רבינו בחיי/בראשית/כד

רבינו בחיי בראשית כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואברהם זקן בא בימים. באר הכתוב כי מצד שהיה זקן פחד על עצמו פן ימות טרם השיאו את יצחק, ולא רצה לשלוח שם העבד בלתי שבועה פן ימות טרם שיחזור מן השליחות, וע"כ השביע את עבדו כי ידע ביצחק שישמע לעצתו ולא יעבור על דברי פיו. ומה שלא השביע בזה ליצחק לפי שאילו השביעו היה העבד מרמה אותו בטענותיו ותחבולותיו, כי כנען בידו מאזני מרמה (הושע י״ב:ח׳) ולחזק הענין יותר השביע את העבד.

ובמדרש מפני ארבעה דברים זקנה קופצת על האדם. מפני היראה, מפני כעס הבנים מפני אשה רעה, מפני מלחמות, מפני היראה מנין שנאמר (דברי הימים א כ״א:ל׳) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. וכתיב (מלכים א) והמלך דוד זקן בא בימים. מפני כעס בנים, שנאמר (שמואל א ב׳:כ״ב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו. מפני המלחמות, אחרי המלחמות אשר עשה יהושע כתיב (יהושע י״ג:א׳) ויהושע זקן בא בימים. מפני אשה רעה, שנאמר (מלכים א י״א:ד׳) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. אבל אברהם אשתו מכבדתו שנאמר ואדוני זקן.

וה' ברך את אברהם בכל. ע"ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים, אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו שילך בשליחות זה.

וע"ד המדרש וה' ברך את אברהם בכל ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת, ר' יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. כוון ר"מ לומר כי הברכה היא שלא היתה לו בת מפני שלא היה יכול להשיאה כי אם לבני כנען הזרע המקולל, ואף אם יתחתן עם אנשי ארץ מולדתו גם שם היתה עובדת עבודה זרה בכללם כי האשה ברשות בעלה. וכוון ר' יהודה לומר כי בת היתה לו, ואפילו בת לא חסריה רחמנא, והיא הברכה בכל, כי היה לו כל מה שיש בטבע בני אדם להתאוות להם בנים, ובנות. וכוונת אחרים באמרו בת היתה לו ובכל שמה, גלה לנו במאמר זה סוד גדול, ובאר שאין הכוונה בברכה זאת במה שהיתה לו בת או לא היתה לו בת, אין הכוונה בברכת עסקי הגוף כלל כי אם בברכה בעסקי הנפש.

וע"ד הקבלה באור הענין שזכה אברהם ע"ה והשיג המדה ששמה כל, אשר כל המתברך בה מתברך בשמים ובארץ. ומזה אמרו אחרים בת היתה לו, כלומר מדה היתה לו, מלשון (מלכים א ז׳:כ״ו) אלפים בת יכיל, ואמרו ובכל שמה, מפני שהיא בתוך מדת הכל, נאצלת מן המדה ששמה כל, והנאצלת הזאת תקרא בת, והיא בית דינו של הקב"ה, ולכך אמר וה' ברך, ולא אמר ויברך ה'. והבן הכלל הזה כי הענין נסתר. והרמב"ן ז"ל גלהו בפירוש והרחיב בו הבאור יותר מדאי.

ב

שים נא ידך תחת ירכי. ע"ד הפשט שאל ממנו ב' דברים, האחד שיכרות ברית עמו להשתעבד לו שעבוד משרת לאדון אומנג"י בלע"ז, והשני שישבע לו בה' אלהי השמים ואלהי הארץ.

ודע כי המשפט בימים ההם היה לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו. וכן פירש ר"א ז"ל שים נא ידך תחת ירכי, היה מנהגם כי היה האדון יושב וירכו על יד העבד, כטעם הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך, וזה המשפט עודנו היום בארץ הודו.

וע"ד המדרש שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו', הכל דבר אחד שכך אמרו רז"ל, השביעו במצות מילה שהיא המצוה המחודשת לו. ומה שהזכיר בה' אלהי השמים, לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ומצוה אחת מן המצות הלא היא חלק אחד מן השמות, והבן זה.

ואלהי הארץ. אל תתמה אם הזכיר אברהם אלהי הארץ, לפי שבארץ כנען היה כשהשביע את העבד, והכתובים מיחסים האלהות תמיד על אומה מיוחדת ועל ארץ מיוחדת, והוא שכתוב אלהי ישראל, אלהי ירושלים, זהו (דה"ב לב) וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ, ולא מצינו בכל הכתובים שיתיחס השם יתברך בשאר האומות ולא בשאר הארצות, לפי שהארץ הקדושה היא נחלת ה' ביחוד, וע"כ הזכיר אברהם שם אלהי הארץ כי שם היה ואלו היה חוצה לארץ לא היה מזכיר זה, וע"כ אמר בסמוך ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, ולא הזכיר אלהי הארץ, מפני שהזכיר בית אביו וארץ מולדתו שהם בחוצה לארץ והיו עובדי ע"ז, וע"כ לא הזכיר כן, כי לא רצה אברהם לשום דברתו כי אם לאלהים עליון לא לאלהי חוצה לארץ, וזה מאמרם ז"ל כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ש"א כו) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים.

ובאור המאמר הזה דומה כמי שאינו מן האומה המיוחדת ואין לו אותו אלוה המיוחד עליה שהוא אדון הכל יתברך.

והחכם ר"א פי' כי מה שהזכיר הארץ לפי שכל נשואים בארץ מן השמים הם, וכענין שאמרו רז"ל בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים.

ג

אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה כי כן עשתה אם כל חי, וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א י״א:ד׳) נשיו הטו את לבבו, ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונת להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי ל״א:ל׳) שקר החן והבל היופי, ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו.

ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם שנאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. וכן עמרם שכתוב בו (שמות ב א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם, ואם אולי ישא אשה למטה ממדרגתו יהיה לבו גס עליה ויגיע לו קלון, גם אם ישאנה למעלה ממדרגתו תתגאה עליו וכל ימיהם יעמדו בקטטה ומריבה. וכבר המשילו רז"ל המשפחות הדבקות זו עם זו שכולם מתאימות במעלה שוה, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. וכשאחת הגונה והאחרת לא כן, אמר המשל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור אינו מתקבל. ועל כן ראוי לאדם שישא אשה לשם שמים, הטובים ידבקו בטובים והרעים לא יוכלו להדבק רק עם הרעים, כי כל אחד הולך אחר מינו והדומה לו, שהרי הטובים מואסים את הרעים ועל כן תבא המריבה בחבורם, כי אין השלום מתקיים אלא כשהם מזדווגים כל אחד ואחד אל מינו, וזהו שכתוב (תהילים קכ״ה:ד׳) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, קרא הכתוב המזדווגים אלו עם אלו אשר כוונתם לשם שמים טובים וישרים, והגיד הכתוב כי כשהטובים דבקים עם הישרים, והמטים עקלקלותם עם פועלי האון, אז יהיה שלום על ישראל.

ו

פן תשוב את בני שמה. באורו פן תוליך את בני שמה, כי לא היה אברהם חפץ שיצא יצחק מן הארץ הקדושה לחוצה לארץ לפי שהיה עולה תמימה ואין קודש נעשה חול:

י

וכל טוב אדוניו בידו. היה הכ' ראוי לומר ומטוב אדוניו כמ"ש מגמלי אדוניו כי עשר גמלים לא יכילו כל טוב אדוניו, אבל ע"ד הפשט יעיד הכתוב על מעלת העבד ועל אמונתו ויגיד כי כל כבוד עשרו ונכסיו של אברהם הכל היה ברשותו, כי כבר הוחזק אצלו איש אמונים ונתן הכל בידו כלו' ברשותו כמו (במדבר כ״א:כ״ו) ויקח את כל ארצו מידו:

וע"ד המדרש וכל טוב אדוניו בידו זו דייתיקי, פי' שטר מתנה שכתב ליצחק מכל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, ומלת בידו מוכיח וכן מלת וילך כלומר שהלך עם כל טוב אדוניו אשר בידו והוא שטר המתנה, ולכך חזר שנית ויקם וילך והוא ששם לדרך פעמיו, והנה לדעה זו מה שכתוב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק הכונה בזה שהחזיק אותו בנכסים בשעת פטירתו שלא יערערו עליו בני קטורה וכענין שכתוב (בראשית כ״ה:ו׳) וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וגו':

יב

ועשה חסד. פתח העבד בתפלתו בחסד וחתם אותה בחסד שאמר ובה אדע כי עשית חסד עם אדני, ואין ספק כי כיון שנתגדל בבית אברהם היה חכם גדול בתורה ובחכמה וידע כי זו מדתו של אברהם ועל כן התפלל בה:

יג

הנה אנכי נצב על עין המים. יש להתעורר בענין פרשה זו שהיא כפולה, ודרז"ל יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים שהרי פרשת אליעזר כפולה והרבה גופי תורה נתונים ברמיזה, ואין ספק כי זה מופת ועדות גדולה על מעלת האבות שהם הם המרכבה ובודאי כפל הפרשה לא לחנם כי אם לענינים ובודאי כפל הפרשה לא לחנם כי אם לענינים צריכים מוכרחים כאשר אפרש בפרשה, והתעורר ופקח עיני שכלך כי כל המעשים האלה בהצלחת השליחות על העין היו, והזכיר זה ג' פעמים במלות שונות ז"ש עין המים, ואמר ואבא היום אל העין, ואמר עוד ותרד העינה, ויש לך להתבונן בג' מלות האלה, עין העין העינה:

יד

והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך. דרז"ל ג' שאלו שלא כהוגן לשנים השיבו כהוגן ולאחד השיבו שלא כהוגן, ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי, אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' יכול אפי' חגרת אפי' סומא זמן לו הקב"ה רבקה, שאול בן קיש דכ' (שמואל א י״ז:כ״ה) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפי' ממזר זמן לו הקב"ה דוד, יפתח הגלעדי דכ' (שמואל א י״ז:כ״ה) והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפי' ממזר זמן לו הקב"ה דוד, יפתח הגלעדי דכ' (שופטים י״א:ל״א) והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי החוצה והעליתיהו עולה, יכול אפי' דבר טמא זמן לו הקב"ה בתו, והיינו דקאמר להו נביא לישראל (ירמיהו ח׳:כ״ב) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, וכ' (שם י"ט) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי:

אותה הוכחת לעבדך ליצחק. ראויה היא לו שהיא גומלת חסדים וראויה להכנס בביתו של אברהם:

ובה אדע לשון תחנה הודיעני נא שעשית חסד עם אדני:

טו

ויהי הוא טרם כלה לדבר. יש להתבונן בתוספת מלת הוא כי היה הכתוב ראוי לומר ויהי ככלותו לדבר, אבל מלת הוא שמו של הקב"ה, וכן (תהילים ק׳:ג׳) הוא עשנו ולא אנחנו, (במדבר י״ח:כ״ג) ועבד הלוי הוא, נרמז בלשון הוא כי היה עמו סיוע אלהים בשליחות ההוא ע"י המלאך שהתפלל עליו אברהם הוא ישלח מלאכו לפניך, ורמז לך הכ' כי המלאך קדם לפניו ועד שלא הספיק לגמור את הדבר כבר היה שם המלאך על עין המים להזמין לו את רבקה, הוא שאמר והנה רבקה יוצאת כי מלת והנה לשון זמון הוא ומיד וירץ העבד לקראתה ממה שראה שעלו המים לקראתה כמו שדרשו רז"ל, ואז התבונן העבד ממה שדבר לו אברהם כי מלאך הש"י עמו. וכן ספר הוא לבני הבית שאמר לו אברהם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, מפני זה תמצא כי מן העת הזאת שהוברר לו כי המלאך עמו הוא נקרא בפרשה איש. כי עד עתה קראו בשם עבד. וישם העבד. ויקח העבד. וירץ העבד. מכאן ואילך נקרא איש על שם המלאך שהיה עמו שנקרא איש. וכענין שכתוב (דניאל ט׳:כ״א) והאיש גבריאל. (בראשית לו) ויאמר האיש נסעו מזה על דעת רז"ל, וע"כ יקראנו על שם המלאך ההולך עמו, והתחיל לומר והאיש משתאה כלומר מתעכב ושוהא בשבילה כי היה מתכוון ומתבונן בענין המלאך שהובטח עליו מתוך שהיה רואה הצלחת המעשים. ומזה יזכירנו הכתוב בשם האיש, ויקח האיש, ויקוד האיש, כה דבר אלי האיש. ויבא האיש הביתה. וכאשר הרשו אותו לבן ובתואל לקחת את רבקה ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, שהוא גמר השליחות וחתימת הצלחת הדרך חזר העבד לקדמותו, והזכירו הכתוב בלשון עבד כמבראשונה. הוא שאמר ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב. ויקח העבד את רבקה וילך. ותאמר אל העבד. ויאמר העבד. ויספר העבד ליצחק. ואין להקשות מן התלכי עם האיש הזה. כי אינו דברי התורה רק דברי אחיה ואמה, ולא יתכן להם לומר התלכי עם העבד הזה, שאינו דרך מוסר ואין כבודה בכך. ומה שכתוב ותלכנה אחרי האיש והם דברי תורה, זה היה לכבוד רבקה שאין לומר ותלכנה אחרי העבד כי התורה חששה לכבוד רבקה ונערותיה. או אפשר עוד לומר כי האיש משתאה לה רמז למלאך שהיה מתעכב ושוהה על עין המים בשבילה, ומשם ואילך קרא העבד בשם האיש. ומה שיחזק לך הענין הוא אמרו בסוף הפרשה ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך. באר כי האיש והעבד ענינים חלוקים זה מזה. 

טז

ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. ולא אמר ותשאב כשם שאמר בפע שנית ותשאב לכל גמליו. ומכאן דרשו רז"ל ותמלא כדה ותעל, כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים עלו לקראתה. אמר לה הקב"ה את סימן לבניך. וזהו שכתוב מיד וירץ העבד לקראתה שעלו המים לקראתה.

ויש לך להשכיל כי נרשמה בכאן המלה הזאת הראשונה של שם בן ע"ב הפועל במים הנמשך מכ"ו, ומכח זה עלו המים לקראתה והיה סימן לבניה להקרע להם הים ושיעלה הבאר לקראתם מכחו, כי קריעת הים ומים מן הצור, ע"י מטה משה היה שבו היה חקוק שם ע"ב אותיות.

יט

ותאמר גם לגמליך אשאב. הגבורה הזאת לרבקה לשאוב לכל גמליו לא היה בחוק האפשרות כי אם בסיוע אלהי, וכ"ש לפי דעת המדרש שהיתה בת ג' שנים. אבל היה הענין מכלל ההצלחה שהבטיחו אברהם הוא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, וע"כ תמצא שנרמז בכתוב הזה השם הגדול הוא שם הגבורה. ובאר עוד כי משפט הגימ"ל להיות דגושה, ואל"ף רשומה במלת ותאמר. והבן זה.

כב

ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים. מה היה צריך להודיענו המשקל. אבל רמז לך במתנות האלה שעתיד לצאת ממנה עם מקבלי התורה שיביאו שקלים שכתוב בהם בקע לגולגלת, ושיקבלו שני לוחות הברית שהם עשרת הדברות, ויש בכללם קע"ב תיבות, וזהו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. ועוד כי לשון שקל הוא נוטריקון אש קול, רמז למתן תורה שכתוב שם (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.

ומזה יש לך להתבונן בדבר המן הרשע שאמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול ע"י עושי המלאכה, כי כוונתו הרעה להשמיד שונאי ישראל ולבטל בעשרה שלו העשרה שנתנו ע"י האש והקול. וזהו שרמז כאן בתפלה אנכי בדרך נחני ה' כי זכות התורה שהיא אנכי שעתידין בניה לקבל היתה עמו בהצלחת הדרך.

והנה כל המאורעות האלה לרבקה הכל סימן לבניה. והמקרים שאירעו לעבד בהצלחת הדרך דוגמת המקרים שאירעו לבניה בדרך המדבר. כשם שהיה מלאך עמו בדרך מכח תפלתו של אברהם שאמר הוא ישלח מלאכו לפניך. כך מצינו בניה בדרך המדבר, (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ולפי שהיה המלאך המיוחד שבנפרדים לכך אמר מלאכו כלומר המיוחד לו והוא השר האחד הנאצל ממדתו של אברהם. וזהו (שם) כי ילך מלאכי, אברהם קראו בכאן מלאכו והקב"ה קראו מלאכי. וכשם שעלו המים לקראתה כן בבניה בדרך המדבר (במדבר כ״א:י״ז) עלי באר ענו לה. והעבד שנתן לה המתנות האלה רמז לה בהן, כי כשם שקבלה היא המתנות האלה על ידי עבד, כן בניה עתידים לקבל התורה ע"י משה עבד השם שהוא היה העבד הנאמן אשר כל טוב אדוניו בידו, ממה שכתוב (שמות ל״ג:י״ט) אני אעביר כל טובי. וכשם שנתן לה מתנות רבות מקצתן בדרך ומקצתן בבית, ואותן שבדרך היו נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם. כן בניה במדבר הביאו שקלים וקבלו שני לוחות הברית שבהן עשרת הדברות. וכשם שנתן לה מתנות בבית ג"כ מלבד אותן שנתן לה בדרך, הוא שכתוב ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב, כן בניה בארץ מואב סמוך לביאתן לארץ נתנו להם מצות רבות, וכענין שכתוב (דברים כ״ח:ס״ט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב.

ומזה דרז"ל תורה מגלה מגלה נתנה. וכשם שנכפלה הפרשה זו בענין העבד ב' פעמים וחזר העבד לספר כל הדברים שאירעו לו בדרך, כן בניה קבלו התורה לוחות ראשונות ולוחות שניות, ומשה עבד ה' במשנה תורה חזר לספר בעבר הירדן כל הדברים שאירעו להם בלוחות ראשונות. והענינים האלה שנרמזו בנשואי יצחק ורבקה שהולידו ליעקב ובניו אשר יצאו מהם עם מקבלי התורה, נרמז כל זה בשליחות העבד למעלת האבות.

כג

ויאמר בת מי את באורו וכבר אמר, כי בודאי לא נתן לה הנזם והצמידים עד ששאל לה. וכן תמצא בספור העבד כי השאלה קודמת למתנות, הוא שאמר ואשאל אותה ואומר בת מי את ואח"כ ואשים הנזם על אפה. וכמוה ויברכם וירד, שפירושו וכבר ירדו מעשות החטאת והעולה.

ללין שם דבר ומשמעותו לינה אחת. וכן פירשו רז"ל, ורבקה שנתה הלשון ואמרה ללון, שהוא מקור שהוא משמש בכל הזמנים כולם, והיה דעתה נראה על לינות הרבה. והנכון לפרש ללין שהוא לשון יוצא ומשפטו להלין. ויאמר הכתוב היש בית אביך מקום שתלינו אותנו ונסתופף בצלכם כמנהג האורח עם אדון הבית. ורבקה השיבה גם מקום ללון, לא תצטרך שנהיה אנחנו מלינין אותך אבל אתה בעצמך תבחר מקום לינה אתנו באיזה מקום שתרצה כמנהג אדון הבית לא כמנהג האורח, ומזה שינתה הלשון ואמרה ללון שהוא לשון עומד.

כז

אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני. יתכן לפרש כי הכתוב הזה ירמוז שקפצה לו הארץ, כדעת רז"ל כמו שאמר אני הייתי הולך בדרך הגדול הזה, הוא שאמר אנכי בדרך נחני ה' ואני בתחלת הדרך ומצאתי עצמי בית אחי אדני, וזהו שדרשו רז"ל ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי.

לב

ויפתח הגמלים. פירש רש"י ז"ל התיר זממם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים וכן דרשו רז"ל בב"ר התיר זממיהן. ר' ירמיה שאיל לר' חייא בר אבא לא היו גמליו של אברהם דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר. ופי' הרמב"ן ז"ל כי הכונה במדרש הזה לומר אי אפשר שתהיה החסידות גדול בביתו של ר' פנחס בן יאיר יותר מביתו של אברהם, וכשם שחמורו של ר' פנחס לא היה צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכיל, כ"ש הגמלים של בית אברהם ואין צריך לזממן. וע"כ פירש הוא ז"ל כי לשון ויפתח הגמלים שפתח מוסרי צוארם, כי היה מנהגם להוליכם קשורים מלשון (ישעיהו נ״ב:ב׳) התפתחי מוסרי צוארך. ומלת ויפתח חוזר אל לבן כי הוא המפתח והנותן תבן ומספוא ומים לרחוץ רגלי האנשים ע"כ.

לג

ויושם לפניו לאכול. ויושם קרי ויישם כתיב בשני יודי"ן. ודרשו רז"ל סם המות הטיל לו בקערה כדי שימות ויטלו כל ממונו ולא עלתה בידם, כי נתחלפה לו בשל בתואל. ולכך כתיב ויישם כי אות הוא"ו ושני היודי"ן כמספר השם. ורמז לך הכתוב שהיה אוכל הסם לולא ה' שהיה לו והצילו בזכות אברהם ולא אכל עד שדבר כל דבריו. והזכיר בסוף הדברים ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו. להוציא בני הבית שלא אכלו כי היו מתאבלים על בתואל שמת ע"י הסם, כי העבד נצל בזכותו של אברהם ויבא רשע תחתיו, וזהו שכתוב ויאמר אחיה ואמה ולא הזכיר אביה.

מו

ותאמר שתה. זהו ספורו של אליעזר שהיה מספר לבני הבית, והיה לו לומר ותאמר שתה אדני, כי כן היה האמת, וכן אמרה לו בראש דבריה, אבל בבית אביה לא רצה להודיע זה דרך מוסר.

נ

ויען לבן ובתואל. רשע היה שהקדים לדבר קודם אביו. ועוד יעידו דבריו על תכונתו הרעה שהקדים רע לטוב ממה שאמר לא נוכל דבר אליך רע או טוב.

מה' יצא הדבר. כלומר המעשים שאירעו לך מוכיחים. ומכאן למדנו שענין הזווג הוא נגזר מן השמים ענין שאמרו רז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, ואפילו מעבר לים. וזהו שהזכיר שלמה ע"ה (משלי יט) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. באר הכתוב מה שהאבות מנחילים לבנים והוא הבתים והממון, אבל אשה משכלת אין כח בידם להנחיל אותה להם כי מאת ה' תבא. והודיענו בזה כי אשה משכלת יקרה היא מבית והון, וכענין שכתוב (משלי לא) אשת חיל מי ימצא. ובמדרש תהלים בא ורא כמה קשה כח הזיווג, שהרי מצינו שהקב"ה יחד שמו על הזווג בג' מקומות בתורה בנביאים בכתובים. בתורה שנאמר מה' יצא הדבר. בנביאים שנאמר (שופטים יד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. בכתובים שנאמר (משלי יט) ומה' אשה משכלת. וכתיב (משלי יח) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ועוד דרשו במקום אחר שהנשואין נגזרין משעת יצירה שנאמר (ישעיה מו) העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם. וזהו בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים.

וע"ד הקבלה בת פלוני לפלוני ואפילו מעבר לים. בת היא היו"ד, פלוני הוא הוי"ו לפלוני הוא האל"ף שהוא מעבר לים החכמה והכל דבק ומיוחד. ולכך לא אמרו פלוני ישא פלונית או פלונית תנשא לפלוני כי רצו להקדים הנקבה ולהזכיר אביה ובעלה. וזה לשון גן בעדן מקדם, ונטיעה זאת קודם יצירת העולם היתה, והמשכיל יבין.

סב

ויצחק בא מבוא. פשט הכתוב הוא מה שדרשו רז"ל להיכן הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים ראה בעלבוני.

ויתכן לומר כי ירמוז למדה הנקראת כנסת ישראל המכוון כנגד הר המוריה, יאמר ויצחק בא מבוא כלומר מכנסת ישראל, הוא הבאר האמור לחי עולמים שיראה אותו, כלומר שישפיע בו. ורמז הכתוב כי בעוד שהיה יצחק יושב בארץ הנגב היתה מחשבתו משוטטת בכנסת ישראל ומושכ' ממדתו ובא משם וזהו לשון עם באר לחי ראי ולא אמר בבאר.

סג

לשוח בשדה. להלך בין השיחים כלומר להשתעשע ולטייל בין האילנות לרוח היום, זהו לשון הפשט.

וע"ד המדרש לשוח בשדה אין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהילים ק״ב:א׳) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ומכאן ארז"ל יצחק תקן תפלת מנחה.

וע"ד הקבלה לשוח בשדה המתפלל לשם המיוחד הוא מזכיר הכנוי ומתוך הכנוי מוצאו. וזהו לשון לשוח בשדה וכן (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום, כי השיחה בשדה הפגיעה במקום וזהו לשון (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואל תפגע בי. (איוב כ״א:ט״ו) ומה נועיל כי נפגע בו. וכל הפעולות מיוחסות אל הכינוי ומוציא אל הפועל בכח השם המיוחד. וז"ש ירמיה (ירמיהו ח׳:י״ד) כי ה' אלהינו הדמנו וישקנו מי ראש כי חטאנו לה', לו לא נאמר אלא לה', והבן זה.

סד

ותפול מעל הגמל אין הכונה שנפלה אלא לשון הטיה שהטתה את עצמה מעט לצד אחד אבל נשארה על הגמל. וכן יורה לשון מעל כי אילו נפלה היה אומר ותפול מהגמל. וע"כ תרגם אונקלוס ואתרכינת, הטיל בו תרגום הטי נא כדך שהוא ארכיני. וכן הזכיר הכתוב בנעמן (מלכים ב ה׳:כ״א) ויראה נעמן רץ אחריו ויפל מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום. שאין הכונה בו אלא שהטה את עצמו מעט במרכבה נגד הרץ הבא. ומזה אמר לו אלישע (שם) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. והחכם ראב"ע פירש ותפל מעל הגמל ברצונה כמו ויפל על פניו. ותאמר אל העבד פי' וכבר אמרה.

סו

את כל הדברים אשר עשה. יכלול ענין הנחוש אשר עשה באמרו הקרה נא לפני היום וגו' והיה הנערה וגו' והקשוטים שנתן לרבקה בדרך והמנות שנתן לה ולאחיה ולאמה בבית. גם יכלול עוד ענין קפיצת הדרך שנעשה לו הכל הגיד לו.

סז

ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. הזכיר תחילה בכינוי כשאמר ויביאה ואח"כ הזכיר את שמה כשאמר ויקח את רבקה. והיה הכתוב ראוי שיאמר ויקח יצחק את רבקה ויביאה האהלה שרה אמו, אבל יתכן לפרש בסוד הענין כי כוון הכתוב להקדים שרה לרבקה כמשפט לפי שקדמה לה, ולא נולדה רבקה עד שמתה שרה. ולזה אמר הכתוב (בראשית כ״ב:כ״ב-כ״ג) ובתואל ילד את רבקה וסמיך ליה מיד ותמת שרה ופירושו שכבר מתה שרה בעקדה. ודרשו רז"ל כי יצחק בן ל"ז שנה היה בזמן העקדה וכששמעה שרה בעקדה פרחה נשמתה ומתה. והכתוב מעיד ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה א"כ בת שלש שנים היתה כשלקחה.

ומעתה יבא הכתוב על נכון שהזכיר ויביאה בכינו, ויאמר הכתוב ויבאיה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה. כי יצחק הביאה האהלה שרה אמו כשלקח את רבקה וע"כ אמר ויביאה כי התעורר האהבה הקדמונית. והבן היטב כי לזה רמזו רז"ל במדרש שם שאמרו שרה אמו, והרי היא שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל ומשמתה שרה פסקו ומשבאת רבקה חזרו.

וינחם יצחק אחרי אמו. יגיד הכתוב מעלת יצחק שלא היה מקבל תנחומין על אמו עד שבאת רבקה והתנחם בה.

ובמדרש ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. מכאן אתה למד שאם מתה אשתו של אדם ויש לו בנים ממנה שלא ישא אחרת עד שישיא את בניו תחלה ואח"כ ישא אשה לעצמו שנאמר ויביאה יצחק האהלה וכתיב בתריה ויוסף אברהם ויקח אשה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.