תוספות שאנץ/מכות/ב/א
תוספות שאנץ 
מכות ב א
מתני'. כיצד העדים נעשים וכו' מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה. ואנו מחזיקין בו שהוא כהן, והוא הדין דהוה מצי למתני מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר וזה היה שייך בין בכהן בין בישראל, אלא לפי דמסיק בגמרא דקאי אהאי דאיתא בסוף פרק הנחנקין (פט.) חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, ואיידי דאיירי במילי דכהן תנא נמי מילי דכהן:
אין אומרים יעשה זה בן גרושה וחלוצה אלא לוקה את הארבעים. וא"ת אם לא הוזמו מ"ש[1] דנעשה בן גרושה וחלוצה על פיהם, ואמאי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא שהרי אם הוזמו לא יעשה בן גרושה וחלוצה. וי"ל כיון דלוקין חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה. וא"ת א"כ בפרק היו בודקין (סנהדרין מא.) גבי האי דאמרינן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגים לפי שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך אי אינהו לא מקטלי איהי היכי מקטלא עדות שאי אתה יכול להזימה הוא, ומאי קא פריך כיון דאי מיתזמי מילקו שפיר חשיבנא להו עדות שאתה יכול להזימה כדאמרינן הכא, וכן בפרק הנשרפין (סנהדרין עח.) דאמרינן טרפה שהרג את השלם שלא בפני בית דין אינו נהרג משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. וי"ל דהתם כיון דלהרוג באו לא חשיב ליה עדות שאתה יכול להזימה משום דלוקין בלבד אבל הכא שלא באו להרוג אלא לעשותו בן גרושה וחלוצה או לחייבו גלות דאמרינן בסמוך כיון דאי מתזמי לוקין חשבינן ליה שפיר עדות שאתה יכול להזימה[2]:
אין אומרים יגלה זה תחתיו. משמע דאם לא הוזמו יגלה זה על פיהם, ותימא אמאי, יכול לומר מזיד הייתי (א"ה[3] פי' ואף דלא טען אנן טענינן ליה), ואי משום דראו בו רגלים לדבר כגון שהיה חוטב עצים ביער ונשל הברזל מן העץ א"כ קשה הא דתנן לקמן בפרק הגולין (ט.) שונא אינו גולה לפי שיכול לומר לדעת הרגתי. וצריך לחלק בין שונא לשאר אדם דשייך לומר ביה טפי דלדעת הרג (א"ה[3] לעד"נ דהא דאמרי' הכא גולה ולא טענינן ליה לומר מזיד הייתי היינו טעמא משום דאין אדם עושה עצמו רשע ולא דמי לההיא דלקמן דהתם כבר שם עצמו רשע דעבר אלאו דלא תשנא את אחיך ולפיכך אף דלא טען טענינן ליה לא כן הכא דאם לא טען לא טענינן ליה ועיין מ"ש לקמן דף ט' בס"ד):
גמ'. ועוד כדקתני לקמן וכו'. פי' ועוד אפי' אם נגיהה מתני' ותתני בה אין העדים נעשים זוממין עדיין תקשי לך דהו"ל לאיתחולי ולמתני כדקתני לקמן כיצד נעשין זוממין (א"ה[3] ק"ק לפי דברי הרב לא הו"ל להש"ס לומר אלא ועוד כדקתני לקמן וכו' הרי אלו זוממין ותו לא מידי מאי האי דסיים הש"ס מכלל דאלו אין זוממין, וגם לפירש"י ז"ל שפירש ועוד דקתני לקמן דמאי בעי תנא כיצד נעשים זוממין הא קתני לקמן כיצד דין זוממין דקתני מתני' אבל אמרו להם המזימין היאך אתם מעידים עדות זה והלא עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני וכו' ולפי פירושו לא הו"ל להש"ס לסיים בהאי לישנא דמכלל. ותו ק"ק לדברי רש"י דאומר דאיצטריך מתני' לאשמעינן דצריך שיהיה עדות שאתה יכול להזימה דאף שהוזמו העדים בעמנו הייתם מ"מ צריך תנאי אחר שיהיה כאשר זמם לעשות דהיינו לפסול לו ולאשתו ולזרעו וזה לא אפשר וכדאמרינן בגמרא מכח קרא ומאי מקשה הש"ס. ואפשר לע"ד לפרש כוונת הרב דכיון דמתני' לקמן הבי' דין זוממין דצריך שיזומו בעצמן ונהרגין נמצא דס"ל לתנא דאי אין הורגין אותם אף שההזמה היא בגופן של עדים ודאי דאינם זוממים וא"כ למאי איצטריך האי מתני' הו"ל לתנא לאתחולי ולמתני כדלקמן ומכללא אנו יודעין דאלו אין זוממין כיון דאין אנו יכולים לקיים בהם דין הזמה בזרעו ובאשתו, ואפשר שזה נמי כוונת רש"י ז"ל שפי' ועוד דקתני לקמן דמאי קבעי תנא כיצד דהיינו אפילו אם נגיהה מתני' כיצד אין העדים נעשים זוממין הא קתני לקמן כיצד דין זוממין אבל אמרו עמנו הייתם במקום פלוני נהרגין מכלל דכל שאין אנו יכולים לקיים בהם ההזמה לא הוו זוממין וכיוצא נמי כל שאין אנו יכולים לקיים בהם ההזמה בכל דבר מכח איזה קרא ודאי דלא הוו זוממין ולמה לי האי מתני', ולזה תרצו בגמ' דתנא התם קאי ובא והודיענו דאף דאין אנו עושין לו ההזמה מכח קרא מ"מ נקראו זוממים לחייבם מלקות):
כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה. פירש"י ז"ל בכתובות ובכמה מקומות לשון מקדימין כלומר אין להם נס והמלטה מן המיתה הזאת, וי"מ לשון מקדימין דבעינן השכמה שלא יענו את הדין. ור"י פי' לשון מקדימין לפי שמקדימין להם אותה מיתה שהיו רוצים לחייב הנדון אבל אם אי אתה יכול להמיתם באותה מיתה אתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם. ותימא דבפרק נגמר הדין (מה:) אמרינן דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דבשניהם כתיב ריבוי להמיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם (א"ה[3] ואפי' למ"ד מלמדין מ"מ הכא דאיכא ג' כתובים דהא איכא עיר הנידחת דכתיב בה הכה תכה ולכ"ע אין מלמדין כצ"ל וכן ראיתי שכ' הרב מע"ח בדברי התוס' שלפנינו) וכן תימא ההיא דתניא בתוספתא (סנהדרין פי"ב) כל המומתים שאי אתה יכול להמיתם באותה מיתה הכתובה בהם שאתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם ודריש ליה מדכתיב ובערת הרע מקרבך. ואומר ר"י דמ"מ זוממי רוצח כרוצח וא"כ נילף שאר זוממים מהם. ורבינו יוסף מא"י פי' דהוי רוצח וגואל הדם ב' כתובים לענין שאם אי אתה יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם שאתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם ואפי' במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד כגון לירות לו חץ או לטובעו בנהר אבל שאר מומתין אתה יכול להמיתן בכל מיתה ובלבד שיהא באחד מד' מיתות ב"ד אבל בשאר מיתות שאינם מד' מיתות ב"ד לא:
חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. כדילפינן התם היא בשריפה ואין בועלה בשרפה אלא בחנק כשאר בועלי אשת איש בת ישראל והזוממין נמי בחנק כדדרשינן לאחיו ולא לאחותו. וא"ת הני ב' דרשות למה וי"ל דהו"א דהיא אצטריך לבועלה אבל זוממיה לא ידענא מינה ומאחיו לבד לא סגי דהיכא מיהא דלא איתרו ביה לבועל, א"נ אם הבועל הוה בן ט' שנים ויום א' דלאו בר קטלא הוא ולא שייך ביה כאשר זמם לעשות לאחיו, להכי איצטריך היא:
לו ולא לזרעו. וא"ת אם העידו על האדם שהוא מצרי שני דאין זרעו נפסל והוזמו ליפסלי. וי"ל דאשתו מיהא מיפסלא והתורה אמרה לו ודרשי' לו ולא לאשתו (א"ה[3] ק"ק דמעיקרא מאי מקשה דאימא דהכי הוא האמת דנפסל[4], ואפשר לומר דכוונתו להקשות דמ"ט דמיפסלי משום דדרשינן לו ולא לזרעו וזרעו אינו נפסל אכתי לא ליפסלי דלדרוש לו ולא לאשתו ולא לדרשו לו ולא לזרעו כדי שלא יפסל כשאמרו שהוא מצרי שני שאף שזרעו אינו נפסל כיון שאשתו נפסלת, ולזה תירץ דודאי דהכי הוא האמת דאינו נפסל אף שזרעו אינו נפסל כיון דאשתו נפסלת, וכמו כן בבן גרושה וחלוצה משום דאשתו נפסלת דהסברא נותנת לדרוש דרשה דשוייה בכולהו בין במצרי ובין בבן גרושה וחלוצה לו ולא לאשתו אלא דהש"ס רצה להודיענו דדרשינן דרשה אפי' דלא שוייה לכולהו כי היכי דלא ליפסלי, וכן נראה לי בדברי התוס' שלפנינו ואף דריהטת לשונם לא משמע הכי נ"ל דקצרו בלשונם):