שפת אמת/שבת/ב/א
| *) כמ"ש התוס' לקמן (צ"ג ד"ה חד) דמה"ט צריך קרא לפטור זה עוקר וזה מניח והוי ס"ד לחייב בלא הנחה ע"ש. וכ"נ ממ"ש הרמב"ם (פי"ד מהל' שגגות ה"ב) המוציא מרשות לרשות הוא שחייב שנאמר א"י איש ממקומו וכו' וע"כ צ"ל דמפרש דלשינויא בתרא בהוריות (ד.) גם הכנסה כתיבא בתורה בהאי קרא דאל יצא. אכן בתוס' שם כ' דגם להאי שינויא דגמ' הכנסה לא כתיבא בקרא ע"ש: | ||
במשנה יציאות השבת. מסקינן בגמ' (ב:) [לשינויא דר"פ] דהכנסה נמי הוצאה קרי [ומפרש טעמא דכל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי לה] ומשמע הטעם משום דכן הוא לשון הפסוק אל יצא וגו' ופירושו לא יפיק דעיקר המלאכה היא מה שמוציא החפץ מאותו הרשות שמונח בו *) רק דכל זמן שאינו מכניסו לרשות ההפוך לא נחשב הוצאה גמורה ומאי דקפיד רחמנא שלא להוציא מרשות לרשות הי' הקפידא על ההוצאה [של החפץ והא דאי' לקמן (צו:) אשכחן הוצאה הכנסה מנלן. עי' ברמב"ן וברשב"א דההיא סוגיא דלא כר"פ דהכא]:
שם במשנה שניהם פטורין. לכאורה נראה דמ"מ אסור מן התורה כמו כל חצי שיעור בפרט העוקר דחזי לעשות גם הנחה. וכן הי' אפשר לפרש הא דאמרי' בגמ' פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קא חשיב משום דמדאורייתא אסור. ודלא אתי לחטאת כגון הנחה לפי' רש"י דמה"ת מותר לא חשיב. אכן מרש"י משמע וכ"כ הרא"ש בהדיא דרק מדרבנן אסור. וגם בכל שיעורי דשבת לא מצאתי מפורש בגמ' שיהי' איסור תורה בפחות משיעור משום דחזי לאצטרופי. וי"ל דדוקא באיסורי אכילה ח"ש אסור מקרא דכל חלב [כמ"ש בשו"ת ח"צ (סי' פו) אכן ברש"י לקמן (עד.) מבואר דגם באיסורי שבת ח"ש אסור מה"ת. ובלח"מ (פכ"א מה' שבת) דבח"ש איכא עשה וביוה"ש תשבות. ועי' במל"מ (פי"ח מה"ש) ובפרמ"ג (בפתיחה ובריש סי' ש"א) מ"ש מדברי הטור שם] מיהו נראה דהכא לא מיקרי חצי שיעור אלא חצי מלאכה ולא נאסר זה כלל. משא"כ לחצי כזית חלב דאיסור הוא וחסר השיעור. ובלשון הרמב"ם (פי"ב מה"ש ה"ט) משמע דעקירה בלבד או הנחה, דינו כחצי שיעור ע"ש. [שהביא הכל בבבא אחת]. וכן משמע קצת בטור (סי' שמז) ולשון הסמ"ג (לאוין ס"ה) צ"ע בזה:
ברש"י במתני' משמע לדינא דצריך שיניח העני ברה"ר. ולפ"ז יש לעיין אי צריך ג"כ שיעשה העני עקירת הסל מן הקרקע דלכאורה הא בהא תליא. ומתוס' לקמן (ג.) ד"ה עקירת משמע שחולקין בכ"ז על רש"י. עי' בתוס' רעק"א ובתו"י לקמן. ועי' בלשון הרא"ש (סי' ב) בענין ידו לא נח דמשמע דס"ל כמ"ש בשיטת רש"י דעקירת היד [בלבד] לאו עקירה היא והרמב"ם (פי"ג מה"ש ה"ב) כ' בהדיא דלא כרש"י דא"צ להניחו ע"ג קרקע ע"ש ובראב"ן (סי' של"ח) משמע ג"כ כרש"י [דאפי' נתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור אכן ברא"ש מבואר דבכה"ג חייב כיון שעוקר גם הגוף]:
בתוס' ד"ה יציאות. הקשו למה התחיל התנא בהוצאות. וי"ל כיון דמפורש בקרא וכן מצאתי בס' חפץ ה'. ועוד הקשו למה מצריך קרא הואיל והוי במשכן ע"ש בשבועות (ב.) הקשו כן וגם לקמן בר"פ הזורק. אבל לפי לשון הגמ' לקמן מכדי זריקה תולדה דהוצאה הוצאה גופא היכא כתיבא. ויל"ד דהו"ל להקשות כן בפ' כלל גדול (עג.) דחשיב המוציא מרשות לרשות. הוצאה היכא כתיבא [וכן הקשה בס' פני יהושע שם] לכן הי' נלע"ד לפרש כך מכדי זריקה תולדה דהוצאה כדפרש"י התם דבאבות מלאכות לא חשיב זורק כו' וא"כ היא גופא קשיא כיון דגם זריקה הוי במשכן מהיכי תיתי יהי' הוצאה אב וזריקה תולדה דאי חשיבות אב הוא ע"י דהוי במשכן א"כ גם זריקה כן. לכך מביא קרא על הוצאה. וממילא זורק תולדה דהוצאה כיון שהיו מקובלין דליכא אלא ל"ט אבות:
כ' הרע"ב דלהכי נקט במתני' בלשון עני ועשיר דקמ"ל מה"ב פסולה וחייבין עלי' ועי' בתוס' יו"ט ותוס' רע"ק מה שהקשו ממילה ולולב. ובגור ארי' כ' דמצות צדקה שאני שהעני יכול למחול ודוחק הוא.
וי"ל דהכא [שהעני עומד בחוץ] אי אפשר המצוה לולי העבירה [דגם בזה עוקר וזה מניח הוי עבירה ואפשר דאסור מה"ת כנ"ל] והוי מה"ב ואינו יוצא כלשון הרע"ב ולכך חייב [כיון דלא עשה מצוה] משא"כ בלולב יוצא המצוה באמת. ובמילה שפיר תי' התוי"ט כיון דניתן לדחות [פטור משום טירדא ושוב לא הוי מה"ב] ועדיין צ"ע.
שוב ראיתי דא"א לפרש כן דהא גבי בא על יבמתו נדה (פסחים עב:) ג"כ הוי מה"ב [דאע"ג שהי' יכול לקיים המצוה בימי היתר שלא בעבירה. כיון שנעשה העבירה בשעת עשיית המצוה חשיב מה"ב גם בכה"ג. כמ"ש בחי' כריתות (ו.) ע"ש] ואעפ"כ פטור כמ"ש הרמב"ם (פ"ב משגגות) וגם א"א מה"ט לחלק בין זמנו בהול דביבמתו אין זמנו בהול.
מיהו יש לחלק קצת דביבמתו הוי כמו אונס קצת כיון דכך המצוה ולא הי' לו לשאול אם היא טהורה ע"ש. אבל הכא אין המצות צדקה ע"י הוצאה אלא שנזדמן כך וצ"ע: