צל"ח/מכות/ב/א

צל"ח מכות ב א

בתוס' דה"מ מעידין וכו' שהוא בן גרושה וכו' איך יעשה זה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת וכו'. קים להו דהכי הוא האמת משום דאל"כ לא היו לוקין דבעינן עדים שהרשיעו את הצדיק אבל כשלא הרשיעו שום דבר לאו בני מלקות נינהו:

ודע שאני מסתפק אם בעינן גם שיוגמר הדין כמו בשאר זוממין היכי שעושים להם כאשר זמם כמפורש במשנה (דף ה' ע"ב) או דלמא שאני התם דגלי קרא נפש בנפש אבל אלו שלוקין משו[ם] והרשיעו וכו' שנתקבל עדותן אם הוזמו לוקין או דלמא לא מקרי הרשיעו את הצדיק עד שנגמר הדין וראיתי ברמב"ם ריש פרק ך' מעדי[ם] כתב בפירוש שאין עדים זוממין לוקין עד שיוגמר הדין:

שם בתוס'. וי"ל דהתם כיון שבאין לחייב מיתה וזממו להרוג וכו' אבל הכא שלא כיון לעשותו אל[א] בן גרושה דליכא כי אם לאו בעלמא וכו'. דבריהם צריכין ביאור דאיזה לאו יש בבן גרושה אם כוונתן שחלל הוא זר ומוזהר על העבודה הנה משמע שאם היה זר העובד במיתת ב"ד לא הי[ה] מקיים כאשר זמם במלקות אף שזה לא נתחייב במיתה עדיין על עדותן כי אם אח"כ, אבל בשעת עדותן עדיין לא נתחייב מיתה ואם כוונת התוס' שאם יוכל לבוא גרם מיתה מעידותן ג"כ לא מקיים כאשר זמם במלקות א"כ קשה הרי ודאי יש גרם מיתה כשיעבוד עבודה בשבת הוא מתחייב סקילה וכן מבואר בדברי התוס' בקידושין (דף י"ב ע"ב) ב"ד אם הקלנו בסוף עיין שם הן אמת שלפי דברי הרמב"ם בפ"ו מביאת מקדש הלכה יוד שגם אחר שנודע שהוא חלל אפ"ה אם עבר ועבד עבודה עבודתו כשירה, א"כ בודאי שאין כאן חיוב על חילול שבת, כיון שהעבודה כשירה. אבל דעת התוס' הוא כסברת הכ"מ שם שלא אמרו בגמ' שעבודתו כשרה אלא העבודה שעבד קודם שנודע שהוא [חלל ולא מה] שעבד אח"כ וצריך לומר בשביל זה שיוכל להתחייב מיתה אח"כ על ידי עדותן לא בעינן כאשר זמם בהו משום דכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם [לגרום]. וכמו שחידש הריטב"א בחידושיו בשמעתין לענין חיוב תרומות שרצו להפסידו שהרי אם הוא חלל לא יתנו מתנות כהונה עיין שם. ומ"ש התוס' דליכא כי אם לאו בעלמא לישנא בעלמא הוא וכוונתן דליכא עכ"פ חיוב מיתה עתה לפנינו ודע דעכ"פ זה רבותא הוא לפי תירוצם הזה שאפילו בן גרושה שיש גרם מיתה בעדותן מ"מ סגי במלקות לקיים כאשר סמם וזה רבותא יותר מעידי ממזר ששם ליכא גרם מיתה [משום] ממזר גם לעתיד וא"כ לא שייך להקשות לפי תירוץ הראשון של תוס' דליתני מעידין אנו שהוא ממזר. ובזה ניחא מה שאיחרו התוס' בהך ויש לדקדק שבסוף הדבור עד אחר התירוץ השני של התוס' ודוק:

שם בתוס' בד"ה חוץ מזומ[מ]י וכו' ומתחלה הי[ה] ר"י מסופק וכו'. ולענ"ד הך ספיקא הוא מחמת שני התירוצים שכתבו התוס' בד"ה מעידין שהקשו איך הוא נעשה בן גרושה דהא הוה עדות שאי [אתה יכול להזימה] ותירצו דמקיימין הזמה במלקות רק [בעדי] נפש לא מחשב קיום הזמה במלקות (דבחדא) [דבהדיא] כתיב נפש בנפש. ושוב תירצו דכיון שאין כאן [כאשר זמם] בקיום הזמה בשום פעם לא קאי כאשר זמם על זה [כלל בשום צד שבעולם. ונפקותא] שבין שני התירוצים דלתירוץ הראשון לא בעינן כאשר זמם ממש והרי אפילו (בעיד) [בעדי] נפש היו מקיימים נפש בנפש מקרי אתה יכול להזימה אף שאי אפשר לקיים באותה מיתה ממש אשר זממו. ולתירוץ השני בעינן 'כאשר זמם' ממש ולא מתקיימים כאשר זמם בדבר אחר כלל רק במקום דאי אפשר בשום פעם לקיים כאשר זמם לא בעינן כלל עדות [שאתה יכול להזימה].

וההפרש הוא לענין בת כהן דלא מקיימים בעדים כאשר זמם ממש שהרי (הוא) [היא] בשריפה ועכ"פ בחנק לתירוץ הראשון שפיר מקרי עדים [שא"י להזימן] שהרי מקיימים עכ"פ נפש בנפש ולא גרע ממלקות לגבי עידי בן גרושה או בעידי גלות ולתירוץ השני זה לא מקרי אתה יכול להזימה כיון שאין מקיימים כאשר זמם ממש רק דלא קאי על זה כאשר זמם שהרי -- -- לאחיו ולפי זה -- אם נימא בעדים המעידים על בת כהן לחודה ולא על הבועל מתחייבי זוממיה שריפה א"כ שפיר משכחת כאשר זמם בב"כ וקאי עלה כאשר זמם וממילא אם העידו גם על הבועל שאז אינם בשריפה היא ראויה להיות פטורה ודרשינן לאחיו ולא לאחותו וממילא גם היא פטורה. ולמימר שהאמת הוא כן אי אפשר דא"כ איך שנינו כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזומ[מ]י בת כהן ובועלה ממ"נ אם העידו עליו בלחוד א"כ מקדימין לאותה מיתה ואם העידו עליה ועל בועלה א"כ איך אמר שאין זוממים מקדימין למיתה שלה הרי אינה מתחייבת מיתה כלל וכיון שמוכח מהנך המשנה שגם על זוממי בת כהן מקדימין למיתה אחרת ממילא אתה למד שאפילו העידו עליה לחוד ג"כ המה בחנק ולא מתקיימים כאשר זמם בשום פעם וממילא לא קאי כאשר זמם [על] בת כהן כלל ולא בעינן עדות [שאי"ל].

וכל זה לתירוץ השני אבל לתירוץ הראשון של התוס' שפיר אמרינן דוקא אם העידו על הבועל ג"כ [הרי] הם בחנק ואעפ"כ היא בשריפה ושפיר מתקיים כאשר זמם אף שאינו אותה מיתה ממש כאן [מ"מ] הוא נפש בנפש אבל כשהעידו עליה בלחוד המה ג"כ בשריפה כמותה:

ודברי הרמב"ם בסוף פרק ך' מהלכות עדים משמע בהדיא דוקא אם העידו על הבועל אז הם בחנק עיין שם ולפי מ"ש ממילא שאינו סובר כתירוץ השני של התוס' רק כתירוץ הראשון ואומר אני שסובר הרמב"ם דעל כרחך לא מקיים (עדים) [עדות] שאתה יכול להזימה במלקות אלא (במלקות) [במקום] שאין בעדותן גרם מיתה כלל, אבל במקום שיש בעדותן גרם מיתה אף להבא לא מקיים במלקות כאשר זמם ובזה עדים על דעת רבינו בפרק ו' מביאת מקדש הלכה יוד אשר הביאותי לעיל דגם אחר שנדע שהוא חלל אפ"ה עבודתו כשירה בדיעבד [ובכסף משנה] תמה דבגמ' בקידושין לא מצינו רק מה שעבד קודם שנודע ולדידי הוכיח הרמב"ם ממשנתינו דאיך הוא נעשה בן גרושה והא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה וצ"ל [דמתקיים זה] במלקות וקשה הרי רצו לגרום לו מיתה שאם יעבוד אח"כ עבודה בשבת יתחייב סקילה אלא ודאי דעבודתו כשירה ואין כאן חיוב סקילה:

עוד שם ממהדורה אחרת (עמ' 154 בכתב היד)

(מה הסוקל כו') תוס' ד"ה [מעידין] אמאי (דהוה) [הא הוה] עדות שאי אתה יכול להזימה. ע"ש. והנה יש להבין מאי נפקותא איכא בין ב' תירוצים הללו וי"ל דלתירוץ ראשון דמלקות הוי כאשר זמם וא"כ עכ"פ צריך לעדות שאתה יכול להזימה לפי[כך] אם אמרו א"י עדותן בטלה דזהו משנה ערוכה במסכת סנהדרין מה בין בדיקות לחקירות בדיקות אם אמרו א"י עדותן קיימת אבל חקירות אם אמרו א"י עדותן בטלה דאי אפשר להזימה ולפי תירוץ השני דועשית לו לא קאי כלל אעדות דבן גרושה אם אמרו א"י באיזה שעה אפ"ה עדותן קיימת דזיל בתר טעמי' דאין צריך עדות שאתה יכול להזימה ולפי זה קשה מאי מקשה הגמ' הא כיצד אין העדים נעשין זוממין כו' הא י"ל דכך היא הוצאת המשנה כיצד העדים נעשין זוממין כלומר שנעשין ונקראים זוממין לכל דבריהם דמלקות הוי כאשר זמם וא"כ עדותן בטלה אם אמרו א"י באיזו שעה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כתירץ הא' של תוס' ונראה לתרץ דהנה תוס' הקשה למה לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר דזהו שייך בין בכהן בין בישראל כו' עכ"ל גם בזה צריכין להבין האיך תליא קו' זו בדבריהם דמקודם ונראה דהנה הריטב"א הקשה מאי משני הגמ' בעינן כאשר זמם הא הקרא מסיים לאחיו לאחיו ולא לזרעו ולא לאשתו ותירץ האי לאחיו מבעי ליה ולא לאחותו והשתא לתירץ ראשון לא מקשה תוס' מידי דאי הוי נקט ממזר במתני' ה"א אבל בבן גרושה וחלוצה קיימינן בהו דין הזמה דהתם לא צריך לגרש את אשתו אע"פ שהוא חלל כקו' הריטב"א אבל אם אמרו ממזר הוא (אם אמרו ממזר הוא) צריך לגרש אשתו וא"כ אי אמרינן שהעדים נעשין זוממין ממזרים צריכין ג"כ לגרש נשותיהם [וכתיב] לו ולא לאשתו אבל לתירוץ השני של תוס' דקאמרי היכא דאפשר לקיים דין הזמה אע"פ בנדון זה לא מקיימינן דין הזמה הוי עדות שא"א יכול להזימה מק' תוס' שפיר ליתני במתני' ממזר. וא"ל בקושית הריטב"א וממילא הי' בבן גרושה מקיימינן בהני דין הזמה הא בממזר ג"כ אפשר לקיים דין הזמה דהיינו היכא דעדים היו מצרים שניים וא"כ נשותיהם בלא זה קיימי בעשה עליהם והשתא אפשר לקיים בהן דין הזמה נעשים העדים ממזרים [ולא קשיא] הא כתיב לו ולא לאשתו הא [השתא] לא אפסדי מידי והוה עדות שא"א יכול להזימה ואימא נעשה אותו ממזר היכא דאינם מצרים שניים דהא אי אפשר להזימם והשתא [מקשו] תוס' שפיר ולפ"ז לק"מ קו' הקמ"ל די"ל -- -- כך א"ק הגמרא הא כיצד כו' וא"ל כנ"ל קשה ליתני במתני' ממזר כקו' תוס' (בקו' תוס') וע"כ צ"ל כתירץ הא' של תוס' ומקשה הש"ס שפיר אין עדים כו' מבעי' ליה ומשני הגמ' כו' דהנה לקמן מקשה מהרש"א בתוס' ד"ה מה -- לא דוקא כו' ע"ש ואמר הנ"ל לתרץ דהנה א"ל דקאמר קו' מהרש"א לרבנן דא"כ ל"ל לאחיו ולא לאחותו בזוממי בת כהן דלא דיינינן להם בשריפה הא בלא"ה לא דיינינן להו בשריפה דקרא ק"ו הוא כמו שכתבו תוס' ואי בא להורות שדיינינן להו בחנק כמו הבועל הא ג"כ ק"ו הוא דלא דיינינן להו בחנק דהא סייף קיל מחנק א"כ איכא ק"ו שלא דיינינן להו בחנק ועכצ"ל דלאחיו בא להורות דלא דיינינן ק"ו וא"כ מאי מקשה הגמ' וצ"ל דגמרא קאי אליבא דרבנן ולרבנן סייף חמור [ואתי] לאחיו להורות דלא דיינינן להו בסייף אלא בחנק א"כ מאי מקשה מהרש"א ולפ"ז לא מקשה תוס' לעיל ל"ל לאחיו הא מהיא שמעינן היא בשריפה ואין זוממין בשריפה הא איצטריך לאחיו להורות דלא דיינינן להו בסייף בק"ו אלא בחנק, וגם הקו' על רש"י שמקשה תוס' ד"ה כל הזוממין מקדימין לאותה כו' וא"ת פשיטא ע"ש, הא איכא למימר ק"ו ואתי המשנה להורות דלא דיינינן ק"ו וא"כ כך משני (משני) הגמ' תנא התם קאי בסנהדרין כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה א"כ צ"ל דלא אמרינן ק"ו ואי קשה אמאי לא אמרינן ק"ו וקאמר חנק מזומ[מ]י בת כהן מדאיצטריך לאחיו ולא לאחותו כקו' הריטב"א ואי קשה ליתני ממזר בקו' תוס' כדאמרינן לעיל א"ל כמו -- -- מדסיים התנא לעיל בסנהדרין בכהנים מתחיל כאן בכהנים ודו"ק:

עד כאן מהמשך כתב היד

שם בתוס' בד"ה בעינן וכו' קשיא היכי שמעידין וכו' וי"ל לו ולא לאשתו עכ"ל. ולכאורה קשה דלמה נקט -- לו ולא לזרעו שזה לא שייך במצרי שני הוה [ליה] למימר לו ולא לאשתו דזה שייך בכל דבר דגם בן גרושה פוסל לאשתו ונעשית חללה ונראה דמשכחת ג"כ לפעמים דשייך לו ולא לזרעו ולא שייך לו ולא לאשתו דהיינו שני מצרים שניים העידו על אחד שהוא ממזר [והוזמו] דהוה אמינא שיהיו העדים כשהוזמו ממזרים וכאן לא שייך לו ולא לאשתו שהרי גם בלא"ה אשתו אסורה עליו משום שהוא מצרי אבל שייך לו ולא לזרעו שאם נעשהו ממזר גם זרעו פסול אלא דקשה אכתי סגי למימר לו ולא לאשתו ואף שאשתו בלא"ה אסורה לו משום מצרי אינו אלא בעשה ואינה במלקות ואם [הוא] ממזר היא ג"כ במלקות ואמנם משכחת לה בשני עמונים גרים שהעידו על -- שהוא ממזר והוזמו שאמרינן יעשו כאלו ממזרים תחתיו שיהיו גם נקבותיהם אסורים ובזה לא שייך לו ולא לאשתו שהרי אשתו בלא"ה אסורה לו משום עמוני אבל שייך לו ולא לזרעו דמ[שום] עמוני זרעו הנקיבות מותרים ואם נעשהו ממזר[ים] ונפסל כל זרעו זכרים ונקיבות:

בגמ' ולפסלוהו לדידיה ולא לפסלו לזרעו. הנה ג"כ צריך לומר דלא לפסלו לאשתו דהרי בעינן ג"כ לו ולא לאשתו כמו שכתב התוס' וכל זה שייך בחלל שאין בנישואיו איסור דחלל מותר אפילו בכהנת אלא שנעשית חללה ושייך לומר נפסלין לדידיה ולא נפסליה לאש[ת]ו ומה דפסלינן לדידי[ה] היינו לעבודה ובזה נראה כוונת רש"י במשנה בד"ה אין אומרים אם הוזמו והן כהנים ולכאורה מי הכריחו לרש"י שהם כהנים אפילו הם זרים אכתי אפשר לומר בהו שיעשו בן גרושה לענין שיפסלו נשותיהם בביאתן כמו חלל ועיין בחידושי ריטב"א ולדידי ניחא, לרבותא כתב רש"י, לא מיבעי אם הם ישראלים ודאי אין אומרים יעשה בן גרושה תחתיו דלענין מאי יהיה בן גרושה אם לא שיפסול את אשתו ואת בתו מן הכהונה ובעינן לו ולא לאשתו ולא לזרעו אבל אם כהנים שאז יש לומר נפסלין לדידיה ולעבודה ולא נפסלי' לא את אשתו ולא את זרעו כקושיית הגמ' ואפ"ה אין אומרים יעשה זה ב"ג וכו' משום דבעינן כאשר זמם וליכא כמסקנת הגמ':

ולפי זה בעידי בן גרושה ובן חלוצה רבותא יותר ועדים שהעידו פלוני ממזר שאם אנו אומרים שנעשו אלו ממזרים תחתיו היינו לאוסרם בבת ישראל וממילא גם בת ישראל אסורה בו שאי אפשר לומר שהוא אסור בה והיא תהא מותרת בו שזה שני הפכים בנושא אחד וא"כ אם נאמר שיהיו אלו ממזרים ממילא נשיהם יתגרשו מבית תענוגיהן ופשיטא שאין אנו אומרים שיהיו ממזרים תחתיו דבעינן ועשיתם לו ולא לאשתו אבל בעידי בן גרושה דיש בצד האפשר למפסל לדידיה ולא למ[פ]סל לאשתו וזרעו והוה אמינא דבאמת עושים כן וכקושיית הגמ' וליפסלוה לדידיה וכו' קמ"ל משנתינו דאפ"ה אין אומרים יעשה זה בן גרושה וכו' דבעינן כאשר זמם וממילא אין מקום לקושיית התוס' בסוף ד"ה מעידין וכו' שהקשו אמאי לא תני מעידין וכו' שהוא ממזר דלפי מ"ש תנא רבותא קמ"ל ואי הוה תני ממזר לא הוה שמעינן בן גרושה דהוה אמינא כקושיית הגמ' דלפסלוהו לדידיה לחוד ואמנם לפי תירוץ השני שכתבו התוס' בד[ב]ור הנ"ל על קושייתם דהוה ליה (עדים) [עדות] שאי אתה יכול להזימה דכאן כיון שאי אפשר בשום צד לקיים כאשר זמם לא קאי עלה כאשר זמם, משא"כ עידי נערה המאורסה דאם התרו מתקיים כאשר זמם לכך בעינן תמיד (עדים) [עדות] שיכול להזימה.

ולפי זה אפילו אי הוה תנן במשנתינו ממזר ג"כ הוה ידעינן דלא אמרינן לפסלו לדידיה דאי אמרת דאם נפסל לדידיה מתקיים כאשר זמם א"כ משכחת בממזר דמתקיים כאשר זמם וכגון ששני עדים שהם מצרים העידו באחד שהוא ממזר והני מצרים אסורים בנשותיהם מצד איסור [עשה] אלא שאין בזה מלקות וכשהוזמו אמרינן שיעשו ממזרים תחתיו להיות חייבים מלקות על בת ישראל ונלקו לדידהו ולא נלקו לנשותיהם וכיון דמשכחת לה בשום פעם לקיים כאשר זמם א"כ כשאין העדים מצרים איך הוא נעשה ממזר על ידם והא הוה (עדים) [עדות] שאי אתה יכול כו' ולמה סופגין ארבעים אלא ודאי דלא אפשר למפסל לדידיה ולא לאשתו דבעינן כאשר זמם [וליכא] וא"כ אי אפשר לקיים בשום פעם כאשר זמם ולכך לא קאי עלה כאשר זמם וא"כ נדע גם גבי בן גרושה ושפיר הקשו התוס' דנתני ממזר ובזה נכון מה שאיחרו התוס' בקושיא זו עד שכתבו התירוץ השני כנ"ל ודו"ק:

בגמ' בעינן כאשר זמם לעשות וליכא. והקשה הריטב"א הרי כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ונדרוש לאחיו ולא לזרעו ותירץ דלאחיו אתי ולא לאחותו למעוטי זוממי בת כהן משריפה ויש לדקדק מנ"ל למדרש לאחיו ולא לאחותו דלמא לאחיו אתי ולא לזרעו וזוממי בת כהן יהיו בשריפה ובעידי בן גרושה נפסול לדידיה ולא לזרעו. ורציתי לומר דאם איתא דלאחיו אתי ולא לזרעו א"כ לו דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו למה אתי דהרי נפקא לן מלאחיו ולא לזרעו וממילא לא פסלינן זרעו של העד אמנם הא ליתא דכשם שכתבו התוס' בד"ה זוממי בת כהן דאיצטרך לאחיו ואיצטרך [היא] דאי מלאחיו הוה אמינא הני מילי היכי שהבועל נדון עיין שם א"כ גם בדרש לאחיו ולא לזרע[ו] ולאשתו היינו היכי שהעידו עליו ועל זרעו ואשתו לא עבדינן רק כאשר זמם לעשות לאחיו והיינו בהעידו על כהן שהוא בן גרושה שרצו לפסול אותו ואת זרעו ואת אשתו אבל אם העידו על ישראל כשר שאינו כהן רק זר והעידו עליו שהוא כהן חלל שלדידיה עצמו ליכא שום נפקותא אם הוא זר אם הוא כהן חלל ולא רצו לפסול רק את אשתו ואת זרעו שיהיו חללים בזה הוה אמינא דמקיימים כאשר זמם ופוסלין גם לאשת העד וזרעו, קמ"ל ועשיתם לו ולא לזרעו ולא לאשתו ונראה משום דסמוך לאחיו כתיב ובערת הרע מקרבך א"כ כיון דאיכא למדרש לאחיו ולא לאחותו דהיינו בחיוב מיתה דשייך על זה ובערת הרע יותר נוח למדרש כן מלמדרש לאחיו ולא לזרעו דלא משכחת בעידי נפש שיהיו מחויבים מיתה לזרעו שיבוא קרא למעט לאחיו ולא לזרעו:

שם בגמ' בר פדא אמר ק"ו. עיין בחידושי הריטב"א דמה חסר לו לבר פדא בדרש של בר קפרא ולמה ליה הק"ו וגם מה עביד בר פדא בקרא ועשיתם לו דלו מיותר למדרש ולא לזרעו ולדידיה למה לי קרא דכיון שהוא אינו מתחלל מק"ו ממילא גם זרעו אינם מתחללים דבעינן כאשר זמם ונראה דגם בר פדא לאו על ק"ו לחוד סמוך דבשביל ק"ו לא אמרינן כאשר זמם וגם הוא על דרשת ריב"ל סמוך אלא דקשיא ליה קושיית הריטב"א דנימא לאחיו ולא לזרעו ומה שתירץ הריטב"א דלאחיו בעינן ולא לאחותו קשיא ליה מנ"ל דדרשינן ולא לאחותו אדרבה נדרוש ולא לזרעו וכפי שכתב התוס' לעיל ולכן חידש הק"ו ומה המחלל וכו' נמצא אי דרשינן לאחיו ולא לזרעו אבל הוא עצמו נפסל א"כ סתרינן הק"ו לכן דרשינן לאחיו ולא לאחותו וממילא בעינן (דאם) [כאשר] זמם וליכא והוא עצמו אינו נפסל ולא סתרינן הק"ו:

---

---

שולי הגליון

---

---

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף