ריטב"א/מכות/ב/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית מול דף הדפוס המקורי
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתניתין כיצד העדים נעשין זוממין. הא דפתח תנא בהא ולא פתח בפ' אלו הן הלוקין דהוי עיקר האי מסכת' דמכו' משום דפרשת מלקות דכתיב והי' אם בן הכות הרשע[1] כתיב בעדים זוממין מדכתי' והצדיקו את הצדיק[2] כדאיתא בגמרא. ועוד דהא אמרינן בגמ'[3] דתנא אמתניתין דפ' הנחנקין קאי דקתני כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ולהכי פתח הכא בעדים זוממין. ונראין דברים דפר' הנחנקין הוא. סוף מסכ' סנהדרין מדקאי עלה תנא דהכא כדאיתא בגמ' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל[4] ואע"ג דאמרינן בעלמא דקתני אנא דנשים מסכת נדרים בסדר נשים משום דאיירי בפ' המדיר דכתובו' בענייני נדרים ואע"ג דאיכא כמה פירקי ומכילתי[5] ביני ביני התם למיתן טעמא למכלל נדרים בסדר נשים ואלו הכא לא בעינן טעמא אמאי קתני מסכ' מכות בהאי סדרא דהא פשיטא דהיינו דוכתיה וכדקתני בפרקא קמא דסנהדרין מכות בשלשה אבל למיתן טעמא במאי דפתח הכא משום פ' הנחנקין לא הוה עביד הכי אי לאו דסליק מיניה במסכת סנהדרין. ועוד יש נותנין טעם בדבר זה דהא תנא במס' סנהדרין סדר ארב' מיתו' קתני דהוו אליבא דרבנן סקילה שריפה הרג וחנק ובפרק חלק אייני באנשי עיר הנדחת שהם בסייף וסיים בפ' הנחנקין. והא דקתני כיצד העדים נעשין זוממין ולא קתני אין העדים נעשין זוממין בגמרא מפרש לה:
מעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה. פי' שראו לאמו שנתגרשה או חלצה ביום פלוני במקום פלוני והתנא מקצר בזה כשם שמקצר שאינו שונה ונמצאו זוממין משום דהא פשיט' והא דקתני בן חלוצה באשגרת לישן דבן גרושה נקטיה דהא פסול בן חלוצה אינו מן התורה אלא מדרבנן וכדאסיקנן בפרק עשרה יוחסין, וא"כ אין בו דין הזמה מדאורייתא כלל[6] אלא משום דאיסור חליצה לכהונה דמדרבנן הוא אמטו לפיסול גרושה דאורייתא ואסמכוה נמי על מאי דכתיב ואשה גרושה מאישה כדאיתא התם (דף עח). נקיט להו תרווייהו כהדדי וכדקתני להו לקמן פ' אלו הן הלוקין במשנה. נקיט להו תרווייהו כהדדי וכדקמני להו לקמן פ' אלו הן הלוקין במשנה. מיירי בחיובי מלקות דאורייתא וכי היכי דקתני אלו הוה מצי למיתני בפיסולי קהל ישראל שהוא נתין או עבד או ממזר. ובתוספתא תני להו כולהו ותנא דידן דלא קתני להו כולהו משום דלא בעי לאורוכי וניחא ליה למיתני בן גרושה ובן חלוצה משום מתניתין דפ' הנחנקין דקאי עלה הכא דאיירי בענין זוממי כהונה כדקתני חוץ מזוממי בת כהן. א"ל משום דהני שכיחי טפי. א"נ משום מאי דקתני שלוקין בלבד ואין תורת הזמה מתקיימת בהן כלל ואע"ג דמפסדי להו תרומה ושאר מתנות כהונה וטעמא דלא משלמי להו איבעית אימא משום דהוי מידי דלא קיץ ומסתמא לא אמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם את במידי דקיץ שאפשר לעשות כן מיד. וכן פי' מורי הרשב"א ז"ל. איבעי' אימא משום דהאי פסידא לא בריא הזיקא וגרמא בעלמא הוא דכותה בעלמא פטור דמי יימר דיהבי להו מתנות כהונה דהא טובת הנא' לבעלים ואפי' במכרי כהונה לאו שעבודא דאית ליה לכהן עלייהו אלא מצות נתינ' והוא בדבר שלא בא לעולם ולא ידע אי הוה ליה ומסתמא רחמנא כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום וכדפי' מורנו המובהק הרא"ה ורבי' ז"ל. עוד פירשו בתוספתא בטעמא דהא דכיון דלא מקיימינן בהו הזמה במאי דהוה עיקר סהדותייהו דפיסולא דגופא דבן גרושה ובן חלוצ' לא מקיימינן לה בהא דלא מקיימינן הזמה לחצאין וכדאמרינן בגמרא גבי ועשיתם לו ולא זרעו ואע"ג דאמרינן לקמן מעידין אנו באשת פלוני שזנתה והוזמו שנהרגין ואין משלמין כתוב' שהיו מפסידין לה התם כיון דקים לי' בדרבה מיניה דין תורה הוא שבכל מקום שיש מית' וממון שהמיתה עומד' במקום שניהם וכולה הזמה היא:
אין אומרים יעשה זה בן גרושה. נקט לה בלשון יחיד כלישנא דקרא דכתיב ועשיתם לו[7]. ופי' רש"י ז"ל שאם העד כהן אין אומרים שיעשה בן גרושה או בן חלוצה והכי ודאי פשיטא דמילתא דלכהן הוא דאיצטרך דשייך ביה פיסול זה. אבל בתוספות פירשו דה"נ מיתני בעד ישראל דלא אמרינן שיהא פוסל אשה בביאתו לכהונה כאלו הוא חלל בן גרושה או בן חלוצה[8] אלא לוקה את הארבעים. ומפרש בגמר' דנפקא לן האי מלקות מדאורייתא מדכתיב והצדיקו את הצדיק וכדאיתא בגמ'.
והקשו בתוספות[9] דהכא תנינן דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימ' עדות כשרה היא ודנין בה דכי לא מקיימי בה הזמה ממש לוקין עליה והמלקות עומדת במקום הזמה ואלו בכמה דוכתין אמרינן דכל עדות שאי אתה יכול להזימה ממש אינו עדות ואין דנין בה כלום. וכדאמרינן לענין עדים שהעידו בראובן שהרג את הטרפה שאינו נהרג לפי שאין אתה יכול להזימה להרג כיון שהם אינם טרפה דבעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא[10].
ואפילו תימא דשאני התם דעדות' על הטרפה אינו כלום דגברא קטילא בעי למיקטל הא אמרינן נמי במסכת סנהדרין (מא.) דעידי נערה מאורסה שהוזמו אינן נהרגין והיא עצמה אינה נהרגת ובשלא התרו ממש ואעפ"י שהוא סברא ואליבא דר' יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה וטעמא דמילתא לפי שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וכיון שאין אתה יכול לקיים בהם הזמה אינה נהרגת דאין עדותן עדות ואמאי לקבל עדותן ואם יוזמו יהיו לוקין.
ותירצו[11] דשאני התם דבאים לחייבה מיתה ומלקות לגבי מיתה לאו כלום הוא והלכך עדות שאי אתה יכול להזימה הוא אבל הכא שאין באין להעיד אלא בפיסול בן גרושה שפיר מיקיים כאשר זמם במלקות וכיון שלוקין עדותו שאתה יכול להזימה הוא. וכן אתה אומר במעידין שהרג את הנפש בשוגג ולענין גלות.
ורבותינו ז"ל תירצו[12] דגבי עדים זוממין תרי דינו כתיבי חד ועשיתם לו כאשר זמם ולא מיעט הקרא מהזמה בענין עדות שאתה יכול להזימה והיינו הייא דטרפה ונערה מאורסה ודכוותיה אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה דמעטינהו קרא מינה כי היכי דמתני' וכל דוכתייהו לית לן למיבעי בהו עדות שאתה יכול להזימה דהא חיובא דידהו מוהצדיקו את הצדיק ולא מכאשר זמם וכדאיתא בגמרא בהדיא וזה טעם נכון מאוד:
מעידין אנו באיש פלו' שחייב גלות. פי' רש"י ז"ל שמעידין שהרג את הנפש בשוגג. ודקדקו עליו ז"ל דבמאי עסקינן אם כשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה ואם בשאומר שלא הרג אין עדותן כלום ואינו גולה על ידם כי הוא נאמן על עצמו יותר מהם וכדתנן בכריתות פר' ג' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמרו לו לר"מ ומה אלו ירצה יכול לומר מזיד הייתי והכא נמי יכול לומר מזיד הייתי ואינו גולה. ובשלמא לההוא טעמא דאתמר עלה בכריתות שנאמן משום שהתורה האמינתו לענין קרבן יותר ממאה עדים מדכתיב או הודע אליו. י"ל דהכא אינו נאמן כנגד העדים דהכא לא כתב הכי והדבר מסור לב"ד אלא לההוא טעמא דאיתמר התם דמסרסי' דובוריה לא אכלי שוגג אלא מזיד מאי אי איכא למימר. וכ"ת דמיירי כשהעידו שהכירו בו שהיה שוגג בודאי דבהא אינו יכול להכחישן היאך אפשר להם להעד כן בבירור דהא אמרו רבנן לקמן במכילתן האוהב גולה והשונא אינו גולה משום דחשבינן ליה מזיד ואמאי והרי אפילו באויב נמי משכחת לה דגולה בשמעידין שהעידו בפי' שהיה שוגג דאי סתם העידו אפילו באוהב נמי אינו גולה כיון שמכחישין תרצו בתוספות דכל שהעידו שנראה להם שוגג בנשילת הברזל וכיוצא בו כיון דבאותו הדרך על הרוב שוגג הוא גולה באוהב ולא מקיימינן לי לומר שהיה מזיד אבל באויב שהוחזק להרוג במזיד חשבינן ליה מן הסתם שהי' מזיד ועשה עצמו כאלו הוא שוגג. עוד תירצו דמשכחת לה למתניתין כשהלה שותק ולא חשבינן ליה לא הודאה ולא הכחשה לגבי האי. א"נ כגון שאמר להם הרגתי אבל לא בפניכ' דבכה"ג חייבין וכדאמרינן בב"ק גבי טבח ומכר שאם אמר טבחתי ומכרתי אבל לא בפניכם ונמצאו זוממין שמשלמין וכ"ת והכא למה חייבין שהרי הוא גולה ע"פ עצמו דגלות כפר' היא. י"ל שאינו גולה ע"פ עצמו שהרי יש בדבר חיוב מיתה אם יצא חוץ לתחום שהרגו גואל הדם. ומיהו אפילו נימא שהיה גולה ע"פ עצמו כיון דבעידנא דאסהידו עליה עדיין לא היה חייב גלות בב"ד ע"פ עצמו לוקין אם נמצאו זוממין ודמיא למאי דאמר רבא לקמן בפירקן עדים שהעידו בחד בשבא קטל פלניא לפלני' ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם אבל בערב שבת קודם לכן הרגו נהרגין דבעידנא דאסהידו עליה גברא לאו בר קטלא הוא. ואחרים פירשו דמשנתינו כשהעידו שנתחיי' גלות בב"ד פלוני ונכון הוא. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן משום דסתם מעידין אנו באיש פלו' שהוא כן מעדות ידיעת עצמן היא ולא ממה שראו בב"ד עד שיאמרו כן בפירש והכי רהטי כולהי מפני'. ובגמר' מפרש אמאי לא קתני הכא מאי קתני בברייתא שאין משלמין את הכופר ושאין נמכרין בעבד עברי. והא דתנינן בכל דוכתא לוקה ארבעי' ואע"ג דהוו ארבעים חסר א' לישנא דקרא נקטי דכתי' ארבעים יכנו:
גמרא האי אין העדים נעשין זוממין מיבעי ליה ועוד כדקתני לקמן הוא. פירש"י ז"ל ועוד מאי קא בעי הכי כיצד העדים נעשין זוממין דהא לקמן בפירקין תנו כיצד אבל אמרו להם היאך וכו' פשט לשונו ז"ל נראה שהספר מקשה תרתי למה לי אבל אין לשון הגמרא משמע כן מדקאמר כדקתני לקמן הוא משמע אינו כמו שאמר כאן אלא כדקתני לקמן הוא. אלא ה"כ דלשון נעשין עדים זוממין לא הוי עיקר משמעותו על קיום תורת הזמה בהן אלא באיזה לשון נעשין זוממין בתחלת זוממותן. ולהכי פרכינן דאפילו נימא דהאי נעשין זוממין דקתני מיירי בקיום תורת הזמה בהן לא ה"ל למיתני כיצד העדים נעשין זוממין ואין העדים נעשין זוממין מיבעי לי' דהא קתני בן גרושה ובן חלוצ' ועוד קושיא חמורה יותר דאפילו הוי תני אין העדים נעשין זוממין לא אתי שפיר דלא משמע האי לישנא אלא ניזומין מתחלתן ובהא לא איירי הכא וכדקתני לקמן הוא אבל אמרו להם וכו' וזע עיקר. וכן פי' בתוספות. ואפשר שלזה כיון לשון רש"י ז"ל אלא שלשונו סתום והכי קאמר מר"ן ז"ל מאי בעי הכא להאי לישנא דכיצד נעשין כדקא מיירי בקיום תורת הזמה דהא לישנא בכיצד ניזומין דאיירי בה לקמן הוא:
תנא התם קאי. פי' אפרק הנחנקין דקתני כל הזוממין וכו' ויש עדים זוממין וכו' ק"ל מה תשובה יש בזה לתירץ קושייתנו דאנן לא בעינן היכא קאי דקתני הכי. וי"ל דקא מתרץ דתנא ה"ק כיצ' העדים נעשין זוממין בלבד שאין בהם קיום הזמה אלא לשון זוממין בלבד ומשום דבפ' הנחנקין איירי בקולא דידהו במקצת שאין מקדימין למיתה החמור' אלא למיתה קלה קתני הכא שיש עדים אחרים קלים יותר שאין בהם אלא לשון זוממין ומלקות בעלמא. ומ"מ אין פי' זה נכון דאכתי' לא מתרצא קושיין ועוד כדקתני לקמן הוא לפוס מאי לפרישנא לכך הנכון יותר דהכי קא מתרץ דודאי האי כיצד העדים נעשין זוממין כיצד ניזומין מתחלתן לקיים בהם הזמה גמורה קאמר אלא דהשתא בתחלת דבריו לא פריש לה אלא דאיירי מעיקרא בקולי דתורת הזמה ובסוף הדר לפרושי מאי דפתח וקתני לקמן אבל אמרו להם וכו' והאי דפתח מעיקרא לפרושי קולי הזמה משום דקאי על פר' הנחלקין דאיירי בקולא דהזמה וסיי' בהא שאר קולי שהם עוד קלים יותר והדר פריש כדקתני לקמן כיצ' נעשין זוממין גמורים בתחלתן וסופן:
כל הזוממין מקדימין וכו'. פירש"י ז"ל משכימין כלומר שאין להם הצלה מאותה מיתה. ור"י ז"ל פי' משום דאם אינו יכול להמיתן באותה מית' ממיתין אותם בשאר מית' של ד' מיתות דאלו חוץ לד' מיתות ליכא אלא ברוצח וגואל הדם בלחוד כדאיתא בסנהדרין (דף מה ע"ב) ומיהו לכתחלה כל היכא דאפשר לאות' מית' קודמין להכי נקט מקדימין:
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. פירש"י ז"ל[13] אם העידו על שניהם דאע"ג שהן מוזמין משניהם וממיתה חמור ממיתת הבועל ובעלמא כל שנתחייב שני מיתות נידון בחמורה הכא גזרת הכתוב שנידונין במיתת הבועל שהיא קלה דדרשינן כאשר זמם לאשות לאחיו ולא לאחותו כדאיתא התם. ומ"מ נראה מלשונו ז"ל שאם לא העידו על הבועל אלא עליה כגון שהתרו בה ולא התרו בו או שהיה בן ט' שנים ויום א' שביאתו ביאה שהתחייב על ידו והוא פטור במיתתה ודאי נדונין ולא במיתתו וכן נראה מלשון משנה דקתני חוץ מזוממי בת כהן ובועלה ולמה לית למיתני הכא דין בועלה אלא ודאי משום שהן זוממים בשניהם וקרא דלאחיו הכי מדריש שפיר אבל יש שפירוש דלעול' נדונין במיתת הבועל ואע"פי שלא העידו עליו ובמקומה הארכתי בזה בס"ד והעליתי כדברי רש"י ז"ל מדברי ר"י הזקן ז"ל והאי זוממין בת כהן לרבנן דאמרי נשואה יצאה לשריפה ואל ארוסה דארוסה בסקיל' היא כדין בת ישראל ומשום דסבירא להו דסקילה חמור' כדאיתא התם הרי היא בשריפה ובועלה בחנק כדינו גבי נשואה בת ישראל והעדים ג"כ בחנק הקל כמוה וכדמפרש ז"ל הכא דמפרש לה כרבנן דהלכתא כוותייהו אבל לר"ש דסבר ארוסה ג"כ יצאה מכלל בת ישראל מסיק ליה לשריפה החמורה אי בארוסה מיירי היא בשריפ' ובועלה בסקילה כדינן עם בת ישראל והם נדונין כמותו בסקיל' הקלה ואתיא מתניתין בין לרבנן בין לר"ש וזה ברור:
וליפסלי' לדידיה ולא לזרעיה. פי' דכיון שאין פיסולם אלא מדרך קנס מילתא דאפשר הוא שיהיה הוא פסול וזרעו כשר[14].
ופרקי' בעינן כאשר זמם וליכא פי' דאנן בעינן שתתקיים בהם כל מה שזממו ולפי עדותם זרעו היו חללים[15].
וא"ת אדרבא כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ונדרוש לאחיו ולא לזרעו. י"ל דההיא הא אפיקיניה לענין זוממי בת כהן למידרש לאחיו ולא לאחותו והכי בעי למדרש טפי לזרעו שהם כרעא דידיה בכלל לאחיו הוא. וכתבו בתוספ' שאם העידו עליו שמצרי שני היה שזרעו היה כשר שהם שלישי ואפ"ה לוקין ואין נפסלין דאכתי איכא למידרש לו ולא לאשתו ואפילו אין לו אשה אין לחלוק ואין זה מתחוור כל הצורך דלגבי זרעו שהם כרעא שלו שייך לומר דליכא כאשר זמם אבל לגבי אשתו כיון דבדידיה מתקיים שפיר קרינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אלא שי"ל שדינם אמת שלא חלקה התורה בפיסולי יוחסין:
בר פדא אמר ק"ו. אפשר דמודה בר פדא כדרשה דר' יהושע בן לוי דהא טעמא תריצא הוא אלא שבא לחזק דבריו עוד מדין ק"ו דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ודחינן לה ואמרינן דמחוורתא כר"י א"א דלא ניחא ליה דרשא דר"י דס"ל דכיון דמיפסל איהו קרינן ביה שפיר כאשר זמם:
מתקיף לה רבינא א"כ בטלת תורת עדים זוממין. כי הא לאו הכי שפיר איכא למידק כי האי ק"ו וכדאמרינן התם במנחות (דף טו) ומה המפגל אינו מתפגל הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל ואמרינן נמי ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יאסר. ומה הסוקל אינו נסקל הבא ליסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל. פי' רש"י ז"ל דקי"ל שאם הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה והקשו עליו דא"כ אמאי נקט סוקל לימא ההורג אינו נהרג הבא להרוג ולא הרג אינו דין שלא יהרג וכדאמרי' לקמן הרגו אין נהרגין ועוד דלמ"ד הרגו נהרגין דקסבר עונשין מן הדין מאי איכא למימר. וי"ל דמשום דבר פדא נקט לשון פרטי המחלל נקטינן אנן לשון פרטי בסקיל' שהיא חמורה לרבנן ופרכי' סתם אליבא דהילכתא דקי"ל הרגו אין נהרגין. לרבי' מאיר הלוי ז"ל פי' ההורג בעלמא במזיד בלא התראה אינו נהרג זה שבא להרוג בלא שהתרו בו ולא הרג אינו דין שלא יהרג ולשון הסוקל קשה כמו לפירש"י ז"ל אלא דקושייה אפי' למ"ד עונשין מן הדין. ומיהו לשני הפירושי' קשה דדילמא שאני הכא שאם היינו אומרים כן בטלנו כל תורת זוממין לגמרי ואין למדין אפשר משאי אפשר. ומורי הרב ז"ל נראה לו פי' הראב"ד ז"ל שפי' ומה ההורג לחבירו בסקילה אינו נסקל שאין דינו אלא בסייף כרוצח זה שהעיד על חבירו לסקול שעבר עביר' שהוא חייב לסקול ולא סקל לפי שהוזם אינו דין שלא יסקל אלא שיהא בסייף וא"כ בטלת מכאן תורת זוממין דרחמנא אמר כאשר זמם וליכא:
ומה הוא שעשה מעשה במזיד וכו'. פי' ההורג שהיה בזדונו מעש' אינו גולה אעפ"י שאינו נהרג כגון שלא היה בו התראה או שוגג קרוב למזיד שאינו נהרג ואינו גולה הם שלא עשו במזי' פי' שאין בזדון שלהם תעשה אינו דין שלא יגלו. ואיכא דקשיא ליה למ"ד דעקימת פיו היה מעשה מא"ל. י"ל דאפילו נאמר כן מכל מקום אינו מעשה גמור כמו מעשה ההורג ועוד דהא קי"ל דעדים זוממין אין בהם מעשה הואיל וישנן בא"י וכדאיתא בפ' ד' מיתות:
- ↑ דברים כה ב.
- ↑ שם שם א.
- ↑ לקמן בעמוד ב'.
- ↑ בעמוד ב' שם.
- ↑ דברי חיב"ה: דברי הריטב"א שכתב כאן "פרקי ומכילתי ביני ביני", כלומר בין כתובות ובין נדרים צ"ע לכאורה, דמפשטות לשון הגמ' סוטה דף ב' ע"א משמע דתנא נדרים אחרי כתובות, ואם כן אין כאן "מכילתי" ביני ביני, ועוד, אי איכא כמה מכילתי ביני ביני, א"כ למה צריך הריטב"א לכתוב דאיכא כמה פרקי? ע"כ נראה דהתיבה "ומכילתי" מיותרת.
- ↑ וכעי"ז הקשה בחידושי הרמב"ן (ד"ה והא), דבן חלוצה דפסולו מדרבנן ומה"ת כשר אין לוקין את הארבעים, וכ"נ בד' הריטב"א (ד"ה מעידנו), וכ"כ באו"ז (סימן תרצ"א), אולם ברמב"ם בפ"כ מעדות ה"ח משמע דגם בעדות דבן חלוצה ה"ה לוקין, ועי' בגליון הגרע"א שם שביאר שיטת הרמב"ם דכיון דבעדותם פוסלין אותו מדרבנן, שייך בי' לא תענה ולקי מדאורייתא, וכ"כ הגרע"א במהדו"ק סימן קע"ט, וע"ע ערוך לנר דכיון דסו"ס נפסלים בעדותן מדרבנן, מה לי אם הפסיד ממונם או הפסיד ייחוסן. ודימה זאת לסוכה שאין עולים אליה מדרבנן, דחשיב סוכה שאינה ראויה לשבעה מדאורייתא.
- ↑ ולא ניחא ליה לבאר דנקט לשון יחיד משום דאף היחיד לוקה בזה אף אם לא הוזמו שניהם, דלאו דלא תענה אינו בכלל פרשת הזמה, ולהכי נקט לה בלשון יחיד, דמ"מ תנא ודאי קאי אעיקר חידושא דמלקות במקום הזמה, ובדין המלקות המיוחד שנתחדש בפרשת הזמה וא"כ בלאו הא דהוא לישנא דקרא לא א"ש לישנא דמתני' דלגבי פרשת הזמה הו"ל למינקט בלשון רבים. שיעורי רבי שמואל אות א.
- ↑ עי' בשיעורי הגרש"ר אות ט"ו משכ"ב
- ↑ ד"ה מעידין.
- ↑ דין טריפה לא הזכירו התוספות, והרמב"ן מביא מי שהקשה כן.
- ↑ כ"כ התוספות ביישובם הא'.
- ↑ כ"כ התוספות ביישובם הב'.
- ↑ אי"ז לשון רש"י שלפנינו. וגם דיוק רבינו מדבריו להלן אינו מפורש כ"כ בלשון שלפנינו.
- ↑ רבי דוד פוברסקי זצ"ל (שיעורים, סימן ד אות לא) ביאר שהוקשה לו דדבר דממילא הוא, שאם הוא חלל ע"כ זרעו נמי חללים. ויישב שכיון שהוא דרך קנס ממילא ע"כ אין כאן פסול הגוף דחלל, אלא רק דיני איסור חללות, ולכן שייך שפיר לחלק, דדוקא עליו יהיו דיני איסור חלל ולא בזרעו.
- ↑ הגרד"פ דן בתירוץ הגמרא אם הדרינן בן מעיקר הסברא דהוי דרך קנס, וס"ל דבאמת הוא פסול הגוף וממילא ע"כ בעינן שאף זרעו יהיה פסול. או דאף למסקנא הוא מדין קנס, אלא שמאחר שאף הוא זמם לפסול את זרעו של הנידון, בעינן מדין כאשר זמם שיפסל אף זרעו. ודקדק כצד השני מדברי רבינו כאן. ועוד הוכיח כן מהמשך דברי רבינו, יעו"ש.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |