שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קעט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר א קעט

סימן קעט

ואשר נסתפק חתני הרב נ"י באם קיבל עליו קרוב או פסול או ב' פסולין והוזמו. אם חייבין בדין הזמה או מלקות כיון דאין שם עדות עליהם:

במתני' דר"פ שבועות העדות, ואינה נוהגת בנשים ובקרובים. וקשה לי, הא אמרי' שם (דף ל"ב) הכל מודים בעד טומאה והכל מודים בעד מיתה ובהנך גם אשה וקרוב נאמנים. וא"כ משכחת שבועות העדות בנשים ובקרובים בהנך מילי:

וצ"ל דענין שבועת העדות הוא רק בעד כשר דשם עדות עליה בכל מילי. ואני קורא בו והוא עד. אלא דע"א אם מגיד אינו מועיל וצריך לו צירוף עם אחר בזה היכא דאם היה מגיד היה מועיל כגון בסוטה ומיתה חייב קרבן, אבל בקרוב או פסול דאין שם עדות עליו, אלא דבסוטה האמינתו תורה, והנאמנות מחמת דע"י קינוי וסתירה הוא רגלים לדבר וניכר שהאמת כן. וכן בעדות מיתה דמכח דייקא ניכר שהאמת כן. בזה ליכא קרבן שבועה דלא קרינן ביה והוא עד דאין שם עד על נשים וקרובים:

וכזה צריכים לומר הא דאמרינן שבועות שם מ"ד מלך אבל משחק בקוביא כיון דמדאורייתא חזי ורבנן הוא דפסלוהו, דלכאורה קשה הא מ"מ לא היה מועיל בעדותו ומה בכך דמדרבנן הוא, ובתוס' שם נדחקו לחלק בין זה לההיא דעד מיתה. ולזה יש לומר דהכי פירושו, אבל משחק בקוביא שייך ביה דין שבועות העדות במעיד על סוטה ומיתה, דכיון דמדאורייתא מחזי מקרי בשם עד, [אלא דמסוגיא דיומא ר"פ יוה"כ לא משמע כן]:

ולפ"ז י"ל דבקיבל עליו קא"פ אינו חייב קרבן שבועה דמ"מ לאו שם עדות עלה. אבל קיבל עליו ע"א להיות כב' כיון דשם עד עליו. וגם אלו מגיד היה מועיל יש בו דין שבועות העדות, וה"נ אפשר בנ"ד לענין חיוב הזמה דכתיב והנה עד שקר העד ועשיתם וכן לא תענה ברעך עד שקר, י"ל דוקא כששם עד עליו. וקיבל עליו קרוב או פסול אין שם עד עליו. ואינו מתחייב בהזמה. אבל קיבל עליו ע"א כב' יש בו דין הזמה:

ומה דכתב הרמב"ם (פ' כ"א ה"ח) בא ע"א שמעיד שזינתה אחר קינוי וסתירה. י"ל דוקא בעד כשר. אבל בעדות אשה וקרובים אף דמועיל בהגדתו מ"מ אין שם עד עליו ואינו מתחייב בהזמה ובע"א שקיבל עליו כב' לענין מלקות ודאי חייב בלא"ה אף בלא קיבל. דהא העיד שקר לחייב אותו בשעה זו. ולענין הזמה כיון דשם עד עליו והיה מועיל בעדותו יש בו דין הזמה:

אח"כ נזכרתי דהר"ן שבועות הביא ירושלמי בע"א שאמר לו הוי את מקובל עלינו כשנים אין בו חיוב שבועות העדות. וצריכים לחלק בין זה לעד סוטה ומיתה. דהתם חכמים האמינוהו ושם עדות עליו [ומ"מ דוקא בעד כשר דמה"ת שם עד עליו ומדרבנן נאמן בזה לממון] משא"כ קיבל עליו אחד כב' דמדין אינו כב' אפילו מדרבנן, וכיון שכן י"ל דגם בדין הזמה ליכא. ושאני ההיא דהרמב"ם בא' שזינתה אחר קינוי וסתירה דמ"מ מהימן מדינא בזה משא"כ בקיבל עליו ע"א כב' [וזהו דלא כבעל קרבן עדה. ולפי דעתי אמאי תלה בדין אם אמרינן בחשוד מתוך שאי"ל משלם. והא מ"מ מוכח מדין ע"א דמיתה וסוטה דלא כירושלמי]:

ובההיא ענינא קשה לי במ"ש הריטב"א ריש מכות במתני' במעיד עליו שהוא בן גרושה ובן חלוצה דחייב מלקות דבן חלוצה משיגרא דלישנא נקט. דהא מדאורייתא אינו פסול ולית ביה דין הזמה דאורייתא ואין לוקין, ולדעתי העניה דמה בכך דפסול רק מדרבנן מ"מ הא עדותו מועיל שיפסלו אותו הב"ד מדרבנן ושייך ביה לא תענה ברעך עד שוא:

ומ"ש חתני ידידי נ"י ליישב קושיית הכ"מ דהקשה מנ"ל להרמב"ם דאשה וקרוב אינם מחייבים שבועה. וכתב חתני דמוכח כן, דאל"כ הא משכחת דין שבועות העדות בנשים בנסכא דר"א:

דבריו נכונים דאף לפמ"ש מה דאינו נוהג במעידים על סוטה ועדות מיתה כיון דבעצמותו אין שם עדות עליהם לא קרינן ביה והוא עד. מ"מ י"ל דזהו רק לפי האמת דנשים וקרובים פסולים גם לחייב שבועה. א"כ אין שם עד עליהם כלל רק בצירוף רגלים לדבר דקינוי וסתירה ובמיתה משום דייקא, אבל אלו היה הדין דנשים מחייבים שבועה היה שם עדות עליהן, והיו מדין מחייבין בשבועות העדות, היכא דמועיל הגדתם כמו בנסכא, ואפשר גם בעד סוטה ומיתה:

ולענ"ד י"ל עוד ראיה להרמב"ם, מדאמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, דמשמע דבטל לגמרי ואפילו שבועה ליכא. ומוכח דלענין שבועה מקרי ג"כ נמצא קרוב או פסול, דקא"פ אינו עד לחייב שבועה, וגם אפשר דהיה ראוי שהעדות יתקיים לגמרי אף לממון, כיון דשם עדות על הקרוב או פסול לחייב שבועה, והועיל בעדותו למקצת עכ"פ אינו פוסל לאחרים עמו, וגם אם היה מחייב שבועה י"ל דממילא חייב ממון דאין הב"ד מניחין לו לישבע כיון דיש ב' עדים בלאו הקרוב או פסול ותיכף כשישבע יעידו עליו הב' עדים כשרים שנשבע לשקר, ובזה הפרט אני מסתפק, ויש לי בזה אריכות דברים דנ"מ לדינא במודה במקצת ובאו ג' עדים וא' מהן קרוב או פסול, אם חייב הכל ויש בזה דין מחשואיל"מ דהב"ד אין מניחין לו לישבע דמיד יבואו ב' עדים הכשרים ויעידו שנשבע לשקר ויפסלוהו:

ואשר רצה חתני נ"י ליישב פשט התוס' בשבועות (דף מ"א בד"ה ולמר בר רב אשי וכו') ואם יכול אין ראיה לרב האי משם. כי במהרש"א נדחק בזה ולא נראין לך דבריו:

באמת דברי מהרש"א דחוקים, אבל מ"מ א"צ לדברי חתני דלענ"ד במחכ"ת המהרש"א נטה מדרך פשט הפשוט בכוונת תוס', דכוונתם כך הוא דאם הדין דבשבועה דאשתבע לי יכול להפוך כדין כל שבועות דרבנן דגם נוטל יכול להפוך ליתא לראיית רב האי, והיינו דאם בשבועה דאורייתא א"י להפוך, אלא דיכול לומר לא עדיפת מאלו יש לך עלי שטר ואני מטיל עליך לומר השבע לי דלא פרעתיך, יכול התובע לחזור ולהפך אותה שבועה עליו, וא"כ לא נמלט הנתבע מלישבע אבל למר בר רב אשי דבדאורייתא מהפכינן. א"כ הנתבע היפך שבועתו על התובע צריך התובע לישבע וא"י להפוך דהא השבועה זו עצמה בא לו מכח ההיפוך שבועתו של הנתבע. אבל להלכה י"ל דבדאורייתא א"י להפוך, וכיון דא"י לבא מכח ההיפוך רק מכח אשתבע לי דלא פרעתיך. והיינו דמטיל עליו ענין שבועה דעלמא, והא ביד התובע להפוך שבועה זו, ונכון:

ובדברי תוס' אלו יש לי מקום עיון. דלרב האי, דנקט בדרך ק"ו, דכיון דבתביעה דבשטר דחזק כחו יותר. דא"י הנתבע לפטור עצמו בשבועה מכ"ש בע"פ וזה מודה במקצת דהנתבע יכול לפטור עצמו. מכ"ש דצריך התובע לישבע. וע"כ מאן דס"ל דבדאורייתא לא מהפכינן לא ס"ל לדר"פ דיכול לומר השבע לי דלא פרעתיך. קשה לי הא עדיין הוי ק"ו מפוגם שטרו דמ"מ יש לו לבעל השטר בזה כח יותר מבע"פ והוא מודה במקצת דבמודה במקצת יכול הנתבע לפטור עצמו משבועה ובפוגם שטרו א"י לפטור עצמו משבועה וכיון דבפוגם צריך התובע לישבע. מכל שכן במודה במקצת. ויש ליישב, חותנו ידידו עקיבא

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף