גבורת ארי/מכות/ב/א
אין אומרים יעשה זה בן גרושה. ק"ל הא אמרינן לקמן בפירקין (דף ה') אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין עד שיזומו שניהם ולקמן בשמעתין אמרינן דאין משלמין ממון עד שיזומו שניהם א"כ אין אומרים יעשו אלו בני גרושה ובני חלוצה הו"ל למיתני וכן בסיפא גבי גלות הו"ל למימר אין אומרים יגלו אלו תחתיו לשון רבים כיון דבעל כרחך מיירי בהוזמו שתיהן דאל"כ אמאי לוקה וי"ל דודאי אי לאו קרא דועשיתם לו ולא לזרעו דנ"ל מיניה בגמרא דאין אומרים שהעד יעשה בן גרושה אם הוזם לא הוי סלקא דעתך דעידי בן גרושה צריכים להיות כהנים בדווקא אבל לא זרים משום דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא ליתא אלא ודאי זרים נמי כשירים לעדות ולוקין מקרא דוהצדיקו את הצדיק כדאמרינן בגמרא דכל היכא דא"א לקיים בהם דין הזמה עדותן עדות ולוקין מהאי קרא אלא דהוה אמינא בעידי כהנים דאפשר לקיים בהו דין הזמה יעשו בן גרושה תחתיו קמ"ל דלא משום לו ולא לזרעו והשתא אתי שפיר הא דנקט לשון יחיד אין אומרים יעשה זה בן גרושה דקמ"ל דאם אחד מן העדים כהן והשני זר והוזמו שניהם דאף הכהן אין נעשה בן גרושה ואיידי דתני רישא גבי בן גרושה לשון יחיד דהא משכחת לה ביחיד תני נמי בסיפא גבי גלות כה"ג לשון יחיד אע"ג דלא משכחת לה ביחיד:
אלא לוקה ארבעים. הקשו התוס' תימא כיון דאם הוזמו אינם נעשים בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא הוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת ואמאי הא הויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות. ותירצו כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה. עוד תירצו דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באי אתה יכול להזימה דמהיכא נפקא ליה דבעינן עדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה ולא קאי כלל עליה בשום צד שבעולם. ומשמע להאי תירוצא בתרא דאפילו בלא קרא דוהצדיקו את הצדיק דממנו נ"ל בגמרא דעידי בן גרושה וגלות לוקין אפ"ה עדותן קיימת אע"פ שאי אפשר לקיים בהו דין הזמה כיון דכאשר זמם לא קאי עלייהו כלל.
ולכאורה הכי משמע נמי בפ"ט דבבא בתרא (דף קנ"ה) דרצה שם לומר הואיל ותנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ה"נ דעדותן קיימת ודחי התם בעינן ועמדו שני אנשים וליכא. ואיכא למידק למה ליה לאתויי דקטן פסול לעדות מקרא דועמדו שני אנשים תיפוק לי דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא קטן לא בר עונשין הוא לאו בעונש גוף ולא בעונש ממון (ובאמת בפ"ח דבבא קמא (דף פ"ח) דרוצה ללמוד דעבד פסול לעדות מק"ו דאשה שראויה לבוא בקהל ופסולה לעדות ופריך מה לאשה שכן אינה ראויה למילה וקאמר קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות פרש"י שם דכתיב גבי עדים זוממין ועמדו שני אנשים ותניא בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים וקטן נמי מהכא נפקא ליה דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא) אלא על כרחך דמשכחת לה לעדיות שבתורה אע"ג דאי אפשר לקיים בהן דין הזמה אפ"ה עדותן קיימת כגון עידי בן גרושה ועידי גלות והוה אמינא דבעדות כאלו יהיה קטן כשר אע"ג דלאו בר הזמה הוא דהא בהני לא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה קמ"ל בקרא דועמדו שני אנשים דלא. מיהו כד דייקת שפיר א"א לומר כן דהא בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) מוכיח אביי דעדים זוממין אין צריכין התראה דמי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם וליכא, ופריך אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם קא מיתרבי ליבעי התראה, אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם, פרש"י כיון דרוב זוממין לאו בני התראה נינהו הני נמי לא בעי התראה ה"נ כיון דקטן פסול לרוב עדות משום שא"א יכול להזימה ולא קרינן ביה כאשר זמם בהני נמי פסול משום משפט אחד יהיה לכם וה"נ ילפינן בפ"ג דסנהדרין (דף כ"ח) דקרובין פסולין לעדות מלא יומתו אבות על בנים ואמרינן אשכחן דיני נפשות דיני ממונות מנלן דכתיב משפט אחד יהיה לכם [ורפ"ד דסנהדרין] תנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם אע"ג דלא כתיב דרישה וחקירה אלא בדיני נפשות והכי נמי דכוותיה אלא ודאי ליתא להאי טעמא דפרישית וכי תימא א"כ למה לי למעט קטן מועמדו שני אנשים תיפוק ליה דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה י"ל לא מיבעי אי אמרת דהפסול לעדות מחמת אי אתה יכול להזימה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אלא אע"ג שהיה פסול בשעת ראיה מחמת אי אתה יכול להזימה כיון שהוא כשר בשעת הגדת העדים בב"ד שפיר דמי [ודאי א"ש] דמשום הכי איצטריך למעט קטן מקרא כדי שיהיה דינו כשאר פסולי עדות דאם היה קטן בשעת ראיית עדות והגדיל בשעת הגדה אין עדותו עדות וכדתנן בספ"ב דכתובות (דף כ"ח) ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידי וכו' וטעמא משום כל הני דחשיב התם במתניתין מילי דרבנן נינהו אבל בשל תורה אינו נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנותו מה"ט דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וכדמסיק התם אלא אפילו אי נימא דהפסול מחמת עדות שאי אתה יכול להזימה בעינן נמי תחלתו וסופו בכשרות כמו שאכתוב לקמן בפירקין (דף ו') אפ"ה י"ל דנקט פסולי הקטנים מועמדו שני אנשים דדרשה פשוטה היא דהא קרא לאו מיותר הוא דהא נשים נמי אתמעטו מהאי קרא רפ"ד דשבועות (דף ל'):
כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה. פר"י מקדימין ה"פ ודאי אתה צריך להמיתן במיתה שהמיתו אבל ודאי אם אינו יכול אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל כדתנן הכה תכה בבבא מציעא (דף ל"א) וקשה דבפרק נגמר הדין (דף מ"ה) אמרינן דרוצח וגואל הדם הוי שני כתובין הבאין כאחד וכן קשה דבתוספתא תניא אבל הזוממין שאין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתם בכל מיתה ודריש ליה מן קרא דובערת הרע מקרבך ואמאי הא הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבאים כאחד ותירץ ה"ר יוסף דרוצח וגואל הדם הוי ב' כתובין הבאין כאחד לענין שלא ללמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות בית דין אבל מד' מיתות בית דין פשיטא נמיתם בכל חייבי מיתות.
וקשה לי דאמרינן בפ"ט דסנהדרין (דף ע"ט) כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה ודייק עלה בגמרא ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ומשני הב"ע כגון (שהותרו) [שהתרו] בו כו' והשתא לפי' הר"י דבכל חייבי מיתות אם אי אתה יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם אתה ממיתם באחד משאר מיתות ובלבד שתהיה מד' מיתות בית דין מאי דיוקא הוא דקאמר ש"מ מותרה כו' שאני התם דמש"ה נידון בקלה משום דאי אתה יכול לדונם בחמורה שנתחייבו בה דאי אתה רשאי להחמיר עליו ולמשכו לחמורה מספק דלמא לא נתחייב בה אלא בקלה אתה יכול להמיתם כיון שהיא מד' מיתות ב"ד אבל במיתה ומלקות דעלה שקיל וטרי הגמרא בפ"ג דכתובות אם מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל אי אפשר לפשוט מכאן דהכא לאו מטעמא דמותרה לקל אתינן עלה דהא אפילו במיתה חמורה אתה רשאי להמיתם אם אי אתה יכול להמיתו במיתה שנתחייב בה ובלבד שיהא מד' מיתות בית דין מש"ה חייבי מיתות בית דין שנתערבו מספק אי אתה רשאי להחמיר עליהן אלא ידון בקלה הואיל והקלה ג"כ מד' מיתות ב"ד היא.
שוב ראיתי להתוס' פרק נגמר הדין אהא דקאמר דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד שהקשו מהא דדייק ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל דשאני התם דמיתתם בכל מיתות שאתה יכול כיון דחייב מיתה ותירצו דדייק מדקתני כל חייבי מיתות ב"ד אפי' בהני דלא דרשי הכי אבל לפי' הרר"י הא ליתא דלא שאני לן בין רוצח וגואל הדם דגלי בהו קרא להמיתם בכל מיתה לשאר חייבי מיתות דלא גלי בהו אלא במיתה שאינה מד' מיתות בית דין אבל באחד מד' מיתות ב"ד כולן שוין שאתה יכול להמיתם בהם באם אינו יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם והיכא מוכח מהכא דהוי מותרה לדבר הקל.
מ"מ נראה לי לפרש לישנא דמקדימין כפי' התוס' דהיינו שצריך להמיתם באותו מיתה ביכול ואם אינו יכול ממיתם בכל מיתה מיהו באינו יכול אין חילוק בא' מד' מיתות ב"ד לשאר מיתות שאינן מהן בכולן רשאי להמיתו ודלא כפירוש הרר"י. מ"מ הנ"מ במיתה היותר קלה מאותו מיתה שנתחייב בה מדין תורה ואפילו אינה מד' מיתות ב"ד רשאי להמיתו דקלה בחמורה מישך שייכי כדאמרינן בפ"ח דסנהדרין (דף ע"א) גבי בן נח שבא על אשת ישראל ונתגייר ולזה אין צריך קרא ומסברא ידעינן לה דבכלל מאתים מנה אבל במיתה חמורה יותר ממה שנתחייב מדין תורה מסברא היכא דלא גלי קרא אי אתה רשאי להחמיר עליו אפילו באינו יכול להמיתו במה שנתחייב בה מדין תורה והשתא למאן דאמר מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א"כ בכל חייבי מיתות לבד ברוצח ועיר הנדחת דלא גלי קרא לדונם בשאר מיתות באי אתה יכול מ"מ במיתה קלה ממה שנתחייב פשיטא שאתה יכול לדונם וגבי רוצח ועיר הנדחת דגלי קרא להדיא אפי' לשאר מיתות היינו ע"כ אפי' מקלה לחמורה בין שהיא מד' מיתות ב"ד בין אינו מהן דאילו מחמורה לקלה לא צריך קרא סברא הוא אפי' בכל שאר חייבי מיתות נמי ולמאן דאמר מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לקל הא פירשו התוס' טעמא בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) משום דגזה"כ הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה בין קלה בין חמורה וא"כ כיון דהאי טעמא הוא בעדים זוממין דאין צריך התראה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף ד') ושם בפ"ג דכתובות וממילא דאין צריכין להתיר עצמם למיתה א"כ מסברא בלא קרא שמעינן ממילא דאם אי אתה יכול להמיתן במיתה שנתחייבו בה דהיינו בא' מד' מיתות ב"ד שרצו לחייב בה את הנידון שאתה יכול להמיתן בקלה אע"פ שאינו מד' מיתות ב"ד דקלה בחמורה מישך שייכא אבל בשאר חייבי מיתות שצריכין שיתיר עצמן למיתה להאי מ"ד דלא הוי מותרה לקל כיון דלא גלי בהו קרא מידי מסברא לחוד אפי' מחמורה לקלה אין לנו דגזה"כ הוא דבעי שיתיר עצמו למיתה והאי דבן נח שבא על אשת ישראל דאמרינן קלה בחמורה מישך שייכא ה"ט נמי דקיי"ל בבן נח אזהרתן זו היא מיתתן ואין צריך התראה ולא שיתיר עצמו למיתה ורוצח ועיר הנדחת אע"ג דבעי התראה ויתירו עצמם למיתה שאני דגלי בהו קרא להדיא ולמאי דפרישית נ"ל דהאי גילוי קרא דרוצח ועיר הנדחת תליא נמי בפלוגתא דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל או לא דלמ"ד הוי מותרה ולדידיה בכל חייבי מיתה אע"ג דלא גלי בהו קרא יכול אתה לדונם בקלה מהן מסברא דקלה בחמורה מישך שייכא [וא"כ] בע"כ הא דגלי קרא ברוצח ועיר הנדחת שאתה יכול לדונם בכל מיתות היינו אפילו לחמורה מקלה דאלו מחמורה לקלה ל"צ קרא סברא הוא אבל למ"ד מותרה לחמור לא הוי מותרה לקל ברוצח ועיר הנדחת דגלי קרא אין לנו אלא מחמורה לקלה משא"כ בשאר חייבי מיתות מגזה"כ דבעי שיתיר עצמו למיתה אבל מקלה לחמורה [ברוצח ועיר הנדחת] מנין לנו דדי לן לאוקמי גילוי להו לדונם אפילו בשאר מיתות באינו יכול בקלה מהן אבל בחמורה מהן אי אתה רשאי להחמיר עליו:
והא דאמרינן בפ"ח דסנהדרין (דף ע"ב) גבי בא במחתרת והוכה בכל אדם ומת בכל מיתה שא"י להמיתו ופריך ל"ל קרא מרוצח נפקא דתניא מות יומת אין לי אלא במיתה הכתובה כו' והשתא למאי דפרישית לרב הונא דאמר התם מחתרת לא בעי התראה דמיא לעדים זוממים ואפילו בלא ריבוי קרא דומת בכל מיתה שאתה יכול מסברא הוי אמרינן מחמורה לקלה דהא סתם מחתרת דינן בהכאה דהיינו סייף כדפרש"י שם ובע"כ כי רביא באינו יכול להמית בכל מיתות היינו אפילו מקלה לחמורה ואלו רוצח למ"ד מותרה לחמור אינו מותרה לקל כי רביא לרוצח בכל מיתות בע"כ אינו אלא מחמורה לקלה ולא מקלה לחמורה כדפי' וא"כ מאי קשיא ליה מרוצח נפקא הא תרווייהו צריכי דאי רבי קרא כל מיתות גבי מחתרת רוצח לא אתיא מיניה דאלו מחתרת לא בעי התראה אבל רוצח כיון דבעי התראה והתיר עצמו למיתה מגזה"כ ה"א דאינו יכול לדונו בשאר מיתות אפילו מחמורה לקלה ואי כתב רחמנא ברוצח אכתי מחתרת לא אתיא מיניה אלא מחמורה לקלה אבל מקלה לחמורה לא קא משמע לן ומת בכל מיתה דאפילו מקלה לחמורה נמי שפיר דמי. י"ל דהאי סוגיא אזלא או אליבא דהאי תנא דס"ל דמחתרת בעי התראה וא"כ רוצח ומחתרת דינן שוין דאין לנו להקל באחד מהן ולהחמיר בחבירו דמאן מפיש א"נ אפילו למ"ד לא בעי [התראה] י"ל דהאי סוגיא אזלא [אליבא דמ"ד] דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לקל ואכתי רוצח ומחתרת שוים הן בדינם. ודע שהתוס' תירצו עוד התם בפרק נגמר הדין (דף מ"ה) על הא דהקשו האיך הוכיח הגמרא דמותרה לחמור הוי כו' דלמא שאני [התם] דכיון דאין יכולין להמית במיתתן ממיתין בכל מיתות ותירצו דבורח שאני דבריהם אינם מובנים וקרוב לומר שטעות סופר הוא לפיכך לא הארכתי בו:
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. פירשו התוס' שר"י היה מסופק שאם אין הבועל נידון ע"פ עדותן כגון שהיה קטן בן ט' שנים או שלא הכירו הבועל דהשתא לא קרינן ביה לאחיו אי הזוממין נידונין בשריפה כמותה ופשטה מפרק נגמר הדין (דף מ"ו) מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממין והשתא ל"ל זוממי זוממין תיפוק לי דמשכחת לה דאיכא ב' מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק אלא שמע מינה דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפרישית ואפ"ה קאמרי זוממי זוממין בחנק.
ואיני יודע מה ראיה היא זו דהא התם קאי אהא דאמר ר"ח דהא דתנן אין דנין שנים ביום אחד לא שייך אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות והיכי דמי כגון שתי עבירות אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין ופריך מהא דתניא אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת ומשני בבת כהן ובועלה או בבת כהן וזוממי זוממין. והשתא מאי ק"ל תיפוק לי דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל דלמא מיירי [היכא] שברח הבועל לאחר שנגמר דינו קודם שהוזמו העדים הראשונים שהעידו על הבת כהן והבועל וכיון שנגמר דינו על פיהם נידונים במיתת הבועל וה"נ נידונים המזימין אם הוזמו ע"י זוממי זוממין.
ועוד בלאו הכי אין זה ראיה דהא דאין דנין שנים ביום אחד לאו שאין ממיתין אותן ביום אחד קאמר דבהא לא איכפת לן אלא שאין גומרין דין ביום אחד ואגמר דין קאי דהא האי טעמא משום דאי אפשר לעיוני בתרווייהו הוא כדפרש"י והא זה לא שייך אלא אגמר דין דבעי עיוני, והשתא משכחת לה כגון שגמר דין של הבועל קודם להבת כהן יום אחד דהא בת כהן ובועלה אין דנין ביום אחד אלא בשני ימים ומיירי בע"כ שגמרו דינו של בועל קודם לה והשתא קמ"ל דבת כהן וזוממי זוממין אין דנין ביום אחד ומשום לתא דזוממי זוממין אתינן עלה דאילו משום לתא דבועל לית לן בהא דהא כבר נגמר דינו מאתמול אבל היכא דליכא דין מיתה בבועל כגון שהוא קטן איכא למימר דנידונין בשריפה כמותה:
ולי נראה להביא ראיה דבע"כ אפילו היכא דליכא דין מיתה בבועל אפ"ה זוממיה בחנק דאלת"ה הא דמיעט רחמנא לאחיו ולא לאחותו ל"ל דהא בת כהן ובועלה אין דנין ביום אחד אלא בשתי ימים אחד היום והשני למחר או הבועל היום ואותה למחר או איפכא והא קיימא לן אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שנאמר נפש בנפש כדתנן לקמן (דף ה') וקיי"ל הרגו אין נהרגין שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה כדאמרינן לקמן שם וכיון דגמר דין של בת כהן ובועלה אי אפשר ביום אחד אלא בשני ימים בע"כ מי שנגמר דינו יום אחד קודם הורגין אותו בו ביום של גמר דין וביום השני גומרין דין של השני והורגין אותו נמי בו ביום של גמר דין דהא לא אפשר לגמור דינו היום ולהרגו למחר דא"כ נמצא אתה מענה את דינו אם אי אתה הורגו ביום גמר דין כדאמרינן בסנהדרין (דף ל"ה) גבי אין דנין לא בע"ש ולא בערב יו"ט וכיון שכן קרא דלאחיו למעוטי אחותו אי אינו ממעט אלא א"כ קרינן ביה שיש לקיים בהן עונש הזמתן בשביל הבועל היכי דמי אי נגמר דין הבועל קודם הבת כהן יום אחד ובע"כ הרגו אותו בו ביום וא"כ כשהוזמו אחר גמר דין של בת כהן שלמחר אין נהרגין משום זוממי בועל דהא הרגו אין נהרגין והו"ל כאלו אין הבועל נידון ע"פ עדותן דמה לי אם הבועל נידון ע"פ עדותן אי הם אינם נידונין ע"פ עדות הבועל כמו בהרגו ודאי דא ודא א' הוא דבשניהם לא קרינן לאחיו ודינם בשריפה כמותה.
ואי מיירי בנגמר דינה של הבת כהן יום א' קודם הבועל ובע"כ הרגו אותה בו ביום וכי נגמר דין הבועל למחר הא כיון דבת כהן נהרגה כבר הו"ל לגבי דידה [כאשר עשה] ואין נהרגין [משום] זוממי בת כהן אלא משום זוממי הבועל ומהשתא למה לי קרא לאחיו ולא לאחותו פשיטא דהא אין חיובן משום אחותו שהרגו כבר אלא משום אחיו ופשיטא שנידונין במיתה דחיובן על ידו בא ולא ע"י אחותו. אלא ודאי אפילו היכא דחיובן בא ע"י אחותו ולא ע"י אחיו אפילו הכי מיעטיה קרא מלאחיו ולא לאחותו והשתא משכחת לה למיעוטי דקרא בנגמר דין הבועל יום א' קודם לבת כהן והרגוהו בו ביום בע"כ משום עינוי הדין ואח"כ ביום שלאחריו נגמר דינה של בת כהן דאלו קודם גמר דין אין נהרגין הזוממין וקמ"ל קרא אע"ג דאין נהרגין משום הבועל דהרגו אלא משום הבת כהן דנגמר דינה ועדיין לא הרגוהו אפ"ה נידונים במיתת הבועל וממילא משמע דה"ה נמי דאם אין הבועל נדון על עדותן נמי משום לאחיו ולא לאחותו נדונים בחנק כדינם דמ"ש:
בעינן כאשר זמם לעשות וליכא. הקשו התוס' היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפוסלו א"כ נפסול וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו. וקשה לי הא תינח לתנא קמא בפ"ד דקדושין (דף ע"ה) דס"ל מצרי שני פוסל בביאתו את האשה מכהונה הואיל וביאתו בעבירה אבל לר' יוסי ורשב"ג דס"ל התם דאינו פוסל הואיל ואין זרעו פסול מאי איכא למימר. ועוד ק"ל לר' יהודא דס"ל התם (דף ע"ז) בת גר זכר כבת חלל זכר ואמרינן בגמרא דאליבא דרבי יהודא גר פוסל בביאתו מן הכהונה א"כ אם העידו על גר דעלמא שהוא מצרי שני והוזמו נפסלו אותן העדים דהא נשותיהן אינן נפסלות ע"י זה דלא שייך לומר כאשר זמם דהא אף בלא עדותן ג"כ היה אשת זה האיש שהעידו עליו נפסלת בביאתו דביאת גר פוסל לר' יהודא ולא הועיל עדותן רק לגבי דידיה אבל אשתו בלאו הכי נמי נפסלת.
ולי נראה לפרש דקושייתם מעיקרא ליתא דודאי ליכא דין הזמה היכא דאפשר לבא חובה לאחרים ע"י זה [דכתיב] ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאחרים הלכך אם העידו על איזה אדם שהוא פסול לבוא בקהל ואפילו העידו שהוא מצרי שני והוזמו אם אתה פוסלן אתה מחייב לאחרים דשוב אי אפשר לשום בת ישראל הכשירה לבוא בקהל להנשא לו וכל כה"ג חשיב ליה מחייב לאחרינא בפ"ג דקידושין (דף ס"ו) גבי הא דהמקדש בעד אחד דאין חוששין לקדושיו אפילו שניהם מודים דהוי מחייב לאחרינא דהוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו כדפרש"י התם ולפיכך א"א לפסול העדים מקהל מדין הזמה דכיון דמחייבינן עם אחרים הוי לו ולא לאחרים אבל בעידי בן גרושה וחלוצה דלא מחייבינן לאחרינא בזה דהא קיי"ל לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים דהיינו כהנות לפסולים לכהונה כדאמרינן בפ"ד דקדושין (דף ע') ואי משום דחלל פוסל אשתו בביאתו הא ר' דוסתאי בן יהודא שם בפ"ד דקדושין דס"ל בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ואין פוסל אשתו [הלכך] אי לאו משום לו ולא לזרעו שפיר ה"א לקיים דין הזמה בעדים דהא לא מחייב לאחרינא בזה.
ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' דאמאי נקט במתניתין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה שאינו אלא פסולי כהונה ולא נקט ממזר דהוי פסול בין בכהנים בין בישראלים ומה שתירצו התוס' דנקטי משום דקאי אזוממי בת כהן ולכך נקט פסולי כהונה הוא דוחק דמ"מ הוה ליה למנקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא פסול סתמא דהוי בכלל בין פסולי כהונה בין פסולי ישראל ולמאי דפי' ניחא דקמ"ל רבותא אפילו בפסולי כהונה דלא מחייב לאחרינא דהא לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין אפ"ה אין לקיים בהו דין הזמה משום לו ולא לזרעו ואפילו אין לו עכשיו בנים בשעת הזמה מ"מ אם יהיה לו אח"כ בנים קרינן ביה לו ולא לזרעו ולכך אין לנו לקיים דין הזמה אפילו עכשיו משום בנים העתידין לבוא ולא מיבעי בפסולי קהל ישראל דלא שייכא דין הזמה דהוי מחייב לאחרינא אם אנו פוסלין אותן דאסורים [לבוא בקהל] תיכף בשעת הזמה אלא אפילו פסולי כהונה דלא הוזהרו כשירות להנשא לפסולים גם כן אין לקיים דין הזמה משום בנים העתידין להוולד והוי לו ולא לזרעו:
ובהכי ניחא לי הא דיש להקשות לפירוש תוס' דהיכא שהעידו על מצרית [שנית והוזמו] נפסול לדידהו ולא נפסול לנשותיהם דהשתא הוי שפיר כאשר זמם שהרי הן לא באו לפסול אלא אותה לבדה ולא לבעלה דאפילו אם היה כהן לא נפסל [על ידי ביאת] אשתו הפסולה אבל למאי דפי' ניחא דבפסול לעצמו נמי מחייב לאחרינא [ובעינן לו] ולא לאחרים, א"נ י"ל דלק"מ ממצרי שני דודאי עונש מלקות קילי מעונש לפוסלן בקהל דניחא ליה לאינש ללקות מלפסול לבא בקהל וכיון דגלי קרא לו ולא לזרעו אם העידו על איש אחד שהוא פסול לבא בקהל ישראל מחמת א' מפסולי קהל ובכללן מצרי ראשון דלוקה ואינו נפסל משום לו ולא לזרעו ולפסול לדידיה ולא לזרעו אי אפשר דהא בעינן כאשר זמם וליכא וא"כ אי אמרינן בהעידו על אחד שהוא מצרי שני לפסול העדים בהוזמו הוי ליה אתגורי איתגיר דהיכא דאם העידו לפגמו ולזרעו נידון במלקות שהיא קלה ולא נפסלו והיכא דלא הרשיעו כל כך דהיינו שהעידו על אחד שהוא מצרי שני דלא העידו לפגום זרעו רק אותו בלבד ידונו בחמורה ונפסלו מהיכא תיתי לומר כן וכי חוטא נשכר בהזידו וזוממו להרשיע כל כך עד שבקשו לפגמו ולזרעו יהיה יותר קל מפגמו לחוד אלא ודאי בפגמו לחוד נמי נדונו אלא במלקות הקלה. ובהכי ניחא נמי מה שהקשיתי ממצרית שניה: