אילת השחר/שבת/ב/א
מתני' יציאות השבת שתים שהן ארבע. והיינו שתים מדאורייתא ושתים מדרבנן, דהיינו עקר לחוד או הניח לחוד. ויל"ע בעקר ולא הניח אמאי קרי ליה יציאה הא לא הוציא רק עקר. אך זה תלוי אם אסרו חכמים עקירה משום דנתנו לו דין כהוצאה דאז מדרבנן הוי כד' הוצאות, אבל אי לעקירה אין מדרבנן שֵם איסור הוצאה ורק תקנו לאסור עקירה שמא יבוא לידי הוצאה, צ"ע למה קרו לה ד' יציאות, וע"כ דשם האיסור הוא הוצאה. ואע"פ שגם עקירה שנתן לידו של עני בפנים אסור אע"פ שלא הי' הוצאה כלל, מ"מ כולהו מדינא דהוצאה נינהו.
והנה בגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות. ויל"ע אם יסוד האיסור הוא תמיד רק משום שמוציא מרשות שהיה שם ומה דחייב רק אחרי שהכניסו לרשות האחר הוא משום דע"י ההכנסה הוא גמר הוצאתו ממקומו, או שהאיסור הוא באמת ההכנסה לרשות השניה, ומשמע לכאו' מדקרי להכנסה יציאות דיסוד המלאכה היא מה שהוציאו מרשות שהיה שם. אמנם מהא דיש להוצאה, תולדה הכנסה, משמע דאין יסוד המלאכה הוצאה דהא התולדה צריך שיהא דומה לאב, ולפי"ז נצטרך לומר דהא דנקרא יציאות ולא הכנסות משום דבכל הכנסה לרה"י בהכרח שהי' לפני כן יציאה לרה"ר, אבל בשביל יציאה אין הכרח שהי' לפני כן הכנסה.
וכן מדויק מהא דדרשינן [לגירסת תוד"ה יציאות הב'] אל יצא עם הכלי ללקט המן, אע"פ שכ"ז שלא הניח אינו חייב ומה קאמר אל יצא עם הכלי, הרי הוצאה בכלי בלי הנחה אינו חייב, וע"כ דגם אחרי ההנחה שם המלאכה הוא הוצאה.
ולפי"ז יש גם להבין גדר האיסור דרבנן של עקירה לחוד, דאמנם מדאורייתא לא מקרי הוצאה עד שהכניסו לרשות אחרת מ"מ רבנן אסרו הוצאה לחוד גם בלי שהכניסו לרשות אחרת [מיהו כל זה בהוציא לבסוף אבל אם עקר על דעת להוציא ולא הוציא, לא עבר איסור כלל כמבואר בתוס' דף ג' א' ד"ה פטורי].
ובזה אפשר לבאר מה דהקשה רב מתנה לאביי הא תמני הוי תרתי סרי הוי דיש עוד שנים לכל אחד וכו' הנחה לעני והנחה לבעה"ב, ולמה לא תירץ בפשיטות דכיון דתנא יציאות לא מצי מיירי על ההנחות דהנחה אי"ז יציאה, ואמנם אסור מדרבנן אך אין ע"ז שם יציאה. אכן להמבואר אפשר דהכנסה ולהניח שם הוא גמר יציאתו ונמצא דגם ההנחה הוא חלק מהיציאה ושייך גם עליו שם יציאה [וע"ע משנ"ת בזה לקמן דף ג' ע"א בתוד"ה שניהם פטורין].
כיצד העני עומד בחוץ ובעה"ב בפנים. יל"ע אם יש אצל הרה"י צדי רה"ר הא לרבנן (לקמן ו' א') מבואר דלא הוי כרה"ר והמוציא מרה"י לשם או להיפך אינו חייב. וע"כ דמיירי באופן דאין מפסיק צידי רה"ר לרה"ר.
פשט העני את ידו וכו'. ברע"ב כתב אגב אורחיה קמ"ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה, והקשה בתוי"ט דהא קי"ל דהוציא לולב בשבת לרה"ר פטור וכן בטעה במילה בשבת משום דטעה בדבר מצוה וה"נ הכא הרי טעה במצות צדקה, ותירץ שאני צדקה דלא ניתנה שבת להדחות אצלה. והגרעק"א כתב אינו מובן דהא גבי לולב ג"כ לא ניתנה לדחות דהא הנטילה הוא טלטול בעלמא והעברה ברה"ר באמת אסור, וראיתו של התוס' יו"ט משתי תינוקות אינו מהדומה דהתם בתינוקות אינו טרוד כלל דהא אין לו שום תינוק למול באותו יום משא"כ בלולב דטרוד הוא ליטול לולב וה"נ בצדקה דטרוד ליתן צדקה הוי ממש כלולב, ולדבריו הדר קושית התוי"ט למה חייב הבעה"ב חטאת.
אמנם זה תלוי מה היה השוגג דאם השוגג הי' מחמת דשגג וחשב דצדקה מותר להוציא וליתן לעני בשבת, איה"נ יש לדון אם יפטר, אבל בענינינו מיירי ככל שוגג בשבת, דהיינו או שהי' חושב שכעת לא שבת או דחשב שאין איסור הוצאה בשבת, ולא מיירי כלל התנא באם שגג שמותר להוציא צדקה ליתן לעני בשבת, [ומ"מ מצוה הבאה בעבירה יש בזה], ואה"נ אם יהא שוגג בחשבו דצדקה מותר לעשות הוצאה בשבת אפשר לדון לפוטרו מקרבן אבל התנא לא מיירי מזה.
רש"י ד"ה שהן ארבע. מדבריהן הוסיפו שתים לאסור לכתחילה. הלשון לכתחילה אינו מדויק כ"כ אלא הכונה דאינו חייב ע"ז מן התורה, מיהו מדרבנן נענש ככל עובר על איסור דרבנן, וצ"ב קצת למה קרי לה לכתחילה, וכן בריש נדה קרי לדרבנן "לכתחילה" וצ"ע.
רש"י ד"ה שניהם פטורין. אבל אסורין לעשות כן לכתחילה. מבואר דגם הנחה אסרו רבנן אפי' שאין יכול לבוא למלאכה שלימה, [וכן כתב במשנ"ב (סי' שמ"ז סק"ד), ובשעה"צ (סק"ה) כתב דכן מוכח מלקמן ג' ע"ב] ועי' לקמן דף ג' א'.
בסוה"ד. דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה. יל"ע אם אליבא דאמת עקירה חמורה יותר הואיל ויש בה ג"כ החשש שמא יגמור ההוצאה והוי כתרי דרבנן או לא. ונפק"מ אם יהי' אנוס לעבור אחד משתיהן, אם עדיף לעשות הנחה בלי עקירה מעקירה בלי הנחה.
תוד"ה יציאות. הקשה ריב"א וכו' וקתני הוצאה לבסוף. לכאו' קושיתם אינה דוקא משום דהוצאה היא מלאכה אחרונה אלא שיהי' כתוב יציאות עם שאר אבות מלאכות בפ' כלל גדול, ולאיזה צורך הוסיפו דקתני הוצאה לבסוף, ועי' מהר"ם [שביאר דהוי תרי קושיות].
תוד"ה יציאות [הב']. אל יצא איש ממקומו ודרשינן מינה הוצאה אל יצא עם הכלי ללקט המן. גירסא זו אינה נמצאת בש"ס שלנו [ועי' בפנ"י].
תוד"ה פשט בעה"ב. ונראה לר"י דאיצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י. הנה אם מלאכה גרועה סיבה שמה שכתוב למי שנמצא ברה"י דינו אחרת ממי שנמצא ברה"ר, הנה לפי"ז הייתי חושב שרק לבעה"ב מקרי שעושה מלאכה ולא לעני, אבל קשה לומר דזה מלאכה רק לעומד בפנים ולא לעומד בחוץ. ולומר דס"ד שזה גזה"כ דאינו חייב רק העומד בפנים ולא העומד בחוץ, קשה שיהי' ס"ד לחדש דבר בלי שיש סברא לזה.
בא"ד. וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו ולא אבות וכו'. יל"ע מאי ראי' ממתני' דלא הוו אב הא שייך שפיר דבכלל מוציא מרשות לרשות נכלל גם הוצאה וגם הושטה.
ויל"ע לפי תוס' דמושיט הוי תולדה דמוציא מרשות לרשות, א"כ להצד שצריך להתרות בשם האב כמ"ש בתוס' ב"ק (דף ב' ד"ה ולרבי אליעזר), יהא צריך להתרות בו דהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים שזה שם אב המלאכה, וכיון שהוא רוצה להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד איך יאמר לו שיתחייב משום מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, הרי זה לא נכון, דהא מרשות היחיד לרשות היחיד הוא מוציא, וכשאומר לו שעובר על מלאכה של מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים יחשוב שהוא מלעיג עליו, וצ"ל דאה"נ בזה צריך להתרות בו דעובר על איסור מושיט. וכל מש"כ תוס' בב"ק דצריך להתרות בשם האב זה רק במלאכה שהיא מעין האב כגון הגסה שהיא תולדה דבישול.
בא"ד. ואם לא היה מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה וכו'. לא ביארו תוס' האיך היה שייך לקבוע בסברא מה נקרא מלאכה גמורה בלי מה שהי' במשכן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |