ריטב"א/מכות/ב/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
והיא הנותנת. פי’ קושיא היא דאדרבה ממקום שבאת לפוטרם מגלות יש לך לחייבם דפיטורא דגלות לאו קולא הא לדידהו אדרבא חיובא דגלו' הוה עדיף להו טפי כי היכי דתיהוי להו כפרה:
ותיפוק לי משום לא תענה. פי’ ולמה לי והצדיקו ופרקי' משום דה"ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו אי לאו דאתא והצדיקו וגלי דלית להו משום לא תענה וקמ"ל דמלקות ודאי משום לא תענה הוא כדאיתא לקמן ואיכא דקי"ל ולר' יהוד' דאמר לאו שיאן בו מעש' לוקין עליו למה לי והצדיקו ולא קשיא דר' יהודה מעדים זוממין וממוציא שם רע הוא דגמר לה ובתר דכתיב והצדיקו הא לאו הכי לדידי' במי לא היו לוקין עליו והא דחשבינן לא תענה לאו דאין בו מעשה הא פרישנא בפ' ד' מיתות דהא איתא אפילו למ"ד עקימת פיו הויא מעשה משום דעדים זוממין ישנה בא"י וא"ת ולמה לא משני דאין לוקין משום דה"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וי"ל דלא ניחא לן חדא דהא איכא ר' ישמעאל דס"ל לוקין עליו כדאיתא בפ' הלוקין. ועוד דלר' מאיר אין זה לאו שניתן לאזהרה מיתת ב"ד דהא איהו ס"ל דאזהרה דעדים דוממין מלא יוסיפו לעשות כדבעינן לפרושי לקמן:
ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין וכו' אין משלמין את הכופר קסבר כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. לפום פשטא נראה דהני לא חזו לכפרה וקש' דא"כ מהאי טעמא לא ליגלו דהא גלות כפרה היא כדאיתא לעיל ואלו לעיל אמרינן דאי לאו קרא דמיעטינהו מגלות הוה אמרינן דליגלו כי היכי דתיהוי להון כפרה. וי"ל דשאני גלות שאינו כפרה ממש ומיתת כ"ג הוא שמכפר' עליו כדאית' בפ' הגולין ותדע שהרי אם יצא חוץ לתחום נהרג ודבר המסור לב"ד הוא להגלותו מה שאין כן בכופר שאין ממשכנין אותו כדאסקי' בב"ק ולכך היינו סבורים לומר שזה יגלה ויעמוד באותו ספק של הריגה ואחרי כן יתכפר במיתת כ"ג אי לאו דגלי קרא דלא ליגלי. כן פי' הרמב"ן ז"ל וגם בתוספתא. וטעמא דלאו בני כפרה קי"ל דבעינן מעשה ממש כדכתי' תורה אחת לעושה בשגגה וכדאמרי' התם בפ' ד' מיתות (דף סה ע"ב) יצא מגדף ויצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ומעתה לכופרא דהיא כפרה נמי לא חזו והקשה על זה בתוספתא בשם ר"י ז"ל דהניחא לרבנן אבל ר"ע אמר התם דלא בעי' מעשה ולר' יוחנן אפילו מעשה זוטא לא בעינן כדאיתא שם והא דהכא האמורה בה ר' עקיבא כדקתני משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן. ואחרים פי' דלאו בני כפרה דכופר קאמרינן שאין כופר אלא במי ששורו הרג את הנפש לפוטרו ממית' בידי שמים וכדאמרי' התם לפי שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם כדכתי' אם כופ יושת עליו וגו'. וזהו שכתב רש"י ז"ל כאן לאו בני כפרה נינהו שהרי לא הרג שורם את הנפש ובודאי שלפי שיטה זו לא היינו צריכין לכל אלו הטעמים דהא אית לן טעמא רבא דלאו בני כפרה אינהו בהא כיון שעשו במזיד ולא עשינו כפרה כזו למזידין אלא למי ששורו הרג א' בפשיעה שלא שמרו כראוי ולא היה מזיד אבל הא ודאי קשיא טובא משום דלאו בני כפרה נינהו למה יהיו פטורין מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהן כאשר זמם דהא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא וי"ג דהזמה לא שייכא בהא למ"ד כופרא כפרה דהא איבעי לן התם אם ממשכנין על הכופר למ"ד כופרא כפר' וסלקא כתיק"ו הילכך אין ממשכנין. וגם ר"י ז"ל פי' שם דלא מיבעי לן התם אלא אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומעתה אלו לא רצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם היה יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה וה"ק כופרא ולית בכפרה דין הזמה ואי משום דליהוי להו כפרה הני לאו בני כפרה נינהו. כן נ"ל. ורבי' הרמב"ן ז"ל פי' דלמ"ד כופרא כפרה לא שייכא הזמה דהא עיקר עדותם לחיבו מיתה בידי שמים כדכתיב וגם בעליו יומת ועדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאם הרג שורו את הנפש בלא עדותן של אלו יחייבוהו בשמי' ואי לאו מפני עדותן לא יחייבוהו שיאן השמים צריכין לעדותן כלל וא"כ ליכא לגבי המיתה ועשיתם לו וכו' וכיון שכן אף כופר לא שייך בהו שהכופר במקום מיתה בידי שמים ונכון הוא מאוד. ושמא לזה נתכוון רש"י ז"ל במה שפי' שהרי לא הרג שורם את הנפש אלא שלשונו קצר כמנהגו והקשה בתוספ' למה לא שנינו לזו במשנתינו שאין משלמין את הכופר ותירצו דכיון דלמ"ד כופרא ממונא משלמין אף דרבנן ור"ע ס"ל הכי בפלוגתא לא בעי לאירויי. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דהני אינן לוקין מטעמא דפרישנא לעיל דהא מלקות והצדיקו במקום הזמה עומד וכיון דלא שייכא בהא הזמה לפי שאין עדותן צריך לשמים אף מלקות נמי ליכא ובמתני' לא קתני אלא אותן שלוקין וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאפילו בזו לוקין משום והצדיקו. והקשו בתוספתא דהכי משמע דלר"ע כופרא כפרה מדמודה שמשלמין הכופר ואלו בפ' שור שנגח (דף מא ע"ב) משמע דס"ל כופרא ממונא דתניא התם ובעל השור נקי ר' אליעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע והלא אינו משלם אלא מגופו הביאו לב"ד וישלם לך. והתם מסקינן דר"א סבר כופרא כפרה ומינה דר"ע סבר כופרא ממונא ויש שתירצו דתנאי היא אליבא דר"ע והנכון יותר שכבר השיב לו שם ר"א עקיבא כך אני בעיניך אין דיני אלא בשהמית ע"פ עד אח' או ע"פ הבעלים שאינו נסקל ואפשר לשלם מגופו ור"ע היה סובר דכל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכדאיתא התם וא"כ לא צריך קרא לפוטרו מחצי כופר דאם נסקל אין כאן כופר ולא אמרינן התם דר"א סבר כופרא כפרה לפי שלא אמר שהי' משלם מן העליה דודאי ליכא עליה בכופר דתם אלא כלפי שאמר שהיה כופר על פי הבעלים שאינו נסקל הקשינו עליו דהא חצי כופר דשור הם קנסא הוא וכחצי נזק דהוי קנס ומודה בקנס פטור ופרקי' קסברי כופרא כפרה ומוד' בכפרה חייב מעתה אף ר' יהודה יודה בזה אלא דס"ל דלא צריך קרא לפוטרו בהמית ע"פ בעלים מחצי כופר דכיון שאין השור בסקיל' אין בו כופר כן נ"ל ובמקומה ביארנה יפה בס"ד וגם כתוספ' רמזו כן:
מאן תנא כופרא כפרה ר' ישמעאל היא. והא דלא קאמר ר' אליעזר היא וכדאמרי' לעיל הנכון בזה משום דל איתמר ההיא אלא לאותו לשון שהשיב ר"א שדינו בשהרג ע"פ הבעלים וכדאמרן אבל לשון האחר שהשיב לו שם שאין דינו אלא בשהרג שלא בכוונה ליכא הכרחה דס"ל לר"א דכופרא כפרה וכדמוכח התם בהדיא הלכך טפי ניחא ליה למנקט ר' ישמעאל דמפרש להדיא כנ"ל ולא מצי אמר ר' עקיבא היא כדמוכח לעיל דכיון דסיפא ר"ע רישא לאו ר"ע וזה פשוט:
ונתן פדיון נפשו דמי ניזוק. פי' אע"ג דהרוג הוא קרי ליה ניזוק משום דכל היכא דלא מחייב עליה מיתה אלא ממון ניזק קרי ליה:
דכ"ע כופרא כפרה. פי' ולא מצינן למימר דכ"ע כופרא ממונא דא"כ מאי טעמא דמ"ד דמי מזיק דהא כל מזיק בדבר הניזק שיימינן ליה בכל דוכתא:
מ"ט דרבנן. פי’ דאלו טעמא דר' ישמעאל טעמא תירוצא הוא מדקאמר פדיון נפשו דמשמע נפשו של מזיק:
נאמרה מיתה למעלה וכו'. יש מקשים בתוס' דהא ג"שד לגמרי דיינינן ולא לחצאין וא"כ לימא נמי מה להלן ממון אף כאן ממון. ותירצו דשאני הכא דכתיב פדיון נפשו דמשמע כפרה והנכון דכל כי הא לאו ג"ש ממש היא אלא כעין ילמד סתום מן המפורש וגבי מזיק וניזק הוא סתום אבל לגבי ממונא וכפרה כדמפורש הוא דהוי כפרה למאי דס"ד השתא דקרי לי פדיון נפשו והיינו דאמרינן ור' ישמעאל ונתן פדיון נפשו כתיב בדמזיק כלומר אף זה כדמפורש הוא והשתא להאי פירושא לא שיילי בהאי אי ג"ש מופנה היא אם לאו ולא אמרינן נמי דר' ישמעאל ג"ש לא גמיר. וכן פי' מורי הרב ז"ל:
