תורה תמימה/דברים/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
בכור שור
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png ה

א[עריכה]

ולמדתם וגו' לעשותם. תניא, א"ר יוסי, כל האומר אין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו, שנאמר ולמדתם לעשותם, כל שישנו בעשיה ישנו בלימוד וכל שאינו בעשיה אינו בלימוד [א]. (יבמות ק"ט ב').

ולמדתם אתם ושמרתם. אע"פ שאמרו האב חייב ללמד את בנו תורה, אפ"ה היכי דלא אגמריה אבוה חייב למיגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם [ב]. (קדושין כ"ט א').

ה[עריכה]

אנכי עמד וגו'. תניא, כשם שנתנה התורה ע"י סרסור [שנאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם] כך אנו צריכים לנהוג בה ע"י סרסור, מכאן שמעמידין מתורגמן [ג] [ירוש' מגילה פ"ד ה"א].

ו[עריכה]

אנכי ה' אלהיך. כל פרשה זו נתבארה לפנינו בדברות הראשונות (פ' יתרו).

יב[עריכה]

כאשר צוך ה'. מצות שבת במרה נצטוו ישראל, דכתיב בה כאשר צוך ה' אלהיך, ואמר רב יהודה אמר רב, כאשר צוך במרה {{תוספת|ד|וכן כתיב כלשון זה בסמוך פ' ט"ז במצות כבוד אב ואם, וגם שם דריש כזה, והבאור הוא משום דאין מבואר על איזה צווי קאי ואיפה נצטוו, דבודאי לא קאי אדברות הראשונות דהא דברות אלה הם רק משנה אותן הדברות, ולכן מפרש דקאי אצווי במרה, היא התחנה הראשונה בצאתם ממצרים, ונסמך על המבואר שם, שם שם לו חוק ומשפט ושם צוהו, וגם שם לא נתבאר מה נצטוו, ולכן בא זה ולמד על זה, כלומר הלשון כאשר צוך שבכאן מגלה באור הלשון שם שם לו חק ומשפט ושם צוהו שבשם, וכנראה על יסוד דרשה זו פרשה המכילתא שם את הלשון חק ומשפט, חק זה שבת ומשפט זה כבוד אב ואם, יעו"ש לפנינו באור אותה דרשה ומשמעותה בלשון חק ומשפט. –

ודע דהא דמוסיפין לומר בתפלת יו"ט שחל להיות בשבת באהבה מקרא קודש הוא על יסוד דרשה זו, והוא משום דכל המצות ובכללם המועדים נתנו בסיני ע"י כפיית ההר כגיגית, כמבואר בפ' יתרו, משא"כ מצות שבת שנצטוו במרה נתקבלה באהבה וברצון, וכ"מ בלבוש או"ח סי' תפ"ט[1]. (סנהדרין נ"ו ב').

יד[עריכה]

למען ינוח וגו'. תניא, חורש אדם ומושך ומנהיג עם כל המינים ואינו חושש משום כלאים, דאמר קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר [ד]. (ב"ק נ"ד ב').

טז[עריכה]

כאשר צוך ה'. תניא, מצות כבוד אב ואם במרה נצטוו ישראל, דכתיב בה כאשר צוך ה' אלהיך, ואמר רב יהודה אמר רב, כאשר צוך במרה [ה]. (סנהדרין נ"ו ב').

למען יאריכן ימיך. תניא, רבי יעקב אומר, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, שאין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ומתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה [ו] בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ובשלוח הקן כתיב (פ' תצא) למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו ואריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – לעולם שכולו ארוך [ז]. (קדושין ל"ט ב').

למען יאריכן ימיך. תניא, כבוד אב ואם הוא אחד מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, דכתיב ביה למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך [ח]. (קדושין מ' א').

למען יאריכן ימיך. אמר ר' אבין, ומה אם דבר שהוא כפריעת חוב כתיב ביה למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך [ט], דבר שיש בו חסרון כיס וסכנת נפשות לא כל שכן [י]. (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז).

ולמען ייטב לך. שאל ר' חנינא בן עגיל את ר' תנחום, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב ובדברות אחרונות נאמר בהן טוב, אמר ליה, מפני שסופן להשתבר [י"א]. (ב"ק נ"ה א').

יט[עריכה]

ולא יסף. מהו ולא יסף – ולא פסק [י"ב]. (סנהדרין י"ז א').

ולא יסף. א"ר יוחנן, הנביאים והכתובים עתידים להבטל וחמשת ספרי תורה אינם עתידים להבטל, מאי טעמא, דכתיב קול גדול ולא יסף [י"ג] [ירושלמי מגילה פ"א ה"ה]

ויכתבם וגו'. תניא, כיצד היו הלוחות כתובים, רבי חנינא בן גמליאל אומר, חמשה על לוח זה וחמשה על זה, דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים [י"ד]. (ירושלמי שקלים פ"ו ה"א).

כו[עריכה]

מי יתן וגו'. א"ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' [ט"ו]. (ע"ז ד' ב').

מי יתן וגו'. ת"ר, מי יתן והיה לבבם זה כל הימים, אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה אתם, בשעה שאמר לכם הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה כל הימים היה לבם לומר תן אתה [ט"ז]. (שם ה' א').

כז[עריכה]

שובו לכם לאהליכם. מכדי כתיב (פ' יתרו) היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה למה לי עוד שובו לכם לאהליכם, אלא מלמד שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו [י"ז]. (ביצה ה' ב').

כח[עריכה]

ואתה פה עמד. תניא, משה פירש מן האשה והסכים הקב"ה על ידו, שנאמר לך אמור להם שובו לכם ואתה פה עמוד עמדי [י"ח]. (שבת פ"ז א').

ואתה פה עמד עמדי. תניא, אין קורין בתורה בצבור מיושב, מנה"מ, א"ר אבהו, דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי [י"ט]. (מגילה כ"א א').

עמד עמדי. א"ר אבהו, מניין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו ע"ג קרקע, שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, כביכול אף הקב"ה בעמידה [כ]. (שם שם).


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. כונת המאמר שכל מי שאינו עוסק בשום מצוה בעולם ואינו רוצה לקבל רק שכר ת"ת אין לו אפילו שכר זה מת"ת, מטעם דמפרש. וע"פ זה יש לפרש מ"ש ביומא ע"ב ב' אוי להם לת"ח שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים, וטעם האוי הזה הוא מפני כי גם שכר תורה אין להם. והנה כמו דדרשינן כל שאינו בעשיה אינן בלימוד כך אפשר לדרוש גם להיפך, כל שאינו בלמוד אינו בעשיה, ובאמת כך צריך לדרוש ע"פ מה דקיי"ל אין היקש למחצה, ולפי"ז תהיה דרשה זו מכוונת למה שדרשו בתו"כ פ' אחרי (י"ח ל"א) ושמרתם ועשיתם כל שאינו במשנה אינו במעשה, ובספרי פ' ראה (י"ב כ"ח), שמור ושמעת, מלמד שכל שאינו בכלל משנה אינו בכלל מעשה, ויתכן לומר דעל יסוד זה אמרו באבות לא עם הארץ חסיד, והענין פשוט מפני שמחסרון ידיעתו אינו יודע איך להתנהג ע"פ התורה, וע"ע בדרשה הבאה.
  2. פירש"י דמרמז לפסוק זה, והבאור פשוט דמדכתיב ולמדתם ושמרתם ממילא מחויב בעצמו ללמוד כדי שידע לשמור וכמש"כ בדרשה הקודמת, יעו"ש.
  3. ומבואר בפוסקים דעל יסוד דרשה זו המנהג אצלנו בקריאת התורה בצבור שעומד על הבימה סגן וש"ץ, וע"ע מה ששייך לענין זה באו"ח סי' קמ"א. – ודע דכלל המשך לשון פסוק זה אינו מתבאר כפשוטו, אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר אנכי ה' אלהיך, והלשון ולא עליתם בהר לאמר אינו דבוק כלל, וכבר הרגישו בזה רש"י ורמב"ן וראב"ע, יעו"ש. ויותר נכון לומר שהלשון כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר הוא מאמר מוסגר, ויש כמה מקראות כאלה בתורה, כמבואר לפנינו בס"פ אמור בפסוק על השולחן הטהור ובס"פ שופטים בפסוק כי האדם עץ השדה, יעו"ש. – וע"ד הדרוש יש לפרש המשך הלשון כמו שהוא לפנינו ע"פ מ"ש במ"ר פ' תשא בפ' ויחל משה ובס"פ חקת, דכשהתפלל משה על ישראל במעשה העגל אמר הקב"ה אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו הדבור אנכי ה' אלהיך, אמר משה, רבש"ע, כך אמרת בסיני אנכי ה' אלהיך, אלהיכם לא אמרת אלא אלהיך, שמא להם אמרת, אלא לי אמרת, לפיכך חזר וכתב בכל המצות אני ה' אלהיכם ולא אמר עוד אני ה' אלהיך, ע"כ. ומבואר מזה מפורש שאותה האמירה בלשון יחיד הגינה על ישראל בחטא העגל, וצריך טעם למה באמת אמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך ולא אלהיכם, וצ"ל דאז עמד אצלו בהר רק משה לבדו, ונמשך לשון האמירה כלפי אליו, אבל אם היו עומדים שם כל ישראל באמת היה אומר בלשון רבים, ואז לא היה יכול עוד משה להגן עליהם במאמר זה. וזה הוא שאמר משה כאן, אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו' ולא עליתם בהר [כדי] שיאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך וכן כל עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהיה באפשר להגן עליכם בעת הצורך, ודו"ק.
  4. כונת הענין דלכאורה היה ען הדין לאסור השתתפות אדם עם בהמה במלאכה משום כלאים, וראיה שהרי בשבת הוקשו זל"ז, כמש"כ ועבדך ואמתך ושורך וחמורך, ובכמה פרטים ילפינן לכלאים משבת, כמבואר בסוגיא כאן, ועל זה אמר דמדחזר הכתוב לפרש ענין השביתה למען ינוח עבדך ואמתך [והוא הדין שורך וחמורך וכל בהמתך], מבואר דרק לענין הנחה הוקשו, כלומר מפני טעם המנוחה בשבת, ולא לענין איסור אחר. וע"ע לפנינו בפ' תצא בפ' לא תחרוש בשור ובחמור באה עוד דרשה בענין זה.
  5. עיין לעיל בפ' י"ב אות ד' וצרף לכאן.
  6. כלומר שאין תחיית המתים תלויה באותו מתן שכר ללמד שאין מתן שכר אלא לעוה"ב, ועיין בסמוך.
  7. בכלל קשה הדבר לדעתי לומר דבהאי עלמא ליכא כלל מתן שכר, דזה סותר לכמה פרשיות וענינים שבתורה, כנודע, וכפשטות הכתוב כאן ובפרשת ק"ש וכהנה רבו מספר, אלא צ"ל דהטובה שבעוה"ז היא רק לתכלית שיוכלו לישב במנוחה לקנות שלמות לעוה"ב, אבל לא מעיקר השכר הגנוז לעוה"ב, וכדמפרש. והרמב"ם פ"ט ה"א מתשובה האריך הרבה בזה, יעו"ש. ואמנם לא יפלא איך יתפרש הלשון על האדמה אשר ה' נותן לך – לעוה"ב, דכהאי גונא מצינו באור לשון כזה בתלמוד בכ"מ, כמו בסנהדרין צ' א' כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, וכן שם ק"ח א' דור המבול אין לו חלק לעוה"ב שנאמר וימחו מן הארץ, וכן משמעות הפסוק בישעיה ל"ח לא אראה וגו' בארץ החיים תרגם יונתן בארעא בית שכינתיה די בה אריכות חיא, ובתהלים כ"ז לראות בארץ חיים תרגומו בארעא דחיי עלמא, וכ"נ כונת הלשון שאמר דוד אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וגם הכא הפי' על האדמה וגו' – על אדמת החיים הנצחיים. ויש סמך לפרש כן, משום דלפשוטו קשה האם מצות כבוד אב היא מצוה התלויה בארץ והלא היא מצוה שבגוף שנוהגת גם בחו"ל, וא"כ לא הול"ל על האדמה אשר ה' נותן לך, אלא סתמא למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, דהיה במשמע בין בארץ בין בחו"ל. – ומה שצייר הענין בקיום שתי מצות כאחת ולא באחת, י"ל משום דבמצוה אחת י"ל דלכן קרה לו הסיבה מפני שעשאה שלא לשמה, כלומר לא למלאות מצות ה' אלא רק בשביל תשלום שכר, משא"כ בשתי מצות בודאי עשה האחת לשמה, יען כי לתשלום השכר כבר בטוח הוא ע"פ המצוה הקודמת, ודו"ק.
  8. כלומר למען יאריכון ימיך לעוה"ב ולמען ייטב לך בחייך, וזה מכוון להמשנה דריש פאה, ור' יעקב בדרשה הקודמת לא ס"ל כן וכמש"כ שם. ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם פ"א משנה א' דפאה דברים מושכלים ונכבדים בזה.
  9. היא מצות כבוד או"א שהיא רק כפרעון חוב להם על שגמלוהו טוב לגדלו ולחנכו.
  10. כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן שיש בהן חסרון ומילה וכיוצא בה שיש בהן משום סכנת נפשות.
  11. מקודם לזה איתא בגמרא שר' חנינא שאל זה את ר' חייא בר אבא, והשיב לו, עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב, כלך אצל ר' תנחום שהוא בקי באגדה. והנה כמה נפלא הדבר שאחד מגדולי חז"ל לא היה יודע ממציאות פסוק בתורה ועוד בעשרת הדברות, ויותר מזה מצינו שזה ר' חייא בר אבא היה גם מלמד מקרא ודורש בפסוקים כמובא בכתובות ח' ב', ועם כל זה לא ידע ממציאות פסוק שלם בתורה, ואין קץ לפליאה. וגם קשה למה שאלו בלשון למה נאמר בהן טוב ולא למה נאמר בהן למען ייטב לך, כלשון הפסוק, וגם תשובת הדבר מפני שסופן להשתבר נפלאה מאוד, מאי שייכות ענין כלל זה ללשון פרטי דכתיב בכבוד אב, ועוד ימצא המעיין לעורר בכל אגדה זו. ולכן לדעתי כמו ברור הדבר שהשואל והנשאל כונו לענין אחר, לא לפסוק זה כי אם לאגדה אחת בענין זה, והוא במ"ר פ' תשא פ' מ"ז, דבשעה שאמר לו הקב"ה למשה שיתן לו הלוחות האחרונות שמח משה וקרא הפסוק טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ועל זה רמז השואל למה לא קרא משה את הפסוק הזה בעת שהודיעו הקב"ה מנתינת התורה בדברות הראשונות [וכונת הלשון נאמר בהם כלומר נאמר בענינם, ע"י משה] והשיב לו ר' חייא שאינו יודע כלל אגדה זו, מקריאת משה את הפסוק ההוא, וילך אצל ר' תנחום שהיה בקי באגדות וימצא מה להשיב לו, והלך והשיב לו מפני שסופן להשתבר ולא יונח הלשון טוב על דבר שעומד להבטל, משא"כ הלוחות מדברות האחרונות הם קיימים לעד ולעולם, ובזה יתיישב ויתבאר הכל טוב ויפה מאד.
  12. בא להוציא שלא נפרש ולא יסף מלשון תוספת. ופירש"י בטעם הכרח פירוש זה משום דא"א לפרש ולא הוסיף, דקול שכינה אינו פוסק, עכ"ל. ולדעתי עדיין לא נתבאר יפה, ולולא דבריו היה אפשר לומר דע"כ א"א לפרש ולא הוסיף, דהיינו שפסק הקול, דהא מיד אחר זה כתיב ותקרבון אלי ותאמרו למה נמות אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' וגו', ומוכח מזה דהקול לא פסק ובקשו שיקרב משה וישמע הוא את הקול והוא ימסור הדברים אליהם, כמבואר בפרשה, אבל אם פסק הקול מה היה להם לדבר אודות מה שעבר.
  13. מפרש ולא יסף – ולא פסק, וכבדרשה הקודמת, ובאור הענין, כי ספרי הנביאים וכתובים תכליתן רק להוכיח את ישראל, ולעתיד ידעו כולם את ה' ולא יהיו צריכים למוסר ולתוכחות, [ונראה דזה מכוון בכלל הרעיון למ"ש בנדרים כ"ב ב' אלמלא חטאו ישראל לא היה ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד מפני שערכו של א"י הוא, וזה ג"כ מטעם הנזכר, שלא היו צריכים אז לתוכחות הנביאים כיון שלא חטאו. וחידוש על המפרשים שלא כיונו להתאים שני המאמרים האלה], ואף דמפורש בהם כמה דינים, אך כבר נודע דליכא מידי דכתיבי בכתובים ולא רמיזא באורייתא, ורק עתה דא"א למצוא הרמז בתורה צריכים לפירוש הנביאים וכתובים, אבל לע"ל ומלאה הארץ דעה וימצאו הכל בתורה. וע"ע בירושלמי כאן שדרשו מכאן דגם מגלת אסתר לא תבטל בגז"ש מן וזכרם לא יסוף מזרעם.
  14. דרשה זו נתבארה לפנינו בבאור שלם בפ' תשא בפסוק משני עבריהם מזה ומזה (ל"ב ט"ו) יעו"ש וצרף לכאן.
  15. פירש"י שאם יאמר החוטא לא אשוב מפני שלא יקבלוני אמור לו צא ולמד ממעשה העגל, שאע"פ שכפרו בעיקר בכ"ז נתקבלו בתשובה, עכ"ל. ור' יוחנן מביא דרשה זו בלשון אחר, לא היו ישראל ראויין לאותה מעשה אלא כדי להורות שאם חטאו צבור אומרים להם לכו אצל צבור, כלומר למדו מחטא הצבור במעשה העגל אחרי כי תכלית חטאם היתה להורות תשובה לחוטאים, וצ"ל דהענין הוא דלא שהקב"ה בעצמו כביכול הכשילם אלא נתן רשות לשטן להסיתם למען נסותם ולא עמדו בנסיון.
  16. פירש"י כפויי טובה אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, עכ"ל. ובתוס' פירשו אינם רוצים להחזיק טובה, ופשטות הענין מורה כפי' התוס'. דלפי' רש"י קשה דאחרי שהיה חסר להם הרגש ההכרה א"כ מאי שייך כפויי טובה, שפי' הלשון הוא מענין כסוי כמו כופה עליו כלי, וכשאין מכירים ומרגישים מאי כסוי שייך, וגם לא יתכן לומר שלא הכירו ישראל בטובת יראת ואהבת ה', והלא הם שהקדימו נעשה לנשמע, וגם מהראיות שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה בני כפויי טובה מבואר ג"כ ככי' התוס' שבאמת מכירים בהטובה רק אינם רוצים להחזיק ולהודות כמו שמביא שהם בני כפויי טובה מאדה"ר שאמר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ, ובודאי לא שייך שלא הכיר אדה"ר בטובתו זו, שהרי מפורש אמרו שלא נתקרה דעתו עד שנבראה חוה (יבמות ס"ג א'), וכ"מ ממאמרו עצם מעצמי, אלא שלא רצה להודות, וכן מהראיה שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה ממ"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכו', ובודאי היו מכירים ומרגישים בטובת המן שבא להם בנחת ובנקל והיו טועמין ממנו כל המיני מאכלים כמבואר לפנינו בפ' חקת, אלא שלא רצו להודות.
  17. מפרש לאהליכם בכנוי על נשותיהם, וכמ"ש בשבת ל' א' עה"פ במ"א וילכו לאהליהם שמחים, שמצאו נשותיהם בטהרה, וביבמות ס"ב ב' עה"פ באיוב ה' וידעת כי שלום אהלך, וכן בכריתות ט' ב' עה"פ וישב מחוץ לאהלו שאסור בתה"מ, ובס"פ חיי ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ובפ' ויצא ויבא באהל רחל וע"פ הדרשה בפ' וירא שם. ועיין מש"כ בענין דרשה זו בפ' יתרו בפסוק במשוך היובל, ופרטי דין דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מבואר ברמב"ם פ"ב מממרים.
  18. כלומר להם התיר איסורם מן אל תגשו אל אשה דדריש שובו לכם לאהליכם בכנוי על הנשים כמש"כ באות הקודם, דרק בשעת עמידתם לפני ה' היו מצווים על הפרישה, ומדאמר לו ואתה פה עמוד עמדי ממילא הוא מצווה על הפרישה כמו ישראל בשעת עמידתם לפני הר סיני כמבואר.
  19. וטעם הדבר מבואר בירושלמי מגילה פ"ד ה"א דכשם שנתנה תורה באימה וביראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה וביראה. ואם סמיכה הוי כישיבה עיין מש"כ להלן בפ' עקב בפ' ואשב בהר (ט' ט').
  20. אלא או שניהם ע"ג מיטה או שניהם ע"ג קרקע. ומפרש עוד בגמרא מימות משה ועד רבן גמליאל היו למדין תורה מעומד, משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדין מיושב. ולכאורה צ"ע ממ"ש בעירובין נ"ד ב' כיצד סדר משנה ממשה לישראל, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן שנה לו משה נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ואלעזר ישב לימין משה, הרי דבימי משה גופיה למדו בישיבה, וצ"ל דס"ל לאותה הברייתא כמסקנת רבא כאן דענינים קשים וחמורים מותר ללמוד בישיבה מפני שצריך לטרוח הרבה להבינם, ומשה היה מלמד יסודי התורה.




שולי הגליון


  1. בדליות יחזקאל העיר שאף שכן משמע בלבוש לענ"ד אין נראה כן כלל, דא"כ היה צ"ל גם במצות כיבוד אב ואם שגם עליה נצטוו במרה, ולא מצינו כן, ועוד שבראש נוסח התפילה נאמר ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה, וא"כ הלא כל החגים והמועדים הם באהבה, ואין זה ענין כלל לכפיית הר כגיגית, שהרי כאן הכוונה של 'באהבה' מצד הקב"ה ולא מצד ישראל. ואמנם צ"ב מדוע בשבת הוסיפו באהבה בהמשך הברכה, ונראה שמהותה של שבת וסגלותה היא אהבה, ולכן אף שהזכיר אהבה בכל החגים והמועדים, הוציא אח"כ מן הכלל את השבת וייחד לה אהבה מיוחדת לשמה.