ר"ן/שבת/ב/א
יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו'. יש מפרשים[1] דהיינו הוצאה דבעל הבית ודעני וקרי להוצאה בפנים משום דתחלת המלאכה נעשה בפנים שהן ארבע הוצאה דב"ה ודעני לפטור כדמפרש במתני' ושתים שהן ארבע בחוץ הכנסה דב"ה ודעני וקרי להו בחוץ משום דתחלת המלאכה נעשה בחוץ שהן ארבע הכנסה דב"ה ודעני לפטור כדמפרש במתני', ותנא דמתני' אזיל בתר תחלת המלאכה. ויש מפרשים[2] דתנא בתר גמר מלאכה אזיל ושתים שהן ארבע בפנים היינו הכנסה דב"ה ודעני וקרי להו בפנים משום דגמר מלאכה נעשה בפנים. ושתים שהן ארבע בחוץ הוצאה דב"ה ודעני וקרי להו בחוץ משום דגמר מלאכה נעשה בחוץ[3], ורש"י ז"ל[4] לא פירש כן:
כיצד העני וכו' פשט העני את ידו לפנים. לפי פירושא קמא[5] פריש במאי דסליק מיני', ולפירושא בתרא פריש במאי דפתח בי'[6] ולא קפיד תנא בהכי כדאיתא בריש פ"ק דנדרים[7]. ורבי יהונתן ז"ל[8] פי' דהא דקא פריש ברישא הכנסה אע"ג דמיקריא תולדה ולא רמיזא משום דחביבא לי' אקדמה[9]. והא דקא חשיב הוצאה דב"ה ודעני בתרתי וכן הכנסה הרבה פירושים נאמרו בדבר, והעיקר לפי שהן משתנות זו מזו שזה מוציא מרשותו וזה מכניס לרשותו[10]. וי"מ[11] דמש"ה קא חשיב ואזיל כל אנפי דאית בה משום דהיא מלאכה גרועה ולא דמיא לשאר מלאכות דשבת והיא מלאכה של חידוש שהמוציא מרשות לרשות כל דהו חייב ואלו פנה כל היום מזוית לזוית פטור, וכולהו משתמעי מחד קרא, דאע"ג דכתיב ויכלא העם מהביא דילפינן מיני' הוצאה וכתיב נמי אל יצא איש ממקומו ודרשינן אל יוציא התם בעירובין[12] איכא למימר דדריש אל יצא לעיקר תחומין דהן דאורייתא וקרא דויכלא העם להוצאה דריש העברה העברה מיום הכפורים כדאי' בפ' הזורק[13] ולא דרשינן אל יוציא, ואפי' מאן דדריש התם אל יוציא דלית לי' תחומין דאורייתא מוקי לה לקרא דויכלא העם בחול כפשטי' ולא דריש העברה העברה[14] וכיון דילפינן הוצאה מקרא ולא ילפינן משאר מלאכות דמשכן משום דהיא מלאכה גרועה ליכא למימר דקרא ללאו יצאת כדאמרינן גבי הבערה שהרי ללמד עלי' אצטריך קרא ומהדר לה קרא לכלל שאר מלאכות דהוו במשכן להעניש עלי'[15]. ואיכא למידק[16] אמתני' מ"ט דתנא דפריש הוצאה והדר פסיק מינה ולא פריש שאר אבות והו"ל לפרושי כולהו מלאכות. וי"ל דתנא פריש ברישא מילי דבערב שבת דהיינו לא יצא החייט במחטו[17], ובדין הוא דליפתח תנא בהאי ברישא אלא משום דהוצאה מלתא דחידוש היא אשמעינן מעיקרא חיובא דידה והדר מזהר עלה אפי' מבע"י בע"ש דהיינו לא יצא החייט במחטו[18] והדר במה מדליקין[19] והדר במה טומנין[20][21], ובאידך נמי דמזהר פשיטן ולא צריכן לפרושי, ותנא[22] לא ישב אדם לפני הספר דסמכן ענין לו דההיא נמי גזירה שמא ימשך היא[23], וכן כתב הרא"ה ז"ל פשט בעל הבית את ידו לחוץ וכו' והשתא בבא דרישא פריש הכנסה ברישא ובבא דסיפא פריש הוצאה ברישא וטעמא דמלתא דלעולם נקט לה בכי האי גונא שלא תהא שם ביאה ריקנית הרא"ה ז"ל:
גמ' תנן התם ידיעות וכו' ומאי שנא התם דקתני שתים שהן ארבע ותו לא. פי' עיקר קושיין מההיא דהתם דמאי שנא דתני התם בגונא אחריתי דלא תני לה הכא, וא"ת משום דלא מצי למיתני התם פטורי משום דדומיא דמראות נגעים קתני דכולהו לחיובא וי"ל דא"כ דיציאות שבת לא דמיא למראות נגעים לא ליתני לה התם כלל[24]:
- ↑ כעי"ז עי' מאירי ד"ה וקצת מפרשים, בשם יש שפירשו דבפנים קאי על החפץ העמוד בפנים וכו', ועיי"ש דאלו דקדוקי עניות.
- ↑ וכ"פ רש"י בשבועות (ה.) והובא בהערה להלן.
- ↑ וע"ע מאירי ד"ה וקצת מפרשים, בשם יש שפי', דבפנים היינו אותן העומדין בחוץ ופושטין ידו לפנים, ובחוץ היינו העומדים בפנים ומוציאין.
- ↑ עי' ברש"י ד"ה שתים וד"ה ושתים דבפנים היינו בעה"ב העומד בפנים, והוצאה היינו עני העומד בחוץ. והו' ברמב"ן ד"ה יציאות, וכ"פ המאירי סוד"ה ומאחר, וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם. וע"ע תורא"ש שבועות ה. ד"ה יציאות, לדקדק מלישנא דמתני' כפירש"י דבפנים היינו בעה"ב, וכ"כ במלא הרועים בתוד"ה שתים, וע"ע פנ"י ד"ה יציאות. ובשבועות ה. ד"ה ד', פירש"י דבפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות, ועי' תוד"ה שתים משכ"ב. והתוס' בשבועות ה. ד"ה שתים, בשם הריב"א, ובגליון על התוס' בד"ה פשט, וכ"ה הרמב"ן ד"ה יציאות בשם אחרים, וכ"ה בתורא"ש ד"ה שתים בפי' הב', כתבו דשתים שהן ד' בפנים היינו הוצאות והכנסות של בעה"ב, דהיינו שהשתים הם הוצאה שבעה"ב חייב עליה, והוצאה שבעה"ב פטור עליה, ושהן ד', היינו הכנסה שבעה"ב פטור עליה והכנסה שבעה"ב פטור עליה, ושתים שהן ד' בחוץ היינו הוצאות והכנסות של עני וכנ"ל. ועייש"ע בתוס' בשבועות, לבאר באופ"א דבפנים היינו הוצאות והכנסות שחייבין עליהן קרבן בפנים כלו' בעזרה.
- ↑ הובא בדיבור הקודם.
- ↑ וכמו"כ לפי' התוס' בשבועות דבפנים היינו הוצאות והכנסות שחייב עליהן קרבן בפנים. ובעיקר הענין עי' מלאכת שלמה מ"א דהתנא הקדים לפרש דיני עני משום דבא לחדש כד' הגמ' בע"ב דההכנסה קרויה הוצאה, ושנדקדק זה מדמפרש הכנסה בעני לאלתר. ועי' זרע יעקב בתוד"ה שתים, לדחותו. וע"ע חידושי הלכות למהר"י הלוי ד"ה פשט.
- ↑ דף ג. וכ"ה משם, הרמב"ן ד"ה יציאות, והר"ן על הרי"ף ד"ה פשט.
- ↑ וכ"ה בר"י מלוניל ד"ה כיצד פשט, [הובא בקובץ שיטות קמאי].
- ↑ ובמאירי ד"ה כיצד, פי' דהקדים הוצאה משום דהעני נמהר ונחפז לפשוט ידו. וע"ע תוס' לק' נ"א: רפ"ה, ומלאכ"ש מ"א. ועי' צל"ח ד"ה כיצד. ועי' גהש"ס נדרים ב: וכן עי' קרבן תודה בתוד"ה שתים, ובהון עשיר מ"א ד"ה כיצד, וע"ע זרע יעקב בתוד"ה שתים, ועי' חידושי הלכות [הלוי] ד"ה פשט.
- ↑ והיינו דלדרך זו אין ב' שני מקראות להוצאה דעני ועשיר, וכ"ה הרמב"ן ד"ה ירושלמי, כדרך זו, וכ"ה התורא"ש ד"ה פשט, וכ"ה הרשב"א ד"ה ור"ת ור"ן ד"ה שתים, בשם ר"ת, ויעו"ש דכ"מ בירו' פ"א ה"א, אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שנים, ומשמע דהכי פירושה אחד הם דהוצאת שניהם ממקרא אחד נפקן ואפילו הכי מנו אותן במתניתין בשנים לפי שהן הוצאות משתנות. וכ"מ ברש"י ריש שבועות דעני ועשיר מחד קרא, וכ"מ קצת מרש"י במתני' שהביא חד קרא, ולדרך זו הטעם שמנאם התנא בתרתי, ביארו הרמב"ן שם, והרשב"א ד"ה ור"ת ור"ן ד"ה שתים, בשם ר"ת, משום דהוצאת עני היא חשובה שמושך לעצמו שזהו הדרך ולא דמי להוצאת בעה"ב שמרחיק החפץ ממנו, ולכך מנאום בשתים, וכמש"כ רבינו, ויעו"ש שהבי' הוכחה לסברא זו מירושלמי הנ"ל, ועיי"ש ברמב"ן דזהו הטעם הנכון, [אך עיי"ש ברשב"א לדחות ההוכחה מהירו' שם], ועי' ראש יוסף ד"ה והא דפלגינהו, [לבאר דהוצאה דעני חשובה שמוציא לצורכו, משא"כ בעה"ב, (וכעין משאצ"ג), וע"ע פנ"י בתוס', דבעני שהוא לצורכו הוי מלאכת מחשבת]. וע"ע דברות משה סי' א' ענף ד' מש"כ לבאר. ובריטב"א בשבועות ב. ד"ה יציאות, כ' איפכא, דהוי ס"ד דלא חייב הכתוב בחידוש הוצאה זו אלא כעין עשיר, שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים לרשות שאין עומדים בו, ואין לך בו אלא מקום חידושו.
- ↑ כ"ה בתוד"ה פשט ובתורא"ש ד"ה פשט, אך יעו"ש שהוסיפו דהתנא מנאם בתרתי, כיון דקרא נמי פלגינהו בתרתי קראי ואיצטריך תרי קראי בהוצאה, מהך טעמא דהוצאה מלאכה גרועה היא, והו"ד בש"ר בסוגיין. והתוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות, תי' עוד באופ"א, דס"ד דרק ביוצא עם הפירות לרה"ר חשיב דרך הוצאה, משא"כ כשגופו ברה"י וידו ברה"ר או להיפך, ולק' ג: מבו' דידו אינה לא כרה"י ולא כרה"ר, ולהכי הוצרך למנות ב', דמאופן חד ל"ה ידעי' שחייב גם באופן השני, ועי' שלמי תודה שבועות ב. בתוד"ה יציאות, שביאר ד' דס"ד דאין לך בו אלא חידושו. וע"ע מרומי שדה שבועות שם ע"מ שהביאו מלק' ג: דצ"ב, ושמא כוונתם ליישב באופ"א, דהתנא נקט עשיר ועני לאשמעי' די"ז דידו של אדם אינה לא כרה"י וכו', ועייש"ע. אמנם עי' פנ"י בתוס', ותפארת בחורים שבועות שם, דכוונתם להביא עוד טעם אמאי הוצאה חידוש הוא. וע"ע בישוב קו' זו אמאי מני תרתי, בבית מנוחה לק' ג. ד"ה בעי.
- ↑ דף י"ז ע"ב.
- ↑ לקמן צ"ו ע"ב.
- ↑ אמנם הרמב"ן והרשב"א שם כ' בשם התוס', דאע"ג דמשני בעירובין שם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, לאו למימרא דלא נדרש מיניה כלל אל יוציא, אלא לומר דעיקר קרא כי אתא לתחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא, אבל לעולם דרשינן מיניה נמי אל יוציא, ותדע לך דהא לרבנן דלית להו עירובי תחומין דאורייתא אל יצא למאי אתא. וכ"כ התוס' בעירובין שם, ד"ה לאו, דמ"מ ילפי' מינה גם להוצאה, וכ"מ בתורא"ש שם, וברמב"ם שגגות פי"ד ה"ב.
- ↑ ועייש"ע ברמב"ן ורשב"א, שכ' דל"א דהוצאה ללאו יצאתה, וא"כ אזהרה שמענו וכרת וסקילה מנין, כיון שהיתה במשכן ומצינו שהתורה הקפידה ע"ז בלאו, הרי"ז בכלל שאר מלאכות שהיו במשכן, אך עיי"ש ברמב"ן דאין הדברים מחוורין כל צרכן, וע"ע תורא"ש שם בד"ה וי"מ. ועי' חלקת בנימין ד"ה אבל הרמב"ן, לבאר דהטעם שהוצאה לא דמיא להבערה, שהבערה מלאכה גמורה היא והיתה בכלל שאר מלאכות וא"כ למה יצאתה, משא"כ הוצאה דמלאכה גרועה היא, ויעו"ש דכסברא זו כ' המיוחס לר"ן ד"ה כיצד, [ויעו"ש לבאר מש"כ הרמב"ן דאין הדברים מחוורין כל צרכן]. ועי' נחלת יעקב [ליסא] בתוד"ה פשט.
דאין הדברים מחוורין כל צרכן]. ועי' נחלת יעקב [ליסא] בתוד"ה פשט. ובעיקר מקו"ד הוצאה, אי נלמדת מ"אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא" או מ"אל יצא", או משניהם, או דקרא ד"אל יעשו" וגו', הוי גילוי מילתא דהוצאה הוי מלאכה, וממילא נכלל ב"אל יעשו", הנה י"א דנלמד מ"אל יעשו" וגו', וכ"מ ברד"ה שהן, ועיי"ש מה שצויין בזה. וי"א דנלמד מ"אל יצא", וי"א דנלמד משניהם, וכ"מ בתוס' ד"ה פשט, ועי' לעיל משנת"ב. וי"א דהקרא הוי רק גילוי מילתא דנקראת מלאכה, וכ"מ בר"ח לק' צ"ז: והו' בתוס' לק' צ"ו: ד"ה וממאי, ויעו"ש דכן דריש בירושלמי פ"א ה"א. מאירי ד"ה והמשנה. וכ"ה הרשב"א שם ד"ה הוצאה בשם רה"ג. וע"ע ר"י מלוניל ד"ה שתים. וע"ע תורא"ש ד"ה פשט. וע"ע לח"מ שבת פי"ב ה"ח. וע"ע שיעורי הגרי"מ עמ' ז' ד"ה כל זה, [מה שביאר בזה, ועיי"ש בעמ' ח' ד"ה וכן נראה, מש"כ דכהר"ח מבו' ברמב"ם שבת פי"ב ה"ח, וע"ש במ"מ]. - ↑ וכה"ק בתוד"ה יציאות הא', בשם הריב"א, וכ"ה בש"ר בסוגיין.
- ↑ לקמן י"א ע"א.
- ↑ אמנם הרמב"ן ד"ה וראיתי, ור"ן ד"ה יציאות כ' דהוצרך לשנות בתחילה שההוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דהוצאה הוא דגזרי' ערב שבת עם חשכה.
- ↑ לקמן כ' ע"ב.
- ↑ לקמן מ"ז ע"ב.
- ↑ וכ"ה התוס' שם בשם ר"ת בתי' א'. וכ"כ הרמב"ן ד"ה וראיתי, ור"ן ד"ה יציאות, ועייש"ע משכ"ב.
- ↑ לקמן ט' ע"ב.
- ↑ וכ"ה ברמב"ן ור"ן שם.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן בע"ב ד"ה הא, וריטב"א שבועות ה. ד"ה תנן, וע"ע תוס' שבועות שם ד"ה מאי, שתי' דכיון שלגבי שבת יש ד' שהן לחיוב, חשיב דדומה לנגעים שכל הד' לחיוב, וכ"כ בוהיה ברכה ד"ה מאי, עוד כ' התוס' בשם הר"ר באופ"א דבשביל לדמותם לנגעים, אין לו להניח מלפרש דיני שבת, ובפנ"י בע"ב ד"ה ומ"ש, כ' די"ל דהגמ' בהוו"א סברה דבמתני' נמי לא שנו פטורים שהרי יש עוד הרבה פטורים, וכוונת המשנה להוצאה גמורה שהאדם יוצא עם הכלי, והן ד' של עני ועשיר, או אופנים נוספים של ד' לחיוב, ועיי"ש עוד מו"מ וישוב וביאור בזה ולפי"ז. ובשפ"א בע"ב ד"ה והא דומיא, תי' דהמקשן סבר דודאי ב' שהן ד' הן לחיוב וכנגעים, ורק דמק' דלא הי"ל להשמיט שאר איסורי שבת, והי"ל לשנות ב' שהן ד' שהן ח'. ובס' בית מנוחה בע"ב ד"ה ומאי, כ' עוד לפרש דהקשה אמאי תני בשבועות שהן ד' בסתם, והי' אפשר לפרש דב' היינו הוצאת עני ובעה"ב, וד' היינו הכנסת עני ובעה"ב, אבל הכא מבו' דב' היינו הוצאת והכנסת עני מה"ת, וב' מדבריהם וכפירש"י, [בע"א ד"ה ושתיים], עוד כ' באופן נוסף די"ל דהקשה ממ"נ אי נפרש כהגמ' בשבועות דד' היינו הכנסה, יקשה הלש' 'יציאות', ואי כרש"י הכא, א"כ ל"ה כולהו לחיוב וא"כ לא דמי לנגעים, והתרצן לא הבין דזהו קושייתו, וע"ז חזר והקשה מהלש' יציאות. וע"ע חלקת בנימין ד"ה מאי באורך.
אמנם בתוס' בע"ב ד"ה התם, ותורא"ש שם ד"ה מאי, כ' דלא פריך דליתני התם כדתני הכא דא"כ הוה ליה לשנויי דומיא דמראות נגעים קתני דכולהו לחיובא, וע"ע שבת של מי בביאור דבריהם ועייש"ע [דמשום דסותר להכא, מחק המהרש"ל ד' התוס' הכא, ועי' להלן בשם מהר"ם טעם אחר].
וע"ע מצא חן בתוס' שם, דצ"ב דלפי"ז הוי שפת יתר, ועיי"ש ישוב בזה. ובגור אריה כ' ליישב באופ"א דהוצרכה הגמ' לבאר אמאי שנה שם בכלל יציאות השבת כיון שלא מצי לפרש גם הפטורים ואי"ז דומה לנגעים, וע"ז משני דלאו עיקר שבת ומשו"ה שפיר יש לו לקצר. וע"ע מצא חן שם בביאור הטעם דבשבועות הוצרך לקצר מתני' דיציאות השבת ולשנותה שם.
והנה הצל"ח ד"ה שתים, שהק' דא"כ מה מסיים בגמ' הקו' "ותו לא", ומש' דק' על מה שקיצר בשבועות, וכה"ק חכמת מנוח בתוס', ויעו"ש דצ"ל דה"ק דאמאי התם נקט הני "ותו לא" והכא שנו טפי, וכעי"ז בצל"ח שם, ועייש"ע בחכמת מנוח ליישב. עוד העיר בוהיה ברכה ד"ה מאי דדוחק הוא בלש' מ"ש הכא וכו' ומ"ש התם, דמש' אמאי התם ל"ש כדהכא. ובמהר"ם בתוס' שם הק' דכי מפני דבשבועות ל"ש כל האופנים ומשום דהוכרחו לשנות בדומה לנגעים, לא נשנה הכא כל האופנים, הרי עכ"פ מוכרח לאשמעי' במקום אחד דינים אלו שפטור אבל אסור, ועיי"ש דמשום קו' זו מחק המהרש"ל ד' התוס' אלו, ועי' לעיל בשם שבת של מי בטעם המהרש"ל. ובעיקר קו' המהר"ם, כה"ק בקיקיון דיונה בתוס' שם, ובשבת של מי, שם בבא"ד וגם, ובפנ"י בתוס' שם, ועיי"ש בפנ"י שתי' דאפ"ה מק' דל"ה לשנותם בלש' ב' שהן ד', כיון דלא מצינו לש' זה רק בשבועות, והתם הכל לחיוב כבנגעים, וע"ז מת' דסוף סוף הכא עיקר שבת. וכ"כ בחידושי הלכות בתוס', ובחיי אברהם בתוס', ועייש"ע. וכעי"ז בראש משביר, וקיקיון דיונה.
ובעיקר מש"כ התוס' שם דבשבועות תני רק לחיוב, עי' תו"ח שבועות ה. ד"ה חיובי, שהק' דא"כ הכא בהוו"א דסבר דהכנסות לאו בכלל יציאות, א"כ הו"ל להק' אמתני' דשבועות מהם הב' שהן ד', דהא ביציאות ליכא רק ב' יציאות, ותי' דזהו בכלל קו' הגמ' הכא, דאי לאו המשנה הכא דהמבו' עיקר דין שבת, י"ל דבשבועות נמי שנה חיובים ופטורים, ואי משום דל"ד לגעים, לא הי"ל להניח מלפרשם.