הכתב והקבלה/דברים/ד

הכתב והקבלה דברים ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אנכי מלמד אתכם. בכל שאר מקומות יאמר "אשר אנכי מצוה אתכם", (לקמן פ"ב) או "אשר אנכי דובר באזניכם" (לקמן ה') או "אשר אנכי נותן לפניכם" (ראה י"ב ל"ב) וכאן שינה לומר "אנכי מלמד אתכם" ויורה בזה ליסוד הגדול הנצרך לדת ישראל, וזה, כי בלשון מצוה, דובר, נותן, אין במשמעותן רק הדברים כמשמען, שהודיע משה לישראל את החקים והמשפטים כמו שהם כתובים לפנינו בתורה, לכן הוסיף כאן לומר "אנכי מלמד אתכם" להורות כי לימד משה לישראל את המכוון האמתי שבכל חק ומשפט, וביאר להם הפירוש הברור והנכון בהם, והיא התורה שבע"פ המקובלת בידינו מרבותינו התנאים והאמוראים חכמי הקבלה מדור דור עד משה רבנו, כי הדבר הנכתב יסבול פירושים שונים ואפשר שיובן בו הבנות מתחלפות עד שאפשר שתהיה בו הבנה הפך דעת נותן התורה ית' לכן כדי להשמר מרשת הטעות ללכת עקלקלות בהבנת המקראות המדברות ממצות ה', ולהבין בם הפך דעת העליון ית', באה מסורת התורה שבע"פ לעשות בה סייג וגדר לתורה שבכתב, בל יבאו החכמים בעיניהם לפרוץ סייג וגדר בזה, ולפרש מדעתם החלושה כוונה אחרת במצות התורה כי אמנם נדע כי הגיון התורה שבכתב בצירוף התורה שבעל פה הנודעת לנו בנבואה מאבי הנביאים עד הדור האחרון, הן הנה לבדנה גורמים לעוסק. בהם הדבקות האלהי, ומאצילים על אוהביהם רוח אלהים וכל הצלחות הנפשיות העליונות, כי התורה שבע"פ ממרום באה אלינו ע"י נבואה, ועד מרום תנשא הדבק בה והמתאחד עמה, הנה על היסוד הגדול הזה אשר עליו נבנה דת כל בית ישראל בא להורות במה שאמר כאן החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם, ועל כוונה זו אמר (לקמן פ"ה) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה"א, וכן אמר (פ' י"ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, מדהזכיר לשון למד יורה על התורה שבע"פ, וכן הבינוהו רבותינו (בנדרים ל"ז א') מאי שנא מדרש דלא וכו', ע"ש:

ב

לא תוסיפו. ה' פרשיות בתפלין ה' מינים בלולב ה' ציציות (רש"י), נראה דעת רש"י כראב"ד (פ"ב מממרים) דלא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה, אמנם דעת רמב"ם שם דגם במצות ל"ת איתנהו לאיסור מוסיף, כגון אם יאמרו בשר עוף בחלב הוא אסור מה"ת, וכן להפך דבר שהוא אסור מה"ת אם יאמרו שאינו אסור אלא מדבריהם יש בו משום בל תגרע שמגרע לאיסורו שעושה איסור תורה לאיסור דרבנן (ע"ש בלח"מ), ושפיר אמר בס' מעין החכמה, דהמקרא מסייע לרמב"ם, דכ"מ שנ' השמר אינו אלא ל"ת, וכאן סמך לשון שמירה, ללא תגרעו, ובפ' ראה סמך לשון שמירה ללא תוסיף, כמש"ש אותו תשמורו לא תוסיף וזה יורה כי גם במל"ת איתי' לאיסור ב"ת, עכ"ד. והנה בפ' ראה אמר לא תוסיף ולא תגרע בלשון יחיד, וכאן אמר בלשון רבים, נ"ל דכאן האזהרה על הב"ד הגדול שבירושלים, אף שהם עיקר עמודי הוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן אמרה תורה, עפ"י התורה אשר יורוך, והוא מצות עשה לסמוך ולהשען עליהם בכל עניני הדת, וכל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בל"ת שנא' לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך (כמ"ש הרמב"ם ריש הל' ממרים), וכיון שהתורה בעצמה נתנה לב"ד הגדול כח זה שדבריהם הם כשל תורה עצמה, עד שהעובר על דבריהם עובר כעשה ול"ת דאורייתא, היה עולה על הדעת לומר שיש להם גם כח זה לעשות דבר מדבריהם כדאורייתא ממש וכן להפך, לכן באה האזהרה כאן, לא תוסיפו ולא תגרעו, שלא ילמדו רק כפי המקובל, עד"מ לא תבשל גדי, שבשר בהמה בחלב יש בו איסור דאורייתא. אבל בשר עוף ילמדו שאינו אסור מה"ת רק מדבריהם. וכן להפך. ובזה נסתלקה מעל הרמב"ם התלונה הגדולה שיש לו להרמב"ן עליו בראשון לשרשי המצות, שכתב עליו, אם כדעת הרמב"ם דכל מילי דרבנן הוא בכלל מ"ע ול"ת דאורייתא, והעובר על דבר מדבריהם עובר בעשה דועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך, ועל ל"ת לא תסור מן הדבר, א"כ היה ראוי להחמיר מאד בדברי סופרים כי כולן ד"ת הן, ולמה דנין בכל דרבנן לומר ספיקא דרבנן לקולא, וכן מקילין בד"ס בענין העונשין שאין בהם כ"א נדוי ושמתא לא מלקות. ואמרינן אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן, ע"ש בהשגת הרמב"ן באורך ובמג"א שם. ולדברינו אין מקום להשגתו, כי אף דכל מילי דרבנן הוא בכלל מ"ע ול"ת דאורייתא, מ"מ לא היו רשאין להשוות דבריהם ולעשותם כשל תורה ממש גם לענין עונשין ולספיקן וכדומה, כי אם לא הבדילו כלל לדינא בין דאורייתא ממש למילי דרבנן, א"כ היו עוברין על לאו דלא תוסיפו על הדבר, כי מאי אהני לן אם יאמרו עד"מ בשר עוף בחלב אינו אסור אלא מדרבנן, אם לא יהיה נ"מ לדינא להקל בו יותר מבשל תורה, אבל כמו שנצטוה הב"ד הגדול לעשות משמרת למשמרת, ומן התורה ניתן הכח לדבריהם להיותם בכלל עשה ול"ת דאורייתא, ככה נצטוו לעשות הבדל מה בין דבריהם לשל תורה, להקל בעונשן ובספיקן וכדומה, דאל"כ היו עוברין על לאו דלא תוסיפו. והנה לפירש"י כאן יש בה' מינים בלולב משום בל תוסיף, אע"ג דקיימא לן כרבנן דלולב א"צ אגד, ואף אם יאגדנו משום זה אלי ואנוהו, אפ"ה אמרי' האי לחודי' קאי ולית בי' משום ב"ת, כדאמרי' בפרק הנחנקין. יש לומר דהתם בחיוב מיתה קמיירי, ואין זקן ממרא חייב מיתה בלא אגידי אע"ג שהוא בזמנו ושלא במינו ומכוין לשם מצוה, אבל בעלמא אית ביה משום ב"ת אע"ג דלא אגידי משום דזמנה ותוספת דבר חדש הוא (הרא"ם במסקנתו), וכ"ד הרב מעדני מלך, כמ"ש הט"ז באו"ח סי' ל"ד סק"ב. ולזה נוטה גם דעת ר"א ממיץ שכתב בס' היראים סי' ל"ב וז"ל לולי שפירש רש"י בסנהדרין אין לנו אלא תפלין ועובר על ב"ת, הייתי מפרש ההיא דסנהדרין בזקן ממרא לבד ולא משום איסור ב"ת. והנה כמו שיש משום ב"ת כשמניח שני זוגות תפלין כשרים בב"א או בזא"ז, ככה יש משום ב"ת כשעושה מצוה אחת כמה פעמים ביום, כגון שנוטל לולב כמה פעמים ויאמר שבאה כן הקבלה שמחוייב מה"ת ליטול לולב כל היום (כמ"ש הפוסקים עמג"א סי' ל"ד ובחיי אדם כלל ס"ח), ובאמת יש בלשון לא תוסיפו שני פנים, אם דבר הנוסף על דבר המתוסף (פערמעהרען, צוטהון) כמו ותוסף ללדת, אם הכפלת דברים וחזרתו פעם ושתים (ווידערהאָלען) כלשון ולא אוסיף להכות את כל חי. כתב הגר"א בפ' ראה וז"ל שם: את כל הדבר וגו' תשמרו לעשות לא תוסיף, פי' להוסיף על גופיה דמצוה, כמו על לולב וציצת, לא יפחות מד' ולא יוסיף על ד' מכאן אמרו לא יוסיף מתנה אחת על מתן ארבע ולא על מתן א'. את כל הדבר, שלא יוסיף כהן אפילו דבור א' על ברכת כהנים. ובפ' ואתחנן אמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו, דרשו שלא יוסיפו על תרי"ג מצות, כי בתחלה אמר שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, וע"ז אמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לעשות. ובפ' ראה אמר את כל הדבר דרשו רבותינו שבאותה מצוה גופא לא תוסיף ולא תגרע, עכ"ד. ולא הבינותי, דהא (בר"ה כ"ח ב') אמרי' מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר אוסיף ברכה אחת משלי ת"ל לא תוסיפו על הדבר, הנה הוא תוספת בגופה דמצוה וילפי לה מלא תוסיפו דואתחנן. אמנם מלשון הספרי משמע כדברי הגר"א, ויותר מבואר כדבריו בס' היראים לר"א ממיץ סי' ל"ב, שכ' מנין לכהן וכו' שנא' לא תוסיף עליו. ודע דממ"ש רש"י לא תוסיפו כגון ה"פ בתפלין וה' מינים בלולב וה' ציצת וכן לא תגרע, משמעות דבריו דבג' פרשיות בתפלין וג' מינים בלולב וג' ציצת עובר בבל תגרע, וכן מבואר בספרי (פ' ראה) דקתני התם מנין שאין מוסיפין לא על הלולב ולא על הציצת ת"ל לא תוסיף ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרע, ש"מ דבלולב וציצת שייך לאו דבל תגרע, אע"ג דמעכבין זא"ז, ואם חיסר אחד מהם אף הג' שעשה אינו כלום, ואין כאן מצות תפלין ולולב וציצת, והוי לי' כאלו לא הניח תפלין כלל ולא נטל לולב ולא עשה ציצת לגמרי, מ"מ עבר על בל תגרע, וכן כל היושב ומבטל מצוה שבידו לעשות, מלבד שביטל קיום מ"ע שעליו עבר גם על לאו דבל תגרע (כמ"ש רשב"א בחי' לר"ה ד' ט"ז) דבמניעת התקיעה בר"ה שחל בשבת יש בו משום בל תגרע, ע"ש. ודע דלרמב"ם לעיל שאין באיסור בשר עוף בחלב משום ב"ת רק בשנאמר שהוא אסור מה"ת, אבל כשנאמר שאינו אסור אלא משום גזרה, אין בזה מוסיף אלא סייג לתורה ככה הוא בתקיעות דעמידה, אף דכבר יצאנו י"ח בתקיעות דמיושב, אין בתקיעות דמעומד משום ב"ת, כיון שאין אנו אומרים דמשום מצוה אנו תוקעים אותם רק כדי לערבב השטן, ומיושב קושית התוס' שם בר"ה ד"ה ותוקעין). אמנם דעת הרב בשאגת ארי' (בחי' לר"ה באבני מלואים) דלא שייך בל תגרע רק במצוה שהגרעון אינו מבטל המצוה לגמרי כגון מתן ד', שאם נתנן מתן אחת כיפר, דבדיעבד כשר ולא ביטל המצוה, אבל היכי דהגרעון מבטל המצוה לגמרי ופסול אפילו בדיעבד כגון ד"מ שבלולב דמעכבין זא"ז, אם חיסר אחד מהם ליכא משום בל תגרע, אפילו במתכוין לשם מצוה, דומה לעצים בעלמא כשנוטלן לשם מצוה דלא שייך בי' לאו זה, ומכש"כ היושב ובטל ממ"ע אין בו משום בל תגרע. וראיי' לזה, דאי בהנך ג"כ שייך לאו דבל תגרע, א"כ למ"ד לוקין על לאו שאין בו מעשה, ילקה על בטול מ"ע, דהא אין לך עשה שאין עם בטולה לאו דבל תגרע, וזה לא שמענו. ועוד ממה דאמרי' (סוכה ל"א) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון, פשיטא, סד"א ליתי כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג, קמל"ן דילמא נפק חורב' מני' דאתי למסרך, והיאך ס"ד למיתי פריש ורמון משום שלא תשתכח, הא אין כאן אלא ג' מינים לחוד ועובר בבל תגרע, וגם למה לי' למימרי שאינו מביא משום חורבא דאתי למסרך, תיפק לי' משום לאו דבל תגרע דאוריי'. ואף דבאינו מכוין לשם מצוה אין בו משום בל תגרע, מ"מ למ"ל טעמ' דאתי למסרך שאינו חששא רק לימים ושנים, הול"ל שאינו מביא משום חשש חורבא דבשעתי' מיד דלמא יביאם ויכוין לשם מצוה ויעבור בלאו, ועוד דחורב' זו דלמא אתי למסרך אינו אלא בשב וא"ת שמבטל מצות לולב, הא בל תגרע חמור דהו"ל בקום ועשה, עכ"ד. ואנכי בעניותי לא הבינותי, אם יש ללקות בלל על לאו דבל תוסיף אף בעושה מעשה, עד דתקשה על לאו דבל תגרע למ"ד לוקין על לאו שאין בו מעשה, דהא הוי לאו שבכללות, כמו לא תאכל כל תועבה, דהוי לאו שבכללות שכולל כל מה שתועבתי, ה"נ לאו דבל תוסיף אינו לאו מיוחד לדבר אחד, וכלל מ"ע ול"ת שייך בי' אם תוספת או גרעון (ערא"ם פ' משפטים בלא תבשל גדי), ואף להרא"ה (בחינוך מצוה תס"ט) דלא תאכל כל תועבה לא הוי לאו שבכללות, היינו לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין, ע"ש. וזה אינו בלאו דבל תוסיף. עיי' כסף משנה (פי"ב מעכו"ם) בלאו דלא תאכלו על הדם הוי לאו שבכללות דעיקר הלאו לא נודע איזה הוא). והא דאמרי' (ר"ה כ"ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף, זה לא תקשי לן, דאביי הוא דמקשה התם הכי, ואביי אזיל לטעמי, דסובר דלוקין אלאו שבכללות (פסחים מ"א) אכל נא ומבושל לוקה שלש לאביי (עיי' בשרש התשיעי לשרשי המצות להרמב"ם, ששנה ושילש כמה פעמים דרבא הוא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות, וכן מבואר שם בהשגת רמב"ן. וכן גרס הכ"מ בכמה מקומות, והגאון מוהרי"פ בגליון הש"ס הכריח גרסה זו מתוס' ורא"ש, דלא מצינו בכל הש"ס רבא קודם אביי), אמנם לרבא שאין לוקין אלאו שבכללות, באמת לא לקי אלאו דבל תוסיף. אמנם גם הרא"ה מצוה תנ"ד כ' העובר אלאו דבל תוסיף חייב מלקות. והדבר צריך תלמוד אצלי. וראיית הרב מהא דפריש ורימון לא זכיתי להבין כלל, כיון דבזה האיש שאין לו אתרוג בין כך ובין כך עובר משום בל תגרע, כי אם לא יטול גם הג' מינים שיש לו, אית בי' משום בל תגרע, כמ"ש בשם רשב"א, ואם יטול ג' מינים לבד ג"כ עבר בבל תגרע, וכיון דאי אפשר להנצל מזה, ומחייבינן לי' ליטול ג' מינים כשרים שיש לו לזכר בעלמא (כמ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד מצוה ליטול את מה שבידו לזכרון וכדי שלא תשתכח המצוה) א"כ כיון דלא לשם מצום נטיל להו כ"א לזכר בעלמא אין בו משום בל תגרע, כמו שאין בבל תוסיף בתקיעות דמעומד אחר שכבר יצא בתקיעות דמיושב, לפי שאינו רק כדי לערבב השטן (או כמ"ש רשב"א בחי' שם לסוכה דכל שהוא מתקנת חכמינו אין בו משום ב"ת) ואחרי שנסתלק ממנו לאו דבל תגרע מצד שכוונתו לזכר בעלמא ונוטלם בלא ברכה, שפיר מקשה ליתי גם פריש ורמון תחת האתרוג החסר כדי שלא תשתכח תורת מין רביעי, וע"ז משני דחיישי' לחורב' שיבוטל להבא ממ"ע גם בשיהיה לו ד' מינים כשרים. אמנם לחששא שיתכוין לשם מצוה לא חיישי רבנן, מדמחייבי לישב בשמיני בסוכה בלא כוונה לשם מצוה, ולא חיישי' דלמא יכוין ויעבור על בל תוסיף:

ג

עיניכם הראות. נותן בזה טעם על מה שהזהיר לא תוסיפו, כי אתם רואים שחשבתם על עבודת בעל פעור שהוא לבזותה ולגנותה ודמיתם להוסיף על מה שלא נצטויתם, ובאמת זה היה עבודתם ונענשתם על כך, הנה בזה תראו פחיתות הבא ממה שמוסיפין יותר על צוויו ית' (הגר"א):

ה

לעשות כן בקרב הארץ. עיין בת"ס לרש"ד בשם הא"ת הערה נפלאה בטיב טעם ודעת בעל הטעמים במקרא זה שהעמיד זקף קטן במלת כן שהיה מהראוי להיות פשטא בכדי להפרידו מקרב הארץ; אמנם כוונתו בביאור המקרא קצת דחוק, ע"ש. ונ"ל לפי נגינת הטעם שלפנינו, שהמכוון במקרא הוא להורות לנו, שלפי גודל קדושת הארץ אין מתקיימים בה כ"א אנשים בעלי דת מקבלי עול מצותיו ית', כמ"ש כי לא ידעו משפט אלהי הארץ, ולכוונה זו הזהיר במליצתו ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה וגו', ירצה כמו שחדרי בטן אינם מקבלים כ"א מאכלים הראויים אליו מצד טבעו, ככה הארץ הקדושה איננה מקבלת להיות מיושבי' עוברי רצון ה' אבל תקיא אותם כאשר קואה הבטן מאכל שאינו ראוי לו מצד טבעו, ועל כוונה זו אמר גם כאן, התורה והמצוה נתתי לכם כדי שיהיה לכם בסיס וקיום ומצב נכון עומד לעד בקרב הארץ, ומלת כן משרש כון, מן הוא עשך ויכוננך ערש"י שם, ועל השלבים כן (מ"א ז') בסיס הדבר ומכונו המחזיקו להיות קיים על ענינו, כן צדקה לחיים (משלי י״א:י״ט) פי' הגר"א מי שהוא כן ובסיס לצדקה, והיינו שמסייע לעושה צדקה הוא ג"כ לחיים. והטעם על ידי קיום החקים והמשפטים תהיה לכם תקומה בקרב הארץ הקדושה (פעסטיגקייט אים לאנדע פערשאפפען):

ו

ושמרתם ועשיתם. לא אמר וזכרתם רק ושמרתם כמו שכתב רנ"ו, יצר לב האדם רע ובטבעו נוטה לעניני חול ולתאות העולם, וכל זמן שלא יעשה לו האדם לב חדש ורוח חדשה קשה עליו מאד להטות לבו לתורה, ואעפ"י שעוסק בה אין דברי' חקוקים על לוח לבו ואינו שמח בהם שמחת לב, כל דבר מעניני העולם יבלבלוהו, וצרכיו ועסקיו יטרידוהו, שכמעט כל דבר בעולם גדול בעיני הלב מן התורה, ולכן לומד ושוכח מציץ ומתעלם ויקשה עליו לעשות כתורתו, לא כן מי שתורת ה' חפצו, כלומר שטבע לבו נוטה לתורה, הוא יהגה בה יומם ולילה, וכמו שזולתו גם בלילה לא ישכב לבו מרוב מחשבותיו על עניניו ועסקיו, כן הוא בתורה, כי עתה נפשו טהורה מכל מחשבות הבל, וגם על עסקיו וצרכיו אינו נותן לב רק בדרך עראי בעבור ההכרח לא שהם נחשבים בעיניו לדברים גדולי ההערך, כי לבו מתגדל ומתרומם על כל המעשים, לכן מה שלומד אינו שוכח ומה שהציץ לא יתעלם ממנו, לפי שהדברים שמורים ונצורים בלבו, כמו שדרך האדם לשמור ולנצור ענינים שחייו וכבודו תלויים בהם, ואז יקל עליו המעשה, ויעבוד את ה' במצותיו בשמחה ובטוב לב, לפי שנפשו מוכנת לעבודתו ע"י המאור שבתוכו, כללו של דבר ע"י שמירת התורה בלב יבא לכלל מעשה, וז"ש ושמרתם ועשיתם, כי אם שמור תשמרון לעשות ורבים כאלה, שהקדים בהם שמירה, ולא אמר וזכרתם ועשיתם, כי אפשר שיזכור ולא יעשה, כי הזוכר איסור הערוה ולמד כל דקדוקי האיסור אולי כשיתקפנו יצרו לא יחדל מלחטוא, ואין תקנה אלא בשמירת התורה בלב, שבהיות התורה שמורה בלבו, כל היום תהיינה מחשבותיו ביראת ה' וחכמה להשכיל באמתו ולהתבונן בחסדיו ובדרכיו ית' ולנצור בלבו חוקיו ומשפטיו עד שיהיו שגורים בפיו ולהשתמש בבינתו למצוא טוב טעם ודעת להמתיק דברי התורה לנפש. ולכן לשון שמירה בכל המקרא סמוך לתורה, ולשון עשיי' אצל המצות, כמו ואשמורה תורתך, שומר תורה אשרהו וכן כלם, ואצל העשייה כתיב לעשות את כל החוקים, לעשות כל המצות, כי התורה צריכה שמירה בלב, והמצות צריכים עשייה, וכשאומר לעשות אצל התורה כתוב לעשות את כל דברי התורה (דברי' וי"ו כ"ד) לא לעשות התורה, כי דברי התורה הן המצות, וכן וכתורה יעשה (עזרא יו"ד) כלומר כמצות התורה. ועמ"ש לקמן אצל כי נשמור לעשות שהוא מן ואביו שמר את הדבר ויהיה טעם ושמרתם ועשיתם תצפו ותיחלו בתאוה וחפץ פנימי אל עשיית המצות (האררענד אויסאיבען):

עם חכם. אחרי שאמר את החקים האלה, שהם דברים שאין להם טעם עפ"י השכל והמופת והאומות משיבין עליהם, ואיך יאמרו רק עם חכם ונבון; אמנם פתרון הדברים מבואר בספר הברית; והוא, אף שהמצות השכליות שבתורה הם דברי אלהים חיים כמו החקים, בכל זאת השכליות הם רק קודמים בזמן ובטבע, אבל החקים קודמים להם במעלה, ועיקר קרבת אלהים היא ע"י החקים לא ע"י שכליים, כי לא יתכן להתקרב אל אלהים כ"א במעשים מצווים מאת אלהים והם החקים, אשר לולי היה מצווים ממנו ית' לא היו נודעים כלל, כי כלם רחוקים מן השכל כענין הקרבנות וזריקת הדם על המזבח, כי כל מלאכת המשכן והמקדש תבניתו ותבנית כל כליו ומתכנתו בבנינו וכל עבודתו בקרבנות וזריקת דמם ואפר פרה אדומה שעיר המשתלח בגדי הכהנים טומאה וטהרה וכדומה כלם מן החקים הם, ורק על ידיהם זכינו כי יצאה אש מלפני ה' ותאכל על המזבח, ולעיני כל נראו נסים ונפלאות, הצלחת האומה ישיבתם על אדמתם בטח נוצחים במלחמות, ועין בעין נראה כבוד ה' עליהם בהלבנת חוט השני, ושאר הנפלאות שבמקדש, שפע הנבואה ורוח הקדש; ומאז כאשר נחסרנו כל אלה, חסרו כל טוב, נתרחקו מעל אדמתם, אין להם יכולת הנצוח במלחמה, הנבואה נסתלקה מהם, והם בתוך הגולה בזויי עם ממשך וממורט; ולעת כזאת לא יאמרו העמים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אבל עת קיימם החקים כראוי אז באמת התפלאו כלם לאמר על החקים, הנראים לכסילות, כי הם חכמה רבה ובינה גדולה, כי התולדה מן קיום החקים העידה קרבת ה' לישראל, וזה"ש אשר לו אלהים קרובים אליו:

יב

זולתי קול. שתי מלות אלה מיותרות, כי כבר אמר קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, ומה בא ללמדנו שאמר. זולתי קול. ובעלי הפשט יאמרו כי זולתי קול הוא כפול לחזק הענין, ובעל הברית אמר למ"ש על וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:ט״ו), רואים את הנשמע, והדברים יובנו, כי כמו ששמעו מלת אנכי ככה ראו בעיניהם אות א' ואות נ' ואות כ' ואות יו"ד בתוך האויר צורות אותיות אלה ממש, והאותיות היו של אור גדול עומדים באויר אשר על הר סיני, ומאירים באור זך ומצוחצח עד מאד לעיני כל ישראל, וכן רואים ג"כ אחר מלת אנכי ד' אותיות הוי' ב"ה, וכן ה' אותיות אלהיך, וכן ג' אותיות אשר, וכן כל דבור ודבור, תוך כדי דבור הנשמע לאזניהם היה נראה ג"כ לעיניהם באויר עד תום כל עשרת הדברות, וכ"כ במכדרשב"י יתרו; ופירושו כאן, תמונה אינכם רואים זולתי תמונת קול, כלומר שום תמונה לא ראיתם חוץ מתמונת אותיות הקדש שהוא מהות הקול (ועמ"ש בבראשית בויאמר אלקים ובפ' יתרו בקול שופר):

יג

עשרת הדברים. הא דלא קראן עשרת המצות, כי גם הלאו נקרא מצוה שמצווה שלא לעשות, וכמ"ש אשר צויתיך לבלתי אכל, נ"ל כי משמעות לשון דבור והבדלו מיתר הלשונות הדומות לו כגון אמירה והגדה ודומיהם, אמר הרמב"ם (בפי"ד מהגיון) כי השם דבר הונח על המליצה בלשון מהענין ההוא הנרשם בנפש, לכן הוא שם כלל גבוה כולל כל מיני הדבורים הרבים מאיזה אופן שיהיה, אם אמירות אם הגדות אם שיחות או צוויים ודומיהם, כי כלם נכנסים בכלל דבור והם ממיניו, וזה נראה דעת רבותינו שאמרו בספרא ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מלמד שלכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה. הנה אף שאין בכתוב זכר אמירה וצווי רק דבור, ומניין להם לרבות גם אמירות וצוויים. אמנם כיון דכתיב וידבר אליו, כולל הכל, כל מיני הדבור ואף אמירות וצוויים במשמע, כי אילו היה אה"כ ויאמר אליו או ויצו אליו באמת לא היה רק אמירה רק צווי, אף כאן אלו קרא אותן עשרת המצות לא היה במשמעו כ"א עשר מצות פרטיות העומדות לבדן, עכשיו שקראן דברות, להורות בא שהן עשר דבורים כלליים, כמו שהוא האמת שעשרת הדברות כוללים כמה פרטים ופרטי פרטים, והם כלל כל התורה, וכל התרי"ג מצות כלולות בהן, כמ"ש רש"י ס"פ משפטים וכמבואר יותר במ"ש בכי תשא בחרות על הלוחות, ולזה נקראו עשרת הדברים:

יד

אותי צוה. תורה שבע"פ (רש"י), אע"פ שהנראה מפשט הכתוב הוא על שאר המצות הכתובות בתורה חוץ מעשרת הדברים (כמ"ש הראב"ע והרמב"ן) מ"מ מלת בעת ההיא המורה על מעמד הר סיני, עומדת לנגדם, כי שאר המצות והחקי' לא צוה אותם למשה בעת ההיא המור' על מעמד הר סיני, רק בארבעים יום שעמד בהר אחר מעמד הר סיני, לכן פירש"י ואותי צוה על התורה שבע"פ. שפי' לו כל עשרת הדברים שנאמרו בעת ההיא כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללים בהם (רא"ם) ויש בלשון צוה ממשמעות הפירוש והביאור כמ"ש בואתנה לך התורה והמצוה (ס"פ משפטים):

טז

פן תשחיתון. התקשרות מקרא זה עם מה שאמר לפניו כי לא ראיתם כל תמונה קשה, לא נמצא בו למפרשים דבר, ואמר הר"ן בפירושו שעם היות שרצה הוא ית', להשאיר זכרון המעמד הנכבד ההוא בכל מה שאפשר, עד שחידש וברא חשך ענן וערפל ולפידים וקולות נבראים, עם כל זה לא רצה לחדש ולברוא שום תמונה, אעפ"י שהיה מן הראוי כדי שישאר זכרון המעמד יותר, לפי שהדבר הנראה מחוקה יותר בדמיון מן הדבר הנשמע, וכמו שחידש קול נברא אעפ"י שהוא מורה על הגשמות ולא נמנע בשביל זה, למה לא חדש תמונה נבראת כדי שיתחקה בלבבם המעמד ההוא יותר, אבל נמנע מזה פן תשחיתון, כי תחשבו לעשות טובה לנפשכם לעשות פסל כדמות התמונה ההיא אשר ראיתם, כדי להשאיר זכרון הדבר לבניהם ולבני בניכם, וימשך מזה שבניכם אשר יקומו אחריכם יעבדו הצורה ההיא, או יתלו גשמות להש"י, וזהו שהזהיר וכפל בפ' זו בכמה מקומות אזהרה זו:

יט

אשר חלק. להאיר להם (רש"י מרבותינו מגלה ט'), ואמרו להאיר לפי שהאור הוא התועלת היותר מפורסם ונגלה לכל, ובאמת כוונתם על כל שאר התועליות הבאות מכוכבי השמים, כי השם ב"ה חלק אותם לכל מדינה ומדינה לקבל כחות משטרי השמים, והעיר היושב בכל מדינה ומדינה יקבל טוב ורע באמצעית הכחות שהן חלק מדינה ההיא, כי נתן למחוז זה כח לקבל שפע צבא זה ולמחוז אחר כך, יש ארצות שמהררי' יחצבו נחושת ואחרת מקום לזהב יזוקו, יש תוציא כסף ויש ברזל יש בדיל ויש עופרת, והכחות האלה מסודרות ומוגבלות ממנו ית' מאז הכינו מעשה בראשית. מלת אשר הוראתו כאן כטעם יען (ווייל) כמו אשר הבאשתם את ריחנו. והמאמר כנותן טעם על והשתחוית להם יען חלק ה' אותם וגו' כלומר שתראה שהוא ית' נותן לצבא השמים כחות נפלאות להיות משמשים גדולים כאלה בעולם, ותחשוב שהם ראויים לעבוד אותם ולחלוק להם כבוד, ותטעו לדמות כי זה הוא רצונו ית' לגדל ולכבד את מי שהוא מכבד ומגדל, כמו שהמלך רוצה בכבוד משרתיו העומדים לפניו, כי זה הוא כבודו של מלך לכן אמר וראית, על מראית השכל, לפי שתראה בעין שכלך רוממות הברואים האלה. ואמר ונדחת בנפעל, שע"י מראית שכלך תהיה נדח מדרך האמת לדרך השקר. וע"ד הפשט כתב רשב"ם אשר חלק אשר הניח אותם לכל העמים לעבדם, כי אינו חושש בהם אבל אתכם לקח לעם נחלה והוא יהיה לכם לאלהים. וכ"כ רב"ח נתן המאורות והמזלות לחלקם אם ירצו יעבדו אותם, ולשון רמב"ן לכל העמים יש כוכב ומזל ושר ידוע וגבוהים עליהם מלאכי עליון כנאמר בדניאל שר מלכי פרס ושר מלכות יון ובעבור זה יעשו להם אלהים מהם ויעבדום ואתם חלק ה' לא תקימו עליכם שר וכו'. וזה ג"כ דעת רש"י שכתב ד"א חלק אותם להם לאלהות לא מנען מלטעות אחריהן אלא החליקן בדברי הבליהן לטרדן. ויסוד דבריו הם דברי התלמוד (פ' ר' ישמעאל ד' נ"ה), אמנם כלל דבריהם עם דרך הפשט, תחלה אמר חלק אותם להם לאלהות, ושלא נבוא לטעות שהוא צווי שיחזיקום לאלהות, לכן הוסיף לא מנען מלטעות אחריהם, שניתן להם הרשות אם ירצו יעבדום (ערא"ם וכמ"ש רב"ח), ולפי"ז לשון חלק כמו לא חלק להם (נצבים כ"ט כ"ה) שפירש"י שם נתן אותם לחלקם. אמנם מדלא אמר קרא אשר נתן אותם להם לאלהים כ"א לשון חלק אותם בא להורות גם כוונה שניה לשון חלקלקות, והמכוון בזה, דלפעמים נותן בהם מקום לטעות לחשוב שיש בהם ממשות (כבעובדא דהתם בתלמוד) והוא דרך נסיון להם, והוא נוהג גם בישראל בנביא שקר (ראה י"ג) שהקב"ה נותן לו ממשלה לעשות אות ומופת לנסות בם את ישראל אם ישקרו ע"י כן באמונתם, כמו כן הכא יחליקם בדברים לנסות אותם אם בכל אלה יעמדו באמונת השיתוף לבד ולא ישכחו את אלהי האלהים ואדון האדונים, הנה שכרם אתם, ואם ע"י כן ישכחו את השם העליון ויסורו להחזיק אותם לאלהות ממש, אז המשפט לאלהים ולענשם. הנה לכל הפירושים האלה מבואר המקרא שאין בני נח מצווים על השתוף, וכמ"ש רמ"א באו"ח סי' קנ"ו, ומקור דבריו הם מתוס' סנהדרין ס"ג ובכורות ב'. וראיתי בענין זה בדברי הפוסקים דברים נפלאים ממני, והוא דבתשו' מעיל צדקה סי' כ"ב הביא דברי הע"ת שכ' אין הא"י מוזהר על השיתוף כשאומר זה למעלה מזה, אבל אם אומר שנים הם זהו בכלל עבודת אלילים, והשיג עליו, דמהיכי תיתי נימא שאין ב"נ מצווה על שיתוף כזה, כיון שמוזהרים על עבודת אלילים הרי הם כישראל בזה, והא ודאי לישראל נאסר כל שנותן לאחד מן השרים קצת ממשלה או יתפלל אליהם ומ"ש אינהו מדידן ועוד זהו גופי' עבודת אלילים ואפי' לאמר זה גדול מזה כמבואר ברמב"ם פ"ב עיקר הצווי בעבודת אלילים שלא לעבוד א' מצבאי מרום, ואעפ"י שהעובד יודע שה' הוא אלקים והוא עובד הנברא של צבאי מעלה ע"ד שעבדו דור אנוש, ובפ"א כתב בטעותן של דור אנוש שאמרו הואיל והאל ברא הכוכבי' וגלגליהם ונתנם במרום וחלק להם כבוד ראויי' הם לשבח וזהו רצון האל לגדל מי שגידל הוא וזהו עיקר עבודת אלילים, ע"כ. הרי נתבטל דעת בעל הע"ת. עכ"ד בתשובה, ע"ש בביאור דעת התוס' אל כוונה אחרת. ולדעתי צדקו דברי הע"ת, כי לישראל שהוציאם הש"י ממצרים ועשה להם הנפלאות ולקח אותם לעם נחלה שאינם עומדי' תחת צבאי מרום, עליהם גזר הוא ית' שלא לעבוד לזולתו כלל אף עבודת השיתוף, אבל לשאר עמים העומדים תחת ממשלת צבאי מרום, אם מודים הם במציאות האל ויכלתו על הכל, ועם כל זה עובדים גם לנמצא זולתו לשרי מעלה וכדומה ומודים שגם הנמצא ההוא כפוף תחת יד עליון, אין במשפט השכל הכרעה לאסרה עליהם כיון שאין דעתם להוציא את עצמם מרשותו של אדון האדונים ב"ה, רק מדמים שזהו כבודו של אל עליון לשבח ולפאר את המשמשים לפניו. ועבודת השיתוף, בדרך זה היתה עבודת דור אנוש, וע"ז כ' הרמב"ם (רפ"א מע"א) וזה היה עיקר עבודת אלילים (לא כמו שהעתיק בתשו' הנ"ל וזהו עיקר ע"א) כלומר עבודת השיתוף הלזה היה היסוד והשורש שממנו נצמח' ברוב הימים עבודת אלילים עצמם בשכחת השם ית' וכמ"ש הרמב"ם וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד וכו', שעבודת השיתוף היה להם סבה הגורמת לטעות אלילים בשכחת הש"י. ולכוונה זו כ' הרמב"ם שם שאברהם ידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם הטעות כלומר כמו שנודע לו שעובדי האלילים שבדורו הם הולכים בדרך המוטעה, כך נודע לו הסבה שגרם להם טעות זה, והוא עבודת השיתוף שבדור אנוש שאינו רק סבה הגורמת לטעות גמורה. ובאמת לישראל הכל אסור גם עבודת השיתוף, וע"ז בא הצווי במקרא שלפנינו פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש, אשר חלק אותם לכל העמים. והתבונן בלשון התורה שהבדילה בין עבודת אלילים עצמם ובין עבודת השיתוף, שבפסילים והסמלים שהם תבנית ברואים שפלים אמרה בם לשון פן תשחיתון, כי בעבודת ברואים שפלים כאלה לא שייך לשתף בהם שם שמים, ועבודה כזו היא ההשחתה הגמורה, אמנם בעבודת צבאי השמים שהם ברואים עליונים המשמשים לפניו במרום, דשייך בהם שתוף שם שמים, לא הזכיר בהם לשון השחתה, רק התחיל פן תשא עיניך השמימה, כי זהו עבודת השתוף שיש בה משום סבה הגורמת לאלילים עצמם. (לכן לא כללה התורה שתי העבודות בלשון אחד לומר בלשון קצרה פן תשחיתון וראיתם תבנית הברואים השפלים או את השמש ואת הירח וגו') ולישראל הכל אסור, אבל לב"נ מנלן לאסור עליהם עבודת השיתוף על כוונה הנזכרת. ואדרבה ממקרא זה עצמו אשר חלק אותם לכל העמים למדנו שהרשות בידם לעבוד ע"ד זה. וכפירוש גדולי המפרשים הנ"ל. וקצת סמוכים לזה מדחזינן דהא שמוזהרים ב"נ על עבודת כו"מ אף לאחר מתן תורה הוא מדאיתני עבודת כו"מ בסיני ואשכחן דענש ב"נ עלוה ש"מ לזה ולזה נאמרה, כדאמרי' בסנהדרין נ"ט א'. ופירש"י התם דאיענוש ב"נ על עבודת כו"מ אף לאחר מ"ת הוא מדכתיב (דברים י״ח:י׳) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' ובגלל התועבות האלה וגו' ש"מ כי יהיב קב"ה תורה לישראל לא שקלינהו להנך מב"נ וכדקיימהו להו קיימו, ע"כ. הנה מדלא גלי רחמנא דאיענשו רק בעבודת המולך שהוא אליל ממש ולא גילתה דאיענשו בעבודת שיתוף בגוונא דמשתעי בה קרא דילן בצבא השמים שהם לכבודו ית', אין לנו לומר דאזהרו אחר מ"ת רק מה דגלי בהו קרא ומה דלא גלי לא גלי ולא אזהרו עלה. וראיתי עוד בענין זה בתשו' נודע ביהודה (תניינא חיו"ד סי' קמ"ח) שכ' אף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין ב"נ מצווים על השיתוף אני יגעתי ולא מצאתי דבר זה בשני תלמודים בבלי וירושלמי ומוכח שאין חילוק בעובד אלילים בין ישראל לא"י דהא ברייתא מפורשת היא בסנהדרין נ"ו ב' בע"א כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן, הרי דכללא דכל שישראל נהרג עליו ב"נ מוזהר עליו, ונראה דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין ב"נ מוזהר על השיתוף היה עפ"י טעות שראו בתוס' בכורות ב' ד"ה שמא ע"ש שהסב דעת התוס' לסברתו. ולדעתי במחכ"ת דבריו אלה הם כשגגה שיצאה מלפני השליט, שברגע זו נעלם ממנו מאמר רבותינו בפ' ר' ישמעאל הנ"ל שעליו נבנו דברי ראש הפרשנים רש"י ושאר המפרשים הנ"ל בפירוש קרא דילן שאין ב"נ מוזהר על השיתוף. ולא הוצרך התלמוד שם בסנהדרין להזכיר חילוק זה, דזיל קרי בי רב הוא שההבדל מפורש באר היטב במקרא הכתוב בתורה. ודע דמה שבתשו' צ"צ ובתשו' נ"ב הנ"ל הסבו דעת התוס' לסברתם דדוקא לענין שבועה אינם מוזהרים על השיתוף, הוא נסתר ממה שהתיר הרמ"א בזמן הזה למכור דברים המיוחדים לאלילים לפי שאינם מוזהרים על השיתוף כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ן בשם הד"מ. ועיי' פרי מגדים יו"ד סי' ס"ה בס"ד סקי"א. ומצאתי בס' רביד הזהב פ' יתרו לא יהיה לך א"א על פני, במכילתא וכתבו הסמ"ג לאסור שתוף. ותימה דבסנהדרין ס"ג מייתי לה מדכתיב בלתי לה' לבדו, ואפשר דכאן כתב לך לדיוק, דב"נ אין מוזהרים על השתוף. אמנם יראה דהך מילתא תליא בפירושא דקרא דילן אם חלק אותם לאלוהות או להאיר. ואין מהצורך לבאר כי כל המדובר בזה הוא על האומות הקדמונים שהיו מינים מכחישים בבריאת העולם וכדומה, מה שאין כן האומות שבזמנינו שאנחנו חוסים בארצותיהם שחייבים אנחנו לדרוש בטובתם ולהתפלל בשלומם:

כ

מכור הברזל. כור הוא כלי שמזקקין בו את הזהב (רש"י) כי זה היה התכלית האמתי המכוון ממנו ית' לשעבדם במצרים, לצרפם כזהב בכור שיתפרדו הסיגי' וישאר זהב טהור לבד, חלאת הפושעי' מתו בימי החשך, ורק הנשארי' נבחרו לקבלת התורה, כי אלו הרבה את ישראל והשפיע להם טובות גדולות בלתי שיעבוד, לא היו מתרצי' לקבל עליהם התורה הזאת האוסרת עליהם כל עניני' שהיו רגילי' בהם, לכן היתה מעצת ה' לשעבדם תחת עול מלכות קשה ולסבה זו נטהרו ונזדקקו עד שהיו ראויים לקבל התורה מרצון נפשם:

כג

אשר צוך. רש"י הוסיף שלא לעשות, ואפשר להסב אשר צוך על ברית, וטעמו לבלי שכוח את הברית אשר אתה מצווה עליו, ומאמר ועשיתם לכם פסל הוא כמאמר מוסגר. ושמעתי שבא להורות על תמונת וצורת הכרובים שנצטוינו לעשותם בארון, והזהיר כאן מלעשותם במקום אחר שלא במקום המצווה, ובזה אשר צוך כפשוטו:

כד

אש אכלה. ר"ל כאש אוכלה, כי אצל ע"א קנאתו תשרוף כאש, כ"כ המפרשים, ואונקלס ויב"ע תרגמו מימרי' אישא אכלא, הרחיקו את ההגשמה, וי"מ שר"ל כמו שעיקר אחיזת האש הוא בעצמיים הרכים והנוחים ואשר חלל (הפאָרוס) שלהם מרווחים והאש באחיזתו אותם יכלה לחותיהם ויחליפם לעצם אחר, כי יעבור חיש מהרה בתוך חלליהם ויעשה מהם קטור דק המתעצם באויר הזך, כמו כן אחיזת השכינה האלהית היא באנשים המכלים תאוותיהם וגשמיותיהם, והאש האלהית ההיא תחליפם ויחלופו לעצם אחר רוחני, כך מצאתי בשם קדמונים, אמנם לא התבאר מדבריהם התקשרות מקרא זה עם מה שלפניו ועם מה שלאחריו אל קנא, לכן יתכן לדעתי בכוונת הקרא זה להודיענו סיבת מניעת ע"א, כי העליון יתברך רוצה בבני אדם וחפץ להדבקם, כי ידענו שהשפעה האלהיית תושפע על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע הטוב מעצמו, שאם נגזר על איש על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה זו והוא לא יחרוש ולא יזרע, אף אם ימטיר ה' מטרת עוזו על פני תבל ארצה לא תצלחנה תבואותיו אחרי שלא חרש ולא זרע, והוא מונע מעצמו הטוב ההוא שלא הכין עצמו לקבל, כי כשנגזר על האדם טוב מה אינו נגזר עליו רק בהיותו במדרגה ידועה מכשרון מעשיו (עיין בעקרים מ"ד פי"ח), ולזה נמנעה העבודה לכוכבים ולמזלות, כי אין בידם להרע או להיטיב רק לפי מה שיגזר טבעם לא מצד רצונם, אמנם ההשפעות המגיעות ממנו ית' הן מצד רצונו, שיש בידו לעשות דבר והפוכו, ולעשות חסד חנם, הן שיהיה המקבל ראוי לכך או בלתי ראוי' רק שיכין עצמו לקבלת ההשפעה ע"י עבודה והתפלה אליו, והוא מגודל הפלגת חסד ה' על ברואיו מאהבתו אותם להיותם יצורי כפיו ית' להשפיע בם טובו בהיותם מוכנים לקבל, וכבר ידבר המשורר בד"מ מגודל אהבת ה' לעובדיו, ואמר בשיר הקדש (שה"ש חי"ת) רשפיה רשפי אש שלהבת יה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו', הנה המשיל תוקף האהבה וגבורתה שבינו ית' לעובדיו לאש הבוער בלב איש שאין בכח שום דבר לבטלה, ומאש האהבה זו אמר כאן. כי ה"א אש אוכלה. אמר שהאש האוכלת בדבר הוא לפי כמות הכנה הטבעית שבו אל קבלת האש, כי הדבר אשר בכח טבעו הרבה חלקי אש בו השלהבת מתאחזת קל חיש מהרה, ובדבר שאין בכח טבעו רק מעט חלקי האש אין השלהבת מתאחזת בו כ"כ מהרה, ככה אהבתו ית' אל עובדיו להשפיעם מטובו ומחסדו הגדול הוא כפי מה שהכינו נפשותם אל קבלת הטובה, והנה מבחינה זו אין העבודה ראוי' אלא אליו ית' לא לזולת שהזהיר עליו במקרא שלפני זה; והוסיף לתת טעם וסבה למניעת ע"א להיותו ית' קונה שמים וארץ עז"א אל קנא כלומר הוא אל ר"ל בעל כח וגבורה והיכולת בידו לשנות כחות הכוכבים המשפיעים, והוא קנא ר"ל קונה ובורא כל, אמנם כחות הכוכבים אינם מעצמן רק ממנו בעל כח האמתי, ולזה טוב לך לפנות אל הגבוה על כל הגבוהים ולא על מה שתחתיו (וענין אל קנא מבואר היטב ביתרו בעשרת הדברות); וראיתי לרבותינו במדרש שוחר טוב (תהלים נ') אל אלהי' ה' (דבר ויקרא ארץ) למה הזכיר שמו של הקב"ה שלשה פעמים ללמדך שבשלשה שמות הללו ברא הקב"ה את עולמו וכו' וכן הוא אומר כי אנכי ה"א אל קנא וגו' יעו"ש, מבואר שפירשו מלת קנא מענין קונה שמים וארץ ענין בריאה (עמ"ש בראשית בקניתי איש את ה'), ולפי המבואר (בנשא בוקנא את אשתו, ובפנחס בקנאו את קנאתי) שלשון קנא הוא בארמי הצורף והמזקק את הכסף מכל סיג ופסולת, יעו"ש, יש לפרשו גם כאן בדרך זה, לפי המבואר בדרך רבותינו בפסוק כל אמרת אלוה צרופה, וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או מזיקו מה איכפת ליה בין אוכל טהורות או טמאות הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שפירושו כמ"ש רמב"ן (בכי תצא בשלוח הקן) שיהיו הבריות צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות הרעות ומדות מגונות, אבל יהיו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. יעו"ש. ובדרך זה מאי איכפת לי' להקב"ה אם מקבלים בני אדם עליהם עול מלכותו וממשלתו ועובדים אותו, או מוציאים א"ע מרשותו ועובדים לאמצעיים כענין אם חטאת מה תפעל בו ואם רבו פשעיך מה תעשה לו, וגם ע"ז נאמר לא נתנה אלא לצרף את הבריות שיהיו צרופות ומזוקקות בלתי סיגי שבושי הדעת, אבל יהיו נקיי הנפש ומכירי האמת, וזהו קנא שאמר כאן אחר אזהרת ע"א, שהוא רוצה לצרף ולזקק אתכם שתהיו טהורים מכל דעות נפסדות שמשתבשים בהם אלו העובדים לכמו אלה, ולפי"ז אם יהיה המובן בשם קנא ענין הצירוף והזקוק, יצדק מה שקדם אליו תאר אש אוכלה, כי האש הוא המביא לידי זקיקה וצריפה. ואם ישים הקורא את עין בחינתו במה שכתבנו בתחלת בראשית בביאור מלת ברא שעיקר מובנו הברירה יבין ג"כ ענין הבריאה והצירוף המשותף במלת קנא:

כח

לא יאכלון. יראון ישמעון יריחון. אין נוני"ן אלה נוספות כמו שיחשבו המפרשים, כי יש להם ולכל דומיהם יסוד גדול בדרכי הלשון כמ"ש הרש"פ, והוא אחרי שנבחרה הנו"ן בלשון עברי לסימן נקבה לרבות נוכחות, עשיתן ידעתן, לכן נשתמש בה ג"כ להוראת הנפעל, כמו נקרא נעשה נבחר נשבר, כי כל דבר שמקבל פעולה מאחרים ייוחס לו תמיד כנוי הנקבה, הן בדבר שיש בו רוח חיים והן בדבר שאין בו רוח חיים, כ"מ שיש שם פועל ונפעל יתיחס אל הפועל לשון זכר ואל המקבל הפעולה לשון נקבה והוא הוראת הנפעל, כלומר שאותו הנושא לקח לעצמו ענין הנקבה במה שהוא נפעל מזולתו, וזה הענין בעצמו שייך ג"כ אצל התואר והמתואר, שיפול על התאר לדבר ממנו בלשון זכר, ועל מה שהוא מקבל התואר ומתפעל ממנו יפול לדבר בו בלשון נקבה, והוא ענין נו"ן הנתלית בסוף תיבות ראשון אחרון, זכרון, שבתון וכדומה, שכל אלה הנוני"ן נונ"י התאר, וירצה בהם לומר שאותו הנושא מתואר מדבר פלוני ונפעל ממנו, שכשיאמר ראשון ואחרון ר"ל שהוא מתואר בראשיות ואחריות ונפעל מהם, והוא בעצמו גם כן אלו הנוני"ן הנתלות לפעמים בסוף הפעלים, כי הם מעין נו"ן התאר, ור"ל לא יאכלון לא יריחון שאין בהם תואר ותכונה לאכול ולהריח, ומזה תדין על השאר, כמו ידיהם ולא ימישון יהלכון תאבדון תלמדון וכדומה לאלה:

לד

וביד חזקה ובזרוע נטויה. הראב"ע פי' ביד חזקה שיצאו ישראל ביד רמה, ובזרוע נטויה כטעם בעמוד אש וענן, והגר"א פי' ביד חזקה בע"כ, שע"י המכות הוכרחו להניח אותם לצאת ובזרוע נטויה הוא באתגלי' לעיני כל ולא כמו בורחים כמ"ש בעצם היום הזה, בנ"י יוצאים ביד רמה, ומזה אמר ואשבור מוטות עולכם ואוליך אתכם קוממיות, מוטות עולכם הוא נגד ביד חזקה, קוממיות שהוא באתגלי' הוא נגד בזרוע נטויה:

באותות לעיניכם. ירצה כל האותות והמופתים כולם היו דברים נפלאים לעיניהם לבד כי לפניו ית' לא היה צריך ליד חזקה ולזרוע נטויה כי בהרף עין כולם מאפס ותהו היו נחשבים (מ"כ):

לז

בזרעו אחריו. א"ת בניהון בתריהון, הפך את הרבים ליחיד, ויפה אמר רע"ס ויבחר בזרעו של אחד מהם בלבד והוא זרעו של יעקב, וכתיב"ע ואתרעי בבנוי דיעקב בתרוי:

ויוציאך בפניו. כלומר בהשגחתו (אונטער זיינע אויפזיכט), שהשגיח עליך תמיד, כי פנים יורה על ההשגחה כמו יאר ה' פניו. ואונקלס תרגם בפניו במימרי', ואין זה תרגום המלה:

לט

אין עוד. מדלא הוסיף כאן מלת מלבדו כלעיל (פ' ל"ה) נ"ל שבא להורות כאן להשוות עולם התחתון הלזה אל העולם העליון לענין השגחתו ית' עליהם, הפך דעה המשובשת האומרת כי רם ה' ורק על השמים כבודו, אמנם על ברואי העולם הזה השפל אין כבודו ית' להשגיח עד שיחשבו מסבה זו שהסיר הוא ית' השגחתו מעולם השפל ואינו מתנהג רק מכחות הגלגלים והמזלות והמה ינהיגוהו כרצונם, עז"א ה' הוא האלהים כלומר הויה ב"ה הוא בעצמו המשגיח בשמים ובארץ, כי גם השמים הרמים והנשאים במעלותם שפלים הם בערכו, וכאשר הוא ית' אין סוף וכל מדותיו אין סוף כן לענותנותו ג"כ אין סוף ולהשגחתו אין סוף, כי היא אדוקה ודבוקה בכל עולמות ובכל ברואיו, וכמאמר הנביא קדוש קדוש קדוש ה"צ ר"ל עצמותו ית' מופרש ומובדל מכל העולמות נעלה ומרומם מהם מעלה נפלאה לבלי תכלית וגדולה לאין סוף, בכל זאת מלא כל הארץ כבודו כלומר עם כל פרישת קדושת עצמו השגחתו תמיד אדוקה ודבוקה עם כל העולמות ועל כל מעשיו בפרטי פרטיות אפילו בארץ מתחת ומלא כל הארץ כבודו, וזהו אין עוד (קיין פאָרצוג) כלומר אין כאן יתרון מעלה בבריאה לומר שזו חשובה בעיניו יותר מזו וזו ראויה להשגחת כבודו יותר מאחרת, כי מלת עוד ענינו ג"כ יתרון המעלה וחשיבות כמ"ש בוישלח בלא יקרא עוד שמך יעקב:

מה

אלה העדות. כאן הוא סיום חלק ראשון מספר דברים המדבר מעניני מוסר, ומכאן ואילך עד הברכות והקללות שבכי תבא, הוא חלק שני המדבר בעניני המצות, ואלה העדות והחקים שאמר כאן הוא ענין אחד עם מ"ש אח"ז ויקרא משה. עיי' מה שכתבתי ריש ספר דברים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.