אלשיך/בראשית/כד

אלשיך בראשית כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואברהם זקן כו'. לבא אל ביאור הכתובים נשים לב אחד מה ענין הקדמה זו אשר הקדים אל בקשת אשה לבנו לאמר שהיה זקן ובא בימים. ושה' ברך את אברהם בכל כי הלא בלעדי כל אלה. ראוי להשיא את יצחק אשה כי כבר היה בן ל"ז שנה. וגם אין לדברים האלה יחס אל הענין. וגם אומרו בא בימים מיותר ואשר ברכו בכל בלתי מקושר אל הקודם ועוד מה זה היה לאבינו אברהם אשר מנע מיצחק הצווי הלזה והלך לצוות את העבד והלא לא קטן היה למה לא צוה לו שלא יקח אשה אלא מבנות בתואל. והוא יקיים מצות אביו: והנה באומרו בכל לרז"ל (ב"ר פ' נט) שלש דעות לר' יודן הוא שהיתה לו נקבה ולר' נחמיה הוא שלא נתן לו נקבה כל עיקר ולר' לוי שהשליטו ביצרו. והנה יחס כל פירושם אצל הענין יהיה כך כי לדעת האומר שהיה לו בת כוונת הכתוב לתת טעם למה אברהם לא נשא אשה טרם יטפל בנישואי בנו כי קרוב אדם אצל עצמו וראוי יעשה תחלה המצוה המוטלת על עצמו ואח"כ המוטלת על בנו כנודע. וידוע כי חיוב הנשואין מב' סבות. א' להנצל מהרהור שנית לקיים מצות פריה ורביה. לז"א ואברהם זקן בא בימים שלא היה ירא מהרהור וגם חיוב פריה ורביה כבר קיים. שהיתה לו בת ג"כ וכבר קיים שהיו לו זכר ונקבה וע"כ ראוי יטפל בנישואי בנו שעדיין לא קיים כלל. ועל כיוצא בזה ארז"ל בב"ר (שם פ' ס') על ויוסף אברהם ויקח אשה וכו'. ושמתחלה ראוי ישיא אדם את בנו אשה ואח"כ לעצמו שאם האב לא קיים אין ספק שהאב קודם שקרוב אל עצמו. ודעת הב' שלא היתה קפידה בימים ההם על הבת ומה גם בהיותה בלתי נמצא אז ראוי להשיאה לו. שהיה זרעו רצוי לפניו יתב' כנודע. כי כל אשר החזיר אברהם למוטב לא נמשכו זרעם אחריהם כ"א זרע ישראל. והרי מצינו ביצחק שלא הוליד נקבה. ואם מה שלא היה לו זכר ונקבה יתייחס לחסרון. אז קושי גדול הוא והיה זה ביצחק עולה תמימה ואפילו יעקב אלמלא בקשה לאה יתהפך הריונה לבת בשביל אחותה שתלד שני זכרים לא ילדה את דינה לדעת ר' נחמיה בעל מאמר זה שכנעניות נשאו בני יעקב שלא היו להם אחיות. ולדעתו שהיה כוונה הכתוב ואברהם זקן שע"כ לא השיא עצמו תחלה שהרי אין לו הרהור. וגם לא היה לו בת שיטפל בנשואיה קודם ינשא הבן לכן נתעסק בענין הבן. או כיון למה לא השיאו אחותו כאשר עשו בני יעקב ורבים בזמן ההוא. לז"א וה' בירך את אברהם בכל שלא היה לו בת וע"כ בקש זולתה ולדעת האומר שהיה מושל ביצרו כל כוונת הכתוב הוא לתת טעם למה להנצל מן ההרהור לא השיא עצמו תחלה. ואמר שלהיותו זקן בא בימים לא היה לו הרהור. ואפי' יבא לידי הרהור כי ה' בירך אותו שהיה מושל ביצרו. ולבא אל הפשט נשית לב עוד אל אומר ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל כו' מה צורך אל הודעה היותו זקן ביתו. וכי הוא מושל בכל אשר לו. ועוד באומר ואשביעך כו' אשר לא תקח כו' מה צורך אל שלילה זו. ישביענו הלוך ילך ביתה בתואל לקחת את בתו ליצחק ובכלל הדבר יהיה שלא יקח מבנות כנען. ועוד באומרו ואשביעך כו' אשר לא תקח כו' כי אל ארצי כו' היל"ל לקחת ולא ולקחת כי הלא איך יוכל להתחייב לקחתה כי אינו בידו. ולבד בזה היה יכול להתחייב ללכת לקחת. אך לא אם אולי לא יתנוה לו. וגם אומר לבני ליצחק מהראוי לא יאמר כ"א ליצחק. ומי לא ידע כי בנו הוא. ועוד במאמר העבד אולי לא תאבה האשה כו' יש כפל לשון. הן באומרו אל הארץ הזאת כי מי לא ידע כי על הארץ הזאת ידבר. וגם מלת אחרי יתירה. וכן אומרו ההשב אשיב שהוא כפול. וגם היות השי"ן שבתיבה ראשונה בנקודת צר"י והשניה בחיר"ק וכן אומר את בנך ולא אמרה השיב אשיבנו. וגם או' אל הארץ אשר יצאת משם. שמהראוי יאמר ההשיב את בנך שמה. ועוד באו' ענין אזהרת ההשבה את יצחק שתי פעמים. ראשונה השמר לך פן תשיב שנית רק את בני לא תשב שמה. והא' בכל תוקף החיזוק באו' השמר לך והשני ברפיון באו' רק את בני לא תשב ונהפך יהיה מהראוי להיות הולך וחזק וגם היות הא' בחיר"ק השי"ן והשני בצר"י. ועוד באומר הו אלהי השמים למה לא אמר ואלהי הארץ כמו שאמר למעלה. ועוד באומר מבית אבי ומארץ מולדתי והיה יכול לקצר ולומר אשר לקחני משם. וגם או' ואשר דבר לי ואשר נשבע לי בכלל נשבע לי היה הדבור. וגם מלת לאמר לא תצדק כמשמעה לאמר לזולת וגם היא מיותרת. וגם באומר הוא ישלח מלאכו כו' כי מלת הוא מיותרת. ועוד באומר ואם לא תאבה כו' כי אחר או' הוא ישלח מלאכו וכו' איך יתכן שלא תאבה האשה ללכת וא"כ מה כח המלאך יפה. ועוד או' וישבע לו על הדבר הזה. כי הלא איזה דבר אחר היה שם שיאמר על הדבר הזה:

אמנם בהיות כי ע"י פנות האדם בנשואיו אל פניות אשר לא טובות. הנה כדאי להפסיד ולאבד בת זוגו ממנו ע"כ לראות את עצמו זקן בא בימים כי גם שהזקנה זרקה בו פתאום כמאמרם ז"ל (שם) עם כל זה לא היתה בלתי טבעית כ"א גם בא בימים. ולכן לא ידע את עתו וחש פן יקרבו ימיו למות. ויותר יצחק לבדו עם עבדו זקן ביתו ולאחד מב' סבות יחוייב יתנהג יצחק בעצת עבדו. א' כי הוא זקן בית אביו בן משק ביתו מילדותו והוא כמנהיג בבית שעל פיו ישק אברהם וכל בני ביתו כי איננו גדול בבית ההוא ממנו. ב' כי עם שה' בירך את אברהם בכל ואין קצה לאוצרותיו עם כל זה יחד כולם היו תחת ידו. כי הוא המושל בכל אשר לו כלומר במה שאמרתי שה' בירך את אברהם בכל. הנה בכל ההוא האמור באברהם הוא מושל בו וא"כ איפה אחרי מות אברהם הוא יהיה המוציא והמביא. ועל פיו ישק גם יצחק. וע"כ בעצתו יתנהג ולא יחטיא והוא לא ייעץ אותו רק שיקח כנענית כמאמרם ז"ל (שם פ' צ"ט) שהיה בלבו להשיא את יצחק בתו. כאשר רמז הכתוב במלת אלי חסר וי"ו. ודרשו על זה בפסוק כנען בידו מאזני מרמה וכו' שהיה שוקל אם ראויה בתו לינשא ליצחק ולכן נתחכם צתת עול הצווי על מי שחשש יבטלנו לעשות מן הקטיגור סניגור. וע"כ בטרם בא יומו יעצוהו כליותיו. השבע ישביע את האפשר יבטל כוונתו ומה גם לרז"ל האומרים כי היה עם לבבו להשיאו בתו כי עתה יתהפך כי אדרבה הוא יהיה העושה. ושיעור הכתובים ואברהם זקן כו' ולא ידע עתו וה' בירך אותו בכל והנה זולת היות עבדו זקן ביתו גם הוא מושל בכל אשר ברכו ה' בו ע"כ לא ימיש יצחק מהתנהג בעצתו כאמור. ע"כ שם ידו תחת יריכו וישביעהו בה' כו'. או יאמר בא בימים ע"פ הדרך הזה והוא כי בא הכתוב להגיד מה ראה אברהם שאימת מות נפלה עליו. הלא הוא כי ראה כי היה בא בימים והוא ענין מאמרם ז"ל בס' הזוהר (פ' ויחי דף רי"ז) על פסוק ויקרבו ימי ישראל כי בהתקרב זמן פטירת הצדיק. מתקרבים ימיו להעיד כל א' על כל התורה והמצוה אשר נעשה בו על ידו. כי ע"י הכשרון הנעשה בו. קנו הימים הויה ורוחניות קיים ונצחי לעמוד ולהתייצב לפני המלך הקדוש כל א' מהם על אשר עשה בו. וע"כ אפשר כי אברהם כי היו ימיו מתלוים אליו מאז ברוח קדשו. כי נביא היה וזהו ואברהם זקן ובא בימים כי לוית חן היו כבר בראשו וע"כ חש פן בא יומו. ולא היה רק כי מרוב קדושתו קדמו ויתלוו לו מאז. וע"כ השביע את עבדו כמדובר. ויאמר בלבו אם אעשה עיקר להשביעו ילך אל ארץ מולדתי לקחת את רבקה ולא לבל יקח לו מבנות כנען. אולי יעלה על רוחו האם לא תאבה האשה שהותרה השבועה ויוכל לקחת לו כנענית ואז טוב לו שישיאנה בתו. ובזה ירפה ידו בשליחות באופן ירפו ידי אביה ואמה ותעשה כוונתו. ע"כ התחכם אברהם ותחלת דברי פי השבועה היתה להחליט בל יקח לו מבנות כנען בשום פנים ואח"כ אמר כי אל ארצי כו' למען ידע כי כלתה אליו תקות התחתן במלך. וזה רמז לו באו' אשר אנכי יושב בקרבו. למען יבין כי גם בבתו לא בחר כי תועבה היא לו התחתן בבנות כנען. ואז עי"כ יתאמץ בכל עוז לעשות שליחותו ונפש אדוניו ישיב. עוד יתכן באו' ואברהם זקן כו' והוא כי בא הכתוב לתת טעם למה עשה אברהם שליחות כזה ע"י עבדו ולא ע"י עצמו או אנשים גדולים ובני חורין ולא חש פן ימאנו על הסתר פניו. או על מוסרם בתולה יפה עד מאד לעבד בדרכים ומדברות. ואף אם נאמן יהי' יחושו אל הכבוד לתת את בתם ולשלחם על יד עבד איש אם לא שיבואו לכבודה כראוי אל בת גדולים כמותה. לז"א ואברהם זקן כלו' ולא יוכל לצאת אל ארץ מרחקים ולא חשש פן ימאנו כאשר לא יראו פניו. כי ה' ברך את אברהם בכל עניניו יצליחהו ולא יחטיא כי הוא ובית דינו נמנו לברכו וזהו או' וה' כנודע וגם לא חש מפני החשד או מפני הכבוד כי הוא אמר אל עבדו שישתדל בכל מאמצי כח בודאי מלב ומנפש ועל ענין החשד הנה הי' זקן ביתו כי נתגדל אצלו מקטנותו וידע טוב מדותיו. ומה גם למה שאמרו ז"ל שהיה זיו אקונין דומה לו או זקן זה שקנה חכמה שודאי אין לחשדו. ולענין הכבוד אמר המושל בכל אשר לו. וא"כ אף שהי' עבדו שר וגדול בעולם יחשב אצל הכל כי כל מעשה תקפו של אברהם היה על ידו ורז"ל אמרו בב"ר (שם) המושל בכל אשר לו שהי' מושל ביצרו כמותו. נראה שדעתו באו' בירך את אברהם בכל שהשליטו ביצרו ואמר כי גם אליעזר היה מושל בכל אשר לאברהם הוא בכל הנזכר באברהם שהוא היצה"ר. ותהי' כוונת הכתוב ע"ד מה שאמרנו שבא לתת טעם למה לא נשאר מהחשד כי הלא גם יצחק היה חבש כשלא מצא לה בתולים (עיין פר"א פ' ט"ז) כמו שאמרו ז"ל ואמר לה שמא נזדווג לך העבד בדרך והוצרכה להוליכו אל מקום שנפלה מעל הגמל והראה בתוליה לו כי שם נעשתה מוכת עץ. וגם הוא ית' ארז"ל שחשש על זה וקפצה לו הארץ לבל יערב להם השמש בדרך ולא יתייחד עמה ולמה לא חשש לזה אברהם לז"א שהיה זקן ביתו כמו שאמרו שם (ב"ר פ' נ"ט) שהיה זיו איקונין דומה לו שמורה על צדקתו ומפני שלפעמים אף הצדיק נכשל. לז"א המושל בכל שהוא היצה"ר ויוכל לכובשו ולעמוד נגדו. כי אל ארצי כו' ידוע הוא כי אומר ולקחת איני מן השבועה שהרי אין בידו לקיים. אך הבטחה היא כלומר אינך צריך רק ללכת כי בלכתך ולקחת בלי ספק בהכפל ב' סבות והן בעבורי ובעבור יצחק וזהו לבני כלומר במה שהוא בני ובעד עצמו וזהו ליצחק. והנכון במה שחזר ואמר ליצחק וגם שלא אמר לבני יצחק אלא לבני ליצחק לרמוז לו שודאי יקחנה ולא ימאנו במה שהוא לבני ולא ישיבו פני. ועוד כי האשה אשר תקח היא המוכנת ליצחק שהיא בת זוגו וידע זה אברהם כמשחז"ל (שם פ' נ"ז) שאחר העקדה שהיה אברהם מהרהר ואו' הלואי הייתי משיא אשה ליצחק מכמה שנים שהרי אם הייתי שוחטו עכשיו היה מת בלא בנים והשיב לו הקב"ה עכשיו נולדה בת זוגו ונתבשר מיד הנה ילדה מלכה וכו' ובתואל ילד את רבקה כו'. וזהו אומרו ליצחק כלומר אותה המיוחדת ליצחק וא"כ מעצמו יעשה ולא יכבד בעיניך. והנה להיות כונת העבד התחתן בו היה מתאנה בל ישלחהו ואמר אולי לא תאבה וכו'. לומר הן אמת כי להיותה בת זוגו יתרצו להשיאה אליו אך ימאנו בענין הבאתה פה. וזה באחד משני פנים. או שתרצה לבא אבל לא עמי רק עם רבים ונכבדים ממני כי עבד אנכי או ע"י בעלה כי זה הוא כבידה או שתחשדני ותמאן לבא עמי. וזהו ללכת אחרי. שנית אפשר שאפלו עם זולתי לא תבא כי לא תחפוץ לדור בארץ הזאת שלא נסתה בה ולהרחיק נדוד מבית אביה וזהו אל הארץ הזאת. ועל שתי אלה אמרה השב אשיב שרמז בכפל שתי מיני השבות. א' שיצטרך יצחק ללכת להביאה משם אם תהיה העכבה שלא תבא מצדי מפני הכבוד או מפני החשד ושמא לא תתרצה לבא אם לא ע"י בעלה וכנגד זה אמר ההשב שהוא השבה בעלמא להביאה לדור פה וכנגד השנית שהי' אולי לא תאבה לבא אל הארץ הזאת ותרצה לדור שמה אמר אשיב שהיה השבה גמורה כאשר גר שם אברהם שישוב. גם יצחק לדור שם לקחת את בת זוגו וכל זה היה לתת מורך בלבבו בל ישלחנו בעדה ותעשה כוונתו שהזכרנו. ולז"א אשר יצאת משם כלו' ההשב אשיב את בנך הנולד בארץ והוא עולה תמימה אל הארץ אשר יצאת משם ודאי לא תעשה כה לרצות באשר מאסת ומה גם אם ידע שלא היה רשות ליצחק לצאת חוצה לארץ להיותו עולה תמימה כמאמרם ז"ל. ועל שתי אלה השיב אברהם. ויצא לנו טעם אל כפל דברי אברהם ולשנית ואת טעמו תחלה אמר פן תשיב ואח"כ אמר לא תשב שמה ולא אמר תשיב כאשר בתחלה. והוא כי ראשונה השיב למאי דסליק מניה שהוא השיב שאמר העבד על דירת יצחק שמה אם לא תאבה האשה אל הארץ הזאת. ע"ז השיב ואמר השמר לך פן תשיב את בני כו' ולא תחשוב שאהיה מוכרח לעשותו כי ה' אלהי השמים אשר לקחני כו' שכ"כ השתדל לעקור דירתי מבית אבי. ולא זו בלבד אלא אפי' מכל ארץ מולדתי ואח"כ השתדל לקבוע דירתי בארץ הזאת ודבר לי בין הבתרים ונשבע בצווי הברית לאמר וכו' א"כ מובטחני ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה כלומר שתעשה הלקוחין ויהיה משם כלומר שהיא תתרצה לבא משם ואח"כ לא יצטרך בני ללכת לשוב שמה וכן ארז"ל בב"ר (פ' נ"ט) כי שני מלאכים הלכו א' ללות את אליעזר וא' לעקור ולהוציא את רבקה משם. ועל זה הב' יאמר ישלח מלאכו וכו' הרי אמר שהעיכוב השני היה מובטח שלא יצטרך יצחק לגור שמה. אך עדיין היה אפשר תמאן לבא אם לא בבא בעלה לקחתה ולא ביד העבד. לז"א ואם לא תאבה האשה ללכך אחריך ונקית כו' אף שלא היה צריך לאומרו שידוע הוא שאם לא תרצה שינקה מהשבועה אך כיון לומר מה שאז תנקה לא תנקה כ"א משבועתי זאת. רק את בני לא תשב שמה כי בזה לא אפטור לך. וצווי זה הוא על ההשבה הא' ההשב שהוא להביא את רבקה. ובזה נתיישב אומרו ב' פעמים אליעזר ל' השבה ושתי פעמים באברהם ובא' אמר תשוב ובא' תשב ובפעם הא' או' אזכרה יתירה באומרו השמר לך כי' שהוא להיותו מדבר על הדירה שם. משא"כ באו' רק את בני לא תשב שמדבר על לכתו להביאה שאינו כ"כ קשה וגם יתיישב או' ואם לא תאבה כו' אחרי או' ישלח מלאכו לפניך ולקחת כו'. ועוד אפשר כיון באו' משבועתי זאת רק את בני כו'. למעט ב' דברים א' לא תנקה רק משבועתי זאת שהוא מהשליחות אך לא מלישא כנענית. וזה לבל יחשוב בתואנה זו התחתן בו ופירש לו מה שמיעט בל יתחלף ואמר שהוא רק את בני לא תשב שמה. ולענין התכת כל תיבות הכתוב ועניינו באומרו ה' אלהי השמים אשר לקחני כו' אפשר אמר ה' אלהי השמים כו' מה שלקחני מבית אבי כו' אינו אלא על כי שם לא הייתי זוכה לבנים כי ינגדני המזל שתאמר כי אך יצחק שאין לו טענה זו ויוכל ללכת שם כי הלא ה' אלהי השמים הוא שהשמים וצבאם והמזלות שלו הם יוכל לשדדם ואעפ"כ לקחני כי מאוסה ח"ל לפניו ית':