ה"מ היכא דאית ליה לדידיה נכסי וכו’. וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא לומר שאין נמכרין דהא בעינן כאשר זמם והם לא זממו למוכרו וי"ל דקמ"ל דאע"ג דכי אסהידו עליה לא הוו ידעי ליה נכסי או דלא הוו ליה אלא דלבתר הכי קננהו אפ"ה אין נמכרין:
בגנבתו ולא בזממו. פי' ואפ"ג דבפ"ק דקדושין (דף יח) גרסי' דדרשינן ביה מילי אחריני בגנבתו ולא בגנבתה שאין האשה נמכרת בגנבתה בגנבתו ולא בכפלו כולהו שמעת אינה דהא כוליה יתיר לדרשא וא"ת ותנא דמתני' אמאי לא קתני הא בשלמא לרב המנונא כיון דנמכרין לא פסיקא ליה אלא לרבה דמפרש דאין נמכרין לעולם אמאי לא קתני ליה. וי"ל דלא בעי למיתני אלא מאי דאתי מקרא בדרשא רויחא כהנהי דלעיל אבל האי דרשא לאו רויחא כולי האי כיון דבגנבתו איצטריך למילי אחריני א"נ דלא בעי לאיירויי בריש מכילתן אלא במאי דבעי לאיירוי במכילתן כגון מעידנו באיש פ' שחייב גלות וההיא דבן גרושה ובן חלוצה משום דקאי אפרק נחנקין כדאיתא לעיל:
אף אין משלמין ע"פ עצמן. פי' בשאומרים העדנו והוזמנו בב"ד פלוני כדלקמן:
תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין. פי' לאו משום דליכא בעדותן אלא דיבור בעלמא קאמר ונהרגין מדינא ולא משום קנסא. אלא הכי בעי למימר שלא עשו מעשה שיזיק לזה שהרי הוזמו ונתבטלה עדותן ואעפ"כ נהרגין וכדכתי' ועשיתם לו כאשר זמם לעשו' ולא כאשר עשה והיינו נמי דרב נחמן כדמפרש ואזיל תדע שהרי בעדות שבממון ממון ביד בעליו שלא שילם על פיהם כלום לפי שהוזמו קודם ששילם ואע"פ דרכי שלם נמי איכא הזמה ומשלמין כיון דכי לא שלם נמי משלמין קנסא הוא. ומ"מ לענין הפסק. היכא שחייבוהו ממון ושלם קודם שהוזמו ואח"כ הוזמו דעת רבי' הרמב"ן ז "ל שמשלמין משום דינא דגרמי דלא גרע מדן את הדין דאמרינן מה שעשה עשוי ומשלם מביתו משום דינא דגרמי ודוקא היכי דליתיה לממונא דלהדר אבל היכא דאיתיה לממונא הדר שלא כדין שקלי' וכיון שחוזר ממון לבעליו אין כאן תשלומין על העדים דהא ליכא דינא דגרמי. וא"ת א"כ אפי' כי ליתיה נמי פטור. י"ל דדיין שאני שהיה בו צד אונס דאנסיה ליביה אבל אלו שעשו במזי' כל היכא דליתיה לממונא דליהדר חייבים מדינא דגרמי. ואיכא מרבותינו ז"ל סובר דהוא קשיא ליה דאפילו כי איתיה לממונא דהדר למריה למה אין משלמין ליהוו כאלו לא עשו מעשה כלל אלא שזממו לעשות כדאמרינן לא הרגו נהרגין. ונ"ל דהא ליתא דמדין הזמה לא חייבוהו הכתוב אלא בשלא עשו מעשה כלל וכדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה כדקי"ל וכל ששלם זה כאשר עשה עוא אפי' בממון שראוי להשתלם דאע"ג דטעמא דאמרינן שאם הרגו אין נהרגין הוא מפני שאין עונשין מן הדין וגבי ממון עונשין מן הדין מ"מ לא חלקה תורה וכיון דגבי קטלא קי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה"ה לענין ממון אע"ג דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פירש לצדדין. ואף הרמב"ן ז"ל וגם בתוספות שאמרו כדבריו בזה לא חייבולעדים הלו כשעשו מעשיהם אלא מדינא דגרמי וכר' מאיר דקי"ל כותיה דאלו לרבנן לא דייני דינא דדגרמי פטור וכל שהוא מדינא דגרמי אין חיוב לגורם אלא בשהפסי' הניזק אבל כל דהדר ממוניה להדיה ולא הפסי' אין כאן דינא דגרמי. וזה נראה לי ברור לפי שיטה זו. ומ"מ נראה מן הדברים האלו דכי אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה היינו לפטור העדים מתורת הזמה שהיה כן גזרת הכתוב. ומ"מ אף בזו האחרוני' נאמנים על הראשונים ככל הזמה שקודם מעשה דאי לא כי איתיה לממונא ברשותא דהיאך אמאי מיהדר וכי ליתיה אמאי משלמי עדים נימא אוק תרי בהדי תרי ואוקי ממונא היכא דקאי ככל תרי לבהדי תרי דהכחשה אלא ודא כדאמרינן ולא אמרו תרי לבהדי תרי אלא בעדות המוכחשת וכדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליה בזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |