מפתח/שבת/ב/א

מפתח שבת ב א

ד' רשויות לשבת ודיניהם. פיה"מ להרמב"ם פ"א מ"א.

רה"ר, הוא מקום שידרכו בו כל העם ובלא קירוי ורוחבו ט"ז אמות, ואינו תוך חומה או דלתים. פיה"מ שם. ועי' תוס' לקמן ו: ד"ה כאן.

אי בעי' שיהיו מצויים ברה"ר ס' ריבוא. עי' רש"י עירובין ו. ד"ה ר"ה, ושם נ"ט. ד"ה עיר, רמב"ן שם ד"ה עיר, ריטב"א ו. ד"ה ואיזהו. תוס' לקמן ו: ד"ה כאן, ובעירובין ו. ד"ה כיצד. שו"ע או"ח סימן שמ"ה ס"ז [יעויין שם ב' דעות בזה]. ועי' באר הגולה שם אות ט', ובנו"כ שם. והרמב"ם בפיה"מ ובמשנה תורה השמיט די"ז. ועי' ביאור הלכה סימן שמ"ה ס"ז ד"ה שאין. ועי' לקמן בתוס' מה שצויין בזה. וע"ע משנ"ת לקמן ו. בד"ה רה"ר. וע"ע לקמן ו: בתוד"ה כאן.

רה"י, הוא מקום שאין דורכין בו רבים, וגבוה י' טפחים וארכו ד' טפחים ורחבו ד' טפחים ויותר, [ואין חילוק בין שיהיה עמוד או חפירה, בתנאי שיהיה גובה הכתלים י' טפחים והחלל ביניהם ד' על ד' או יותר]. פיה"מ שם.

"כרמלית", הוא מקום שאין בו לא תנאי רה"ר ולא תנאי רה"י, והוא כ"מ שיש בו ד' על ד', וגובהו ג' טפחים עד ט' טפחים, בין אם הוא עמוד או חפירה וכו', וכן מקומות שיש ג' כתלים, והרוח הרביעית פתוחה לרה"ר חשיבי כרמלית, ובתנאי שיהיה בהם ד' על ד' טפחים. פיה"מ שם.

ביאור לשון כרמלית. עי' רש"י לקמן ג: ד"ה בעי. ועי' תוס' לקמן ו. ד"ה כרמלית, בשם ירושלמי פ"א סוה"א. ועי' פיה"מ שם באופן נוסף. וע"ע משנ"ת להלן ו. ד"ה כרמלית.

עמוד שעומד ברה"ר אם גובהו ט' טפחים בצמצום, הוי רה"ר משום שבנ"א מניחים עליו חפציהם, מו"מ ופלוגתא בזה. פיה"מ שם, ובהל' שבת פי"ד ה"ח. וכ"ד רש"י לקמן ח. ד"ה תשעה. אולם ברא"ש פ"א סט"ו מבו' דמתשעה ועד עשרה חשיב רה"ר, וכ"פ הטור או"ח סימן שמ"ה ס"י, ובשו"ע שם הביא ב' הדעות. וע"ע משנ"ת בזה ברש"י לקמן ח. ד"ה תשעה.

"מקום פטור", היינו מקום גבוה מג' טפחים ואפי' עד לרקיע, ורחבו פחות מד' טפחים ואפי' יהיה ארכו ד' טפחים, [אא"כ גבוה העמוד ט' טפחים בצמצום, שאז חשיב רה"ר, כמבואר לגבי כרמלית וכנ"ל]. פיה"מ שם. וע"ע משנ"ת לקמן ו. ד"ה ומקום פטור.

הטעם שהתחיל רבי במסכת שבת. שו"ת באר עשק סימן א', עיי"ש בד"ה הרמב"ם. ועי' פרי צדיק [לובלין] פר' וישלח אות ח'.

הטעם שנקראת בלש' יחיד 'שבת'. ס' סמיכת חכמים.

יציאות השבת. המקור לאיסור הוצאה, עי' לקמן צ"ו: ועירובין י"ז:

המקור לאיסור הכנסה, עי' לקמן צ"ו:

אי הנחה מעיקר מלאכת ההוצאה או רק תנאי בה, מו"מ ונ"מ בזה, וכן מו"מ לענין עקירה. אפיקי ים ח"ב סימן ד' ע"ח, [ועיי"ש לדקדק מתוס' לקמן צ"ג. ד"ה חד, דשם מלאכת הוצאה נקרא גם בלא הנחה, אך דחה זה מתוס' לקמן ג. ד"ה שניהם, ועי' להלן]. ועי' תוצאות חיים ז' ד', שעמד בחקירה זו, וע"ע בדבריו בסימן ט' ס"ק י"א י"ב. וע"ע אבנ"ז או"ח סימן רמ"ה. ועי' אור החמה לקמן ג. בתוד"ה שניהם. שו"ת שבה"ל ח"ג סימן נ"ט. ועי' רש"י לקמן ג. ד"ה ידו, ומה שצויין שם. וע"ע מקור הלכה סימן כ"ב. וע"ע שו"ת דברי יציב ח"א או"ח סימן קמ"ה. [ועי' חזון איש סימן ס"ב סקי"ט בסוגריים, אבי עזרי שבת פי"ג הט"ו ד"ה והנה].

אי טעם עקירה והנחה, משום דבלא"ה אין דרך הוצאה. תוצאו"ח סימן ז' אות ד'. שו"ת שבה"ל שם. ועי' רש"י לקמן ג. ד"ה ידו. ועי' להלן.

הוכחה מרש"י לקמן ג. ד"ה ידו לא נייח, דעיקר המלאכה הוי בהעברת הרשויות, וחיסרון עקירה והנחה הוי פטור, שנעשית מלאכה שלא כדרכה. תוצאות חיים שם, [ויעויין שם דזהו דלא כהמבו' בתוס' לקמן צ"ג. ד"ה חד, דילפינן מקרא דעקירה והנחה הן מגוף חלקי המלאכה], וע"ע בדבריו בסימן ו' אות ה'. ועי' שבה"ל שם. וע"ע משנ"ת להלן ג. בתוד"ה בעשותה, ובתוד"ה שניהם. וע"ע חי' הגר"ח סימן קי"א, מגנזי הגר"ח סימן מ' ד"ה והנראה, הו' להלן.

מו"מ במש"פ התוס' לקמן ג. ד"ה שניהם, קו' הגמ' אמאי שניהם פטורין והרי נעשתה מלאכה ביניהם, ופי' דא"כ השני יתחייב כיון שגמר המלאכה, [ואף שהראשון עשה ההוצאה]. אפיקי ים שם. ועי' אור החמה שם. ובעיקר ד' התוס' שם, עי' מקור הלכה לבאר באופ"א. וע"ע מה שצויין בתוס' שם.

מו"מ בהא דאמר ר' אמאי בפסחים פ"ה: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, כיון שנאמרה בו הוצאה כשבת. אפיקי ים שם. [ועי' מנחת בצלאל עמ' 2 ד"ה אלא שעיין].

דקדוק בלש' רש"י בפסחים שם ד"ה דעבד, דבשבת צריך עקירה והנחה שעד שיניח לא נגמרה מלאכתו. אפיקי ים שם.

דקדוק מלש' המאירי לקמן ג: ד"ה יש, שכ' דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה. אפיקי ים שם. ובעיקר ד' המאירי, כעי"ז מבו' ברשב"א לקמן ג. ועי' משנ"ת להלן בשיטה זו.

יל"ב פלוגתת רש"י ותוס' לקמן ג. ד"ה פטורי, אי בעקירה בלא הוצאה יש לגזור שמא יגמור המלאכה, עפ"י נידון הנ"ל. תוצאות חיים סימן ז' אות ד' בסוגריים. וע"ע לקמן ג. בתוס' שם, משנת"ב. [ועי' מנחת בצלאל עמ' 5].

יל"ב פלוגתת ר"ת ור"י לקמן ד. בתוד"ה והא, אי דין עקירה ממקום ד' על ד', נלמד מסברא או מקרא, עפ"י נידון הנ"ל. אפיקי ים שם ענף ח'. וע"ע תוס' לקמן ז. ד"ה וטח, ומה שצויין שם.

נ"מ בנידון הנ"ל, לפי"מ דקיי"ל לקמן ק"ח. דיש ידיעה לחצי שיעור, וה"נ נודע לו קודם ההנחה וחזר ושכח והניח אי פטור או לא. אפיקי ים שם.

אי עיקר מלאכת הוצאה הוא בהנחה. אפיקי ים שם, ועי' תוס' לקמן ג. ד"ה שניהם, ומאירי לקמן ג. ד"ה יש, והו' לעיל.

מו"מ בד' הגמ' לקמן ד: דבעי' לחלק בין עקירה להנחה, שבעקירה יצטרכו מקום ד', ובהנחה לא, אי היינו משום דס"ל דעיקר מלאכת הוצאה היא בעקירה [והוצאה], והנחה היא רק תנאי. קה"י ח"ה סימן ט"ו במהדו' הישנה. וע"ע רשב"א לקמן ד: ד"ה הא דפרכינן. רמב"ן ד. ד"ה והא. ריטב"א ד: ד"ה ודילמא. ומאירי ד. ד"ה הזורק, בפי' הא'. וע"ע משנ"ת לקמן ד: בתוד"ה ודילמא, בבא"ד ולפי"מ שפירשתי.

מו"מ להנ"ל מלקמן ק"ב. קה"י שם.

מו"מ בפלוגתת התוס' לקמן ד: ד"ה אלא, והרמב"ן לקמן ה. ד"ה ידו, אי לפי"ז עכצ"ל דהתוס' סברי דעקירה והנחה הם מעצם המלאכה, וכן מו"מ בד' הרמב"ן. מקור הלכה סימן כ"ב.

מו"מ במש"כ התו"י ג. אות ב' בשם הרשב"א, לחלק דהנחת גופו פשיט"ל דכהנחת חפץ, ובעקירה מיבע"ל, אי היינו משום דההנחה היא רק דברך דרך הוצאה משא"כ עקירה. קה"י שם.

מו"מ בהמבו' הרמב"ם שבת פי"ג הט"ו, דצירוף העקירה עם הנחה נקראת מלאכה שלימה, ונ"מ בעקר חבירו וקבל מן הזורק דפטור. עי' אשי ישראל לקמן ה. ד"ה עקר. ועי' משנ"ת שם ברד"ה פטור.

הוכחה מתוס' לקמן ה: ד"ה אגוז, לגבי הניח אגוז בכלי ע"ג מים, דאי"ז הנחה כיון שהכלי מהלכת, ומ"מ מהני כיון שהדרך להניח בו. קה"י שם.

מו"מ אי לצד זה דעיקר המלאכה היא העקירה וההוצאה, וההנחה היא רק משום דבכך דרך הוצאה, במי שיעשה עקירה הוצאה ויאריך בהילוך עד מוצ"ש ואח"כ יעשה הנחה, דיהיה חייב. קה"י שם.

נידון האחרונים הנ"ל אי העקירה וההנחה הם מעיקר המלאכה וכו', הוא בשיטת התוס' וסייעתם, דעיקר המלאכה היא חילוף הרשויות. [ביאו"ס סימן א' עמ' ג']. ובעיקר הענין בגדר עיקר המלאכה, עי' להלן ג' שיטות בזה.

בגדר מלאכת הוצאה

עוד בגדר מלאכת הוצאה, אי גדרה נשיאת משא, וכן אי גדרה עקירה ממקום זה והנחה במקום זה, או חילוף רשויות מרה"י לרה"ר ולהיפך. עי' דברות משה סימן א' ענף ב', בדעת התוס', דגדר הוצאה היינו נשיאת משא. וע"ע ירמיה י"ז כ"א "ואל תשאו משא ביום השבת", ושם כ"ב, "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", והו' בהוריות ד. ועי' ביצה י"ב. דדרשי' מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא, ועי' בה"ג הל' שבת, דהוצאה אסורה בשבת, משום הך קרא. ועי' חי' הרמב"ן, וע"ע קראי בנחמיה י"ג, ט"ו י"ט. ועי' אמת ליעקב [קמנצקי] לקמן ג. ד"ה ועיין, דהוצאה היינו חילוף רשויות. ? [וע"ע ביאו"ס סימן א' עמ' ו' אות ד', לדקדק מהרמב"ן ד"ה ואיכא, דענין הוצאה, היא משום "מלאכת משא", וכ"ה במשנת השבת עמ' ח' ד"ה משמע, פתחי שבת סימן ב' אות ב'. אהל צבי (ליקווד) עמ' שי"ט ד"ה הנה. וע"ע רמב"ן ר"פ כלל גדול. ובאמת עי' דברות משה שם, לתלות נידו"ז בין נוסחאות התוס' והרמב"ן בהגדרת הוצאה שהיא מלאכה גרועה, אך יעויין שם דאדרבה להרמב"ן י"ל דענין הוצאה אינה משום נשיאת משא, ועי' משנ"ת בתוד"ה פשט, בבא"ד דהוצאה מלאכה גרועה היא, וע"ע להלן, וע"ע ס' שביבי אור מלאכת הוצאה אות ג']. וע"ע אבי עזרי שבת פ"א הי"ט. וע"ע תשובות והנהגות כרך ד' סימן פ"ח. וע"ע דברי ברוך סימן א' אות ב'. וע"ע אהל צבי שם, מו"מ בדעת הרמב"ם שבת פי"ג ורש"י לקמן צ"ח. וראב"ד שהו' ברשב"א לקמן ח: אי ס"ל דגדר הוצאה משום נשיאת משא.

עוד ביאור בנוסח זה, דהוצאה ענינה נשיאת משא, וההוצאה מרל"ר, הוא רק גדר ושיעור בחשיבות המלאכה. דברות משה שם.

עוד בגדר מלאכת הוצאה. עי' מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב, [דיש בהוצאה ג' חלקים, א' עקירה, ב' הוצאה מרל"ר, ג' הנחה, והחיוב בעשיית שלשתן]. ועי' ריטב"א מה"ק ג: וע"ע שיעורי הגר"ח ב"ק ח. שו"ת אבנ"ז או"ח סימן רמ"ה, [דהחיוב רק על העקירה והנחה], וכ"כ באבן העוזר לקמן ח: בתוד"ה לימא, עיי"ש היטב. ועי' מקור הלכה סימן כ"ד, [מש"כ לחלק בין זורק למעביר].

עוד בגדר הוצאה, אי מהות המלאכה חילוף וחידוש "רשות החפץ", דרה"י הוי שימוש לעצמו ורה"ר שימוש לעצמו, או שמהותה חידוש "מקום החפץ", דהוי כאילו חידש כח שימושי החפץ במקום זה, וההוצאה היא כעין 'הכשר'. [ביאו"ס סימן א' עמ' ב' בגדר מלאכת הוצאה]. ועי' שיח ערב סימן א' עמ' י"ד, ד"ה ולכאורה. ויל"ע משי' הראשונים (המבוארת להלן) דעיקר הוצאה בהנחה, אי מוכח מנייהו כא' מן הצדדים. ויש שכתבו, לחקור בנוסח"א, אי מלאכת הוצאה היינו התוצאה שנמצא ברשות אחרת, או מה שנעשה "מעשה הוצאה", [ועי' בתוד"ה פשט, משנ"ת]. וע"ע חזון איש סימן ס"ב סקי"ט בסוגריים. וע"ע משנ"ת בתוד"ה פשט, בד"ה מ"ל אפוקי ומ"ל עיולי.

דקדוק לש' המאירי לקמן ג: ד"ה יש לדון, לנידון הנ"ל, וז"ל: "אבל הוצאה שאינה מעיקר מלאכה ולא מעשה עיקר החיוב" וכו'. אבי עזרי שבת פ"א הי"ט, ועי' תוצאו"ח סימן ז' אות א', [ועי' ביאו"ס עמ' ג' שם]. ועי' אפ"י הנ"ל. וע"ע מאירי סוכה מ"ג. ובר"פ הזורק, בדין מעביר ד"א ברה"ר ע"י עקירה מרה"י זו והנחה ברה"י זו. וע"ע משנ"ת לקמן ג: משחשיכה וכו' אתי בהו וכו'.

עוד דקדוק לש' הרשב"א לקמן ג. ד"ה פטורי, "שהנחות קא חשיב וכו' והיא עיקר המלאכה", דקדוק מלש' הריטב"א שם ד"ה פטורי, "ואחרים פי' דפטורי וכו', היינו מי שמוציא או הכניס ידו מרל"ר ובזה תלוי עיקר חטאת. [ביאו"ס שם]. וע"ע לש' בעה"מ דף א ברי"ף, ד"ה רבא, "כיון שתחילת המלאכה הוא העקירה ועיקר חיובא".

[עוד בנידון הנ"ל], משמעות מהראשונים, דעיקר המלאכה חילוף הרשויות. כ"מ בתוס' לקמן צ"ג. ד"ה חד, ועי' אפ"י שם, [וביאו"ס שם]. וכן ריהטת ריב"א לקמן ג. בתוד"ה שניהם. וכ"פ רש"י לקמן ג. ?, ובפסחים פ"ה: וע"ע דברי ברוך סימן א' אות ב', [בד' התוס' לקמן צ"ג. ד"ה זה עוקר, דההוצאה מרל"ר היא העיקר, ועקירה והנחה הן מחלקי המלאכה].

משמעות מהראשונים, דעיקר החיוב בהנחה והכל נגרר אחריה. כ"מ במאירי לקמן ג: וכעי"ז בלש' הרשב"א לקמן ג. עיי"ש. ועי' דברי ברוך סימן א' אות ב', [כעי"ז בד' התוס' לקמן ג. ד"ה שניהם].

מו"מ לשי' זו, מעקר מבעו"י והניח בשבת שפטור וכדלקמן ג:, מו"מ מצד סברת ימים מחלקים. [ביאו"ס סימן א' עמ' ד' ד"ה לפי"ז]. וע"ע יין מישרים. ועי' לעיל בשם קה"י, לדון באופן הפוך שעשה ההנחה במוצ"ש.

משמעות מהראשונים, דעיקר המלאכה היא העקירה. בעה"מ בריש מכילתין. ועי' משנ"ת לעיל בשם הרשב"א וריטב"א. וכן עי' לעיל בשם קה"י ח"ה סימן ט"ו.

יש שנקטו דג' חלקים גורמים החיוב, עקירה, הוצאה, הנחה, ויש דין קלב"מ בכל אחד מהם, וההוצאה היא חילוף הרשויות, וההילוך עד סוף הרשות, הוי הכשר בעלמא לצרף הפעולות, מו"מ וביאור בזה. כתבי הגר"ח סימן קי"א ומגנזי הגר"ח סימן מ' ד"ה והנראה. ועי' לעיל כן בשם מרכה"מ שבת פי"ג ה"ב. והו' ד' הגר"ח באבהא"ז פ"ג מגניבה, ועי' אבנ"ז סימן רמ"ה, [לדון בדין קלב"מ, דשמא דוקא בעקירה והנחה, או"ד משעת עקירה עד אחר הוצאה, וטעמי' שכל ההילוך נצרך עד שיוציא, אבל אחר שהוציא יתחייב בהנחה מיד]. [וע"ע ביאו"ס סימן א' עמ' ה']. וע"ע מו"מ בד' הגר"ח, חזון יחזקאל ו' א' משכ"ב. ועי' קה"י כתובות סימן ל"ב, אבי עזרי רביעאה הל' שבת, וע"ע בקמא שבת פ"א הי"ט משכ"ב. ובעיקר ד' הגר"ח ע"ע משנ"ת בתוד"ה פשט, בבא"ד נמי בעי הזורק וכו'.

מו"מ לשי' זו, אי תלי' בב' הלישנות בכתובות ל"א. אי הטעם משום דעקירה צורך הנחה, או דא"א להנחה בלא עקירה. עי' יין מישרים, ועי' קה"י כתובות סימן ל"ב.

צד רביעי, בגדר הוצאה, שעיקר המלאכה היא עקירה והנחה, [לאפוקי הוצאה]. אבנ"ז סימן רמ"ה, עי' לעיל.

הוכחה דעקירה היא מעצם מלאכת הוצאה, מלקמן ה: דמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך והוציא פטור, משום דאין מלאכת מחשבת בעקירה. אבנ"ז סימן רמ"ד אות ו'.

מו"מ בפלוגתת ר' יודן ור' אבין בירושלמי לגבי מוציא ריח רע אי חייב, אי עיקר הוצאה היא ההוצאה מרה"י וע"כ חייב אף שההנחה אצל"ג, או ההנחה ברה"ר. עי' תלמוד ירושלמי עם פי' אור יעקב [הוצ' פמ"ג] בהשמטות ותיקונים, עמ' ז' בהשמטה לעמ' קצ"ב י'.

מו"מ בד' רבא לקמן ח: שלדעתו צ"ל דבהוצאה מרה"י לרה"ר, גם הדרך שעושה עד שמגיע לרה"ר הוא חלק מהמלאכה. אבן העוזר שם בתוד"ה לימא, ועייש"ע בתוס', משנ"ת בשמו.

מו"מ בזורק, אי עיקר החיוב הוא על מעשה הזריקה, עי' משנ"ת בתוד"ה פשט, בבא"ד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן.

מו"מ בגדר עקירה, מהמבו' בר"ן לקמן ח. דחפץ המונח ברשות הרי החפץ מתבטל אל הרשות, ובעקירה מבטל זה. יין מישרים.

הטעם שפתח בהוצאה, עי' בתוד"ה יציאות הא', ומה שצויין שם.

הטעם שנקט לש' יציאות ולא הוצאות, עי' ברד"ה יציאות, ובתוד"ה יציאות הב'.

העני וכו'

הטעם שנקט עני ובעה"ב. פיה"מ להרמב"ם. ס' הישר לר"ת חידושים סימן קפ"ד. מאירי ד"ה כיצד. רע"ב מ"א ד"ה פשט. חשק שלמה ד"ה פשט. תוספות חדשים מ"א ד"ה וחייבין. ועי' גור אריה ד"ה כיצד. חת"ס ד"ה העני. מגדים חדשים ד"ה פשט, הא'. ועי' תורע"א אות ג'. שו"ת חמד"ש או"ח סימן כ"א. אשי ישראל ד"ה בעל. ערוך לנר סוכה מ"א: ד"ה מפני שהוציאו. מתנה טובה [זאבצקי] ד"ה יציאות. כת"ס או"ח סימן מ"ח. תפארת ירושלים מ"א על גליון רעק"א אות ג'. חי' הגר"א גוטמכר. ועי' תויו"ט. [ועי' משמר"מ ברד"ה שתים].

הטעם שנקט עני ובעה"ב, ולא איש א' עומד ברה"ר וכו', דשנה דרך קצרה, ביאור בזה. פיה"מ שם. ועי' לחם שמים מ"א ד"ה פשט, לבאר דבריו.

ביאור אחר, דנקט כן, משום דבעה"ב עומד בתוך ביתו, ועני בחוץ. ס' הישר לר"ת חידושים סימן קפ"ג, מאירי ד"ה כיצד.

ביאור אחר, דנקט בלש' זה, לאשמעי' דמצוה [צדקה] הבאה בעבירה אסורה וחייבים עליה. רע"ב מ"א ד"ה פשט. תפארת ישראל יכין אות ד'. ועי' חת"ס ד"ה העני, לבאר ד' הרע"ב. ועי' תויו"ט מ"א מה שהקשה על הרע"ב, [ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה ובעה"ב חייב, בשמו]. ועי' מאירי ד"ה וקצת, סברת הרע"ב בשם קצת מפרשים, ועייש"ע מה שהוסיף, וכ"ה בר"י מלוניל. וע"ע תורע"א שהשיג על הרע"ב. וע"ע רש"ש, שפ"א, הגהות לשון הזהב, וצבי תפארת, וחמד"ש או"ח סימן כ"א ג'. ובעיקר הענין, ע"ע תוס' לקמן ג. ? דמתני' מיירי בעני גוי.

ביאור אחר, דנקט הוצאה בעני ובעה"ב, לאשמעי' דאין מצוה במקום עבירה, אף בעבירה מד"ס. מאירי שם, בשם מקצת מפרשים. ועי' מגדים חדשים ד"ה פשט, הא', וגור אריה ד"ה כיצד, לדון בדין צדקה פחות משו"פ, דהא גרוגרת ל"ה שו"פ. ועי' להלן בזה, וכן עי' להלן מה שהו' מהחשק שלמה בשיעור מצות צדקה.

ביאור אחר, דאשמעי' דעיקר הוצאה לחיוב חטאת וסקילה, היינו בהוצאה הצריכה לגופה שהיא הנאה לזה שנעשית עבורו, משא"כ כגון שמוציא מת לרה"ר שפטור אבל אסור. מאירי שם, [כמבואר לקמן צ"ג: לד' ר"ש שפטור בהוצאת מת, יין מישרים].

ביאור אחר, דנקט עני ועשיר, ואשמעי' דחייבים חטאת, ולא קרבן עולה ויורד. חשק שלמה ד"ה פשט.

ביאור אחר, דאשמעי' דשיעור מצות צדקה לעני כשיעור הוצאת שבת, דהיינו כגרוגרת, דקדוק לזה מלש' הרמב"ם בהל' מתנו"ע פ"ז ה"ז. חשק שלמה שם, [ויעויין שם דאינו מוכרח]. ובעיקר הענין ע"ע מגדים חדשים וגור אריה שם, לדון בצדקה פחות משו"פ אי הוי מצוה.

ביאור אחר, דאשמעי' דהנחה לזמן מועט כעני שנותן הכלי לפני בעה"ב רק בכדי שיתן בעה"ב לתוכו, חשיב הנחה, ול"ב הנחה לזמן מרובה כנדבת המשכן. תוס' חדשים מ"א ד"ה וחייבין, [ועיי"ש מה שיישב עפי"ז קו' התוס' ד"ה פשט, אמאי בעי' תרי קראי, עיי"ש מה שצויין בתוס'].

שהן ד' בפנים. התחיל בזה, דעיקר הוצאה היא עקירה מרה"י והנחה ברה"ר. רז"ה, [והו' כפירש"י דבפנים, היינו לבע"ה העומד בפנים, וע"ע משנ"ת ברד"ה שתים].

ובעה"ב חייב וכו'. הטעם דלא נפטר בעה"ב משום טועה בדבר מצוה, ומ"ש מלקמן קל"ז. דלר' יהושע מל תינוק של ער"ש בשבת דפטור, וכן מסוכה מ"א: דהוציא לולב לרה"ר ביו"ט הראשון שחל בשבת דפטור. תויו"ט מ"א. ועי' שערי דעה מהדו"ת סימן י"ז ד"ה אמנם. ועי' רע"א שם. ועי' גור אריה ד"ה כיצד. רש"ש ד"ה פשט. שו"ת חמד"ש או"ח סימן כ"א אות ג'. חשק שלמה. וע"ע שו"ת כת"ס או"ח סימן מ"ה ד"ה עוד. ויברך דוד [טמקין] ד"ה הרע"ב. ערוך לנר סוכה מ"א: ד"ה מפני שהוציאו. ועי' אשי ישראל ד"ה בעל. שפ"א ד"ה כתב. חת"ס ד"ה העני. קהלת יעקב [קרלין] סוף חידושים עמ"ס שבת. אבן שלמה [אויערבך] ד"ה ובעיקר. שפ"א ד"ה כ' הרע"ב.

י"ל דלא ניתנה שבת לידחות אצל מצות צדקה כלל, משא"כ במילה ולולב שניתן לידחות, וכמו שהיו לו ב' תינוקות ומל של שבת בער"ש ושל ער"ש בשבת דמודה ר' יהושע שחייב, וכדלקמן קל"ז. תויו"ט שם. ועי' תורע"א אות ג' [לדחות הראייה מלקמן קל"ז.].

ק' לתי' זה, דהא לולב נמי אינו דוחה שבת ואסור להעבירו ברה"ר, מו"מ בטעם פטור טועה בדבר מצוה. תורע"א אות ג'. חת"ס ד"ה העני. שו"ת חמד"ש או"ח סימן כ"א. אשי ישראל ד"ה בעל. ועי' ערוך לנר סוכה מ"א: ד"ה מפני שהוציאו, [ליישב דצדקה בכה"ג שהעני עומד בחוץ א"א לקיים בשבת כלל שא"א בלא הוצאה ולכן אינו טרוד במצוה זו, משא"כ בלולב ומילה שניתן לו רשות לקיימם, והמצוה מוטלת עליו, וכ"כ במתנה טובה [זאבצקי] ד"ה יציאות, וכ"כ ביין מישרים ד"ה העני]. וע"ע כת"ס או"ח סימן מ"ח. תפארת ירושלים מ"א על גליון רעק"א אות ג'. חי' הר"א גוטמאכר שם. ובעיקר הענין אי טעם פטור טועה בדבר מצווה, היינו משום דטרוד במצוה והוי כעין מתעסק, עי' ערוך לנר סוכה מ"ב. ד"ה היינו שכ"כ, [אלא שהק' אמאי פטור במקום שנהנה]. וכ"כ האו"ש שבת פ"א ה"ח. ויש שכתבו דפטור משום דהיה טרוד במצוה וסבור שברשות בי"ד הוא עושה, וכ"כ רש"י בפסחים ע"ב: ד"ה ברשות, ועי' לחם שמים סוכה פ"ד מ"ב. רע"ב שבת פי"ט מ"ד. ויש שכתבו שטועה בדבר מצוה שפטור מקרבן חטאת למדים מחטאת עבודה זרה ופטורו ממעילה משום דמאחר שלמדנו שפטור מחטאת אמרי' דהוא קרוב הוא לאונס, אחיעזר ח"ג סימן פ"ג אות ב', עיי"ש היטב. ויש שכתבו בעיקר פטור טועה בדבר מצוה שכיון שהוא בהול לקיים מצות עשה דאורייתא, הרי זה כמו אנוס, וכ"כ בס' טעם המלך שופר פ"ב, ועי' קה"י שבת סוס"י ב'.

י"ל באופ"א, דרק במצוות שאינם תלויים בממון אמרי' טועה בדבר מצוה פטור, משא"כ בדברים התלויים בממון שאם העני מוחל ל"א דבשגג פטור, ביאור בזה. גור אריה ד"ה כיצד. ועי' שערי דעה מהדו"ת סימן י"ז ד"ה אמנם, [לבאר דבריו, דבמצוות שבין אדם לחבירו שאין הכוונה משנה כ"כ וכדמצינו בר"ה ד. סלע זו זו לצדקה בשביל שיחיה בני, א"כ אף בנתכוין לשם מצוה אין כוונתו פוטרתו]. וע"ע כלי חמדה כי תצא סימן י"א אות ה' ד"ה ומה שרוצים, [לבאר באופ"א דמצווה שאפשר לו ליפטר הימנה אמרי' הדין דטועה בדבר מצוה, ועי' להלן הכרחו לזה], וכ"כ בגליוני הש"ס ד"ה העני, ועיי"ש מה שהקשה. ועי' שפ"א ד"ה כ' הרע"ב [דד' הגור אריה "דוחק"].

עוד חילוק כעי"ז בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין למקום. ויברך דוד [טמקין] ד"ה הרע"ב.

ק' לביאור הנ"ל, מפסחים ע"ב: לגבי בעל אשתו נדה דפטור משום טועה בדבר מצוות עונה, ואף שבידה למחול עונתה. כלי חמדה כי תצא סימן י"א אות ה' ד"ה ומה שרוצים. מאור יעקב [בידרמן] ליקוטי סוגיות שבועות ד"ה איברא, עמ' ק"ו.

י"ל באופ"א דל"א טועה בדבר מצוה, רק היכא שהמצוה נגמרת רק ע"י עשיית מעשה, כלולב שע"כ צריך ליטלו, משא"כ בצדקה שיכול להניח לעני ליטול, וע"כ אינו טרוד במצוה כלל. שו"ת חמד"ש או"ח סימן כ"א אות ג'. וכעי"ז שו"ת כת"ס או"ח סימן מ"ח ד"ה עוד. ויברך דוד [טיומקין] ד"ה הרע"ב.

י"ל [עפ"י הגמ' פסחים ע"ב: יבמות ל"ד.] דטועה בדבר מצוה פטור רק באופן שזמנו בהול לקיים קודם שיעבור זמנה, מו"מ בישוב זה, וצ"ע לשי' ריו"ח בפסחים שם דפטור גם באופן שאין זמנו בהול. רש"ש ד"ה פשט. חשק שלמה שם. אולם עי' אשי ישראל ד"ה בעל, ושפ"א ד"ה כתב, [שהק' לריו"ח בפסחים שם לגבי בעל אשתו נדה דפטור אף שאין זמנו בהול, וע"ע ערוך לנר סוכה מ"א: ד"ה מפני שהוציאו, דאין זמנו בהול יותר מצדקה דאמרי' בר"ה דעובר בבל תאחר]. ועי' ויברך דוד ד"ה הרע"ב, [להק' דבצדקה נמי בהול הוא, שהעני עומד בפתח].

י"ל דהעני היוצא מביתו בשבת עם כלי בידו קרוב הוא לחילול שבת, והוי כמומר, ואין בעה"ב צריך ליתן לו צדקה, והוי כטועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, [ועי' לקמן קל"ז. ופסחים ע"ב:]. חת"ס ד"ה העני. ועי' שו"ת חמד"ש שם. ועי' יין מישרים.

י"ל דבמילה עיקר המצוה שיהיה נימול וא"כ כיון שנימול נעשתה המצוה, משא"כ בצדקה שהעיקר הנתינה וא"כ לא קיים כלל, מו"מ בזה. שו"ת חמד"ש שם, [אך יעויין שם שהק' לדעת ר"מ בפסחים ע"ב. דאף בלא עשה מצוה פטור].

י"ל דאף שטעה בדבר מצוה מ"מ שם הוצאה עליה ואף שפטרתו תורה מ"מ העקירה מיצטרפת עם ההנחה לחייבו חטאת, מו"מ אי בעקירה בשבת איכא פטור טועה בדבר מצוה, וכן מו"מ אי טועה בדבר מצוה הוי פטור אפי' מאיסור, וכן מו"מ אי הוי ממש היתר או דהוי כעין אונס, עוד מו"מ אי עקירה בשוגג והנחה במזיד חייב סקילה וככרת. שפ"א סוכה שם. ועי' קה"י שבת סימן ב' טעם אחר. וכעי"ז הגר"א וסרמן במאסף אהל תורה עמ' כ"ד אות א', ונדפס בקובץ שיעורים ח"ב סימן י' אות ט"ז, [ליישב קו' הגרע"א סוכה מ"ב. ד"ה ל"ש, עיי"ש], וכן בקה"י סימן ה'. וע"ע שו"ת נפש חיה [ואקס] או"ח סימן ז'. וע"ע הערות חזון איש [נדפס בסוף קובץ ענינים סימן א' אות ט"ז, להק' על הגרא"ו, מרשב"א לקמן ג: ד"ה הא, דמבו' דתחילתו דהיינו עקירה בשוגג ולבסוף מזיד פטור מסקילה וכרת, ועי' משנ"ת להלן ג: בד"ה תפשוט דלא התירו]. ובעיקר הענין, עי' ערוך לנר סוכה מ"ב. דיש בעקירה בשבת פטור טועה בדבר מצוה, ודלא כהשפ"א, וכ"כ בהר המוריה הל' שגוות פ"ב ס"ק כ"ב. נפש חיה או"ח סימן ז'. תוצאות חיים סימן ט' אות ב'. וכ"נ בדרו"ח לרעק"א סוכה שם. וכ"מ מהאחרונים הנ"ל [תויו"ט ועוד] שטרחו ליישב אמאי ליכא הכא משום טועה בדבר מצוה. ועי' סמ"ג עשין מ"ד, [דיש פטור טועה בדבר מצוה לגבי מעביר ד"א ברה"ר], וכ"מ באשכול ה' חנוכה ופורים. ובעיקר הענין אי טועה בדבר מצוה הוי פטור אפי' מאיסור, לכאו' כ"מ בסמ"ג שם, ובאשכול שם, [ועי' שלמי יוסף ח"א סימן א' אות א']. אולם עי' אחיעזר ח"ג סימן פ"ג סק"ג, [לתמוה דדין טועה בדבר מצוה ילפינן מע"ז, ושם הוא רק לפוטרו מקרבן]. וע"ע גליוני הש"ס לירושלמי כרך ד' אות ע"ג, [דטועה בדבר מצוה הוא גם באיסורים דלית בהו חטאת, ויעויין שם להוכיח כן מירושלמי פסחים פ"ו ה"ה, לגבי אכילת נבילה, וע"ע פסחים ע"ב: דקס"ד לפטור טועה ב"מ מקרן וחומש, ועי' שו"ת בית יצחק או"ח סימן כ"ו]. ובעיקר הענין אי טועה בדבר מצוה הוי כהיתר ממש, או דהוי רק כעין אונס, עי' שלמי יוסף ח"א סימן א' אות ב' ? ועי' מה שהו' מהגרא"ו לעיל, דהוי בגדר אנוס. וכ"מ בקה"י סימן ה'. ובעיקר הענין, אי הפוטר בטרדה דמצוה, הוא בעצם החיוב חטאת, או שהוא דין המיקל מחומר עצם מעשה השגגה, עי' סוכה מ"ב. ופסחים ע"ב: שם.

י"ל דהי"ל להכניס העני ומה שעמד ונתן לבחוץ היינו שרוצה שיראוהו אחרים, ואינו בהול למצוה. כת"ס או"ח סוס"י מ"ח עיי"ש היטב.

י"ל דהכא שהעני עומד בחוץ וא"א למצוה להיעשות בלא העבירה, הוי מצוה הבאה בעבירה, משא"כ בלולב שעשה המצוה באמת. שפ"א ד"ה כ' הרע"ב, ועיי"ש לדחות. וע"ע אשי ישראל ד"ה בעה"ב.

י"א דמצות צדקה אינו נוהגת בשבת וכדכתיב "והכינו את אשר יביאו", והכל מוכן מער"ש, ועוד דא"א להוציא משום איסור הוצאה ואינו טרוד כלל. קהלת יעקב [קרלין] סוף חידושים עמ"ס שבת. ועי' מגדים חדשים ד"ה פשט, מה שהקשה ע"ז.

י"א דטועה בדבר בדבר המצוה היינו היכא שע"י הטירדא שכח בהיום שבת, ולא היכ שידע האיסור רק לא ידע שיש חיוב חטאת או כרת, הוכחה לזה. אבן שלמה [אויערבאך] ד"ה ובעיקר. ועי' רש"י סוכה מ"ב. ד"ה מלשכה.

י"א דאה"נ דמתני' ס"ל דטועה בדבר מצוה חייב, וכ"נ ברמב"ם [שבת פי"ג ה"ב] שלא נקט דין המשנה בעשיר ועני. ערוך לנר סוכה מ"א: ד"ה מפני שהוציאו. ועי' פיה"מ להרמב"ם ריש מכילתין, [דנק' עני ועשיר כדי לאחוז דרך קצרה].

עוד בהא דלא הזכיר הר"מ עני ועשיר. שו"ת רבי בצלאל אשכנזי סימן ל"ח [בדפו"א סימן מ"א]. שו"ת חת"ס או"ח סימן קמ"ז ד"ה אמנם, ובחידושיו בע"ב ד"ה וכתב.

אמאי לא נקט אופן ההוצאה הפשוטה, שנוטל חפץ מרה"י לרה"ר, וכן להיפך. צל"ח ד"ה פשט. ר"י מלוניל, הו' במאירי ד"ה וקצת מפרשים. ועי' תוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות.

י"ל דבהוצאה הפשוטה אין חידוש, ורק בהך הוצאה בגופו ברשות אחת וידו ברשות אחרת. תוס' שם. אמנם עיי"ש שהביאו בשם ר"ת דאיכא חידוש בהוצאה הפשוטה כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא.

י"ל דאשמעי' דידו ש"א חשוב כדע"ד, ועוד דאשמעי' דידו ש"א נגררת קצת אחר גופו, ביאור בזה. ר"י מלוניל שם, והו' במאירי שם.

עוד קמ"ל בסיפא שאדם המתחיל בעבירה הוא שנאוי ומאוס להקב"ה יותר מחבירו הגומר. מאירי שם, וע"ע בדבריו לקמן ג. לגבי עקירות קא חשיב מתני'.

כיצד העני עומד בחוץ וכו'. הטעם שהקדים השנים שבחוץ. ר"ן ד"ה שתים, ועל הרי"ף ד"ה פשט, וע"ע מיוחס לר"ן ד"ה כיצד.

פשט העני וכו'. הטעם שהקדים לפרש דיני עני. ר"ן על הרי"ף ד"ה פשט, הא'. מיוחס לר"ן ד"ה יציאות. מלאכ"ש מ"א. ועי' צל"ח ד"ה כיצד. ועי' גהש"ס נדרים ב: קרבן תודה בתוד"ה שתים. הון עשיר מ"א ד"ה כיצד. וע"ע זרע יעקב בתוד"ה שתים. ועי' חידושי הלכות [הלוי] ד"ה פשט.

הטעם שלא נקט בתחילה הוצאה שהיא אב. רמב"ן ד"ה יציאות. ר"ן ?. הר"י מלוניל ד"ה כיצד פשט. מאירי ד"ה כיצד. מיוחס לר"ן ד"ה כיצד בשם רבינו יהונתן. וע"ע תוס' לקמן נ"א: רפ"ה. מלאכ"ש מ"א.

יל"פ דהקדים הוצאה משום דהעני נמהר ונחפז לפשוט ידו. מאירי שם.

יל"פ דהקדים התנא דיני הכנסה משום שחביבים לו. מיוחס לר"ן שם.

פשט בעה"ב וכו' לתוך ידו של עני וכו'. אי מיירי שידו של עני למטה מעשרה טפחים, מו"מ ופלוגתא בזה. רשב"א לקמן ה. ד"ה הא בשם יש מרבותינו, ופליג עלייהו מכמה טעמים, ויעויין שם בשם ירושלמי ה"א ד. כדבריו. ועי' תורי"ד לקמן ק"ב. ד"ה ה"נ. ריטב"א עירובין ל"ג. ד"ה והא, בשם ר"מ בר שניאור. ועי' פני משה על הירושלמי שם ד"ה העני. וע"ע מגיד משנה שבת פ"ג ה"ב, שהביא ב' דעות, והירושלמי. וע"ע תוס' לקמן ה. ד"ה כאן, שנק' דיד העני למטה מי"ט.

עוד מו"מ באיזה אופן מיירי, דאי למעלה מעשרה, הא הוי מקום פטור. ועי' תוס' לקמן ה. ד"ה לא, [דהוי למטה מי']. ועי' תוס' לקמן ק"ב. ד"ה והוציאו, [דא"צ למטה מי']. ועי' רשב"א ה. ד"ה אלא טרסקל, פלוגתא בזה. ועי' קה"י סימן א'.

טעם הסוברים דבידו למעלה מי' חייב, משום דקיי"ל לקמן צ"ו: דהמוציא משוי למעלה מי' חייב שכן משא בני קהת, וכן המעביר ברה"ר למעלה מי' חייב, וה"ה שנותן בידו של עני כאילו נותן ברה"ר. רשב"א שם בשמם. וכ"מ בתורי"ד לקמן ק"ב. ד"ה ה"נ. ועי' ריטב"א עירובין ל"ג. ד"ה והא, בשם הר"מ בר שניאור.

יש שכתוב טעם אחר, דל"ש מקום פטור בדבר שהוא מונח בגופו של אדם, דמה שמונח בגופו למעלה ה"ה כמונח בין רגליו. ריטב"א שם בשם רה"מ בר שניאור.

מו"מ בד' הירושלמי הנ"ל. רשב"א שם. פני משה שם ד"ה העני. ועי' מ"מ שבת פ"ג ה"ב.

הטעם ששונה הוצאות עני ובעה"ב כב' איסורים. כה"ק בתוד"ה פשט, ועיי"ש מה שצויין בזה.

פשט בעה"ב את ידו וכו'. אי מיירי למעלה מעשרה. עי' תורע"א בשם רשב"א דמיירי למעלה מי'. ועי' תוס' לקמן ה. ד"ה כאן, ותוספות הרא"ש שם.

ובעה"ב פטור וכו'. ומ"מ עובר בלפנ"ע. תוס' לקמן ג. ד"ה בבא.

תנן התם שבועות וכו'. ושאני משבת דאינם אבות ותולדות. שו"ת רדב"ז מכת"י ח"ח סימן ר"ז.

שבועות. הטעם דלא תני השבועות. כוס הישועות שבועות ב. וע"ע תו"ח שם [הטעם דלא תני מראות "הנגעים"]. ועי' משנ"ת בע"ב בד"ה מראות.

רד"ה יציאות וכו' הוצאות וכו' דהכנסות נמי קרי וכו'. ביאור בזה. חי' הלכות [הלוי] ברש"י. מהר"ם ברש"י, [ועי' גנזי יוסף אפשטיין ברש"י]. ועי' בתוד"ה יציאות הב', משנ"ת עוד ביאור הטעם שנקט "יציאות" ולא הוצאות.

עוד ביאור בלש' יציאות. תוס' שבועות ה: ד"ה רבא הב'. מאירי ד"ה והמשנה. תפארת ישראל מ"א יכין אות א'. חדש האביב בתוד"ה יציאות הב'. חי' מהר"ם שיק פתיחה אות ד'. חי' המלבי"ם ד"ה יציאות. שו"ת ארץ צבי ח"א סימן ע"ה ד"ה אמנם לענין. חידושי הלכות בע"ב ברד"ה רבא, דברי נב"א ברש"י שם.

י"מ דיציאות היינו רשויות, [דהיינו מוצאות ומבואות, תוס'] ורבא בגמ' [בע"ב ובשבועות ה.] שפי' כן, בא לפרש הטעם שהמשנה נקטה יציאות, ביאור בזה. תוס' שבועות שם. מאירי שם. ועי' תוס' בע"ב ד"ה רשויות. וכעי"ז פי' בגור אריה בע"ב ד"ה רשויות, צויין בתוס' שם. וכ"מ בבעה"מ בע"ב ד"ה רבא, והו' בתוס' שם. וכעי"ז בחידושי הלכות בע"ב שם. ובדברי נב"א שם.

י"מ דהלש' יציאות, משום שאין הוצאה אלא ע"י אדם, שהוא מוציא החפץ, ונקט יציאות כלו' שיוצא ומוציא בידו איזה דבר. מאירי שם.

י"מ דיציאות מש' יציאות של אדם, וקמ"ל דעקירת גופו כעקירת חפץ. תפארת ישראל שם, בשם בנו. חדש האביב שם. חי' מהר"ם שיק שם. חי' מלבי"ם שם. ועי' שו"ת ארץ צבי שם.

רד"ה שתים וכו' לאותן העומדים בפנים וכו'. וכן פי' הרמב"ם בפיה"מ. ומאירי ד"ה ופירוש. תוס' שבועות ה. ד"ה שתים, [ויעויין שם דכ"כ הריב"א, ובביאור ד' הריב"א, עי' מהרש"א ומהרש"ל שם, עוד יעויין שם מה שהכריחו כן, והו' להלן], וכ"פ הר"י מלוניל ד"ה שתים וד"ה ושתים. וכ"פ במרדכי השלם. וכ"מ ברז"ה, הו' בגמ' בד"ה שהן ד' בפנים, ועיי"ש מה שביאר עפי"ז.

י"מ דבפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות. רש"י שבועות ה. ד"ה ד'. וכ"ה בתוד"ה שתים. ובתוספות הרא"ש שבועות ה. ד"ה יציאות.

יש שפירשו כעי"ז, וקרי להכנסות בפנים, משום שנגמרת בפנים. מיוחס לר"ן ד"ה יציאות, בשם י"מ.

דקדוק כפי' הנ"ל, מלש' המשנה. תוספות הרא"ש שם, [יעויין שם לדקדק ממש"כ "העני עומד בחוץ ובעה"ב בפנים"]. מלא הרועים בתוד"ה שתים. ועי' פנ"י כאן.

הטעם שפי' בשבועות באופ"א מהכא. קיקיון דיונה בתוד"ה שתים. חת"ס בתוס' שם. בן אורי בתוס' שם. ועי' להלן משנ"ת בזה.

ילה"ק לפי' זה, מע"ב דאין מוכיח דקורא להכנסה הוצאה, מדשנה בעצם המשנה דבפנים זה הכנסה. תוס' שבועות ה. ד"ה שתים. וע"ע מהרש"ל בתוס' שם, ד"ה וריב"א. ומהרש"א שם.

ילה"ק מדמק' בע"ב דתרתי סרי הויין, ובשלמא אי בפנים ובחוץ קאי אעשיר ועני, שפיר מק' דליתני פטורייהו וחיובייהו, אבל אי בפנים ובחוץ היינו הכנסות והוצאות, צ"ע מאי מקשה. חי' מהרא"ל בע"ב ד"ה אמר, וע"ע בדבריו כאן בתוד"ה שתים. דברי נב"א בע"ב ד"ה הא.

יש שביארו באופ"א, דשתים בהן ד' בפנים, היינו הוצאות והכנסות של בעה"ב, דהיינו שהב' הם הוצאה שבעה"ב חייב, וד' היינו שהוא פטור, ובחוץ, היינו הוצאות והכנסות של עני. תוס' שבועות ה. ד"ה שתים בשם הריב"א. גליון תוס' בתוד"ה פשט. רמב"ן ד"ה יציאות בשם אחרים. תוספות הרא"ש ד"ה שתים בפי' הב'.

דחיית פי' הנ"ל. רמב"ן שם.

בירושלמי שבועות פ"א ה"א מסתפק אי פי' המשנה היינו כפירש"י או כהריב"א. תוס' שם. ועי' קרבן העדה ד"ה יציאות, מה שהעיר. וכן בפנ"י בתוס'. ואגודות אזוב מדברי בתוס'. יפה עינים ברש"י. מגן דוד בתוס'. מגדנות נתן שבועות שם ד"ה ושו"ר. מראה הפנים שם ד"ה שבועות. ועי' פני משה שם. דברי דוד צפ' ג', בתוס'.

ביאור נוסף, דבפנים היינו הוצאות שחייבין עליהן קרבן בפנים בעזרה, ביאור בזה. תוס' שבועות ה. ד"ה שתים.

י"מ דבפנים היינו הוצאות ובחוץ היינו הכנסות, וקרי להוצאה "בפנים" משום שתחילתה נעשית בפנים, וכן להיפך ביאור בזה. מיוחס לר"ן ד"ה יציאות בשם י"מ.

הטעם דבשבועות פירש"י באופ"א, דהתם הוא להוו"א שם דב' שהן ד' היינו הוצאות לחוד [ולא פירש שהם בין בפנים ובין בחוץ], וב' היינו דאיכא ב' אופני יציאות של פטור של ושל בעה"ב, ושהן ד' היינו עוד ב' חיובים לעני ובעה"ב, ביאור בזה. קיקיון דיונה שם. ועי' לשון הזהב ד"ה אמנם, ובע"ב ד"ה א"ל. ופנ"י בתוד"ה שתים. ועי' הגהות הרא"מ הורביץ בתוד"ה שתים. חלקת בנימין בתוד"ה שתים.

עוד ביאור עד"ז, דהתם פירש"י כן רק להוו"א דהתם. פנ"י שם. הגהות הרא"מ הורביץ שם. חלקת בנימין שם.

יל"פ דרש"י שם מודה לפירושו הכא, והתם פי' כן, משום כיון דביתר הדינים שהובאו שם [ידיעות הטומאה ונגעים] שיש בהן ב' שהן ד' הם שווים, משא"כ לפירש"י הכא שאינן שוות, דאחת מפורשת בתורה, ואחת לא. חת"ס שם.

עוד ישוב בזה. בן אורי שם.

וע"ע משנ"ת בד"ה פשט העני, ביאור לכל הני פירושי, בסדר המשנה, שנקט תחילה פשט העני.

בא"ד נפק"ל מויצו וכו'. וכ"ה בר"י מלוניל ד"ה יציאות.

הטעם שפי' מהיכן ילפינן. אמרי נועם [לוין] ברד"ה יציאות. וע"ע משנ"ת בתוד"ה פשט, בבא"ד ?

מהך קרא ילפינן הוצאה דעני והוצאה דעשיר. רש"י ריש שבועות. ועי' משמרת מועד ברד"ה שתים.

הטעם שלא הביא איסור הוצאה מ"אל יצא", ועוד שהוא מוקדם בתורה. פנ"י. בן אורי ברש"י. אילת אהבים ד"ה יציאות, הגהות הר"א גוטמכר ברש"י. מהר"ם שיק. עץ הדעת טוב שם. ועי' חי' מהרא"ל ד"ה בפרש"י. אמרי נועם [לוין] ד"ה והא. באר מים [טיקטין] ברש"י. וע"ע להלן בבא"ד לא תפיקו מרה"י לרה"ר וכו'.

י"ל דקרא ד"אל יצא" אינו ברור דמיירי באיסור הוצאה, דבעירובין שם איכא מ"ד דיליף מהך קרא תחומין, ואף למאן דמוקי להך קרא באיסור הוצאה, י"ל דסמיך על "ויעבירו קול במחנה", ביאור בזה. פנ"י שם.

י"ל דרש"י לשיטתו בעירובין י"ז: ד"ה אל, דלמסקנת הגמ' קרא ד"אל יצא" מיירי באיסור תחומין, עוד מו"מ אי למסקנא ילפינן הוצאה מ"אל יצא". חי' מהרא"ל ד"ה בפרש"י. הגהות הר"א גוטמכר ברד"ה שתים. אמרי נועם [לוין] ד"ה והא. ועי' יין מישרים, [שהביא דהתוס' שם ס"ל דלכו"ע אתי הך קרא להוצאה]. ובעיקר הענין אי ילפינן הוצאה מאל יצא, עי' רמב"ם שגגות פי"ד ה"ב, דילפינן מאל יצא, וכ"מ בתוס' בעירובין שם ד"ה לאו. ובעיקר שי' התוס' והרמב"ם דילפינן להוצאה מאל יצא, ע"ע משנ"ת לקמן צ"ו: בד"ה הוצאה גופה היכא כתיבא, וע"ע פנ"י לקמן שם ד"ה מכדי.

י"ל דמ"ויעבירו" נפק"ל דיש כרת בהוצאה, מדלא נדחית הוצאה במלאכת המשכן אף דהויא מצות עשה, ובזה יישב רש"י מה שהקשו בתוס' (ד"ה יציאות הא'), אמאי התחיל בדיני הוצאה, והיינו שהוצאה נתברר מהך קרא דיש בה כרת, משא"כ בשאר מלאכות דאיכא לספוקי אי איכא בהו כרת, [ולקמן ו: אמר איסי בן יהודה דיש מלאכה אחת מל"ט שאינו חייב עליה]. אילת אהבים ד"ה יציאות, בשם אביו, ועיי"ש משכ"ב. אולם עי' מהר"ם שיק ברד"ה שתים, בא"ד, דכוונת רש"י לומר שלא כאיסי בן יהודה. ועי' להלן בשם פנ"י ובן אורי משנ"ת. ובעיקר הענין אי מ"ויעבירו" לא ילפינן לעיקר הוצאה, רק דחשיב אב מלאכה, כ"מ ברמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ח, והו' כגי' רה"ג ור"ח שהו' ברא"ש בריש פ' הזורק ובמ"מ שם, והר"ח הו' בתוס' לקמן צ"ו: ד"ה וממאי, וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם, ובפי' קדמון ממצרים. וכ"כ הקרי"ס שם בד' הרמב"ם, ראש יוסף דף ב. ד"ה ואען. ובאבהא"ז שבת פי"ב הי"ד ד"ה ואם, משאת משה שבת סימן ל"ז, מקור הלכה סימן א' אות ג' ד"ה ובעיקר, קרית מלך שם. ועי' להלן משנת"ב.

י"ל דמ"ויעבירו" ילפינן שיש בה חטאת וסקילה כיון שהיתה במשכן, משא"כ מ"אל יצא" דל"ה ידעי' שחייב חטאת וסקילה, דהא למאן דיליף מ"אל יצא" תחומין ואינו מחייב בתחומין סקילה וחטאת. בן אורי ברד"ה שתים. פנ"י ברד"ה שתים, בסו"ד עיי"ש היטב. ועי' להלן בבא"ד ועל שתים אלו. וע"ע אילת אהבים ד"ה יציאות.

י"ל דמ"אל יצא" אין מוכח רק כשיש הנחה ע"ג מקום ד', משא"כ במתני' דההנחה היא בידו של אדם, דזה ילפינן מ"ויעבירו" שהיו מניחים ביד גזבר, כמבואר לקמן ד: בתוד"ה ודילמא. מהר"ם שיק שם. עץ הדעת טוב. ובעיקר המקור להנחה ביד אדם דהוי כהנחה ע"ג מקום ד', עי' תוס' לקמן שם. וע"ע ?

י"ל דרש"י ס"ל כהרשב"א דלבעה"ב נלמד מ"ויעבירו", ביאור בזה. מהר"ם שיק שם.

עוד ישוב בזה. באר מים [טיקטין] ברש"י.

עוד מו"מ בד' רש"י. עי' שיעורי הגרי"מ אות ב' עמ' ב' ד"ה והנה כל זה.

מו"מ בהא דילפינן בעירובין י"ז: הוצאה מקרא דאל יצא איש ממקומו, עי' משנ"ת בתוד"ה יציאות הב'.

איסור הכנסה ילפינן מכיון שהוא מוציא מרשות לרשות, דמ"ל מוציא מרה"י לרה"ר ומ"ל מוציא מרה"ר לרה"י. כ"מ לקמן צ"ו: ועי' יין מישרים.

מו"מ בהא דלקמן מ"ט: דהוצאה והכנסה אסורין, כיון שהיתה מלאכה זו במשכן, שהעלו והורידו הקרשים מקרקע לעגלה. ועי' בתוס' שם, הטעם שהוצרכו גם סברא וגם להא דהיה במשכן. וע"ע תוס' לקמן צ"ו: ד"ה הכנסה. ועי' רמב"ן בע"ב ד"ה ופרקינן.

אי מ"ויעבירו" ילפינן לעיקר הוצאה, או רק ילפינן דהוצאה חשיב אב מלאכה, עוד מו"מ בזה. עי' רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ח, [דמהתם ילפינן דחשיב אב מלאכה], והו' כגי' רה"ג ור"ח שהו' ברא"ש בריש פ' הזורק ובמ"מ שם, וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם, ובפי' קדמון ממצרים. אולם בתוד"ה פשט, מבו' דילפינן לעיקר הוצאה מהתם. וע"ע אילת אהבים ד"ה יציאות, מש"כ בשם אביו. מהר"ם שיק ברד"ה שתים. בן אורי ברד"ה שתים, פנ"י ברד"ה שתים. ובעיקר הענין אי הוצאה נלמדת מתרי קראי או מחד קרא [ולכאו' נידון דידן תלי' בנידון זה], עי' משנ"ת בתוד"ה פשט. וע"ע רמב"ן בע"ב ד"ה ופרקינן, [לגבי הכנסה דהויא אב, משום שהיתה במשכן, עיי"ש היטב].

בא"ד לא תפיקו מרה"י לרה"ר להביא נדבה למחנה לויה. ועי' ירושלמי ר"פ, [דממשכן ילפינן בין הוצאה ובין הכנסה, שהגזברים היו מכניסים ממחנה לויה למשכן]. ובעיקר הענין, הנה יל"ע אי הני תרי הוצאות דעני ועשיר הוו ב' אבות מלאכות, ונ"מ להתחייב ב' בהעלם א'. עי' רמב"ן ד"ה מתני', דהוי אב מלאכה א', וכ"ה ברשב"א ד"ה וכי תימא, [וכצ"ל לש"ר דסברי דילפינן הוצאה מחד קרא], ויעויין שם מה שהביא מהירושלמי דעני ועשיר א' הם, [וכ"מ ברש"י ריש שבועות דעני ועשיר מחד קרא, וכ"מ קצת מרש"י במתני' שהביא חד קרא]. אולם התוספות הרא"ש בשם הר"י מפריש, פליג, [ויעויין שם מה שיישב בזה, ועי' מה שהו' בשמו בתוד"ה פשט, בבא"ד ונראה, ובעיקר קושייתו שם, עי' פנ"י בתוד"ה פשט, מש"כ ליישב באופ"א, וצויין שם].

בא"ד ויום השבת היה. הר"ח (לקמן צ"ז:) לא גריס התם שהיה בשבת, דאף ביום חול, יש ללמוד דמלאכה היא, שהתורה קראה לזה מלאכה, כמש"כ (שמות ל"ו ו') "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה" וגו' "ויכלא העם מהביא". תוס' לקמן צ"ו: ד"ה וממאי, ויעויין שם דכן דריש בירושלמי פ"א ה"א. מאירי ד"ה והמשנה. וכ"ה הרשב"א שם ד"ה הוצאה בשם רה"ג. וע"ע ר"י מלוניל ד"ה שתים. וע"ע תוספות הרא"ש ד"ה פשט. וע"ע רמב"ם שבת פי"ב ה"ח. וע"ע לח"מ שבת פי"ב ה"ח. וע"ע שיעורי הגרי"מ עמ' ז' ד"ה כל זה. וע"ע משנ"ת בתוד"ה פשט, בבא"ד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן. וע"ע מה שצויין בביאור שיטת הר"ח, בתוס' שם בבא"ד וכן בריש שבועות וכו', וכן עיי"ש מו"מ בד' הירושלמי הנ"ל.

בא"ד ועל שתים אלו חייב חטאת וכו'. ביאור תיבות אלו. בן אורי ברד"ה שתים. פנ"י ברש"י.

כוונתו לומר דמקרא ד"ויעבירו" מוכח דאיכא בהו סקילה וכרת. בן אורי שם, ועי' מה שהו' לעיל בשמו.

רד"ה שהן וכו' מדבריהם הוסיפו וכו'. מבו' דהוי איסור דרבנן. וכ"מ בתוס' עירובין ל"ג. ד"ה והא.

[לפי"ז] לרבי דלא גזרו שבות בהי"ש, מותר להוציא ע"י שנים זה עוקר וזה מניח. תוס' שם.

י"א דבעקירה לבד יש איסור חצי שיעור ואסור מה"ת, דחזי לאיצטרופי עם הנחה, [ולפי"ז רש"י קאי למ"ד ח"ש אסור מדרבנן, לחם שמים], אבל לגבי הנחה בלא עקירה דלא חזי לאיצטרופי לא, וי"ח, מו"מ בזה. חי' חת"ס כאן ד"ה שהן, בשם ס' לחם שמים מ"א ד"ה שניהם, [ויעויין שם ביאור לפי"ז במה שהתירו להעביר פחות פחות מד"א ברה"ר במקום צורך לקמן קנ"ג: ועירובין צ"ז. ול"ח לאיסור ח"ש מה"ת, וכ"כ התפארת ישראל מ"א בועז אות ד', ועי' אשי ישראל ד"ה יציאות, מה שהקשה, ובעיקר הקו' עי' להלן משנת"ב]. וכעי"ז בס' הקובץ פי"ב ה"ט בשם הרשב"ץ. רש"ש לקמן ג. ברד"ה פטורי, [יעויין שם עפ"י גמ' לקמן ק"ב.]. אולם השפ"א דקדק מהרמב"ם שבת פי"ב ה"ט דה"ה בהנחה [עיי"ש בלש' הרמב"ם], ובס' הקובץ שם דקדק מהרמב"ם איפכא, וכן בבאר משה [כרייף] ברד"ה שניהם, נדפס בסו' מס' נזיר עמ' כ: (וע"ע מנ"ח מצ' ט"ו אות ט', ויד דוד מהדו"ב ברד"ה שהן). ועי' עוד להלן בד' הרמב"ם. ובעיקר הענין, עיי"ש בס' הקובץ, דעקירה בלא הנחה לא דמי לחצי שיעור, כיון דלא נקרא עלי' שם מלאכה כלל. וכעי"ז בבית מאיר סימן שמ"ז, ובהגהותיו לקמן ג. וכ"כ בס' טל אורות. ויסוד סברא זו כ' המאירי לקמן סוף ג: [עיי"ש לחלק בין הוצאה מרל"ר להעברת ד"א ברה"ר]. וכ"כ היד דוד מהדו"ב, ופמ"ג בפתיחה להל' שבת, סוד"ה שוב ראיתי. וכ"כ השפ"א שם. וכ"מ במקור הלכה סימן ח', [הו' להלן ג. בד"ה והא איתעבידא, ועיי"ש מש"כ עפי"ז]. ועי' תפארת ישראל בועז אות ד', [דרק כשהאיסור מין אחד שייך ח"ש, ולא כשנעשה האיסור ע"י ב' דברים נפרדים, וכמו בשר בלא חלב, ולכאו' כוונתו להנ"ל, אמנם יעויין שם שהק' איך התירו להעביר פחות פחות מד"א ברה"ר, ולשיטתם לכאו' לא קשה, ועייש"ע בשם בנו דשאני איסורי שבת הנלמדים ממשכן, ולהכי דווקא מלאכה שלימה, והוא כעין מש"כ האחרונים הנ"ל, אך בנוסח"א]. וכעי"ז באשי ישראל ד"ה יציאות, [דעקירה לבדה, דמי לשחיטת האם לבד, לגבי איסור אותו ואת בנו, ועייש"ע, וע"ע שו"ת בנין ציון החדשות סימן קי"ג עוד טענה מעין זו, והו' להלן]. ועי' חלקת בנימין ד"ה שניהם, מה שהקשה. וע"ע חזון יחזקאל תוספתא פי"ב ה"ח. ועי' בנין ציון ח"ב סימן קי"ג. אבנ"ז יו"ד ח"ב סימן שצ"ג, אות ב'. ביאור הלכה סימן ש"מ ס"א, ד"ה על שתי שערות. תוצאות חיים סימן ח'. משך חכמה פר' בהר ד"ה את. ועי' פנ"י מש"כ בד' הרמב"ם, ומה שדקדק מהפיה"מ להרמב"ם, והו' להלן. ועייש"ע בחת"ס מש"כ דמתוס' בשבועות ה. ד"ה שתים, מוכח דעקירה אסורה מדאו'. וע"ע ריטב"א החדשים לקמן ע"ד. ד"ה בורר ואוכל, [הלש' במעביר פחות פחות מד"א וכו' "דבהא ליכא שום עקירת חפץ ממקומו]. ובעיקר הענין, ע"ע להלן דל"ש כלל איסור ח"ש באיסורי שבת. ובעיקר הענין, אי חזי לאיצטרופי, הוא סימן או סיבה, [ולהלחם שמים וסייעתו הנ"ל מבו' דהוא סיבה, (וע"ע ביאו"ס סימן ב' עמ' י' ד"ה וברש"ש)], עי' נובי"ת או"ח סימן נ"ג, לדון בזה, עיי"ש, וע"ע תבואות שור יו"ד סימן ב' סקנ"ב, ושו"ת מהרי"א או"ח סימן ע"ג. [והנה ע"ע רש"י דבחים מ"ז. ורשב"ם ב"ב נ"ה: דדין שיעורין בשבת מצד מלאכת מחשבת, ולפי"ז י"ל דבחסר השיעור אין כאן מלאכה כלל, אמנם יל"ע מרש"י לשיטתו, דבבורר יש ח"ש מה"ת, ועי' ביאו"ס סימן ב' עמ' יא ד"ה ועי']. וע"ע שו"ת הסבא קדישא או"ח סימן ח'.

עוד מו"מ בהנ"ל לגבי אי בעקירה לבד בלא פשיטת יד, יש איסור ח"ש או דהוי טלטול בעלמא. רש"ש לקמן ג. ברד"ה פטורי. ועי' מצא חן שם, ועי' תוצאות חיים סימן ח' אות א'. וע"ע מה שצויין ברש"י ותוס' שם ד"ה פטורי.

עוד מו"מ בנידו"ז אי עקירה לבד חשיבא ח"ש, תלי' בהנידון אי עקירה והנחה הם מעצם מלאכת הוצאה או רק תנאי. יין מישרים, ועי' תוצאו"ח סימן ט' אות י"א, ובעיקר נידו"ז בגדר עקירה והנחה, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה יציאות השבת.

אי ממה דבעי' בעקירה שתהא הראשונה לכך וחלוק מכותב אות אחת שאי"צ שיהיה בדעתו לגמור השניה [כמבואר במגן אבות, הו' בתוצאו"ח שם], מוכח דעקירה לבד ל"ה ח"ש אלא חצי מלאכה. עי' תוצאו"ח שם. ובעיקר ביאור החילוק בין כותב להוצאה, עי' בשו"ת ארץ צבי ח"א סימן ע"ו אות ג' ד"ה עוד, ועייש"ע ח"ב עמ"ס שבת אות י"ד. וע"ע משנ"ת לקמן ה: בד"ה אמר רב ספרא וכו'.

אי אמרי' בחצי מלאכה חזי לאיצטרופי, הוכחה מדאין אסור לטלטל ברה"י משום דחזי לאיצטרופי, מו"מ אי איסור ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי. שו"ת בנין ציון החדשות סימן קי"ג. וע"ע בית מאיר שם, וגבורת ארי יומא ע"ד. סוד"ה חצי, [דל"ש חזי לאיצטרופי, משום דבעי' שתהא עקירה משעה הראשונה בכדי להניח, ועי' לקמן ה: דבעי' עקירה משעה ראשונה בכדי להוציא, ועי' תוצאות חיים סימן ט' אות י"א לדון אי בעי' ע"מ להוציא או ע"מ להניח גם]. וכעי"ז בשו"ת שו"מ תניינא ח"ד סימן ק"כ. ובעיקר הענין אי איסור ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי, הנה כ"כ הברוך טעם עדל"ת דין ג' ד"ה ונ"ל באמת, וכ"כ בד' רש"י יומא ע"ד., אבל עיי"ש רש"י ע"ג: [עי' שער התערובת דין ב' פ"ט, וע"ע בדבריו בשער הכולל דין א']. שו"ת הרי"מ יו"ד סימן כ' לתוד"ה לענין. ישועות יעקב או"ח סימן תרי"ב סק"א ד"ה והנה בהך. שו"ת מהרי"א יו"ד סימן קל"א. ועי' משך חכמה פר' צו. אולם יש שכתבו ד"חזי לאצטרופי" אינו טעם לאיסור חצי שיעור, אלא ראיה שאסרה תורה אף חצי שיעור, שאם לא כן לא היו שני חצאי שיעור מצטרפים לעונש מלקות או כרת, כיון שכל אחד היתר גמור הוא לעצמו, וכ"כ ביד המלך הל' חמץ פ"ט ה"ו, אמרי בינה בב"ח סימן ב'. מהר"ץ חיות שבועות כ"א: דברי מרדכי או"ח סימן י"ח אות י"ב. חבל יעקב ח"ב ס' ג'. משך חכמה פ' צו. ועי' שפ"א יומא שם, וקובץ שיעורים ב"ב אות שס"ז. ויש שכתבו דלולי סברת חזי לאיצטרופי ל"ה מפרשי' הריבוי מקרא דכל חלב דאיסור ח"ש, וכ"מ בתוס' ביומא שם ד"ה כיון, ותוספות הרא"ש שם, ועי' תו"י שם. ויש שכתבו דטעם איסור ח"ש הוא משום ד"אחשביה" וחזי לאיצטרופי הוא רק טעם דמהני מחשבתו, וכ"מ בישוע"י או"ח סימן ש"א ס"ק ג ותמ"ב ס"ק ח ותרי"ב ס"ק א; אמרי בינה דיני פסח סימן י; שו"ת ברית יעקב או"ח סימן ב, לדעה זו; שו"מ מהדו"ק ח"א סימן טו; חמדת ישראל שם. ועי' ברוך טעם שער הכולל דין א, שטעם "אחשביה" לר"ש הוא משום שכיון שידע שאסור משום ח"ש ואעפ"כ אכלו ודאי חשובה לו אכילתו, ולפ"ז לא שייך שיהא "אחשביה" טעם לעצם האיסור של חצי שיעור. אולם יש שהוכיחו דאי"ז משום "אחשביה", וכ"כ באמרי בינה פסח סימן י', ונדרים סימן ל'. ועי' דברי מרדכי שם.

עוד מו"מ אי יש איסור מה"ת בעשיית מקצת מלאכה. עי' פנ"י ב. ד"ה שהן, [לדון בזה, ויעויין שם דמשמעו' פיה"מ להר"מ מ"א דחייבים מלקות, ומוכח דאסור מה"ת, וכ"כ המקור חיים סו' סימן רס"ו, (נדפס בסוף מקור חיים הל' פסח), ובבאר יצחק או"ח סימן י"ד, ויעויין שם עוד שהוכיחו כן, אמנם עיי"ש בפנ"י שדחה דברמב"ם שבת פ"א ה"ג, מבו' דהיינו מכת מרדות, וכ"כ במצפה איתן ד"ה בעשותה, דאסור רק מדרבנן, ויעויין שם להוכיח כן מלש' רש"י לקמן קנ"ג: סוד"ה כל, ומירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, וכ"ה מהרש"ם ד"ה שנים, מרש"י בפסחים פ"ה: ד"ה דעבד, ומתוס' בעירובין ל"ג. ד"ה והא, וכ"מ בשפ"א ב. ד"ה שניהם]. ועי' שו"ת שם אריה אה"ע סוס"י צ"ה ד"ה ובאמת, דבשנים שעשו, יש עשה דאו', "וביום השביעי תשבות", וכמש"כ הרמב"ם שבת פ"א ה"א דשביתה ממלאכה היא מ"ע. וע"ע שו"ת ערוגות הבושם ח"א סימן ע"ח. ועי' מנ"ח מצ' ט"ו אות ט', ד"ה ולכאו', [דלהצד שיש איסור דאו' של לאו, א"כ לענין עקירה והנחה באיסור הוצאה בשר פסח מחבורה לחבורה, בהנחה בלבד נמי יהיה חייב, וע"ע תוצאו"ח סימן ט' אות ט' בסוגריים, בשם ירושלמי פסחים פ"ז הי"ד, דשנים שעשו בפסח פטורין].

מו"מ במש"כ הרמב"ם שבת פי"ב ה"ט, "אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר או שהוציא פחות מכשיעור פטור", אי מוכח מדכללם דאסור מדין ח"ש, או דאדרבה דגם מוציא ח"ש הוי רק דרבנן, מו"מ לגבי מוציא חצי שיעור, אי אסור מה"ת או לא, מו"מ אי באיסורי שבת יש איסור ח"ש, מו"מ אי איסור ח"ש הוא דוקא באיסורי אכילה. עי' שפ"א שם, כצד א'. אולם בס' הקובץ שם כ' כצד ב', וכן בבאר משה [כרייף] ברד"ה שניהם, נדפס בסו' מס' נזיר עמ' כ: (וע"ע מנ"ח מצ' ט"ו אות ט', ויד דוד מהדו"ב ברד"ה שהן). ובעיקר הענין מוציא ח"ש אסור מה"ת או לא, עי' שו"ת חכ"צ סימן פ"ו ד"ה וגם, [דאיסור ח"ש, הוא רק באיסורי אכילה, והוא עפ"י תוס' יומא ע"ד. ודלא כרש"י לקמן ע"ד. ד"ה וכי הב', דיש איסור ח"ש לגבי איסורי שבת, וכד' רש"י כן איתא במאירי שם, ובאו"ז הל' שבת אות נ"ט, ובהגהות אשר"י סו"פ כלל גדול]. וכ"כ בשפ"א ד"ה שניהם, דרק באיסורי אכילה יש ח"ש, משום דנלמד מדכתיב "כל חלב". ועי' קרית ספר שבת פי"ח, למעט איסורי שבת מדכתיב 'בעשותה' דמש' כולה. וכ"כ הבית מאיר או"ח סימן שמ"ז ס"א, ובגבורת ארי יומא ע"ד. סוד"ה חצי. וכ"מ בפמ"ג בפתיחה להל' שבת ד"ה שוב ראיתי דיש, ובחקרי לב או"ח סוס"י נ"ח, עמ' ק"ח. אולם עי' לח"מ שבת פכ"א ה"א, דפחות כשיעור באיסורי שבת, נלמד מדכתיב (שמות כג יב) 'תשבות' והוא לא שבת. וע"ע שו"ת בנין ציון החדשות סימן קי"ג. וע"ע בנידו"ז, משנה למלך שבת פי"ח ה"א, ערוך לנר מכות כ: שער המלך ברכות פ"ו ה"א. אבנ"ז סימן רנ"ט. שפ"א כאן, ולקמן ע"ד., מהר"ץ חיות ע"ד. אבן האזל שבת פ"א ה"ג, וע"ע ביאור הלכה רס"י ש"מ, ד"ה על ב' שערות. וע"ע תפארת ישראל שם בסו"ד בשם בנו, דשאני איסורי שבת הנלמדים ממשכן, והכלי דוקא מלאכה שלימה. ועי' תוצאות חיים סימן ח', שהאריך בזה. ועי' מקראי קודש (ימים נוראים סימן נ"ו). ועי' יין מישרים, [דלהרמב"ם י"ל דס"ל כמש"כ רש"י זבחים מ"ז. ורשב"ם ב"ב נ"ה: דדין שיעורין בשבת הוא משום מלאכת מחשבת, ולהכי ח"ש הוי רק כחצי מלאכה, וע"ע ס' משנת השבת עמ' ב'].

עוד מו"מ בענין הנ"ל, אי איסור ח"ש הוא דוקא באיסורי אכילה או גם בשאר איסורים, הוכחות ומו"מ בזה. ועיי"ש בחכ"צ, [בד' הסוברים שצריך לבער ח"ש חמץ, ומוכח דאינו דוקא באיסורי אכילה]. וכ"מ בשו"ת הרמ"ע מפאנו סוס"י ל"ו, והו' בשו"ת עבודת הגרשוני סימן צ"ה, והסכים עמו. ועי' מנ"ח תל"ז. מו"מ והוכחה ממש"כ במ"מ הל' גניבה פ"א ה"ב, וסמ"ע חו"מ סימן שמ"ח סק"א, דאיסור גניבה בפחות משו"פ, הוא משום ח"ש, [וכ"כ בד' הסוברים דגניבה בפחות משו"פ אסור מה"ת, והוא ד' הרמב"ם גניבה פ"א ה"ב, סמ"ג לאוין קנ"ה, וטושו"ע חו"מ סימן שמ"ח ס"ב]. וכן מו"מ מאיסור גזילה בפחות משו"פ דהוא משום ח"ש, כמבואר בחינוך רפ"ט, וסמ"ע שנ"ט סק"ב. מו"מ מאיסור רבית להסו' דאסור מה"ת בכל שהוא, דהוא משום ח"ש, כמבואר בפרישה יו"ד סימן קס"א, ומשנה למלך מלוה פ"ו ה"א, וביאור הגר"א, שם סק"ג. עוד מו"מ ממעילה בפחות משו"פ, דהוא משום ח"ש, כמבואר במשנה למלך מעילה פ"ב הט"ז, עפ"ל הרמב"ם, וכ"כ בתומים סימן ס"ו סקע"א. עוד מו"מ מד' הרא"ש במו"ק פ"ג סימן צ"ג דאסור לתלוש שערה אחת, וכ"כ הריטב"א קידושין ל"ו. ומכות כ"ב: וטושו"ע יו"ד סימן ק"פ, ס"ט, ואיסורו משום ח"ש, כמבואר בחכ"צ בתשובות הנוספות סימן י"א, ובביאור הגר"א שם, סקי"ב, ובשיירי קרבן קידושין פ"א ה"ז, ובגי' מהרש"א יו"ד שם, ובמשנת חכמים הל' עכו"ם וחוקותיהם אות נ"ט, ומנ"ח תס"ח. עוד מו"מ מהקטרת שאור ודבש פחות מכזית, משום ח"ש, כמבואר בלח"מ מעשה הקרבנות פי"ג הי"ד בד' הרמב"ם אסו"מ פ"ה ה"א, וכ"כ בשו"ת רדב"ז ח"ה סימן אלף ת"ס (פ"ז) [אך יעויין שם לדחות דלהרמב"ם לוקה בכל שהוא]. אולם י"ח וס"ל דאין איסור ח"ש אלא באיסורי אכילה, והוא משום דנלמד מ"כל חלב", שו"ת חכ"צ שם בד' א', בד' הרא"ש דאי"צ לבער ח"ש, וכ"כ בדגו"מ או"ח סימן תמ"ב למג"א סק"י, ובצל"ח ברכות מ"א., ורי"ט אלגאזי בקהלת יעקב תוספות דרבנן אות קל"ז, [להסוברים דח"ש במלאכת שבת מותר מה"ת, ועיי"ש עוד טעמים אחרים למה בשבת אינו אלא מדרבנן]. וכ"כ בגליון מהרש"א יו"ד סימן ק"פ ס"ט. וכ"כ הפנ"י שבת ע"ד. [בד' רב חסדא]. וכ"כ באור גדול למשניות יומא פ"ח מ"א תי' ב', בד' תו"י יומא, ועי' שו"ת ברית יעקב או"ח סימן ב' לדקדק כן מלש' המ"מ הל' חמץ פ"א ה"ז, [שכ' ח"ש אסור וכו' והוא כלל לכל איסורי אכילה וכו', ותמה דסותר עצמו, ועיי"ש שתלה זה בפלוגתת הר"ן ותוס', אם סיכה כשתיה לענין זה]. וע"ע דברי יחזקאל סימן ט"ו אות ג'. מו"מ לדעה זו, דלפי"ז מותר מה"ת לתלוש שערה אחת על המת, וכ"כ בגליון מהרש"א יו"ד סימן ק"פ סק"ט לד' הרא"ם. ובמנ"ח תס"ח לד' החכ"צ, [דמש"כ הרא"ש לאסור הוא מדרבנן, וכ"מ מל' הירושלמי קדושין פ"א ה"ז שמבאר הטעם שלא יבוא לידי קרחה.]. ולענין גניבה וגזילה דאסורים בכ"ש, עי' מנ"ח תפ"ד, וברית יעקב שם, ובאר יצחק או"ח סוס"י ט"ו. עוד מוו"מ לדעה זו, דלפי"ז בהקטרת שאור ודבש, אין איסור ח"ש, ומשום דאינה איסור אכילה, וכ"כ הריט"א בקהלת יעקב תוספת דרבנן אות קל"ז, ומנ"ח ריש קיז בד' כ"מ איסו"מ שם, ועיי"ש במנ"ח טעם אחר לזה. ועי' עוד בברית יעקב או"ח סימן י"ב, מו"מ וביאור לפי"ז במש"כ בשמ"ק בכורות י"ד. אות ג' בשם תו"ח, דאין איסור בנהנה מן ההקדש פחות משו"פ, וכ"כ הרשב"א בגיטין י"ב: וכס"מ מעילה פ"ב הט"ז בשם מהר"י קורקוס, וע"ע חלקת יואב יו"ד סימן ט', [שמצדד שאין דברי הרשב"א הנ"ל אמורים אלא כשההקדש מתחילתו אינו אלא פחות משו"פ]. עוד מו"מ בנטמא כשהוא בעזרה שהה פחות מכדי השתחואה, דאם צריך שיעור שהייה אינו לוקה, ואף אינו אסור מה"ת, וכ"כ בדגמ"ר וצל"ח שם, בד' התוס' בשבועות ט"ז: ד"ה מה"מ, וכן בריטב"א שם, וכ"נ מהגמ' ר"פ בסמ"ג סימן פ"ט [שכ' שכהן אסור לשהות בבית הקברות פחות מכשיעור שהייה, משום הספק שמא א"צ שהייה למלקות, ומ' שאם צריך שהייה מותר], ועי' פתח הבית ס' י"ד סוף ענף ה'. עוד מו"מ לפי"ז דליכא איסור ספייה לקטן בפחות מכזית, דלמאכיל אינו כאיסורי אכילה, וכ"כ המנ"ח מצוה י"ג סוף אות א'. אחיעזר ח"ג סימן פ"א אות יד. [ועי"ש עוד טעם להתיר]. אולם בדג"מ [מבו' דכל שהאיסור במאכל אסור, אף על פי שאינו איסור אכילה, חצי שיעור אסור מה"ת]. וע"ע מנ"ח שם דה"ה במאכיל בשר פסח לגוי.

טעמים נוספים להסוברים דבשבת ליכא איסור ח"ש. דיש שכתבו טעם דנתמעט בשבת ח"ש מדכתיב "בעשותה" ולא מקצתה, וכ"כ בקרי"ס שם, [אמנם י"ח דמקרא זה לא בא להתיר ח"ש, אלא למלאכה הנעשית ע"י שנים לפוטרם מקרבן, וכ"כ בחי' הר"מ קזיס ריש מכילתין, ועי"ש שתמה עוד שפסוק זה לא נאמר בשבת דוקא, אלא אמור בפרשת חיוב חטאת; שו"ת בנין עולם או"ח סימן י"ט אות כ"א]. ויש שכתבו טעם אחר דעשיית מלאכה פחות מכשיעור אינה חשובה מלאכה כל עיקר, שאינה מלאכת מחשבת, וכ"כ בתוצאות חיים סימן ח' ס"ק א'. וחזון יחזקאל לביצה שם, ועי"ש בתוצאות חיים שדימה לעקירה בלא הנחה. ועי' אבן האזל שבת פ"א ה"ג. ועי' חלקת יואב יו"ד סימן ט', [שכיון שלא נתפרשו בתורה המלאכות עצמן, אלא שהל"מ שהן פירוש "לא תעשה כל מלאכה", אין הם בכלל הלאו אלא בשיעוריהן, ולכן ח"ש מותר כמו באיסורים ששיעורן מפורש בתורה, ועי"ש שדוקא באופה כ' רש"י שאסור מה"ת, לפי שעצם המלאכה מפורשת בתורה]. ויש שכתבו טעם אחר דחזי לאיצטרופי, פירושו שאותו חצי שיעור ראוי להיות שיעור שלם אם יקיאנו ויחזר ויבלענו, ובמלאכת שבת אינו "חזי לאצטרופי", שאין חצי שיעור זה עצמו ראוי להיות שיעור שלם, שאם הוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים וחזר והכניסו אינו חייב עליו, וכ"כ בחמדת ישראל קונט' נר מצוה עמ' 88, [ובאמת נסתפקו האחרונים כשעשה המלאכה פעמיים באותו חצי שיעור אם מצטרף לחיוב].

עוד מו"מ מלקמן ע"ד. "וכי מותר לאפות פחות מכשיעור", וכ' רש"י נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת. הרב המגיה במשנה למלך רפי"ח מהל' שבת. וכ"ה בשו"ת מהרש"ם ח"ה סימן ל"ה. וכד' רש"י שם, כ"מ בהג"א ר"פ המוציא. וכ"מ במאירי לקמן ע"ד. וכ"ה הפמ"ג סימן ש"א מש"ז סק"א שכ"ד הטור, וע"ע בפמ"ג בפתיחה להל' שבת ד"ה וכל השיעורין. ובעיקר אי ח"ש אסור מה"ת בשבת, כ"מ גם באו"ז סימן נ"ט, וריטב"א קידושין ל"ו. אולם עי' שו"ת בנין ציון ח"א סוס"י י"ח, שד' הרמב"ן ועוד כהחכ"צ, משא"כ הרמב"ם והר"ן דלא ס"ל הכי. וע"ע שו"ת ברית יעק סימן ב'.

עוד מו"מ והוכחה מחי' הר"ן (לקמן צ"ד.) בשם הרא"ה [כהחכ"צ], וכן מש' מרמב"ן (לקמן צ"ד: ד"ה שרי) וז"ל: שהכרמלית כרה"ר לכ"ד, אלא שאין גוזרין בה וכו', אלא עשו כרמלית דברים שהן משום שבות אוסר, שלא מצינו היתר להוציא פחות מכשיעור לכרמלית", מו"מ ופלוגתא אי שרי לטלט ע"י זה עוקר וזה מניח לכרמלית. שו"ת דברי יעקב סימן ל"ט. ובעיקר הענין כ"מ גם ברמב"ן בתורת האדם, ובמיוחס לריטב"א לקמן שם. וכ"מ בראי"ז בפסקיו ? ובקונט' הראיות ראיה ז'. אולם עי' בעבודת הגרשוני דשרי, וכ"מ בפסקי הרי"ד לקמן י"א.

עוד מו"מ מרמב"ם שבת פ"א ה"ג דכ"מ פטור איסורו מד"ס והרחקה מן המלאכה, ושם בפי"ב ה"ט הוציא פחות מכשיעור פטור, ושם פי"א ה"ט הכותב אות אחת פטור. יין מישרים. וכ"ה בס' פתח עינים שבת ע"ד בשם גדול א', [אך יש להעיר, דהרמב"ם קורא להלמ"מ ד"ס, וכן מצינו הרחקות מה"ת]. וכ"ה ס' עפרא דארעא אות מ"א, דף קל"א ע"ג להוכיח מהרמב"ם הנ"ל. ועי' ס' טל אורות ד"ק ע"ב.

עוד מו"מ בד' הרמב"ם בזה. קהלת יעקב [אלגאזי] מע' ח' אות קל"ז. ועי' פתח עינים שבת ע"ד. לדחות.

מו"מ מתוה"כ (פר' אחרי סימן ע"ג) וכל מלאכה לא תעשו, מנין שלא יכתוב אות א' וכו' ת"ל מלאכה וכל מלאכה ריבה, מו"מ אי הוי אסמכתא. יין מישרים. ועי' מהרש"ם בהסכמה לס' מגן אבות להגר"מ בנעט, [דהוי אסמתא].

עוד אחרונים שס"ל דח"ש אינו אסור מה"ת בשבת. שו"ת תורת חסד [לובלין] סימן מ"ד. שו"ת אבנ"ז יו"ד ח"ב סימן רנ"ט אות ד'. וכ"נ בשו"ת לב חיים ח"ב ס"ס נ"ח. וע"ע שו"ת בנין ציון ח"א ס"ס י"ח, ועי' שו"ת בנין ציון החדשות סימן קי"ג. וע"ע שו"ת הרדב"ז ח"ה סימן ב' אלים ר"ב. וע"ע שו"ת חסד לאברהם תאומים או"ח סימן כ"ח. שו"ת מהרש"א אלפנדארי או"ח ס"ס ט'. שו"ת שערי רחמים ח"ב או"ח סימן י"ח. גליוני הש"ס נזיר מ'. עין הרועים עמ' ק"ב. [וע"ע שו"ת רב פעלים ח"ג סימן ל"ב, וע"ע שרשי הים ח"א דל"א ע"א].

עוד סיוע לזה מתוספתא ביצה פ"ד לגבי אורג חוט וכותב אות א' דר"א מחייב וחכ"א אינו חייב אלא משום שבות. יין מישרים. ועי' תוספתא [דפוס וילנא] שהעירו דמהתוספתא ראיה להחכ"צ. וכ"ה בשו"ת תורת חסד [לובלין] או"ח סימן מ"ד אות ט'. ובשו"ת אבנ"ז חיו"ד סימן רנ"ט אות ד'. שו"ת מהרש"ם ח"ה סימן ל"ה.

עוד הוכחה מלקמן קי"ז דשקיל ליה בברזי, ובתוס' שם שאין בו חשיבות עור. עי' אחורנים שם. ועי' מלא הרועים שם, [ועי' הסכמת הרב פרנק שם]. אמנם עי' שו"ת משכנות ישראל סימן ב' בשם האדר"ת להוכיח כן, ויעויין שם לדחות עפי"ד תוס' לקמן ע"ג: דל"ה מלאה כלל בכה"ג, וכ"מ ברמב"ם כהתוס', ועייש"ע].

עוד מו"מ ומשמעות מהאחרונים דאין להקל בח"ש בשבת. עי' מג"א סימן ש"מ סק"ב. שו"ע הרב סימן ש"מ ס"א. ומשנ"ב סימן ש"מ סק"ג, וכ"מ בביאור הלכה שם ד"ה על ב' שערות, וע"ע משנ"ב סימן שי"ח סק"א, וסימן שי"ט בביאור הלכה ד"ה בקנון. [וע"ע שפ"א ריש מכילתין ד"ה שניהפם פטורין, ושו"ת מהרש"ם ח"ה סימן ל"ה, ובס' יסודי ישורון, וע"ע ס' חידושי דינים בעניני איסור והיתר עמ' צ"ח].

עוד מו"מ ופלוגתא אי בעשיית מלאכה בשבת פחות מכשיעור אסורה מה"ת או מדרבנן. דעי' רש"י לקמן ע"ד. שם כצד' א'. וכ"ה בריטב"א ומאירי שם. ואו"ז שם בבורר, הג"א שם סופ"ז במוציא, וכ"כ בריש פ"ח באופה, וע"ש בקרב"נ אות ב' [דזהו מד' הרא"ש עצמו]. ראבי"ה שבת אות רכ"ד, [לגבי אופה ומוציא]. רי"ו נתיב י"ב חי"ד בכל המלאכות, [אבל בכותב אות אחת מ' דהאיסור מדרבנן. ועי' בבאה"ל ש"מ ס"א ד"ה על, שתמה, בזה]. סמ"ג או"ח סימן ש"א מש"ז סק"א. וישועות יעקב שם סק"ג בד' הטור שם, [שכ' שלא פירש שיעורי המלאכות, לפי שבזה"ז אין בהם נפ"מ, ועי' עמודי אש סימן ד' כלל א' ד"ה ודע, שדחה הראיה]. משנה למלך שבת פי"ח ה"א. מג"א סימן ש"מ סק"ב, וכ"כ בזית רענן ריש פ' אחרי מות. מחה"ש סימן שט"ז סקי"ז. ברכ"י סימן ש"מ אות א'. וכ"פ להלכה בבאה"ל שם, וסימן שכ"א סי"ד ד"ה שמא, ובנשמת אדם כלל י"ט. אולם באגודה שבת ריש פ"ח בשם הראבי"ה פסק כהצד ב' דאסור רק מדרבנן, [וצ"ע שבראבי"ה הנ"ל מפורש להיפך]. וכ"כ הרמב"ן שבת צ"ד:, וכ"כ בחי' הר"ן שם בשם הרא"ה במוציא, ועי' שפ"א לקמן ע"ד. בדעתם. שו"ת הרדב"ז ח"ה סימן ב' אלפים ר"ב, בחולב. קרית ספר שבת פי"ח [בכל המלאכות]. שו"ת חכ"צ בד' א', להסוברים דח"ש חמץ א"צ ביעור. מחה"ש סימן ש"מ סק"ד בשם הב"ח שם, [בכותב, אבל בב"ח עצמו אין הכרע, ועי' יין מישרים, דאין ראיה מכותב לשאר מלאכות]. וכ"כ הרי"ט אלגאזי בקהלת יעקב תוספות דרבנן אות קל"ז, ושו"ת באר יצחק או"ח סימן ט"ו ענף ו', ועוד אחרונים הובאו בשד"ח כללים מער' ח' כלל ד' בד' הרמב"ם, עפ"ל הרמב"ם שם פ"א ה"ג: [בכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור וכו' ואיסורו מדברי סופרים]. ועי"ש בשד"ח מנודע ביהודה ועוד אחרונים שנקטו בד' הרמב"ם שאסור מן התורה, וכ"כ בבאור הלכה הנ"ל.

מו"מ מתוספתא (ביצה פ"ד ה"ב, ועיי"ש דר"א מחייב): האורג חוט אחד והכותב אות אחת, חכמים אומרים בין בשבת ובין ביום טוב אינו אלא שבות, והיינו דח"ש בשבת מותר מה"ת, מו"מ אי חלוק כותב משאר מלאכות. חלקת יואב יו"ד סימן ט', ועטור בכורים לתוספתא שם. וכ"כ בהג' בגליון הרמב"ם ד' וילנא. ועי' בהג' בני בנימין (להאדר"ת) על הרמב"ם שבת פי"ח ה"א כ' שט"ס הוא בתוספתא, וכ"כ בעין הרועים כלל חצי שיעור, ועי"ש בהג"ה. ועי' מנחת סולת על המנ"ח מצוה לב מלאכה יז, שמצינו ל' שבות על איסור תורה בלא חיוב. ובעיקר הענין אי חלוק כותב משאר מלאכות,

מו"מ בענין הנ"ל, מדכתיב 'תשבות' ובחצי מלאכה כבר לא שבת. לח"מ שם.

אי להסוברים דח"ש בשבת אסור מה"ת ה"ה דח"ש אסור גם באיסורים שאינם איסורי אכילה. עי' ריט"א שם, [דה"ה לשאר איסורים ול"ד איסורי אכילה]. וכ"כ בשו"ת ברית יעקב או"ח סימן ב'. אולם עי' פמ"ג או"ח סוף הפתיחה להל' שבת, [דשאני שבת דילפינן מלא תעשה כל מלאכה, אפי' כל שהוא]. וכ"כ בשו"ת חקרי לב או"ח סימן נ"ח, ועי' שו"ת בית יצחק שם, דילפינן ממלאכת יוה"כ. [ועיי"ש בפמ"ג שלפ"ז בהעברת ד"א ברה"ר, לסוברים שנלמדת מהל"מ ואינה תולדה של מוציא, ח"ש מותר מה"ת, שאינה בכלל הריבוי של "כל מלאכה"]. ובלח"מ שבת פכ"א ה"א כ' בד' המ"מ שם, בפי' א', דח"ש בשבת אסור משום שנא' תשבות, והא לא שבת. עוד מצינו שיטה נוספת דיש לחלק דמלאכות שנשנו שיעורן במשנת ל"ט מלאכות אין בהם איסור ח"ש מה"ת, דבפחות מזה אין ע"ז שם מלאכה, אבל שאר מלאכות אסורות מה"ת בכל שהוא, ולא נאמר בהן השיעור אלא לחיוב, וכ"כ במגן אבות לשבת ע"ג. ד"ה והמיסך, [שלכן לא פירשו שם אלא שיעורי המלאכות האלו], והובא במנ"ח ל"ב מוסך השבת מלאכת עושה בתי נירין, [וצ"ב לד' ר"ל שח"ש מותר מה"ת למה נשנו שיעורים הללו דוקא]. וכ"כ בדברי מרדכי סוס"י י"ט. עוד מצינו שיטות נוספות, לחלק בין המלאכות באופנים שונים, ועי' חזון יחזקאל ביצה פ"ד ה"ב, בביאור התוספתא שם. וע"ע חת"ס לקמן ע"ז. ועי' שו"ת באר יצחק או"ח סימן ט"ו ענף ו', ועי' אגלי טל מעמר ס"ה [דח"ש בעימור אינו חזי לאיצטרופי ומותר מה"ת, ולשאג"א אף מדרבנן]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שחצי שיעור אסור מן התורה אף במלאכות ששיעורן מפורש במשנה, ואף כשחסר השיעור בעצם המעשה, וכ"מ ברי"ו וטור שם, וכן הוכיח באבני נזר או"ח סימן קפ"ז מתוס' שבת ע"ג. ד"ה העושה, [שהק' למה לא נשנו אלא שיעור קצת מלאכות]. ועי' זית רענן שם [שאוסר מה"ת בכותב ואורג ועושה בתי גירין]. ועי' תוספות שבת סימן ש"מ ס"ק ז' ושו"ע הרב ר"ס ש"מ, ורש"ש שבת ק"ד:, ועוד. וע"ע תוס' שבת קי"ז. ד"ה דשקיל, ומלא הרועים שם.

אמאי בזה עוקר וזה מניח אין לאו דאו' ד"אל יעשו עוד מלאכה". פנ"י ברש"י. וכעי"ז מצינו במקו"ח על השו"ע או"ח סימן רס"ו, לגבי שניים שעשו, [אמנם עיי"ש מבקו"ח עצמו שכ' לחלק דבזה עוקר וזה מניח, הוי גילוי מילתא דל"ה מלאכה כלל].

אי מוכרח ברש"י דבזה עוקר וזה מניח, אין לאו דאו'. פנ"י ברש"י. ועי' פיה"מ להרמב"ם. ועי' ברמב"ם שבת פי"ג ה"ה. וע"ע אשי ישראל ברד"ה שתים.

אי יש סברא דעוקר לבד או מניח לבד יחשב מלאכה כיון שכך היה במשכן, מו"מ אי מוכח מדהוצרך קרא ד"בעשותה" למעט זה עוקר וזה מניח. פנ"י ברש"י. ועי' תוס' לקמן ג. ד"ה בעשותה. ועי' מקו"ח שם. ועי' ס' הקובץ שם, ובית מאיר שם.

ברמב"ם בהל' שבת פי"ג ה"ה מפורש דבזה עוקר וזה מניח, חייבים רק מכת מרדות. פנ"י שם, ובע"ב ד"ה והנראה מזה. וע"ע רמב"ם שבת פ"א ה"ג. וע"ע ראש יוסף ד"ה הא דכתב הרמז"ל.

מו"מ במשמעות הפיה"מ להר"מ דבזה עוקר וזה מניח איכא מלקות, אי הכוונה למכת מרדות. פנ"י שם. וכ"כ בזרע יעקב בע"ב תוד"ה רשויות, דכוו' הר"מ למכת מרדות, וע"ע אשי ישראל בע"ב ד"ה והא דומיא.

עוד הוכחה דבזה עוקר וזה מניח, אין איסור דאו'. אשי ישראל ברש"י.

הוכחה מלקמן ע"ב דמבו' דהכא לאו כולהו לחיובא, וע"כ דליכא מלקות. פנ"י שם. ועי' זרע יעקב שם, ואשי ישראל בע"ב שם.

זה עוקר וזה מניח, היא שבות חמורה, ולא הותרה ביה"ש, ומשום דבקל עלול ליכשל. תוס' עירובין ל"ג. ד"ה והא.

צ"ב היאך התירו רבנן להעביר פחות פחות מד"א ברה"ר במקום צורך, [כדלקמן קנ"ג: ועירובין צ"ז.], ולא חשו לאיסור ח"ש מה"ת. חות יאיר סימן ט"ו. לחם שמים שם. תפארת ישראל שם. בית מאיר סימן שמ"ז שם. האיר יוסף הוצאה סימן מ' בשם הערות הר"ז סופר [נדפס בסוף ס' מוצל מאש לאלפנדרי] סימן נ' אות י"ד בשם הגרע"א. וע"ע חי' הגרי"מ סימן ב' ד"ה והנה צ"ע. ועי' לעיל. ובעיקר הקו', עי' לעיל מה שהו' בשם אחרונים דל"ש כלל איסור ח"ש או באיסורי שבת, [וכ"כ ליישב בבית מאיר או"ח סימן שמ"ז ס"א, ובגבורת ארי יומא ע"ד. סוד"ה חצי, וע"ע לעיל], או עכ"פ במה שאינו איסור אכילה.

עוד מו"מ מפחות מד"א אחד שמותר אף מדרבנן. בית מאיר שם, ובעיקר הענין, עי' רשב"א לקמן ח: ד"ה אלא, שהביא כן בשם מורו ובשם הר"מ שבת פי"ב הט"ו והי"ט, אולם הראב"ד בהט"ו פליג.

י"ל עפ"י הנ"ל דכיון שעושה מיד הנחה בתוך ד"א שוב אינו ראוי להיצטרף ואין איסור כלל. לחם שמים שם. תפארת ישראל שם. ועי' אשי ישראל שם מה שהקשה ע"ז.

עוי"ל עפ"י האחרונים הנ"ל שכ' דעקירה לבד הוי חצי מלאכה ולא ח"ש. יין מישרים. אשי ישראל ד"ה יציאות. בית מאיר שם. ועי' ריטב"א החדשים לקמן ע"ד. [לגבי פח' מד"א, דבהא ליכא שום עקירת חפץ ממקומו, ומדוקדק כנ"ל]. וכ"מ בפמ"ג בפתיחה להל' שבת, ד"ה הן אמת שמה.

עוי"ל דבעי' עקירה משעה הראשונה ע"מ להעביר ד"א ברה"ר, [עפ"י לקמן ה: דבעי' עקירה משעה ראשונה בכדי להוציא]. בית מאיר שם, וגבורת ארי יומא ע"ד. סוד"ה חצי, מהר"ז סופר [נדפס בסוף ספר מוצל מאש לאלפנדרי] סימן נ' אות י"ד בשם חותנו. [ועי' תוצאות חיים סימן ט' אות י"א לדון אי בעי' ע"מ להוציא או ע"מ להניח גם, ועי' עבוה"ק ש"ג פ"ה "עד שיעקור וכו' על דעת שיניחנו" וכו', ועי' בשבה"ש כללי מלאכת שבת דין אינו יודע שהוא פס"ר, במכתב מהגרצ"פ פרנק בזה]. וכעי"ז בשו"ת שו"מ תניינא ח"ד סימן ק"כ. ובעיקר הענין, ע"ע תוס' סוכה מ"ג. ד"ה ויעבירנו, [דבד"א איכא פטורא דנמלך], ועי' בשי' רש"י שם, בתוצאו"ח עמ' מ"ד סק"ג, וקה"י שבת סימן ה'. עוד מו"מ אי איסור ח"ש תלי' במה ששייך לצרף בפועל, עי' שו"ת רע"א קמא סימן קנ"ד, וח"ג סימן ע"ו. שאג"א סימן פ"א. ועי' שו"ת באר יצחק או"ח סימן ט"ו ענף ו'.

צ"ב לתי' הנ"ל, מדקיי"ל בסימן שמ"ט, דמותר לעקור חפץ מרה"ר וליתנו לחבירו בתוך ד"א וחבירו לחבירו אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין ברה"ר, והתם אי"ז כנמלך ואמאי אינו אסור משום ח"ש, מו"מ בזה. יין מישרים. [ועי' מנחת אריאל עמ' אות ח'].

עוי"ל דלא אסרו חכמים להעביר פחות מד"א ברה"ר, משום דדבר ששיעורו מפורש בתורה [שבו איש תחתיו], אין לחכמים לאסור. שו"ת חות יאיר סימן ט"ו ד"ה האמנם, ויעויין שם דיסוד זה נמצא בט"ז יו"ד סימן קי"ז סק"א, וכ"ה שם באו"ח תקפ"ה סק"ה. וע"ע מהר"ץ חיות נדה נ"ח: ובשו"ת סימן י"ט. [וכעין ד' הט"ז, כ"מ בתוס' בב"מ ע: ד"ה תשיך. ובתוספות הרא"ש סנהדרין י"ט, הו' בחמרא וחיי סנהדרין שם. וע"ע שו"ת חת"ס ח"ו סימן נ"ב. וע"ע יד מלאכי סימן רצ"ה. וע"ע שו"ת מהר"ץ חיות סימן י"ט, שו"ת רבינו חיים כהן, בסוף יו"ד דמ"ה ע"ג. שו"ת בנין עולם יו"ד סימן י', שו"ת מהרי"א אה"ע סימן קס"א. שו"ת תורת חסד (לובלין) או"ח סימן י"א. וע"ע נובי"ת יו"ד רס"י ס"ב, ובשו"ת דברי יוסף אירגאס סימן מ"ח, ראשון לציון (להר"ח בן עטר) חגיגה י"ז:]. וע"ע חי' חת"ס נדה נ"ח. ברד"ה מדרבנן. בית אל יו"ד סימן ק"צ סק"ב, הו' באספ"ז הישן, נדה נ"ח. משחת אהרן באספ"ז שם עמ' כ"ח. ועי' פרדס רימונים פתחי נדה ח"ב אות א' עמ' ל"ו, וע"ע ערוך לנר נדה נ"ח. בתוד"ה מודה.

י"ל באופ"א, דילפינן מקרא ד"שבו איש תחתיו" דד"א של אדם זהו מקומו, וא"כ אי"ז ח"ש כלל, מו"מ בזה, וביאור בגדר איסור טלטול ד"א ברה"ר, דיש ב' גדרים בזה, הוכחה לזה מהרמב"ם. חי' הגרי"מ שם, וע"ע משנ"ת בשמו לקמן ח: בד"ה אלא לאו בבור דלית בי' י' וקתני עירובו עירוב.

אי עקירה אסורה מדאו' או לא. עי' מש"כ לעיל בשם האחרונים לענין איסור ח"ש באיסור שבת, שדנו כמה טעמים להתיר ולאסור, וכן אי איסור ח"ש הוא דוקא באיסורי אכילה, וכן לענין אי איכא לאו דאל יעשו עוד מלאכה. וע"ע מה שהו' לעיל מהחת"ס להוכיח מתוס' בשבועות ה. ד"ה שתים, דיש איסור דאו' בעקירה.

בא"ד מדבריהם הוסיפו וכו'. מו"מ אי הוצאה בלא עקירה והנחה אסור מדרבנן. שו"ת אבנ"ז או"ח סימן ע"ט. וע"ע בתוס' לקמן ג. ד"ה עקירת. ועי' נר דוד בתוס' שם. מוסדי ישעיה שם, מתנה טובה שם ד"ה בעי. וע"ע משנ"ת בתוס' בבא"ד וי"ל דאפ"ה וכו'.

רד"ה ושתים וכו' שנים שעשאוה פטורים. הטעם שלא הביא זה לעיל לגבי שתים שהן ד' בפנים. צל"ח ברש"י. קיקיון דיונה ברש"י.

רד"ה פשט וכו' וחפץ בתוכה. ביאור בזה. רע"ב מ"א. תוספות חדשים שם. ועי' לחם שמים רמ"א. ועי' ויבן שלמה [קאם] ברד"ה פשט.

רד"ה או שנטל וכו' והניח ברה"ר וכו' והנחה ברה"י. מו"מ בלא הניח אלא שנשאר בידו אי חשיב הנחה, דקדוק מרש"י דל"ח הנחה, מו"מ ופלוגתא בזה. פנ"י ברש"י, [ויעויין שם דכ"מ ברד"ה או שנתן, ויעויין שם דרש"י לשיטתו לקמן ג. ד"ה גופו, ויעויין שם דשמא לרש"י נידו"ז תלי' בספק הגמ' לקמן ג. אי עקירת גופו כעקירת חפץ, ועי' להלן בזה]. ועי' חי' רע"א ד"ה פשט. ועי' שפ"א ברש"י. וע"ע רמב"ם שבת פי"ג ה"ב. ועי' בד' רש"י ד"ה או שנתן. ועי' דברי פנחס ברד"ה או. חשק שלמה על המשניות מ"א בתורע"א אות א'. שפ"א ג. בתוד"ה עקירת. ועי' תפארת ישראל בועז אות א'. וע"ע תוספות חדשים ברע"ב ד"ה והוציא. וע"ע רש"י כריתות י"ט: ד"ה הגביה חפץ, [דל"ב הנחה]. וע"ע תוצאות חיים סימן י"ז א'. ועי' משנת ר"א סימן א' ב'. [וסיכום ד' האחרונים בשי' רש"י, עי' פנ"י שם, שפי' דס"ל כתוס' לקמן ג: ד"ה עקירת, דספק הגמ' אי עקירת גופו הוי עקירה, מצי נמי לספוקי גם לענין הנחה. וכ"כ הרע"א במשניות, אולם עי' נימוקי הגרי"ב, דס"ל כפי' ר"ש שהו' בתו"י שם, דפליג על התוס' שם, וכ"כ בהגהות מים חיים]. וע"ע שיעורי הגרי"מ שבת ח"א אות א' וי"ג.

ק' לרש"י דהא למסקנא עקירת גופו כעקירת חפץ, וא"כ ה"ה להנחה. רע"א שם, [ויעויין שם דלרש"י ל"ק שדרכו לפרש כפי ההו"א, אך על הרע"ב ק']. ועי' תפא"י בועז אות א', מה שתמה על הגרע"א. ובעיקר הענין, אי למסקנא הנחת גופו כהנחת חפץ, בתוס' לקמן ג. ד"ה עקירת, וברמב"ם שבת פי"ג ה"ב. [וע"ע במשמר"מ ברש"י, שהעיר די"ל דרש"י לשיטתו כמש"כ התוס' לקמן בדעתו, דידו לא נייח, ואפי' ברשות שגופו עומד בה, וממילא ל"ה הנחה].

י"ל עפ"י תוס' לקמן ג. ד"ה מאי, בד' רש"י, דבהוא וידו במקום א' ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא, פטור, דידו לא נייח, וחלוק ממתני' דנשתנה החפץ מיד ליד אבל באותה היד ל"ח הנחה ההוצאה מרל"ר. פנ"י שם. חשק שלמה [במשניות]. שפ"א לקמן ג.

צ"ב [לישוב הגרע"א והאחרונים הנ"ל], מרד"ה פשט וכו' והניח בפנים וכו', [והו' בטור] ואמאי הוצרך לפרש דהניח בפנים. יין מישרים. [ועי' משנת השבת סו"ע ב'].

אי נידו"ז תלי' בספק הגמ' לקמן ג. אי עקירת גופו כעקירת חפץ או לא, וה"ה בהנחת גופו, מו"מ בזה. פנ"י שם, [יעויין שם דנידו"ז תלי' בספק הגמ']. וכ"מ בתוס' לקמן ג. ד"ה עקירת. ובתוספות הרא"ש שם ד"ה מי. וכ"מ בחי' רע"א ד"ה פשט. וכ"מ בדברי פנחס שם. ועי' חשק שלמה על המשניות מ"א בתורע"א אות א' דלמסקנת הגמ' שם, נמי הנחת גופו לאו כהנחת חפץ. וכ"כ השפ"א ג. בתוד"ה עקירת.

אי למסקנת הגמ' בדף ג. שם דעקירת גופו כעקירת חפץ ה"ה להנחה או לא". עי' רע"א שם, כצד' א', [ויעויין שם דרש"י הכא קאי להוו"א דהתם], ועי' תפארת ישראל בועז אות א', מה שהקשה עליו. אולם בחשק שלמה שם, פליג, וכן בשפ"א שם. ועי' פנ"י שם.

הוכחה מרמב"ם שבת פי"ג ה"ב דאי"צ הנחת חפץ. שפ"א שם. והו' גם בפנ"י ברד"ה או. ותוס' חדשים ברע"ב ד"ה והוציא. ראש יוסף ד"ה והא, ולקמן ד. ד"ה בירושלמי, [דבירושלמי שהביא המ"מ על הרמב"ם שם נראה דלא כרש"י]. דברי ירמיהו שם פי"ג ה"ח. תוצאו"ח סימן י"ז אות א'. גנזי חיים סימן שמ"ז סק"א. תוספות חיים סימן ג'. פני אברהם סימן י"ג. מקור הלכה סימן י"ב אות ב'-ד'. ועי' תורע"א מ"א ד"ה או שנטל.

הוכחה דצריך הנחה, מרש"י להלן בד"ה ונטל, שכ' "ועביד לי' בעה"ב הנחה". יין מישרים.

מו"מ מרש"י בשבועות ב. דמבו' דאי"צ הנחה, ודלא כמש"כ הכא. ישועות מלכו קרית ארבע בסוה"ס הג' מעט צרי.

את"ל דבעי' הנחה ממש, יל"ע אי בעינן שיעשה עקירה מן הסל. שפ"א שם, ועיי"ש דכ"מ ברא"ש סימן ב' דעקירת היד בלבד אינה עקירה, ושכ"כ הראב"ן סימן של"ח ד"ה הטעינו. וע"ע ראש יוסף ג. ד"ה בעי. חמד"ש ד"ה יציאות.

עוד מו"מ אי הנחת גופו כהנחת חפץ. עי' הגהות הב"ח לקמן צ"ז. ועי' רש"ש שם. ועי' פמ"ג או"ח משב"ז סימן שמ"ו סק"ב. ועי' צל"ח לקמן ד. בתוד"ה אבל. ועי' תורי"ד לקמן ק"ב. ועי' רידב"ז שבת פ"א ה"ג.

רד"ה או שנתן וכו' והניח. אי מוכח דבלא הנחה ל"ח הוצאה, מו"מ ופלוגתא בזה. פנ"י ברד"ה או שנטל, והו' לעיל ברש"י שם, ועיי"ש משנת"ב.

רד"ה שניהם וכו' אבל אסורין וכו'. ודוקא בהנחה שהיא סוף עקירה, אבל הנחה לחוד כגון בגשם הנופל להניחו ברה"י מותר. יין מישרים, וכ"מ מלש' הרשב"א לקמן ג. ד"ה הא, [דהחשש משום גמר מלאכה], וכ"מ להדיא בעבוה"ק לרשב"א ש"ג פ"ה. [ובעיקר הענין, יל"ע דכ"מ גם ממה שהתירו רבנן להעביר פחות פחות מד"א ברה"ר במקום צורך]. וע"ע רש"ש לקמן ג. לענין אי בעקירה לבד יש איסור ח"ש או דהוי טלטול בעלמא, וכן עי' תוצאו"ח סימן ח' אות א', וע"ע משנ"ת ברד"ה שהן. [וע"ע משמר"מ ברד"ה שניהם].

בא"ד דל"ח אלא עקירות וכו' שמא יגמרנה. והיינו דלא מנאם בכלל הפטורים, אך מ"מ ודאי יש איסור גם בהנחה מדרבנן. שפ"א ג. ד"ה פטורי. וכ"מ בפיה"מ להרמב"ם מ"א, ועייש"ע. וע"ע ראש משביר ברש"י.

ביאור הטעם דלא מנאם. פיה"מ להרמב"ם שם. ראש משביר שם.

רד"ה שבועות וכו' של ביטוי. הטעם דהתנא לא פירש דמיירי בשבועות ביטוי. ריטב"א שבועות ב. ד"ה שבועות. פנ"י שם ד"ה שבועות, הא'.

בא"ד דמש' להבא אוכל וכו'. צ"ע כיון דבקרא כתיב הרעה קודם הטבה, אמאי מפרש אוכל קודם. תוספות הרא"ש.

רד"ה שהן וכו' לא אכלתי ואכל. הטעם שפירש באיזה צד עבר, ולעיל לא פירש, משום דלעיל קאי אלהבא ועדיין לא עבר, ומשו"ה נקט רק השבועה, אבל הכא קאי אלשעבר ומשו"ה פירש באיזה היתה שבועה בעבירה. אגודות אזוב מדברי, ברד"ה שבועות.

ק' דבקרא נקט הרע תחילה "להרע או להטיב", ואמאי התנא נוקט הטובה תחילה. תוספות הרא"ש ד"ה שבועות.

י"ל דאוכל נחשב הרעה, שהרי נשבע שיאכל ולא אכל ובזה עבר עבירה, מו"מ בזה. תוספות הרא"ש שם. ועי' ריטב"א שבועות ג. ד"ה שתים, [שכ' ע"ז דלא נהירא כלל].

ק' להתוספות הרא"ש, משבועות כ"ז. 'איזוהי הרעת אחרים אכה פלוני ואפצע מוחו', וחזי' דהרעה היא בשבועותו ולא בהעברת שבועתו. תפארת בחורים שם ב. ד"ה שבועות.

י"ל דהקרא נקט הרעה, דרוב הנשבעים הוא לענות נפש, והתנא שנה הן קודם ללאו כדרכו בכ"מ. ריטב"א שם. אמת ליעקב [קמינצקי] שבועות י"ט: ד"ה שאוכל.

י"ל דקרא נקט הטבה בסוף, לרוביי דבכה"ג נמי פטור ממלקות משום לאו שאב"מ, והתנא שנקט גם לשעבר ורוצה לחדש דלא רק באכלתי הוי ביטוי אלא גם בנשבע שלא אכל הוי ביטוי ולא שבועת שוא, ומשו"ה נקט בלהבא גם אוכל תחילה, ביאור בזה. תפארת ישראל שבועות פ"ג בועז אות א'.

עוד ישוב בזה. שושנים לדוד שבועות פ"ג ריש מ"א. מהררי נמרים שם רפ"ג. זכרון יהושע שם י"ט: ד"ה שאוכל. שבעה שבועות שם ג. אות א'-כ"א, ועייש"ע י"ט: אות קי"ג-קי"ח.

תוד"ה יציאות וכו' הק' ריב"א וכו'. הטעם שפתח במלאכת הוצאה. תוספות הרא"ש ד"ה יציאות. מאירי ד"ה החלק. חפץ ה' בתוס'. גור אריה ד"ה יציאות. פנ"י ד"ה יציאות. מרכה"מ קונט' י"ח דבר, פתיחה אות ו', נדפס בסוף טהרה. חת"ס ד"ה הא. שבת של מי ד"ה יציאות, עפימש"כ בסדר הדורות ער' ר"י הנשיא בשם באר יעקב. אשי ישראל ד"ה יציאות. חי' הרי"מ בתוס'. מצא חן בתוס'. אילת אהבים ד"ה יציאות, [יעויין שם עפ"י רש"י ד"ה שתים. [וע"ע משמרת מועד בד"ה יציאות השבת, וברד"ה שתים, יישובים נוספים לקו' זו]. וע"ע אוצרות דברי יציב בתוס', ליישב.

בא"ד וקתני הוצאה לבסוף. ביאור בזה. בית ישראל [קוזניץ] בתוס'. שלמי תודה [דאנה] בתוס'. לשון הזהב בתוס'. שדה העיר בתוס'.

ולפי"ז הו"ל להתחיל בדין הוצאות אחר אבות מלאכות. מהר"ם.

יש שכתבו דדין הוצאה הו"ל למיתני בפרק הזורק והמצניע. תוספות הרא"ש ד"ה יציאות.

בא"ד והו"ל להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע"ש וכו'. ביאור קושייתם. מהר"ם.

בא"ד שהן דברים הנוהגין עם חשיכה. ביאור דבמה מדליקין הוא סמוך לחשיכה, ובמה טומנין הוא אף בספק חשיכה וכדלקמן ל"ד. ר"ן על הרי"ף ד"ה ומקשו.

בא"ד ואח"כ במה בהמה וכו' בשבת עצמו. ק' שהרי פרקים "במה בהמה יוצאה ובמה אשה יוצאה" מיירו בענין הוצאה, ישוב בזה. מהרש"א בתוד"ה יציאות, בא"ד ואח"כ. חי' הלכות למהר"י הלוי בתוס'. אילת אהבים. חידושי מהרא"ל בתוס' בא"ד ואחר. יד דוד מהדו"ק בתוס'. אור לישרים [יפה] בתוס'. חיי אברהם [טייב]. דברי שלמה [ריבלין]. חדש האביב. ברכת דוד [ראבין]. דברי דוד [צפ'ג'] בא"ד ואח"כ. ועי' חכמת מנוח. ומרומי שדה.

בא"ד ושוב אבות מלאכות של שבת. עי' משנ"ת לעיל בבא"ד וקתני הוצאה לבסוף, משנ"ת בשם מהר"ם ותוספות הרא"ש.

בא"ד והכנסה דעני ועשיר. וכמש"כ בתוד"ה דחד מחבריה לא ילפינן. יין מישרים.

בא"ד ושנים שעשאוה פטורין. ביאור בזה. מלא הרועים בתוס'. ועי' תוס' לקמן ג. ד"ה שניהם, [דלא ס"ד לחייב הראשון, וצ"ב מזה על המלא הרועים].

אי הוי מ"ל דברישא איכא חידוש כשאמרו שהעני חייב ובעה"ב פטור וכן להיפך, שהוא פטור מחטאת ומותר לכתחילה. אשי ישראל בתוס', ויעויין שם לדחות זה.

בא"ד ור"ת מפרש דדבר ההוה רגיל וכו'. וכ"פ הרשב"א ריש ב"ק. וכעי"ז בפיה"מ להרמב"ם מ"א. וע"ע ביאור בזה, בחלקת בנימין בבא"ד ור"ת. ועי' מגן דוד. ועי' תוס' ב"ק ד"ה השור.

ק' דא"כ אמאי לא שנה התנה גם בפרק כלל גדול את המוציא מרשות לרשות תחילה. מגן דוד. ועי' בית ישראל [קוזניץ] ליישב.

בא"ד וכן במס' ב"ק השור וכו'. יש להעיר דבב"ק שם כ' התוס' ד"ה השור, בשם ר"ת דשנאן כסדר הפרשה. מהר"ם, ועיי"ש ליישב. וע"ע תוספות הרא"ש. ועי' שבת של מי בתוס', בבא"ד וכן בב"ק.

בא"ד וכן מפרש רב האי גבי ד' צריכין וכו'. כ"כ בתוס' רה"ג בתשו' והו' בערוך ערך ארבע. ובתוס' בברכות נ"ד: ד"ה ארבעה. ועי' גליון בברכות שם, [ועי' הגהות וציונים שם אות ב'] להעיר דבתשו' רה"ג המו' בערוך מפורש להיפך, וכ"ה המהר"ץ חיות בתוס', וכן העיר בגפן פוריה שם, דהר"ן בברכות הביא בשם רה"ג להיפך מד' התוס'. ועי' קרבן תודה [כץ] בא"ד וכן.

בא"ד אע"ג דלא שנה מלבן וכו'. ק' אמאי לא נקט האב מלאכה שמחמתה אין שורין דיו. מהרש"א בבא"ד אע"ג. ועי' מרומי שדה.

י"ל דלא הקדים לשנות זה, משום דאין שורין אי"ז משום אב מלאכה, אלא משום שביתת כלים וכב"ש דלקמן י"ח. מהרש"א שם. ועי' ר"ן על הרי"ף ד"ה ומקשו, הב'. ועי' אשי ישראל בבא"ד אע"ג שהק' ע"ז דודאי אם שריית דיו לא היתה נחשבת אב מלאכה לא היה בה דין שביתת כלים, וכדמש' לקמן י"?. וכה"ק ביד דוד מהדו"ק בבא"ד ואע"ג, ובחי' מהרא"ל בבא"ד ועוד. ועי' בלשון הזהב בבא"ד דתני.

י"ל דלהכי לא נקטו התוס' דין שריית דיו, משום דאמרי' שם דב"ה מתירין, והיה מקום לומר שמתירין אף בשבת עצמה, משא"כ בנתינת כלים לכובס. יד דוד מהדו"ק בא"ד ואע"ג.

י"ל דנקט הדין של אין נותנין כלים ובמה טומנין, משום דהוו חומרא גדולה שאסור אף קודם השבת. אור לישרים [יפה] בא"ד אף. ועי' חי' מהרא"ל שם.

עוד ישוב לקושיא הנ"ל. לשון הזהב שם.

בא"ד ולא המבעיר משום במה טומנין וכו'. ק' דהול"ל משום במה מדליקין, וכירה, שקודמין לבמה טומנין. מהרש"א בבא"ד ולא. ובאמת כ"כ התוספות הרא"ש ד"ה יציאות. ועי' צל"ח בתוס'.

י"ל עפי"ד הרמב"ם בפיה"מ פ"ב מ"א דטעם האיסור בכמה סוגי שמנים ופתילות הם משום שהאור חשוך, ואי"ז שייך לאיסור מבעיר. צל"ח שם.

הטעם שלא כתבו התוס' המבעיר משום אין צולין בשר, או משום כירה. צל"ח שם, ועי' מהרש"א.

י"ל דהטמנה בדבר המוסיף הבל היא חומרא גדולה, ולהכי הי"ל להתנא לשנות מבעיר משום במה טומנין. אור לישרים בא"ד אף, [ועי' לעיל בבא"ד אע"ג דלא שנה, מה שהו' בשמו].

עוד ביאור בזה. זרע יעקב [גינצבורג] בתוס'. לשון הזהב בבא"ד דתני.

הטעם שלא נקט "מכבה" משום לא יפלה כליו ולא יקרא לאור הנר. מרומי שדה בבא"ד אע"ג. ועי' לעיל בשם אור לישרים, ולפי"ז א"ש.

בא"ד משום דמלאכה גרועה היא. וכדלקמן בתוד"ה פשט, ועי' משנת"ב. וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם מ"א.

עוי"ל באופ"א דנקט הוצאה משום שרוב ענייני שבת תלויין בה, שכוללת הוצאה וזריקה והושטה והעברה ברה"ר, וידיעת הרשויות מהו רה"ר ורה"י וכרמלית ומקום פטור, ודיני טלטול. מאירי ד"ה החלק.

עוי"ל דמלאכה זו נמצאת תדיר ובה יכשלו בנ"א על הרוב, לפי שאינן צריכין בה לכלום. פיה"מ להרמב"ם מ"א.

עוי"ל דנקט הוצאה, דשאני משאר מלאכות דאף שהיתה במשכן מ"מ נתפרשה בתורה, ונקט התנא המלאכה המבוארת יותר. חפץ ה' בתוס'. וכעי"ז בחלקת בנימין ד"ה יציאות. קרבן תודה בתוס'. שפ"א שם. ביאורי הגר"א. ועי' אוצרות דברי יציב ד"ה יציאות, הא', הטעם שהתוס' מיאנו בזה. ובעיקר הענין, עי' הוריות ד. דבדבר שהצדוקין מודים ליכא הוראת ב"ד, כגון בהוצאה שמותרת. וכ"פ הרמב"ם שגגות פי"ד ה"ב.

י"ל דהוא משום דשנה אח"כ לא יצא החייט, ואיסור הוצאה אינו ידוע שהרי אין עירוב והוצאה ליו"ט [ביצה י"ב.] משא"כ שאר מלאכות. גור אריה ד"ה יציאות.

עוי"ל דהתחיל בהוצאה משום שע"י יש שביתה בשבת לגמרי, כיון דביו"ט אין איסור הוצאה, הוכחה לזה דהוצאה היא עיקר השביתה. גור אריה שם. ועי' גליוני הש"ס בתוד"ה פשט.

י"ל עפי"ד פיה"מ להר"מ מ"ד דפתח ביציאות שהם חלק מי"ח דבר שהושוו בהם ב"ש וב"ה. מרכבת המשנה קונט' י"ח דבר, פתיחה אות ו', נדפס בסוף טהרה. שבת של מי בתוס'. חת"ס ד"ה הא. מרומי שדה בתוס'. מהר"ץ חיות.

י"ל דהתחיל מער"ש שחרית שיצאו ללקוט המן. חי' חת"ס.

י"ל דהוצאה הנלמדת מקרא דאל יצא בפר' בשלח, הוא קודם לאיסור כל המלאכות שמקורם בפר' יתרו. פנ"י ד"ה יציאות. קול הרמ"ז ריש מ"א. וכעי"ז בשדה יצחק [גואיטה] ד"ה יציאות.

הטעם שהריב"א לא תי' כן, אי הוא משום דס"ל דהילפותא מ"אל יצא" הוא רק בכה"ג שמוציא בידו כשהוא עצמו יוצא מרשות לרשות, מו"מ בזה, מו"מ במה שנצטוו על בשבת במרה, ואם פרט שם משה כל המלאכות. פנ"י שם. ועי' אמרי נועם [לוין] ד"ה והא, במה שנצטוו במרה. וע"ע שושנים לדוד ריש מ"א. ועי' חידושי מהרא"ל בתוס'. ועי' מגן דוד [וזאן]. שדה העיר [רובין] שם באופן ג'. ובעיקר הענין אי הך ילפותא היינו רק כשבעצמו יוצא, כ"מ בלש' התוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות.

י"ל דדי"ז הוי הקדמה למס' שבת דאין חייב עד שיהא אחד עושה כל המלאכה, ואשמעי' זה דוקא בהוצאה, משום דעיקר הילפותא לקמן ג. צ"ב: מקרא ד"בעשותה" למעוטי העושה מקצתה, מבו' בתוס' לקמן צ"ג. ד"ה חד, דאינו אלא בהוצאה עיי"ש. אשי ישראל ד"ה יציאות. ועי' רש"י פסחים פ"ה: ד"ה דעבד.

י"ל דפתח בה, לחדש דחייבים עליה סקילה, ולא נימא דקרא ד"אל יצא" ללאו יצאת, וכדאמרי' לגבי הבערה, מו"מ בזה. חי' הרי"מ בתוס'. ועי' שדה העיר בתוס'.

י"ל דנקט הוצאות, משום דבעוד ב' מסכתות התחיל בשתים שהן ד'. מצא חן בתוס'. וכעי"ז בתוס' בעירובין ב. ד"ה מבוי.

עוד ישוב בזה. שבת של מי. תפארת יעקב במשניות. מרומי שדה. וע"ע מלאכ"ש בשם אלשיך מש"כ עפ"י סוד.

עקירה בלא הנחה, הוי חצי מלאכה, משא"כ כתיבת אות אחת או אריגת חוט אחד, אי"ז חצי מלאכה אלא חצי שיעור. אשי ישראל שם, עפ"י תוס' לקמן צ"ג. ד"ה חד, ורש"י פסחים פ"ה: ד"ה דעבד.

תוד"ה יציאות וכו' ללישנא דקרא אל יצא וכו'. ביאור לרש"י ד"ה שתים, דיליף לה מויעבירו. חיי שלמה בתוס', ועיי"ש ישוב עפ"י פיה"מ להרמב"ם מ"א.

ק' דלגבי המן נמי היה יציאת האדם לחוץ, משא"כ הכא, ישוב בזה. חלקת בנימין בתוס'.

עוי"ל דיציאות מש' מוצאות ומבואות דהיינו רשויות. תוס' שבועות ה: ד"ה רבא, הב'. וכעי"ז בתוס' לקמן סוף ע"ב בשם ריב"א.

י"ל דמפני שאין הוצאה אלא ע"י אדם הוא קורא לה "יציאות" כלו' שהוא יוצא ומוציא בידו איזה דבר. מאירי.

עוד ישוב בזה. תפארת ישראל יכין אות א' בשם בנו. מרומי שדה.

בא"ד אל יצא עם הכלי וכו'. לדרשא זו משמעו' הקרא היא שלא יצא עם הכלי ללקוט את המן, ודרשה זו קיימא אף למסקנת הגמ' שם. עי' תוס' עירובין י"ז: ד"ה לאו.

י"ח וס"ל דלמסקנת רב אשי שם ליכא למילף מפסוק זה איסור הוצאה. רש"י עירובין שם ד"ה שבאל, וד"ה אל, [ואזיל לשיטתו בסוגיין שכ' בד"ה שתים, דילפינן מויצו משה וגו'].

הטעם שהוצרכו לב' קראי, עי' משנ"ת בתוד"ה פשט.

בא"ד יצא עם הכלי ללקוט המן. ק' דהא למעשה לא ירד מן, וליכא שום תיקון בהוצאה, וי"א דמקלקל היינו כל היכא דלמעשה ליכא תיקון. הע' הגר"ד לנדא, [הנדפס בסוף אבן העוזר סימן א', ויעויין שם דאף שהוא סבור דיורד מן בשבת, הא בתוס' לקמן ק"ו. ד"ה החובל, כ' דבמקלקל ל"א בתר מחשבתו]. ובעיקר הענין אי מקלקל היינו כל היכא דליכא תיקון, כ"מ במרכה"מ שבת פ"א הי"ב, או"ש יו"ט פ"ג ה"ט, קה"י סימן מ"ו בשם חזון איש.

אי מקלקל בהוצאה חייב, כיון שהיא מלאכה גרועה. עי' שו"ת בית יצחק או"ח סימן ל"ד, [דחייב, ולפי"ז מיושב]. ובעיקר נידו"ז, עי' כוכבי אור ח"א עמ' רנ"א, [שהביא מכתב אל הצ"פ, וע"ע לקמן צ"א. לגבי זרק כזית תרומה לבית טמא]. וע"ע מנ"ח מצ' חצ"ר. ועי' לבושי מרדכי מהדו"ת סימן ל"ב, [דלא כהבית יצחק]. וע"ע בס' גור אריה יהודה סימן ט"ו סק"ח. ועי' זהב שבא לאדר"ת פסחים ל"ג: וע"ע אפיקי ים סימן ד' ענף ד', [מה שהוכיח מב' הלחם דשיעורים כגרוגרת להוצאת שבת, ואף דהוי מקלקל, דקלקול שאינו דרך השחתה ל"ה קלקול, אמנם להנ"ל חלוק הוצאה משאר מלאכות, ועי' שערי יצחק שבת סימן מ"ט, לדחות האפ"י, דמקלקל פטור רק אם המלאכה בנפעל, ובהוצאה המלאכה היא בקירוב הדבר, ועי' תוצאו"ח סימן י"א, דמה"ט ל"ב בהוצאה מלאכה המתקיימת]. ועי' ברכת שמעון שבת סימן י"ב, [להק' דפטור משום שאינו מלאכת מחשבת, וא"כ ה"ה בהוצאה, ועי' יין מישרים, לדון לענין מתעסק בהוצאה שיתחייב כמקלקל, ועי' תוס' לקמן ע"ה. ד"ה מתעסק]. עוד מו"מ בנידון מקלקל בהוצאה והוכחות בזה, עי' תוס' לקמן צ"ד. ד"ה ור"ש. וע"ע רש"י לקמן ע"ג: [שהביא הוצאת מת כדוגמא למתקן בהוצאה, ודו"ק].

תוד"ה שתים, וכו' ובשבועות פירש"י וכו'. יש שביארו באופ"א, דשתים בהן ד' בפנים, היינו הוצאות והכנסות של בעה"ב, דהיינו שהב' הם הוצאה שבעה"ב חייב, וד' היינו שהוא פטור, ובחוץ, היינו הוצאות והכנסות של עני. תוס' שבועות ה. ד"ה שתים בשם הריב"א. גליון תוס' בתוס' להלן ד"ה פשט. רמב"ן ד"ה יציאות בשם אחרים. תוספות הרא"ש ד"ה שתים בפי' הב'.

דחיית פי' הנ"ל. רמב"ן שם.

בירושלמי שבועות פ"א ה"א מסתפק אי פי' המשנה היינו כפירש"י או כהריב"א. תוס' שם. ועי' קרבן העדה ד"ה יציאות, מה שהעיר. וכן בפנ"י בתוס'. ואגודות אזוב מדברי בתוס'. יפה עינים ברש"י. מגן דוד בתוס'. מגדנות נתן שבועות שם ד"ה ושו"ר. מראה שם ד"ה שבועות. ועי' פני משה שם. דברי דוד צפ' ג', בתוס'.

ביאור נוסף, דבפנים היינו שהוצאות שחייבין עליהן קרבן בפנים בעזרה, ביאור בזה. תוס' שבועות ה. ד"ה שתים.

י"מ דבפנים היינו הוצאות ובחוץ היינו הכנסות, ביאור בזה. מיוחס לר"ן ד"ה יציאות בשם י"מ.

עוד פי' בזה. מיוחס לר"ן שם. וע"ע משנ"ת ברד"ה שתים.

בא"ד אין נראה לר"א מדקאמר בגמ' וכו'. ישוב שי' רש"י. שיירי קרבן ירושלמי שבועות פ"א ה"א ד"ה יציאות. חת"ס שבועות ה. בתוד"ה שתים. וע"ע לשון הזהב בתוד"ה ב', בא"ד ולא. הגהות הרא"מ הורביץ. חכמת מנוח בתוס'. מלא הרועים בבא"ד ולא. מצא חן בתוס'.

י"ל דרש"י בשבועות מודה לפירושו הכא, ביאור בזה. חת"ס שם, ועי' משנ"ת ברד"ה שתים בשמו.

תוד"ה פשט וכו' תימה לר"י אמאי צריך למתני תרתי וכו'. וכה"ק התוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות. רמב"ן במלחמות ד"ה מתני'. רשב"א ד"ה יציאות. תוספות הרא"ש ד"ה פשט. ר"ן ד"ה שתים.

עו"ק דשם הוצאה אחת היא, ועי' שבועות י"ד: לגבי ידיעות הטומאה דשם טומאה אחת היא. רמב"ן שם. רשב"א שם. ר"ן שם.

בא"ד וכן בריש שבועות וכו'. וכה"ק התוס' בשבועות שם.

י"ל [הטעם דמני תרתי] דמ"ויכלא העם מהביא" ילפינן הוצאת בעה"ב ששם נמנעו מלהוציא מביתם למחה לויה שהיא רה"ר, ומ"אל יצא איש" ילפינן הוצאת עני. רמב"ן ד"ה מתני'. ועי' פנ"י בתוס' שנקט נמי דויכלא העם קאי אבעה"ב, ואל יצא בעני. וע"ע ריטב"א שבועות ב. ד"ה ויש מרבותינו, [דהוצא בעה"ב מויכלא]. וע"ע ברד"ה שתים, דמש' דהוצאת בעה"ב מויכלא, ועי' מה שצויין שם].

יש שכתבו איפכא, דמ"ויכלא" ילפינן לעני, ד"מהביא" מש' שמביא החפץ אצלו למקום שהוא עומד, ומ"אל יצא" ילפינן לבעה"ב וכדמש' שלא יוציא ממקום הוא עומד בבית לחוץ. תוספות הרא"ש ד"ה פשט, וע"ע בדבריו שבועות ב. ד"ה יציאות.

יש שכתבו דתרווייהו קאי על הוצאת בעה"ב, ואפ"ה וכיון שהוא מיותר ילפינן לעני. חי' ר' משה קזיס ד"ה ובדבר, ועי' פנ"י, ועי' להלן בשמו.

ק' דלמא חד קרא, ליוצא עם החפץ, והשני לאופן שמוציא החפץ אך הוא עצמו נשאר ברה"י, ישוב לזה. חי' הר"מ קזיס סוד"ה ובדבר. ובעיקר הענין, עי' תוספות הרא"ש שבועות ב. דמוציא חפץ עם גופו, היינו עיקר הוצאה, וכעי"ז בסוגיין דמוציא חפץ הוי בכלל "אל יצא" דדרשי' "אל יוציא". אמנם עי' תוס' שבועות ב. ד"ה יציאות, [נוסח"א דס"ד דרק ביוצא עם החפץ הוי דרך הוצאה]. והנה ע"ע בבא"ד דהוצאה מלאכה גרועה היא דמ"ל, מה שהוא בשם דברות משה סימן א' ענף ב', בדעת התוס' שם, דגדר הוצאה היינו נשיאת משא, ולפי"ז לכאו' ודאי דהיינו ביוצא עם החפץ, וע"ע ירמיה י"ז כ"א "ואל תשאו משא ביום השבת", ושם כ"ב, "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", והו' בהוריות ד. ועי' ביצה י"ב. דדרשי' מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא, ועי' חי' הרמב"ן, וע"ע קראי בנחמיה י"ג, ט"ו י"ט.

עוי"ל [קו' התוס'] דס"ד דרק ביוצא עם הפירות לרה"ר חשיב דרך הוצאה, משא"כ כשגופו ברה"י וידו ברה"ר או להיפך, ולקמן ג: מבו' דידו אינה לא כרה"י ולא כרה"ר, ולהכי הוצרך למנות ב', דמאופן חד ל"ה ידעי' שחייב גם באופן השני, ביאור בזה. תוס' שבועות ב. ד"ה יציאות. ועי' שלמי תודה שבועות ב. בתוד"ה יציאות, [דס"ד דאין לך בו אלא חידושו]. וע"ע אלפי יהודה שם. וע"ע מרומי שדה שבועות שם [ע"מ שהביאו מלקמן ג: דצ"ב, ושמא כוונתם ליישב באופ"א, דהתנא נקט עשיר ועני לאשמעי' די"ז דידו של אדם אינה לא כרה"י וכו', ועייש"ע]. אמנם עי' פנ"י בתוס', ותפארת בחורים שבועות שם, [דכוונתם להביא עוד טעם אמאי הוצאה חידוש הוא].

עוד ישוב בזה. בית מנוחה לקמן ג. ד"ה בעי.

אכתי ק' דשפיר תני הוצאה דבעה"ב ועני, אבל בהכנסה הו"ל לשנות רק הכנסה אחת דמ"ל עיולי וכו'. עלה דיונה שבועות שם. ועי' נחלה ליהושע שם, מש"כ ליישב.

אף דילפינן הוצאת בעה"ב ועני מב' קראי, מ"מ אי"ז ב' אבות מלאכות ושם אחד יש לה. רמב"ן שם. רשב"א ד"ה יציאות. ועי' זרע יעקב בתוד"ה פשט, בא"ד דאיצטריך, [ליישב עפי"ז קו' התויו"ט פ"ז מ"ב עיי"ש].

ק' אמאי ל"א דהוצאה ללאו יצאתה, וא"כ אזהרה שמענו וכרת וסקילה מנין, וצ"ל דכיון שהיתה במשכן ומצינו שהתורה הקפידה ע"ז בלאו, הרי זה בכלל שאר מלאכות שהיו במשכן. רמב"ן שם. וכעי"ז ברשב"א ד"ה יציאות.

הטעם שהוצאה לא דמיא להבערה, שהבערה גמורה היא והיתה בכלל שאר מלאכות וא"כ למה יצאתה, משא"כ הוצאה דמלאכה גרועה היא. חלקת בנימין ד"ה אבל הרמב"ן, ויעויין שם דכסברא זו כ' המיוחס לר"ן ד"ה כיצד, [ויעויין שם לבאר מש"כ הרמב"ן דאין הדברים מחוורין כל צרכן]. ועי' נחלת יעקב [ליסא] בתוד"ה פשט.

אי מסברא הוי אמרי' דהוצאה מלאכה גמורה או גרועה. רמב"ן שם. רשב"א שם. מיוחס לר"ן שם. חלקת בנימין שם. נחלת יעקב שם. עץ הדעת טוב. ועי' צל"ח שם. וע"ע משנ"ת בבא"ד ונראה לר"י.

יש שכתבו דודאי שם הוצאה חד היא, ול"ב למילף עשיר ועני מב' קראי, אלא מ"אל יצא" ילפינן ללאו בעלמא, מ"ויכלא" לחיוב מיתת ב"ד, ביאור בזה, הטעם דלא ילפינן לאו בעלמא מ"אל יעשו עוד מלאכה". רמב"ן שם ד"ה י"א, בשם י"א, [ויעויין שם ברמב"ן דמ"ויכלא" לבד הוי ס"ד דרק ע"י משא חייבין]. ועי' תוספות הרא"ש ד"ה פשט, [דמ"אל יעשו עוד מלאכה" ל"ה ילפינן, דהוי ס"ד דאי"ז מלאכה ממש לאוסרה, וע"ע תוס' לקמן צ"ו: ד"ה וממאי, מש"כ ר"ח, ומש"ה מירושלמי פ"א ה"א, וע"ע מאירי ד"ה והמשנה]. ובעיק"ד הרמב"ן, ע"ע שיעורי הגרי"מ עמ' ט' ד"ה והנה הרמב"ן. [וע"ע גליוני הש"ס לקמן ו: ד"ה אינו, מש"כ עפי"ד הרמב"ן לבאר המקור דאיסי מחייב מיתה בהוצאה, וע"ע משנת"ב לקמן ו: בד"ה אלא אימא אינו חייב על אחת מהן].

נידון זה אי ילפינן איסור הוצאה מ"אל יצא" או מ"ויכלא" הוא פלוגתא דתנאי. רמב"ן שם. ועי' חלקת בנימין ד"ה עוד, מה שהאריך בדבריו. וכן ע"ע קר"א ד"ה התוס', באורך.

מאן דס"ל תחומין דרבנן ו"אל יצא" להוצאה, מפרש ד"ויעבירו" איירי בימות החול ולא בשבת. רמב"ן שם.

מו"מ בד' רש"י אי ס"ל דאיכא רק חד קרא להוצאה, עי' ברד"ה שתים משנת"ב.

עוד מו"מ ושי' הראשונים אי להוצאה ילפינן מב' קראי או מחד קרא. עי' רש"י ד"ה שתיים [ומה שצויין שם]. ועי' רמב"ן שם. ועי' תוספות הרא"ש בסוגיין ובשבועות שם. ועי' רשב"א בשם ר"ת [דליכא אלא חד קרא]. וע"ע מרומי שדה לדקדק כן מתוס' לקמן ד. ד"ה והא בעי עקירה, וכן מד' התוס' בריש שבועות. אולם ד' התוס' הכא דילפינן מב' קראי, וכ"כ התוס' בעירובין שם, ובפסחים ריש פ"ה:, וכ"ה בתוספות הרא"ש שם, [אך יעויין שם באופ"א מהתוס']. וכ"כ הרמב"ן בשם י"א, וע"ע קר"א. וכ"ד הרשב"א כהתוס' דאיכא ב' קראי להוצאה, וכ"נ הרמב"ן, [אך מסיק דתלי' בפלוגתא דתנאי אי תחומין דאו' או דרבנן]. ועי' חי' מהרא"ל ד"ה בפרש"י. הגהות הר"א גוטמכר ברד"ה שתים. אמרי נועם [לוין] ד"ה והא. ועי' פנ"י ברד"ה שתים. בן אורי ברש"י שם. אילת אהבים ד"ה יציאות, מהר"ם שיק ברש"י שם. עץ הדעת טוב שם. באר מים [טיקטין] ברש"י.

בפלוגתא זו תלי' גם גיר' הגמ' בהוריות ד. עי' מסוהש"ס שם.

מו"מ בדעת הרמב"ם בנידו"ז. עי' רשב"א שם, בד' הר"מ דליכא ב' קראי להוצאה, וכן בהל' שבת פי"ב ה"ח הביא רק קרא ד"ויכלא", ויש שר"ל דאזיל לשיטתו שם פכ"ז ה"א דתחומין דאו', וילפינן מ"אל יצא", וכ"כ בדברי ירמיהו שבת פי"ב ה"ח ד"ה והנה סוגיא. דברות משה סימן כ' הע' ל"ב, ברכת שמעון סימן א' אות ג' ד"ה ומשמע, קנין תורה שמעתתא ר"פ ואתחנן אות א', [וצ"ע דבהל' שגגות פי"ד ה"ב לגבי ב"ד שטעו מייתי שם קרא דאל יצא לענין איסור הוצאה, ועיי"ש בקנין תורה, שתי' דאפשר דגם הלימוד מהקרא הוא בכלל הטעות, וע"ע שלמי יוסף סימן ב' ד"ה אמנם, וע"ע משנת השבת עמ' ד' ד"ה אמנם, עוד יל"ע לד' הרמב"ם אי ס"ל תרי דיני הוצאה דעני ובע"ה, ועי' בדבריו בהל' שבת פי"ג ה"ב, דמש' דלא ס"ל תרי דיני הוצאה, ועי' משנת השבת שם בזה, ובעיקר מה שהביא מקור להוצאה מ"אל יצא" י"ל דמקו"ד מהוריות ד. דלפנינו אי' שם: 'לא תוציאו משא מבתיכם', אמנם התוס' בעירובין י"ז: ד"ה לאו, הביא גיר' דיליף התם "מאל יצא", וכ"ה הר"ח הוריות שם ד"ה ת"ש, וכ' דגיר' זו משובשת, אמנם י"ל בד' הר"מ דסמך על גיר' זו]. וע"ע להלן בדעת הרמב"ם. וע"ע מו"מ בשי' הרמב"ם שלא הביא מקרא ד"אל יצא" לענין הוצאה, חמדת ישראל ח"א קונטרס נר מצוה אות ל"ט, כלי חמדה מועדי השנה ח"א עניני יוה"כ סימן ע"ט.

אי הני תרי הוצאות הוו ב' אבות מלאכות, ונ"מ להתחייב ב' בהעלם א'. עי' רמב"ן שם, דהוי אב מלאכה א', וכ"כ הרשב"א ד"ה וכי תימא, [וכצ"ל לש"ר דסברי דילפינן הוצאה מחד קרא], ויעויין שם מה שהביא מהירושלמי דעני ועשיר א' הם, [וכ"מ ברש"י ריש שבועות דעני ועשיר מחד קרא, וכ"מ קצת מרש"י במתני' שהביא חד קרא]. אולם התוספות הרא"ש בשם הר"י מפריש, פליג, [ויעויין שם מה שיישב בזה, ועי' מה שהו' בשמו בתוד"ה פשט, בבא"ד ונראה, ובעיקר קושייתו שם, עי' פנ"י בתוד"ה פשט, מש"כ ליישב באופ"א, וצויין שם]. וע"ע רמב"ם שבת פי"ב ה"ח, [כ' דין הוצאה מרל"ר, ובהלכה אח"ז פירט מרה"י לרה"ר ולהיפך, ומש' דהוא שם א' של הוצאה מרל"ר, ויל"ע בזה].

אי מ"ויעבירו" ילפינן לעיקר הוצאה, או רק ילפינן דהוצאה חשיב אב מלאכה, עוד מו"מ בזה. עי' רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ח, [דמהתם ילפינן דחשיב אב מלאכה], והו' כגי' רה"ג ור"ח שהו' ברא"ש בריש פ' הזורק ובמ"מ שם, וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם, ובפי' קדמון ממצרים. וע"ע רשב"א מש"כ בדעת הרמב"ם. אולם בתוד"ה פשט, מבו' דילפינן לעיקר הוצאה מהתם. וע"ע אילת אהבים ד"ה יציאות, מש"כ בשם אביו. מהר"ם שיק ברד"ה שתים. בן אורי ברד"ה שתים, פנ"י ברד"ה שתים. ועי' מה שצויין ברד"ה שתים.

[סיכום השיטות במקו"ד הוצאה], אי נלמדת מ"אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא" או מ"אל יצא", או משניהם, או דקרא ד"אל יעשו" וגו', הוי גילוי מילתא דהוצאה הוי מלאכה, וממילא נכלל ב"אל יעשו". די"א דנלמד מ"אל יעשו" וגו', וכ"מ ברד"ה שהן, ועיי"ש מה שצויין בזה. וי"א דנלמד מ"אל יצא", ועי' חי' שבה"ל עמ"ס שבת. וי"א דנלמד משניהם, וכ"מ בתוס' הכא, ועי' לעיל משנת"ב. וי"א דהקרא הוי רק גילוי מילתא דנקראת מלאכה, וכ"מ בר"ח לקמן צ"ז: והו' בתוס' לקמן צ"ו: ד"ה וממאי, ויעויין שם דכן דריש בירושלמי פ"א ה"א. מאירי ד"ה והמשנה. וכ"ה הרשב"א שם ד"ה הוצאה בשם רה"ג. וע"ע ר"י מלוניל ד"ה שתים. וע"ע תוספות הרא"ש ד"ה פשט. וע"ע לח"מ שבת פי"ב ה"ח. וע"ע שיעורי הגרי"מ עמ' ז' ד"ה כל זה, [מה שביאר בזה, ועיי"ש בעמ' ח' ד"ה וכן נראה, מש"כ דכהר"ח מבו' ברמב"ם שבת פי"ב ה"ח, וע"ש במ"מ]. וע"ע חי' שבה"ל שם.

ק' דאזהרה שמענו [בהוצאה] עונש מנין. רשב"א ד"ה וכי תימא. ועי' שיעורי הגרי"מ עמ' ח' ד"ה והנה בחי', [דלפי' הר"ח הנ"ל ל"ק, ועי' חי' שבה"ל שם].

י"ל כיון דגלי רחמנא דמלאכות נינהו, ה"ה בכלל "כל העושה מלאכה יומת". רשב"א שם.

מו"מ בד' הירושלמי, "מנין שהוצאה קרויה מלאכה רשב"נ וכו' מן הדא ויצו וכו' ר' חזקיה וכו' אפי' הכנסה את ש"מ. והו"ד הירושלמי בר"ח שם, ועי' בתוס' שם. ועי' שיעורי הגרי"מ שם ד"ה והנה בפירוש הר"ח.

בא"ד ונראה לר"י דאיצטריך לאשמעי' משום דהוצאה וכו'. עוד ישוב כעי"ז. תוס' בשבועות שם ר"ת. ועי' חלקת בנימין בתוס', [דהוא תי' שונה].

ק' דהא סוף סוף אין לחלק בין עני לעשיר, עוד מו"מ בזה. פנ"י בתוס'. וכעי"ז בתוספות הרא"ש ר"י מפריש, [דאמאי לא סגי בחד קרא, ואידך הוצאה תהא תולדה דהך הוצאה, ועי' להלן מה שהו' בשמו ליישב]. וכן עי' בתוצאו"ח סימן ו' ה'. וכן עי' חי' מהרי"ח על המשניות מ"א. [וע"ע רמב"ן ד"ה ואיכא, דהוצאה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, ולפי"ז יל"ע אי מיושב קו' הנ"ל]. ובעיקר הענין אי בכדי להיחשב תולדה סגי במה שהי' במשכן, עי' תוספות הרא"ש שם, דסגי בזה. אולם עי' מש"כ התוס' הכא. וע"ע אור לישרים [יפה] בתוס'. וע"ע רמב"ן בע"ב ד"ה ופרקינן, [לגבי הכנסה דהיא אב משום שהיתה במשכן], וע"ע רשב"א לקמן צ"ו: ד"ה א"ר יאשיה, [דלמ"ד דזריקה היתה במשכן, ה"ה אב, והבי' דכ"מ בירושלמי רפי"א סוה"א, וכ"ה הריטב"א שם ד"ה אלא, בשם הירו', אמנם עי' חת"ס השלם לקמן שם, ד"ה שכן, מה שהקשה להרשב"א דע"כ הבבלי פליג על הירושלמי, וס"ל דבהוצאה לא כל מה שהיה במשכן הוי אב, אלא רק אם מפורש בקרא]. וע"ע תוס' לקמן צ"ו: ד"ה הכנסה, דס"ל שלא סגי לחייב תולדה דהוצאה אם הי' במשכן או ע"י סברא. ועי' מהרש"א.

ק' דא"כ הי"ל לשנות עוד כמה מיני הוצאות דלא ילפינן חד מחבריה. פנ"י שם.

עו"ק וכי גרע מהכנסה דילפינן מסברא דמ"ל אפוקי מ"ל עיולי לקמן צ"ו: פנ"י שם.

באו"ד [התוס'] דהוצאה והכנסה של עני הוי לצורך עצמו [והוי כלוקטי המן דילפינן מ"אל יצא"], משא"כ דבעה"ב שהיא לצורך העני ואי"ז מלאכת מחשבת, [ומשו"ה בעי' למילפיה מקרא ד"ויכלא העם מהביא"], וכן להיפך דהוצאה דבעה"ב חשובה דנגמרת במה שנותן ליד העני, משא"כ הוצאה דעני שהיא ע"מ לחזור לביתו, וכן הכנסה דעני שמכניס ע"מ שיתן בעה"ב ואח"ז יוציאנו. פנ"י שם, ועייש"ע מו"מ בזה. וכ"מ בחת"ס ד"ה כיצד. וע"ע ראש יוסף, דהוצאת בעה"ב לצורך העני, ואילו הוצאת עני לצורך עצמו. וע"ע חי' הר"מ קזיס סוד"ה ובדבר. וע"ע משנ"ת להלן בשם פנ"י וראש יוסף, בדעת הראשונים.

י"ל דכיון דאיכא תרי קראי הוו תרווייהו אבות ונ"מ שחייב ב' בהעלם א', מו"מ מלקמן ע"ג. דהוצאה נמנית כאב א'. תוספות הרא"ש שם בשם ר"י מפריש. ובעיקר הענין אי הוו ב' אבות שונים, עי' רמב"ן ד"ה מתני', דהוי אב מלאכה א', ודלא כהתוספות הרא"ש. וכ"כ הרשב"א ד"ה וכי תימא, [אף לד' התוס']. [ויל"ע לד' הר"י מפריש, היכא שמעיקרא יצא עם החפץ לרה"ר, ושוב עשה הוצאה דבע"ה, או הוצאה דעני, אי חייב ב', ועי' בית האוצר עמ' 14 ד"ה ועיין בתוספות הרא"ש].

יש שביארו טעם החילוק בין הוצאת עשיר לעני, דעני שעקר ברה"ר אי"ז מלאכה כלל, רק כשנכנס לאויר רה"י וע"ז חייב, אבל כשמניח ברה"י אי"ז בזה חידוש דהוי הנחה גמורה, ואילו החידוש בבעה"ב שאם לקח מרה"ר מיד כשמגיע לידו חשיב עקירה שהיד נגררת אחר הגוף, וכשמכניס לרה"י נחשב הנחה דהנחת גופו כהנחת חפץ, וזהו החידוש בבעה"ב שזה מיד נחשב הנחה. שנות אליהו מ"א ד"ה פשט בעל. חי' הגר"א ב. ד"ה תוס' הקשו. [ועי' בביאו"ד בביאו"ס סימן א' עמ' ז' ד"ה ומצינו, ב' נוסחאות בזה, ובנוסח א' ר"ל עפי"ד ר"י לקמן ג. בתוד"ה מאי ולקמן צ"ב. ד"ה התם, דידו בתר גופו גרירא הוי חסרון בעיקר ההוצאה, ודלא כרש"י שם].

י"מ באופ"א, דעיקר הוצאה זהו מרשות לרשות, וכשהוציא בעה"ב ונתנו לעני הוי הוצאה גמורה דבעקירה היה ברה"י וכשנתן ליד עני נשתנה לרה"ר, משא"כ הוצאת עני דמיד כשנוטל מידו של בעה"ב כבר יצא מרשות בעה"ב ורק דאינו חייב דאכתי ידו ברה"י, וכמו"כ י"ל איפכא בהכנסת עני דהוי הכנסה גמורה משא"כ הכנסת בעה"ב. חי' מהרא"ל בתוס'. וע"ע תוצאות חיים סימן ו' אות ה', מש"כ כעי"ז בהמשך ד' התוס', והו' להלן בבא"ד היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע וכו'. ועי' תוס' לקמן ג. ד"ה מאי [דכשהוא וידו ברשות א' יש תורת רשות על החפץ, אך בידו פשוטה לרשות אחרת, אז אין תורת רשות על החפץ, דידו גרירא בתר גופו], ולקמן צ"ג. ד"ה חד [דמלבד עקירה והנחה יש חיוב בעת השתנות החפץ מרשות לרשות שהתורה הקפידה על הוצאה והכנסה, וע"ע שבת צ"א. לענין צמקה לאחר עקירה, ובראשונים שם, ובעיקר הענין אי ההנחה והעקירה הוו מגוף המלאכה או דהשתנות החפץ מרשות לרשות היא עיקר המלאכה, עי' אפיקי ים ח"ב סימן ד' ע"ח, ועי' תוצאות חיים ז' ד', ובדבריו בסימן ט' ס"ק י"א י"ב. וע"ע אבנ"ז או"ח סימן רמ"ה. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה יציאות השבת].

י"מ באופ"א, דס"ד דלבעה"ב אסור להוציא מרשותו לרה"ר דהוי רשות אחרים, משא"כ עני שמוציא מרשות שאינה שלו לרשות שאינה שלו, וכמו"כ הוי ס"ד דרק הוצאה דעני אסור דמוציא מרשות שאינה שלו לרה"ר שיש לו חלק בו, משא"כ בעה"ב דגם רה"י שלו וגם ברה"ר יש לו חלק. לקוטי מהרא"י [נדפס בסוף ס' ברכת רא"ש עמ"ס נזיר] בתוס'. וע"ע הון עשיר מ"א ד"ה כיצד. קול אריה [חריף] בתוס'.

עוד בגדר החילוק בין הוצאת בעה"ב לעני. [ס' שלום יהודה (פלצינסקי). אבני דרך עמ' א'].

עוד יל"ב [ד' התוס'] דבשאר מלאכות אין האדם עצמו חלק מהמלאכה אלא רק העושה, כגון בזריעה, משא"כ בהוצאה, ולהכי שאני צורת הוצאת האדם, ובעי' ב' קראי. שלום יהודה שם.

עוד יל"ב, דבעי' ב' קראי, דמחד גיסא כשהחפץ ברה"ר שיכול לשמש לרבים ונמצא שנתעלה עי"ז, ומאידך י"ל דברה"י הוא קרוב יותר לתשמיש האדם, עוד ביאור בזה. אמת ליעקב שם.

עוד יל"ב, דאי תני עשיר הוו"א הואיל ואי"צ לזה, משא"כ עני דאין לו מה יאכל. חי' מהרי"ח על המשניות מ"א, [ועיי"ש דאי תני עני הוו"א משום דעביד מצוה, וכמ"ש התויו"ט, הו' להלן].

י"ל [קו' התוס'] דהוצאת עני היא חשובה שמושך לעצמו שזהו הדרך ולא דמי להוצאת בעה"ב שמרחיק החפץ ממנו, ולכך מנאום בשתים, הוכחה לסברא זו מירושלמי, ביאור בזה. רמב"ן ד"ה וי"א, [ויעויין שם דזהו הטעם הנכון]. רשב"א ד"ה יציאות, [ועיי"ש לדחות ההוכחה מירושלמי]. ר"ן ד"ה שתים בשם ר"ת. ועי' ראש יוסף ד"ה והא דפלגינהו, [לבאר דהוצאה דעני חשובה שמוציא לצורכו, משא"כ בעה"ב, (וכעין משאצ"ג), וע"ע פנ"י בתוס', דבעני שהוא לצורכו הוי מלאכת מחשבת]. וע"ע דברות משה סימן א' ענף ד' מש"כ לבאר. וע"ע חלקת בנימין ד"ה והנה. וע"ע אמת ליעקב ד"ה כתבו, והו' להלן. ועי' שלמי יוסף סימן ב', [דלהתוס' צ"ל דעיקר הוצאה הוא מה שמוציא ממנו, וע"ע ביאו"ס סימן א' עמ' ז' אות ה', וע"ע להלן בשם הריטב"א, והנה עוד יל"ע במקום שעומד במקום פטור ומושך מרה"י לרה"ר, דגם אינן מושך לעצמו, וגם אינו מציא מרשות שעומד בו].

יש שכתבו איפכא, דהוי ס"ד דלא חייב הכתוב בחידוש הוצאה זו אלא כעין עשיר, שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים לרשות שאין עומדים בו, ואין לך בו אלא מקום חידושו. ריטב"א שבועות ב. ד"ה יציאות.

י"ל קו' התוס', דנקט עשיר ועני לאשמעי' דלא נתינה שבת לידחות אצל צדקה. קול הרמ"ז מ"א בתוי"ט ד"ה ושתים, עפי"ד הרע"ב שם. ועי' שושנים לדוד שם, [להק' דאכתי סגי לשנות חיוב בעה"ב לבדו]. ועי' יד דוד מהדו"ק ג. בתוד"ה בבא, בא"ד וי"ל, ליישב. ועי' חי' מהרי"ח על המשניות שם.

התוס' לא תי' כן, דאזלי לשיטתייהו לקמן ג. ד"ה בבא, דהכא מיירי בעני נכרי. יד דוד שם.

אי משמעות הקראי חד לעני וחד לעשיר, או דתרווייהו לעשיר וכיון מיותר ילפינן עני, ומו"מ איזה מהקראי לעשיר ואיזה לעני. עי' רמב"ן ד"ה מתני', [דויכלא לבעה"ב, ואל יצא לעני]. ובתוספות הרא"ש ד"ה פשט, מבו' איפכא. ועי' חי' הר"מ קזיס ד"ה ובדבר, דתרווייהו בבעה"ב, ורק דמיותר, ועי' לעיל בבא"ד וכן בריש שבועות, משה"ק לשיטתו.

[אי צורת הוצאה ע"י פשיטת יד חלוקה לעצמה, ובעי' ב' ילפותות לב' הצורות. ביאו"ס סימן א' עמ' ח' ד"ה ויל"ע, ועי' תוספות הרא"ש לעיל בשם ר"י מפריש].

אי מוכח מתוס' דמלאכת הוצאה הוא מה שנעשה בחפץ "מעשה הוצאה", ולא מה התוצאה שנמצא ברשות אחרת. יין מישרים, [ועי' בית האוצר עמ' 14, ד"ה ועיין בתוספות הרא"ש].

בא"ד דהוצאה מלאכה גרועה היא דמ"ל מוציא ברה"י וכו'. וכ"ה בתוס' בפסחים פ"ה: ד"ה ? בשם ר"י. וכ"ה התוספות הרא"ש בשבועות ב. בשם ר"ת. וע"ע חת"ס ד"ה כיצד.

יש שכתבו בנוסח"א, דמ"ל הוציא מן החדר לבית או מעביר ד"א תוך הבית, אם הוציא מרה"י לרה"ר או מעביר ד"א ברה"ר. תוספות הרא"ש שבועות ב. ד"ה יציאות.

עוד נוסח, דמלאכת הוצאה אם היה נושא משא גדול כל היום ברה"י פטור, ואילו כגרוגרת מרה"י לרה"ר חייב. רמב"ן ד"ה ואיכא, ובשבועות ב., רשב"א ד"ה ואיכא. תוספות הרא"ש ד"ה יציאות, וכן יעויין שם בשם ר"ת. ריטב"א שבועות ב. ד"ה יציאות. [ועיי"ש ברמב"ן דאין הדברים מחוורין כל צרכן]. [וכן ע"ע ביאו"ס סימן א' עמ' ו' אות ד', לדקדק מרמב"ן זה, דענין מלאכת הוצאה שהיא "מלאכת משא", וכ"ה במשנת השבת עמ' ח' ד"ה משמע, פתחי שבת סימן ב' אות ב'. אהל צבי (ליקווד) עמ' שי"ט ד"ה הנה. וע"ע משנת"ב בגמ' בד"ה יציאות השבת, וע"ע להלן בשם דברות משה סימן א' ענף ב', איפכא בד' הרמב"ן, וע"ע ס' שביבי אור מלאכת הוצאה אות ג', וע"ע רמב"ן ר"פ כלל גדול, דמש' שפי' כהתוס', ועי' אהל צבי שם].

יש שביארו דבשאר מלאכות נעשה שינוי בחפץ משא"כ בהוצאה, ביאור בזה. או"ז ח"ב סימן פ"ב, ויעויין שם כן בשם ר"ת. ועי' חי' ר"מ קזיס ד"ה ובדבר, [לבאר דגם בצידת צבי הוי אמרי' דכיון שמתחילה היה ברשות עצמו ועכשיו ביד אדם חשיב כשינוי בגופו, וע"ע צפנת פענח במבוא לספר דברים, לחלק בין הוצאה לשאר מלאכות, דבשאר מלאכות התוצאה קיימת אף לאחר הסתלקות הפועל וכן בצד ומעמר, משא"כ בהוצאה]. וכעי"ז מש' בפיהמ"ש.

יל"ב דבשאר מלאכות אין האדם עצמו חלק מהמלאכה אלא רק העושה, כגון בזריעה, משא"כ בהוצאה. ס' שלום יהודה, [פלצינסקי] סימן א' בענין הוצאה מלאכה גרועה.

עוד ביאור בטעם דהוצאה גרועה היא. הר צבי בתוס'. וע"ע בעה"מ לקמן מ"ט: (כ"ג: מדפה"ר) הלש' "דלא עביד ולא מידי". וע"ע חי' הר"מ קזיס שם. שיח ערב סימן א' עמ' י"ג.

צ"ב דמ"ש מחותך דעל מחובר חייב ועל התלוש פטור. שיח ערב סימן א' עמ' י"ד ד"ה ולכאורה.

מו"מ ממה שמצינו עוד מלאכות דאע"פ שהתוצאה שווה, מ"מ אינו חייב רק כשעשה באופן מסויים, כגו מעמר דל"ח אלא במקום גידולו לרוה"פ, ובבורר וטוחן לקמן ע"ד. דבדרך אכילתו פטור. שיח ערב שם.

מו"מ ממה שמצינו דיש מלאכה שאין בה תוצאה מסויימת אלא כוללת כל מיני תוצאות, והיינו מלאכת מכה בפטיש. שיח ערב שם.

[עוד מו"מ ממה שמצינו כמה מלאכות הדומות בתוצאותן, ואפ"ה נחשב כ"א אב בפ"ע, כגון בונה תופר ואורג. שיח ערב שם].

הטעם שמיאנו הראשונים בפי' האו"ז, אי משום דלשיטתו צ"ב הס"ד לחלק הוצאת עני מהוצאת בע"ה. יין מישרים.

אי הוצאה מלאכה גרועה היא. כ"מ בתוס' הכא, ובשבועות ב. ד"ה יציאות, ובתוספות הרא"ש כאן ובשבועות שם, רמב"ן שם, רשב"א שם, ריטב"א שם, או"ז שם. חי' הר"ן [המיוחס לריטב"א]. מאירי. שיטה להר"ן. וכ"כ באמרי נועם [לוין] ברד"ה יציאות, לבאר ברד"ה שתים. ר"ן בע"ב ד"ה אבות. מיוחס לר"ן ד"ה כיצד. שו"ת ר"ב אשכנזי סימן ל"ח. אולם הריב"א פליג, ועי' חת"ס בע"ב בתוד"ה מי, דהריב"א לשיטתו בתוס' שם דהוצאה אינה מלאכה גרועה. וכ"כ חידושי הלכות בע"ב בתוד"ה מי. ועי' חכמת מנוח בתוס' שם. וע"ע מה שצויין בתוס' שם.

אי פליגי אמוראי אי הוצאה מלאכה גרועה היא. שו"ת חת"ס או"ח סימן קמ"ז. [ועי' מנחת בצלאל עמ' 7]. וע"ע משנ"ת בשם החת"ס לקמן צ"ו: בד"ה מיהו הוצאה וכו'.

עוד ראיות שהוצאה מלאכה גרועה, עי' להלן בבא"ד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן.

מו"מ במה שהתוס' הוכיחו מהוצאה מרשות לרשות, והראשונים מאותה הרשות. דברות משה סימן א' ענף ב'.

יל"פ דהתוס' ס"ל דהמלאכה היא נשיאת משא, והחידוש הוא דבלא מרשות לרשות אי"ז נחשב משא, ומשו"ה מזוית לזוית ברה"י ל"ה הוכחה [והוי כמו מבשל בחמה שהיא מלאכה גמורה], וש"ר ס"ל דהמלאכה היא ההוצאה, והחידוש הוא מה שיצא מרשות לרשות. דברות משה שם ד"ה ונראה בטעם. [וע"ע ס' שביבי אור מלאכת הוצאה אות ג']. וע"ע ירמיה י"ז כ"א "ואל תשאו משא ביום השבת", ושם כ"ב, "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", והו' בהוריות ד. ועי' ביצה י"ב. דדרשי' מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא, ועי' חי' הרמב"ן, וע"ע קראי בנחמיה י"ג, ט"ו י"ט. ובעיקר הענין, ע"ע תוספות הרא"ש שבועות ב. דמוציא חפץ עם גופו, היינו עיקר הוצאה, [ולכאו' היינו משא], אמנם יעוי' בתוספות הרא"ש בסוגיין שכ' כעי"ז דמוציא חפץ הוי בכלל "אל יצא" דדרשי' "אל יוציא". וע"ע חי' הר"מ קזיס סוד"ה ובדבר.

אי כיון שמלאכה גרועה היא ל"ש למילף הוצאה מחברתה, או דהטעם כיון שחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. יין מישרים, [ועי' רמב"ן דמבו' כהצד הב', ובתוס' כהצד הא', ויל"ע אי שייך להעמיס בכוונ' התוס' ג"כ דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו].

נ"מ בזה דהוצאה מלאכה גרועה היא, לגבי הא דלקמן פ. הוציא חצי שיעור ונשרף וחזר והוציא ח"ש פטור שאין מיצטרפין, דשמא די"ז הוא רק בהוצאה משא"כ בשאר מלאכות. פמ"ג בפתיחה להל' שבת ד"ה נסתפקתי אם, [להסתפק בזה]. והו' מנ"ח מצ' ל"ב אות ה'. ועי' ביאור הלכה סימן שכ"א, [שסתם דלא כפמ"ג דה"ה בשאר מלאכות]. ובעיקר די"ז, כ"פ הרמב"ם שבת פי"ח הכ"ג. וע"ע תוס' לקמן פ. ד"ה בהעלם, [למ"ד דמוציא לב' רשויות פטור, דדוקא בהוצאה ולא בכתיבה].

עוד נ"מ לגבי מקלקל בהוצאה, שיש לדון דשאני משאר מלאכות שאינו עושה פעולה בחפץ אלא רק מנענע, וא"כ גם מקלקל יהא חייב. שו"ת בית יצחק או"ח רס"י ל"ד, [יעויין שם להסתפק בזה]. וע"ע הע' הגר"ד לנדא, [הנדפס בסוף אבן העוזר סימן א'].

עוד נ"מ, דהוצאה בשוגג מותר אפי' לו בו ביום, כיון שלא נשתנה החפץ מכמות שהוא. חיי אדם (ח"ב כלל ט' סי"א), והו' בביאור הלכה סימן שי"ח ס"א ד"ה אחת. וע"ע שו"ת אבנ"ז או"ח סימן ר"י אות ט"ז. אגלי טל מלאכת האופה סימן ט' אות י'. ועי' הר צבי בתוס'.

עוד נ"מ, אי בהוצאה יש איסור מעשה שבת, כיון דלא נתחדש דבר בגופו, מו"מ ופלוגתא בזה. עי' רשב"א לקמן ק"ל: ד"ה דתניא בשם רבינו יונה [דאין], וכ"ה הריטב"א בעירובין מ"א. ד"ה אמר ר"פ, בשמו. אולם עי' רשב"א ר"פ מי שהוציאוהו, דיש, וכ"ה ברשב"א בעירובין שם ד"ה במזיד. ועיי"ש בתוס', וריטב"א, וע"ע ביאור הלכה שם בשם חיי אדם (כלל ט' סימן י"א) שפ' כרבינו יונה.

עוד נ"מ בזה דמשו"ה הכנסה הוי תולדה. עי' ר"ן בע"ב ד"ה אבות. ובעיקר הענין אי הכנסה הוי' תולדה או אב, עי' משנ"ת בבא"ד וי"ל איצטריך סברא.

עוד נ"מ אי יש לחלק בין תולדה דהוצאה לשאר תולדות דמלאכות, דכיון שגרועה ביא צריך להתרות בה משום אב, מו"מ בזה. שו"ת ר' בצלאל אשכנזי סימן ל"ח.

עוד נ"מ לגבי שביתת בהמתו במלאכת הוצאה, דאין אסורה מדאו', מו"מ מתוס' לקמן נ"א: ד"ה במה, ומו"מ מע"ז דף ט"ו ודף ט"ז. פנ"י לקמן נ"א: בתוד"ה במה, [עיי"ש דשביתת בהמתו בהוצאה מדרבנן משום דגרועה, ועיי"ש בתוס'], והו"ד במנ"ח [מכון ירושלים] הוספה למוסך השבת אות י'. ועי' תור"פ ר"פ במה בהמה, דיש שביתת בהמתו בהוצאה מה"ת.

עוד נ"מ כעי"ז לענין, לענין מחמר אחר בהמה שתצא מרשות, מו"מ בזה. עי' מנ"ח [מכון ירושלים] הוספה למוסך השבת אות ט"ז בענין מחמר, [מה שר"ל עפ"י הפנ"י, אמנם יעויין שם לחלק בין מחמר להוצאה].

עוד נ"מ דכיון שמלאכה גרועה היא, אין לך בו אלא חידושו ורק בשבת דחמירא, ולא ביוה"כ דהוי רק כרת. תוס' ישנים יומא ס"ו: וכ"מ בתוספות הרא"ש ד"ה יציאות. וכ"מ בתוס' ביצה י"ב. ד"ה דלמא. וכ"מ ברשב"א בביצה י"ב. ד"ה ואין עירוב. ובעיקר הענין, ע"ע גבורת ארי מגילה ז: ועי' שו"מ מהדו"ת ח"ב סימן צ"ב.

עוד נ"מ דבכל המלאכות בעי' שיהיה מלאכה המתקיימת (מ"מ שבת פ"ט הי"ג), אבל בהוצאה לא, הוכחה לזה, הטעם לזה. שו"ת אבנ"ז סו' תשו' ר"י אות ט"ז, [עיי"ש הטעם משום דנלמד מקרא ד"אל יצא" ופירש"י דאל יצא ללקוט המן, ואף שישוב עם הכלי. וכעי"ז באגלי טל מלאכת אופה סק"ט אות י']. וכ"כ בתוצאו"ח סימן י"א [ועיי"ש הטעם לזה, משום דאין האיסור מחמת התוצאה אלא המעשה הוצאה, וע"ע משנת השבת עמ' ט' ד"ה ומבואר]. ועי' הר צבי ריש מס' שבת. וע"ע אגלי טל מלאכת אופה ט' [י'], ועייש"ע סקי"ט [י"ד]. ובעיקר ד' המ"מ, עי' מנחת סולת ח"א מ' ל"ב כלל כ"ד מד"ה והנה המ"מ, מש"כ לדון דלא בכל המלאכות הדין כן. וע"ע טל אורות [גו'ייא תשמ"ז] שלד-א' ד"ה ואני הצעיר.

עוד מו"מ בהוצאה אי בעי' מלאכה המתקיימת, או לא כיון שהמלאכה היא רק קירוב הדבר ואין המלאכה בנפעל. תוצאו"ח סימן י"א. וע"ע בביאור החילוק בין הוצאה לשאר מלאכות לענין דין זה, בשו"ת אבנ"ז שם, ואגלי טל שם, וילקוט שיעורים [ראקאוו] על המועדים ח"א עמ' רצ"ט. וע"ע דגל מחנה אפרים או"ח סימן ב' מד"ה ואין.

עוד נ"מ בזה, עפ"י המבו' בר"פ המצניע, דהיכא דחשיב ההוצאה חייב בכ"ש, וי"ל דהטעם לזה משום דבהוצאה החיוב על המעשה ולא התוצאה וכנ"ל. יין מישרים. ובאמת עי' פנ"י לקמן שם, שהק' דלא מצינו בשאר מלאכות כגון בכותב דהיכא דחשיב חייב. [ועי' משנת השבת עמ' ט' אות ה'].

[י"ל עפ"י הנ"ל, הטעם שבסתם הוצאה בכ"ש חייב רק בהחשיבו, ומ"ש מבונה דשיעורו בכ"ש (לקמן ר"פ הבונה). משנת השבת עמ' ט' אות ה' בסוגריים].

עוד נ"מ מזה, דבהוצאה יש לדון מכשירי אוכל נפש כאוכ"נ עצמו. ים של שלמה ביצה פ"א סימן ל'. ועי' שו"ת חת"ס או"ח סימן קמ"ז. וע"ע שו"ת אבנ"ז או"ח סימן ת"ו סקכ"א, ובמלאכת יו"ט ס"ק קי"ב.

עוד נ"מ דמשו"ה אין עירובין והוצאה ליו"ט. תוספות הרא"ש ד"ה יציאות. וכ"כ התוס' ביצה י"ב. ד"ה דלמא, בסוגריים. וכ"מ ברשב"א בביצה י"ב. ד"ה ואין עירוב. וכ"ב בתוס' ישנים יומא ס"ו: וע"ע נחלת יעקב יומא שם. ובעיקר הענין, ע"ע גבורת ארי מגילה ז: ועי' שו"מ מהדו"ת ח"ב סימן צ"ב. [והנה להלכה קיי"ל דיש איסור הוצאה ביו"ט].

עוד נ"מ דאף למ"ד אין עירוב והוצאה ביוה"כ, אפ"ה אסור מדאו' דילפינן משבת ללאו, אך כיון דגרועה היא, ילפינן רק עצם האיסור, ולא חיוב סקילה וכרת. עי' נחלת יעקב יומא ס"ו:

אי אחר דילפינן מקרא להוצאה, שוב אי"ז מלאכה גרועה. עי' תור"פ הנ"ל, [ועי' משנת השבת עמ' ח' ד"ה והנה ואילך]. ועי' מהרש"א, בד' התוס' לקמן צ"ו: ד"ה הוצאה, דשוב אין הוצאה גרועה. ועי' שיעורי הגרי"מ שבת ח"א אות ב', [יעויין שם לתלות זה ברש"י ד"ה שתים, ותוס' הכא]. [ועי' משמר"מ עמ' י"ב אות ד', לבאר הרמב"ן דפליג על תוס', משום דאחר דילפינן מקרא, שוב אינה גרועה]. וע"ע שו"ת חת"ס או"ח סימן קמ"ז.

עוד נ"מ בנידו"ז, אי בעי' אי גילוי על כל פרט פרט, או לא [וכשאר מלאכות שאי"צ גילוי על פרט]. שיעורי הגרי"מ שם.

בא"ד ותדע מדאיצטריך ב' קראי בהוצאה וכו'. וכ"ה האו"ז הל' שבת סימן פ"ב. רמב"ן ד"ה ואיכא. רשב"א ד"ה יציאות. ר"ן ב: ד"ה אבות. ובעיקר הענין, אי ילפינן הוצאה מב' קראי, עי' משנ"ת בתוד"ה שתים, בבא"ד וכן בריש שבועות, בדעת הראשונים בזה.

ק' דאי בעי' קרא מיוחד להוצאת עני והוצאת בע"ה, אמאי לא מנו חכמים הוצאה כב' מלאכות נפרדות. רמב"ן שם. רשב"א שם. ועי' ס' שביבי אור מלאכת הוצאה אות ג'. וע"ע משנ"ת בתוד"ה שתים, בד' הרמב"ן.

בא"ד דדרשי' אל יצא וכו' אל יוציא. מו"מ וראיות מהמבו' בעירובין י"ז: דהך קרא מתפרש לגבי איסור תחומים, אי עכ"פ מתפרש ודאי גם על איסור הוצאה. עי' בראשונים הנ"ל, וע"ע תוס' עירובין שם ד"ה לאו, [להוכיח דקאי אאיסור הוצאה]. וע"ע משנ"ת בתוד"ה שתים, בבא"ד וכן בריש שבועות.

בא"ד והתם פירשתי. ביאור בזה, גירסאות נוספות. מהר"ם בבא"ד ובסוף. מהרש"ל בתוס'. מהרש"א בתוס'. ועי' אגודות אזוב מדברי, בביאור ד' המהרש"ל.

כוונתם למש"כ בתוס' שם ד"ה לאו, דלרב אשי שם דיליף מהך קרא איסור תחומין מודה דילפינן נמי איסור הוצאה. מהר"ם בבא"ד ובסוף.

י"מ דהתם פירשנו דמלאכה גרועה היא ומשו"ה איצטריך תרווייהו. מהרש"א בבא"ד והתם.

י"ג "והתם פריך מי כתיב אל יוציא, והיינו משום דמלאכה גרועה היא", ביאור בזה. מהרש"ל בתוס'. ועי' אגודות אזוב מדברי שם. ועי' מהרש"א לדחותו.

בא"ד והיינו משום דמלאכה גרועה היא וכו'. הו"מ לאתויי ראיה דמלאכה גרועה היא, מדהוצרך קרא לזה, משא"כ בשאר מלאכות שהיו במשכן. מהרש"א. וכ"ה התוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות. וכ"מ בתוס' לקמן צ"ו: ד"ה הוצאה. ועי' דברי שלמה [ריבלין] בתוס', [דזהו כוונת התוס' הכא]. וכ"ה באו"ז הל' שבת סימן פ"ב. וברמב"ן לקמן צ"ו: ד"ה ואיכא. רשב"א ד"ה יציאות. ר"ן לקמן בע"ב ד"ה אבות. ועי' נחלת יעקב בתוד"ה פשט, ליישב [דמחד קרא הוו"א דהוי כהבערה דללאו יצאה]. וע"ע באר מים, ליישב, חן טוב [קאפוסט], שדה העיר, קרבן תודה, ברכת דוד, מוסדי ישעיה, הוראת שעה, נחלה ליהושע שבועות ב. בתוד"ה יציאות, דברי נב"א שם. שיח השדה בתוד"ה פשט. וע"ע להלן ישוב ד' התוס' הכא. ובעיקר הערת המהרש"א, עי' משנ"ת להלן בבא"ד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן.

יש לדחות הוכחה זו, די"ל דממלאכת המשכן איכא למילף רק להוצאה כדרכה, אבל הוצאה בידו דהיינו הושטה אי"צ קרא. משמרות כהונה, וע"ע להלן בשמו. ועי' שלמי תודה להק' ע"ז.

הטעם שהוצרכו התוס' הכא להא דאיכא ב' קראי. מהרש"א, [יעויין שם די"ל]. דברי שלמה שם. ועי' הגהות מהרא"ל שם אות א'. נחלת יעקב [ליסא] בתוס'. צל"ח. עץ הדעת טוב. לקוטי מהרי"א. זרע יעקב. נר דוד. מחנה אפרים [אפשטיין] חלקת בנימין. זרע ברוך [כהן] ויאמר יצחק [ספירשטיין]. משמרות כהונה. דברי דוד [צפג']. שמע יעקב [רבינוביץ]. ועי' שלמי תודה [דאנה]. דרישת הזאב. דברי מאיר [שלזינגר] בתוס'. באר מים. חן טוב [מקאפוסט]. שדה העיר. קרבן תודה. ברכת דוד. מוסדי ישעיה [הלפרין]. הוראת שעה [מגרידץ]. נחלה ליהושע [צונצין] שבועות ב. בתוד"ה יציאות, בא"ד ור"ת. דברי נב"א שם. ועי' הלכות עולם [מייזליש] בתוס'.

יל"ב דכוונתם דאם לא שמלאכה גרועה היא, ל"ה בעי' קרא כלל. דברי שלמה שם, ועי' הגהות מהרא"ל שם אות א'.

יל"ב דהוצרכו לב' קראי, משום דהיה ס"ד דהוצאה מלאכה גמורה והתורה הוציאתה ללאו וכדלגבי הבערה, תוספת ביאור בזה, ומו"מ לפי"ז. נחלת יעקב שם. ועי' רמב"ן ד"ה מתני'. רשב"א ד"ה יציאות. מיוחס לר"ן ד"ה כיצד. חלקת בנימין ד"ה אבל הרמב"ן.

יל"ב איפכא, דמחד קרא הוי ס"ד דהוצרך לחייב מלקות, ומלאו ד"לא תעשה כל מלאכה" אין לחייב מלקות, משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. עץ הדעת טוב שם. ועי' צל"ח שם.

יל"ב דאה"נ דמחד קרא ידעי' דגרועה היא, אך מ"מ צ"ב אמאי מנאם לב' איסורים, ומדהצריכה תורה ב' קראי, ש"מ דלא ילפינן חד מחברי', ומשו"ה מנאם בתרתי. צל"ח שם. לקוטי מהרי"א, זרע יעקב, נר דוד, מחנה אפשרים [אפשטיין], חלקת בנימין, זרע ברוך [כהן], ויאמר יצחק [ספירשטיין] שם. ועי' צל"ח שם.

יל"ב דמדהוצרך לב' קראי ע"כ חד קרא להוצאה כדרכה והשני להוצאה בידו, ודלא יליף חד מחברי' ש"מ דגרועה היא, תוספת ביאור בזה. משמרות כהונה שם. ועי' שלמי תודה להק' ע"ז.

עויל"ב דעל חד קרא הו"מ למימר דהוצרך ללמד דהוצאה הויא אב, וכדלקמן צ"ו: "מלאכה הכתובה בתורה קרויה אב". משמרות כהונה שם.

יל"ב דאי לאו קרא הוי ס"ד דהוצאה אינה בכלל מלאכות המשכן דכל המלאכות כשחיטה וצביעה הוו לצורך המשכן, משא"כ הושטת הקרשים מן הקרקע לעגלות שאי"ז שום דבר חדש לא. דברי דוד שם, ועייש"ע.

י"ל עפ"י התוס' [בסמוך] דבמשכן היה רק הוצאה של עני שהיה ברה"ר, ואי מחד קרא הוי ס"ד דהוצרך ללמד להוצאת בעה"ב שלא היתה שם. שמע יעקב [רבינוביץ'] שם. וכעי"ז בהלכות עולם בתוד"ה פשט. קרבן תודה שם.

יל"ב דחד הוצרך ללמד דהכנסה דליכא בה קרא, דהויא תולדה ולא אב. בארות המים, קול אריה, באר מים, קרבן תודה שם. ובעיקר הענין אי הכנסה חשיבא אב או תולדה, עי' רמב"ן בע"ב ד"ה ופרקינן דהויא אב, וכ"מ ברשב"א שם ד"ה אמר, אמנם להתוס' הוי תולדה, [ועיי"ש ברשב"א דאפש"ל בד' התוס' דהכנסת עני חשיבא אב והכנסת בעה"ב תולדה]. ועי' בן אורי בע"ב ד"ה תני, [בשם ירושלמי ה"א, דהכנסה נלמדת מקרא דויעבירו עיי"ש, ולפי"ז הוי אב], וכ"ה בחלקת בנימין בע"ב סוד"ה אבל. ועי' לח"מ שבת פי"ב ה"ח דכ"מ ברמב"ם שם. וכ"כ המרכה"מ שם, ויעויין שם באו"ש להוכיח כן מהירושלמי הנ"ל. [אמנם עי' בהוצ' רמב"ם פרנקל, שמחקו תיבת הכנסה בר"מ שם]. ועי' חת"ס בע"ב ד"ה אמר, וענף יהושע בע"ב ד"ה אבות. וע"ע כוס הישועות שבועות ה. ד"ה אלא. וע"ע להלן בבא"ד וי"ל דאיצטריך משנת"ב.

יש שכתבו דהתוס' בשבועות הוכיחו דהוצאה מלאכה גרועה היא, ולזה סגי מדהוצרך חד קרא, והכא ר"ל דמטעם זה ליכא למילף חד מחבריה, ולזה הוצרכו דכתיבי ב' קראי. דרישת הזאב ד"ה פשט. דברי מאיר [שלזינגר] בתוד"ה פשט.

י"ל [קו' התוס'] דבעי' תרי קראי דמ"אל יצא" ילפינן הנחה לזמן מועט, דמ"ויעבירו" לא ילפינן דנדבת המשכן היתה הנחה לזמן מרובה. תוס' חדשים מ"א ד"ה וחייבין. [ולהיפך מ"ויעבירו" ילפינן כמה דברים חדשים, ועי' משנ"ת ברד"ה שתים, הרבה נפ"מ בהני קראי].

בא"ד איצטריך תרוייהו חד לעני וחד לעשיר. ומקרא ד"אל יצא" ילפינן עני שדומה לזה, ומקרא ד"ויכלא העם" ילפינן לעשיר. פנ"י בתוס', ועיי"ש מה שביאר עפי"ז.

ק' דאכתי איצטריך קרא שלישי למוציא חפץ עם גופו מרה"י לרה"ר, וי"ל דההיא עיקר הוצאה היא ודמיא להתחייב יותר מכולהו, עוד נוסחאות בזה. תוספות הרא"ש שבועות ב. ועי' תוספות הרא"ש בסוגיין, כעי"ז דמוציא חפץ הוי בכלל "אל יצא" דדרשי' "אל יוציא". וע"ע חי' הר"מ קזיס סוד"ה ובדבר. אמנם עי' תוס' שבועות ב. ד"ה יציאות, [נוסח"א דס"ד דרק ביוצא עם החפץ הוי דרך הוצאה]. והנה ע"ע בבא"ד דהוצאה מלאכה גרועה היא דמ"ל, מה שהו' בשם דברות משה סימן א' ענף ב', בדעת התוס' שם, דגדר הוצאה היינו נשיאת משא, ולפי"ז לכאו' ודאי דהיינו ביוצא עם החפץ, וע"ע ירמיה י"ז כ"א "ואל תשאו משא ביום השבת", ושם כ"ב, "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", והו' בהוריות ד. ועי' ביצה י"ב. דדרשי' מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא, ועי' חי' הרמב"ן, וע"ע קראי בנחמיה י"ג, ט"ו י"ט. וע"ע אמת ליעקב [קמנצקי] לקמן ג. ד"ה ועיין, בגדר הוצאה.

בביאור הסברא לחלק בין עני לעשיר, עי' משנ"ת לעיל בבא"ד ונראה לר"י דאיצטריך.

ביאור עפי"ד התוס', אמה דאין מקשה בפ' כלל גדול מהיכן ילפינן לדין הוצאה, והק' כן רק בריש הזורק. חי' מהרא"ל בתוס', בבא"ד ותדע.

בא"ד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן. אין כוונתם דמושיט יהי' חייב בלא שכך היתה עבודת הלויים, אלא דנילף זורק ממושיט, הכרח לזה מדמושיט חייב למעלה מי' ול"ש למילף זה מהוצאה. ? [מנחת אריאל עמ' ב' אות י']. וע"ע יין מישרים לקמן ד"ה והא בעי' עקירה, [להעיר דבמושיט אי"צ נמי עקירה ממקום ד', משא"כ בהוצאה, וכמש"כ הפנ"י בתוס' שם ד"ה והא, עפ"י המבו' בתוס' לקמן ג. ד"ה בעשותה, דעיקר החיוב במושיט הוא על ההושטה ליד חבירו ולא ההנחה בקרקע רה"י, וע"ע זכרון משה לקמן ד. ד"ה והא, וע"ע מה שצויין בגמ' שם בד"ה והא בעי' עקירה, אמנם עי' שו"ת אבנ"ז או"ח סימן רל"ט אות ז' ח', להכריח דלר"ע אי"צ הנחה במקום ד' בהוצאה, משום דהיא כ"ש מזריקה שהיא תולדת מוציא, וכעי"ז במשנת ר"א סימן ג', ויל"ע בזה].

מו"מ מלקמן ד: דיש צד דר"ע יליף זורק ממושיט. מנחת אריאל שם.

מו"מ בזורק מרה"י לרה"ר או איפכא דחייב, אף שבמשכן היה רק הוצאה בגופו. מנחת אריאל שם. ועי' רשב"א לקמן ד: לדון בזה.

אי זורק מרה"י לרה"ר היה במשכן. רשב"א שם, יעויין שם דהיה. וכ"כ במהרש"א ריש הזורק בתוד"ה הכנסה. ועי' רש"ש לקמן ו.

בא"ד ובתולדות דהוצאה בעי' שיהא במשכן. מו"מ להחולקים, ומו"מ אי בשאר מלאכות בעי' שיהיו התולדות במשכן. שו"ת רב פעלים, [הו' בשו"ת הר צבי, ט"ל הרים מבעיר סימן א'].

עוד הוכחה, מדלשאר מלאכות ל"ב קרא וסגי במה שהיו במשכן, ולהוצאה מצרכינן לקמן צ"ו: קרא. תוס' שבועות ב. ד"ה יציאות. תוספות הרא"ש ד"ה יציאות. וכ"מ בתוס' לקמן צ"ו: ד"ה הוצאה. ובאמת כה"ק המהרש"א על התוס' כאן. ועי' דברי שלמה [ריבלין] בתוס', [דבאמת זהו כוונת התוס' הכא]. וכ"ה באו"ז הל' שבת סימן פ"ב. וברמב"ן לקמן צ"ו: ד"ה ואיכא. רשב"א ד"ה יציאות. ר"ן לקמן בע"ב ד"ה אבות. ועי' נחלת יעקב בתוד"ה פשט, ליישב [דמחד קרא הוו"א דהוי כהבערה דללאו יצאה]. וע"ע באר מים, ליישב, חן טוב [קאפוסט], שדה העיר, קרבן תודה, ברכת דוד, מוסדי ישעיה, שיח השדה בתוד"ה פשט. הוראת שעה, נחלה ליהושע שבועות ב. בתוד"ה יציאות, דברי נב"א שם. וע"ע להלן ישוב ד' התוס' הכא. וע"ע רמב"ן בע"ב ד"ה ופרקינן, [לגבי הכנסה דהיא אב משום שהיתה במשכן, והא דדריש לקמן מ"ויכלא העם מהביא", היינו רק גילוי דמה שהיה במשכן הכנסה והוצאה הן בכלל המלאכות, וע"ע משנ"ת בזה לקמן בע"ב בד"ה אלא אר"פ וכו'].

יש לדחות הוכחה זו, די"ל דממלאכת המשכן איכא למילף רק להוצאה כדרכה, אבל הוצאה בידו דהיינו הושטה אי"צ קרא. משמרות כהונה, וע"ע להלן בשמו. ועי' שלמי תודה להק' ע"ז.

מו"מ בהוכחה הנ"ל, דתליא במחלוקת בגיר' הגמ' לקמן צ"ו: [אי' הגיר' 'הוצאה מנין דהוה מלאכה', או 'הוצאה גופא היכא כתיבא']. דעי' רה"ג [הו"ד על הגליון שם, וברא"ש ר"פ הזורק שם, ובמ"מ דלהלן, וברשב"א לקמן צ"ן: ד"ה הוצאה, ובריטב"א שם ד"ה ברוב] שגרס הוצאה מנין דהוה מלאכה, ולפי"ז נדחית ההוכחה הנ"ל. ועי' מ"מ שבת פי"ב ה"ח, דכ"ה גיר' הרמב"ם. וכ"ג הר"ח הו' בתוס' לקמן צ"ו: ד"ה וממאי, וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם, ובפי' קדמון ממצרים. וכ"כ הקרי"ס שם בד' הרמב"ם, ראש יוסף דף ב. ד"ה ואען. ובאבהא"ז שבת פי"ב הי"ד ד"ה ואם, משאת משה שבת סימן ל"ז, מקור הלכה סימן א' אות ג' ד"ה ובעיקר, קרית מלך שם. ועי' תוס' לקמן צ"ו: ד"ה וממאי, ומאירי ד"ה והמשנה, ועי' רשב"א שם ד"ה הוצאה, ועי' לח"מ שבת פי"ב ה"ח, [מה שהקשה אמאי לא דנו מנין דהוצאה אסורה, ואי מהלמ"מ אמאי לא נילף מהלמ"מ דהיא בכלל מלאכה]. [וע"ע משמר"מ עמ' י"ב אות ד' ד"ה ויסוד]. ועי' שיעורי הגרי"מ עמ' ד' ד"ה ואולי.

וע"ע מו"מ בהוכחה זו, לעיל בבא"ד והיינו משום דמלאכה גרועה היא.

עוד הוכחה דמלאכה גרועה היא, מביצה י"ב. דיש עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט. תוספות הרא"ש שם. וכ"כ התוס' ביצה י"ב. ד"ה דלמא, בסוגריים. וכ"מ ברשב"א בביצה י"ב. ד"ה ואין עירוב. וכ"ב בתוס' ישנים יומא ס"ו: וע"ע נחלת יעקב יומא שם. ובעיקר הענין, ע"ע גבורת ארי מגילה ז: ועי' שו"מ מהדו"ת ח"ב סימן צ"ב. [והנה להלכה קיי"ל דיש איסור הוצאה ביו"ט].

יש מהראשונים דלש' דגלי קרא לכוללו בכלל שאר אבות מלאכות שהיו במשכן, ולפי"ז ל"ב שיהא במשכן, [ודלא כהתוס']. רמב"ן ?. רשב"א ?.

בגדר מה דבעי' דומיא דמשכן. [אבני דרך עמ' ג']. ועי' בית יעקב כתובות ה: בתוד"ה את"ל. וע"ע חגיגה י. ותוס' לקמן ע"ה. ולקמן צ"ד. ד"ה ר"ש פוטר.

הגדר בזה הוא, דכפי מה שהיה במשכן הוא חלק מהגדרת המלאכה. [אבני דרך שם].

הוכחה לגדר זה, ממש"כ הבית יעקב שם, דמשאצ"ג אי"ז משום דבעי' מלאכת מחשבת, אלא משום דל"ה דומיא דמשכן, ול"ח מלאכה כלל. [אבני דרך שם].

יל"ע אי זורק מרה"י לרה"ר היה במשכן. יין מישרים, [ועי' תוס' לקמן צ"ו: דאיכא סברא דמ"ל ע"י הוצאה מ"ל ע"י זריקה]. ועי' שנו"א ר"פ הזורק, [דל"ה זורק במשכן], וכ"מ במאירי לקמן צ"ו. ועי' רשב"א לקמן ד: ד"ה הא דאמרינן, דמש' דהיה. וכ"ה במהרש"ל ריש הזורק, ומהרש"א שם. ועי' מהר"ם ריש הזורק, [מה שביארו דזריקה חשיב תולדה, משום דנלמד מסברא, וכ"מ במאירי שם]. ועי' רע"א לקמן ו. ורש"ש שם. ועי' דף ח. בסוגיא דכורת, ברש"י ד"ה רחבה, וברש"ש שם, וגהש"ס שם. וע"ע אור החמה לקמן ו. ד"ה הרעק"א. ועי' ענף יהושע לקמן ו. בתוד"ה המושיט, דנשמט מהרע"א הרשב"א הנ"ל. וע"ע מראה הפנים על הירושלמי פ"א ד"ה המוציא. ועי' פנ"י לקמן ו. ד"ה והשתא. שפ"א לקמן ה: ד"ה ובן עזאי, ולקמן ח. ד"ה רחבה. וע"ע מאירי לקמן צ"ו. ובע"ב, ד"ה זהו ביאור המשנה. ועי' שו"ת רב פעלים ח"א או"ח סימן כ"ה. וע"ע חי' מהר"ם בנעט ד: בתוד"ה דרבי. ועי' שפ"א ב. בתוד"ה יציאות.

אי איכא נ"מ בנידו"ז, [אי זריקה חשיב תולדה]. תוצאות חיים סימן ה' ח'.

אי לר"ע דיליף זורק ממושיט, מצי' למילף זורק מרה"י לרה"ר מהוצאה מרה"י לרה"ר. עי' רשב"א שם, [דמדוקדק קצת כן].

מו"מ מלקמן צ"ו: דמקי' "ותו מעביר ד"א ברה"ר מנלן דמחייב" ומש' דלא ילפינן מעביר מזורק. יין מישרים, [ועי' בית האוצר עמ' 15 ד"ה אולם].

מו"מ בגדר זורק, אי עיקר החיוב הוא על מעשה הזריקה. מקור הלכה סימן כ"ב, ועי' משנ"ת בשמו להלן ה. ברד"ה כשני.

בא"ד המושיט וכו'. אולם בירושלמי (פ"ז ה"ב) מבו' דמושיט הוי אב. רמב"ן לקמן ע"ג. ד"ה אבות, וכ"ה הריטב"א שם ד"ה והמוציא, והר"ן ד"ה והמוציא, ומאירי שם ד"ה אמר המאירי, [אך יעויין שם במאירי דהושטה היא תולדת מוציא]. וע"ע בתוס' הכא בסוד"ה שבועות, ועי' לקמן צ"ו: לגבי מעביר ברה"ר דהוי תולדה, ועי' חת"ס. וע"ע רע"א ה: ועי' חזון איש סימן ס"ב סקי"ט אות ג'. ועי' תוצאו"ח ס"א. עי' רמב"ם שבת פי"ב ה"י, [דהושטה הוי תולדה]. ועי' מ"מ שם. ועי' גליון רעק"א שם. ועי' תולדות זאב, בע"ב ד"ה הכא. וע"ע להלן. וע"ע חת"ס לקמן צ"ו: ד"ה מכדי, [דנידו"ז אי הושטה תולדת מוציא, תלי' בפלוגתת ר"ח ב"ח ור"ש בר"י בן לקוניא לקמן מ"ט: דלר"ש בר"י בן לקוניא דל"ט מלאכות נלמדות מקראי ולא ילפינן מעבודת הלויים, ע"כ הוי' תולדה, ויעויין שם דהמשנה לקמן צ"ו. דלא יליף זורק ממושיט עכ"פ לחכמים, ע"כ ס"ל כר"ש בר"י בן לקוניא, דמושיט הוי תולדה. וע"ע משנ"ת בשמו לקמן צ"ו: בד"ה הוצאה גופה היכא כתיבא].

עוד בהא דלא נתפרש בד' הרמב"ם [פי"ג הי"ח] אי הושטה היא אב או תולדה דהוצאה, ובד' הירושלמי (פ"ז סה"ב) בד"ז. ראש יוסף לקמן ע"ג. ד"ה והנה ברמז"ל. ועי' רמב"ם שבת פי"ב ה"י, [שכ' המושיט ה"ז תולדת מוציא, והרמ"ך שהו' בכס"מ פי"ג הי"ח הבין דמיירי במושיט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע, וכ"נ בכס"מ שם, והמ"מ שם פי' בע"א], וחי' הרמב"ן לקמן ע"ג. ד"ה אבות, וחי' הר"ן שם ד"ה והמוציא, וגהש"ס על הירושלמי שם, ופמ"ג פתיחה להל' שבת אות י"ד ד"ה והנה, ותוצאו"ח סימן ד' אות ב'. גור אריה יהודה בסוה"ס שו"ת סימן א', ותולדות זאב בע"ב ד"ה ונראה לי, ומקור הלכה סימן א'.

יש שכתבו דמקו"ד הר"מ דמושיט תולדת מוציא, הוא מירושלמי שבת פ"ז סה"ב, ור"פ הזורק. קרית מלך שבת פ"י ה"י. ועי' תוצאו"ח סימן ד' אות ב'.

צ"ב אמאי הושטה וזריקה הוו תולדה, הרי דמו להוצאה, ועי' מ"מ שבת פ"ז ה"ד בביאו"ד הרמב"ם שם, דכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל, הרי זה אב כמותה, עיי"ש. יין מישרים כאן. וע"ע שיעורי הגרי"מ עמ' ד' ד"ה והנה הרמב"ם, [מש"כ עפי"ד המ"מ הנ"ל, לבאר מה דהכנסה הוי אב, אך יעויין שם לדחות]. ובעיקר ביאור ד' המ"מ, עי' שביתת השבת ח"א כללי אבות ותולדות ד"ה והה"מ שם. ועי' תפארת ישראל כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות אות א'. שו"ת שבט הלוי ח"ז סימן צ"א אות ב' ד"ה אכתוב, וח"ט סימן פ"ז ה"ג ד"ה או הזומר.

צ"ב להסוברים דהכנסה הוי אב, מ"ש ממושיט שגם היה במשכן והוי תולדה. שיעורי הגרי"מ עמ' ד' ד"ה אכן.

יש לחלק דמושיט אי"ז מרה"י לרה"ר והוי בדיוטא א', ולהירושלמי (הו' בתוס' לקמן ה. ד"ה אמאי) אין חייב רק כשנעשה ע"י ב', וחזי' דאי"ז הוצאה ממש אלא דין חדש. שיעורי הגרי"מ שם.

אע"פ דהושטה הוי' אב, מ"מ הוציא והושיט בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, דהושטה הין מעין הוצאה והכנסה, והרי זה כזורע נוטע ומבריך. ריטב"א לקמן ע"ג. ד"ה והמושיט.

הוכחה לזה, מדלא מצינו יותר מל"ט מלאכות, המחייבים קרבן. ריטב"א שם, ועי' לקמן ע"ג:

יש שכתבו, דמהבבלי שלא הק' כירושלמי דליתני הושטה במשנה דאבות מלאכות, מכלל דפליג על הירושלמי וס"ל דהושטה היא תולדה של הוצאת מרל"ר. ר"ן שם.

בא"ד היו שתיהן בדיוטא א' וכו' שכך היתה עבודת לוים. מבו' דהחילוק בין דיוטא א' לב', משום דהוצאה מלאכה גרועה, ואין חייב אלא רק כמו שהיתה במשכן. ועי' חי' הר"מ קזיס לקמן צ"ו. ד"ה היו, [לדחות זה, דהא לקמן צ"ו: מבו' דילפינן מזה גם הכנסה, משום דמ"ל אפוקי מ"ל עיולי, וא"כ אין לחלק בין דיוטא א' לב', וע"ע להלן בשמו, אמנם באמת עי' תוס' לקמן צ"ו: ד"ה הכנסה, דגם הכנסה היתה במשכן, ואי"ז נלמד רק מסברא, וכ"כ בתור"פ שם, אך בתוס' הכא מבו' דסגי בסברא ללמוד הכנסה, וכ"כ התוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות, ועי' בבא"ד וי"ל דאיצטריך סברא להכנסה וכו', מה שצויין בזה, וע"ע תוס' לקמן מ"ט:, ובעיקר הענין, עיי"ש בר"מ קזיס להק' ע"ע ממאן דלא יליף זורק ממושיט, ותי' דזורק חלוק ממושיט שאינו עושה ההנחה בידים כמותו, ויש להעיר ממש"כ החת"ס לקמן צ"ו: ד"ה מכדי, דמאן דלא יליף זורק ממושיט, היינו משום דס"ל דמושיט הוי תולדה, ול"ש שיהיו לו תולדות, וע"ע משנ"ת בשמו לקמן צ"ו: בד"ה הוצאה גופה היכא כתיבא. וע"ע תוצאו"ח סימן ד' אות ה', וע"ע להלן ד: ד"ה ודכו"ע לא ילפינן זורק ממושיט, וכן ע"ע לקמן צ"ו. ד"ה היו שתיהן בדיוטא אחת וכו'].

ביאור אחר, דחידוש הוא שמושיט חייב למעלה מי' אף דמקום פטור הוא, וא"כ דיינו שמחייבי' ליה באופן שהושיטו במשכן. מאירי לקמן צ"ו. ד"ה ויש. ועי' פנ"י לקמן ד. בתוד"ה דר"ע, ולקמן צ"ו. ד"ה הזורק.

ביאור אחר, שעיקר הדרך להעביר מרל"ר זהו לאורך רה"ר, דמן הסתם כל המהלך ברה"ר ומוליך עמו חפצים, הולך לאורך רה"ר. חי' הר"מ קזיס שם.

י"א דאין חילוק בין ב' דיוטות לא', אלא שחיוב מושיט הוא רק כהנסר כנגד הג' רשויות ומחבר הרשויות, ואין דרך לחבר בין ב' צדי רה"ר. רשב"א עירובין ל"ג. ד"ה כשרבים בשם רה"ג, ריטב"א לקמן צ"ו. ד"ה המושיט בשמו. וע"ע רשב"א לקמן צ"ו. ד"ה שתיהן, בנוסח"א בשמו, וע"ע משנ"ת ברש"י לקמן צ"ו. ד"ה פטור, בעיקר שי' זו.

בא"ד נמי בעי הזורק ד"א ברה"ר וכו'. מבו' דאי הוצאה היתה חשובה הו"ל לאסור העברת ד"א, וזהו כמש"כ המהרש"א (לקמן צ"ו:) בד' תוס', דס"ל כסברת הבעה"מ [לקמן צ"ו: ד"ה אלא ל"ו: מדפה"ר] דמסברא יש לדון המוציא מד"א כמוציא מרל"ר, משום דד"א הוו רשותו של אדם. יין מישרים. וע"ע שיעורי הגרי"מ עמ' ז' ד"ה והנה. וע"ע שיח ערב סימן א' עמ' י"ד, ד"ה ולכאורה, והו' בבא"ד מ"ל אפוקי מ"ל עיולי, בד' התוס'. אמנם עי' תוס' שם, [שכ"כ רק לאחר ההלמ"מ, ואילו הכא כ"כ מסברא], ובעיק"ד התוס', ע"ע ר"ן לקמן ע"ג. [דאף הושטה בכלל מרל"ר, כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרה"ר בנתיים]. ובעיקר הענין, כ"מ ברמב"ם שבת פי"ב ה"ח כגדר הרז"ה. וכן דקדקו באפ"י ח"ב סימן ל"ז. ותוצאו"ח סימן ט' סק"ד. וכן דקדק באבהא"ז גניבה פ"ג ה"ב, מהרמב"ם בפי"ב הט"ו, [אולם בחזון איש או"ח סימן קי"ב סקי"א מבו' באופ"א ברמב"ם, וע"ע מרכה"מ שם]. וע"ע חי' חת"ס בסוגיין. וע"ע רמב"ם פי"ג הי"ז, וע"ע קה"י כתובות סימן ל"ב בד' הרמב"ם. וע"ע רמב"ם פי"ב ה"ח [לגבי מעביר ד"א, דהוי כמרל"ר, ומש' כהרז"ה, ועי' אשר למלך שם, וע"ע רמב"ם פט"ו ה"א, ועי' שו"ת חבל יעקב ח"א סימן י"ג אות ט' בדעתו דס"ל כהרז"ה, וכ"כ בחזון יחזקאל לקמן ה: ד-ד', ועי' משאת משה סימן ג'], וכן הרשב"א לקמן צ"ו: הביא ד' הרז"ה. וע"ע משמעות כעין הרז"ה ברמב"ן לקמן ע"ג. ור"ן על הרי"ף שם. וע"ע מאירי לקמן ג: ד"ה יש לדון, לחלק בין הוצאה להעברה, לגבי ידיעה לח"ש, [וע"ע להלן בד' המאירי שכ' כהראב"ד לקמן ח:]. ועי' אבי עזרי ריש הל' שבת פ"א הי"ט, [ועי' משנ"ת בשמו בביאו"ד המאירי בדף ג: בד"ה משחשיכה וכו' אתי בהו לידי חיוב חטאת], וע"ע תוצאו"ח סימן ז' אות א'. וע"ע דברות משה סוף הע' י"ח, לבאר פלוגתת התוס' לקמן ד. ד"ה דאמרינן, ותו"י שם אות א', דפליגי בד' הבעה"מ, דהתוס' ס"ל כהבעה"מ, והתו"י ס"ל דענין ד"א הוא שיעור לחייב בטלטול ברה"ר, ובעיקר עיי"ש בריטב"א ד"ה למימרא, דס"ל כהתוס', וע"ע רמב"ן שם ד"ה למימרא, [שדחה ד' התוס' שם, מטעם אחר, ולא מטעם התו"י]. וע"ע חי' הגרי"מ סימן ב' אות ב' ד"ה מה שנ"ל, מה שביאר בד' הראב"ד בהשגות שבת פי"ב הט"ו, והי"ט, הו' ברשב"א ור"ן לקמן ח: ד"ה אלא, דלא כהבעה"מ, וע"ע משנ"ת לקמן ח: בד"ה אלא לאו בבור דלית בי' י' וכו'. [וע"ע רשב"א לקמן צ"ו: ד"ה א"ר יאשיה, מה שנקט דלמ"ד דמעביר הוי אב, אי"ז בכלל הוצאה, ומש' דלא כהבעה"מ, אמנם הר"ן שם ד"ה שכן, תי' עפ"י הבעה"מ, וע"ע להלן]. וע"ע מו"מ בשי' הבעה"מ שם, לקמן צ"ו: בד"ה אלא כל ד"א ברה"ר גמרא גמירי לה.

יש שביארו ד' הבעה"מ, דכמו שיש לאדם ד"א שנחשבות כרשותו, כך יש לחפץ ד"א שנחשבות מקום החפץ. קה"י כתובות סימן ל"ב עיי"ש היטב. אך עי' חת"ס לקמן צ"ו: ד"ה ותו, מש"כ לחלק בהוו"א של הגמ' בין זורק למושיט, דבמעביר אי"ז הוצאה משום דכ"מ שעובר הרה"י שלו עוברת עמו, משא"כ בזורק.

מו"מ אי מוכח מהרז"ה דאין עיקר תוצאת מלאכת הוצאה מצד שינוי סוגי הרשויות, שהרי בהעברת ד"א אין שינוי ברשות. שיח ערב סימן א' עמ' י"ד ד"ה ולכאורה. [וע"ע ביאו"ס סימן א' עמ' ב' בגדר מלאכת הוצאה]. ובעיקר הענין, ע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה יציאות השבת.

עוד במש"כ הראשונים דלא מנה העברה לקמן ע"ג. במשנה דל"ט אבות מלאכות, משום דהיא בכלל הוצאה מרל"ר משום דד"א קונות לו. כ"כ הר"ן לקמן ע"ג. וצ"ו: ד"ה שכן, ורמב"ן ושיטה להר"ן כאן, ובבעה"מ הנ"ל. אמנם עי' לקמן צ"ו: ד"ה א"ר יאשיה, שכ' טעם אחר לזה.

מו"מ מהמבו' בתוס' לקמן ד. ד"ה והא, דמקומו של חפץ היינו ד' טפחים, ולא ד"א. שיח ערב שם, ועייש"ע בסימן ג' אות ז' ד"ה אלא.

מסוגיא דלקמן ח: (אליבא דפירש"י ט. ד"ה דרך) מוכח דגדר העברת ד"א ברה"ר הוא כהוצאה מרל"ר, דהיינו שד"א הם מקומו של אדם, וכשמוציא חוצה להן, הוי מוציא ממקומו למקום אחר, ונמצא שעיקר האיסור הוא העקירה ממקום א' והנחה במק"א, ולא העברת הרשות, דאל"ה אמאי חייב במעביר דרך מקום פטור, הא ל"ה העברה במקום חיוב. אבי עזרי שבת פי"ג הט"ו, ועייש"ע הוכחה לזה, [ועי' משנ"ת לקמן ח: בד"ה המעביר חפץ מתחילת ארבע וכו', לדון אי הרה"י (ואולי גם המקום פטור) מצטרף לשיעור הד"א].

מו"מ בזה מד' המאירי (לקמן צ"ז: ד"ה זה שכתבנו בזורק), דהעוקר מרה"י ומניח ברה"י והעבירו ד"א ברה"ר, חייב, משום העברת ד"א ברה"ר, ואי גדר האיסור הוא לשנות מקומו של החפץ, א"כ כשעוקר ומניח ברה"י, אינו משנה כלל מקומו של החפץ הנמצא ברה"ר. אפיקי ים ח"ב סימן ל"ז. אבי עזרי שם. ובעיק"ד המאירי כ"מ בדבריו בסוכה מ"ב: ד"ה שאלו בשם גדולי המפרשים, וע"ע משנ"ת בתוד"ה שבועות, נידון האחרונים בזה, אי החיוב במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר, הוא משום העברת ד"א ברה"ר. ובעיק"ד האבי עזרי, ע"ע משנ"ת לקמן ח: שם.

עוד בהוכחה הנ"ל, ממש"כ רש"י בסוכה שם, דמעביר ד"א ברה"ר, חייב גם בעקר מכרמלית, ועוד דחייב גם בעקר ע"מ שלא להעבירו ד"א, ונמלך והעבירו. אפיקי ים שם. ובעיק"ד רש"י שם, עי' כפות תמרים שם בתוד"ה ויעבירנו, [שביאר דכיון שמעביר היא הלמ"מ, ע"כ לא בעי' עקירה משעה ראשונה לכך], אמנם עי' תוצאו"ח סימן ט' אות י"א, [לבאר ברש"י באופ"א, דדוקא בהוצאה מרל"ר, בעי' עקירה ע"מ להוציא מרשות זו, כיון שההוצאה היא גמר העקירה, דבלא"ה העקירה היא טלטול בעלמא, משא"כ במעביר מיד כשעקר נשלמה העקירה, וע"כ אי"צ מלאכת מחשבת להעביר ד"א, כיון שיש מחשבה כבר על העקירה].

עוד מו"מ בשי' הרמב"ם ממש"כ בפי"ג הי"ז, דהמעביר ד"א בב' רה"ר מיצטרפים, אבל אין הרה"י שבאמצע מיצטרף, וכ"ה ברש"י לקמן צ"ח. [ודלא כרלב"ג יתרו כ א' דמיצטרף, הו' במרכה"מ שם], אי מוכח דלא ס"ל כהרז"ה. עי' תוצאו"ח סימן ז' סק"ג, [דמוכח מהר"מ הנ"ל דלא כהרז"ה]. וכ"כ הקה"י כתובות סימן ל"ב ד"ה ואולם. [ועי' מנחת אריאל עמ' ג' אות י"ב, לדחות שהרי רוב הראשונים ס"ל כהרז"ה, ואעפ"כ מבו' בד' לקמן צ"ז: בפשוטו דרה"י לא מיצטרף, וע"ע שם צ"ז: אות ו']. ועי' משאת משה סימן ג' ד"ה אמנם. ילקוט שיעורים [ראקאוו], הו' להלן. ובעיקר הענין, ע"ע מו"מ אי רש"י והרמב"ם הנ"ל, והראב"ד דלהלן, ס"ל דגדר הוצאה משום נשיאת משא, בס' אהל צבי [ליקווד] עמ' שי"ט ד"ה הנה. ובעיקר הענין ע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה יציאות השבת. ובעיקר שי' הר"מ דאין הרה"י שבאמצע מיצטרף ודלא כרלב"ג, ע"ע מרכה"מ שם, ותוצאו"ח שם, ושו"ת מהרא"י מזינקוויץ בסוה"ס חי' שבת פ. ילקוט שיעורים [ראקאוו] מועדים ח"א סימן מ', ושבת סימן נ"ה אות א', ה'. שו"ת שבט הלוי ח"ט סימן צ"ג.

מו"מ מראב"ד [הו' ברשב"א לקמן ח: ובעוד ראשונים שם] בהא דאר"י שם האי זירזא דקני וכו', דחלוק 'מעביר' דמגרר ומעביר פטור מ'מוציא' דמגרר ויוצא חייב, משום דעצם הוצאה חשיבה עקירה, משא"כ במעביר חסר העקירה, ומש' דלא כהרז"ה. אהל צבי [ליקווד] שבת עמ' שי"ט. ובעיק"ד הראב"ד, כ"כ בהשלמה לקמן ח: ד"ה תנן, בתי' הב', ובמאירי שם ד"ה חבילה, [וע"ע מאירי לקמן ג:, צויין לעיל].

עוד מו"מ מלקמן צ"ח. דמעביר מרה"ר לרה"ר כשמפסיק רה"י באמצע באופן שלא העביר ד"א פטור, ולהרז"ה לכאו' צ"ל דחייב. אהל צבי שם.

ק' לבעה"מ, שהרי קנין ד"א אינו אלא מדרבנן, ועוד דד"א אינן קונות ברה"ר אלא במידי רה"ר, וצ"ל דד"א שאינן קונות ברה"ר ואינן קונות רק מדרבנן, הוא משום דברה"ר הרבים דחקי ליה, ולפי"ז י"ל דרה"י עולה עד לרקיע, וגם ברה"ר למעלה מעשרה שאין הרבים דוחקים אותו, היא רשותו של אדם ויש בכוחו לקנות, ומשו"ה נחשב מקומו כרשותו. שו"ת שו"מ מהדו' תליתאה ח"ג סימן ע"ט ד"ה והנה מדברי, ובעיקר דבריו, יל"ע אי רה"י עולה עד לרקיע שייך כשלמטה מעשה אינו רה"י, דהנה כ' הגרע"א לקמן ד: במע' קלוטה, ד"ה ומעתה י"ל, לגבי נוף דאף שנחשב כרה"י מדין שדינן, מ"מ אוירו ל"ח רה"י, דל"א בזה רה"י עולה עד לרקיע, ועי' יין מישרים [לבאר דהנוף עצמו ל"ח רה"י, אלא שגדר שדי' היינו שמה שמונח בנוף כמונח בעיקר, עוד יל"ב דל"א רה"י עולה עד לרקיע, רק כשיש מחיצות מקיפות אותה ומדין גוד אסיק, ובאמת כ"מ במאירי לקמן צ"ט: ד"ה עמוד, אמנם עי' לקמן ו. בד"ה ואיזו היא חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד', בשם חי' רח"ה סוכה פ"ד הי"א, בד' הר"מ דדין רה"י עולה עד לרקיע, הוא דין בפנ"ע, ולא רק משום גו"א, וע"ע משנ"ת לקמן ז: בד"ה בתוכו אין מטלטלין בו אלא בד"א].

בגדר איסור מעביר ד"א ברה"ר, נוסחאות הראשונים בזה. עי' רז"ה ר"פ הזורק, [שכ' "לפי שד"א של בכ"מ קונות לו וכרשותו דמיין, וכשמוציא חוצה להן בזורק או במעביר, כמוציא מרה"י לר"ה דמי", והו' ברשב"א לקמן צ"ו:]. ועי' רמב"ם שבת פי"ב ה"ח [שכ' "שהמעביר ברה"ר מתחלת ד' לסוף ד' ה"ה כמוציא מרל"ר וחייב", ומש' כגדר הרז"ה, וכ"ה לעיל מהאחרונים שדקדקו מדבריו, אך מהחזון איש מבו' לא כן]. ועי' רמב"ן לקמן ע"ג. [שכ' "ומעביר ד"א וכו' דתולדה דמוציא הוא, דכל ד"א ש"א רשותו הוא, וכשמוציא חוץ לד"א שלו מוציא מקרי" וכו' עיי"ש, וכ"כ הר"ן על הרי"ף שם].

עוד בגדר מעביר, אי כל מעשה ההעברה הוא המחייב. מאירי לקמן ג. ד"ה יש, [יעויין שם דכל המעשה מחייב], ואזיל לשיטתו בסוכה מ"ג. ובריש הזורק. אבן העוזר לקמן ח: בתוד"ה לימא. כתבי הגר"ח סימן קי"א, מגנזי הגר"ח סימן מ' ד"ה והנראה, [יעויין שם דמעביר כל הד"א זהו מגוף האיסור, וחלוק מהוצאה], והו' באבהא"ז פ"ג מגניבה ה"ב ד"ה ושמעתי, [ויעויין שם דזהו מחוור, אך העיר מלקמן ו. דיליף מעביר ד"א למוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית דחייב, ומבו' שאמצע הד"א אינם מכלל החיוב, וכן העיר מלש' הר"מ שבת פי"ב הט"ו, וכן מלש' הר"מ בפי"ב ה"ח דמעביר הוא כמוציא מרל"ר, אמנם בעיקר הערתו מהרמב"ם, עי' חזון איש או"ח סימן קי"ב סקי"א, בד' הרמב"ם באופ"א, ולפי"ז א"ש, ובמה שהעיר מלקמן ו. כ"ה בבית זבול ח"ב סימן י"ט אות ו', וכ"ה באבי עזרי שבת פי"ג הט"ו, ובתולדות זאב לקמן ו. ד"ה אלא מידי]. ועי' בעה"מ לקמן צ"ו: ר"פ הזורק ד"ה אלא. וע"ע חזון יחזקאל ו' א' ד"ה מתחלת, משכ"ב. (וע"ע לקמן ו. ד"ה התם לאו אע"ג וכו', משנת"ב). ועי' קה"י כתובות סימן ל"ב, [לפקפק בד' הגר"ח, מהרז"ה לקמן צ"ו: דהעברה הוי כהוצאה], וכן העיר באבי עזרי רביעאה הל' שבת, וע"ע בקמא שבת פ"א הי"ט משכ"ב. [וע"ע לח"מ שבת פ"א ה"י, ודו"ק בדבריו]. וע"ע אשר לשלמה מועד סימן י"ט, [וע"ע משנ"ת בתוס' לקמן ה: ד"ה בשלמא, בבא"ד ול"א כמי שהונחה תוך ד"א ברה"ר]. וע"ע תולדות זאב לקמן ו. ד"ה מידי, [דמש' דהחטאת מכפרת על העברה של הד"א, עיי"ש]. וע"ע בנידו"ז, אפיקי ים ח"ב סימן ל"ז. משנת רבי אהרן סימן י"ג. [וע"ע משנת השבת עמ' קכ"ב]. וע"ע חי' מרן הגרי"מ סוס"י ב', ושיעורי הגרי"מ אות כ"ח. ועי' אבי עזרי שבת פ"א הי"ט, [בגדר מעביר דעיקר המעשה הוא ההעברה ולא העקירה וההנחה וחלוק מהוצאה ששם העיקר הוא העקירה וההנחה, עפ"י המיארי לקמן ג: ד"ה יש לדון].

ליסוד הגר"ח הנ"ל, מיושב משה"ק מתוס' ב"ק ע: ד"ה לענין, במה דאמר התם דזורק גניבה מרה"ר לחצר הקונה בשבת חייב ואינו נפטר בקלב"מ כיון דאיסור שבת הוא רק כשנח בקרקע, וק' שהרי עקירה צורך הנחה, וכמבואר בכתובות ל"א. לענין זורק חץ ד"א ברה"ר וקרע שיראין, ולהנ"ל י"ל דדוקא בזורק חץ שכל אמה ואמה היא שעת חיוב. כתבי הגר"ח שם, מגנזי הגר"ח שם.

עוד מו"מ בגדר מעביר, אי רק העקירה והנחה הם מעיקרי החיוב, או גם גוף ההעברה. אבנ"ז סימן רמ"ה.

הוכחה מלקמן קנ"ג: גבי מי שהחשיך בדרך שנותנו על החמור כשהיא מהלכת, וברמב"ם (שבת פ"כ ה"ו) ונוטלו כשהיא עומדת דהיינו קודם שתעמוד נוטלו הימנה, ונמצא שבהמה לא עושה לא עקירה ולא הנחה, והבעלים עושה עקירה והנחה, ואי גוף ההעברה אינה מעיקרי החיוב, א"כ אמאי לא נחשב שהבעלים עשה מלאכה שלימה, מו"מ בזה. אבנ"ז שם, אך יעויין שם לדחות.

עוד מו"מ בגדר מעביר, וחילוק ממלאכת זריקה. מקור הלכה סימן כ"ד, ועי' משנ"ת להלן ה. ברד"ה פטור.

עוד חקירה בגדר מעביר, אי האיסור הוא להוציא חוץ לד"א ואחר שהוציא אינו מוסיף איסור בכל פסיעה, או שהאיסור הוא שמחוץ לד"א אסור להעביר חפץ, ובכל פסיעה הוא מוסיף איסור. תולדות זאב שם.

הוכחה מלקמן ק"ב. דזורק ב' אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות בשוגג מיצטרפין הב' האחרונים לב' הראשונים לחטאת, ומוכח דגם לאחר שהוציא חוץ לד"א מוסיף לעשות איסור. תולדות זאב שם.

עוד בגדרי מעביר, ואם שווה למוציא. אבנ"ז או"ח סימן רמ"ה. חי' הגר"ח כתובות בענין עקירה צורך הנחה סימן קי"א עמ' ס"ה, מגנזי הגר"ח סימן מ'. אבהא"ז גניבה פ"ג ה"ב ד"ה ושמעתי בשמו. קה"י כתובות סימן ל"ב מד"ה ונראה בדרך. אבי עזרי רביעאה פי"ז הט"ו ד"ה וראיתי. אפיקי ים ח"ב סימן ל"ז ד"ה אולם. תוצאו"ח סימן ז' אות ג'-ד', וסימן ט' אות ד'. שיעורי ר' פסח מקוברין ח"א כתובות סימן י"ד. תוספות חיים סימן א' אות ג', וסימן ב' ענף ב' אות ו'. דרכי אהרן ח"א סימן א', וח"ב סימן א' ענף ו', וענף ט"ו. בית יחזקאל [סרנא] גליונות הרמב"ם שם. חזון יחזקאל ה. דברות משה סימן ח' ענף ה'. ילקוט שיעורים [ראקאוו] מועד ח"א סימן מ', עמ' ש', ד"ה ועי' באבהא"ז. קונטרסי שיעורים ב"מ שעור כ"ח אות ח'. אבן ישראל שם פי"ח הכ"ד ד"ה ומעתה.

אי בהעברה ביו"ט איכא מלקות, וכהוצאה או לא. מנ"ח מצ' רח"צ. מרחשת ח"א סימן י"ב ענף ב' סק"ב, ועי' שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת סימן מ"ד. וע"ע מו"מ בדין מעביר ד"א ברה"ר ביו"ט וביוה"כ. בינה לעתים יו"ט פ"א ה"ד ה"ד מד"ה והנה יש, והגהות מקום בינה שם, ובהסכמת בעל השו"מ שם, קובץ [הו' בס' הליקוטים שבת פי"ב ה"ו], בני בנימין [הו' בס' הליקוטים על הרמב"ם הל' שופר פ"ב ה"ו]. אמרי ברוך על טו"א ר"ה כ"ט: ד"ה גזירה, וברוך טעם דין עדל"ת ל"ת פ"ג, ועטרת חכמים חי' ר"ה [יד-ב'] ד"ה מעתה. שו"ת חסד לאברהם מהדו"ת או"ח סימן ס"ד. שו"ת כת"ס או"ח סימן ס"ח, וסימן ע"ז. שו"ת שבט סופר סימן ל"ז ד"ה וראיתי. שו"ת אריה דבי עילאי או"ח סוס"י ח'. שו"ת בית שערים או"ח סימן קמ"ב ד"ה ועונ"ל. חי' מהרא"ל סוכה מ"ג. עמ' 114 ד"ה לכן. דברי שאול עדות ביהוסף ח"א הל' יו"ט סימן תקכ"ו ד"ה ראיתי. מנ"ח מצ' רח"צ אות י"ח. שם שלמה בסוגיא דעתי [עא-ב']. שו"ת הרד"ד או"ח מהדו"ב סימן ל"ז. אבן שלמה לקמן צ"ו: ד"ה גמיר. שו"ת מהרש"ם ח"ו סימן ל"ט ד"ה ובדבר מה, וח"ח סס"י רע"ג. הרי בשמים מהדו"ג דרוש לשבת שובה [שסג-א]. שו"ת דבר משה [תאומים] סימן ע"ח ד"ה ומידי. בנין שלמה הל' ציצית סימן ג' ד"ה או די"ל. אמרי בינה [אוירבך] דרושים קונטרס דברי שלמה [מו-ג]. שו"ת תבואות השדה ח"ה ברכת השדה ח"ה ברכת המועדים שער א' אות כ"ב. חי' רבי עזריאל הילדסהיימר ר"ה כ"ט:, ושו"ת אה"ע סימן רי"ד. מרחשת ח"א סימן י"ב ענף ב' אות ב' ואות י'. צ"פ תנינא 174. עמוד אש סימן ל"ז. אורח לחיים סימן תקפ"ח סק"ה. דברים נכוחים ביצה י"ח. ד"ה ונראה. חמדת ישראל ח"א קונטרס נר מצוה אות ל"ט, וכלי חמדה מועדי השנה ח"א עניני יוה"כ סימן ע"ט וסס"י פ'. שו"ת מהרי"ץ דושינסקי ח"ב סימן צ"ג. תורת חיים [סופר] ח"א או"ח סימן כ"ט. שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ג סימן פ"א. ועי' תוס' מגילה ד: ד"ה ויעבירנה, הב'. ריטב"א יומא ס"ו: ד"ה אמר.

עוד מו"מ בהנ"ל, די"א דאין איסור העברת ד"א ברה"ר ביו"ט, כיון דילפינן להו בבנין אב ממלאכות שבת, ואין למידין מהלמ"מ בכל י"ג מידות. בינה לעיתים הל' יו"ט פ"א ה"ד ד"ה והנה יש. שו"ת כת"ס או"ח סימן ס"ח. מרחשת ח"א סימן י"ב ענף ב' סק"ב. חי' הגרז"ר בענגיס ח"א סימן ס"א אות ח', [ויעויין שם הוכחה לזה מביצה י"ז: י"ח. דמבו' דל"ש גזירת שמא יעביר ד"א ברה"ר ביו"ט]. וכ"כ המנ"ח מצ' רח"צ אות י"ח, [אך כ' דמלש' הר"מ שבת פי"ב ה"ח, מבו' דהיא תולדת מוציא, וא"כ אין לחלק בין שבת ליו"ט].

יש לדחות לפימש"כ הראשונים, דההלמ"מ היא שהעברה היא תולדת הוצאה, וע"כ עונשים עליה, אף דאין עונשים מהלמ"מ, וא"כ גם ביו"ט יש איסור העברה. שו"ת שואל ומשיב מהדו' ז' סימן ל"ח. נטעי נעמנים סימן כ"ה. ובעיקר הענין, כ"כ הרשב"א לקמן צ"ו: ד"ה זרק, וריטב"א שם ד"ה גמרא גמירי, ר"ן שם ד"ה אלא, מיוחס לר"ן שם ד"ה כל. וע"ע לקמן שם בשמם בד"ה אלא כל ד"א ברה"ר גמרא גמירי לה.

עוד הוכחות דיש איסור העברה ביוה"כ ויו"ט. שו"ת חסד לאברהם [תאומים] מהדו"ת סימן ס"ד.

אי יש דין מלאכת מחשבת בהעברת ד"א, מו"מ בזה מד' הגהות חוו"י (על הרי"ף לקמן ע"ה: אות י"ח) דבהעברה חייב בכל שהוא, ואין שיעור של גרוגרת, וכ' הרשב"ם (ב"ב נ"ה: ד"ה במסכת) דפחות מגרוגרת אי"ז מלאכת מחשבת דאי"ז דבר חשוב. ציונים לתורה כלל י"ט. תוצאו"ח סימן ח' במכתב האחרון אות ג'. [ועיי"ש בחוו"י בסו"ד שנשאר בצ"ע, וביאר התוצאו"ח שם דנסתפק בזה]. ובעיקר הענין, עי' רמב"ם שבת פי"ב ה"ט, דבמעביר יש דין שיעור.

עוד בנידון הנ"ל, עפימש"ב בכפו"ת (סוכה מ"ג. בתוד"ה ויעבירנו) בשי' רש"י, דבמעביר אי"צ עקירה ע"מ להעביר ד"א ברה"ר, ובנמלך ג"כ חייב, וע"כ דאין דין מלאכת מחשבת בשבת [ועי' רש"י לקמן ה: ד"ה אינו, דמה שבעי' עקירה משעה ראשונה לכך, הוא משום מלאכת מחשבת]. תוצאו"ח שם. וכ"כ בחמדת ישראל ח"א קונ' נר מצוה אות ל"ט, [דטעמו משום דבהעברה אי"צ מלאכת מחשבת, ונחלק ע"ז דההלכה רק הוי גילוי דהעברה בכלל הוצאה]. ובעיקר הענין, ע"ע תוס' סוכה שם ד"ה ויעבירנו, דפליגי על רש"י. והנה עי' בתוצאו"ח סימן ט' אות י"א, לבאר ברש"י באופ"א, דדוקא בהוצאה מרל"ר, בעי' עקירה ע"מ להוציא מרשות זו, כיון שההוצאה היא גמר העקירה, דבלא"ה העקירה היא טלטול בעלמא, משא"כ במעביר מיד כשעקר נשלמה העקירה, וע"כ אי"צ מחשבה להעביר ד"א, כיון שיש מחשבה כבר על העקירה.

מו"מ מרמב"ם (שבת פ"א ה"ז) דמשאצ"ג חייב, וכגון העברת קוץ ברה"ר כדי שלא יזוקו בה רבים, וחזי' דלמ"ד משאצ"ג פטור פטור בזה, הרי דבעי' בהעברה מלאכת מחשבת. חמדת ישראל שם. [ועי' לעיל מה שהו' מהרמב"ם דלא כהחוות יאיר, וי"ל דאזיל לשיטתו]. וע"ע להלן.

עוד מו"מ מהמבו' לקמן צ"ז: דאין פטור משאצ"ג בהעברה, גבי ר"י דזורק מרה"י לרה"ר ועובר ד"א ברה"ר חייב ב', משום הוצאה והכנסה, ומוקי באומר כ"מ שתרצה תנוח, הרי דאין דין מלאכת מחשבת בהעברה. ציונים לתורה שם, בשם דברי חיים עה"ת (חידושים על הסדרות פר' ויצא ד"ה בגמ' מגילה), [ועיי"ש בציונים לתורה, דאין לומר דרק ר' יהודה לשיטתו דמשאצ"ג חייב, מחייב ב'].

מו"מ מב"ק כ"ו: דגבי מעביר בעי' מלאכת מחשבת [גבי נתכוין לב' וזרק ד', דפטור]. תוצאו"ח סימן ט' סוף אות י"א. ציונים לתורה שם. וע"ע עמק סוכות סוכה מ"ג. ד"ה ויעבירנו. וע"ע מקור הלכה סימן ל"א.

אי בהעברה חייב גם כשאצל"ג, מבו' המקדש (הו' בתוס' ב"ב קי"ט: ד"ה אפי'), דמקושש לש"ש נתכוין, והרי א"כ אצל"ג. שו"ת בן פורת ח"א סימן ז' אות ד'.

קצ' ראיה מעירובין צ"ז: דמעביר חייב גם במשאצ"ג. שו"ת בן פורת שם.

יש שכתבו דלהוו"א לקמן צ"ז: בד' ר' יהודה דהעברה אב, א"כ אין בזה דין מלאכת מחשבת, כיון של"ה במשכן, אך להלכה דהיא תולדת הוצאה, ודאי יש בזה דין מלאכת מחשבת. שו"ת חלקת יואב ח"א או"ח סימן ז' ד"ה עוד קשה.

יש שתלו נידו"ז בפלוגתת הבבלי והירושלמי אי העברה היתה במשכן, דלירושלמי דלר' יהודה מצינו מעביר ד"א במשכן, יש בזה דין מלאכת מחשבת. תוצאו"ח שם אות ד', [ויעויין שם דשמא לר"י נמי מצינו רק זריקה ולא העברה].

איסור זריקה אי הוי' תולדה או אב. עי' לקמן צ"ו: דהיא תולדה, [ויעויין שם דמקו"ד זריקה הוא מהלמ"מ, ועי' רשב"א לקמן ד. ד"ה הא, דההלמ"מ היינו בזורק ומעביר ברה"ר עצמה, ומרה"י לרה"י דרך רה"ר היינו תולדת מוציא]. וכ"ה המ"מ שבת פי"ב ה"י. ועי' רמב"ם שם דהיא תולדת מוציא. וכ"כ הרשב"א לקמן צ"ו: ד"ה זרק, ולקמן ד. ד"ה הא, תוספות הרא"ש לקמן ד. ד"ה דרבי, ריטב"א לקמן צ"ו: ד"ה גמירי. ר"ן שם ד"ה אלא. מיוחס לר"ן שם ד"ה כל. וע"ע משנ"ת לקמן צ"ו: בד"ה הוצאה גופה היכא כתיבא.

אי הושטה זה תולדה. עי' רמב"ם שם, [דזה תולדת מוציא]. ועי' מ"מ שם. ועי' גליון רעק"א שם. ועי' תולדות זאב, בע"ב ד"ה הכא. ועי' לעיל בבא"ד המושיט.

העברת ד"א ברה"ר מקורה מהלמ"מ, ואי"ז אב אלא תולדה, עוד מו"מ בזה. רשב"א לקמן צ"ו: ד"ה זרק, ריטב"א שם ד"ה גמירי. ר"ן שם ד"ה אלא. מיוחס לר"ן שם ד"ה כל. וע"ע ר"ן לקמן ע"ג. [בטעם שלא מנה במשנה שם מעביר], וכן עי' ברמב"ן ושיטה להר"ן כאן, ובבעה"מ ר"פ הזורק, [יעויין שם שכתבו דההעברה גדרה כהוצאה מרל"ר].

הטעם וביאור החילוק בין מושיט למוציא. גליון רעק"א שם. תולדות זאב שם.

מו"מ במש"כ הרמב"ם שבת פי"ב ה"ח דמעביר ד"א ברה"ר נלמד מפי השמועה, וה"ה כמוציא מרל"ר, ושם בהט"ו כ' מקרא דשבו איש תחתיו. חזון איש סימן קי"ב סקי"א ד"ה שו"ר. דעת יוסף כלים פי"ז מ"ט. משאת משה שבת סימן ל"ז ד"ה ולפי"ז. מקור הלכה סימן א' אות ו'. ישורון כ"א (מהגרי"מ פיינשטיין) בענין מעביר ד"א ברה"ר קל"ט-א. ועי' גאון יעקב עירובין מ"ח. ד"ה והני, ומנחת ישראל שם צא-ג ד"ה בגמ', וח"א בפתיחה ד"ה והפמ"ג, ומרכה"מ שבת פי"ג הי"ז, וחת"ס ב. ד"ה שוב. יד יוסף סימן שמ"ט רביד הזהב סק"ב, שיעורי תורה [נאה] ש"ו הערה אות י"ד. בית יחזקאל שבת סימן ה' סד"ה והראב"ד סובר.

י"א דלשון הרמב"ם בפי"ב ה"ח מורה דאינו הלמ"מ. חות יאיר סימן קצ"ב אות מ"ב. דברי סופרים [סופר] ערך המשנה למלך ה"ד.

מעביר ד"א ברה"ר הוי הלמ"מ. קרית ספר שבת פי"ב ה"ח. בינה לעיתים הל' יו"ט פ"א ה"ד ד"ה והנה יש. דברי ירמיהו שם ד"ה והנה חשבתי. מנ"ח מצ' רח"צ אות י"ח. מרחשת ח"א סימן י"ב ענף ב' אות ב'. חזון יחזקאל שבת לקמן צ"ו: ועי' חי' הרמב"ן לקמן ע"ג. ד"ה מתני', ור"ן שם ד"ה והמוציא, ומאירי לקמן צ"ו: סוד"ה דף, וחי' הריטב"א לקמן צ"ו: ד"ה גמ' גמירי, וקובץ [הו' בס' הליקוטים על הרמב"ם הל' יו"ט שם]. וע"ע שו"ת חסד לאברהם או"ח סימן ס"ד. שו"ת מהרש"ם ח"ו סימן צ"ט ד"ה אבל, בנין שלמה הל' ציצית סימן ג' ד"ה או די"ל. חמדת ישראל ח"א קונטרס נר מצוה אות ל"א [עג-א] ד"ה איברא דא"א.

עוד מו"מ בשי' הרמב"ם שם, אי ס"ל כהתוס' דמעביר ד"א הוא תולדה דהוצאה, או דהוי אב, דיוקים בלש' הר"מ, ובד' הראשונים בזה. מ"מ שבת פי"ב ה"ט, חות יאיר סימן קל"ב. פמ"ג פתיחה להל' שבת סד"ה עוד אשיב אל, וד"ה שוב ראיתי דיש. דברי ירמיהו שבת פי"ב ה"ח מד"ה וכן, ובהוספה בסוף הפרק ד"ה דעת רש"י. מגן אבות ל"ט מלאכות הוצאה [ד-ד]. מנ"ח מצ' ל"ב מוסך השבת אות ל"ט הוצאה, ומצ' רח"צ אות י"ח. מנחה חדשה מצ' ל"ב [ס"ה-ג']. חמדת ישראל ח"א קונטרס נר מצוה אות ל"ט [עג-ד'], וח"ב קונטרס דרך החיים סימן ט"ו סוף אות א'. כלי חמדה מועדי השנה ח"א עניני יוה"כ סימן ע"ט ד"ה הכלל. תוצאו"ח סימן י"ח אות י"ד - ט"ו. שו"ת בית אב תנינא סימן א' אות ו' ד"ה ובמעביר ד"א. משנת רבי אהרן שבת סימן י"ד ד"ה ובביאור. בית יחזקאל שבת סימן א' ד"ה ובזה יתבאר, ועניינים שונים גליונות הרמב"ם שבת פי"ב ה"ט, משאת משה שבת סימן ג' ד' וסימן ל"ז. שו"ת מנחת יצחק ל"ט סימן קס"ד ד"ה אך אמרתי. בינת ציון סימן ז'. מקור הלכה סימן א' אות ה', [יעויין שם דבבבלי צ"ז: אי' דהוי תולדה, והרשב"א לקמן צ"ו: ד"ה א"ר יאשיה, הביא דבירושלמי סה"א אי' דהוי אב ע"ש, וכ"ה הריטב"א שם ד"ה אלא מהירו', ועי' חת"ס השלם לקמן צ"ו: ד"ה שכן, מה שהקשה להרשב"א, וכ' דהבבלי ע"כ פליג על הירו' בזה, ועייש"ע בחת"ס בד"ה ותו]. ועי' מים חיים [הו' בס' הליקוטים שבת פי"ב ה"ח]. שו"ת אבנ"ז אה"ע ח"ב סימן רל"ט אות ד'.

מו"מ ממש"כ הרמב"ם שבת פי"ב ה"י דזורק ומושיט הוי תולדת מוציא, אי מש' דמעביר הוי אב. בית יחזקאל ענינים שונים גליונות הרמב"ם פי"ב ה"ט. משאת משה סימן ג' ד"ה אמנם שיטת, וסימן ד'. מקור הלכה סימן א' אות ה' ו'.

עוד מו"מ בשי' הרמב"ם, עי' משנ"ת לקמן בע"ב ד"ה הכא דעיקר שבת וכו'.

בא"ד וכל אלו תולדה דהוצאה וכו'. צ"ב דמהיכ"ת דזה יחשב תולדה, ורק אחר דילפינן מהלכתא אמרי' דהוו תולדה דהוצאה, אי יש סברא דמ"ל ע"י הוצאה ומ"ל ע"י זריקה. יין מישרים, ועי' לעיל בבא"ד נמי בעי הזורק. [וע"ע מנחת אריאל עמ' ג' אות י"א]. ועי' תוס' לקמן צ"ו: ד"ה הכנסה, דמ"ל ע"י הוצאה ומ"ל ע"י זריקה. וע"ע בעה"מ שם. ועי' מהרש"א בתוס' שם, [שהק' מה שייכא זריקת ד"א ברה"ר ולהוצאה מרה"י לרה"ר, ויישב עפ"י הבעה"מ שם].

עוד בהנ"ל, צ"ב דבמושיט ומעביר מסברא היה פטור, אילמלא דהוי במשכן, שהרי ליכא בהו הוצאה מרה"י לרה"ר. שיעורי הגרי"מ אות ב', עמ' ג' ד"ה והנה, ובעמו' ז' ד"ה והנה.

י"ל דההוכחה היא ממה שגם אחר דידעי' דמושיט בכלל מלאכת הוצאה ובב' גזוזטראות בדיוטא א' חייב, מ"מ לא ילפינן מינה לחייב בזו כנגד זו. שיעורי הגרי"מ עמו' ג' ד"ה ולכאורה, [וצויין שם למהדו' מאוחרת ד"ה והנה בתוס'].

י"ל עפי"ד הבעה"מ לקמן צ"ו: ד"ה אלא, דמעביר ד"א ברה"ר הוי תולדה דהוצאה, משום דד"א ש"א קונות לו, וכו'. שיעורי הגרי"מ שם עמ' ז' ד"ה והנה, [ואכתי לא נתיישב במושיט]. וע"ע משנ"ת בבא"ד נמי בעי הזורק ד"א ברה"ר וכו'.

בא"ד וא"ת כיון דהכנסה וכו' דסברא וכו'. צ"ב דהא כבר פירשו דהוצאה גרועה ובעי' שיהא במשכן, וצ"ל דמ"ל עיולי וכו' סברא ברורה היא, וע"ז הק' דא"כ ל"ל שיהא במשכן. יין מישרים.

מו"מ בגדר איסור תולדה אי אסורה משום דבזה עובר על האב, או דהתולדה גופא אסורה, מו"מ בהכנסה אי פשיטא להתוס' דבזה ודאי עובר על האב. יין מישרים, [אבני דרך עמ' ג']. ובעיקר החקירה הנ"ל, עי' מש"כ בקונט' זכרון חיים יהונתן ?.

בא"ד מ"ל אפוקי מ"ל עיולי וכו'. צ"ב דהא בפשטות עיקר תוצאת מלאכת הוצאה הוא מצד שינוי סוגי הרשויות, דמעיקר ברה"י והשתא ברה"ר, וליכא דמיון בין עיולי לאפוקי, ודמי לחותך דעל המחובר חייב ועל התלוש פטור, ישוב לזה. שיח ערב סימן א' עמ' י"ד, ד"ה ולכאורה. [וע"ע ביאו"ס סימן א' עמ' ב' בגדר מלאכת הוצאה]. ובעיקר הגדר במלאכת הוצאה, ע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה יציאות השבת.

אי י"ל דהתוס' ס"ל כהרז"ה (ר"פ הזורק) בגדר ההעברת ד"א ברה"ר שהיא בגדר הוצאה מרשותו, וא"כ מצינו הוצאת בלא שינוי סוגי הרשויות. שיח ערב שם. ובעיקר הענין, ע"ע משנ"ת בבא"ד נמי בעי הזורק ד"א ברה"ר, אי דעת התוס' כהרז"ה.

בא"ד וי"ל דאיצטריך סברא להכנסה וכו'. מבו' דסגי או בסברא דהכנסה, או במה שהיה במשכן. וכ"כ התוס' שבועות ב. ד"ה יציאות. וכ"כ בחי' הר"מ קזיס לקמן צ"ו. ד"ה היו.

י"א דבעי תרוייהו גם שיהיה במשכן וגם לסברא דמ"ל עיולי. תור"פ בפ' הזורק צ"ו:, [וצ"ב דהא הכנסה דבעה"ב ל"ה במשכן, וי"ל]. ועי' להלן כן בשם תוס' לקמן צ"ו: ד"ה הכנסה.

י"ל באופ"א [מהתוס'] דבזריקה נמי איכא סברא דזורק ד' אמות ברה"ר חשיב כמוציא מרל"ר, דכל חוץ לד"א ברה"ר חשיב כמרל"ר, ביאור בזה. תוס' לקמן צ"ו: ד"ה הכנסה. ועי' מהרש"א שם, לבאר התוס'. וכן במהר"ם שם. ועי' שיעורי הגרי"מ עמ' ו' ד"ה והנה, [שביאר לשיטתם דהכנסה דבע"ה אף של"ה במשכן, מ"מ ילפינן מהכנסה דעני דמ"ל עיולי וכו'].

עוד ישוב לזה. פנ"י בתוס' שם, בא"ד וא"ת. וע"ע תוצאות חיים סימן ו' אות ח'.

י"א דאה"נ דהוי ידעי' הכנסה מסברא וכדלקמן צ"ו: ורק דילפינן מהכי דהכנסה שהיתה במשכן הויא אב מלאכה, [ודלא כהתוס' דהכנסה תולדה]. רמב"ן בע"ב ד"ה ופרקינן. רשב"א שם ד"ה אמר.

אי הכנסה הוי אב או תולדה. עי' רמב"ן שם, דהוי אב. וכ"מ ברשב"א שם וכנ"ל, ולהתוס' הנ"ל הוי תולדה. ועיי"ש ברשב"א בד' התוס' [דאפשר דהכנסת עני חשיבא אב והכנסת בעה"ב תולדה, והו' להלן בבא"ד היינו הכנסה דעני]. וכ"מ ברש"י בע"ב ד"ה תני, דהכנסה תולדה. ועי' בר"ן בע"ב ד"ה אבות. וע"ע רמב"ם שבת פי"ב ה"ח דהיא אב, משום שהיתה במשכן, וע"ע תולדות זאב. וע"ע משנ"ת לקמן בע"ב בד"ה אלא אר"פ. וע"ע ירושלמי ר"פ, [דהכנסה והוצאה ילפינן ממשכן, ממה שהכניסו הגזברים הנדבות ממחנה לויה למשכן, ויל"ע אי לפי"ז הוי אב], וע"ע מו"מ בד' הירושלמי שם, בן אורי בע"ב ד"ה תני, חלקת בנימין בע"ב סוד"ה אבל, ועי' שיעורי הגרי"מ עמ' ח' ד"ה והנה בפי' הר"ח.

הטעם דהכנסה הוי תולדה, [להסוברים כן]. רש"י שם, [יעויין שם משום דנלמד מסברא דמ"ל עיולי וכו']. ועי' ר"ן שם לבאר [דהיינו דוקא בהוצאה שהיא מלאכה גרועה].

עוד מו"מ בנידון הנ"ל, ממה שהכנסה היתה במשכן וכדלקמן מ"ח: כמו הוצאה. ר"ן שם.

אי סברת מ"ל עיולי מ"ל אפוקי, מהני ללמד דהכנסה תיחשב אב. עי' רש"י שם. ועי' ר"ן שם. וכן בש"ר הנ"ל.

אי מלאכה הנלמדת מסברא הויא אב או תולדה, או רק בהוצאה. ר"ן שם.

עוד מו"מ אי מוכח דאין לחייב בב' דיוטות משום שכך היה במשכן, ממ"ד דלא יליף זורק ממושיט, לקמן ד. חי' הר"מ קזיס שם. וע"ע תוצאו"ח סימן ד' אות ה', וע"ע מה שצויין לקמן ד. בד"ה דוכו"ע לא ילפינן זורק ממושיט, משנ"ת.

עוד מו"מ אי בעי' שיהיה כמו במשכן. ע"ע רשב"א לקמן ד: ד"ה הא, ותוספות הרא"ש שם ד"ה דרבי, וע"ע חת"ס ד. בתוד"ה דרבי, וע"ע תוס' לקמן ד. ד"ה דרבי, ותוספות הרא"ש שם.

בא"ד דהם העלו קרשים וכו'. אי הוצאת הקרשים שבמשכן, היה הוצאת עני או הוצאת בע"ה. עי' צל"ח ד"ה אלא דעדיין קשה, [כצד ב'].

בא"ד היינו הכנסה דעני דמסתמא בקרקע היו עומדים וכו'. לפי"ז אפש"ל דהכנסת עני חשיבא אב והכנסת בעה"ב תולדה. רשב"א בע"ב ד"ה אמר. ובעיקר הענין אי הכנסה הויא אב או תולדה, עי' משנ"ת לעיל בבא"ד וי"ל דאיצטריך. וע"ע להלן בע"ב בד"ה אלא אר"פ, משנת"ב, וכן משנ"ת בשם הרמב"ן.

הטעם לחלק בזה, עפי"ד התוס' [ג. ד"ה מאי] דכשהוא וידו ברשות א' יש תורת רשות על החפץ, אך בידו פשוטה לרשות אחרת, אז אין תורת רשות על החפץ, דידו גרירא בתר גופו, וה"ה בהכנסת עני דאכתי שם הרשות עליו עד שמניח ברה"י, משא"כ בבעה"ב דמיד שעקר מרה"ר נסתלק שם רה"ר ועדיין לא נכנס ברה"י. תוצאות חיים סימן ו' אות ה', [וע"ע בתוס' לקמן צ"ג. ד"ה חד, דמלבד עקירה והנחה יש חיוב גם על השתנות החפץ מרשות לרשות, וא"כ י"ל דבהכנסת עני שיש השתנות הוי אב, אבל בהכנסת בעה"ב שכבר אין השתנות הוי תולדה, וע"ע שבת צ"א. לענין צמקה לאחר עקירה, ובראשונים שם, ובעיקר הענין אי ההנחה והעקירה הוו מגוף המלאכה או דהשתנות החפץ מרשות לרשות היא עיקר המלאכה, עי' אפיקי ים ח"ב סימן ד' ע"ח, ועי' תוצאות חיים ז' ד', ובדבריו בסימן ט' ס"ק י"א י"ב. וע"ע אבנ"ז או"ח סימן רמ"ה. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה יציאות השבת]. וע"ע חי' מהרא"ל בתוס', מש"כ כעי"ז בתחיל"ד התוס', והו' לעיל בבא"ד ונראה לר"י דאיצטריך.

בא"ד אע"ג דהוצאה נפק"ל מקרא וכו' איצטריך למיתני שהיתה במשכן וכו'. מדוקדק דאף שהוצאה נפק"ל מקרא, צריך שתהא במשכן, מו"מ ופלוגתא בזה. עי' מהרש"א לקמן צ"ו: ד"ה ואי לא. אמנם עי' רשב"א ד"ה וכי תימא, [שכ' כהתוס', אך מש' בדבריו, דמלאכת הבאה נחשב כמלאכת המשכן, ומשם הוכיח דלא סגי בהוצאה לאוסרה משום מה שאשכחן לה במשכן, עיי"ש].

יש שכתבו דאיצטריך קרא להוצאה, דודאי לא תקרא מלאכה אלא מה שהיו עושים אומנים בגוף המשכן, דאל"ה כל פסיעה ופסיעה שהיו עושים תחשב מלאכה, ואחר דילפינן מקרא, ילפינן תורתיה ממשכן, מו"מ בזה. תורי"ד לקמן צ"ו: ד"ה פרק הזורק, עיי"ש. [וע"ע בית האוצר עמ' 16 ד"ה ועי' בתורי"ד].

דקדוק מד' התורי"ד שם, דאין חילוק בין מלאכת הנדבה להורדת הקרשים והעלאתם על העגלות, ששתיהן מכלל מלאכת המשכן, ובלי ילפותא הוו"א דלא נאסר רק מלאכת גוף המשכן. יין מישרים, [ועי' בית האוצר שם].

בא"ד וי"ל דתנא ליה איידי דבעי וכו'. ביאור ומו"מ בזה. מצא חן בתוס'.

תוד"ה שבועות וכו' והוה אתיא כולה כרב ישמעאל וכו'. ביאור הטעם שלא הק' בסתמא דאפשר לפרש אזרוק ולא אזרוק, ולא רק משום דאתיה כולה כרב ישמעאל. לשון הזהב בתוס'.

בא"ד משום דמתני' בפ"ג תנן בהדיא וכו'. וכן תי' הריטב"א שבועות ב. ד"ה שבועות, ועייש"ע עוד ישוב בזה. וע"ע רמב"ן שם ד"ה שבועות.

י"ל דכל שבועות דלהבא כלולים בשתים שנאמרו בפסוק, בין שיש בהם הרעה והטבה ובין שאין בהם, דכל להבא קדמה שבועה למעשה ואיסורם משום "לא יחל דברו", משא"כ לשעבר דאיסורו משום "ולא תשבעו בשמי לשקר", ומשו"ה צריכים ריבוי. רשב"א שבועות. ד"ה אי. וכ"ה ברמב"ן שם דף ב. ד"ה שבועות, [אך הביא מקרא ד"לא תשקרו"]. וע"ע להלן בבא"ד דלכך פירש"י, משנ"ת בשם השירי קרבן שבועות א. ד"ה שהן, בד' התוס' הכא דתירצו קרוב לזה.

י"ל דכוונת התנא למנות דכל שבועה יש בה להבא ולשעבר באופנים של הן ולאו, בין באוכל ולא אוכל ובין באזרוק ולא אזרוק. תוספות הרא"ש ד"ה שבועות. וכ"כ השירי קרבן שם בד' התוס' להלן.

בא"ד וא"ת אמאי לא קתני ב' שהן ח' וכו'. ביאור דקושיא זו היא המשך לדבריהם. שדה העיר בא"ד וא"ת, הא'.

ביאור דבריהם. חת"ס. תוצאו"ח סימן א'.

בא"ד זרקתי ולא זרקתי. יש שהק' דליתני ב' שהן ו', דהיינו אזרוק ולא אזרוק, אבל זרקתי ולא זרקתי אי"ז אופן נוסף שנכלל כבר באזרוק ולא אזרוק. רמב"ן שבועות ב. ד"ה שבועות. רשב"א ג. ד"ה אי. וע"ע מה שהו' לעיל בשמם בבא"ד משום דמתני' וכו'.

בא"ד דלכך פירש"י וכו' שאינו שונה אלא דבר וחילופו. ביאור, דכוונת התנא למנות דכל שבועה יש בה להבא ולשעבר באופנים של הן ולאו, בין באוכל ולא אוכל ובין באזרוק ולא אזרוק, וכולם הם ב' שהן ד', ועל ענייני הן ולאו שהן להבא נכללים בשתים, ולשעבר בשהן ד'. מהר"ם בבא"ד ונראה.

עפי"ז מיושב קושייתם הראשונה, דנפרש שהן ד' היינו אזרוק ולא אזרוק. שירי קרבן שבועות א. ד"ה שהן. וכן ת' התוספות הרא"ש ד"ה שבועות.

עוי"ל דאזרוק ולא אזרוק נכללים באוכל ולא אוכל דשניהם להבא, ביאור בזה. רמב"ן שבועות ג. ד"ה שבועות. רשב"א שם ג. ד"ה דאי. וע"ע מה שהו' לעיל בשמם בבא"ד משום דמתני'.

בא"ד וא"ת וכו' ליתני נמי מושיט וכו'. ביאור שייכות קו' זו למש"כ לעיל. חידושי הלכות [למהר"י הלוי]. נר דוד, לשון הזהב בבא"ד וא"ת, באר מים [טיקטין] בתוס'.

קו' זו היא לר' יצחק שלא פי' כרש"י, אבל לרש"י אינו שונה אלא דבר וחילופו. זרע יעקב בתוס', וכ"כ בחידושי הלכות בא"ד וא"ת. שבת של מי בתוס'. שדה העיר בא"ד וא"ת, הב'. ובעיקר הענין עי' תוספות הרא"ש ד"ה שבועות, שתי' כן.

בא"ד מושיט ומעביר וכו'. מושיט ל"ד למעביר, דמושיט חייב רק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ומעביר חייב גם אם מעביר ד"א ברה"ר בעומד לפוש בלא רה"י כלל, עוד ביאור בזה. חת"ס ד"ה שבועות. וע"ע תוספות הרא"ש [במה שהעתיק קו' התוס', בנוסח"א, ומש' דקאי אמעביר ד"א ברה"ר, ועי' להלן בזה].

צ"ב דלא מצינו בשום מקום דמעביר ד"א ברה"ר חייב גם אם אינו מניח שם, ויש להקדים מעביר למושיט, דהק' התוס' דישנה מעביר שהוא ברה"ר, ועוד מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר. חת"ס שם.

מו"מ מתוס' עירובין ל"ג. ד"ה והא (והו"ד ברשב"א לקמן צ"ז.), דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר, חייב כעין מושיט, הוכחה לזה מלקמן צ"ז. לגבי מוציא משוי למעלה מי' דחייב שכן משא בני קהת, ועיי"ש דאף באופן שעקירתו והנחתו ברה"י. חת"ס שם, [ויעויין שם שלמד בד' התוס' דחיובו משום מעביר, אולם עי' חזון איש או"ח סימן ס"ב אות י"ט, אותיות ג-ה דחיובו משום מושיט, ועי' מקור הלכה במכתב מהחזון איש]. וכ"ה התוצאות חיים סימן א' מהרשב"א עירובין ל"ג. ד"ה כשרבים, דזהו ד' התוס', והרשב"א שם פליג. וכן ברמב"ן לקמן ?. ועי' חי' רע"א לקמן ה: בתוד"ה בשלמא, בא"ד וריב"א, ולקמן ח: ד"ה המעביר, ובעירובין ל"ב: שנק' דבאמת החיוב בזה הוא מדין מעביר ד"א ברה"ר, והחידוש הוא דאף בכה"ג שהעקירה וההנחה ברה"י חייב משום מעביר. וכ"מ במאירי לקמן צ"ז: ד"ה זה שכתבנו בזורק, ובסוכה מ"ב: ד"ה זהו. וכ"מ בתוס' בסוכה מ"ג. ד"ה ויעבירנו, [אמנם עיי"ש ברע"א שפי' ד' התוס' באופ"א]. וע"ע ברכת אברהם, בענין מעביר מרה"י, ענף א' אות ג'. ובעיקר הענין, ע"ע בהמשך ד' התוס' בתירוצם. ובעיקר פי' החזון איש שם, [יש להעיר דלפי"ז אי"צ ד"א ברה"ר, וצ"ב מלש' התוס' שם, דמעביר את העירוב רחוק חוץ לד"א וכו', ועי' מקור הלכה שם במכתב מהחזון איש לבאר לש' התוס' שם, ובעיקר דבריו שם, כ"פ המהרש"א ומהר"ם ומהרש"ל שם]. וע"ע דו"ח לרע"א ר"ה כ"ט: [והנה ע"ע להלן ברע"א בדף ח: לדון בעקר מרה"י והעבירו ד"א ברה"ר, והניחו בכרמלית, אי חייב, ותלה זה בפי' ד' התוס' בסוכה מ"ג. ד"ה ויעבירנו, וע"ע משנ"ת לקמן ח: בד"ה המעביר חפץ מתחילת ארבע וכו'].

אי להתוס' במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר שחייב, היינו במעביר דוקא ד"א ברה"ר, או אפי' בפחות מכך. עי' חזון איש שם, ובמקור הלכה בשמו. ועי' תוצאו"ח שם, דממה שהקשה הרשב"א שם על התוס' מעירובין צ"ט: מוכח דאף בפחות, וכהחזון איש, [אך עיי"ש בסימן ג' סק"ה לדחות דברשב"א נרא' דכוונתו לדבר אחר, ועי' מנחת אריאל עמ' ד' אות י"ח].

[מו"מ מד' המאירי (לקמן צ"ז: ד"ה ז שכתבנו בזורק), דהעוקר מרה"י ומניח ברה"י והעבירו ד"א ברה"ר, חייב, משום העברת ד"א ברה"ר, ואי גדר איסור העברת ד"א ברה"ר, הוא לשנות מקומו של החפץ, א"כ כשעוקר ומניח ברה"י, אינו משנה כלל מקומו של החפץ הנמצא ברה"ר. אפיקי ים ח"ב סימן ל"ז. אבי עזרי שבת פי"ג הט"ו. ובעיק"ד המאירי כ"מ בדבריו בסוכה מ"ב: ד"ה זהו, וע"ע לעיל מה שהו', נידון האחרונים בזה, אי החיוב משום העברת ד"א ברה"ר, או משום מושיט. ובעיקר הענין, בגדר העברת ד"א ברה"ר, עי' משנ"ת בתוד"ה פשט, בבא"ד נמי בעי הזורק וכו', בשם הרז"ה לקמן צ"ו: ד"ה אלא, דהגדר הוא משום דד"א של קונות לו, וא"כ כשמוציא חוץ לד' אמותיו הוי כמרל"ר, ועייש"ע אורך, משנת"ב, ובעיקר ד' המאירי, הנה יש עוד לדון בהוכחה הנ"ל ממש"כ רש"י בסוכה שם מ"ג. ד"ה ויעבירנו, דמעביר ד"א ברה"ר, חייב גם בעקר מכרמלית, ועוד דחייב גם בעקר ע"מ שלא להעבירו ד"א, ונמלך והעבירו, ועי' בזה אפיקי ים שם. ובעיק"ד רש"י שם, עי' כפות תמרים שם בתוד"ה ויעבירנו, שביאר דכיון שמעביר היא הלמ"מ, ע"כ לא בעי' עקירה משעה ראשונה לכך, אמנם עי' תוצאו"ח סימן ט' אות י"א, לבאר ברש"י באופ"א, דדוקא בהוצאה מרל"ר, בעי' עקירה ע"מ להוציא מרשות זו, כיון שההוצאה היא גמר העקירה, דבלא"ה העקירה היא טלטול בעלמא, משא"כ במעביר מיד כשעקר נשלמה העקירה, וע"כ אי"צ מלאכת מחשבת להעביר ד"א, כיון שיש מחשבה כבר על העקירה.

עוד מו"מ בפלוגתת הראשונים הנ"ל. שערי ציון ח"א סימן ח', וח"ג סימן ג'. ועי' תוספות הרא"ש לקמן ד: ד"ה רבי, ורשב"א שם, [מה שהקשה דנילף זורק ממעביר, ודו"ק]. וע"ע חי' רע"א ר"ה כ"ט: ד"ה גזרה.

צ"ב היאך ילפי התוס' מעביר ממושיט, הרי אליבא דחכמים לא ילפינן אף זורק ממושיט. עי' רע"א לקמן ה: שם, ובדף ח:, ובעירובין ל"ב: [הו' לעיל, ולשיטתו א"ש]. ועי' חזון איש הנ"ל.

נ"מ בין פי' האחרונים בד' התוס', אי החיוב משום מעביר ד"א ברה"ר, או דהוי חיוב דמעביר, לגבי זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר. תוצאו"ח סימן ג'. וכ"מ ברע"א לקמן ה. ד"ה המוציא, [דזורק בכה"ג חייב]. וכ"מ במאירי לקמן צ"ז: ועי' תוס' עירובין שם, ועי' רשב"א ? ועי' חזון איש סימן ס"ב סקי"ט אות ג'.

מו"מ (במש"כ הגרע"א) אי מעביר ד"א ברה"ר חייב, אף בעוקר מכרמלית וכן מו"מ לענין כשהניח בכרמלית. עי' רע"א שם, [ויעויין שם מה שביאר עפי"ד ד' רש"י ותוס' בסוכה מ"ג.]. ועי' מאירי סוכה מ"ג. בשם גדולי המפרשים דבכה"ג חייב, וכן עי' מאירי לקמן צ"ז: ועי' אבי עזרי רביעאה פי"ג הט"ו, משכ"ב. וע"ע תוצאו"ח סימן א' סק"ג, וסימן ג' סק"ב.

עוד מו"מ בנידון הנ"ל, לגבי מעביר ד"א ברה"ר בעוקר ממקום פטור, אי חלוק מעוקר מכרמלית ומעוקר מרה"י. יין מישרים, [שהביא מלקמן ז. וח. דבכה"ג פטור לגבי הנחה, ועי' מנחת אריאל עמ' ד' אות ט"ז, לבאר החילוק בזה]. וע"ע תוצאו"ח סימן א' סק"ג, וסימן ג' סק"ב.

הטעם שהתוס' לא הקשו אמאי לא תני מעביר ד"א ברה"ר. ובאמת עי' תוספות הרא"ש כאן, דמש' בדבריו שהק' כן. ובעיקר הקו', עי' יין מישרים, [ליישב א' דזה לא דמי למתני', ב' עפ"י הרז"ה לקמן צ"ו: דגדר מעביר כהוצאה, וא"כ היינו הוצאה דמתני'].

בא"ד וזורק מרה"י לרה"ר וכו'. קו' התוס' אינה על מתני', שלא נק' אלא הוצאה והכנסה שמפורש בהן ב' שהן ד' בפנים ובחוץ, וקושייתם על המשנה בשבועות דתני ב' שהן ד' סתם. פנ"י בתוס'.

בא"ד וי"ל דלא קתני וכו' שהוא מרה"י לרה"ר לאפוקי מושיט ומעביר וכו'. אי רק מושיט הוא מרה"י לרה"י. עי' חת"ס ד"ה שבועות. ועי' משנ"ת בבא"ד מושיט ומעביר.

י"ל דהתנא שונה דבר וחילופו, והיינו הכנסה שהין מעין הוצאה דמ"ל עיולי וכו', משא"כ זורק מושיט ומעביר. תוספות הרא"ש ד"ה שבועות. ועי' מה שהבי' התוס' בשם רש"י בשבועות ב. ד"ה שתים, הא'. ועי' זרע יעקב בתוס', [דכל קושייתם היתה לר' יצחק שלא פי' כרש"י], וכ"כ בחידושי הלכות בא"ד וא"ת. שבת של מי בתוס'. שדה העיר בא"ד וא"ת, הב'.

י"ל דשונה רק יציאות מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י, שיש בהם אופני פטור אבל אסור, משא"כ בשאר ענייני הוצאות. חידושי הלכות בתוס', בא"ד וא"ת.

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף