רמב"ן/שבת/ב/א
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שולי הגליון
עמוד הבא >
מתני' יציאת השבת שתים שהן ארבע בפנים. פרש"י[1] ז"ל בפנים לאותו העומד בפנים ושתים הוצאה והכנסה דבעל הבית לחיוב שהן ארבע הוצאתו והכנסתו לפטור וכן בחוץ[2] שתים שהן ארבע הוצאה והכנסה דעני לחיוב ולפטור[3] והא דפתח לסדורי דעני לחיוב בסדורי דרישא הוא מהיכא דסליק.
וי"מ[4] בפנים היינו לחפץ שהוא נכנס בפנים והיינו הכנסה ולפי שאין חיוב המלאכה אלא בהכנסה והיא היא דאתיא לידי חטאת קרי להכנסה מלאכה דבפנים ושתים הכנסה דבעל הבית והכנסה דעני לחיוב שהן ארבע בשתי הכנסות של פטור ובחוץ שתי הוצאות לחיוב שהן ארבע שתי הוצאות של פטור ופי' הכנסה בתחלה מהיכא דפתח בי' וליכא קפידא במלתא כדמפורש בריש מס' נדרים[5] דזמנין מפרש מהיכא דסליק מיניה וזמנין מהיכא דפתח ביה ולא קפיד. והא דתני הכנסה והוצאה דעני בחדא ולא נקיט אורחא דרישא כיון דפתח במילי דעני מסיים להו[6].
ואחרים[7] פירשו שתים בפנים היינו הוצאה דבע"ה לחיוב והוצאה לפטור שהן ארבע הכנסה לחיוב והכנסה לפטור. ושתים שהן ד' בחוץ נמי היינו הכנסה דעני לחיוב והכנסתו לפטור שהן ד' הוצאתו לחיוב והוצאתו לפטור ואין הפי' הזה נכון לפי שאין הפטור כדאי להוליד תולדות ואין ראוי לקרותו אב ודאמרינן בגמ'[8] וכ"ת מהן לחיוב ומהן לפטור לאו אאבות קאי אלא ה"ק וכ"ת התם לא קתני אלא אבות והיינו הוצאות שתים לחיוב ותולדותיהן הוצאות שתים לפטור.
ואיכא דקשי' לי'[9] היכי מנו רבנן הוצאות בשתים הא שם הוצאה חד הוא כדמקשינן בגמ' בפ' ידיעות הטומאה[10] והא שם טומאה אחת היא ואע"ג דאסיקנא התם דתרתי נינהו משום טומאה דקדש וטומאה דמקדש אבל שם הוצאה ודאי אחת הוא.
ובתוס' רבותינו הצרפתים[11] ז"ל אמרו לכך מנו אותם חכמים בשתים משום דפלגינהו רחמנא נמי בשתים דמתרי קראי נפקא לן חד מפ' הזורק[12] מדכתיב ויכלא העם מהביא נמנעו להוציא מביתם למחנה לויה שהוא רה"ר והיינו הוצאה דבעה"ב והוצאה דעני נפקא לן במס' ערובין בפ"ק[13] מדכתיב אל יצא איש ממקומו[14] והוינן בה וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לומר שזה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד והוצאה בכלל הוא וקרינן בה אל יוציא ואע"ג דהתם מסקינן אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא קרינן התם ה"ק ועיקר קרא לתחומין הוא אבל הוצאה לא נפקא מכללי'[15] וכ"ש לרבנן דאמרי תחומין דרבנן ואל יוציא בלחוד הוא[16] וא"ת קראי גופייהו ל"ל צריכי סד"א הוצאה חידוש הוא שברה"י מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרה"ר כגרוגרות חייב[17] משא"כ בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות אלא איסורן מחמת עצמן והואיל וחידוש הוא אין לך בה אלא חדושה בלבד והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו לפיכך פירש הכתוב לשתיהן ומיהו הואיל ומלאכה אחת היא לא נמנין[18] בכלל אבות מלאכות בשתים[19] והביאו ראי' לדבר מדלא גמרינן לה ממשכן והא ודאי הוצאה היתה במשכן ולא למדוה משם כמו שלמדו לל"ח מלאכות הנשארות ואמרי' נמי בפ' הזורק[20] ממאי דבשבת קאי דלמא בחול ומשום דשלימה לי' מלאכה ומסקנא גמר העברה העברה מיה"כ אלמא ליכא למיגמרה ממשכן אלא צריכה היתה התורה לפורטה לעצמה[21] ואי קשי' לך[22] א"כ לימא ללאו יצאתה ואזהרה שמענו עונש מנין יש להשיב לך כיון שהיתה במשכן ואשכחן דקפיד עלה רחמנא בלאו ואזהר עלה רחמנא הדרא לכלל שאר כל המלאכות שהיו במשכן[23], ואין דברים הללו מחוורין כל צרכן[24].
וי"א[25] דלא צריכי תרי קראי להוצאה דעני ודבעה"ב שאלו כן הוה מנינן להו באבות מלאכות בתרתי ונמצאו ארבעים אלא משום דאי כ' רחמנא חד ה"א ללאו יצאתה ואין בה מיתת ב"ד לכך שנה עליו הכתוב להביאה לכלל שאר מלאכות ודקא קשיא לך למה מנו אותן חכמים שתים לאו קושי' היא דלא דמי למאי דאקשינן בפ' ידיעות הטומאה[26] שם טומאה אחת הוא והתם בין נגע בקודש בין שנכנס במקדש בהעלמת טומאה ובידיעתה אין אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא הלכך לעולם העלמה אחת היא לגמרי אבל הכא הואיל ושתי הוצאות הם בשני ענינים תרתי חשיבי וכ"ש שיש להתחייב על הוצאות בעה"ב והכנסת עני שדרך האדם למשוך לעצמו והיא המלאכה החשובה אצלם וזה הטעם נכון בתי' הקושיא[27].
אבל נראה דל"צ תרי קראי להוצאה ופלוגתא דתנאי היא ומאן דסבר תחומין דאורייתא מפיק לה מויכלא ואל יצא איש ממקומו לתחומין בלבד הוא דאתא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן ומאן דסבר תחומין לאו דאורייתא מפיק לה מאל יצא קרינן בי' אל יוציא ויכלא לא משמע לי' דלא גמר העברה העברה מיה"כ אלא בחול קאי ומשום דשלימה מלאכה א"נ לכ"ע מויכלא ואל יצא אל יוציא ליכא דדריש הכי אלא ר' יונתן בלחוד וקשי' לי' התם ודחיי' רב אשי לגמרי לכ"ע ולמ"ד תחומין לאו דאורייתא לאזהרת יוצאי המן אתאי[28] והא ע"כ למ"ד תחומין דאורייתא ולא דריש אל יצא אל יוציא צריך אתה לומר ששתי הוצאות מויכלא ופי' שהזכרנו בזה למעלה פי' משובש ודחוק הוא דכיון דמקרא ומסורת אל יצא לתחומין אתא אל יוציא מנ"ל ועוד דא"כ לא נפיק מלאו שניתן לאזהרת ב"ד לעולם[29]:
ירושלמי[30] א"ר יוסי עני ועשיר א' הם ומנו אותם חכמים שתים[31] וכו' פי' מפני שמשונה הוצאת זה מזה מפני שהעני מביא לרה"ר שהוא עומד ודרך הוצאה בכך ובע"ה מוציא מרה"י שהוא בו לרשות שאינו עומד שם[32]. ראיתי לבעלי הקונדריסין[33] שפי' למה פתח תנא דמכילתין בהוצאה[34] משום דבעי למינקט סדרא מע"ש כדקתני[35] לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה והדר מייתי סדורא דיומא במה מדליקין[36] שהוא סמוך לכשתחשך והדר במה טומנין[37] והדר תני כללא דיומא גופי' לפיכך שנה תחלה איסור הוצאות כדי שיהא ראוי לגזור עליהן סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא[38] אע"ג דקתני[39] אין שורין את הדיו ואין נותנין דיו[40] וכו' ומתני' לא מקדים אבות דידהו מ"מ התחיל סדורו בהוצאה לומר הוצאה מלאכה היא וגזרו עלי' סמוך לחשיכה וכן גזרו בדיו ואונין וכולה מתני' ולהכי תנא הכא[41] לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה מפני שסמכו ענין לו לאל יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה[42]:
גמ' הא דתנן שבועות שתים ידיעות הטומאה שתים וכו'. אפרשנה במקומה בס"ד.
- ↑ ד"ה שתים.
- ↑ עי' ברד"ה ושתים.
- ↑ וכ"פ המאירי ד"ה אמר המאירי. וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם. וכ"ה הרשב"א ד"ה יציאות, וכ"פ הר"י מלוניל ד"ה שתים, וד"ה ושתים, ובמרדכי השלם, וכ"מ ברז"ה. וע"ע תורא"ש שבועות ה. ד"ה יציאות, לדקדק מלישנא דמתני' כפירש"י דבפנים היינו בעה"ב, וכ"כ במלא הרועים בתוד"ה שתים, וע"ע פנ"י ד"ה יציאות. אמנם עי' להלן מה שהו' בשם רש"י בשבועות.
- ↑ כ"כ פירש"י בשבועות ה. ד"ה ד', דבפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות, ועי' תוד"ה שתים משכ"ב. ועייש"ע בתוס' בשבועות, לבאר באופ"א דבפנים היינו הוצאות והכנסות שחייבין עליהן קרבן בפנים כלו' בעזרה. ובמיוחס לר"ן ד"ה יציאות, בשם י"מ כ', דבפנים היינו הוצאות, ובחוץ היינו הכנסות, ומשום דהוצאה שתחילתה בפנים קורא לה בפנים, ועייש"ע ביאור נוסף.
וע"ע קיקיון דיונה בתוד"ה שתים, בביאור הטעם שפירש"י בשבועות באופ"א מהכא, דהתם הוא להוו"א שם דב' שהן ד' היינו הוצאות לחוד [ולא פירש שהם בין בפנים ובין בחוץ], וב' היינו דאיכא ב' אופני יציאות של פטור של ושל בעה"ב, ושהן ד' היינו עוד ב' חיובים לעני ובעה"ב, ועייש"ע ביאור בזה, וע"ע פנ"י בתוס' שם, מה שביאר עד"ז דהתם פירש"י כן רק להוו"א דהתם, וכ"כ בחלקת בנימין בתוס' שם. וע"ע בחת"ס ביאור נוסף דרש"י שם מודה לפירושו הכא, והתם פי' כן, משום כיון דביתר הדינים שהובאו שם [ידיעות הטומאה ונגעים] שיש בהן ב' שהן ד' הם שווים, משא"כ לפירש"י הכא שאינן שוות, דאחת מפורשת בתורה, ואחת לא. וע"ע ישוב בזה בבן אורי בתוס' שם. ובעיקר פירש"י בשבועות שם, עי' בתוס' שם, שהק' מהגמ' בע"ב דאין מוכיח דהתנא קורא להכנסה הוצאה, מדשנה בעצם המשנה דבפנים זה הכנסה. וע"ע מהרש"ל ומהרש"א בתוס' שם, ד"ה וריב"א. וע"ע בחי' מהרא"ל בע"ב ד"ה אמר, להק' עוד לפירש"י מדמק' בע"ב דתרתי סרי הויין, ובשלמא אי בפנים ובחוץ קאי אעשיר ועני, שפיר מק' דליתני פטורייהו וחיובייהו, אבל אי בפנים ובחוץ היינו הכנסות והוצאות, צ"ע מאי מקשה, וע"ע בדבריו כאן בתוד"ה שתים, וכה"ק בדברי נב"א בע"ב ד"ה הא. - ↑ דף ג.
- ↑ אמנם הרשב"א ד"ה יציאות, דחה פי' זה, משום דלא הו"ל ערב הכנסות והוצאות יחד.
- ↑ כ"פ התוס' בשבועות ה. ד"ה שתים, בשם הריב"א, ובגליון על התוס' בד"ה פשט, וכ"ה בתורא"ש ד"ה שתים בפי' הב', ועיי"ש בתוס' שהק' לפי' זה דאי"ז כסדר המשנה ועיי"ש מה שתי', עוד יעו"ש שהביאו דבירושלמי שבועות פ"א ה"א מסתפק אי פי' המשנה היינו כרש"י או כהריב"א, אמנם עי' קרבן העדה שם ד"ה יציאות, דלכאו' ספק הירושלמי הוא אי הפי' הוא כרש"י או כהפי' הנוסף בתוס', וכ"ה בפנ"י בתוד"ה שתים, ויפה עינים ד"ה יציאות, ובאגודות אזוב שם, ועי' מגן דוד בתוס' ומגדנות נתן שבועות שם ד"ה ושו"ר, וכן במראה הפנים שם. ועייש"ע היטב מה שביאר בפני משה.
- ↑ בע"ב.
- ↑ כה"ק בתוד"ה פשט, ובשבועות ב. ד"ה יציאות, והרשב"א ד"ה יציאות, ותורא"ש ד"ה פשט, ור"ן ד"ה שתים.
- ↑ דף י"ד:
- ↑ עיי"ש בתוד"ה פשט ובתורא"ש שם. ובשבועות ב. ד"ה יציאות, תי' עוד באופ"א, דס"ד דרק ביוצא עם הפירות לרה"ר חשיב דרך הוצאה, משא"כ כשגופו ברה"י וידו ברה"ר או להיפך, ולק' ג: מבו' דידו אינה לא כרה"י ולא כרה"ר, ולהכי הוצרך למנות ב', דמאופן חד ל"ה ידעי' שחייב גם באופן השני, ועי' שלמי תודה שבועות ב. בתוד"ה יציאות, שביאר ד' דס"ד דאין לך בו אלא חידושו. וע"ע מרומי שדה שבועות שם ע"מ שהביאו מלק' ג: דצ"ב, ושמא כוונתם ליישב באופ"א, דהתנא נקט עשיר ועני לאשמעי' די"ז דידו של אדם אינה לא כרה"י וכו', ועייש"ע. אמנם עי' פנ"י בתוס', ותפארת בחורים שבועות שם, דכוונתם להביא עוד טעם אמאי הוצאה חידוש הוא. וע"ע בישוב קו' זו אמאי מני תרתי, בבית מנוחה לק' ג. ד"ה בעי. וע"ע קול הרמ"ז מ"א בתויו"ט ד"ה ושתים, שיישב עפי"ד הרע"ב שם, דנקט עשיר ועני לאשמעי' דלא נתינה שבת לידחות אצל צדקה, ועי' שושנים לדוד שם, להק' דאכתי סגי לשנות חיוב בעה"ב לבדו. ועי' יד דוד מהדו"ק ג. בתוד"ה בבא, בא"ד וי"ל, ליישב, ועייש"ע דהתוס' לא תי' כן, דאזלי לשיטתייהו לק' ג. ד"ה בבא, דהכא מיירי בעני נכרי. ועי' חי' מהרי"ח על המשניות שם.
- ↑ לק' צ"ו:
- ↑ דף י"ז:
- ↑ וכן עי' פנ"י בתוס' שנקט נמי דויכלא העם קאי אבעה"ב, ואל יצא בעני. וע"ע ריטב"א שבועות ב. ד"ה ויש מרבותינו, דהוצאת בעה"ב מויכלא. וע"ע ברד"ה שתים, [דמש' דהוצאת בעה"ב מויכלא, ועי' מה שצויין שם], אמנם עי' תורא"ש ד"ה פשט, שכ' איפכא, דמ"ויכלא" ילפי' לעני, ד"מהביא" מש' שמביא החפץ אצלו למקום שהוא עומד, ומ"אל יצא" ילפי' לבעה"ב וכדמש' שלא יוציא ממקום הוא עומד בבית לחוץ, וע"ע בדבריו שבועות ב. ד"ה יציאות. ובחי' הר"מ קזיס ד"ה ובדבר, כ' דתרווייהו קאי על הוצאת בעה"ב, וכיון שהוא מיותר ילפי' לעני, ועיי"ש שהק' דלמא חד קרא, ליוצא עם החפץ, והשני לאופן שמוציא החפץ אך הוא עצמו נשאר ברה"י, ועיי"ש מה שיישב בזה. ובעיקר הענין, עי' תורא"ש שבועות ב. דמוציא חפץ עם גופו, היינו עיקר הוצאה, וכעי"ז בסוגיין דמוציא חפץ הוי בכלל "אל יצא" דדרשי' "אל יוציא". אמנם עי' תוס' שבועות ב. ד"ה יציאות, נוסח"א דס"ד דרק ביוצא עם החפץ הוי דרך הוצאה.
- ↑ וכ"כ התוס' בעירובין שם, ד"ה לאו, וכ"מ בתורא"ש שם, וברמב"ם שגגות פי"ד ה"ב, אמנם עי' להלן בד' רבינו באופ"א.
- ↑ וכ"כ בתוד"ה פשט, ובעירובין שם, ובפסחים ריש פ"ה:, וכ"ה בתורא"ש שם, אך יעו"ש באופ"א מהתוס'. וכ"ד הרשב"א כהתוס' דאיכא ב' קראי להוצאה.
- ↑ וכ"כ רבינו בשבועות ב. וברשב"א ד"ה ואיכא, ובתורא"ש ד"ה יציאות, וכן יעו"ש בשם ר"ת, ובריטב"א שבועות ב. ד"ה יציאות. אמנם בתוד"ה פשט, כ' בנוסח"א: דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י. וכ"ה בתוס' בפסחים פ"ה: בשם ר"י. וכ"ה התורא"ש בשבועות ב. בשם ר"ת. וע"ע חת"ס ד"ה כיצד. ובתורא"ש בשבועות שם ד"ה יציאות, כ' בנוסח"א, דמ"ל הוציא מן החדר לבית או מעביר ד"א תוך הבית, אם הוציא מרה"י לרה"ר או מעביר ד"א ברה"ר. ובאו"ז ח"ב סי' פ"ב כ' בשם ר"ת באופ"א, דבשאר מלאכות נעשה שינוי בחפץ משא"כ בהוצאה, ויעו"ש כן בשם ר"ת. ועי' חי' ר"מ קזיס ד"ה ובדבר, [לבאר דגם בצידת צבי הוי אמרי' דכיון שמתחילה היה ברשות עצמו ועכשיו ביד אדם חשיב כשינוי בגופו, וע"ע צפנת פענח במבוא לספר דברים, לחלק בין הוצאה לשאר מלאכות, דבשאר מלאכות התוצאה קיימת אף לאחר הסתלקות הפועל וכן בצד ומעמר, משא"כ בהוצאה]. וכעי"ז מש' בפיהמ"ש., וע"ע בס' שלום יהודה, [פלצינסקי] סי' א' בענין הוצאה מלאכה גרועה, לבאר עוד דבשאר מלאכות אין האדם עצמו חלק מהמלאכה אלא רק העושה, כגון בזריעה, משא"כ בהוצאה. וע"ע ביאור בטעם דהוצאה גרועה היא, בס' הר צבי בתוד"ה פשט. וע"ע בעה"מ לק' מ"ט: (כ"ג: מדפה"ר) הלש' "דלא עביד ולא מידי", וע"ע חי' הר"מ קזיס שם.
והנה ידוע לדקדק מד' רבינו הכא דענין מלאכת הוצאה שהיא "מלאכת משא". וכצ"ל לש"ר שכתבו כוותיה. אמנם עי' בדברות משה סי' א' ענף ב' ד"ה ונראה בטעם, שכ' לבאר דהתוס' ס"ל דהמלאכה היא נשיאת משא, והחידוש הוא דבלא מרשות לרשות אי"ז נחשב משא, ומשו"ה מזוית לזוית ברה"י ל"ה הוכחה [והוי כמו מבשל בחמה שהיא מלאכה גמורה], וש"ר ס"ל דהמלאכה היא ההוצאה, והחידוש הוא מה שיצא מרשות לרשות. [וע"ע ס' שביבי אור מלאכת הוצאה אות ג']. וע"ע ירמיה י"ז כ"א "ואל תשאו משא ביום השבת", ושם כ"ב, "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", והו' בהוריות ד. ועי' ביצה י"ב. דדרשי' מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא, וע"ע קראי בנחמיה י"ג, ט"ו י"ט. ובעיקר הענין, ע"ע תורא"ש שבועות ב. דמוציא חפץ עם גופו, היינו עיקר הוצאה, [ולכאו' היינו משא], אמנם יעוי' בתורא"ש בסוגיין שכ' כעי"ז דמוציא חפץ הוי בכלל "אל יצא" דדרשי' "אל יוציא". וע"ע חי' הר"מ קזיס סוד"ה ובדבר.
ובעיקר הגדר במלאכת הוצאה, עוד מצינו כמה דרכים, דהנה עי' לש' הרשב"א לק' ג. ד"ה פטורי, "שהנחות קא חשיב וכו' והיא עיקר המלאכה", ויש שדקדקו מלש' זה דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה. ובאמת ע"ע אפיקי ים ח"ב סי' ד' ענף ח', מה שדן אי הנחה מעיקר מלאכת ההוצאה או רק תנאי בה, והביא דברי המאירי לק' ג: ד"ה יש לדון, דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה. ועי' דברי ברוך סי' א' אות ב', דר"ל כעי"ז בד' התוס' לק' ג. ד"ה שניהם. וע"ע בד' המאירי בסוכה מ"ג. ובר"פ הזורק, בדין מעביר ד"א ברה"ר ע"י עקירה מרה"י זו והנחה ברה"י זו. ובעיקר נידו"ז, עייש"ע באפ"י לדקדק מתוס' לק' צ"ג. ד"ה חד, דשם מלאכת הוצאה נקרא גם בלא הנחה, אך דחה זה מתוס' לק' ג. ד"ה שניהם, ועייש"ע מה שהוכיח בזה. ועי' תוצאות חיים ז' ד', שעמד בחקירה זו, וע"ע בדבריו בסי' ט' ס"ק י"א י"ב. וע"ע אבנ"ז או"ח סי' רמ"ה. ועי' רש"י לק' ג. ד"ה ידו, מה דמשמ' שטעם עקירה והנחה, משום דבלא"ה אין דרך הוצאה, ומה שצויין שם. וע"ע מקור הלכה סי' כ"ב. וע"ע קה"י ח"ה סי' ט"ו מה שר"ל בד' הגמ' לק' ד: דבעי' לחלק בין עקירה להנחה, שבעקירה יצטרכו מקום ד', ובהנחה לא, אי היינו משום דס"ל דעיקר מלאכת הוצאה היא בעקירה, והנחה היא רק תנאי. וע"ע בד' הרשב"א לק' ד: ד"ה הא דפרכינן, ובד' רבינו לק' ד. ד"ה והא, וכן בד' הריטב"א ד: ד"ה ודילמא, ובד' המאירי ד. ד"ה הזורק, בפי' הא'.
והנה עי' מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב, דיש בהוצאה ג' חלקים, א' עקירה, ב' הוצאה מרל"ר, ג' הנחה, והחיוב בעשיית שלשתן. ועי' ריטב"א מה"ק ג: וע"ע שיעורי הגר"ח ב"ק ח. ובשו"ת אבנ"ז או"ח סי' רמ"ה, דהחיוב רק על העקירה והנחה.
והנה משמעות התוס' לק' צ"ג. ד"ה חד, דעיקר המלאכה חילוף הרשויות. וכן ריהטת ריב"א לק' ג. בתוד"ה שניהם. וכ"פ רש"י לק' ג., ובפסחים פ"ה: וע"ע דברי ברוך סי' א' אות ב', בד' התוס' לק' צ"ג. ד"ה זה עוקר, דההוצאה מרל"ר היא העיקר, ועקירה והנחה הן מחלקי המלאכה.
וע"ע במשמעות לש' בעה"מ דף א ברי"ף, ד"ה רבא, "כיון שתחילת המלאכה הוא העקירה ועיקר חיובא", ומשמע דעיקר המלאכה היא העקירה.
עוד עי' בכתבי הגר"ח סי' קי"א ומגנזי הגר"ח סי' מ' ד"ה והנראה, שנקט דג' חלקים גורמים החיוב, עקירה, הוצאה, הנחה, ויש דין קלב"מ בכל אחד מהם, וההוצאה היא חילוף הרשויות, וההילוך עד סוף הרשות, הוי הכשר בעלמא לצרף הפעולות, ועייש"ע מו"מ וביאור בזה. ועי' לעיל כן בשם מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב. והו' ד' הגר"ח באבהא"ז פ"ג מגניבה, ועי' אבנ"ז סי' רמ"ה, לדון בדין קלב"מ, דשמא דוקא בעקירה והנחה, או"ד משעת עקירה עד אחר הוצאה, וטעמי' שכל ההילוך נצרך עד שיוציא, אבל אחר שהוציא יתחייב בהנחה מיד. וע"ע מו"מ בד' הגר"ח, חזון יחזקאל ו' א' משכ"ב, ועי' קה"י כתובות סי' ל"ב, אבי עזרי רביעאה הל' שבת, וע"ע בקמא שבת פ"א הי"ט משכ"ב.
וע"ע אבנ"ז שם, צד רביעי, בגדר הוצאה, שעיקר המלאכה היא עקירה והנחה, [לאפוקי הוצאה]. - ↑ לק' ע"ג.
- ↑ וכ"כ הרשב"א ד"ה וכי תימא, דהוו אב מלאכה א', וכצ"ל לש"ר דסברי דילפי' הוצאה מחד קרא. אולם התורא"ש בשם הר"י מפריש פליג, וס"ל דכיון דאיכא תרי קראי הוו תרווייהו אבות ונ"מ שחייב ב' בהעלם א'.
- ↑ לק' צ"ו:
- ↑ אמנם עי' פנ"י שהק' דהא סוף סוף אין לחלק בין עני לעשיר, וכעי"ז בתורא"ש ד"ה פשט, בשם ר"י מפריש, [דאמאי לא סגי בחד קרא, ואידך הוצאה תהא תולדה דהך הוצאה]. וכן עי' בתוצאו"ח סי' ו' ה'. וכן עי' חי' מהרי"ח על המשניות מ"א. [ויל"ע אי לפימ"כ רבינו דהוצאה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, מיושב קו' זו], עו' הק' הפנ"י דא"כ הי"ל לשנות עוד כמה מיני הוצאות דלא ילפי' חד מחבריה, ועוד דוכי גרע מהכנסה דילפי' מסברא דמ"ל אפוקי מ"ל עיולי לק' צ"ו:
ועיי"ש בפנ"י בישוב הקו' ובביאור החילוק בין הוצאת עני להוצאת עשיר, שביאר בד' התוס' דשאני הוצאת עני מהוצאת עשיר, דהוצאה והכנסה של עני הוי לצורך עצמו והוי כלוקטי המן דילפי' מ"אל יצא", משא"כ דבעה"ב שהיא לצורך העני ואי"ז מלאכת מחשבת, ומשו"ה בעי' למילפיה מקרא ד"ויכלא העם מהביא", וכן להיפך דהוצאה דבעה"ב חשובה דנגמרת במה שנותן ליד העני, משא"כ הוצאה דעני שהיא ע"מ לחזור לביתו, וכן הכנסה דעני שמכניס ע"מ שיתן בעה"ב ואח"ז יוציאנו, ועייש"ע מו"מ בזה. וכ"מ בחת"ס ד"ה כיצד. וע"ע ראש יוסף, דהוצאת בעה"ב לצורך העני, ואילו הוצאת עני לצורך עצמו. וע"ע חי' הר"מ קזיס סוד"ה ובדבר. עוד מצינו דרכים נוספות בביאור החילוק בין הוצאת עני להוצאת עשיר, דעי' שנו"א מ"א ד"ה פשט בעח, לבאר דעני שעקר ברה"ר אי"ז מלאכה כלל, רק כשנכנס לאויר רה"י וע"ז חייב, אבל כשמניח ברה"י אי"ז בזה חידוש דהוי הנחה גמורה, ואילו החידוש בבעה"ב שאם לקח מרה"ר מיד כשמגיע לידו חשיב עקירה שהיד נגררת אחר הגוף, וכשמכניס לרה"י נחשב הנחה דהנחת גופו כהנחת חפץ, וזהו החידוש בבעה"ב שזה מיד נחשב הנחה, וכ"ה בחי' הגר"א ד"ה תוס' הקשו. ובחי' מהרא"ל בתוס' כ' לחלק באופ"א, דעיקר הוצאה זהו מרשות לרשות, וכשהוציא בעה"ב ונתנו לעני הוי הוצאה גמורה דבעקירה היה ברה"י וכשנתן ליד עני נשתנה לרה"ר, משא"כ הוצאת עני דמיד כשנוטל מידו של בעה"ב כבר יצא מרשות בעה"ב ורק דאינו חייב דאכתי ידו ברה"י, וכמו"כ י"ל איפכא בהכנסת עני דהוי הכנסה גמורה משא"כ הכנסת בעה"ב. וע"ע תוצאות חיים סי' ו' אות ה', מש"כ כעי"ז בהמשך ד' התוס', ועי' תוס' לק' ג. ד"ה מאי [דכשהוא וידו ברשות א' יש תורת רשות על החפץ, אך בידו פשוטה לרשות אחרת, אז אין תורת רשות על החפץ, דידו גרירא בתר גופו], וכן עי' תוס' לק' צ"ג. ד"ה חד [דמלבד עקירה והנחה יש חיוב בעת השתנות החפץ מרשות לרשות שהתורה הקפידה על הוצאה והכנסה, וע"ע שבת צ"א. לענין צמקה לאחר עקירה, ובראשונים שם]. ובלקוטי מהרא"י [נדפס בסוף ס' ברכת רא"ש עמ"ס נזיר] בתוס', בי' באופ"א, דס"ד דלבעה"ב אסור להוציא מרשותו לרה"ר דהוי רשות אחרים, משא"כ עני שמוציא מרשות שאינה שלו לרשות שאינה שלו, וכמו"כ הוי ס"ד דרק הוצאה דעני אסור דמוציא מרשות שאינה שלו לרה"ר שיש לו חלק בו, משא"כ בעה"ב דגם רה"י שלו וגם ברה"ר יש לו חלק, וע"ע הון עשיר מ"א ד"ה כיצד, ובקול אריה [חריף] בתוס'. וע"ע בס' שלום יהודה (פלצינסקי), לבאר באופן נוסף דבשאר מלאכות אין האדם עצמו חלק מהמלאכה אלא רק העושה, כגון בזריעה, משא"כ בהוצאה, ולהכי שאני צורת הוצאת האדם, ובעי' ב' קראי. ובאמת ליעקב כ' לבאר, דבעי' ב' קראי, דמחד גיסא כשהחפץ ברה"ר שיכול לשמש לרבים ונמצא שנתעלה עי"ז, ומאידך י"ל דברה"י הוא קרוב יותר לתשמיש האדם, ועייש"ע עוד ביאור בזה. ובחי' מהרי"ח על המשניות מ"א, כ' עוד לבאר, דאי תני עשיר הוו"א הואיל ואי"צ לזה, משא"כ עני דאין לו מה יאכל, ועיי"ש דאי תני עני הוו"א משום דעביד מצוה, וכמ"ש התויו"ט. - ↑ וכה"ק הרשב"א ד"ה יציאות, והר"ן בע"ב סוד"ה אבות. וע"ע תורא"ש שם בד"ה וי"מ.
- ↑ וכ"ת הרשב"א ור"ן שם. ועי' חלקת בנימין ד"ה אבל הרמב"ן, שכ' לב' הטעם שהוצאה לא דמיא להבערה, שהבערה מלאכה גמורה היא והיתה בכלל שאר מלאכות וא"כ למה יצאתה, משא"כ הוצאה דמלאכה גרועה היא, ויעו"ש דכסברא זו כ' המיוחס לר"ן ד"ה כיצד, ויעו"ש לבאר מש"כ רבינו דאין הדברים מחוורין כל צרכן. ועי' נחלת יעקב [ליסא] בתוד"ה פשט.
- ↑ וע"ע מיוחס לר"ן ד"ה כיצד.
- ↑ וכ"כ הרשב"א ד"ה ור"ת, בשמו. וכ"ה התורא"ש שם בשם י"מ, ויעו"ש דמ"אל יעשו עוד מלאכה" ל"ה ילפי', דהוי ס"ד דאי"ז מלאכה ממש לאוסרה, וע"ע תוס' לק' צ"ו: ד"ה וממאי, מש"כ ר"ח, ומש"ה מירושלמי פ"א ה"א, וע"ע מאירי ד"ה והמשנה. ובעיק"ד רבינו ע"ע שיעורי הגרי"מ עמ' ט' ד"ה והנה הרמב"ן. וע"ע גליוני הש"ס לק' ו: ד"ה אינו, מש"כ עפי"ד הרמב"ן לבאר המקור דאיסי מחייב מיתה בהוצאה.
- ↑ שבועות י"ד:
- ↑ וכ"ה הרשב"א ד"ה ור"ת והר"ן ד"ה שתים, בשם ר"ת. ועי' ראש יוסף ד"ה והא דפלגינהו, [לבאר דהוצאה דעני חשובה שמוציא לצורכו, משא"כ בעה"ב, (וכעין משאצ"ג), וע"ע פנ"י בתוס', דבעני שהוא לצורכו הוי מלאכת מחשבת]. וע"ע דברות משה סי' א' ענף ד' מש"כ לבאר. ובריטב"א בשבועות ב. ד"ה יציאות, כ' איפכא, דהוי ס"ד דלא חייב הכתוב בחידוש הוצאה זו אלא כעין עשיר, שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים לרשות שאין עומדים בו, ואין לך בו אלא מקום חידושו.
- ↑ והו' תי' בד' הרשב"א ד"ה ור"ת.
- ↑ ועי' חלקת בנימין ד"ה עוד, מה שהאריך בדברי רבינו. וכן ע"ע קר"א ד"ה התוס', באורך.
ובעיקר הענין אי להוצאה ילפי' מב' קראי או מחד קרא, עי' עוד ברש"י ד"ה שתיים ומה שצויין שם, וכן עי' תורא"ש בסוגיין ובשבועות שם. ועי' רשב"א בשם ר"ת דליכא אלא חד קרא, וכ"ה הר"ן ד"ה שתים. וע"ע מרומי שדה לדקדק כן מתוס' לק' ד. ד"ה והא בעי עקירה, וכן מד' התוס' בריש שבועות. אולם ד' התוס' הכא דילפי' מב' קראי, וכ"כ התוס' בעירובין שם, ובפסחים ריש פ"ה:, וכ"ה בתורא"ש שם, אך יעו"ש באופ"א מהתוס'. וכ"ד הרשב"א כהתוס' דאיכא ב' קראי להוצאה, אמנם רבנו מסיק הכא דתלי' בפלוגתא דתנאי אי תחומין דאו' או דרבנן, וע"ע מסוהש"ס הוריות ד. דבפלוגתא זו תלי' גם גיר' הגמ' שם.
ובראשונים דנו בדעת הרמב"ם בנידו"ז, דעי' רשב"א שם, בד' הר"מ דליכא ב' קראי להוצאה, וכן בהל' שבת פי"ב ה"ח הביא רק קרא ד"ויכלא", ויש שר"ל דאזיל לשיטתו שם פכ"ז ה"א דתחומין דאו', וילפי' מ"אל יצא", וכ"כ בדברי ירמיהו שבת פי"ב ה"ח ד"ה והנה סוגיא, ובדברות משה סי' כ' הע' ל"ב, [וצ"ע דבהל' שגגות פי"ד ה"ב לגבי ב"ד שטעו מייתי שם קרא דאל יצא לענין איסור הוצאה, ועיי"ש בקנין תורה שמעתתא ר"פ ואתחנן אות א', שתי' דאפשר דגם הלימוד מהקרא הוא בכלל הטעות, עוד יל"ע לד' הרמב"ם אי ס"ל תרי דיני הוצאה דעני ובע"ה, ועי' בדבריו בהל' שבת פי"ג ה"ב, דמש' דלא ס"ל תרי דיני הוצאה, ועי' משנת השבת שם בזה, ובעיקר מה שהביא מקור להוצאה מ"אל יצא" י"ל דמקו"ד מהוריות ד. דלפנינו אי' שם: 'לא תוציאו משא מבתיכם', אמנם התוס' בעירובין י"ז: ד"ה לאו, הביא גיר' דיליף התם "מאל יצא", וכ"ה הר"ח הוריות שם ד"ה ת"ש, וכ' דגיר' זו משובשת, אמנם י"ל בד' הר"מ דסמך על גיר' זו]. וע"ע מו"מ בשי' הרמב"ם שלא הביא מקרא ד"אל יצא" לענין הוצאה, בחמדת ישראל ח"א קונטרס נר מצוה אות ל"ט, ובכלי חמדה מועדי השנה ח"א עניני יוה"כ סי' ע"ט.
ובעיקר הענין אי הני תרי הוצאות הוו ב' אבות מלאכות, ונ"מ להתחייב ב' בהעלם א', דבד' רבינו מבו' דהוי אב מלאכה א', וכ"כ הרשב"א ד"ה וכי תימא, [וכצ"ל לש"ר דסברי דילפי' הוצאה מחד קרא], ויעו"ש ג"כ מה שהביא מהירושלמי דעני ועשיר א' הם, וכ"מ ברש"י ריש שבועות דעני ועשיר מחד קרא, וכ"מ קצת מרש"י במתני' שהביא חד קרא. אולם התורא"ש בשם הר"י מפריש, פליג, וס"ל דהוו ב' אבות מלאכות וחייב ב'. וע"ע רמב"ם שבת פי"ב ה"ח, [שכ' דין הוצאה מרל"ר, ובהלכה אח"ז פירט מרה"י לרה"ר ולהיפך, ומש' דהוא שם א' של הוצאה מרל"ר, ויל"ע בזה].
ובעיקר הענין אי מ"ויעבירו" ילפי' לעיקר הוצאה, או רק ילפי' דהוצאה חשיב אב מלאכה, עייש"ע ברמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ח, [מהתם ילפי' דחשיב אב מלאכה, והו' כגי' רה"ג ור"ח שהו' ברא"ש בריש פ' הזורק ובמ"מ שם, וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם, ובפי' קדמון ממצרים. וע"ע רשב"א מש"כ בדעת הרמב"ם. אולם בתוד"ה פשט, מבו' דילפי' לעיקר הוצאה מהתם.
וסיכום השיטות במקו"ד הוצאה, אי נלמדת מ"אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא" או מ"אל יצא", או משניהם, או דקרא ד"אל יעשו" וגו', הוי גילוי מילתא דהוצאה הוי מלאכה, וממילא נכלל ב"אל יעשו", די"א דנלמד מ"אל יעשו" וגו', וכ"מ ברד"ה שהן, ועיי"ש מה שצויין בזה. וי"א דנלמד מ"אל יצא", ועי' חי' שבה"ל עמ"ס שבת. וי"א דנלמד משניהם, וכ"מ בתוס' הכא, ועי' לעיל משנת"ב. וי"א דהקרא הוי רק גילוי מילתא דנקראת מלאכה, וכ"מ בר"ח לק' צ"ז: והו' בתוס' לק' צ"ו: ד"ה וממאי, ויעו"ש דכן דריש בירושלמי פ"א ה"א, וכ"כ המאירי ד"ה והמשנה, וכ"ה הרשב"א שם ד"ה הוצאה בשם רה"ג. - ↑ פ"א ה"א, ובשבועות פ"א ה"א.
- ↑ וכ"מ ברש"י ריש שבועות דעני ועשיר מחד קרא, וכ"מ קצת מרש"י במתני' שהביא חד קרא, וע"ע משנ"ת בהע' לעיל.
- ↑ וכ"כ הרשב"א ד"ה ור"ת, ויעו"ש שהבי' מהירו' הנ"ל ראיה דאין שני מקראות להוצאה דעני ועשיר.
- ↑ כה"ק בתוד"ה יציאות הא', בשם הריב"א, וכ"ה בש"ר בסוגיין.
- ↑ ועיי"ש בתוס' בביאור הקו' דהו"ל למיתי הוצאה בפרק כלל גדול דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר א' וקתני הוצאה לבסוף וכיון שכן הוה ליה למיתני דיני הוצאות בתר כלל גדול, ובתורא"ש ד"ה יציאות, הק' דבפרק המצניע ובפרק הזורק היה ראוי לשנותה.
- ↑ לק' י"א.
- ↑ לק' דף כ:
- ↑ לק' מ"ז:
- ↑ וכ"ה התוס' שם בשם ר"ת בתי' א', וכ"כ הר"ן ד"ה יציאות, וכעי"ז במיוחס לר"ן בסוד"ה כיצד, אך יעו"ש שהוסיף דבדין דליפתח תנא בלא יצא החייט ברישא אלא משום דהוצאה מלתא דחידוש היא אשמעינן מעיקרא חיובא דידה והדר מזהר עלה אפי' מבע"י בע"ש דהיינו לא יצא החייט במחטו, אך בד' רבינו והר"ן מבו' דנקט קודם הוצאה, כיון דלא יצא החייט הוא משום לתא דהוצאה.
- ↑ לק' י"ז:
- ↑ ובר"ן ד"ה יציאות, הוסיף ההיא דלא יקרא לאור הנר, ובתוס' הק' אמאי לא שנה מלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המבעיר משום במה טומנין, ועי' מהרש"א בתוס', בבא"ד אע"ג, שהק' אמאי לא נקט האב מלאכה שמחמתה אין שורין דיו, ותי' דלא הקדים לשנות זה, משום דאין שורין אי"ז משום אב מלאכה, אלא משום שביתת כלים וכב"ש דלק' י"ח. ועי' ר"ן על הרי"ף ד"ה ומקשו, הב'. ועי' אשי ישראל בבא"ד אע"ג שהק' ע"ז דודאי אם שריית דיו לא היתה נחשבת אב מלאכה לא היה בה דין שביתת כלים, וכדמש' לק' י"ח. וכה"ק ביד דוד מהדו"ק בבא"ד ואע"ג, ובחי' מהרא"ל בבא"ד ועוד. ועי' בלשון הזהב בבא"ד דתני. ועי' ביד דוד שתי' באופ"א דלהכי לא נקטו התוס' דין שריית דיו, משום דאמרי' שם דב"ה מתירין, והיה מקום לומר שמתירין אף בשבת עצמה, משא"כ בנתינת כלים לכובס, ובאור לישרים בבא"ד אף, תי' דנקט הדין של אין נותנין כלים ובמה טומנין, משום דהוו חומרא גדולה שאסור אף קודם השבת. ובעיקר הענין, ע"ע מרומי שדה בתוס', בביאור הטעם שלא נקט "מכבה" משום לא יפלה כליו ולא יקרא לאור הנר.
- ↑ לק' ט:
- ↑ ובעיקר הקו' ע"ע בתוס' שם בשם הריב"א שיישבו, דפתח בהוצאה משום דחביבא ליה, ועיי"ש שביארו אמאי חביבא ליה, ועוד הבי' בשם ר"ת דדבר ההוה רגיל הש"ס לשנות תחילה וכן מצינו בב"ק. ובמאירי ד"ה אמר המאירי, תי' דנקט הוצאה משום שרוב ענייני שבת תלויין בה, שכוללת הוצאה וזריקה והושטה והעברה ברה"ר, וידיעת הרשויות מהו רה"ר ורה"י וכרמלית ומקום פטור, ודיני טלטול. וע"ע בפיה"מ להרמב"ם מ"א יישוב נוסף, דמלאכה זו נמצאת תדיר ובה יכשלו בנ"א על הרוב, לפי שאינן צריכין בה לכלום. ובחפץ ה' בתוס', תי' דנקט הוצאה, דשאני משאר מלאכות דאף שהיתה במשכן מ"מ נתפרשה בתורה, ונקט התנא המלאכה המבוארת יותר, וכעי"ז בחלקת בנימין ד"ה יציאות, וכ"כ בקרבן תודה ובשפ"א וביאורי הגר"א. ועי' אוצרות דברי יציב ד"ה יציאות, הא', הטעם שהתוס' מיאנו בזה. וגור אריה ד"ה יציאות, תי' דהוא משום דשנה אח"כ לא יצא החייט, ואיסור הוצאה אינו ידוע שהרי אין עירוב והוצאה ליו"ט ביצה י"ב. משא"כ שאר מלאכות, ועייש"ע ליישב דהתחיל בהוצאה משום שע"י יש שביתה בשבת לגמרי, כיון דביו"ט אין איסור הוצאה, ועיי"ש מש"כ הוכחה לזה דהוצאה היא עיקר השביתה. ועי' גליוני הש"ס בתוד"ה פשט. עוד יעוי' מרכבת המשנה קונט' י"ח דבר, פתיחה אות ו', נדפס בסוף טהרה, די"ל עפי"ד פיה"מ להר"מ מ"ד דפתח ביציאות שהם חלק מי"ח דבר שהושוו בהם ב"ש וב"ה. וכ"כ בשבת של מי בתוס', ובחת"ס ד"ה הא, וכן במרומי שדה בתוס', ובמהר"ץ חיות. ועייש"ע בחת"ס די"ל דהתחיל מער"ש שחרית שיצאו ללקוט המן. ובפנ"י ד"ה יציאות, יישב עוד דהוצאה הנלמדת מקרא דאל יצא בפר' בשלח, הוא קודם לאיסור כל המלאכות שמקורם בפר' יתרו, וכ"כ בקול הרמ"ז ריש מ"א, וכעי"ז בשדה יצחק ד"ה יציאות, ועייש"ע בפנ"י מש"כ לדון בביאור הטעם שהריב"א לא תי' כן, אי הוא משום דס"ל דהילפותא מ"אל יצא" הוא רק בכה"ג שמוציא בידו כשהוא עצמו יוצא מרשות לרשות, ועייש"ע מו"מ במה שנצטוו על בשבת במרה, ואם פרט שם משה כל המלאכות. ועי' אמרי נועם ד"ה והא, במה שנצטוו במרה. וע"ע ביאור בטעם שפתח בהוצאה, באשי ישראל ד"ה יציאות, שכ' לבאר דדי"ז הוי הקדמה למס' שבת דאין חייב עד שיהא אחד עושה כל המלאכה, ואשמעי' זה דוקא בהוצאה, משום דעיקר הילפותא לק' ג. צ"ב: מקרא ד"בעשותה" למעוטי העושה מקצתה, מבו' בתוס' לק' צ"ג. ד"ה חד, דאינו אלא בהוצאה עיי"ש. ועי' רש"י פסחים פ"ה: ד"ה דעבד. ובחי' הרי"מ כ' די"ל דפתח בה, לחדש דחייבים עליה סקילה, ולא נימא דקרא ד"אל יצא" ללאו יצאת, וכדאמרי' לגבי הבערה, ועייש"ע מו"מ בזה. ועי' שדה העיר בתוס'. ובמצא חן כ' די"ל דנקט הוצאות, משום דבעוד ב' מסכתות התחיל בשתים שהן ד'. וכעי"ז בתוס' בעירובין ב. ד"ה מבוי. ועי' עוד ישוב בזה, בשבת של מי, ובתפארת יעקב במשניות, וכן במרומי שדה. וע"ע מלאכ"ש בשם אלשיך מש"כ עפ"י סוד.