחק לשוח בשדה. כבר פירשו חז״ל שהוא הי׳ מתפלל מנחה. וע״כ אין הפי׳ בשדה כמשמעו שהרי אסור להתפלל בשדה כדאי׳ בברכות ספ״ה חציף עלי מאן דמצלי בביקתא. אלא כדאי׳ במס׳ פסחים ר״פ האשה דבשדה היינו הר המוריה שקראו שדה וכ״כ התוס׳ שם וכמש״כ לעיל י״ב י״ז דבשביל שמדת יצחק הי׳ עבודה שהוא שורש לפרנסה ע״כ קרא אותו מקום שהוא שער השמים שדה המסוגל לפרנסה. ואין הכונה שהי׳ יצחק עומד אז בהר המוריה אלא הוא התפלל תחת אילן וכדומה ועינו ולבו היו לצד הר המוריה שנקרא שדה והתפלל אז על הפרנסה שבכלל זה הוא השגת אשה שהיא צרכי האדם ונקראת ג״כ פרנסה כלשון הגמ׳ פרנסת נשואין. והזמין ה׳ לפניו באותה שעה את אשתו וזהו וישא עיניו וגו׳:

סד

ותשא רבקה וגו׳ ותרא את יצחק. בעודו עומד ומתפלל והי׳ אז כמלאך אלהים נורא מאד. וכמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפלה ע״כ נבעתה מאד:

ותפל מעל הגמל. מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממי היא מתפחדת ואלו לא היתה יושבת עם העבד על גמל אחד והיתה יושבת מאחוריו עד שראתה שאח״כ האיש הולך לקראת העבד ועומד ומדבר עמו ככל אדם והי׳ דעתה מתקרר בתוך כך עד שבהודעה אח״כ מי הוא האיש הי׳ כבר סר הפחד ממנה. אבל בהיותה יושבת עם העבד. ובתוך הפחד שאלה את העבד מי האיש הלזה. אשר אני מתפעל ומתפחד ממנו. וכמבואר בב״ר בלשון הלזה משמעו אדם מאוים ונורא. ע״כ כששמעה שהוא אישה ותקח הצעיף ותתכס. מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם. ורחל עם יעקב. אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא״כ רבקה. וכ״ז הקדמה להסיפור שיבוא בפ׳ תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכ״מ לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות. וכ״ז הי׳ סיבה מהקב״ה שיגיעו הברכות ליעקב דוקא באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואלו הית׳ רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן לא הי׳ מגיע בזה האופן. והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו ית׳:

סו

ויספר העבד וגו׳. בזה הודיע דרך אגב כמה היא כלה נאה וחסודה וראה בה מדת צניעות ואהבת חסד עד להפליא:

סז

ויקח את רבקה. קדשה שנית דבאמת קידושי העבד בתורת שליחות לא מהני בד״ת כדאי׳ בגיטין פ״ב דעבד אינו נעשה שליח לקדש ולגרש ולא הועיל אלא לענין שתהא מיועדת ליצחק. וכענין דאי׳ בסנהדרין דנ״ז דב״נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג. משום שנקראת רביתא דפלניא ובזה נעשה שליח. אבל אינן קידושין וא״צ גט אלא בפרישה ממנה סגי. ע״כ קידשה שנית:

ויאהבה. דמזה דכתיב ותהי לו לאשה אין הוכחה שאהבה. שהרי הי׳ מוכרח לישאנה כי לא בנקל ימצא בתולה ממשפחתו דוקא. מש״ה הוצרך הכתוב לפרש שמצא ממנה קורת רוח מאהבה עד שבה התנחם מעצבונו על אמו:

---

הרחב דבר

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.