עוד יתכן שאמר אברהם אם אמור או' לעבד שהקב"ה ישלח מלאכו אתו הלא יענה ולמה לא יעשה על ידו ית'. לז"א בהדרגה הוא אם הייתי הולך אני בעצמי היה הקב"ה עושה ע"י עצמו. אך בלכת שלוחי יהי' על יד שלוחו וזהו ה' אלהי השמים שכולל היותו אלהי הצבאות שבהם כל משרתי עליון והיה אפשר ישלח אחד ממשרתיו לקחת אותי משם. ואעפ"כ לא ע"י אחד מהם פעל ועשה עמי רק בעצמו לקחני מבית אבי כו'. אך עתה הוא שהיא מלה יתירה ובטעם רבי"ע כמגביה קול. ואו' הוא כלו' בעצמו יעלה בדעתך ילך עמך לא כן הוא רק. ישלח מלאכו למה שהוא לפניך שליח לשליח. ולבל יאמר העבד אני אעשה הדרגה אחרת. והיא כי עמך היה עושה ע"י עצמו אך אם בנך יהיה ע"י מלאך ועמדי לא זה ולא זה. ע"כ אמר ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך כו' שלבשורות והבטחת זרעי הי' ג"כ ע"י עצמו שהוא בעצמו אמרה ולא ע"י מלאך כבשורת שרה בהריון. וגם דבר פעם אחת ושב ונשבע למען זרעי. וש"ת כי הלא זה היה על הנוגע אלי שאמר לך ולזרעך ואגב הנוגע אלי לעתיד. אמר ע"י עצמו ונגרר אחרי גם זרעי לז"א לאמר כלו' שנשבע כדי לאמר ולזרעך. ולא כדי לאמר לך ולזרעך כי לפעמים נאמר לך ולפעמים לא נאמר וא"כ הדרגתך תהיה שישלח מלאכו לפניך ומה גם כי בזה הוא ענין הנוגע אל שנינו תהיה לבני ליצחק:

יב

ויאמר ה' אלהי אדוני כו'. ראוי לשים לב ולבקש טוב טעם אל אליעזר אחרי הודיע רז"ל (ב"ר פ' נ"ו) אותנו כי איש היה. ומי כמוהו חכם ורב ורם הוא דמשק אליעזר דולה ומשקה מתורתו לאמרים זיו איקונין דומה לאברהם. מה ראה על ככה ומה הגיע אליו ומה צורך היה לו לעשות הדבר ההוא:

אמנם אומר כי שנים הם הדברים אשר אליהם נתן אל לבו לעשות כן. (א) כי אמר הנה אין ספק כי הבחירה חפשית ביד כל אדם ואולי כי אחי אדוניו יתנו כסף סוררת לבלתי שמוע אל דבריו. וימאנו לתת את בתם למרחקי ארץ לאיש אשר לא ידעוהו. ומה גם אם גלוי דעת היה לו כי האמרי' ההם קשים מסלע וערומים המה. ע"כ רצה לסכור את פיהם בנסיון הלזה באומר להם הנה כזה וכזה שאלתיי מאת ה'. ויקם ה' את דברי ככל היוצא מפי כי אמרתי כי האשה אשר או' אליה השקיני נא כו'. ותענה כי גם לגמלי תשקה היא האשה אשר הוכיח ה' לבו אדוני. וכן היתה ואין השגחה מוחשת גדולה מזו כי אין זה כ"א שמה' יצא הדבר. ובגלל הדבר הזה מי עז כנמר יעיז פניו למאן בדבר וכאשר דמה כן היתה כי ענו ואמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. (ב) כי היה ירא וחרד פן יעשה הדבר ולא על ידו כי יאמרו לו אביה ואמה הנה רבקה לבן אדוניך לאשה. אך לא תלך עמך כ"א עם רבים ונכבדים גדולים ובני חורין כי חרפה היא לנו לתת את בתנו ביד עבד איש מקנת כסף. ע"כ על הא' אמר אשר אומר אליה כו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק כלו' ובזה אסכר פי הממאנים לתתה. ועל הב' אמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. כלו' כפי מציאות הנסיון אבין כי עשית חסד עם אדוני כלומר כי כבר עשית שהוא עתה על ידי ולא שיתעתד עדיין לעשות ע"י זולתי. והוא כאשר יבא ביאורו בס"ד כי כאשר דקדק במציאות הנסיון ידע כי על ידו יצליחהו ה'. ובזה אומרו ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אינו מיותר אחרי אומרו אותה הוכחת וכו': ונבא אל ביאור הכתובים בשום לב אל הערות הראויות להעיר. (א) או' הקרה נא כו' למה זה כינה הדבר אל מקרה. (ב) אומרו היום שהוא מיותר וע"פ דרכנו נשים לב אל או' אלהי אדוני אברהם ולא אמר אלהי השמים ואלהי הארץ. (ג) או' הנה אנכי נצב כו'. כי הרי נאמר שהיה על עין המים והיה מספיק יאמר הנה בנות אנשי העיר יוצאות לשאוב כו'. וגם אומר אנשי מיותר שהיל"ל בנות העיר כד"א לראות בבנות הארץ. (ד) איך לא חשש אל חששת רז"ל האומרים ששאל שלא כהוגן שמא תהיה חגרת או סומא או שפחה. (ה) איזה ייחס יש לנסיון הזה אצל הנדון ולמה בחר בזה מבזולתו. (ו) אומר ויהי הוא טרם כלה לדבר שמלת ויהי הוא מיותר ומהראוי יאמר וטרם כלה כו'. וגם או' והנה רבקה וכו' היל"ל ותצא רבקה. (ז) או' ותרד העינה כי הלא בכלל או' ותמלא כדה היתה ירידתה העינה ולמה נאמר. (ח) למה שינה כי הוא אמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואח"כ אמר הגמיאני נא. (ט) כי לא נעשה מאמרו כי היא לא אמרה שתה וגם לגמליך אשקה כ"א עד אחרי כלותה להשקותו. (י) או' ותרץ עוד אל הבאר לשאוב כי מלת עוד מיותר'. (יא) או' והאיש משתאה לה מי לא ידע כי היה משתאה לה. (יב) או' מחריש לדעת ההצליח כו' היתכן היה עדין מסתפק אחרי תת לו הוא ית' את כל אשר שאל וגם איך ע"י היותו מחריש ידע שהצליח ה' כו' (יג) למה המתין מלשים הנזם על אפה עד אשר כלו הגמלים לשתות ולא עודם שותים כי לא היה הנסיון תלוי גם בזה. (יד) אם היה מסתפק אם הצליח ה' דרכו איך נתן לה הנזם והצמידים ובמה נסתלק הספק ואם היתה מגדת מולדתה ואת עמה טרם תתו הנזם והצמידי' החרשנו באמור כי בו שבת מדאגת הספק אך לא כן עשה כ"א טרם התחיל להגיד דבר נתן הוא ואמרה היא אחרי כן בת מי הוא ואם על הספק נתן לא מחכמה תחשב לו כי היה לו להשקיף וירא פן מה יעשה באחריתה אם תגיד כי מולדת חוץ ממשפחת אדוניו היא. (טו) כי כאשר מספר שיתו שימו הצמידים על ידה. היל"ל ג"כ כי שם הנזם ג"כ על אפה כמאמרו אליהם אחרי כן ואשים הנזם כו'. ואם לבלתי האריך לא אמר כן הלא טוב היה יזכיר בנתינה מהלקיחה שלקחם לתת לה ויאמר ויתן האיש כו' ולא ויקח האיש כו'. (טז) באומרו הגידה נא לי. כי מי לא ידע כי להגיד לו היתה שאלתו. (יז) יפלא על שלימה כמותה תאריך פה תרחיב לשון כ"כ ומהראוי היה בל תאמר רק בת בתואל אנכי. (יח) אומר ותאמר שנית בתוך מאמריה. (יט) גם תבן גם מספוא כו' כי הלא הוא שאל על עצמו מקום ללון ומה השיבה לו בתבן ומספוא. (כ) באומרו אנכי בדרך נחני ה' כו' למה הניח העיקר שלא עזב חסדו על הצליחו ושיבחו על מה שבדרך נחהו ה' בית אחי אדוניו וגם מלת אנכי והזכרת השם פעם שניה בכתוב עצמו מיותר. (כא) כי אחר אומרו וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין חוזר ואומר ויהי כראות את הנזם כו'. והלא לא בעין היתה אז רבקה כ"א בבית ואיך אחרי לכתו אל העין ראה את הנזם כו' ע"י אחותו ושמע את דבריה. (כב) אומרו וכשמעו את דברירבקה אחותו לאמר כו' כי הנה מלת לאמר שלא כדרכה שאינה לאמר לזולת וגם מיותרת. (כג) ויבא אל האיש כו' והלא כבר נאמר וירץ לבן כו' אל העין וגם שינוי הלשון מריצה אל ביאה:

אמנם הנה כתבנו למעלה כי אמר לו אברהם אל תדמה תהיה מושגח כמוני כי הלא אם הייתי הולך בעצמי היה הוא ית' בעצמו הפועל בי כי הוא אשר בעצמו לקחני מבית אבי כו'. אך אתה כי עבדי אתה גם ה' ישלח א' מעבדיו מלאכי שרותיו וזהו ישלח מלאכי לפניך וכן היה כי שנים הלכו עמו אחד ללותו בדרך וא' להוציא את רבקה ללכת אתו ע"כ כאשר בא לנסות בזה. אשר לזה לא ניתן לו המלאך וגם לא יעשה שתי שליחות הקשה לשאול שאלה גדולה עד מאד ואמר הנה מה גדלה מעלת אדוני אברהם כ"א היותך בורא כל לא תמנע מהקרא אלהי אדני אברהם וא"כ איפה אל תהי נא מדרגתי יורדת ממדרגתו כ"כ שעמו תלך בעצמך ועמי ע"י מלאך שאם כ"כ ארד לא אזכה שתשמע קולי כרגע ומה גם בשאלה שלא כהוגן רק עם אדוני אתה דבק תמיד בעצמך. עמי יהיה במקרה פ"א וזהו הקרה נא לפני הקרה היום בעצמך וגם כי הלא אתה החלות היום כי הקפצת לי הארץ כמז"ל (ב"ר פ' נ"ט) הרעשת ארץ באברהם פצמת' באליעזר נמצא שהוא יום רצון למצא חן וז"א היום ואם איני כדאי להדרגה זו כי לא תעשה בעצמך רק עם אברהם הנה גם עתה ועשה חסד עם אדוני אברהם כי בבחינת האמת גם זה הוא עמו וע"פ דרכו רמז כי כאשר אברהם היה עושה חסד בעצמו ולא ע"י שליח כענין ואל הבקר רץ אברהם גם עשה אתה עמו מדה כנגד מדה וכן היה כי הקרה ה' לפניו וכמאמרו אח"כ אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני לומר ראו נא אשר הפליא חסדו ית' כי עם היות אנכי ולא אדוני נחני ה' בעצמו בית אחי אדוני ולא בלבד בעיקר השדוכין כ"א בלכתו בדרך וזהו אנכי בדרך כי עם היות אנכי והיות בדרך נחני ה' וכו':

עוד יתכן באומרו הקרה נא כו' כי הנה רז"ל (שם פ"ב) מנו את אליעזר בכלל אשר שאלו שלא כהוגן כי היה אפשר תזדמן לו שפחה או חיגרת או בעלת מום אלא שנענה כהוגן וע"כ יתכן כי ע"ז פקח עיניו ואמר הקרה נא לפני כלו' זאת שאלתי כי גם שלפי טבע הענין הוא שלא כהוגן הקרה נא שייקר מקרה חלקת יצחק שלא בטבע שאותה שהוכחת ליצחק תהיה שאומר לה כו' ואמרה כו'. ושמא תאמר כי הלא הסכלתי עשו בשאלה זו כי אינו ד"א לשאול שני דברים כאחד כעובדא דגמרא וא"כ איפה בדבר הזה אשר בו שתים שלש שאלות כאחת הלא כמו זר יחשב א' אולי כל השואבות שפחות ואף אם יהיו מבנות הארץ יהיו מדלת העם אך לא מבנות ראשי עם הארץ עשירי עם כבתואל ולבן כי לא יחסר למו עבדים ושפחות וכסף וזהב עם מימיהם במחיר יביאו נמצאו שאלות רבות שלא ישלחו את אמתם כדרכם כ"א את בתם וכדאי בזיון לבת מלכים וגם שתשיב אמריה לו גם לגמליך וכו'. ע"כ ענה ואמר אחת שאלתי בלבד כי הלא אנכי נצב על עין המים ועין בעין רואה אני כי בנות ולא שפחות יוצאות ולא בלבד בנות עניים כ"א בנות אנשי העיר הן שריה כנודע כי כל אנשים שבמקרא חשובים. וא"כ אחר שבנות גדולים הנה אין שאלתי כ"א אחת והיא והיה הנערה אשר אומר וגו'. והנה א' שאל שתים עשה לו ה' כי והנה רבקה יוצאת שלא יצאה מעולם כמאמרם ז"ל (בפ' רבי אליעזר פרק ט"ז) וז"א והנה כו':

או יאמר הקרה נא וגו' ע"ד הקודם הנה ירא אני פן אתייחס לשאול שלא כהוגן אולי תהיה שפחה או מדלת העם או חגרת או סומא כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' ב') כי על חגרת או סומא ייחסהו לשואל שלא כהוגן. אך יאמר על מומין שבסתר הקרה נא לפני כי הנסתרות לה'. אך על הנגלות אני אדע כי הנה אנכי נצב על עין המים ורואה אני כי אין שפחות באות ולא בנות דלת עם הארץ לבדן רק בנות אנשי העיר יוצאות שהם בנות החשובים אם על חגרת או סומא והיה הנערה אשר אומר אליה וגו'. כלומר כי אני אחזה לי ואשתמר' לבלתי דבר לבעלת מומין. והוא ית' הפליא לעשות לו כי בנות גדולים לא היו שם והוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת שלא יוצאת מימיה כמשז"ל (שם פ' ר"א) וגם כי מאמר רז"ל יורה כי גם לחגרת או סומא היה חפץ לשאול כאשר יבא בס"ד זה יורה התכת הכתוב. או יאמר הנה אנכי נצב וגו' בשום שכל והבין מה זה היה לו לנסות בדבר הזה מבזולתו והנה לכאורה יתכן כי למה שמדת אברהם היה להכניס אורחים ומאכילם ומשקם ומצוה את בניו לעשות כמעשהו ע"כ לא יבצר מבת זוגו של בנו להדמות אליהם. ע"כ נסה בויתור הכנסת האורח הבא אליהם. והן אמת כי עיקר הנסיון היה ראוי שיהיה בבר ולחם ומזון שהם שוה כסף ולא במים שהם חנם לעולם. ע"כ אמר הנה אנכי וגו' לומר לא יבצר כי טוב טוב היה לנסות בלחם. אך הנה אנכי נצב על עין המים ע"כ אמרתי אנסה נא בנמצא והיה הנערה וגו'. עוד יתכן באשר נשים לב אל אומרו אותה הוכחת לעבדך ליצחק שייחס הדבר ליצחק ולא לאברהם כאשר עשה בכל שאר הענין והוא ביצחק מצינו במדת צדקו להוסיף מעצמו יתרון במעשים טובים יותר על הנאמר אליו כמשחז"ל (ב"ר פ' נ"ה) על ויהי אחר הדברים והאלהים נסה וגו' ארז"ל אחר דברים שבין יצחק וישמעאל שא"ל ישמעאל אני צדיק ממך שנמלתי בן י"ג שנה ולא עכבתי ואתה בן שמנת ימים ואולי אם היית גדול היית מעכב והשיב לו יצחק אתה נמולת באבר אחד ואני אצ"ל שלא היית מעכב בזה אלא אפי' היה הקב"ה גוזר לשחוט אותי לא הייתי מעכב נמצא מעדיף על הטובה שאומרים לו. ע"כ אמר העבד בלבו בזאת יבחן אשר בת זוגו היא אשר תהי' לה מדה כמדתו לעשות מעצמה נדיבות והטבה יתירה על הנשאל ממנה שאומר לה הטי וגו' ואשתה ותוסיף ותאמר וגם לגמליך וגו'. וז"א אותה הוכחת לעבדך ליצחק שמתחלת בריית' אותה הוכחת והזמנת אותה לו כי בת זוגו היא. וע"כ הזכיר יצחק משא"כ בכל שאר הענין שמתייחס הכל לאברהם. וע"י ידיעתי שהיא בת זוגו אדע שתצליחני על ידי ותעשה חסד עם אדוני אברהם וזהו ובה אדע כי עשית חסד ואמר עשית לשון עבר שיהיה ע"י עצמו שהוא כאלו כבר נעשה ולא ע"י אחר שיבא אחרי כן:

טו

ויהי הוא וגו'. הנה מלת ויהי ומלת הוא מיותרת:

אמנם הנה בב"ר (שם פ' ס') אמר רשב"י ג' נענו במענה פיהם. אליעזר ומשה ושלמה משה שנא' ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה וגו'. ושלמה שנא' ויהי ככלות שלמה להתפלל ואש אלהים ירדה מן השמים. והנה או' מנין יהיה לשלול את יהושע שנא' אז ידבר יהושע וגו'. ע"כ אמר ג' למעט את יהושע תהיה בשב ואל תעשה. וכוונת הענין כי לא נענו אחר יום או יומים כ"א מיד אחר דבורם. והנה באליעזר מצאנו ראינו בזה יתר שאת שלא בלבד לא נתאחר הדבר זמן מה כ"א גם לא נתאחר עד כלותו לדבר כ"א טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. שלא יוצאת מעולם עד הוציאה אז ית'. וזה יאמר ויהי הוא. לומר הויה מיוחדת לו מבזולתו הנענים במענה פיהם כי הוא היה טרם כלה לדבר והאחרים אחר כלותם לדבר. וז"א ויהי הוא כלו' כי הוא נשתנה מהזולת. והנה מן התימה ישתנה כ"כ לטובה. בהיותו הוא אחד מאשר שאלו שלא כהוגן. כמאמרם ז"ל במס' תעניות (דף ד') א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן ג' שאלו שלא כהוגן. לב' השיבו כהוגן לא' השיבו שלא כהוגן. ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' יכול אפי' חגרת אפי' סומא נזדמנה לו רבקה. שאול דכתיב והי' האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתי וגו'. יכול אפי' עבד אפי' ממזר נזדמן לו דוד. יפתח דכתיב והי' היוצא אשר יצא מדלתי ביתו וגו'. ולבא אל הענין נשית לב על שתי' וג' הערות הראויות. (א) מנינא ל"ל. (ב) כי שאול ויפתח נדרו נדר ולא שאלו מה' דבר. (ג) כי אליעזר לא שאל שלא כהוגן. כי חגרת או סומא הלא יראנה ויביט ויבדוק ואם צולעת על ירכה או ממשמשת בצהרים לא יאמר לה השקיני נא וגם על רז"ל יפלא למה הזכיר מי שלא השיבו לו כהוגן. ועוד אומר יכול אפי' דבר טמא. כי הלא בכלל אשר הוא שלא כהוגן היא בתו. ואיך יאמר יכול אפי' דבר טמא נזדמנה לו בתו. כאלו הזדמנות הבת הוא תיקון הדבר. טמא והרי הוא כמוהו:

אמנם כללות המאמר אחשבה בא ללמד לאדם דעת יהי כבוד שמים תמיד נגד עיניו כי כל השואל מאתו יתב' ובוטח בו באמת לא ישוב ריקם אך בזאת שלא ישאל דרך אפשרי לצאת דבר אשר איננו כבוד שמים והוא כי הנה שלשה אלה נפרדו בשלש בחינות זה מזה אליעזר שאל באופן שאם לא יזכה שישיבוהו כהוגן לא היה מפסיד רק הנזם והצמידים אם היה נותנם לה כי יצחק לא יקחנה חגרת או סומא. ומה גם אם אליעזר בראותו שהמשיבה לו כך היא חגרת או סומא לא יתן לה דבר שלא יהי' הפסדו רק מעט העדר כבוד לו בלבד. אך בשאול הי' יותר מזה כ"א לא יזכה שישיבוהו כהוגן היה מפסיד עושר גדול. והעדר כבוד לו שעלה בגורל בתו ג"כ עבד או ממזר גם שלא תנתן לו. אך בכל אלה לא היה העדר כבוד שמים באמצע. אך יפתח שאל דבר שאם לא ישיבוהו כהוגן. והיה יוצא מדלתי ביתו כלב או חתול היה אשר לא בכבוד שמים יעלה בגורל מזבח ה' דבר טמא ע"כ בגלל הדבר הזה אשר לא חס על כבוד שמים השיבוהו שלא כהוגן ויצאה בתו. וזה יורה לשון המאמר כי באליעזר מה שהי' יכול להיות הוא חגרת או סומא ולא היה רק העדר כבודו ע"כ נזדמנה לו רבקה וכן בשאול הוא אומר יכול אפי' עבד אפי' ממזר כלו' מה שהיה יכול להיות הוא יזדמן עבד או ממזר ועדין אינו רק הפסד ממון והעדר כבוד לו שיעלה עבד או ממזר בגורל בת מלך ישראל ולא שיקחנה. אך ביפתח מה שהיה יכול להזדמן הוא יצא דבר טמא ככלב או חתול והוא העדר כבוד שמים לשאול דבר יהיה אפשר יזדמן שלא לפי כבודו ית' עם שלא יקרב. ע"כ הושב אשמו בראשו וז"א יכול אפי' דבר טמא נזדמנה לו בתו כלומר בעון שנתעתד בשאלתו זאת לצאת דבר טמא ולא חש על כבוד קונו. ע"כ נזדמנה לו בתו. זהו כללות הכוונה ועל יתר ההערות נא' כי זולת מה שכיון במנין באו' שלשה שאלו שלא כהוגן לשלול אחרים הנאמרים בגמ' למ"ד גם כיון בל נאמר כי הלא אליעזר לא שאל שלא כהוגן שהרי יראה בעיניו אם חגרת או סומא היא או יתר מומין ע"כ אמר ג' והטעם כי הנה הרגיש כי בג' אלה נאמר והיה בכל אחד מהם והיה הנערה וכו' והיה האיש אשר יכנו וכו' ואין זה כ"א לומר שכל כך סומך על הנסיון. שלא יבחין בין טובה לרעה, כ"א תהיה מי שתהיה. וזהו והיה הנערה כ"א לא תענה הא' גם לגמליך כו' לא ימיש מלנסות אחת מכל הנערות הנמצאות שם. אפי' תהיה חגרת או סומא שיראה מומה בעיניו זהו והיה הנערה אשר אומר אליה וכו' כי מי יודע אם בת זוגו בעלת מום וכן שאול לא ידקדק באו' שיבטח בה' להכות את הפלשתי. לחקור אם עבד הוא או ממזר כ"א יהיה בלתי כשר לא יתן לו רק העושר גדול. וזהו והיה האיש כו' וע"כ היה שלא כהוגן וההיקש ביפתח באומרו והיה היוצא. אלא שהיה דעתו בין יהיה שור או כשב או עז. ולא שת לבו כי גם אפשר יהיה טמא. ובכלל הדבר הוא כי גם שאול ויפתח לשאולים יתייחסו. כי זולת הבנת אומרו והיה שדקדקנו. גם הן תיבות מיותרת כי מהראוי יאמר האיש אשר יכנו יעשרנו כו' מאי והיה האיש וכן ביפתח. אך יתכן כוונו בדרך המדרש שרוב דרשותיהם בגז"ש כנודע לבקיאים בדבריהם וכי בשלשתן נאמר והיה וילמדו השנים מאליעזר כי גם הם שאלו מה' כמוהו וגם על זה פקח עיניו בעל המאמר בהזכיר המנין כי היה אפשר לשלול את שאול ויפתח מהכלל כי נודרים הם ולא שואלים אם לא מן הטעם שכתבנו. וממוצא דבר מצאנו ראינו גודל חשק אליעזר ושאול. זה לעשות רצון אבות העולם ושליחותם כראוי. וזה לעשות מלחמת ה' כראוי ששמו את כבודם וטובם מנגד. ע"כ הצליחם ה'. ע"כ לא נפלא על גודל מציאת חן אליעזר בעיני ה'. לתת את שאלתו ככל אשר שאל מאתו ית'. ונחזור אל הענין. והוא כי הגיד הכתוב כי אחת דבר שתים זו השיב לו הוא ית' כי אפשר לפי הפשט עלה על רוחו שמכלל בנות אנשי העיר היוצאות לשאוב היתה גם בת אחי אדוניו. ולא כן היה כ"א גם היציאה היתה על צד הפלא כי ויהי הוא כו' והנה רבקה יוצאת ולא מקודם וזה משני טעמים. (א) כי הלא היתה בת גדולים אילי הארץ וזהו בת בתואל כו' (ב) כי והלא והנערה טובת מראה מאד. אשר אין מדרך ילדה יפיפיה כמוה לצאת ומה גם במקום שיש אנשים בין משאבים על העין וסיפרה תורה כי ותרד העינה ותמלא והנה באו' ותמלא היה נודע רדתה העין ולשתוק מניה כאשר שתק מן השאיבה. אמנם הנה רז"ל (ב"ר פ' ב') על או' וירץ העבד לקראתה אמרו כי ראה שעלו המים לקראתה והנה מן התימה שבל יראה ובל ימצא רמז בכתוב מעליית המים. לכן אחשבה כי זה מאמר הכתוב. כי דרך יתר נשים היתה לרדת העינה ולשאוב ולמלא. אך זאת לא נצרכה רק ותרד ומיד ותמלא בלי שאיבה. ואין זה אם לא מעלות המים לקראתה וע"כ וירץ העבד בשביל כך וזהו לקראתה. עוד הכריחם שאחר עלותה לא יבצר שהיתה עומדת או התחילה ללכת לביתה וא"כ היל"ל וירץ אליה או אחריה מאי לקראתה שלא יצדק רק שכזה הולך וזה בא נגדו. אך הוא וירץ בשביל הקרי שהיה לה שעלו המים לקראתה. והיות למ"ד יתירה שאחר היות ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשה הראשונה מיותרת. ובענין האמור יתכן שכ"כ המים עלו מהעין למעלה שהי' נראה כאלו העין ירדה שהיתה ירודה ממימיה. וזהו ותרד העינה שרומז הירידה גם על העין. והנה ראוי לשים לב אל שנותו ית' את טעמו לכנותו בשם עבד בפ' זה. משא"כ ביתר הכתוב. אמנם סיפרה תורה כי ב' דברים עשה שלא כדרך אנשים חשובים. א' הריצה לקראתה וכן לא יעשה איש חשוב לרוץ לקראת נערה יפה מאד לדבר אליה. ומה גם בקרב בלתי יפות כי יאמר כי רתיחת יצרו הרדיפו לרוץ ע"כ מהראוי היה ללכת לאטו כלאחר יד. עוד שנית בדרך שאלתו כי איש המעלה והחשיבות להיותו יקר בעיני עצמו לא יראה לו כמקשה לשאול מחשוב או חשובה כמוהו ישקהו מים עד רוות צמאונו. משא"כ עבד איש מאיש או אשה חשובים כי לא יערב אל לבו כ"א בתחנון כדי גמיעה להשיב נפש. ועל שתי אלה שהתנהג כעבד אמר וירץ העבד. (א) על הריצה כמדובר שלא חס על העדר כבוד. (ב) כי ויאמר הגמיאני כדי גמיעה וגם אמר נא ל' בקשה כי הכיר חשיבותה והוא עבד איש. ע"כ פיה פתחה בחכמה ואמרה שתה אדוני כלומר הלא בהחשיבך אותי לגברת ואותך לעבד ודל. וגם לא שאלת כדי שתיה. אך נהפוך אני אומרת שתה לגמרי ולא גמיעה לבד כי אדוני אתה חשוב בעיני. וזהו שתה אדוני וכמאמר רז"ל במסכת קדושין (דף ה') שאם נתנה היא ואמר הוא אם אדם חשוב הוא מקודשת כי בנחת רוחה על שקבלו ממנה יחשב כנותן לה אפשר כי עד"ז אמרה רבקה שתה. ובקבלך ממנה אחזיק לך טובה כי ע"כ אקראך אדוני. ובזה יתכן מה ששינה ממאמרו כי אמר אשר אומר אליה הטי נא כדך ומשתה. ואח"כ אמר הגמיאני נא כו'. עוד יתכן על השינוי הלז בהמשך הכתוב הקודם והנערה בו'. והוא כי אמרי אומרו הנערה אשר אומר אליה הטי נא כו' והיה בלבו לדבר בה וראה והנה נגד פניו נערה טובת מראה מאד וכדה על שכמה אז אמר בלבו אוי לי אם אמר לה הטי נא כדך ואשתה כי הלא בהטות כדה משכמה יבא פי כדה בצד פניה ואשר יביט מרחוק לא יבחין אם פי בפי הכד או בפיה או זה אגב זה וכדאי בזיון וקצף. והן לא היתה בלתי יפה לא יחשד כאשר בעזבו כל השואבות וידבק טובות מראה מאד. וע"כ אמרה תורה כי בראותו כי והנערה טובת מראה כו'. אז שינה את טעמו ולא אמר הטי נא רק הגמיאני נא מכדך. והיא גם היא שתה לבה. ותורד כדה על ידה למען זאת

יט

ותכל להשקותו כו'. זו הוראת דרץ ארץ. לבלתי אמור לו שתי אדוני וגם לגמליך אשאב. בל תראה כסומכת ומשוה אותו לגמליו. ע"כ המתינה עד כלותה להשקותו ואחרי כן ותאמר גם לגמליך כו'. והנה בשום לב אל מלת עוד המיותרת באו' ותרץ עוד. יתכן הורה הכתוב את אשר הפליא חסדו לה הוא ית'. כי היא אמרה לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות שהוא שאיבות הרבה מאד. די סיפוק י' גמלים בבואם מן הדרך נלאים וצמאים. והאלהים עשה כי לא נצרכת ללכת לשאוב אל הבאר כ"א פעם א' ותשאב לכל גמליו. וז"א ותרץ עוד כי ריצה אמת היה שהיה עוד על הקודם ולא פעמים רבות ונשתלח ברכה במעשה ידיה שהספיק לכל גמליו:

כא

והאיש משתאה כו'. הנה במה שכתבנו יבא על נכון. כי בא הכתוב לתת טוב טעם ודעת מה היה לו ומה הגיע אליו לבלתי שום הנזם על אפה והצמידים על ידיה מאז ראה נסיונו עלה כהוגן באומרה אליו וגם לגמליך אשאב כ"א היה כמחריש כי הנה היה מקום לחשוב אולי היה מפקפק בנסיון. אולי לא ישרה בעיניו. לז"א לא כן הוא כ"א אדרבה והאיש משתאה לה משתוקק אליה ומה שהוא מחריש ומתעצל מתת לה הוא לדעת וכו'. והוא כי אמר בלבו הנה מהנסיון ידעתי כי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני אך עדין אפשר יגמור הדבר ולא ע"י בדרכי זה רק עד בא זולתי מאת אדוני גדולים ובני חורין להוליכה אליו. וז"א מחריש בטעם זק"ף גדו"ל כמרים קול ומתמיה על הדבר ומשיב ואו' כי הטעם שהוא מחריש. עם שהוא משתאה הוא לדעת ההצליח ה' דרכו כלומר הדרך שלו על ידו בדרכו זה עתה אם לא תבא כ"א ע"י זולתו. וז"א אם לא. ולכן בראותו אשר כלו הגמלים לשתות לגמרי. והי' ע"י שאיבה אחת כמדובר אז נחה דעתו באו' הלא גם בלי נס זה. כ"א שהתחיל להשקותם ותלאה כי נערה קטנה היא. ואגמור אני להשקות עשרה גמלים היה מתקיים הנסיון בצד מה. כי הלא כבר השיבה גם לגמליך אשקה כשאלתי. אך הוא ית' כ"כ החשיב את אליעזר שרצה שיתקיימו כל דבריו לגמרי גם בפועל ההשקאה. שעל ידה לבדה יכלו לשתות כל הי' גמלים אז אמר אחר שכ"כ החשיבני הוא ית'. גם יחשבני להצליחני שיגמ' ע"י ולא יגעלו בי ויעשה ע"י זולתי. וגם בראות כי כלו לשתות ע"י שאיבה א' הורה כי ממהר האלהים לעשות הדבר ומכ"ש שלא יאחר עד העשות אח"כ ע"י זולתו וזהו ויהי כאשר כלו הגמלים וגו' וישם הנזם וגו'. והראיה כי האמין לנסיון. ולא היה מחריש כ"א על הסבה הנזכר כי הלא וישם הנזם וגו' ואח"כ ויאמר בת מי את כי אלו לא היה לבו שלם בהאמנת הנסיון לא היה נותן נזם וצמידים עד ישאל בת מי היא. ויתאמת לו כי ממשפחת אברהם הוא: או יאמר והאיש משתאה לה וגו' קרוב אל הדרך הקודם. והוא כי הנה מעת ראותו מענה לשון הנערה כאשר שאל מאתו ית' הודע אליו כי זאת האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוניו והיה משתאה לה אך מה שהיה מחריש מלתת הנזם והצמידים ולשאול לה בת מי היא הלא הוא לדעת ההצליח ה' וגו'. והוא כי שאל מאתו יתברך יעשה הוא עצמו את שאלתו באומרו ה' אלהי וגו' הקרה נא וגו' ובראותו תשובת רבקה אליו על נכון עדין היה מסתפק אם החשיבו ה' ויעש הדבר ע"י עצמו או ע"י א' ממלאכיו. וז"א לדעת ההצליח ה' דרכו שהוא ה' בעצמו אם לא אלא ע"י מלאך. אך ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות שהוא כמאמרנו שע"י שאיבה כלו לשתות שהיה נס ופלא. אז הכיר כי מה' יצא הדבר כי אלו היה ע"י מלאך שנשתלח לשים בפי רבקה הדברים האלה לא היה המלאך ההוא עושה גם את זאת לברך שאיבה ח' להשביע עשרה גמלים כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. ומה גם כי מציאות הברכה איננה כי אם ממנו יתברך ומזה הבין כי כל הנסיון היה ע"י יתב' אז נחרץ ויקח האיש נזם וגו':

ובמרדש ארז"ל (ב"ר פ' ס') אבן טובה היה בה ומשקלה בקע ושני צמידים כנגד שתי לוחות. עשרה זהב משקלם כנגד עשרת הדברות, ע"כ. וראוי לשים לב מי הכריחם לכל זה. והיכן הוזכרה אבן יקרה. ולמה דרשו רמז הצמידים ומשקלם ולא רמז הנזם ואבן יקרה ומשקלה וגם מה ענין הרמז הלז אצל סבלונות רבקה. אך הוקשה להם כי איך הנושא עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו. אשר היה כמלך גדול משלח סבלונות בעד בנו יחידי. בקע משקל זהב שהוא דורון של דלות. ע"כ פירשו על אבן שבה ולא על חנם רק לרמז דבר עשה אברהם כי נביא הוא. ויהיה כי אין ספק כי לפי הנמשך מהפעולה אם טוב ואם רע תהיה הצלחת הפעולה. וע"כ למה שמנישואי רבקה עם יצחק היה עתיד לצאת עשו לעולם. וגם שלעומתו יעקב הלא גם יתעתדו בניו כי יעשו עגל בחורב וישתחוו לו. ובכלל הדבר הזה הלא תמנע הצלחת הזווג. ע"כ אברהם אשר נגלו אליו הדברים העתידים כאשר ידע מה שעתיד להיות בשכם כמשז"ל (שם פ' ל"ט) שהלך עד מקום שכם להתפלל על מכירת יוסף. ויתר צרות ונטה אהלו בין בית אל ובין העי להתפלל על דבר עכן וכו' כי לא נעלם ממנו הדברים האמורים. ע"כ מה עשה. שלח סבלונות יהיו בהן מזכרת תקון הדברים הרעים. המננדים אל הצלחת הפעולה. והוא כי אם יבא עשו הנה לעמתו אבן יקרה כי הנה הזווג הלז משם רועה אבן ישראל. ומה מתקו מליהם באומרם אבן ולא אמרו מרגלית טובה כדרכם לרמוז אל אבן ישראל ואם מיעקב יצאו חוטאים בעגל הלא לעומת זה משקל בקע שהוא כופר נפשם אשר יביאו בקע לגולגולת לכפר על עון העגל. ואחר רמז סילוק הנגוד רמז הדברים העוזרים הם לוחות הברית. וי' הדברות. בשני הצמידים ומשקלם:

ויקח האיש וגו'. מהראוי יאמר וישם נזם זהב באפה וב' צמידים בידיה. אמנם יתכן בשום לב אל מאמר אליעזר אליהם באומרו ואשאל אותה בת מי את ותאמר בת בתואל וגו' ואשים הנזם. שאומר שלא שם הנזם על אפה עד אומר שהיתה בת בתואל והנה היה בהיפך. אך אפשר כי בבטחו בנסיון מיד ויקח האיש נזם זהב לתתו לה ושני צמידים. אך למה שהיתה בו אבן יקרה שדמיה מרובים. חזר ועכב בידו עד ישאל בת מי את לדעת אם מבית אבי אברהם היא אך הצמידים שלא היו שוים הרבה מיד נתן על ידיה. וזהו ויקח האיש נזם זהב שתהי' בידו מוכנת אך לא נתן מיד כ"א ב' צמידים על ידיה עד ששאל בת מי את וידע כי מבית אחי אדוניו היא אז שם הנזם על אפה והיא מאמרו אליהם ואשאל וגו' ואשים וגו':

או אפשר כי בתחלה ויקח האיש נזם זהב שהוא לתלות באפה וב' צמידים בזרועה כדרך הצמידים אך אח"כ חזר וחש מפני הרואים שיראהו ממשמש בפניה ונוקב נחירה. ומשים הצמידים בזרועה ויחשדוהו ויתקבצו עליו המון עם והיה לבוז. ע"כ מה עשה הנזם והצמידים הכל נתן על ידיה ולא הנזם באף ולא הצמידים בזרועה. וזהו ויקח האיש נזם וגו' ושני צמידים על ידיה. ובזה יובן ענין לבן הלא יקשה באו' ולרבקה אח ושמו לבן וירץ וגו' כי אחר שרץ אל העין איך אח"כ ראה את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו הנשאר' בבית. ושמע את דברי אחותו שאומר וכשמע וגו'. ועוד כי מתחלה נאמר וירץ ואח"כ ויבא אל האיש שיורה על ביאה לאטו בלי ריצה וגם או' לאמר כי לא יצדק בו לאמר לזולת. ועוד היתכן כי עד שלא רץ לא ראה את הנזם ואת הצמידים ולא שמע מה שדבר אליה האיש שאומר אחרי כן ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו':

אמנם הנה בבא רבקה ותגד לבית אמה כי אמה תקבל דבריה יותר מאחיה ואביה ולא יחשדוה שהתנית אהבים וקבלה אתנן ותאמר כדברים האלה בכ"ף הדמיון כי בהגיעה לא אמרה רק הנה נזם וצמידים נתן לי איש אחד על שהשקיתי אותו ואת גמליו. ולא סיפרה הנס ושאלתו על ייחוסה ואשר הודה לה' שהנחהו בית אחי אדוניו. אז לבש קנאה באומרו היתכן כי על מעט מים נתן לה כל זה. אך אין זה כי אם חשק בה. או זמה עשה. והראיה כי לא הגידה רק לבית אמה ולא לאביה ולאחיה ואין זה כ"א מפני היראה על דבר בלתי טהור. וזהו ותגד לבית אמה כדברים האלה מיד נתלהב לבן וירץ. וכוונת ריצתו היתה ללכת אל האיש. בין אם ימצאהו מיד החוצה. בין על העין לריב עמו. וזהו החוצה אל העין. אך מיד אחרי החילו לרוץ עודנו בחצר החצונה. נתן אל לבו לשוב וראה אולי אין רע. וירא והנה הנזם והצמידים אינן במקומם הנזם באפה והצמידים סביב זרועה כדרך הנחתן רק הנזם והצמידים על הידים. אמר בלבו אין זה כ"א דרך צניעות. וזהו ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים ע"י אחותו. עוד ב' והוא וכשמעו את דברי רבקה אחותו אשר שמע דבריה כדי לאמר לאיש דברים לפי מה שדבר הוא אליה אם טוב ורע. וזהו וכשמעו את דברי רבקה אחותו לאמר שהוא כדי לאמר הוא לאיש כי שמע ממנה כה דבר אלי האיש שהוא הגמיאני נא מעט מים מכדך כי אין בזה דברי עגבים כי אם אדרבה שמחזיק טובה למהנה ממנו ומרבה שכרו. וגם מאומרו היש בית אביך מקום וגו'. יש הוראת צניעות כי לא היה רודף ללון בביתה כי חשק בה כי הלא שאל היש מקום. שמורה שאם תאמר שאין מקום ימנע מלכת אחריה. ומזה למד לאמר לו בא ברוך ה' וגו'. למען ירבה לו מתת לפי הערך. אז נחה דעתו וביטל מרוצתו ויבא לאטו. וזהו ויבא אל האיש וגו' ויאמר וגו':

ושיעור הענין כי בחשבו כי רעה בלב איש זה רץ בחפזון אליו ובדעתו לדבר לו סרה. אך בראות את הנזם והצמידים ע"י אחותו הכיר כי לא היה רע המעשה. שע"כ לא שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה סביב זרועה. וע"כ נס ממרוצתו. וזה כוון בשנותו את טעמו מאו' וירץ לאומרו ויבא. ותחת אשר כיון לדבר לו סרה נתן אל לבו לשמוע דברי אחותו אשר דבר אליה האיש. כדי לאמר הוא אליו על פי הדברים ההם. וז"א וכשמעו את דברי רבקה אחותו לאמר וע"כ ויאמר בא ברוך ה' וגו'. כי אחר שעל גמיאת מים נתן נזם וצמידים. מה יעשה על הכניע אותו בדברי חבה וכבוד וע"כ ויאמר וגו'. ומ"ש להם ואשים את הנזם על אפה אמר כך להורות להם בטחונו בנסיון כי מיד החשיבה כאשת יצחק וקישטה לו ועם כל זה לא אמר באפה אלא על אפה לומר שלא שת אותו בנקב האף כמנהג. כ"א על אפה שאינו דרך ארץ לנקוב אף נערה כמוה לשים הנזם ומה גם במקום רואים. פן יחשד כי אמר כי היא תשימנו באפה. ובראותו כי לא עשתה. לקחו ונתנו בידים עם הצמידים. ונחזור אל הענין:

כג

ויאמר בת וגו'. הנה יפלא ממנה היות דרך נשים לה להרבות בדברים כי אחת שאל ושתים השיבה. והיה די לה שתאמר בת בתואל אנכי ולא תאריך בן מלכה אשר ילדה לנחור. והלא ברוריה קראה לר"י הגלילי גלילי שוטה על אומרו באיזה דרך נלך ללוד ולא אמר באיזה ללוד. ומה גם עתה כל זה וכמה סיפרו רז"ל בגנות הנשים אשר האריכו למעניתם על שאלת שאול באומרו איה הרואה. ועוד כי הנה לדעת אם ממשפחת אברהם היא לא יזכר בהגידה בת מי היא עד תפרש שאביה בן מלכה בת נחור. וא"כ מה היה לו שלא שאל רק בת מי את. אחרי שאם תאמר שהיא בת בתואל עדיין לא נעשה כוונתו:

אמנם לזה נשים לב אל אומרו הגידי נא לי שהוא מיותר אחרי אומרו בת מי את. אך הנה אין ספק כי יש הפרש בין אמירה ודבור להגדה כי אמירה ודבור הלא יצדק גם על ענין קצר המציאות. אך הגדה לא תצדק רק על דברי ספור נמשך וארוך עד גמר המכוון. וז"א בת מי את ולא אחפוץ באמירה שתאמרי בת פלו' בלבד רק הגידי נא לי ר"ל הגדה באורך עד ראש היחס. ע"כ היא הבינה בדבריו והגידה עד עיקר היחס שהוא עד נחור:

כח

ותאמר אליו גם תבן וגו'. מה שלא אמרה בר וחם ומזון רק מאכל בהמות הלא הוא כי רצתה לעשות במזון כאשר עשתה במים להוסיף על השאלה גם בעד הגמלים. והוא כי הוא גם הוא רצה לנסות גם בזה. אמר היש בית אביך מקום לנו ללון שהוא לאנשים בלבד ולא לגמלים. אז הוסיפה ואמרה אצ"ל שאוסיף לאנשים המאכל כ"א גם לגמלים תבן ומספא. ולא עוד אלא שהיותר מוכן הוא המזון ולתוספת אני אומרת גם מקום ללון לינות הרבה וגם לגמלים. ותתחכם בשני דברים. א' שלא פירשה מזון האנשים כ"א הסתירה ברבוי הגם לשתי סבות (א) לבלתי השוות מאכלם למאכל בהמתם. (ב) לבלתי ביישם בהזכירה אותו לפניהם. עוד התתכמה באומרה עמנו ולא אמרה לנו כלומר לא לנו היא. רק פקדון עמנו הוא מאתו ית' כי ממנו הכל וממנו יתנו לו. והוא מעין מאמר אברהם לאורחיו כמשז"ל שהיה אומר בריכו למריה דהאי פיתא (סוטה דף י'). והיה מודיעם כי לא לו הוא כ"א לאל עליון. והיה נמשך מזה יחזיק לה טובה על אשר הרבתה לוותר אליו. אך הוא לא כן עשה רק החזיק טובה לראוי להחזיק לו ולעושה הכל. וזהו ויקוד האיש וישתחו לה' כי גם כל דבריה מאתו ית' היתה סבה ואמר מה שאודה לה' שעשה עמי ידעתי כי לא בשלי הוא כי איני כדאי רק למען אדוני אברהם. וזה אומרו ברוך ה' אלהי אדוני אברהם אשר הפליא חסדו לי למענו ואלו היה שאברהם עצמו היה בא בשליחות זה לא יפלא יעשה ה' למענו כל הכבוד הזה. אך להיות אנכי שאני עבד לו הוא הוראה על גודל חיבתו ית' אל אדוני. ועוד כי דרך הבא לבקש קרוביו או קרובי זולתו בארץ נכריה יכנס לעיר ושואל בעדם מרשות לרשות ומחצר לחצר ומבית לבית כן היה הדעת נוטה יקרה לו ג"כ. אך הוא ית' הקרה לפניו כי עודנו בדרך נחהו ה' שמה:

עוד שלישית כיון באו' נחני ה'. והוא כי אברהם אמר לו ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה לבני ליצחק אמר יותר מזה היה שלא המלאך עשה עמי זה כי אם ה' כביכול. הוא נחני בית אחי אדוני שהרי לא נתייחד אל המלאך רק לקחת את האשה ולא שינחהו באופן זה. ועל שלשה הדברים אמר אנכי בדרך וגו' על הא' אמר אנכי ועל הב' אמר בדרך ועל הג' אמר נחני ה'. ומפני שעד כה לא גמר הענין ושמא לא יתרצו לתתה לו וגם שמא הנערה תמאן לצאת ממולדתה. ע"כ אמר אודה נא ה' על מה שעבר שהנחני בית אחי אדוני בדרך וזה יהיה סימן יפה על העתיד:

לא

ויאמר בא ברוך ה' וגו'. הנה כתבנו כי נשא ק"ו ואמר הנני רואה נזם וצמידים ע"י אחותי. ושומע את דברי אחותי שעל שהשקתה אותו ואת גמליו נתנן לה ומה יעשה כשאכבדהו במלון ואכל ושתה. הלא יעשרני עושר גדול ע"כ נתן אל לבו לאמר בא ברוך ה' וגו'. ולהפליג בדבר נעשה כמתלונן על עומדו חוץ באומרו למה תעמוד בחוץ ומפני שהיה יכול להשיב הלא זאת תלונתי שלא באת לא אתה ולא זולתך בשבילי ולכן אחרתי עד כה לז"א ואנכי פניתי הבית כי בזה נתעכבתי מלבא לקראתך כי מאשר יקרת בעיני אנכי בעצמי פניתי הבית ולא ע"י שליח או עבד ואם אחרתי הרבה הוא כי גם בכלל מה שפניתי הוא ומקום לגמלים. ושלא יראה שעל חמדת הנזם והצמידים היה עושה למען ירבה גם הוא מהר ומתן. אמר בא ברוך ה' וגו' לומר אם אמרתי כבד אכבדך אין זה כי אם על היותך ברוך ה' ובכן בא תבא כי אשר אכבדך עם האלהים אני עושה:

לב

ויבא האיש וגו'. הוא מה שאמרו רז"ל (ב"מ דף צ"ב) על ונתתי עשב וגו' ואכלתם וגו. שנותנין תחלה מאכל לבהמה ואח"כ לפני האדם וזהו ויתן תבן וגו' ויושם לפניו וגו':

לג

ויושם וגו' . הנה ראוי לשים לב. (א) על מה זה נמנע לאכול עד דבר דבריו. (ב) למה תחת דבריו היו עבד אברהם אנכי. (ג) מה צורך הודעה מה שה' ברך את אדוניו מאד. ושנתן לו צאן ובקר וגו'. (ד) אומרו שנולד יצחק אחרי זקנתה מה יתן ומה יוסיף למו הולדו אחרי זקנתה אי בבחורתה וגם למה לא כלל גם את אברהם לאמר אחרי זקנתם וגם למה הודיעם שנתן לו את כל אשר לו. (ה) אומרו וישביעני אדוני לאמר כי מלבד שאין צורך בהודעת השבועה. גם אומרו לאמר לא יצדק כי אינו לאמר לאחרים. (ו) אומרו אם לא וגו' למה שינה כי אברהם אמר כ"א אל ארצי וגו' והוא אמר אם לא וגו'. (ז) אומרו ה' אשר התהלכתי וגו' שהם דברים אשר לא כן דבר אברהם כ"א אשר לקחני וגו'. וגם אברהם אמר ישלח מלאכו לפניך והוא אמר אתך. (ח) אומרו אז תנקה וגו' שלא נאמר לו כן. (ט) אומרו אם ישך נא מצליח דרכי וגו' כי אין זה לא שאלתו כלל וכן בכל ספור אמרי הנסיון אין דבר שלא יהיה משונה הנסיון והלשון מהנזכר למעלה במקום נערה עלמה במקום הגמיאני השקיני במקום ותרד העינה ותמלא הוא או' ותשאב ובמקום ותשאב לכל גמליו הוא או' וגם הגמלים השקתה ושם נתן הנזם טרם ישאל בת מי את ופה הוא אומר ואשאל וגו' ואשים הנזם וגו'. (י) למה הודיעם שהשתחוה לה' ומה שבירך וגו' מה שלא זכר למעלה רק מציאות הקידה וההשתחויה. (יא) אומרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור וכו' איך חזרו ממאמרם למעלה הנה רבקה לפניך קח ולך ומה הוסיף הוא אח"כ באומרו אל תאחרו אותי וגו' על מה שאמר תחלה. (יב) אומר נקרא לנערה וגו' כי מהראוי יאמר נשאל לנערה ולא את פיה. וגם אומר נקרא לנערה הוא מיותר כי בכלל או' נשאל לנערה היתה הקריאה:

אמנם הנה טרם יענה אליעזר בא להסיר מלבם פן יחשבו כי הנזם והצמידים פיזר נתן על השקאתה אותו ואת גמליו או על המלון והאכילה כי על כן בתת לה הנזם והצמידים אמר לה היש בית אביך מקום לנו ללון באופן שאם ימאנו בזווג יפסיד חפציו על כן הקדים ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי וגו'. למען הודיעם כי לא על הלחם אשר הוא אוכל פיזר נתן רק (עיין בת"י) סבלונות הזווג נתן לה:

עוד יתכן במאמרם ז"ל כי חמדו להם את כבוד עשרו ויתנו בברותו ראש ליורשו והמלאך אשר אתו היפך הקערות ואשר בה הסם שם לפני בתואל ועל כן אחרי אכלם לא נזכר כי אם אחיה ואמה וזה יורה ג"כ אומרו ויושם ולא נאמר ויתן כאומרו ויתן תבן וגו'. וגם אומרו לפניו לאכול לומר לפניו הושם לאכול. אך לזולתו הושם לבלתי אכול כי אם להמית והוא בתואל:

ובזה נבא אל הענין והוא כי יתכן כי למה שהמלאך היה בא עמו כמאמר אדוניו ישלח מלאכו לפניך. ומה גם למאמר רז"ל (ב"ר פ' נ"ט) כי שני מלאכים הלכו אתו א' ללוותו וא' להוציא את רבקה ועל כן לא יבצר ממנו ידיעת מעשה מלאכו אשר אתו ע"ד מאמרם ז"ל בהגר שהכירה במלאך ה' בדרך כי היתה למודה לראות בבית אברהם. ומה גם עתה אליעזר שהיה זקן ביתו חכם גדול וחסיד שידע בלי ספק את מעשה המלאך בהפכו הקערות על כן אמר בלבו הנה עתה יאכל בתואל וימות. ואיך אדבר על נשואי בתו והלא יענו לי לאמר כלך מדברותיך מנשואין ושמחה כי עת רעה היא כי מת אבי הכלה וכל ביתו בתאניה ואניה עד יארכו הימים באופן לא יהיה מצליח דרכו על כן התחכם יותר וטרם אכול ושתו בעוד בתואל חי דבר דבריו שיודה בתואל גם הוא בזווג לבל יהיה פתחון פה ללבן אחרי מות אביו למאן ואדרבה יהו כמצווים לקיים דברי המת. וז"א אחרי יודעו מה שהושם לפניו לאכול לא אוכל עד אם דברתי דברי שהוא פן באוכלם ימות בתואל ותקולקל כונתו כמדובר:

לד

ויאמר עבד אברהם וגו'. הנה כציר נאמן ראה להרים מכשול כל טעם לפגם אשר היה לאל ידם לדבר ולומר לבלתי עשות שאלתו ובקשתו הלא המה. (א) למה על דבר גדול כזה לא בא אברהם עצמו ולא היה העדר כבוד כי אנשים אחים המה. (ב) כי למה יתנו את בתם לאיש אשר לא ידעו מה הוא חשוב או בלתי חשוב. ואדרבה מאשר לא מצא אשה מצא טוב בארצו יורה כי לא איש חמודות הוא ועל כן שלח למקום אשר לא ידעוהו. (ג) אם יאמרו לא ניתן בת גדולים ומלכים כזאת אם לא למרבה לה מוהר ומתן הרבה מאד לפי כבודה ושיהיה לו נכסים רבים ידועים לו לבדו בקרב אחיו. (ד) פן יבקשו תואנה לאמר כי גם שלא בא אברהם ויצחק לכבודנו למה לא שלח נשיאי עדה אנשי שם להוליכה לפי כבודה. ולא שנמסור בת מלכים יפה עד מאד לעבד איש מקנת כסף כי ב' רעות בדבר. (א) מפני הכבוד. (ב) מפני החשד כי גם אחרי הוליכו אותה לא הטהר מזה כמאמרם ז"ל (פר"א פט"ו) כי כאשר לא מצא לה יצחק בתולים. אמר לה אולי העבד פגע בידך אז הלכה להראות בתוליה במקום אשר נפלה מגמל. מבושו' פניה בראות האותו לקראתה בדרך. (ה) פן יאמרו לא נכון הדבר להשיא קטנה כזאת לאיש בן ל"ז שנה ומן הטעם הזה ירחק בעיניהם היותה בת זוגו. כי לא יתכן יאחר הוא ית' מהביא בת זוגו של איש עד היותו בן ל"ז שנה או קרוב אליהן. ומה גם בימים ההם שהיו נושאים נשים עודם קטנים כמז"ל בב"ר (פ' ל"ח) כי הרן הוליד את מלכה עודנו בן שש שנים. שהרי אברהם לא יבצר לפחות להיות גדול מהרן ב' שנים שהרי נולד נחור בנתיים. ושרה שהיא יסכה בת הרן נולדה עשר שנים אחר לידת אברהם נמצא שהיה הרן בעיבורה בן שבע שנים ולעיבורה של מלכה אחותה לפחות בן שש. וכן ער ואונן נשאו אשה בני ז' שנים כנודע. על כן על דבר ה' העיכובים האלה ערך מערכת מאמריו לסלקם ולפנותם מלפניהם אחת לאחת:

ועל הראשון היחל ואמר עבד אברהם אנכי לומר אל יקשה בעיניכם מדוע לא בא אדוני אברהם לדבר כזה. כי הלא מלך גדול הוא ובלתי ראוי לבא כי אם שלוחו והראיה כי ממני תראו גדולתו. כי הלא תראוני בכל הכבוד וגדולה הזאת. עבד אברהם אנכי. ומהעבד תוכר מעלות האדון והביטו וראו יקר תפארת גדולתו כי הלא וה' הוא ובית דינו ית' נמנו לברכו. וזהו וה' בירך את אברהם בכל וה' בירך את אדוני מאד. כי את הכל זכה בדין עליון לפי רוב צדקתו ולא היתה עיקר הגדול' מציאות העושר כדרך בני אדם כי אם ויגדל במעלה מצד עצמו על כל ברואי עולם כנודע ואח"כ ויתן לו צאן ובקר כסף וזהב וגו'. ועל פי דרכו הזכיר העבדים בין צאן ובקר וכסף וזהב וגמלים וחמורים. לומר שעם היות העבדים לפני אברהם במדרגה שפלה היה הוא בהיותו עבד אברהם באותה הגדולה. ומה גם אדוניו שהוא מה שרצה באומר עבד אברהם אנכי. הב' אמר ותלד שרה וגו' לומר טעמו וראו כי טוב ורשום לפניו הוא בן אדוני. כי הלא הוא בן הגבירה זהו ותלד שרה ולא כישמעאל שע"כ הוא בן לאדוני מיוחס אחר האב. ולא כבן הבא מן השפחה שקרוי בנה ככתוב אצלינו על מקרא שכתוב גרש האמה הזאת ואת בנה בס"ד. וזהו אומרו בן לאדוני. שנית שהיה אחרי זקנתה כלו' הביטו וראו מה טובו ומה יופיו כי הלא על דרך נס הפליא לעשות הוא ית' להביאו לעולם כי הלא לא ילדתו אמו בזקנתה כי אם אחרי זקנתה. כי נסתלקה הזקנה והלכה לה. כי חזרה לנערותה להתעבר ממנו ולא עביד קב"ה ניסא להוליד אחד הריקים וז"א אחרי זקנתה שאם לא כן אין אחר הזקנה רק המות: ועל הג' ממוהר ומתן ואם יירש הרבה או מעט. אמר ויתן לו את כל אשר לו. באופן שאין בעולם עשיר ממנו ובכלל הדבר הוא כי ירבה לה מוהר ומתן ושמא תאמרו א"כ איפה איך לא ימצא עזר כנגדו בביתו אחר שכ"כ הגון הוא. דעו איפה כי וישבעני אדוני כו' וממוצא דבר תדעו כי רעות בנות כנען בעיני אברהם וע"כ לא לקח משם אשה. ואומרו לאמר עם שאינו לאמר לזולת. וגם אומרו אם לא אל בית אביו לא אמר כ"א אל בית אבי כמאמר אברהם הלא הוא ע"פ דרכו רצה להעלים להם שהיתה השבועה גם לבא אל בית אביו. פן תיקר הדבר בעיניהם ויסרבו ע"כ אמר מה שהשביעני לא היה רק לאמר אלי. לא תקח אשה מבנות הכנעני אם לא אל בית אבי תלך. אבל אם אלך אל בית אביו ולא יתנו אקח מן הכנעני. וגם רמז למו שלא עיכב רק על כנעני שבארנו. אך לא שבארץ אחרת או מיתר עמים שבכל מקום. ועל הד' אמר ואו' לאדוני אולי לא תלך כו' לו' הלא ראיתי אשר הייתם יכולים לבקש תואנה לאמר כי עבד אנכי ותהיו משיבים מפני הכבוד ומפני היראה של חשד. כי לא טוב היות נערה יפה עד מאד בת גדולים ביד עבד איש בדרכים. וע"כ קדמתי ואומר אל אדוני אולי לא תאבה האשה למה שהיה אשה וחשובה. כנרמז בה"א הידיעה ללכת אחרי כי עבד אנכי. והשיב לי כי לענין הכבוד אין חשש. כי ה' ישלח מלאכו וא"כ אין להם כבוד מזה. כי בא מלאך ה' שלוח מאתו ית' בעד בתכם. ועל הדבר החשד כי סתם עבד שטוף בזמה גם כן אל תחושו כי הנה אמר אלי ה' ישלח מלאכו אתך. וטעמו וראו כי עשה את המלאך טפל אלי כי אמר שהמלאך יבא אתי ולא שאני אבא אתו כי אני העיקר ואין זה רק על כי איני כשאר כל העבדים כי כשר וצדיק אני כי על כן אני חשוב ממנו וא"כ איפה לא אחשד בלכתי בדרך אתה. כי לא אצא עמה כצאת העבדים זולתי וכן ארז"ל המושל בכל אשר לו מושל ביצרו כמותו. ולהחזיק הענין שינה מאמר אברהם כי הוא אמר אליו ישלח מלאכו לפניך ופה שינה ואמר מלאכו אתך והוא כי הנה ארז"ל (פר"א ל"ג) כי בחנניה מישאל ועזריה להיותם צדיקים גדולים נאמר בהם וריויה די רביעא' דמי לבר אלהין כי קדמאה לא נאמר אלא רביעאה מלמד שהיו מהלכין שלשתן תחלה והמלאך אחריהם. אמנם העבד הלז לא החשיבו אברהם בכל הכבוד הזה אמר כי ישלח מלאכו לפניך כי הוא ילך לפניך ואתה אחריו. אך הוא אמר אתך להורות כי המלאך טפל אליו בעצם ולא אמר לפניך והוא מן הטעם שכתבנו. אמר הראיה כי אני העיקר והמלאך טפל אלי. כי הלא לא אמר רק שיבא המלאך אתי וע"ז בטת בי שלבדי אקח את האשה כי אמר ולקחת אשה לבני:

עוד כיון כי אין המלאך מצליח דרכי כ"א הש"י בעצמי. וז"א ה' כו' הוא ישלח מלאכו אתך וגם ה' הנזכר והצליח דרכך כי אין המלאך רק לשמרך בכל דרכיך להורות חשיבתו כמאמרו אליהם. וז"א והצליח כו' ולא אמר להצליח כי שתים יעשה לך ה' הנזכר ישלח כו' והצליח כו' וע"כ אמר ולקחת כו' לו' כי אחרי שהוא מצליח דרכי לא אתיחס מכם כ"א ללוקח לעצמי ואם נאמר כי אומר והצליח דרכיך הוא על הדרך שמארץ ישראל לחרן. יאמר כי ממה שיצליח בדרך ימשך שיקח האשה מעצמו כי בא ביום אחד שקפצה לו הארץ. כי יראו ויבושו מלמאן וע"כ אמר להם ואבא היום אל העין. שהוא כמאמרם ז"ל (סנהדרין ד' נ"ד) היום יצאתי והיום באתי. ועל פי דרכו רמז למו כי לא היה הויכוח עם אדוניו רק על בואה עמו אך מציאות הזווג בטוח היה כי ה' הצליח דרכו ולקח אותה. ועם כל זה אמר אלי שעם שבידי ליקח אותה עם כל זה אינו דרך ארץ. כ"א שאם לא יתנו בבחירתם אהיה נקי מאלתו וזהו אם לא יתנו וכו' והנה מהראוי יאמר ולא יתנו לך מאי ואם לא יתנו וגם או' שנית והיית נקי הוא מיותר. אך עוד כיון לאמר להם כי בין אם יחליטו לבלתי תת אותה כלל בין אם יאמרו לתת אך לא ע"י העבד רק ע"י זולתו. לכל צד מאלה הוא נקי מאלתו ויוכל להשיאו אחרת. וז"א אז תנקה כו' כי תבא אל משפחתי בזה בלבד עם שלא יועיל וגם אם לא יתנו לך כלו' כ"א לזולתך ציר בן חורין גם בזה והיית נקי מאלתי להורות' כי היא לא יקרה מאוד שלא יהיה אפשר בלתה וגם להחשיב עצמו כי יקר הוא בעיני אדוניו. שעל בלתי תתה לו בעצמו גם שיודו ע"י זולתו ישיאוהו זולתו: ועל הה' אמר ואבא היום אל העין לומר ראו עתה איך גם שהיא קטנה לגדול היא בת זוגו מאתו ית' כי הלא ואבא היום כו' שהיום יצאתי והיום באתי. א' הנסיון הנפלא כי הנה ואומר ה' אלהי אדוני כו' והתחכם לו' כי הנסיון לא היה לדעת אם בת זוגו היא כ"א לדעת אם הוא ית' בעצמו הוא המצליחו וזהו אם ישך נא מצליח כו'. שנית אם ההצלחה תהיה על ידו ולא שיודו בזוג רק ע"י זולתו וז"א דרכי כו'. ועל פי דרכו רמז מה שכתבנו למעלה כי אמר לו אדוניו אם הייתי אני הולך היה הוא ית' מצליחני על ידי עצמו. וזהו ה' אשר לקחני כו' אך להיות אתה ההולך ישלח מלאכו. ע"כ אמר אם ישך בעצמך מצליח דרכי עם היות אשר אני הולך עליה ולא אברהם בעצמו וכל זה למען הגדיל עניינו בעיניהם ושינה ואמר העלמה ולא אמר הנערה וגם אמר היוצאות לשאוב והוא לא אמר כן בנסיונו. הוא מה שאמרו בפרקי ר"א כי היתה בת מלכים ולא נסתה לשאוב מים כי היתה כבודה בת מלך פנימה ומה' היה שיצאת בעת ההיא וכדה על שכמה. וע"כ אם היה אומר להן ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים והיה הנערה כו' היה להן פתחון פה לו' המן הבזויות שדרכן לשאוב מים היתה הראויה לבן אדוניך. ועוד יאמרו שהוא לא שאל רק על הנהוגות לצאת ולא על זאת שלא נסתה באלה רק בפעם הזאת ומקר' הוא היה לה להשיב לו כדברים האלה ולא מחמת נסיונו. ע"כ אמר והיה העלמה כאומר הנעלמות והצנועה בבית היוצאות עתה לשאוב לה מן הרגילות לצאת תמיד. וזהו והנה רבקה יוצאת שגם היציאה בכלל הנסיון ושתצא בכדה על שכמה מה שלא נסתה בדבר ולהורות גודל הצלחת הנסיון שינה בלשונו כי אמר אשר אומר אליה השקיני נא מעט מים מכדך ואח"כ אומר השקיני נא ומניח את הכד. אך כיון כי יש בני אדם נדיבי לב מיד בשאול מאתם דבר נותנים ויש שבראשונ' מתאמץ לבם ואח"כ נותנים. אמר הנה הארכתי בדברים לומר השקיני נא מעט מים מכדך לתת לה מקום שהות לשוב להתנדב אם מתאמצת היא בראשונה. אך היא היתה כל כך נדיב' כי לא הספקתי לגמור דברי כי מיד באמרי השקיני נא טרם אכל' לומר מעט מים כו' מיד מיהר' ותאמר גם אתה שתה כו'. וזהו אומרו ואומר אליה השקיני נא ותמהר כו' ולבלתי הראות חין ערכה בעיניהם כי רב הוא פן ימאנו עד ירבה למו מתנות גדולות או יקשו לשאול. ע"כ הסתיר דבר הנס אשר עלו המים לקראת' כאשר דקדקנו בכתוב שאומר ותרד העינה ותמלא ולא נאמר ותשאב כי בלי שאיבה עלו המים ותמלא כדה. אך עתה אמר ותרד העינה ותשאב. מן הטעם הזה לא אמר שאמר לה הגמיאני כמעשה שהיה. רק השקיני לבל תהיה תשובת' הוראת ויתור רב מגמיע' להשקותו וגם את גמליו. ובאו' אני טרם אכלה לדבר כי מלת אני מיותר הורה מאמרנו למעלה על ויהי הוא טרם כלה לדבר כי משלשה שנענו במענה פיהם נשתנה הוא מהשנים אחרים שהיה טרם יכלה לדבר והאחרים ככלותם לדבר. וזהו אמרו פה ג"כ אני טרם אכלה כלומר אני הוא ולא אחר ואמרו ותורד כדה מעליה ואשת ולמעלה נאמר ותורד כדה על ידה ותשקהו בל יחשדוהו שחשק לשתות מידה כי אם ששתה מעצמו בכד שעל הארץ. וגם שינה למעלה אמר שאחר תת הנזם והצמידים שאל בת מי את ופה היפך להורות כי לא על ההשקאה נתן לה מתנות. כ"א על החתון שהיתה בת אחי אדוניו ומן הטעם הזה לא אמר שאמר לה היש בית אביך מקום לנו ללון פן יראה ששכר לילה נותן לה רק על החיתון ואמור ואקוד ואשתחוה לה' ואברך וכו' לא אמר כמאמרו למעלה בדרך נחני ה' בית אדוני. רק לקחת את בת אחי אדוני לבנו כי לא היה מסופק בלקוחין ועל ודאותם היתה ההודאה לה':

מט

ועתה ישכם עושים כו'. הנה הוראתי כי ה' עשה הדבר ולא אני אשר הנחני לקחת כו'. ועכ"ז הנני מיחס הדבר מאתכם לחסד ואמת כי בחיריים אתם. וז"א ועתה לו' ועתה שהוראתי כי מה' הוא עכ"ז אם ישכם עושים. וע"פ דרכו רמז להם שלא יקוו מוהר ומתן לאבי הנערה. כענין יעקב שעבד את לבן ז' שנים כ"א אם ישכם עושים חסד ואמת שהוא חסד חנם הגידו לי כלו' הגדה שהיא תשובה מפורשת שהוא ענין הגדה ולא באופן שתראה הגדה והודאה ותחתיה תעמוד הבהרת תחבולה מה ואם לא הגידו לי חזר ואמר לי כלו' אל תבושו מלומר שלא תחפצו בבן אברהם כי הלא אין אברהם בפניכם. כ"א אני ולכן אין כאן בושה. וזהו הגידו לי כי לי אתם אומרים ולא לאברהם:

נ

ויען לבן ובתואל וכו'. הנה כתב אצלנו על דרוש הידיעה אלהית. כי לא תכריח לפעולות אדם אם טוב ואם רע כל עוד שהדבר לא יצא מפיו ית'. כ"א מחשבה בלבד כמפורש אצלנו יפה. ובזה יאמר הלא אמרת שתייחס אלינו לחס' ואמת אם נודה בזווג. אך לא כן הוא כי אילו היתה ידיעה בלבד לפניו ית' ולא יצא מפיו היה הדבר נשאר אל בחירתינו, אך הנה מה' יצא הדבר ואחר שיצא מפיו ית' בת פלוני לפלוני כמשז"ל (ב"ר פ' נ"ו) על פ' הנה ילדה מלכה כו' שאחר העקידה שהיה אברהם מהרהר לא יפה עשיתי שלא לקחתי אשה ליצחק זה כמה שנים שאילו עתה היה נעקד לא הניח אחריו בנים. ואמר לו הקב"ה אל תחוש כי הנה עתה נולדה בת זוגו. כי הנה ילדה מלכה כו' ובתואל ילד את רבקה. כלל הדברים כי הדבר יצא מפי ית'. ולכן אין להם בחירה וזהו לא נוכל דבר אליך אפי' לו' רע או טוב זה החיתון מה טיבו רע או טוב הוא לדעת אם נודה אם אין כי בטלה בחירתינו כי לא יבצר מהעשות:

ובמדרש רבה וז"ל (שם פ' ב') ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר מהיכן יצא רבי יהושע בר נחמני בשם רבי חנינא בר יצחק אמר מהר המוריה יצא. ורבנן אמרין מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' ע"כ וראוי לשים לב מה זו שאלה מהיכן יצא הלא הכתוב או' מה' יצא. ועוד או' מהר המוריה יצא איך יצא מההר ההוא. ועוד לרבנן גם אם דעתם הוא כי מה' יצא למה הביאו מפסוק שאחר זה שאינו מפורש בו היציאה מהיכן. ולא הביאו מפסוק מה' יצא הדבר שמפרש כי מה' יצא:

ועוד למה רבנן חזרו לומר מהיכן יצא ולא סמכו אל האמור מתחלה מהיכן יצא. ויאמר ורבנן אמרי ותהי אשה כו':

ולבא אל הענין נשית לב. למה תפסו מויען לבן ובתואל לשאול מהיכן יצא ולא תפסו מאומרו מה' יצא הדבר אך הנה הוקשה להם כי הנה פשט הכתוב הוא שאמר על פי דבריך בנסיוניך יראה כי מה' יצא הדבר ולכן לא נוכל כו'. והוקשה להם אחד שהל"ל מה' הדבר. או מה' הוא. כאשר נאמר בשמשון כי במה שנענה בנסיון אינו אלא הוראה כי מה' הוא. כי אלו היה הוא יתברך מדבר דבר תצדק ל' יצא כד"א יצא מפי צדקה כן יהיה דברי אשר יצא מפי אך מאומרו מה' יצא הדבר יורה על דבור שיצא באיזה מקום מה' יצא. ועוד או' לא נוכל וכו', מי יעכב ביד בחירת' שלא יאמרו רע או טוב ע"כ בא לתרץ ותפס מאומרו ויען לבן כו'. והוא שע"פ דרכו הוקשה לו על מה זה הקדים הבן לאב. באומרו לבן ובתואל שעל זה יש מרז"ל אמרו (מ"ק דף י"ח) שהורה לבן רוע מוסר שקפץ בראש קודם לאביו על כן להשיב על הכל אמר מהיכן יצא כלו' שאם הוא מהוראת הנסיון לא הל"ל יצא אך הוא כי מהר המוריה יצא שהוא ממה שאמר לו הוא ית' שם כי כבר נולד' בת זוגו של יצחק או כמו שכתבנו מאמרם ז"ל (ב"ר פ' נ"ז) על ויהי אחר הדברים. האלה ויוגד כו' ובתואל ילד את רבקה וכו'. ועכ"א יצא. כי מההר ההוא יצא הדבר מפיו ית' ע"כ אמר יצא וע"כ אמרו לא נוכל דבר אליך רע או טוב כי גם שידיעתו ית' אינה מכרחת לאדם אמירתו מכרחת כשיוצא מפיו ית' וזהו מה' יצא וע"כ לא נוכל. משא"כ אם היא על יד הוראה הנסיון שהיא ידיעה ולא אמירה. וע"כ התחכם לתפוס מאומ' ויען לבן כו'. כי בזה נתיישב אומרו ויען לבן קודם לבתואל והוא כי למה שבתיאל מי הגיד לו מה שהיה בהר המוריה. אך לבן כי נביא הוא לא יבצר ממנו. ע"כ הוא היחל ואביו סייע אחריו. אך רבנן הוקשה להם איך יתכן יאמר מה' יצא ולא יפורש בכתוב מהיכן יצא. ע"כ בחרו לו' כי הכל הוא בדברי לבן ובתואל. והוא כתני והדר מפרש וזהו מהיכן יצא ותהי אשה וכו' והוא פירוש דבריהם שאמרו מה' יצא הדבר וע"כ לא נוכל. והם עצמם אומרים מה שאמרנו מה' יצא הדבר תדע מהיכן יצא. הלא הוא ותהי אשה לבן אדוניך שהוא בת פלוני לפלוני כאשר דבר ה' מאז ארבעים יום קודם יצירת הולד שאומרים פלונית תהיה אשה לפלוני. ואז דבר בפירוש וע"כ לא נוכל דבר אליך כו'. כי אינה ידיעה בלבד כ"א אמירה ממש ולרבנן יהיה הזכירו את לבן תחילה. כי גם בתואל לא היה בקי במה שמכריז' בת פלוני לפלוני כ"א לבן. אך אם היה חוזר על הנסיון גם בתואל שמע את דברי אליעזר:

או תהיה מחלקותם בדרך אחרת והוא כי הדרך הנכון אצלנו בענין כאן בזווג ראשון כו' הוא דעת חכמי האמת כי קודם יצירת הולד יכריז הזווג המתייחס אל נפשו והוא הזווג הא'. אך אחרי בואו לעולם והגיע עת נשוא. ידינוהו כפי מעשיו ואם יזכה יטלנה ואם לאו יעבירוה ממנו. ותנתן לאחר הטוב ממנו והוא זווג ב' לפי מעשיו. ובזה יחיה דעת החולקים האלה בכוונת לבן ובתואל. כי לדעת ר' יהושע כי אמרו קרוביה. כי לולא זכות עקידת יצחק בהר המוריה לא נתנה לו רבקה לאשה כי כשדנו אותם כאן בזווג שני לפי מעשיו בעקידה היא נתנה לו כי אולי מעת זוג ראשון לא היה שוה כשרונו אליה נמצא שהיה זה לו לפי מעשיו של הר המוריה וזהו מהר המוריה יצא וידוקדק כל אשר דקדקנו לדעתו בכתוב. ודעת רבנן שלא אמרו שהיה לפי מעשיו כ"א לפי זוג א' שאמר הוא ית' ותהי אשה וכו' שהיא בת פלוני לפלוני כי מאז לא היה שנוי לבלתי היותו ראוי אליה.

נא

הנה רבקה לפניך כו'. אמרו הנה שני דברים לפנינו. א' מציאות הזווג שנמהרנה לו. ב' שנשלחה על ידך מבלי שיבא הוא או אנשים גדולים ובני חורין מה שתלוי בבחירתינו שהוא לשלחה עמך או לאו. אנו מודים לך כי הנה רבקה לפניך קח ולך. אך מענין מציאות הזווג אינו בידינו כי אם ותהי אשה כו' כאשר דבר ה'. ולא נוכל לעכב:

עוד יתכן כיוונו והוא כי הנה ארז"ל (כתובות דף נ"ו) שמכריזין למעלה בת פלוני לפלוני. ואין אומרים פלונית לפלוני או פלונית לבן פלוני והוא כי למה שהאיש חשוב מצד עצמו נזכר בשמו משא"כ האשה כי אם אחר אביה. ובזה יאמר כי הנה העבד אמר אשר הנחני בדרך אמת הוא הזווג אמתי מן השמים ולא אמר בת בתואל ליצחק רק בת אחי אדוני שלא החשיב את בתואל להתחתן ביצחק. כ"א ייחס אותה אל אברהם באומרו בת אחי אדוני ואגבה גם ביצחק לא הזכירו בשם. רק אמר לבני ואמר עם כל זה בחיריים אתם אם ישכם כו'. והשיבו בענין הזווג לא נוכל כו'. אך בסגנון שאמרת בת אחי אדוני לבנו. הנה רבקה לפניך והוא כי בימים ההם אנשי החכמה היו מכירים כשרון האדם או הפכו בפנים והנה אליעזר זיו איקוניו דומה לאברהם ודולה ומשקה מתורתו לאחרים ומושל בכל אשר לו מושל ביצרו כמותו. אין ספק שגם הוא היה מכיר בפרצוף. ועל כן אמר הנה רבקה לפניך. כלומר הסתכל בפניה. ואחר שהוא חשובה זכה במקחך קח ולך. ולפי זה ממנה נעשה עיקר מפאת עצמה כאשר אמרנו הנה רבקה. מבלי תאמר בת אחי אדוני או בת פלוני אך בחתן לא נאמר ליצחק כי אם לבן אדוניך כאשר דבר ה' כלומר כי גם שדרכו ית' לומר בת פלוני לפלוני. שאת האשה שאינה חשובה מצד עצמה מייחסים אותה אחר האב לו' בת פלוני. אך האיש שהוא חשוב מעצמו מזכירין שמו ואין אומרים בן פלוני. אך בזה נהפך הדבר ולא אמרו רק רבקה לבן אברהם לחשיבותה. וזהו רבקה וכו' אשה לבן אדוניך וזהו כאשר דבר ה' מאז שלא אמר בת פלוני לפלוני כי אם פלונית לבן פלוני.

נב

ויהי כאשר כו'. למדנו דעת לבלתי החזיק טובה ללבן ובתואל כי אליו יתברך אשר נתן כזאת בלבם להשיב לי והנה על שני דברים ראה להחזיק טובה אליו יתברך. א' על הודאות הזוג. ב' על אומרם קח ולך. שהודו לשלחה על ידו עם היות עבד ואינו לפי כבודה. ועל זאת הב' אמר כאשר שמע עבד אברהם. ועל מציאות הזוג אמר את דבריהם ועל שני הדברים וישתחו ארצה לה':

או יאמר כי על היותי עבד אברהם. השתחוה לה' ולא להם:

נה

ויאמר כו'. הלא כמו זר נחשב אחרי או' קח ולך יחזרו בהם ויאמרו תשב הנערה כו'. אך הנה לבן נתן עיניו בממון. כי ראה שעל מעט מים נתן נזם וצמידים. ומה גם אחרי הסעידו אותו ואת אנשיו וגמליו. אז יתן מנה יפה לקרובי הכלה כדרך המתחתנים וע"כ הפליגו להוראת טוב לבם באומרו הנה רבקה לפניך קח ולך. למען יותר להם אך הוא הוביש עצתם ויוציא כלי כסף וזהב ויתן לרבקה כי ישארו עמה בית אשה. אך ומגדנות בלבד הוא מה שנתן לאחיה ולאמה אך בראותם כי לשקר שמרו ונהפך לאבל מחולם אז נהפכו לו והטילו כעסם באומר תשב הנערה כו' להכעיסו. ולמען יתקן את אשר עותו בממון וגם לא אמרו אחר תוליכה כ"א אחר תלך כלו' ולא עמך אז השיב הוא אל יעלה על רוחכם כי אותי אתם מפחידים כי אם לה' אתם מכעיסים כי הוא העושה מה שאני עושה ומצליחני ואותו אתם מנגדים וז"א אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי. וגם עשו בגין אדוני וזהו שלחוני ואלכה לאדוני. אז להסיר האשם מעל עצמם אמרו נקרא לנערה כו' וכדי לשום בלבה שתמאן. דברו לה בל' תמיהה התלכי כלומר האם תלכי ואמרו עם האיש הזה כלומר שהוא איש ואינו כבוד. וגם הזה שהוא עבד והוא העדר כבוד וחשד ועם כל זה ותאמר אלך:

ס

ויברכו כו'. או' ויאמרו לה הוא מיותר וכן אומרו אחותינו ואומרו את וכן אומר וירש זרעך כו'. כי מה חידשו לה בברכה זו הלא בברכה זו כבר נתברך בה יצחק אחר העקידה כי נאמר לאברהם ויירש זרעך את שער שונאיו. אך הנה המה ידעו כי בזה נתברך יצחק בין ברבוי כענין כה יהיה זרעך בין מה שיירש זרע אברהם את שער אויביו. אלא שחששו פן יקרה ליצחק כאשר קרה לאברהם שנשא שתי נשים ובזרע האחת נתקיימו הברכות ולא בזרעה השנית כן חששו אולי יצחק ישא אחרת ויתקיימו בזרעה ממנו כל ברכות יצחק ע"כ ברכו את רבקה שיתקיימו ברכות יצחק בזרעה ממנו וזהו ויברכו את רבקה כלו' ולא את יצחק כי ברוך הוא ויאמרו לה כלו' לה ולא לו והוא אחותנו את היי ולא אחרת לאלפי רבבה שהוא על הרבוי. וכן הברכה השנייה והוא יירש זרעך את שער שונאיו ולא זרע אחרת:

ובמסרה רבבה ארבעה במקרא. את היי כו' ושנים יניסו רבבה ומאה מכם רבבה ירדופו רבבה כצמח השדה כו' יאמר משז"ל (ב"ר פ' מ') שכדי שלא יאמרו אחיה ואמה תפלתינו עשתה פירות. על כן לא ילדה רבקה עד שהתפלל יצחק וזה יאמר את היי לאלפי רבבה. ולא היה מתקיים כי שנים שהן לבן ואמו. יניסו ברכת רבבה זו לבל תלד רבקה להוציא הרבבה. פן יאמרו שתפלתן עשתה פירות אך לעומת אמה של כלה ואחיה שיניסו רבבה מאה מכם הוא מי שנולד לק' שנה הוא יצחק עם מי שהוא מכם היא רבקה ברכת רבבה בתפלתן שהיו מתפללים זה בזוויות זה וזו בזוויות זה. ירדופו. זהו רבבה כצמח השדה נתתיך. כאשר צמח השדה באה ע"י תפלת ישראל להמטיר על הארץ הגשמים. כך זרע יצחק אינם באים כי אם על ידי תפלת יצחק ואשתו ולא על ידי לבן ואמו:

סא

ותקם כו'. אמר כי אפילו להרכיבה על הגמל לא היה על ידי האיש כי אם היא ונערותיה ותרכבנה. והוא הולך לפניהן והן אחריו וזהו ותלכנה אחרי האיש וכאשר החזיקו בדרך ותשובנה המלוות ויקח העבד את רבקה לא לן שום לינה עמה כי אם הלך מציאות הליכה ומיד ויצחק בא כו' ופגעו בו והוא מאמרם ז"ל (שם) כי קפצה לו הארץ גם בשובו כדי שלא יתייחד עמה ואמר והוא יושב בארץ הנגב להורות כי לעבד קפצה הארץ כי היה מוטפל בנישואי יצחק להוציא ממנו ומרבקה את יעקב זרע אמת. אך ליצחק שהיה בא להביא את קטורה להוציא זרע ההוא לא קפצה הארץ. כי אם והוא יושב בארץ הנגב ולא בביתי כי אם חוץ מהיישוב המתואר לארץ הנגב ובזה יתיישב או' מלת מבוא. שהיא יתירה ולא אמר בא מבאר לחי רואי אך כיון בא מבוא. כלו' בא מביאה כהלכתה ולא מקפיצה כאליעזר. ושיעור הכ' ויצחק בא מבוא. אך אליעזר לא בא מבוא. כ"א מקפיצה:

סג

ויצא יצחק לשוח כו' . אמר כי כאשר נשא עיניו לא נתן אל לבו על אליעזר. שמא הוא הבא בגמליו. כי אם והנה גמלים באים והוא כי ראה גמלים באים והוא מהטעם האמור כי הנה יצא אליעזר מעם אברהם. ואיך היום חזר עם האשה. שלא ידע כי קפצה לו הארץ בהליכה ובהחזרה ולא לן בבית לבן כי אם לילה א' ולא עלה על לב יצחק שלעבד יהיו ב' קפיצות והוא בא מבוא כמדובר. ועוד טעם ב' כי הנה יצא לשוח בשדה וירא והנה גמלים באים בשדה ולא תפסו דרך כבושה לחברון אשר שם בית אברהם וע"כ לא שת לבו אל ההולכים על הגמלים. מי הם כ"א על הגמלים עצמן:

או ספר מענותנותו שלא הביט אל רבקה שעל הגמל. כי לא ידע כי אשתו היא רק אל הגמלים וזהו וירא והנה גמלים.

סד

ותשא רבקה כו'. מה שהפילה עצמה מעל הגמל. אפשר שנבעתה מזיו צלם אלהים שעל פניו. וחששה אולי הוא יצחק. כי מי חוץ ממנו או אביו יהיו לו כן ועל הזיו הלז ריבה האת באומרו את יצחק. ואם נשית לב על ריבוי האת באו' את עיניה יהיה כי האבות הן הם המרכבה ושכינה היתה עמו. וזהו האת כענין ותראהו את הילד שארז"ל שראתה עמו שכינה וכ"ש רבקה שראתה זיו השכינה ונבעתה ותפול מעל הגמל כי בושה מחתנה וזיו שכינה שעמו וזה מאמרה אליו באומר' מי האיש הלזה כו' והוא לאמר לו אל תתמה שהפלתי עצמי מעל הגמל כאלו נתתי אל לבי כי הוא אישי כי הלא ב' דברים ראיתי כן תמהתי. הא' זיו פרצופו שמורה חשיבות נמרץ. וז"א מי האיש הלזה. כי איש הוא לשון חשיבות וכן אומר הלזה כמ"ש חז"ל (ב"ר פ' מ') שראתהו הדור כיוסף שנא' בו הלזה. שכיונו כיוסף שהיה ה' עמו כד"א ויהי ה' את יוסף. ועוד טעם ב' והוא בשום לב אל או' ההולך בשדה לקראתנו. שהל"ל בא בשדה לקראתנו וגם אומרו בשדה הוא מיותר אך הוא כי להיות זוגו של יצחק בא אצלו כמו שז"ל גם בזה כי יצא לשוח בשדה. ומה' יצא יניחו הגמלי' הדרך כבושה ויכנסו בשדה לעומת יצחק כי היה זווגו בא אצלו. וז"א וירא והנה גמלים באים ולא אמר עוברים כ"א באים שהיו באים לעומתו והן זאת תמיהת רבקה. באומרה ההולך בשדה שאינו הולך בדרך כבושה רק בשדה בתוך השדה משולל דרך ואיך הוא לקראתנו כי מי הכניסנו בתוך השדה. ואנה עזבנו הדרך ואיך נזדמן היות לקראתנו אך זה יורה היות לו אצלינו שייכות מן השמים. ומזלי ומזלו חזו ושלא בכוונה נעשה הדבר כלו' וע"כ הפלתי עצמי באמור אולי הוא זה אז השיב ואמר הוא אדוני. וכדברך הוא שזווגו בא אצלו ושלא בכוונה א' בא' יגשו אז בראותה כי לא היתה השערה ואומד בעלמא כי אם באמת אז ותקח הצעיף ותתכס. ובמדרש שנים נתכסו בצעיף וילדו תאומים רבקה ותמר ותהיה הכוונה להורות כי לפי רוב צניעות האשה כן תפקד בבנים כענין (תהלים קכ"ב) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך וזה יורה בזה כי ב' נתכסו בצעיף שהוא כסוי ועפוף יתר ונפקדו ללדת שנים שנים ואחר שהיה בשתים לא מקרה הוא כ"א בעצם מן השמים על צניעותן ביותר. ויתכן שעיקר הכונה ללמד לתמר מרבקה כי עם שענין תמר יראה בלתי הגון. היקש הכסות בצעיף ולדת' תאומים כרבקה יורה שווי כי גם שם היה דרך צניעות להכסות מזולת יהודה כמפורש במקומו:

סו

ויספר העבד וכו'. לבל יהי לבו נוקפו אל בא אשה יפה עד מאד. ביד עבד איש בדרכי'. ע"כ ספר לו את כל הדברים אשר עשה איך ענהו ה' בנסיונו. וה' ענהו במענה פיו ופרטי הצלחת הדרך. כלו' שאם לא מרוב צדקו לא עביד קב"ה ניסא לשקרי:

סז

ויביאה כו'. הנה או' האהלה ה"א שבראש תיבה מיותרת כי ה"א שבסוף תיבה היא במקום למ"ד בראשה ועוד למה יגיד לנו שהביאה האהלה ולא היל"ל אלא ויקח את רבקה. ועוד אומרו ויאהב' היעל' על לב שלא יאהבנה. ועוד אומרו וינחם יצחק כו' מה ענינו פה והנה במדרש ב"ר וז"ל (שם) ויביאה יצחק כו' כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה וכיון שמתה שרה פסקה וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן. כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה. וכיון שמתה שרה פסקה אותה רוחה. וכיון שבאת רבקה חזרת אותה הרווחה. כל ימים שהית' שרה קיימת היתה ברכה משתלחת בעיסה. וכיון שמתה פסקה אותה ברכה כיון שבאת רבקה חזרה. כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מליל שבת עד ליל שבת. וכיון שמתה פסק אותו הנר וכו':

וראוי לשים לב מה ענין ארבעה דברים הללו שנתייחדו לשרה ולרבקה. אך הנה כתבנו במקומו כי מה שקלקלו אדם וחוה תקנו אברהם ושרה. ואחריהם יצחק ורבקה ומה גם לס' הזוהר כי האבות (ע"ש פ' ויחי) כלן יש להן שייכות ע"פ הגלגול עמו כמפורש שם. וע"כ אחשוב כי נתייחדו שם בקבורה אדם והאבות. והנה על מה שקלקל חוה ניתן לאשה לתיקון שלש מצות נדה חלה הדלקת הנר. והוא כמאמרם ז"ל (שבת דף ל"ב) היא כבתה נרו של עולם תדליק את הנר היא שפכה דמו של עולם תשפך דמה ותקיים מצות נדה. היא קלקלה חלתו של עולם תפריש חלה והוא כי הן האדם מורכב מארבעה דברים. נשמה ורוח ונפש וחומר וחוה קלקלה השלשה כי את הנשמה לא קלקלה. כי הלא היא דעת חכמי האמת כי הנשמה העליונה אינה נפגמת בעון כי טרם יחטא אשר היא בו תסתלק מעליו אך יופגמו בחטא השלשה הנותרים ואת שלשתן קלקלה חוה בהחטיאה את האדם. ואחשוב כי חומרו של אדם היתה חלתו של עולם. והוא כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' י"ד) על פסוק ואד יעלה מן הארץ כו' וייצר כו'. ארז"ל כאשה שמקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלתה. כן ואד יעלה מן הארץ כו' והשקה כו' ומהעפר השרוי במים נטל וייצר את האדם הנה כי עפר שממנו נברא אדם נתייחס להפרשת חלה. והוא הוראת היות מין האדם בערך כל הארץ וצאצאיה כחלה בערך כל שאר העיס' כי היא קדש ושאר העיס' חול ושאין הנאה מכל הארץ עד יברא אדם. כאשר אין נהנית מהעיסה עד הפריש חלתה וע"כ ממקום כפרתו נברא הוא מקום המזבח כנגד שער השמים כי שם קדושת השכינה. והוא טוב הארץ ומשם נוטל חלתו של עולם קדש לה'. והנה חוה היסבה עכירות החומר ומיתתו והפסדו על כן תתקן במצות חלה. ועל הנפש שקלקלה אותה תתקן במצות נדה כי הדם הוא הנפש. וכנגד הרוח המאירה יותר והיא כבתה אורו תתקן בנר שבת. אך הנשמה אינה נפגמת בעון כדעת חכמי האמת. כי בבא אדם לחטא היא מסתלקת ועולה ולא יבדק בידה פגם ע"כ לא הוצרך תתקן רק הג'. ובתיקונן היא שבה על האדם. ובזה נבא אל הענין. כי במה ששרה היא מתקנת קלקולי חוה במה יודע. אם לא בהוראת שפע טובה וברכה. במה שכנגד הדברים שהם תיקון מה שקלקלה חוה והוא כי כנגד החלה היתה עיסתה מתברכת. וכנגד הנר היה דולק מליל שבת לליל שבת להורות שתקנה ב' הדברים. וכנגד ענין הנדה היו דלתות פתוחות לרוחה להורות כי טומאת זוהמת דם נידות לא היה לה. או שהיתה זהירה בה. והיו דלתות פתוחות כנגד פתחי נדה שאל"כ לא היתה ברכה שורה שם תוך אהלה בטומאה ההיא ואלו היתה בימי טהרתה לא תמצא בימי נדותה, אך כל הימים שהיתה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה. כי אין זה רק להיות קדוש' שרויה שמה וז"א כל ימים שהיתה כו'. ועל הנשמה שלמעלה מהכל השורה בתיקון השלשה שנפגמו ע"כ היה ענן קשור פתח אהלה. רמז אל הנשמה שעל הכל:

והוא כי ענן השכינה היה שם קשור עם הנשמה. כדרך שכינה השורה על כל שלם ששורה על הנשמה ומתפשטת עד הנפש ועד הבשר. וגם שמה שהוצרך לתקן לא היו כ"א הג'. כשבא בעל המאמר לספר שבחה בכל ד' חלקוה. הזכיר את ארבעתן ובגדולה היא הנשמה העליונה. היחל ואמר שהיה לה ענן קשור כו'. ומה שלא הובאו במאמר על הסדר הוא כי השנים המורים על השראת קדושה. א' על האהל. והב' תוך האהל סמך אותן יחד. וברכת עיסה ונר. שהיתה ברכה בב' דברים פרטיים ועיקרן ערב שבת ונכרים ברכותם לעין. סמכם יחד גם הם. ולהורות שעל זכותם היה. אמר שפסקה במותה ולבלתי נוגע בכבוד אברהם אמר פסק אותו וכן אמר פסקה אותם רווחה. וכן אמר אותה ברכה אותו הנר. לו' כי גם שלא יבצר בזכות אברהם אך לא היה כ"כ כאשר בימי שרה. ומה שפסק הוא אותו המציאות שהיה בחייה וכשחזרה היא אותו ענן אותה רוחה כו' כאשר בימי שרה:

והנה על פי הדברים האלה נבא אל ענין הכתוב כי רצה יצחק לנסות את רבקה אם תמלא מקום אמו היא ראויה אליו ומה גם שהיתה בת ואחות כומרים והוא עולה תמימה ע"כ ויביאה יצחק האהל' לנסות אם יהיו לה מדות אמו אם יראו בה הסימנים שהיו לאמו ע"כ הכניס באהל אמו וירא והנה שרה אמו כי היה כאלו היא שרה אמו. וזה אפשר יכוין בה"א יתירה. כי הל"ל אהלה. שהוא כאומרו לאהל כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראש' נמצאת ה"א ראשונה יתירה לרמז כי בהיותה היא תוך האהל היו באהל חמשה דברים היא וארבעה דברים הנאמרים במאמר ובראותו כי כן אז ויקח אותה שהוא הנישואין. ועדיין לא ניחם בעצם אחרי אמו כי אמר כי גודל זכות אמו גרם שבמיעוט צדקות רבקה. יספיק להחזיר מה שכבר היה כענין מדה הקרובה להמלאו' שבתוספות מעט ימלא על כל גדות' ומה גם שכל איכות קדושה המסתלק לא יעקר לגמרי. כ"א נשאר מציאותו שם. ע"כ אחר שלקח אותה ונשאה הסתכל בצניעות' ומעשי' וירא כי היא לו לאשה נאותה אליו שאם היותו עולה תמימה היא נערכת אליו להיות לו לאשה. אז ויאהבה וינחם וגו' מה שאין כן מתחלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף