תוספות/מכות/ב/א
מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים כו'. תימה כיון דאם הוזמו אינן נעשין בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת[1] ואמאי הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה[2] וקשה דא"כ מאי קאמר פרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) גבי עדי נערה המאורסה דאיהי לא מיקטלא דכיון דאינהו לא מיקטלי משום שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו והויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ומאי קאמר והא מ"מ לוקין[3] וי"ל דהתם כיון שבאין לחייבה מיתה וזממו להרוג את הנפש לא מיקיים כאשר זמם במלקות דהא בהדיא כתיב[4] נפש בנפש גבי הזמה דעדות נפשות ולא חשיב יכול להזימה במלקות אבל הכא שלא כוון אלא לשווייה בן גרושה ובן חלוצה דליכא כי אם לאו בעלמא[5] כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה ועי"ל דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה ולא קאי כלל עליה בשום צד שבעולם אבל התם גבי נערה המאורסה ודאי כאשר זמם קאי נמי עליהן דאם התרו בה מיקטלי אינהו בשהוזמו ואילו איהי בלא הוזמו (והתם מיירי בלא התרו וכיון דכאשר זמם קאי עלייהו) לכך בעינן אתה יכול להזימה[6] ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר כו' דזה הוה שייך בין בישראל בין בכהנים ובן גרושה לא פסיל אלא בכהנים[7] ויש ליישב דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן כדאיתא בגמרא ולכך נקט מידי דשייך בכהונה:
מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות. וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכלת חלב בפ"ק דבבא מציעא (דף ג:)[8][9][10] וי"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו ואיכא למימר דלא נתכוין[11] אבל קשה מהא דתנן פרק אלו הן הגולין (לקמן דף ט.) דשונא אינו גולה לאו כי האי גוונא דומיא דאוהב גולה ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוי רגלים לדבר וי"ל דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר והשתא ניחא משונא ומ"מ אוהב גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד כמו בלא אכלתי חלב אבל כיון דשתק כהודאה דמיא[12]:
כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה. פי' הקונטרס שאין להם נס והמלטה וקשה דמאי קמ"ל פשיטא ובכתובות פירש שרוצה לומר מקדימין שלא יענו הדין וגם זה קשה דמאי קמ"ל פשיטא לכך פירש ר"י מקדימין הכי פירושו ודאי אתה צריך להמיתן במיתה שהמיתו אבל ודאי אם אינו יכול אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל כדתניא הכה תכה (ב"מ דף לא:) וקשה דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובין הבאין כאחד וכן קשה דבתוספתא (פי"ב דסנהדרין) תניא אבל הזוממין שאין אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהן אתה ממיתם בכל מיתה ודריש ליה מן קרא דובערת הרע מקרבך ואמאי הוי רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבאים כאחד ותירץ ה"ר יוסף דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים הבאין כאחד לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד אבל מד' מיתות ב"ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות:
זוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת. בועלה דדרשינן היא ולא בועלה וזוממי בת כהן דכתיב לאחיו דדרשינן לאחיו ולא לאחותו וא"ת למה לי דרשא דלאחיו ולא לאחותו תיפוק ליה מהיא דנפקא לן דדרשינן (סנהדרין נא.) את אביה היא מחללת היא ולא בועלה היא ולא זוממיה וי"ל הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה לא יבא לאוקומי מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין (אלא מן אחיו) אבל כיון דכתיב אחיו דרשינן נמי מהיא למעוטי זוממיה אבל קשה כיון דכתיב אחיו אמאי איצטריך למעוטי זוממין מהיא וי"ל דאי מאחיו הוה אמינא דה"מ כשהבועל היה נדון קרינן ביה לאחיו אבל אם לא היה נדון על פי עדותן כגון שהיה קטן בן ט' שנים ויום אחד או שלא הכירו הבועל לא קרינן ביה לאחיו קמ"ל היא ולא זוממין למעוטי זוממין בכל ענין ומתחלה היה ר"י מסופק בהאי מילתא ושוב פשטה מפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) דקאמר מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממין והשתא למה ליה זוממי זוממין תיפוק ליה דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק אלא שמע מינה דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפירשתי ואפ"ה קאמרי זוממי זוממין בחנק אלמא דהוה זוממין בחנק אע"פ דליכא דין מיתה בבועל:
ועוד מדקתני לקמן. פיר' הקונטרס דמאי בעי כיצד וכו' הא קתני לקמן וכו' ועוד יש לפרש ועוד כלומר ואם תמצא לומר דלשון הזמה הוא זה אינו דעל כרחך דין הזמה קאמר כדקתני ולאלומי קושייתא קמייתא:
בעינן כאשר זמם וליכא. קשיא היכא שמעידין שהוא מצרי שני דאינן באין לפסול זרעו כי אם לפסלו א"כ נפסול וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת דפסלה בביאתו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לאשתו:
- ↑ הערוך לנר מבאר שהוצרכו לכך שלא נימא דבאמת ה"ק מתוך שאין נעשין בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, גם הוא עצמו לא נעשה בן גרושה כשלא הוזמו, וכדברי הגמרא בסנהדרין לענין עדי נערה המאורסה שהביאו התוספות בהמשך דבריהם. וראיה לכך שכן הוא האמת כתב הערול"נ דאם לא היו נאמנים גם מלקות ליכא, דהרי מלקות אתי מוהרשיעו את הצדיק ואם לא היו נאמנים הרי לא הרשיעו אותו. ואכן הריטב"א העמיד הקושיה על המבואר במשנה שעדות זו אף שא"א להזימה "עדות כשרה היא ודנין בה, דכי לא מקיימי בה הזמה ממש לוקין עליה, והמלקות עומדת במקום הזמה". וכ"ה ברמב"ן: והא אמרינן הכי אע"ג דלא מקיים בהו כאשר זמם, מקיימין בהו מלקות במקום דלא אפשר ומקבלים סהדותייהו. והערול"נ ציין גם לדברי הנימוקי יוסף (א. מדפה"ר) וכוונתו למש"כ בתו"ד: משמע שאם לא הוזמו היה מועיל עדותם לעשותו חלל, שאם לא כן לא היו לוקין. עוד הוכיח הערול"נ כן מקושיית הגמרא בכתובות (כג.) גבי פסול כהונה, האיכא עדים במדינת הים. וכן בקידושין (סו.) במעשה דינאי המלך שדנה הגמרא על אופן העדות שנשבית אמו, ומבואר שעדים מועילים בזה.
- ↑ בתפארת ירושלים ביאר יישוב התוספות עפ"י חקירת האחרונים אם המלקות בעדות דבן גרושה הם משום ה'לא תענה' או מדין 'כאשר זמם', וביאר יישוב התוספות כצד בתרא שבכך מקיים ה'כאשר זמם'. והגר"ש רוזובסקי הקשה לפי זה מה מוסיפים התוספות להקשות מעדי נערה המאורסה, הלא שם אין המלקות תשלום 'כאשר זמם' על עדות ההריגה. ולכן ביאר כוונת התוספות דבעינן קיום דין הזמה ובמלקות מתקיים דין הזמה אף אם המלקות הם מלתא ד'לא תענה'. ובתוספות רבינו פרץ הלשון: דכיון דאם הוזמו לוקים, קרינא בהו שפיר עדות שאתה יכול להזימה, ע"כ. ולא הזכיר כלל דהוי כאשר זמם, ודבריו מוכרחים כביאור הגרש"ר.
- ↑ מבואר בתוספות שעדים אלו לוקין, ובפורת יוסף תמה שהרי אין לוקין אלא על הצד שבאו לאוסרה על בעלה, כי להצד שהתכוונו להרגה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין, וכיון שכן מדוע לוקין הלא יכולים לומר לחייבה נפש באנו. כעין זה הביא הגרש"ר (אות כו) בשם האו"ש (עדות פ"כ ה"ח) שהקשה כיצד אפשר לחייבם מלקות הלא שמא לחייבה נפש באו, ומספק א"א להלקותם, ואין לומר דממ"נ ילקו שאם חייבים מיתה הרי אין חייבים על הכאתם, שהרי בתוספתא (ב"ק פ"ט ה"ה) מבואר שחיי"מ ב"ד שלא נגמר דינם חייבים על הכאתם. וביאר לדעתו מה שאין לוקין על הצד שבאו לחייבה מיתה, או כדברי הפור"י משום לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, או משום כדי רשעתו שאינו לוקה ומת. ובאו"ש שם הק' לפי קו' התוספות שחשובה עדות שאתה יכול להזימה, אם כן תמות, ואם תמות הלא אפשר שבאו להורגה, וא"כ אין לחייבם מלקות, ושוב הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואי אפשר להמיתה [ונראה שלדעתו אליבא דאמת אפשר להכותם כי ודאי לא נתכוונו אלא לאסרה על בעלה, כיון שאין עדותם מביאה להריגתה].
- ↑ (דברים יט כא).
- ↑ עיין רש"ש שביאר שאם יאכל תרומה או יעבוד במקדש והוא חלל עובר בלאו. ובערוך לנר תמה שהרי אם יעבוד במקדש בשבת יתחייב מיתה לפי דבריהם. ועיין ריטב"א שהביא יישוב התוספות ולא הזכיר שעונשו בלאו אלא רק שלגבי עדות מיתה לא סגי במלקות להזמה ולגבי עדות של בן גרשוה סגי במלקות.
- ↑ וכ"ה הריטב"א בשם רבותינו: דגבי עדים זוממין תרי דיני כתיבי, חד 'ועשיתם לו כאשר זמם' ומיעט הקרא ד'בעינן עדות שאתה יכול להזימה' וכו', אבל בכל מאי דלא שייכא הזמה דמעטינהו קרא מינה וכו', לית לן למיבעי בהו עדות שאתה יכול להזימה, דהא חיובא דידהו מוהצידקו את הצדיק ולא מבכאשר זמם כו' והוא טעם נכון מאד.
- ↑ הרמב"ן כתב דבדין הוא דליתני ממזר או נתין, ומילתא דשכיחא קתני.
- ↑ הריטב"א מוסיף שאם הוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה, אלא על כרחך שאומר שלא הרג וא"כ אין עדותן עדות שהרי נאמן על עצמו ויכול לומר מזיד הייתי.
- ↑ המהרש"א מקשה איך יכול לומר מזיד הייתי, הא אין אדם משים עצמו רשע. וגבי אכלת חלב הקשו כן התוספות (ב"מ ג: ד"ה מה אם וכריתות יב. ד"ה או) ויישבו שאי"ז משים עצמו רשע שכן עשה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה, ויישוב זה אינו שייך לגבי גלות, והניח בקושיא.
- ↑ הגר"ש רוזובסקי ביאר שאין קושיית התוספות שאינם מעידים על שגגת המעשה שכן יכול לומר מזיד הייתי, שהרי מלשונם מדוקדק שהקושיא היא מכח טענתו שיכול לומר מזיד הייתי. וכן מוכח מקושיית המהרש"א (בהערה הקודמת) שהקשה שאין אדם משים עצמו רשע, ואם קושייתם על עיקר העדות שאינם מעידים על שגגת המעשה א"כ אין אנו נזקקים לטענתו ולא שייך להקשות אין אדם משים עצמו רשע. ובטעם הדבר שלא הקשו שאין עדות על שגגת המעשה, ביאר הגרש"ר, שמסתמא אינו חשוד ארציחה ומחזיקים אותו בשוגג. ומה שמועילה טענתו ביאר הגרש"ר עפ"י המבואר בסוגיית הגמרא בסנהדרין (כט.) שיש גדררי טענת בע"ד אף בדיני נפשות, וה"ה שיש דין טענת בע"ד גם לענין גלות.
- ↑ לשונם קשה, שמשמע שאיכא למימר נמי שהתכוין, וא"כ מה יישבו הלא סו"ס יכול לומר מזיד הייתי. והגר"ש רוזובסקי ביאר שאין כוונתם שאפשר לומר כך אלא דיש לנו לומר כך. ויעויין לעיל בדברי הגרש"ר בביאור קושייתם, ואם קושייתם היתה שאין העדות על השגגה, ביאור יישובם שבמקום רגלים לדבר העדות היא גם על השגגה. ואם קושייתם מכח טענתו, יישובם הוא שבמקום רגלים לדבר אף טענתו לא מהניא מידי. ובתוספות רבינו פרץ הגירסא: ואין לומר דנתכוון.
- ↑ בריטב"א כתב כעין זה: שהלה שותק ולא חשבינן ליה לא הודאה ולא הכחשה לגבי האי. ולפ"ז צ"ל שמש"כ התוס' שתיקה כהודאה אינה כהודאה ממש.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |