תוספות רבי עקיבא איגר/שבת/א

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ שבת א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות ב] פשט בעה"ב את ידו וכו' ונתן לתוך ידו של עני. דוקא כשידו תוך יו"ד אבל למעלה מיו"ד הוי מקום פטור ודינו כדין הזורק בכותל (פי"א מ"ג) הרשב"א בחידושיו והובא בקצרה בהה"מ (פי"ג מהלכות שבת):

[אות א] בר"ב ד"ה או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברה"ר. וכ"כ רש"י במתני' ובאמת כפי מה דמסקי' בסוגין דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וה"נ הנחת גופו כהנחת חפץ דמי ואף בלא הניח ברה"ר אלא אחזו בידו ג"כ חייב דכיון שהוציא ידו לחוץ והיא עומד הוי כהנחת חפץ ועל רש"י אין קושיא שכן דרכו לפרש כפי ס"ד דהש"ס כמ"ש התוי"ט (פ"ב מ"ב דפאה). ולפי האיבעיא דעקירת גופו כו'. דלא תקשה דנפשט ממתני' הוצרך לפרש די"ל דמיירי בהניח ברה"ר וכמ"ש התוס' בסוגיין ואף דהתוס' ישנים כתבו דהרשב"א פי' דהנחה פשיטא ליה דהוי הנחה והאיבעיא רק על העקירה. מ"מ י"ל דרש"י ס"ל כתוס' דגם לענין הנחה מיבעי'. ובאמת דברי התוס' ישנים תמוהים לי דאיך חשיב ר' דהוי עקירה ואינה דומה לידו וכו' הא בלא"ה צריך הך חילוק דאינו דומה לידו דהא ידו אפי' הנחה לא הוי. דהא פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני ממנו פטור ול"א דבעה"ב חייב מכח הנחת גופו דהנחת חפץ דמי וצע"ג אבל על הרע"ב קשה כהנ"ל:

[אות ג] תוי"ט ד"ה פשט העני. משא"כ במילה ולולב. אינו מובן הא גבי לולב ג"כ לא ניתן לדחות דהא הנטילה הוי רק טילטול בעלמא והעברה ברה"ר באמת אסור וראיית התוי"ט משתי תינוקות אינו מהדומה דהתם בתינוקות אינו טרוד כלל דהא אין לו למול שום תינוק באותו יום. משא"כ בלולב דטרוד הוא ליטול לולב וה"נ בצדקה דטרוד ליתן צדקה הוי ממש כלולב:

[אות ד] תוי"ט ד"ה ובעה"ב פטור. דבלתא דידיה לא מיירי. ויש אפילו נ"מ דהא קיי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכה"ת כולה אבל מומר לחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה ושחיטתו אסורה ודעת הרבה מהאחרונים דאפי' במומר לחלל שבת באיסור דרבנן הוי מומר לכל התורה כולה. וא"כ היכא דהוא פטור אבל אסור מצד שבת אם עושה כן בפרהסיא הוי מומר לכה"ת כולה. ולזה אמרי' דהכא פטור ומותר מצד שבת ולא עבר רק על לפני עור דהוא כמו לאו בעלמא. ואינו בכלל מומר לחלל שבת:

[אות ה] ברע"ב ד"ה שניהם פטורים וכו'. משום דל"ח אלא עקירות. והכי אמרי' בסוגי' פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת קא חשיב ועלה פרכי' שניהם פטורין והא אתעבידא מלאכה מבינייהו וכתבו תוספות להוכיח דהפירכא לא קאי אמתני' אלא אשינוי' זו דפטורי דאתי לידח"ח. מ"מ תמוה מאד הא באמת הקושיא על מתני' עצמה ואמאי תולה הקושיא בשינויא זו והנלע"ד דעל מתני' י"ל דבפשט ידו לחוץ ונטל העני מתוכה דנמצא דידו דבעה"ב נחה והרגיעה מעט כדי שיטול העני ממנו י"ל דהעני פטור דהוו כמונח כמו הנחת גופו דכהנחת חפץ דמי. והא דלא מחייב הבעה"ב בהרגיע ידו היינו משום דאגד יד שמיה אגד, עי' בתוס' בשמעתין ד"ה ידו לא נייח ולקמן (דף צ"ב ע"א) כתוס' שם. וא"כ לא איתעביד מלאכה מבינייהו דכשנטלו העני נטלו ממקום המונח ברה"ר ואגוד ברה"י ונתבטל עקירה ראשונה דבעה"ב. אבל ברישא דפשט לחוץ ונתנו לידו דעני דלא הרגיעה ידו דבעה"ב ועסק בנענוע ידו בהושטה לידו דעני לא נעשה כמונח בינתיים. אבל לבתר דמשני פטורי דאתי לידי חיוב חטאת חשיב אלו דפושט ע"ד שיטול העני ממנו דבזה ירגיע ידו מעט מ"מ אתי לידי חיוב חטאת אם הוא עצמו יגמור ויעשה מה שעושה העני. היינו אף שיניח ידו מעט ויניח אח"כ ברה"ר יתחייב. ומוכח דלא מקרי הנחה כלל כיון דידו וגופו אינם ברשות א' וכדאי' באמת בסוגיין משחשיכה אי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת לזה שפיר פרכי' והא אתעבידו מלאכה מבינייהו ונכון בעזה"י:

ב

[אות ו] במשנה לא ישב אדם. לא ערבי' עם אידך דבזה שייך הגזירה טפי מכלהו משום דבאינך כשיראה שעובר הזמן אם ירצה יוכל להפסיק משא"כ בזה לא יפסיק באמצע התספרת משום כבוד הבריות (ש"ל):

[אות ז] בהר"ב ד"ה סמוך למנחה. מנחה גדולה. ושיעור דמתני' כך היא דלא יתחיל אפי' סמוך למ"ג. אבל אם התחילו אין מפסיקין אפי' סמוך למ"ק, כ"כ הרמב"ן במלחמות בשיטת הרי"ף. ודעת תוס' דאף בהתחילו מפסיקים למ"ק ומתני' רק במ"ג. ודעת המאור דמתני' רק במ"ק אבל במ"ג שרי הכל אפי' סעודה גדולה:

[אות ח] בתוי"ט ד"ה מפסיקין כו'. דאל"ה הא כבר תנא לה רישא. וקשה לי הא סיפא מיירי בתפלת ערבית כדקתני מפסיקין לק"ש (וגם להרבה פוסקים צריך להפסיק לתפלת שחרית משום ל"ת על הדם) והוי חידוש אף דשכיח שכרות וגם כיון דכוליה לילה זמניה אתי לאמשוכי דהא מהנך טעמי חמיר מתפלת מנחה לענין משיתיר חגורו דצריך להפסיק לתפלת ערבית למ"ד חובה לזה קמ"ל בסיפא דגם לתפלת ערבית אין מפסיקין אי משום דת"ע רשות אי משום דבהתחיל ממש גם בזה אין מפסיקין ורק משיתיר חגורה לא מהני כמ"ש הר"ן. וא"כ לא היינו יודעים זה מרישא דמיירי בתפלת מנחה. וצ"ע:

ג

[אות ט] במשנה ולא הלבלר בקולמוסו. אפילו הקולמוס שהוא גדול מן המחט ולא שייך ביה שכחה כולי האי. ומש"ה לא ערבי' עם המחט דעביד להשכח יותר (הרמ"ז):

[אות י] ולא יפלה את כליו. ק"ל אמאי דייק למנקט את כליו דהיינו בגדיו כמ"ש הרע"ב. והא בודאי גם ראשו אסור דשמא יטה. ובברייתא קתני סתם אין פולין ואין קורים. וכ"כ הרמב"ם אין פולין לאור הנר ולא הזכיר כליו. ובמתני' אפשר לומר דנקט כליו לדיוקא דאפילו כליו דוקא לאור הנר אסור אבל ביום שרי. דאף דמפלה גם מפרעושים דמצויים בבגדים דההורגו חייב. מ"מ לא חיישינן לשמא יהרוג (ומ"מ לפי האיבעי דהגמ' אם לא יפלה היינו אפילו ביום ור"א היא דאמר ההורג כנה חייב וקשה אמאי נקט כליו הא אדרבה ראש הוי רבותא יותר דליכא פרעוש אפ"ה אסור דההורג כנה חייב) אבל בש"ע (רס"י ער"ה) דנקט סתם אין פולין. והרמ"א ביאר הפירוש לבער את הכנים מהבגדים כו' לא ידעתי אמאי דייק מהבגדים הא בפשוטו גם ראשו אסור. ובלבוש השמיט הגהה זו ועיין. ואולי י"ל דמפלה ראשו א"א על ידי עצמו ואחר המפלה לראשו י"ל דמותר כיון דאם יבוא להטות ירגיש זה שמניחו לפלות ראשו והוי כעסוקים ב' בענין [אחד]. ואולם אינו מספיק לדעת הב"ח הובא במג"א (סי' ער"ה) דהא דשריא בב' קורים לאור הנר זהו רק משום מצוה אבל לא בדבר הרשות ע"ש:

[אות יא] ולא יקרא לאור הנר. הא דברישא גבי לא יצא החייט נקט הטעם משום דשמא ישכח וכן בסיפא לא יאכל הזב נקט הטעם מפני הרגל עבירה. והכא לא נקט הטעם דשמא יטה היינו דבעי לומר דאפי' היכא דל"ש כ"כ שמא יטה כגון דגבוה ב' קומות מ"מ אסור משום לא פלוג. כ"כ הפנ"י בסוגיא דרבה דאמר אפילו ב' קומות למד זה מדלא נקט מתני' טעמא דשמא יטה. ועדיין יש לעיין קצת דמה מיבעי בש"ס אם לא יפלה היינו ביום ומשום שמא יהרוג דתקשה אמאי לא קתני הטעם דאסור לפלות דמשום שמא יהרוג דבזה ל"ש תירוצא הנ"ל וי"ל:

[אות יב] בתוי"ט ד"ה י"ח דברים. וכתבו התוס' דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל. וקשה לי דהא קושית תוס' לא הוי דהאוכל אוכל ראשון הוא מיותר דנלמוד ממשקים דזהו אינו מתורץ בתירוצם דהא נהי דממשקים לא גמירי הא מ"מ נלמוד מאוכל אוכל שני והא דקתני לה דה"א דטמויי נמי מטמא אע"כ דקושית תוס' דאוכל אוכל שני הוא מיותר דנלמוד ממשקים הא גם זה לק"מ דהא מה דאוכל שני שני היינו דמצינו כיוצא בזה ע"י משקים והיינו משום דבלא"ה היה כחוכא וטלולא שיהיה שני עושה שני וכמ"ש הרע"ב והתוי"ט (פ"ב דטהרות מ"ב). והא דשני עושה שני ע"י משקים היינו כיון דבדעתם היה לגזור דכל הפוסל תרומה מטמא משקה להיות תחלה וכמ"ש התוס'. וכיון שכן פשיטא דהוצרך למנקט אוכל שני שני דה"א דהויא כחוכא וטלולא דשני יעשה שני. ומשותה משקים טמאים דסתמא קתני אף משקים שני אין ראיה דכיון דבדעתם לגזור דמשקים הוי תחלה א"כ הוי תמיד שותה משקים ראשון. מש"ה ראוי לומר דהשותה נעשה שני מש"ה צריך למתני' דאוכל אוכל שני הוי שני משום דמצינו כן ע"י משקים. וצע"ג. והא דהוצרך למתני' דהאוכל ראשון אף דהשותה משקים סתמא קתני אפי' הן משקים ראשון דאורייתא ואפ"ה לא מטמא. צ"ל דהא סד"א דשאני התם דל"ש כ"כ שיאכל עם שתייתו אבל זה שכיח יותר דשותה עם אכילתו. ועיין במהרש"א:

[אות יג] שם בא"ד לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה. אבל ברמב"ם מבואר דבין טהור בין טבו"י בין בא ראשו ורובו בין נפל טמא:

[אות יד] ברע"ב ד"ה וי"ח דברים וכו'. אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומתי לפיכך גזרו שלא יהא רגיל אצל תרומה. עכ"ל רש"י. וכתב המהרש"א דלא הוצרך לזה ועדיפא מיניה הוה ליה למנקט דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה. ולענ"ד י"ל דרש"י בא לתרץ דלא יקשה מה הועילו חז"ל בזה דאמרו שהוא טמא דאם ישכח דהאוכלים טמאים בפיו ושדי משקים דתרומה ופוסל להו. לזה מפרש דכיון דהוא מוזהר ועומד שלא לטמא תרומה כשגזרו עליו שהוא טמא יהיה בדיל ולא יהא רגיל להיות אצל תרומה אבל אם הוא טהור מתוך שהוא רגיל אצל תרומה חיישינן שישכח ויתן לתוך פיו. ומה דנקט מהרש"א דשותה תרומה טמאה במיתה. באמת כ"כ רש"י בבכורות (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלה טמאה וכן נקטו תוס' ע"ז (דף מ"ו ע"ב) ד"ה אביי אמר. אבל מאד תמהני הא אוכל תרומה טמאה אינה במיתה אלא בעשה אלא דבאוכל בטומאת הגוף במיתה כדאיתא ביבמות (דף ע"ג) וצ"ע:

[אות טו] בר"ב [בא"ד] והגזירה הט"ו והט"ז אין פולין ואין קורין. ודעת התוס' דגם הך דלא יאכל הזב עם הזבה דקתני בתר אין פולין וכו' היא מן המנין. אלא דאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני כחדא חשיב להו או דהבא ראשו ורובו וטהור שנפלו על ראשו כחדא חשיב להו:

ה

[אות טז] שם ד"ה אין שורין דיו. לכתיבה. דהוי מלאכה משום לישה דנתינת מים זהו גיבולו. ואי עביד הכי בשבת חייב. וההיא דפרק בתרא מ"ג דנותנין מים למורסן היינו כיון דבר גיבול אינו חייב עד שיגבל אבל דיו לאו בר גיבול הוא ונתינת מים זה הוא גיבולו וזהו לשיטת תוס' והראב"ד והר"ן אבל דעת הרמב"ם (פ"ח מה"ש הלכה ט"ז) דבמידי דלאו בר גיבול אין בו חיוב לישה אפי' במגבלו. והכא החיוב משום צובע המים כמ"ש (פ"ט הל' י"ד) וכמ"ש הה"מ שם:

[אות יז] בתוי"ט ד"ה וכרשינין. שכוסמת אינו כוסמין. ממתני' דספ"ק דכלאים דקתני או חטה ושעורה וכוסמת משמע דכוסמת היינו כוסמין ועיין מ"ש הב"ד בשם הרמ"ח (ש"ל):

ו

[אות יח] בהרע"ב ד"ה אונין. אגודות של פשתן. עמ"ש בגליון (פי"א מ"ח) דנגעים:

[אות יט] שם בא"ד ונותנין אותן בתנור. ברש"י נקט ונותנין אותו בקדירה לתנור ומתלבן. ולפי מה דאמרינן בסוגיא הא דלא חיישינן לשמא יחתה דכיון דקשה להו זיקא לא מגלי. מוכח דלא הוי בקדירה כמ"ש המג"א (סי' רנ"ד) לענין בשר דגדיא דאם הוא נתין בקדירה ל"ש קשה להו זיקא. ואף דלכאורה מוכח דאיירי בנותן האונין בקדירה דהרי בסוגיין במה דאמרינן מאן תנא להא דת"ר וכו' אפילו תימא ב"ה גזירה שמא יחתה. וכתבו תוס' וא"ת מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני' דבשר ובצל. וי"ל דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה כיון שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ"ל. ולכאורה קשה דמאי הקשו הא י"ל דהמקשן סבר משום שמא יחתה לא היה ראוי לאסור בדיעבד לאכלו וכדס"ל לרבה ור"י לקמן (דף ל"ח) מבשל הוא דקא עביד מעשה אבל האי דלא קא עביד מעשה במזיד נמי יאכל ועי' בתוס' שם דהו"מ למפרך מברייתא דהכא דאפילו למ"ש אסורים בכ"ש. וא"כ ממילא י"ל דהמקשן היה ס"ל כן לקושטא דמלתא דמשום שמא יחתה אינו אסור בדיעבד ועכ"פ אינו ראוי כ"כ לאסור למ"ש בכ"ש מש"ה מוקי כב"ש משום שביתת כלים ועבר אדאורייתא. והוינא מרויחים בזה קושית הרשב"א דהא גם לב"ש לא אתסר כמו דאמרינן בגיגית נר וקדירה דאפקורי מפקר להו והיינו דלב ב"ד מתנה עליהם דיהיה הפקר ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דדוקא נר וקדירה דעביד ברשות ובהיתר בזה אמרינן דלב ב"ד מתנה. אבל בקדירה עססיות דאסור להניחו משום שמא יחתה וכיון דעבר ע"ד חכמים ל"א בזה לב ב"ד מתנה וממילא עבר אדאורייתא מש"ה דיעבד אסור. אמנם באמת יפה הקשו תוספות דאם איתא דהמקשן ידע לטעמא דשמא יחתה אלא דהיה ס"ל שלא לאסרו בדיעבד. א"כ לבתר דמשני שמא יחתה דפרכי' א"ה מוגמר וגפרית נמי לגזור וכן אונין של פשתן לגזור. הא בל"ז היה קשה דאמאי מותר לכתחילה ניחוש ליחתה כמו דאין צולין בשר ובצל מש"ה הוצרכו לתירוצא דהיכא דקדירה מפסיק בינו לגחלים היה ס"ד שלא לגזור. ולפ"ז יהיה מוכח דאונין של פשתן מיירי בקדירה ממה דהיה ניחא ליה מעיקרא דל"ח בזה שמא יחתה. ואפ"ה משני כיון דקשה לה זיקא הרי דאפי' בקדירה אמרינן קשה להו זיקא. אמנם נראה דלק"מ דהכי אמרינן דבל"ז לא היה קשה להמקשן מאונין של פשתן דלגזור שמא יחתה דהיה אפשר למוקמי בקדירה מפסיק אבל השתא דקאמרת דאפילו בקדירה אמרינן שמא יחתה יקשה. ומשני התרצן משום דקשה להו זיקא והיינו דאדרבה דמיירי דוקא בלא קדירה ומשום דקשה להו זיקא. ועדיין קשה לי בדברי תוס' בתירוצם הנ"ל דמ"מ קשה הא במתני' דריש כירה אסור לשהות בקדירה משום שמא יחתה. ואף אם נימא דהמקשן היה סבר דלהחזיר מיירי אבל לשהות משהין. הא מה דצדדו הש"ס ר"פ כירה לפרש כן היינו משום דתיתי כחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע"ג כירה וא"כ בממנ"פ אם ידע מברייתא דחנניא הרי דבפחות מכמאב"ד אסור אפילו לשהות ע"ג כירה דהיינו בקדירה. ואם לא ידע מברייתא זו ממילא מתני' כפשטא דלשהות תנן. וצע"ג:

[אות כ] בתוי"ט ד"ה וב"ה מתירין. לא פי' הר"ן צריכותא. בפשוטו י"ל דקמ"ל דבצמר ליורה אף דלא קשה להו זיקא מ"מ לא חיישינן לשמא יחתה כיון דשריק וטח בטיט כולי האי לא טריח ומדכר:

ט

[אות כא] במשנה נוהגין. והא דלא תני הך מלתא בהדי ג' דברים דר"ג מחמיר כב"ש במתני' (פ"ב מ"ו דביצה) משום דהתם לא מיירי רק במילי די"ט. אבל במידי דחול לא מיירי. תוס' מס' ע"ז דכ"א ע"ב:

[אות כב] בהר"ב ד"ה ועגולי הגת וכו'. ליכא חיוב חטאת. ואתיא כר"י (בפ"ב דעדיות משנה ו') (כאוקימתא דריב"ח בסוגיין (דף י"ט)):

[אות כג] שם בא"ד ובלאו קורה נמי. ומלישנא דהר"ן במ"ש ובמתני' מיירי שלא עשה מבע"י אלא ריסוק שהקורה והעיגולים מבעו"י אינן אלא מרסקים וכו' נ"ל דמפרש למתני' דמש"ה טוענים קורות בית הבד דע"י אותה טעינה מבעו"י מתרסק ואם כן במה שמונחים עליהם בשבת אז אין שם סחיטה עליה מדאורייתא ולית ביה משום שביתת כלים דבשבת תו ליכא דאורייתא כיון דע"י הקורה כבר נתרסקו קודם שבת אף דבמתני' מפורש ג"כ בדברי הר"ן כפירש"י שהוא לישנא דהרע"ב מ"מ מלישנא דהר"ן הנ"ל נלענ"ד כמו שכתבתי. ואף לדעת תוס' דטעמא דב"ש משום גזירה שיעשה כן בשבת. מ"מ אם המלאכה דאורייתא נעשית ממילא בשבת ע"י הכלי חיישינן שמא יעשה כן בידים. אבל בקורה אף דאם יטעון הקורה בשבת חייב מ"מ עתה שטוען מבעו"י ונתרסק עי"ז מבעו"י לא נעשה כלל מלאכה דאורייתא בשבת אף בממילא מש"ה לא גזרינן: ודע דמדברי תוס' בסוגיין ד"ה ולימא מר דלרבה דטעמא דב"ש לאו משום שביתת כלים אלא דטעמיה דגזרינן דלמא אתי למיעבד בשבת הטעם דטוענים קורה כיון דאי עביד בשבת א"ח חטאת ל"ג. ולרב יוסף דס"ל דטעמא דב"ש משום שביתת כלים לא תקשה אמאי טוענים קורה היינו דאזיל ממילא טפי מכל הנך דמתני'. מזה נסתר לענ"ד דברי המג"א (סי' ש"ה סק"ו) דס"ל בפשיטות דבכרמלית ליכא משום שביתת בהמה כדאמרי' ר"פ מי שהחשיך דכל שחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה. דא"כ הא בפשוטו לרב יוסף ניחא. די"ל דכמו לדידן דבמילי דרבנן ליכא משום שביתת בהמתו ה"נ לב"ש לענין שביתת כלים מש"ה בטעינת קורה דהוי רק דרבנן אין בו משום שביתת כלים. עי' בס' תוס' שבת שם. אך לדברי הר"ן דנקט באמת הכי כיון דהוי דרבנן אין בו משום שביתת כלים. י"ל דה"נ לדידן לענין שביתת בהמתו:

[אות כד] שם בתוי"ט ד"ה שטוענין. איכא חיוב חטאת משום הצד. לענ"ד נראה דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למה דס"ל דהא דאמרינן (בדף י"ט) דהנך דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו בהו ערב שבת עם חשיכה היינו דלאו משום שביתת כלים הוא אלא מטעם גזירה שיעשה כן בשבת כמבואר בדבריהם (בדף י"ח ע"א) ד"ה ולימא מר מש"ה הוצרכו לומר בטעמא דאין פורסים מצודה דשמא בשעת פריסתו בשבת ילכוד המצודה משא"כ למה דנקט התוי"ט דטעמא דב"ש משום שביתת כלים הטעם הוא כל מלאכה שאם היה הוא עושה מה שהכלי עושה היה חייב חטאת מצווה על שביתת הכלי שלא יעשה הכלי מלאכה זו. א"כ בלאו הכי אף אם ליכא חשש דבשעת פריסתו ילכוד מ"מ בשעה שיצוד בשבת באותה שעה כשהכלי לוכד הבא לתוכו עושה הכלי מלאכה גמורה מלאכת צידה מה שאדם חייב חטאת אם עושה כיוצא בו שלוכד וצד דבר כנלע"ד ברור. אח"ז מצאתי ת"ל שכ"כ בחי' הרשב"א במקומו. ומ"מ בעיקר קושית תוס' לא הבנתי דהא מדבריהם בד"ה ולימא מר וכו' מבואר דס"ל דלרב יוסף דטעמא דב"ש בכולהו משום שביתת כלים ולרבה ס"ל דלב"ש שביתת כלים שייך רק בעביד מעשה אבל לא במה דאתי ממילא. וא"כ י"ל דלמא באמת בצידה אין הטעם משום גזירה אלא משום שביתת כלים ומיירי במצודה ממש ולא בלחי וקוקרי. ואדרבה בזה מרווח יותר. דלכאורה באמת תמוה כיון דרבה ס"ל לחלק בדין שביתת כלים בין עביד מעשה לאתי ממילא מנ"ל לרבה דרק ב"ש ס"ל ש"כ דאורייתא דלמא גם ב"ה ס"ל כך. והנך דמתירים כגון הני כיון דלא עביד מעשה. גם קשה איך שייך דרבה ס"ל דברייתא דש"כ אתיא כב"ש היכן מצינו דב"ש ס"ל ש"כ דאורייתא הא טעמייהו משום גזירה ולפי הנ"ל ניחא דבמצודה לא שייך גזירה כקושית תוס' כיון דגם בפירש מצודה בשבת אינו חייב אלא ע"כ דבמצודה דהכלי עביד מעשה אסור משום שביתת כלים ולא מיירי בלחי וקוקרי. וממילא מוכח דב"ה ס"ל דגם בעביד מעשה ליכא איסור ש"כ ומרווח שמעתא ודו"ק ותוס' בסוף דבריהם (דף י"ח ע"א) ד"ה ולימא מר סיימו ומתני' דבמצודה בלחי וקוקרי. ולא זכיתי להבין דמנ"ל זה ואדרבה אם לא מיירי בהכי מרווח שמעתא יותר וכנ"ל:

י

[אות כה] בהר"ב ד"ה כדי שיקרום. דהוא נאפה תחלה. ורש"י פי' איפכא דר"א חומרא היא דפניה שכלפי האור ממהר לקרום והדבר קשה שיחלקו במציאות. ונראה דרש"י מיירי בתנור שאינו גרוף וכיון שיש בו עדיין אש בודאי הצד שכלפי האש נאפה תחלה. והר"ב מיירי בתנור גרופה שאז צד המדובק נאפה תחלה מן הצד שכלפי האויר ודייקא לישנא דרש"י שכתב לצד האור והר"ב כתב כלפי אויר התנור והיינו כנ"ל (ש"ל):

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.