תורה תמימה/דברים/ד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png ד

ב[edit]

לא תספו. תניא, מניין לכהן העולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה משלי, כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים (פ' דברים) ת"ל לא תוסיפו על הדבר [א]. (ר"ה כ"ח א').

לא תוסיפו. עיין להלן פ' ראה י"ג א' וצרף לכאן.

ד[edit]

ואתם הדבקים וגו'. וכי אפשר להדבק בשכינה והא כתיב (פ' כ"ד) כי ה' אלהיך אש אכלה הוא, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה ת"ח מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה [ב]. (כתובות קי"א ב').

ואתם הדבקים בה'. תניא, הנצמדים לבעל פעור (פ' בלק) כצמיד פתיל, ואתם הדבקים בה' – כשתי תמרות הדבוקות זב"ז, במתניתא תני, הנצמדים לבעל פעור – כצמיד על אשה, ואתם הדבקים בה' – דבוקים ממש [ג]. (סנהדרין ס"ד א').

חיים כלכם היום. מהו היום, אלא אפילו בשעה שכל העולם מתים אתם חיים, מאי משמע, מה היום כולכם קיימים אף לעוה"ב כולכם קיימים, מכאן לתחיית המתים מן התורה [ד]. (סנהדרין צ' ב').

ה[edit]

ראה למדתי אתכם וגו'. תניא, ראה למדתי אתכם, מה אני בחנם אף אתם בחנם, יכול אף מקרא ותרגום בחנם ת"ל חקים ומשפטים, חקים ומשפטים ולא מקרא ותרגום [ה]. (ירושלמי נדרים פ"ד ה"ג).

כאשר צוני ה'. מה אני בחנם אף אתם בחנם [ו]. (בכורות כ"ט א').

ו[edit]

חכמתכם ובינתכם. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מניין שמצוה לחשב תקופות ומזלות, שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות [ז]. (שבת ע"ה א').

לעיני העמים. א"ר יהושע בן לוי, נגד העמים לא נאמר אלא לעיני העמים, מלמד שכל מצות שישראל עושין בעוה"ז באות וטורפות לעובדי כוכבים על פניהם לעוה"ב [ח]. (ע"ז ד' ב').

ז[edit]

כי מי גוי גדול. רב מתנא פתח פתחא לפרשתא דמגילת אסתר מהכא, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו [ט]. (מגילה י"א א').

אלהים קרבים. א"ר יוחנן, כל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, כי מי גוי גדול, אשר לו אלהים קרובים אליו – כתיב בתרי' בכל קראנו אליו [י]. (סנהדרין ל"ח ב').

קרבים אליו. קרובים אליו בכל מיני קרבות, דא"ר לוי, מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ואדם נכנס לביהכ"נ ומתפלל בלחש והקב"ה מאזין תפלתו [י"א] [ירוש' ברכות פ"ט ה"א].

בכל קראנו אליו. אמר רב שמואל בר אוניא משמי' דרב, מניין לגזר דין של צבור שאע"פ שנחתם שנקרע, שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו [י"ב]. (ר"ה י"ח א').

בכל קראנו אליו. וכתוב אחד אומר (ישעיהו נ״ה:ו׳) דרשו ה' בהמצאו, לא קשיא, כאן בצבור כאן ביחיד [י"ג]. (שם שם).

בכל קראנו אליו. מפני מה הרג מנשה את ישעיה, אמר רבא, מידן דייניה וקטליה, אמר ליה, משה רבך אמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו ואת אמרת (ישעיהו נ״ה:ו׳) דרשו ה' בהמצאו [י"ד]. (יבמות מ"ט ב').

ח[edit]

ומי גוי גדול וגו'. א"ר סימון, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו מפני שאינו יודע האיך דינו יוצא, אבל ישראל [בראש השנה] אינם כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים שיודעים שהקב"ה עושה להם נסים [ט"ו]. (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג).

ט[edit]

ושמר נפשך. ת"ר, מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו, לאחר שסיים תפלתו, אמר לו, והלא כתיב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך, וכתיב (פ' ט"ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ולמה לא החזרת לי שלום, אם הייתי חותך את ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי, אמר ליה, אלו לפני מלך בו"ד היית עומד ובא חבירך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר ליה לא, אמר ליה, ומה לפני מלך בו"ד כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה, מיד נתפייס אותו השר [ט"ז]. (ברכות ל"ב ב').

ושמר נפשך. תניא, המקלל עצמו עובר בל"ת, דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד, וכדר' אבין, דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת [י"ז]. (שבועות ל"ו א').

פן תשכח. תנן, ר' מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך [י"ח] יכול אפילו תקפה עליו משנתו, ת"ל ופן יסורו מלבבך, הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו [י"ט] [אבות פ"ג מ"ח].

פן תשכח. אמר ריש לקיש, כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו [כ], רבינא אמר, השמר ופן שני לאוין נינהו, רב נחמן בר יצחק אמר, עובר בג' לאוין, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח, יכול אפילו מחמת אונסו, ת"ל ופן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר [כ"א]. (מנחות צ"ט ב').

אשר ראו עיניך. א"ר תנחום, הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח, מה טעם, דכתיב פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך [כ"ב]. (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א).

והודעתם לבניך. אמר רבי יהושע בן לוי, מניין לבעל קרי שאסור בדברי תורה, שנאמר והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין [כ"ג]. (ברכות כ"א ב').

והודעתם לבניך. וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיעה [כ"ד] אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיעה, מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה, אבל בעלי קריין אסורין [כ"ה]. (שם כ"ב א').

והודעתם לבניך. רבי חייא בר אבא אשכחיה לר' יהושע בן לוי דשדי דיסנא ארישיה וממטי ליה לינוקא לבי כנישתא אמר ליה מאי כולי האי, אמר ליה, מי זוטר מה דכתיב והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב [כ"ו]. (קדושין ל' א').

והודעתם לבניך. א"ר יוחנן, אם אתה יכול לשלשל את השמועה – שלשלה, ואם לאו תפוש או ראשון או אחרון [כ"ז], מאי טעמא, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת וגו', עד יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך [כ"ח]. (ירושלמי שבת פ"א ה"ב).

והודעתם לבניך. תניא, האב חייב בבנו להשיאו אשה, דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך, אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך – בשעה שאתה משיא את בניך קטנים [כ"ט]. (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז).

והודעתם לבניך. תניא, אע"פ שאמרו חייב אדם להשיא אשה לבנו אפ"ה אם לא השיאו חייב להשיא עצמו, מאי טעמא, והודעתם לבניך, והודעתם אתם [ל]. (שם שם).

ולבני בניך. א"ר יהושע בן לוי, בל המלמד את [בן] בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב [ל"א]. (ברכות כ"א ב').

ולבני בניך. תניא, והודעתם לבניך ולבני בניך, מלמד שכל המלמד את [בן] בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות [ל"ב]. (קדושין ל' א').

ולבני בניך. תניא, ולמדתם אותם את בניכם (פ' עקב) אין לי אלא בניכם, בני בניכם מניין, ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך [ל"ג] (קדושין ל' א').

ולבני בניך. תניא, כל מי ששומע פרשה מבן בנו כאלו שומעה מהר סיני, מנה"מ, דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב – כיום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב [ל"ד]. (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז).

יג[edit]

עשרת הדברים. תניא, כיצד היו הלוחות כתובים, ר' חנינא בן גמליאל אומר חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, שנאמר ויכתבם על שני לוחות אבנים, ורבנן אמרי, עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, דכתיב ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים [ל"ה] [ירושלמי שקלים פ"ו ה"א]

יד[edit]

ואתי צוה ה'. א"ר יצחק, ואותי צוה ה' – אותי ואותי, נאמרו לי דברים שנאמר לכם ונאמרו לי דברים שנאמרו ביני לבין עצמי [ל"ו]. (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ז).

ללמד אתכם. תניא, א"ר יוסי ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה, מ"ט, במשה הוא אומר ואותי צוה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים ובעזרא הוא אומר (עזרא ו') כי עזרא הכין לבבו לעשות וללמד לישראל חוק ומשפט [ל"ז]. (סנהדרין כ"א ב').

טו[edit]

ונשמרתם מאד לנפשתיכם. הובא ונתבאר לעיל בפסוק ושמור נפשך (ט').

טז[edit]

פן תשחתון. תנא דבי ר' ישמעאל, כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, דבר ערוה דכתיב (ר"פ נח) כי השחית כל בשר את דרכו [ל"ח], עבודת כוכבים, דכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל [ל"ט]. (ע"ז כ"ג ב').

יז[edit]

כל צפור כנף. צפור – טהור, כנף – צפור טמא וחגבים [מ]. (חולין קל"ט ב').

יט[edit]

אשר חלק ה'. אמר רב, מאי דכתיב אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם [מ"א]. (ע"ז נ"ה א').

אתם לכל העמים. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד, והסכימו כולן לדעה אחת וכתבו לו אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העולם [מ"ב]. (מגילה ט' ב').

כד[edit]

אל קנא. שאל פלוסוף אחד את רבן גמליאל, כתיב כי ה' אלהיך אל קנא, מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה [מ"ג], אמר ליה, למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו, על מי המלך כועס, על הבן או על הכלב, הוי אומר על הבן [מ"ד]. (ע"ז נ"ד ב').

אל קנא. שאל אגריפס שר צבא את רבן גמליאל, כתיב כי ה' אלהיך אל קנא, כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור ועשיר בעשיר [מ"ה], אמר ליה, למה הדבר דומה, לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה אין מתקנאת בה, פחותה ממנה מתקנאת בה [מ"ו]. (שם נ"ה א').

כה[edit]

כי תוליד וגו'. א"ר יהושע בן לוי, לא חרבה א"י עד שעבדו בה ז' בתי דינין עבודת כוכבים [מ"ז], שנאמר (ירמיהו ט״ו:ט׳) אומללה יולדת השבעה וגו' [מ"ח], א"ר אמי, מאי קרא, כי תוליד בנים ובני בנים [מ"ט]. (גיטין פ"ח א').

ונושנתם. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, חניכת אבות בגיטין ג' דורות כשר, מכאן ואילך פסול, אמר רב הונא, מאי קרא, כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם [נ] [שם שם]

ונושנתם בארץ. דריש מרימר, מאי דכתיב (דניאל ט׳:י״ד) וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, וכי משום דצדיק ה' אלהינו וישקוד על הרעה ויביאה, אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם [נ"א], אמר רב אחא בר יעקב, ש"מ, מהרה דמרי עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא [נ"ב]. (גיטין פ"ח א').

ל[edit]

בצר לך וגו'. [תניא, אף לעתיד לבא אין ישראל נגאלין אלא מתוך תשובה, מתוך רחמים ומתוך זכות אבות], וכן הוא אומר בצר לך ושבת עד ה' אלהיך זו תשובה, כי אל רחום ה' אלהיך – זו רחמים, ולא ישכח את ברית אבותיך – זו זכות אבות [נ"ג]. (ירושלמי תענית פ"א ה"א).

בצר לך וגו'. תניא, לאחר שעבד מנשה כל עבודת כוכבים שבעולם ולא הועילו לו מצרתו כלום, אמר, זכור אני שהיה אבי מקריא אותי את הפסוק הזה בביהכנ"ס, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ה' אלהיך [נ"ד]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).

לא[edit]

ולא ישכח וגו'. א"ר אחא, זכות אבות לעולם קיימת, שנאמר כי אל רחום ה' אלהיך ולא ישכח את ברית אבותיך, מלמד שהברית כרותה לשבטים [נ"ה]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א).

לב[edit]

כי שאל וגו'. ת"ר, כי שאל נא לימים ראשונים, יחיד שואל במעשה בראשית ואין שנים שואלין במעב"ר, יכול ישאל אדם בפה שקודם בריאת העולם, ת"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך [נ"ו], יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור [נ"ז] ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים, מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור [נ"ח]. (חגיגה י"א ב').

אשר ברא. שאלו המינים את ר' שמלאי, כמה אלהות בראו את העולם [נ"ט], אמר להם, לכו ושאלו את אדם הראשון [ס], שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם, בראו אין כתיב אלא ברא [ס"א]. (ירושלמי ברכות פ"ט ח"א).

אדם על הארץ. א"ר אלעזר, אדם הראשון מן הארץ ועד לרקיע היה שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ [ס"ב], ורב יהודה אמר רב, מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר ולמקצה השמים ועד קצה השמים, קשו קראי אהדדי, אידי ואידי חד שיעורא הוא [ס"ג]. (חגיגה י"ב א').

לד[edit]

או הנסה אלהים. רב אשי פתח לפרשתא דמגילת אסתר מהכא, או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' [ס"ד]. (מגילה י"א א').

לה[edit]

אתה הראת לדעת. תניא, השוטה פטור מן הראיה, מאי טעמא, א"ר אלעזר, אתה הראת לדעת כתיב [ס"ה]. (ירושלמי חגיגה פ"א ה"א).

אתה הראת לדעת. עיין לפנינו בפ' יתרו בפ' וכל העם רואים את הקולות.

אין עוד מלבדו. זה הוא מלכות [ס"ו]. (ר"ה ל"ב ב').

אין עוד מלבדו. א"ר חנינא, אין עוד מלבדו ואפילו לדבר כשפים [ס"ז]. (סנהדרין ס"ז ב').

לט[edit]

אין עוד. זה הוא מלכות [ס"ח]. (ר"ה ל"ב ב').

מא[edit]

מזרחה שמש. דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, אמר ליה הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצחים, ואיכא דאמרי הזרחת שמש לרוצחים [ס"ט]. (מכות י' א').

מב[edit]

בבלי דעת. א"ר אלעאי בן ברכיה, שני ת"ח הדרים בעיר אחת ואין נוחין זל"ז בהלכה, אחד מת ואחד גולה, שנאמר לנוס שמה רוצח אשר ירצח בבלי דעת, ואין דעת אלא תורה, שנאמר (הושע ד׳:ו׳) נדמו עמי מבלי הדעת [ע]. (סוטה מ"ט א').

ונס וגו' וחי. תניא, ערי מקלט אין עושין אותן אלא עיירות בינוניות, ואין מושיבין אותן אלא במקום מים ובמקום שווקים ובמקום אוכלסין, ואין פורסין בתוכן מצודות ואין מפשילין לתוכן חבלים, כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם, דאמר קרא ונס וחי – עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא [ע"א] (מכות י' א').

ונס וגו' וחי. תניא, תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר ונס וחי, עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא [ע"ב], וא"ר זירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון [ע"ג]. (מכות י' א').

מג[edit]

את בצר וגו'. ת"ר, שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען ומכוונות היו כשתי שורות שבכרם, חברון ביהודה (יהושע ב') כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי כנגד גולן בבשן [ע"ד]. (שם ט' ב').

מד[edit]

וזאת התורה. א"ר יוחנן, מניין לדברי תורה שהן קולטין ממלאך המות שנאמר את בצר במדבר וסמיך ליה וזאת התורה [ע"ה]. (שם י' א').

אשר שם משה. א"ר יהושע בן לוי. מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המות [ע"ו]. (יומא ע"ב ב').


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. הנה אפשר לחשב כמה מצות שאסור להוסיף עליהן, ונקט זו לאשמעינן דהו"א כיון דרצון הקב"ה לברך את ישראל מותר להוסיף על הברכות, קמ"ל. ובספרי פ' ראה בפסוק את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לא תוסף משמע דדריש כן מלשון דבור שאפילו דבור לא תוסיפו, יעו"ש. ויש להעיר מה שאמר כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו', ל"ל לפרש ענין הברכה שמוסיף הכהן, כי המעט לשונות ועניני ברכה יש, כי הלא בתורה יש הרבה מיני ברכות, כמו ויתן לך האלהים מטל השמים, ברוך אתה בעיר וגו' וכהנה עצמו מספר, וכן בלשונות בני אדם שרגילין לברך בכמה ענינים ולשונות שונות, ואיזו נ"מ איך הוא מברך. ויתכן לומר דכונת הגמרא מוסבת לענין אחר, והיינו דכונת הגמרא להרגיש היכן מצינו דוגמא כזו להוסיף על ברכות הקב"ה עד שיעלה על דעת זה הכהן להוסיף ברכות על הקבועות בתורה, ומביא על זה כגון ה' אלהי אבותיכם וגו', ומכוין להא דאיתא במדרשים ובפירש"י שם שאמר להם משה לישראל זו משלי היא, והקב"ה יוסף עליכם ככם אלף פעמים, הרי מצינו השתתפות ברכת ה' עם ברכת אדם, והוי כונת הלשון כגון ה' אלהי אבותיכם וכו' דשם מצינו דוגמא לענין זה. ועיין מש"כ עוד כונה נאותה במאמר הגמרא זה בפ' נשא סוף פרשת ברכת כהנים, ו' כ"ז. – אך אמנם לכאורה הדבר יפלא, למה באמת אסור להוסיף על הברכות, אחרי אשר אין ספק שחפץ הקב"ה בטובתם של ישראל. ונראה ע"פ מ"ד בעלמא (סנהדרין כ"ט א') כל המוסיף גורע, והענין הוא דכיון שירשה האדם לעצמו להוסיף יאמין כי מה שקצוב בתורה אין זה לעכובא דוקא, וממילא לפעמים ירשה לעצמו גם לגרוע, וכנודע בענין הנחש בפ' בראשית, ואחרי שאפשר לצאת מרשות זה חסרון ומגרעת, לכן מצוה על הכהן שלא יוסיף על הקבוע כדי שלא ימעיט. – וכן אני מוצא לנכון להסביר בכלל ענין בל תוסיף דעיקר החשש הוא כדי שלא יסובב מזה חסרון כמש"כ, וזולת זה אין טעם מספיק על איסור בל תוסיף, כי מה איכפת לנו למשל אם יטול שני אתרוגים שני לולבין או כי ילבוש תפילין מה' בתים וכדומה אבל לפי שהסברנו הענין פשוט, דכשיראה האדם דמה שכתוב בתורה אתרוג אחד וארבע פרשיות בתפלין לאו דוקא הוא המספר, יבא ללמוד היתר גם לגרוע, לצאת באתרוג חסר ובתפלין משלש פרשיות, וכדומה. – ואף יתבאר לפי"ז מה שהעירו איזו מפרשים מנ"ל בכלל דהלאו דלא תוסיפו הוא צווי ואזהרה ודילמא אינו אלא רק רשות, כלומר שאומר הקב"ה איני מטריח עליכם להוסיף על המצות, אבל אם תרצו רשאים אתם, וכעין מ"ד בזבחים ס"ה א' גבי לא יבדיל דכתיב במליקת העוף בר"פ ויקרא דענינו רשות וכ"כ הראשונים במצות שקלים העשיר לא ירבה, דרשות הוא ואם ירצה ירבה, אבל לפי מש"כ דע"י ההוספה על המצות אפשר לבא לידי גרעון, ממילא מבואר דבל תוסיף הוא צווי ואזהרה. – ובחי' הרשב"א לר"ה ט"ז א' במ"ש שם למה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, כתב וז"ל, דלכאורה יש בשני מיני תקיעות אלו משום בל תוסיף, אך לא אמרו בל תוסיף אלא במה שאדם מוסיף מדעת עצמו אבל מה שתקנו חכמים לצורך אין איסור בל תוסיף, עכ"ל. והנה עם כ"ז עדיין אינו מבואר עכ"פ למה אין בכזה משום בל תוסיף על מצות התורה, אבל לפי מה שבארנו דעיקר טעם האיסור הוא שלא יבאו לגרוע ניחא, יען דחשש זה שייך רק בהוספת יחיד לעצמו ע"פ הוראת עצמו ושקול דעתו הפרטית, אבל לא בתקנת חכמים תקון כללי לכל ישראל שאין מהרהרין בזה, כמ"ד ע"פ התורה אשר יורוך, ולא יבאו לדון ממנה על שנוי בדומה לה ולחסרון וגרעון. – גם יתבאר ע"פ הסבר זה מה דאמרינן בר"ה כ"ח ב', בענין הדרשה שלפנינו, לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ולא כשהוא בתערובות, וכגון דמים הנתנין על המזבח בארבע מתנות שנתערבו בדמים הנתנין במתנה אחת ס"ל לר"א דינתנו במתן ארבע, ומפרש דאין בזה משום בל תוסיף לגבי הדם הצריכין להנתן במתנה אחת, יען כי לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ולא בתערובות, יעו"ש, ולא נתבאר הטעם והסברא בזה, אבל לפי מה שבארנו דעיקר החשש הוא שלא יבאו לדון גם לגרוע, ניחא, יען דכשהוא מעורב בדבר המחויב בתוספת אפשר לתלות דמה שמוסיפין הוא מחמת התערובות המחויב בתוספת, ולא יבאו מזה למחשבת גרעון, ודו"ק. – ועוד יתבאר ע"פ סברא זו מש"כ איזו פוסקים דאין עוברים על בל תוסיף אלא אם מכוונים למצוה, ולא לכונה אחרת, וכגון אם נטל שני אתרוגים אחד למצוה ואחד לנוי בעלמא, כמש"כ המג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ז, וחדוש דין זה צריך ביאור, וע"פ מש"כ יתבאר הענין, יען דרק בכונה למצוה אפשר שיצא חשש שמא יגרע דיחשב שאין עכוב המספר למצוה, משא"כ שלא בכונת מצוה לא ילמוד מזה שמותר גם לגרוע אחרי דלא הורשה גם להוסיף בכונת מצוה, ודו"ק בכל זה. – והנה אפשר לבאר ולהסביר ע"פ כלל זה עוד כמה ענינים וסוגיות ושיטות הרבה בש"ס ופוסקים, אבל אין מתכלית החבור הזה להאריך הרבה, והמעיין ימצא, וכן לא ראינו בכלל לבאר כאן מדיני בל תוסיף, יען כי כבר נתבארו הרבה במפרשים ופוסקים ראשונים ואחרונים. – ודע דבפ' ראה י"ג א' נשנה עוד הפעם ענין בל תוסיף ובל תגרע, בזה"ל, את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, וכ' שם הגר"א ז"ל בטעם משנה צווי מצוה זו דכאן בפ' ואתחנן מכוין שלא יוסיפו על תרי"ג מצות בכלל, ושם מכוין שבאותה מצוה גופא לא יוסיפו ולא יגרעו, עכ"ד. וניחא ליה לפרש כן ולא להיפך, משום דכך מורה לשון הפרשה שבכאן, שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' לא תוסיפו, משמע דלא יוסיפו בכלל על החקים והמשפטים, ושם אמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה לא תוסף עליו, משמע דבאותו הדבר גופו לא תוסף ולא תגרע, והלשון כל הדבר הוי כמו כל דבר, ר"ל כל דבר בפרט.
  2. פירש"י העושה פרקמטיא לת"ח ענינו שמתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויים לעסוק בתורה ע"י אלו, עכ"ל. ונראה דמה שלא פירש פשוט שעושה לו עסק ומסחר שיתפרנס מזה, יען דבמדה כזו יש זכות אחר והיא במדרגה פחותה מאשר מדרגה זו, דכן אמרו בפסחים נ"ג ב' כל המטיל מלאי לכיס ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, ופירש"י שנותן סחורה לת"ח להשתכר בהם, עכ"ל. ונראה בטעם יתרון הזכות בענין שלפנינו [דהוי כמתדבק בשכינה], משום דבעינן דפסחים שם שהת"ח בעצמו עוסק במסחר הרי הוא אנוס לבטל מלמודו, וכמ"ש בקה"ר עה"פ כי העושק יהולל חכם – העסק מערבב את החכמה, משא"כ העושה פרקמטיא לת"ח כמו שפירש"י שמתעסק בממון ת"ח כדי להגיע להם שכר, והת"ח בעצמו פנוי לעסוק בתורה. ויש להעיר מה קשה ליה בכלל וכי אפשר להדבק בשכינה וכו', והלא אפשר לפרש בפשיטות מלשון דביקות הנפש מאהבה וחבה יתירה וכמ"ש דוד דבקה נפשי אחריך, וי"ל משום דמדה זו היא היותר גדולה באהבת ה' ומסוגלת רק ליחידי סגולה ואנשי מעלה, וא"א לומר כזה לכל המון העם ועוד יותר מזה לתלות בזה חייהם וקיומם ולהתנות בזה ירושתם את הארץ כמש"כ לקמן ס"פ עקב ולדבקה בו והוריש ה' את כל הגוים, אלא ודאי מכוין לדבק ממש ודבק שאפשר לכל אדם, ומפרש וכי אפשר הוא זה.
  3. דרשה זו כפולה לפנינו לעיל ס"פ בלק ושם נתבארה די צרכה, יעו"ש וצרף לכאן.
  4. דייק ע"ד רמז יתור לשון היום, דפשיטא הוא שהיום חיים אתם כולכם, ודריש חיים כולכם [לעוה"ב] כהיום, ומצינו הרבה תיבות שחסר בהם כ"ף הדמיון כמו שדרשו במגילה ט"ז ב' עה"פ כי פי המדבר אליכם כי כפי המדבר [עיי"ש לפנינו], ובנדרים ז' ב' עניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, ופירש"י כי מתו – כי כמו מתו, וכ"נ לפרש הפסוקים כי מי נח זאת לי (ישעיהו נ״ד:ט׳) במקום כי כמי נח, כי גבהו שמים מארץ (שם נ"ה) במקום כי כמו גבהו, כי יבעל בחור (שם ס"ב) במקום כי כמו יבעל, ועוד הרבה, ובב"ר פ' כ"ו דרשו כי האדם עץ השדה כמו כי כהאדם כך עץ השדה, יעו"ש, ואף הכא דריש חיים כולכם כהיום, וכמש"כ.
  5. מקצת דרשה זו איתא גם בבבלי בכורות כ"ט א' והבאנו מירושלמי מפני שלמות המאמר שבו. ועיין נדרים ל"ז א' ובר"ן ומהרש"א שפירשו מה אני בחנם וכו' כלומר מה אני מלמד אתכם בחנם כך תלמדו גם אתם לאחרים בחנם, עכ"ל. ולדעתי סיום הברייתא בבכורות שם לא יסבול פי' זה, דאמר שם ומניין שאם לא מצא בחנם שילמוד בשכר ת"ל אמת קנה, הנה פתח בחיוב המלמד שילמד לאחרים בחנם וסיים בחיוב התלמיד, וזולת זה אינו מבואר לפירושם, אף כי באמת כן הוא שלמד משה בחנם אבל עכ"פ איפה מבואר מפורש זה בכתוב, אבל לולא פירושם היה נראה לפרש מה אני למדתי מהקב"ה בחנם [כי מה מיד איש יקח וגם צוני ואין צווי בשכר] כך תלמדו אתם ממני בחנם, ולפי"ז מסיים שבכ"ז אם לא ימצא התלמיד ללמוד בחנם ילמוד בשכר, וכל הענין בתלמיד איירי, ודו"ק. ועיין ברמב"ם פ"א ה"ז מת"ת דמשמע שמפרש כמש"כ, והלח"מ כתב שפירושו דחוק ולפי מש"כ פירושו מוכרח. וטעם החילוק בין חוקים ומשפטים למקרא ותרגום מבואר בבבלי נדרים שם לחד מ"ד דקיי"ל כותיה דבמקרא ותרגום נוטלין שכר עבור פיסוק טעמים שמלמדים הטעמים והמסורות, וכתב הר"ן בבאור הדבר משום דטעמים ומסורות לאו מדאורייתא הם, ולדעתי אין זה מספיק, שהרי כל חדושי סופרים נתנו למשה בסיני, כמבואר לפנינו ס"פ משפטים, ולולא דברי הר"ן הו"א דכיון דפיסוק טעמים הוא רק הכנה ללמוד והבנת המקרא אין זה בכלל עיקר הלמוד שאסור ליקח עליהם שכר, והיא ידיעה בעלמא.
  6. נראה דמדייק דאי ס"ד דקאי על הצווי בענין המצות הול"ל כאשר צוה ה', שהרי הצווי הוא צווי כללי, ולכן דריש דכונת הצווי הוא הוא הצווי המבואר בסמוך פ' י"ד ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים, ומה אני למדתי בחנם מהקב"ה כך תלמדו גם אתם ממני בחנם וכמש"כ בדרשה הקודמת.
  7. תפס אלו החכמות משום דעליהם יונח לשון בינה על שם הכתוב בדה"א י"ב בינה לעתים. ואפשר לומר עוד טעם מתקבל על מצות חשבון בתקופות ומזלות שהוא כדי להוציא מלבן של העובדים לחמה ולבנה וכוכבים ועושים אותם לאלהות, וזה החושב תקופות ומזלות מוכיח, כי אין להנעבדים האלה כח ורצון עצמי, אחרי שאפשר לאדם לחשב מקודם איך יהיה מהלכם וגלגלם ומאורעותיהם לזמן הבא, ואם היה בהם רצון עצמי אולי ישנו דרכם, וא"כ זה החושב חשבונות כאלה הוא מוציא את הטועים מטעותם ומנחיל כבוד לישראל.
  8. הוא ע"ד הלשון (יחזקאל ו׳:ט׳) ונקטו בפניהם, ר"ל שיצטערו ויתביישו על שבלו הזמן לבטלה בעוד שישראל עסקו בתורה ובמצות.
  9. פירש בחא"ג, כי המן אמר שכבר הרחיקם אלהיהם מעל פניו, ולכן פתח בפסוק זה אשר לו אלהים קרובים אליו.
  10. ר"ל דהצדוקים פקרו במה דכתיב אלהים קרובים בלשון רבים דמורה הרבה רשויות, ונתבטלה טענתם בצד המאמר הזה דכתיב בכל קראנו אליו בלשון יחיד, והרבה דוגמאות כאלה מביא בגמרא. ומה דכתיב באמת אלהים קרובים בל"ר, הוא דרך הכבוד, כמו אדוני הארץ, בעליו עמו, וכן כתיב אלהים קדושים (יהושע כ״ד:י״ט), האלהים האדירים (שמואל א ד׳:ח׳) הלכו אלהים (שמואל ב ז׳:כ״ג) והכל ע"ד הכבוד כמו שנהוג גם במלכותא דארעא לדבר בלשון רבים, כנודע, ועיין לפנינו ר"פ בראשית.
  11. וראיה מחנה דכתיב בה מדברת על לבה וקולה לא ישמע ויזכרה ה'. ומפרש בירושלמי כאן לעומת זה בגנות עבודת כוכבים שאע"פ שסמוכים הם להאדם בכ"ז הם כרחוקים לענין שמיעה. ונראה מכאן ראיה להדעה שאין נכון להתפלל בר"ה ויוהכ"פ בקול רם, משום דהוי כעין גנאי כאלו צריך הקב"ה כביכול קול רם, ועיין באו"ח סי' תקפ"ב ס"ט ובבאורי הגר"א.
  12. משמע ליה בכל אופן ובכל זמן שנקראהו יענה, ופסוק זה בצבור איירי כמבואר בדרשה הבאה. ויתכן דמדייק לדרוש כן מדלא כתיב לכל קראנו, כמו קרוב ה' לכל קוראיו.
  13. עיין בדרשה הקודמת, ומפרש בגמרא הלשון בהמצאו אימתי מצוי – בעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ כלומר מתחלת השנה עד אחר יוהכ"פ, והלשון שבין לאו דוקא הוא, וכמ"ש בענין שיעור צירוף אוכלין כל שלא שהא בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס, שפירושו מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה [עיין בר"ן רפ"ח דיומא].
  14. ובדעתיה דישעיה י"ל דהיה נודע לו הסברא והחילוק בין צבור ליחיד כבדרשה הקודמת, דבזה נתיישבו סתירות הפסוקים, יעו"ש.
  15. ענין הנסים ר"ל אע"פ שאינם זכאים, וכמ"ש במדרשים עה"פ ראה ראיתי (פ' שמות) רואה אני שעתידים לעשות העגל, בין זכאים בין חייבים עלי להושיע אותם. – ומה שאמר ומגלחין זקנם – הנה בספר המנהיג הלכות ר"ה מביא דרשה זו ובמקום מגלחין זקנם גורס מגלחין שערן וכן למעלה במקום ומגדל זקנו גורס ומגדל שערו, ויש פנים לגירסא זו, יען דהמתקן את גופו מתקן ומסלסל את כל שעריו שבראש ושבזקן ושבגבי עינים. ואף לדעתי יש הכרח לפרש ומגלחין זקנם שלא כפשטיה, דלבד איסור תגלחת הנה מצינו כי גלוח הזקן הוא סימן לדאגה ועצבות וצער, כמו בירמיה מ"א ויבאו אנשים מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים וכו', ומבואר שם שבאו בציונים אלה לאות צער ואבל על חורבן ירושלים, וכ"מ פשטות הלשון גבי איסור טומאת כהן למת אמר (פ' אמור) לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת, והפירוש הוא שכל אלה הדברים היו עושים קרובי המת לאות צער ואבל, וא"כ איך אמר כאן ההיפך שלאות שמתה ורצון מגלחין זקנם. וכן קשה מה שאמר בנוהג שבעולם אדם שיודע שיש לו דין לובש שחורים ומגדל זקנו, והלא לבד מה שמבואר שגלוח הזקן מורה על צער ודאגה, עוד מצינו שגידול הזקן הוא ענין תעגוג וכבוד, וכמ"ש בברכות י"א א' משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתים, ופירש"י שאומרים לו זקנך נאה ומגודל והוא אומר להם הואיל וקלסתם אותו אף הוא יהיה כנגד המשחיתים, כלומר לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו, עכ"ל. ובשבת קנ"ב א' אמרו הדרת פנים – זקן, וכ"כ המפרשים בפ' קדושים שהסרת שער הפיאות והזקן היה מורה סימן לעבדות ושפלות, ולכן ציותה התורה לישראל על זה, כדי שלא ירשמו עצמן ברשמי עבדות ופחיתות אלא בדרך כבוד וגדולה וא"כ איך אמר בזה ההיפך שלאות צער ודאגה מגדלין זקנם. ולכן בהכרח צריך לפרש שהלשון מגדלין ומגלחין כאן אינו כפשוטו אלא ענינו תיקון והעדר התיקון כלומר בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין עמוס בדאגתו ואינו דואג לתיקון בגדיו ושערו אלא מניחו להתגדל כמו שהוא, משא"כ ישראל מתקנין עצמן בבגדם ושערם [וכגירסת ספר המנהיג שהבאנו], ואין להאריך עוד.
  16. צ"ל דלא מדינא עשה החסיד כן אלא ממדת חסידות יתירה, שהרי לדינא קיי"ל דלמלכי עובדי כוכבים פוסקין, או דידע החסיד באותו השר שלא יהרגנו ורק יחכה לתשובתו אם תעלה יפה, והיה בטוח שבתשובה זו יתפייס, יען כי זולת זה אפשר לומר שאפילו ממדת חסידות אסור לעמוד במקום סכנה, ודרכי התורה דרכי נועם. – והנה כתב המהרש"א כאן וז"ל, האי קרא בשכחת התורה מיירי וכו' ולא איירו כלל הני קראי בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה, עכ"ל. ולפי דבריו צ"ל דרק לדחויי בעלמא השיב החסיד לההגמון מה שהשיב, אחרי דלא איירו כלל בשמירת הגוף, וכן מה דמרגלי בפומא דאינשי הפסוק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם לכל ענין היזק גופני הוא לדברי המהרש"א בטעות. אבל לא כן מפורש דעת הרמב"ם שכתב בפי"א ה"ד מרוצח וז"ל, מ"ע להסיר כל מכשול שיש בו משום סכנת נפשות ולהשמר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאוד, עכ"ל. הרי מפרש לשונות הפסוקים האלה מפורש בשמירת הגוף. ויש ראיה לפי' זה ממ"ש בשבועות ל"ו א' דאסור לאדם לקלל עצמו [כלומר את גופו] וילפו זה מפסוק זה השמר לך ושמור נפשך מאוד. וקרוב לומר שמפרשים חז"ל שיעור הכתובים האלה ע"ד הצווי בפרשת ק"ש השמרו לכם וגו' ומה שתפס שמירת הגוף בשם שמירת הנפש לא קשה כלל, דכך לשון התורה בכ"מ, כמו טמא לנפש, הנפש הנוגעת, כי הצלת נפשי ממות, המבקשים את נפשך והרבה כהנה, ויותר מזה מצינו בתענית כ"ב ב' אסור לאדם לסגף עצמו בתענית דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החייה, הרי דמביא ראיה לשמירת הגוף מלשון חיות הנפש, ובב"ק צ"א ב' יליף דאסור לאדם לחבל עצמו מפסוק אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ואף הכא כולל במצות אזהרת שמירת הנפש גם אזהרת שמירת הגוף, ודו"ק.
  17. ועיין ברמב"ם פכ"ו ה"ג מסנהדרין, המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, עכ"ל. ויש להעיר לפי המבואר בדרשה בסמוך ממנחות צ"ח ב' דהשמר ושמור נפשך הן שני לאוין למה לא ילקה שמונים כאן, וצ"ל דלענין מלקות כיון שהוכפלו בענין אחד נחשבין כחד, ורק לענין תוקף האזהרה אמרו דעובר משום שני לאוין, וראיה לזה דבמקום שהדין שלוקה משום שני לאוין אמרו מפורש לוקה שתים לוקה שלש, כנודע, ועיין בסה"מ להרמב"ם בשורש התשיעי.
  18. איירי בשוכח על ידי שמתעצל מלחזור עליה תמיד, דבזה גלי אדעתיה שאינו חושש אם ישכחם. ואמנם אין לפרש דהלשון אשר ראו עיניך קאי על ראיית נסים במדבר, דהא זה נאמר גם לדורות האחרונים שלא ראו עוד הנסים וכפי שנבאר בסמוך.
  19. ר"ל יכול אפילו אם היה הענין שלמד עמוק הרבה מכפי כח השגתו וע"י זה לא נקלט הדבר במוחו ושכחו והו"א דהזהירה התורה שלא יזוז משם עד שישיגנו ויבינהו היטב, ת"ל ופן יסורו, מלמד שאינו חייב אלא אם הסירם מחמת עצלות והתרשלות לחזור על מה שהשיג ביגיעה וכשרון. – והנה אינו מבואר כל כך הענין שאמר כאלו מתחייב בנפשו, דלשון זה רגיל בעלמא על מי שנענש באיזה עונש גופני או רוחני אמרו על זה שהוא בעצמו מתחייב בנפשו על העונש וכאן הלא לא נתפרש בפסוק שמגיע לו עונש, ורק אזהרה בלבד היא. ואפשר לומר דמכוין למ"ש ביומא ל"ח ב', כל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח ה' אלהיך אשכח בניך גם אני, ר' אבהו אמר, מורידין אותו מגדולתו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, יעו"ש. ולפי"ז הלא גם נענש על זה, ואמר בזה שהוא בעצמו מתחייב בנפשו על העונשים הבאים עבור זה.
  20. עיין מש"כ בדרשה דלעיל, וסמך על מה דקיי"ל בעלמא כל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת.
  21. עיין מש"כ לעיל אות י"ז, ולכאורה משמע דרבינא ורנב"י שמוסיפים כל אחד לאו אחד אליבא דנפשייהו אמרו כן ולא אליבא דר"ל, אלא ר"ל ס"ל דעובר רק בלאו אחד. אבל באמת נראה דשניהם מפרשי אליבא דר"ל, והיינו דרבינא ס"ל דר"ל כיון לשני לאוין ורנב"י אמר דכיון ר"ל לשלשה לאוין, וראיה מכרחת לזה נראה מיומא פ"ט א', אמר ר"ל, מפני מה לא נאמרה אזהרה בענוי [ביוהכ"פ] משום דלא אפשר, עיי"ש בטעם הדבר, מתקיף לה ר' הושעיא, ולכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה ומשני א"כ נפישי להו לאוי, ר"ל דהשמר ופן הם שני לאוין ואנן בעינן רק לאו אחד, וכל זה מוסב אליבא דר"ל, ולפי"ז אי נימא דר"ל כאן ס"ל דאינו עובר רק על לאו אחד אף דכתיב כאן השמר ופן א"כ מאי קאמר א"כ נפישי להו לאוי, אלא ע"כ דרבינא ורנב"י מפרשי אליבא דר"ל, ולפי"ז מכוונת דעתו דר"ל כאן לדעת הגמרא אליביה ביומא, ודו"ק.
  22. הסובר – ענינו שלומד בעיון וסובר ומבין יפה מה שלומד, ונראה דמפרש אשר ראו עיניך מלשון ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א׳:ט״ז) שענינו מלשון בינה, כלומר אשר הבינו עיניך, ונסמך על המבואר בדרשה דלעיל יכול אפילו אם שכח מחמת אונסו עובר בלאו ת"ל ופן יסרו מלבבך במסירם מלבו הכתוב מדבר, ולפי"ז מבואר דאיירי במסיר בפשיעה, ואם היה לומד מקופיא שלא בעיון אין זה רק אונס שדרך לשכוח בלמוד קל, ומדהזהיר הכתוב על השכחה ש"מ דאיירי באופן שע"פ הטבע א"צ לשכוח, ונסמך על הלשון אשר ראו עיניך – אשר הבינו, כמבואר. וטעם הדיוק לפרש כן הלשון אשר ראו עיניך נראה דדייק דהא הם רק שמעו התורה מפי הגבורה ומפי משה וכמבואר בפסוק הסמוך ואשמיעם את דברי, וא"כ הול"ל אשר שמעו אזניך. והא דאינו מפרש אשר ראו עיניך דקאי על ראיית הנסים במדבר עיין מש"כ לעיל אות י"ח.
  23. דשם נצטוו על הפרישה שלשת ימים קודם מת"ת כמבואר בפ' יתרו. ועיין בב"ק פ"ב ב' דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין לתורה, וכתבו התוס' דהא דדרשינן והודעתם לבניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן אסורין – אסמכתא היא, ועיקר הדבר עזרא תיקן, עכ"ל. ולי נראה דעיקר יסוד תקנת עזרא היה על דרשה זו, דזולת זה לא מצינו טעם לתקנה זו, דמה שכתבו הפוסקים בטעם התקנה כדי שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם ביותר, תמוה בעיני, דאותו טעם נאמר בגמרא כאן רק על הא דלא סגי בנתינת ט' קבין מפני שדבר קל הוא, אבל על עיקר תקנת עזרא לא נאמר בגמרא שום טעם, וקרוב לודאי בעיני שדרשה זו היא יסוד ובסיס לאותה תקנה, ומבואר בסוגיא דברבות הימים בטלוה לטבילה זו וסמכו על מ"ש ריב"ב דאין ד"ת מקבלים טומאה. ונראה דטעם הביטול היה שלא היתה אפשר להתקיים בכל ישראל וחששו לביטול תורה שאפשר לבא בקיום האיסור.
  24. כדכתיב בס"פ יתרו וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק.
  25. ר"ל אלה הראשונים יכולים גם הם להיות באימה וברתת משא"כ בע"ק שאינו בא אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת כמש"ש הרמב"ם בהלכות דעות, והיינו הא דדרשה הקודמת ובתוספת באור.
  26. עוד יתבאר מענין זה בסמוך.
  27. כלומר אם יודע אתה לסדר השתלשלות ההלכה ע"י מי שנאמרה איש מפי איש עד משה רבינו סדר ושלשל אותה, ואם לאו תפוס רק האומר הראשון או האחרון והאמצעים דולג, ועיין באות הבא.
  28. ע"ד אסמכתא דריש כן שאם אפשר להודיע עד הלכה למשה מסיני [היינו יום אשר עמדת וגו'] תודיע, ואם לאו די מהזכרת שני דורות כמו בן ובן הבן. ונראה דבירושלמי כאן ט"ס קצת, וצ"ל תפוס ראשון ואחרון, והיינו שני דורות, וכראיה שמביא מפסוק זה, וכ"מ ממה שאמרו בבבלי נזיר נ"ו ב' כל שמעתתא דמיתאמרא בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרי', מציעאי לא אמרי', ומביא שם במשנה דוגמא לזה, יעו"ש. וקרוב לומר כי מקור אחד להמאמרים בבבלי וירושלמי, ובבבלי מפורש קדמאי ובתראי אמרי'.
  29. פשוט הכונה דחייב להשיאו כדי שיהיה לו בנים ויהיה באפשר להזקן לקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, אך אינו מבואר מה שסיים בשעה שמשיאם קטנים, איפה מרומז קטנים ומה טעם בזה, ונראה דלכאורה מה שאמר והודעתם לבני בניך קללה היא, שלא יהיו להבני בנים אבות שילמדו אותם ויוכרח אבי האב ללמדם, ולכן צ"ל דמודיע בזה זכות ויפוי כח שגם לבני בנים ילמד תורה, והאיך משכחת לה שילמד במקום אבי הבנים, אלא איירי בהכרח שישיא את בניו קטנים ואין עוד ביכולתם ללמד את בניהם, כי לא הגיעו עדיין למדרגת חנוך בנים, וימלא מקומם בזה אבי האב, [וכעין מ"ש במ"ר איכה על הפסוק רבתי עם, כיצד היו ישראל פרים ורבים אז, היה אדם משיא את בנו בן שתים עשרה שנה אשה הראויה לילד והיה חוזר ומשיא בן בנו בן שתים עשרה שנה, ולא היה מגיע לכ"ו שנים עד שהוא רואה בני בנים] וממילא מרומז בזה ענין נשואי הבנים כשהם קטנים, וויהיה שיעור לשון הגמ', אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך, אז כשתשיא את בניך קטנים, ואמנם נראה פשוט דחיוב אין מזה אלא ברכה, כמ"ש אימתי אתה זוכה, ובחיוב אמר סתם בנו, ועיין סנהדרין ע"ו ב' ולפנינו בפ' נצבים (כ"ט י"ח).
  30. נראה דר"ל דאע"פ דפסוק זה איירי באבי האב כמ"ש ולבני בניך, מ"מ גם על אב סתמא קאי שמחויב גם הוא ללמד את בניו, וממילא מחויב לישא אשה כדי לקיים מצוה זו. ולכאורה הנה גם בלא"ה חייב אדם לישא אשה כדי לקיים מצות פו"ר, וי"ל דמשכחת לה משום מצות פו"ר אינו חייב, כגון אם היו לו בנים חרשים או אינם מוכשרים לתורה וכדומה, דמשום מצות לשבת יצרה יצא ולא משום מצות ת"ת.
  31. דריש סמיכות כיום אשר עמדת וכו', והוספנו כאן במוסגר [בן] בנו, שכן היא הגירסא בקדושין ל' א' ובפסיקתא כאן וכ"מ מהדרשה שנביא בסמוך מירושלמי קדושין. וטעם שייכות המעלה כאלו קבלה מהר סיני למלמד תורה לבן בנו עפ"י מ"ש בריש מס' אבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, אמר במשה קבל וביהושע מסירה, [ר"ל ולא שקיבל ממשה], יען דלשון קבלה יונח על קבלה מוחלטת ונצחית, ובמשה אמרו חז"ל שהתורה ניתנה לו במתנה לו ולזרעו, משא"כ ליהושע נמסרה רק לו שימסרנה לדורות הבאים, ואמרו עוד (ב"מ פ"ה א') כל מי שבנו חכם ובן בנו חכם שוב התורה מחזרת על אכסניא שלה, ולכן בלמדו תורה גם לבן בנו [ובודאי למד גם לבנו] הוי כאלו קבלה מהר סיני, כלומר כאלו קבלה במתנה לדורות שתהא מתזרת על אכסניא שלה. ובזה נראה לפרש כונת הדרשות שבסמוך כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות, והכונה שהתורה תחזור על אכסניא שלה, וכן כונת הדרשה הבאה כל מי ששומע פרשה מבן בנו כאלו שומעה מהר סיני, כלומר כאלו קבלה לדורות מהר סיני, דהלשון שמועה רגיל בדחז"ל לכונת קבלה, וכמו שרגיל הלשון מפי השמועה למדו, וכן רגיל הרמב"ם בחבורו להשתמש בלשון זה על דברי קבלה.
  32. עיין מש"כ בענין דרשה זו באות הקודם.
  33. ומפרש בגמ' א"כ מה ת"ל בניכם – בניכם ולא בנותיכם, ובאור דרשה זו לפנינו במקומה בפ' עקב. ועיין בכ"מ פ"א ה"ב מת"ת מסתפק אם מחויב גם לשכור מלמד לבן בנו, ומכאן אפשר להביא ראיה לחיוב, משום דאל"ה כשפריך בגמ' א"כ מה ת"ל בניכם הול"ל דלבניכם מחויבים ללמד גם בהוצאת שכר למלמד, משא"כ בבן בנו, אלא ודאי שאין כל חילוק בין ערך הלמוד לבן ולבן הבן, וכ"מ מסתימת לשון הרמב"ם שם כשם שחייב ללמד את בנו כך מחויב ללמד את בן בנו.
  34. נראה דכונה אחת לדרשא זו עם הדרשה שהובאה למעלה מברכות כ"א ב' כל המלמד את בן בנו כאלו קבלה מהר חורב, יעו"ש, ובאה כאן בשנוי לשון ונוסחא, ועיין משכ"ל אות ל"א השייך לדרשה זו.
  35. דרשה זו נתבארה לפנינו בבאור שלם בפ' תשא בדרשא משני עבריהם מזה ומזה (ל"ב ט"ו), יעו"ש וצרף לכאן.
  36. ולא נתבאר מאין דרש כן, והמפרשים כתבו דדריש משום דהו"ל לכתוב אותי צוה ה', ומדכתיב ואותי דרשו שצוה אותי לבד, עכ"ל, ואין בזה כל באור מספיק. ולי נראה, כי בירושלמי כאן בא מאמר זה סמוך ותכוף לאחר שחשבו המלים שאין להם הכרע בתורה, והיינו שמוסבים למעלה ולמטה כנודע, [עיין יומא נ"ב ב'], ולפי"ז י"ל דר' יצחק דריש דגם מלה זו ואותי היא ג"כ שאין להם הכרע, והיינו ואותי צוה ה', אותי לבדי ולעצמי, ומוסב אלמעלה ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם וגם אותי צוה ביחוד, והלשון ללמד אתכם יוסב על ויכתבם על שני לוחות אבנים, ויהיה הלשון ואותי צוה ה' כעין מאמר המוסגר, כאשר הרבה יש כאלה במקרא, וגם יש לפרש אלמטה ואותי צוה ה' ללמד אתכם. ומה שנראה לו לדרוש כן י"ל דמדייק מדלא כתיב ובעת ההיא צוה ה' אותי כמו דכתיב בפרשה עקב (י' א') בעת ההיא אמר ה' אלי, ודרשה אגדיית ורמזית היא. וענין הלמוד המיוחד למשה נראה דהוא עפ"י מ"ש בבבלי נדרים ל"ח א' לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, ופריך מכמה פסוקים שמבואר שצוהו ה' ללמד מצות התורה לישראל, ומשני אלא לפלפולא בעלמא, כלומר למשה לעצמו ניתן כח החידוש והפלפול והסברא, ולישראל נצטוה ללמד רק חקים ומשפטים קבועים, וזהו מ"ש כאן שני צווים אחד למשה ואחד לישראל, וע"ע בנדרים שם דמשה נהג טובת עין ולמד הכל לישראל, ועיין לפנינו ס"פ תשא בפסוק כתב לך.
  37. נראה דרומז למה שמבואר בעזרא דהוא חידש את התורה לישראל אחר שנשתכחה בגלות בבל כנודע, וסמך ידיעת זה הענין. לסימן ורמז על דמיון המלות דכתיב בענין זה במשה ובעזרא, ועיין מש"כ בפ' יתרו בפ' ומשה עלה אל האלהים, ולקמן פ' שופטים בפסוק וכתב לו את משנה התורה בבאור רחב בענין השייך לאגדה זו.
  38. בדור המבול כתיב זה, וידוע דדור המבול נענש על עון זנות, ויתבאר ע"ד הלשון ודרך גבר וגו' במשלי ל' י"ט.
  39. מה שנ"מ מזה לדינא נתבאר לפנינו בפ' אמור בפסוק כי משחתם בהם מום בם לענין פסול קרבנות מרובע ונרבע ומוקצה ונעבד, כי אחרי שקרא הכתוב לדברים אלה מום כמ"ש מום בם, לכן גם באלה הקרבנות דכתיב בהו מום סתם ולא נתפרש בהו הפסולים רובע ונרבע מוקצה ונעבד, כמו בפרה אדומה דכתיב בה רק אשר אין בה מום, אפ"ה פסולים גם אלו כיון דמכונים בשם מום.
  40. דבודאי כונת הכתוב שלא לעשות עבודה זרה דמות כל עוף בין טמא ובין טהור, ומצינו בעלמא שם עוף כולל בין טמא בין טהור, כמו בפ' שמיני כל שרץ העוף וגו' שקץ הוא לכם, ובפ' ראה כל עוף טהור תאכלו, אבל צפור כולל רק טהור, ואחרי שאין ספק שהזהיר הכתוב כאן שלא לעשות עבודה זרה גם דמות צפור טמא, ובכ"ז כתיב צפור סתם, ע"כ דשם צפור כולל מין טהור, וכנף מרבה מין טמא.
  41. מפרש בגמ' דהוא ע"ד הלשון אם ללצים הוא יליץ והבא לטמא פותחין לו, ומה דדייק הלשון אשר חלק הוא משום דא"א לפרש כפשוטו שהחליק להם את העבודה זרה כחלק לשם אלהות, דהלא לפי"ז יתחייב שהותר לב"נ לעבוד עבודה זרה, ובאמת זה הוא משבע מצות שהוזהרו על זה, וע"ע בדרשה הבאה.
  42. ולולא הוספת מלה זו היה דן שמותר לב"נ לעבוד עבודה זרה, דהיה מפרש אשר חלק שהחליק להם את העבודה זרה כחלק לשם אלהות, ואע"פ דבדרשה הקודמת נתבאר פירוש המלה אשר חלק שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם, אך כמובן לא היה אפשר לבאר זה לתלמי.
  43. לנקום ממנה אם יעבדוה.
  44. ומביא עוד בגמ' ששאלו, ויאבדנה מן העולם, אמר לו, אלו לדבר שאין העולם צורך בו היו עובדים היה מבטלו ומכלו, אבל הם עובדין לחמה ולבנה ולכוכבים ולמזלות, וכי יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. וקצת יש להעיר ממ"ד באגדות בטעם שנגזרה מיתה על האדם כדי שלא יעשוהו ע"ז, ויש ליישב, אבל אין להאריך באגדות דקות כאלה.
  45. כונתו לשאול במה נחשבת היא העבודת כוכבים לעומת גדלו ותפארתו של הקב"ה עד שיהיה אפשר לומר שמקנא הוא כביכול בה. ולפי המבואר בדרשה הקודמת דהקנאה היא לא בה רק בעובדיה צריך לפרש שאלה זו ג"כ בדרך זה.
  46. פירש"י אם חשובה ממנה אינה מקפדת כל כך לשנוא את בעלה, אבל אם פחותה ממנה מתקנאה ומקפדת עליו לשנאתו, עכ"ל. ונראה דמה שלא פירש ענין הקנאה מאשה הראשונה לשניה, יען כי קנאה זו אינה נמנעת גם באשה חשובה כמ"ש אין אשה מתקנאת אלא בירך חבירתה (מגילה י"ג ב'). וגם י"ל דלכן לא פירש כן לפי המבואר בדרשה דלעיל דהקנאה מצדו היא כביכול רק בהעובדים ולא בה, א"כ לא יתכן לפרש המשל בדרך זה, ודו"ק.
  47. ר"ל שבע משפחות של מלכים ממלכי ישראל, והם ירבעם בן נבט ובעשא בן אחיה ואחאב בן עמרי ויהוא בן נמשי ופקח בן רמליהו ומנחם בן גדי והושע בן אלה, והנך דמלכי יהודה לא חשיב שהיו בימיהם של אלו והוי כב"ד אחד, המלך ובנו ובן בנו וכל מלכים שקמו מזרעו אחריו קרי חד ב"ד, שלום בן קיש וזכריה לא חשיב לפי שלא מלכו שנה שלמה וכן זמרי, אבל עמרי אביו של אחאב על שם בית דינו של אחאב נקרא, ומפני שאחאב הרשיע לעשות יותר נקרא הקלקול על שמו.
  48. בימי הושע בן אלה גלו עשרת השבטים, ומההיא שעתא קרי ליה חורבן דהיינו אומללה ויולדת השבעה שילדה שבע משפחות לעבודת כוכבים.
  49. ובמ"ר פ' זו נתבאר ענין זה בזה"ל, א"ר לוי, לא גלו ישראל עד שנעשו בתי אבות רשעים דכתיב כי תוליד בנים וגו', בנים תרי, בני בנים תרי, ונושנתם והשחתם ועשיתם – הרי שבעה, וכנראה גם כונת הגמרא לדרשה זו אלא שבא הענין בקצור.
  50. עיין ברא"ש ובתוי"ט. והנה לא נתבאר יפה ענין זה, ונראה הכונה שאם היה לאבי אביו חניכה ידועה וכתב בגט שמו לבד ועם זה נתייחס אחר כנוי אבי אביו כשר, אבל אם למעלה מן אבי אביו היה כנוי ונתייחס אחריו פסול, כדמפרש הטעם משום דלמעלה מדור שלישי נתישן הדבר ולא יזכרו עוד מי הוא, ומביא ראיה מפסוק זה דלמעלה מדור השלישי נתיישן הדבר כמש"כ ונושנתם, ודעת חכמים דעד עשרה דורות, והרי"ף פסק כרשב"א, ועיין בפוסקים.
  51. ר"ל שמיהר להביא הרעה לסוף שמונה מאות וחמשים שנה דהיינו שתי שנים קודם ונושנתם, דהוי בגמטריא תתנ"ב, ואם שהו עד ונושנתם היה מתקיים בהם כי אבד תאבדון.
  52. כמנין ונושנתם כמש"כ באות הקודם, דהא כתיב כי אבד תאבדון מהר. ונראה הטעם מה שראה בכלל לדרוש המלה ונושנתם, משום דכלל הוא בתנ"ך דעל רבוי שנים וזמנים של אנשים יונח התואר זקנה ולא ישן, וא"כ הול"ל וזקנתם בארץ.
  53. הלשון אף לעתיד לבא יתבאר ע"פ המבואר לפנינו בפ' שמות ג"כ ע"פ אגדה ירושלמית כאן דממצרים נגאלו בזכות מדות אלו, ועל זה אמר דאף לע"ל יגאלו בזכותים אלו.
  54. ומסיק בגמרא דהמלאכים טענו לפני הקב"ה, אדם שעבד עבודת כוכבים והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה, אמר להם, כדי שלא לנעול דלת מפני השבים, ולכאורה היה אפשר לומר פשוט ע"פ מה דקיי"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה, וי"ל משום דזה גופא הוא מפני נעילת דלת. ודע כי בענין פסוק זה יש להעיר על שינוי הלשון בפסוק הקודם, ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, פתח בלשון רבים ובקשתם וסיים בלשון יחיד ומצאת, והראב"ע נתעורר על זה. וי"ל דמרומז בזה מ"ש בר"ה י"ח א', שנים שעלו למטה ומחלתן שוה, זה ירד וזה לא ירד, מפני שזה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, ומפני מה זה נענה וזה לא נענה, מפני שזה התפלל תפלה שלמה וזה לא התפלל תפלה שלמה, ופירש"י תפלה שלמה בכונה עכ"ל, ולפי זה מרמז הכתוב ובקשתם, המבקשים יהיו שנים, ומצאת, אחד, ולמה כן, מפני כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, דהיינו תפלה בכונה, והשני התפלל שלא בכונה.
  55. ר"ל שתהא קיימת לעולם, והראיה מדכתיב לעיל באחרית הימים ובכ"ז לא ישכח את ברית אבותיך. ובירושלמי איתא עוד, ר' יודן אמר, אמר הקב"ה לישראל, בני אם ראיתם זכות אבות שמטה, לכו והתדבקו בחסד, מאי טעמא, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה (ישעיהו נ״ד:י׳) כי ההרים ימושו זה זכות אבות והגבעות תמוטינה זה זכות אמהות, מכאן ואילך וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה', ע"כ. ולכאורה משמע דר' יודן פליג על ר' אחא דאמר זכות אבות לעולם קיימת, שהרי נותן עצה מה לעשות בעת שתמוט זכות אבות, וי"ל דס"ל דאע"פ שקיים הוא בכ"ז צריך להתעוררות וכמש"כ בר"פ עקב והיה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ומה שכינה זכות אבות בהרים ואמהות בגבעות – נראה דסמיך על אגדה כיוצא בזו בר"ה י"א א' עה"פ קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים בזכות אבות מקפץ על הגבעות בזכות אמהות, ומבואר ענין זה אצלנו במק"א [ע' פ' בראשית פ' זכר ונקבה ברא אותם, א' כ"ז].
  56. מעב"ר הם סודות הבריאה וספר יצירה, ומפני כי הענינים נעלים ואצילים, לכן אין מלמדין אותם בשנים דיש בזה קצת פרסום וכבוד אלהים הסתר דבר, ואמר בזה כיון דמביא סמך מפסוק למן היום אשר ברא אלהים אדם, ואדם נברא ביום הששי, ויכול דבכל הנברא עד יום הששי אסור לו ללמוד ולהגות ת"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך, ר"ל שאל במה שהיה בימים ראשונים קודם בריאתך.
  57. למעלה ולמטה הוא מחלל העולם שיש לו בודאי סוף, ולפנים ולאחור הוא מה קודם התהוות הזמן ולאחר זמנו שעל כרחך היה לו התחלה ויבא לו קץ כמו לכל נברא.
  58. טעם איסור החקירה בכאלה הוא מפני שהן גבוהות ודקות מאוד וא"א לאדם להשיגן ולעמוד על בוריין ונקל לבא לידי טעות וממילא גם לדעות זרות וכוזבות.
  59. באו לקנטרו במקראות שבהם נזכר שם ה' בלשון רבים, נעשה אדם בצלמנו, הבה נרדה ונבלה שם שפתם, כי שם נגלו אליו האלהים, אשר לו אלהים קרובים, וכהנה, ורצו לקנטרו לומר שתי רשויות הן, והתחילו בשאלה מענין ראשית הבריאה, ובאמת הטעם דכתיב בלשון רבים הוא דרך כבוד כמו אדוני הארץ, בעליו עמו, וכמו שנהוג במלכותא דארעא שמדברים בלשון רבים כנודע, וע"ל בפ' י' בדרשה אלהים קרובים.
  60. ר"ל לכו ולמדו מפסוק המדבר בבריאות אדם הראשון וכדמפרש.
  61. ועיין המשך דרשה זו ובאורה לפנינו ר"פ בראשית.
  62. יתכן דדריש אשר ברא אלהים (שהוא בשמים) אדם על הארץ כלומר עד הארץ ובא על במובן עד כמו הי"א על דסבירין עד שנמסרו במסורה פ' ויחי בפסוק וירכתו על צדון, ועי' במנחת שי שם, וגם כי ד' ול' מתחלפין מפני שהם ממוצא אחד.
  63. כתב בס' מגן אבות דאין הענין מדבר משיעור קומת גופו של אדה"ר רק מגודל השגתו בידיעות העולם והטבע מתחתית הארץ עד רום השמים, ולפי"ז צ"ל דהלשון אידי ואידי חד שיעורא הוא מוסב ג"כ לכונה זו, ור"ל מי שמשיג שיעור הידיעה מן הארץ עד לרקיע הוא משיג גם הידיעה מסוף העולם ועד סופו.
  64. סמך אסיפא דקרא ככל אשר עשה לכם ה' במצרים לעיניך, ופירוש הדבר, כמו במצרים נדונו המצרים במה שזדו הם על ישראל כמ"ש כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ולבסוף נדונו הם במים, כך בימי המן נדונו האומות כמו שחשבו הם על ישראל, היינו בו ביום שחשבו לעשות רעה ליהודים נדונו הם בעצמם.
  65. בראיה לעזרה ביו"ט איירי, ורמז בעלמא מביא מכאן שהנראה צריך להיות בר דעת, וממילא פטורין להביא את השוטה.
  66. נ"מ בזה לענין מה שאומרים במוסף דר"ה פסוקים דאיירו במלכות ה' אומרים גם פסוק זה, ואע"פ שאין בו מפורש זכר שם מלכות אך ענינו הוא מלכות, וכן להלן בפ' ל"ט ה' הוא האלהים בשמים ממעל וגו' אין עוד, צ"ל גם אותו, וכפי שיבא לפנינו.
  67. ר"ל אפילו ע"י כישוף א"א לעשות איזו פעולה אם ה' לא צוה. וע"ע בסוגיא כאן ובחולין ז' ב'.
  68. ע"ל אות ס"ו וצרף לכאן.
  69. מדייק המלות הנוספות מזרחה שמש כי בפ' מסעי בעת שצוה ה' את משה להזמין ערי מקלט אמר לו רק, מעבר לירדן ולא סיים מזרחה שמש. ובבאור הלשון הזרח שמש פירש"י הזרח השמש לרוצחים להכין להם חיותם כגון מילי טובא דאמרינן בגמרא לעיל, עכ"ל. ורומז למ"ש דערי מקלט מושיבין אותן במקום מים ושווקים ועוד מצרכי החיים כדי שימצא הגולה לשם כל צרכיו, וכן עושין אותן במצב כזה שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם, וכפי שיבא לפנינו, אבל כבר הקשה מהרש"א על פי' זה, דכל זה ילפינן מפסוקים שונים כמבואר בפ' מסעי וכאן בסמוך, ולבד זה אין זה מכוון יפה בלשון זריחת השמש. ולכן נראה דהכונה דקודם שצוה הקב"ה למשה להבדיל ערים לערי מקלט הקדים לבאר לו תכלית ענין זה בלשון הזרח שמש לרוצחים, והיינו שהוא להציל נפשותם ממות ע"י גואלי הדם, ומליצת זריחת השמש מוסבת לכונת הקיום בחיים, כי המיתה תומלץ בהעדר ראיית השמש, כמו נפל אשת בל חזו שמש (תהילים נ״ח:ט׳) וכן בקהלת ו' גם שמש לא ראה, עד אשר לא תחשך השמש, החיים המהלכים תחת השמש (שם ד') וכן יתפרש סמיכות הלשונות בפ' וישלח ותנצל נפשי ויזרח לו השמש, והענין מבואר. והלשון הזרח והזרחת הכונה אחת היא, רק ללשון ראשון אמר הקב"ה זה קודם שהבדיל ובלשון צווי, וללשון שני לאחר שהבדיל ובתור הודאה והסכמה, וכפירש"י שאמר לו יפה עשית.
  70. וסיפא דקרא ותשכח תורת אלהיך, ודריש סמיכות פסוק זה לפסוק וזאת התורה. ויתכן דמדייק מדלא כתיב אשר ירצח בשגגה וכמו שכתב לעיל מכה נפש בשגגה, ופירש"י אחד מת ע"י חבירו שהרגו בשוגג וזה גולה לערי מקלט, ואם אין כאן מיתה יש כאן סימן למיתה ולגלות שאחד [ראוי] למות ואחד [ראוי] להגלות, עכ"ל. והנה עדיין אגדה זו דורשת באור ופירוש מרווח. ולולא דבריו היה אפשר לפרש הענין ע"פ המבואר בסוגיא דמכות י' א' דלמוד התורה מגינה ממיתה ומגלות, יעו"ש. והנה פשוט דזה הוא רק בעוסק בתורה לשמה, ובאופן כזה הת"ח נוחין זל"ז כיון דאין להם כל פניה ונטיה זולת האמת, וכמש"כ את והב בסופה, משא"כ בעוסקין שלא לשמה הם קנטרנין זל"ז, וממילא אין למוד כזה מגין, וזו היא כונת הדרשה להורות שהלמוד שלא לשמה אינו מגין לא ממיתה ולא מגלות, ולצחות הלשון אומר אחד מת ואחד גולה, ודו"ק.
  71. ר"ל שיהיו כל צרכי חייו מצויים לו שם ושלא ביוקר וגם יהיה בטוח מנקמת גואל הדם ואם יעשו עיירות קטנות אין צרכי החיים מצויים שם ובעיירות גדולות הם ביוקר וגם עוברים ושבים הרבה שם, ואפשר שגואל הדם יבא לשם, וכן פריסת מצודות והפשלת חבלים גורמים לעוברים ושבים הרבה.
  72. וביאר זה הרמב"ם בפ"ז ה"א מרוצחין וז"ל, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין, עכ"ל. ויש להוסיף באור דדרשו וחי מלשון כי הוא חייך דכתיב בתורה (ס"פ נצבים).
  73. נסמך על המבואר בגמרא כי סיבת הריגה בשוגג אינה מצויה אלא ברשעים, ואם הוא אינו הגון אפשר שיבא לידי כך ויגלה ויצטרך גם הוא להגלות עמו.
  74. וע"ע לפנינו בפ' שופטים (י"ט ח') מענין הוספת ערי מקלט לע"ל.
  75. נראה דר"ל דכמו שערי מקלט קולטין את הרוצח ממיתה [ע"י גואל הדם] כך התורה מגינה ממיתה, וכמ"ש באגדה דשבת ל"א ב' בדוד המלך שכל זמן שהיה עוסק בתורה לא היה למה"מ שליטה בו, ולחד לשון בגמרא שגם קולטין מגלות, והיינו שמגינה שלא יארע לו תקלה להרוג בשוגג וממילא לא יגלה, וע"ע בסוגיא כאן.
  76. כנראה דייק הלשון אשר שם מדלא כתיב אשר למד, ובכ"מ דכתיב הפעל שימה במקום לימוד דרשוהו חז"ל, וכמבואר לפנינו בר"פ משפטים ובפ' וילך בפ' שימה בפיהם. וענין הזכות בזה פירושו שלומד ומקיים, ולא זכה – שלומד ואינו מקיים, ורש"י פירש זכה שלומד לשמה ולקיימה, עכ"ל. וקשה בעיני לומר דמי שאינו לומד לשמה נקרא לא זכה אף כי מקיים, והא קיי"ל לעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וצ"ל דמ"ש לשמה אגב שיטפא נקיט, והעיקר תלוי בקיום התורה, (או אולי צ"ל ברש"י לשמה לקיימה), ויתבאר לפי"ז מה שמביא אגדה זו סמוך לאגדה אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים, וכ"נ ממה שמסיים באגדה זו והיינו דאמר רבא, דאומן לה – סמי דחיי, דלא אומן לה – סמי דמותא, דכנראה מפרש אומן לה מלשון אומן את הדסה, דמי שמקיים את התורה נקרא שהוא אומנה, ואם לאו הרי היא כמו בלא אומן. ועיין בשבת פ"ח ב' היינו דאמר רבא למימינים בה סמא דחיי, ואולי צ"ל גם כאן כן, או שיתפרש אומן מלשון ימין, והבאור הוא ג"כ ע"ד שכתבנו.




שולי הגליון