מעשה רקח/עבודה זרה/ד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
אף על פי שלא עבדו ע"ז. כתב מרן הקדוש דאי בשעבדו ע"ז תיפוק ליה דאפי' לא הדיחו נמי נסקלים ע"כ והפר"ח ז"ל הקשה דאי מהא לא איריא דדילמא מיירי בשעבדו והוה אמינא שדינם כנדחים לדונם בסייף קמ"ל וכו' ע"כ ואחר המחילה הראויה אין זה קשיא למרן ז"ל דאיך הוה סלקא דעתין דהמדיח שעבד ששתים רעות עשה הדיח ועבד ליהוי דינו בסייף דומיא דמי שעבד שאין בידו אלא חטא אחד ואיך יתכן לדון את המדיח במיתה קלה שהיא סייף ובידו שתים וכל אפייא שוים הא ודאי נראה דלא ס"ד אלא על כרחך לומר דמיירי בשלא עבד וכדברי מרן ז"ל ודו"ק:
ואזהרה למדיח וכו'. במ"ש הפר"ח הכא עיין מ"ש לקמן פ"ה בס"ד. בכ"מ ד"ה אין העיר וכו' סוף הנחנקין ט"ס הוא וצ"ל סוף פרק חלק דף קי"א:
ב[עריכה]
ויהיו המודחין וכו'. עיין להרב לח"מ והפר"ח ז"ל:
או שהודחו מאליהן. פרק חלק דף ק"ב וכתב מרן ז"ל דאע"ג דמשמע דדחיה בעלמא היא פסק רבינו כוותה וכו' ע"כ והדבר תמוה שהרי רבינו פסק דשוים הם ולפי הדחיה אינן שוים ואיך כתב שפסק כאותה דחיה ונראה דט"ס הוא וצ"ל ואף על גב דדחינן לה בגמרא משמע דדחיה בעלמא היא וכו' וכ"כ הכנה"ג ז"ל ונראה דהכרח רבינו לפסוק כפשטן דשוין הם היינו מדלא הוזכרה במתני' משמע דשוה לדין הדיחוה נשים וקטנים והפר"ח ז"ל והר"ח אבולעפיה נר"ו כתבו דפסק כן משום ספק נפשות דנשים וקטנים ולקולא. ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו מ"ש שם ת"ר יצאו הם ולא שלוחן ופי' רש"י שאם הדיחו על ידי שליח כיחידים הם בסקילה וממונם פלט ע"כ ואפשר דרבינו רמז דין זה במ"ש לקמן דין ה' אין עושים עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים וכו' דלא הו"ל לומר אלא עד שידיחוה ומדכתב מדיחיה בדיוק ר"ל לאפוקי ע"י שליח שוב ראיתי להפר"ח שנרגש מזה והוסיף להפלות ממה שהשמיט גם כן פ"ט (דעגלה ערופה) [דהל' רוצח] דרשא דויצאו הם ולא שלוחן וכו' ואפשר דכיון שלא הזכירו פשוט הוא שאינה נעשית עיר הנדחת ע"כ ואינו נראה דא"כ אמאי איצטריך קרא דויצאו כיון שהוא פשוט מהסתמיות:
ג[עריכה]
ואין המרובים נהרגים אלא וכו'. והשבט כולו אף שאין דינו כמרובין לענין עיר הנידחת כנ"ל מכל מקום לענין הבי"ד בעי של שבעים ואחד דוקא כסתם מתניתין ריש סנהדרין וכן פסק רבינו שם ופ"ה דסנהדרין. והפר"ח ז"ל כתב דלאו דוקא כולו אלא גם רובו עיין עליו:
ד[עריכה]
שנאמר באחת עריך. כצ"ל ככתוב בפסוק פרשת ראה ובכל הנוסחאות שראיתי כתוב שעריך וט"ס הוא:
ואין בי"ד אחד עושה ג' עיירות הנדחות זו בצד זו וכו'. הקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דמאחר שהטעם שמא ישמעו גוים אפילו מרוחקות אסור כמ"ש בתוספתא דנגעים פ"ק אין עושים שלש עיירות בארץ ישראל שלא להחריב ערי ישראל וכו' ע"כ ועל זה יש לומר דכוונת התוספתא היא לומר דזו בצד זו אין עושין שלשה אבל ב' כדמסיים שם עושין והיינו אפילו זו בצד זו וג' אסור משום קרחה כמ"ש בש"ס והיינו שלא להחריב דקאמר דקרחה נמי היינו חרבן ונמצא שזאת התוספתא אינה נגד הש"ס דילן ולמה לנו לפרש פירושים אחרים באופן שיהיה נגד תלמוד דידן בהיותינו יכולים להשוותם כאמור יעו"ש:
ה[עריכה]
עיר הנדחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה וכו'. מתרין ומעידים בכל אחד ואחד. משנה פרק חלק דף קי"א ומפי' רש"י נראה ג"כ דאנידחין קאי ולפ"ז דוקא בהודחו מיעוטא בעינן התראה לכל אחד ואחד אבל בהודחו רובה לא בעינן התראה לכל אחד ואחד אלא שני תלמידי חכמים שיזהירום על זה וכמ"ש רבינו לקמן ומ"ש רבינו לקמן כל מי שבאו עליו ב' עדים היינו אם יש בהם שהיו להם עדים והתראה כדי לחייבם משום מיעוט א"נ לידע אם הודח הרוב או המיעוט לבד וכן ציין גם כן מרן כ"מ שהוא מזאת המשנה גופא וכמ"ש כאן ומ"ש בגמרא לאמר שצריכים התראה לכל אחד ואחד היינו המדיחים וכשהיא עיר הנדחת וכ"כ רש"י ז"ל והוא מוכרח מלשון הפסוק דמיירי בהכי וכ"כ הרב לח"מ ז"ל דקאי אמדיחין וכדמשמע מפי' רש"י ז"ל. וראיתי להר"ח אבולעפיה נר"ו על מ"ש הרב לח"מ בזה דברים מגומגמים שנראה שהבין בדבריו דכוונתו על המשנה והביא לו סמוכות מהש"ס ונסתייע מפי' רש"י ז"ל ורש"י ז"ל דעת שפתיו ברור דבמשנה פירש דקאי אנידחים יחידים ובגמרא פירש דקאי אמדיחים יעו"ש ועוד הכריח דאי במודחים אין נהרגים עד שיעבדו ע"ז ע"כ ולא ידעתי מי אמר דקרא מחייב בלא עבודה ועל פי זה נמשך מ"ש שם וצריך לי עיון. ומה שהקשה להרב לח"מ דכשאמרו במשנה זה חומר וכו' ביחידים בסקילה ומרובין בסייף והו"ל לומר גם כן חומר במרובין שאין צריכים התראה בפרטות משא"כ ביחידים שצריכים התראה לכל אחד ואחד וצ"ע ע"כ. ולזה אפשר לומר דכיון דעכ"פ בעי התראה לא חש לחלק אלא במה שחלוקין לגמרי ועיין עוד במ"ש לקמן בס"ד. ועיין להפר"ח ז"ל שכתב שיטה אחרת לדעת רבינו כדי להצילו מקושיתו דלמה השמיט הילפותא דלאמר עיי"ש ואפשר דרבינו סמך אמה שכתב לקמן פ"ה הל' ג' דמסית אין צריך התראה ושם באותו פרק הזכיר ג"כ דין המדיח והכא אשמועינן דדוקא מסית צריך התראה:
ו[עריכה]
והיאך דין עיר הנדחת אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים וכו'. כתב מרן ז"ל דנפקא ליה מההיא דפרק היו בודקין וכו'. וקשה דלמה לא פירש שהיא התראה גמורה כיון דבגמרא אמרו סתם. וי"ל דאם כן הו"ל להזכיר זה במתניתין א"נ בגמרא שם וכיון שלא הוזכר כן במקומו צריך לומר דלאו התראה גמורה היא. והפר"ח ז"ל כתב דרבינו קשיתיה קושיית התוס' שהקשו דכיון דמרוצח ומקושש ילפינן התראה לנידו"ד ליכא למילף דשאני הנהו דממונם פלט מה שאין כן עיר הנדחת דממונם אבד:
ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב. כתב מרן הקדוש דצ"ע דמנ"ל שמכים טף ונשים ואפשר דמהחרם אותה ואת כל אשר בה נפקא ע"כ וכתב הפר"ח ז"ל דליתא דהא איצטריך לרבות נכסי צדיקים שבתוכה וכדאיתא בפ' חלק ע"כ ואפשר דכוונת מרן דתרי רבויי איכא בקרא את וכל וכדאשכחן בספרי דדריש מאת כדלקמן ועל זאת הראיה שהביא המגדל עוז מהספרי קשה דהתינח טף אבל נשים מנ"ל וי"ל דכיון דאית לן לפסוק כהך ספרי בטף ה"ה נשים שנכללו בטפלים דקאמר א"נ י"ל דלהכי הביא הך דעדת קרח ויבש גלעד וכו' והפר"ח כתב דט"ס הוא וצריך להשמיט תיבת ונשים ואין להרוג אלא הטף ומה שהביא ראיה מעדת קרח אין משם ראיה לנשים דהתם כתיב יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם משמע דאף הנשים חירפו וגדפו והטף י"ל ע"פ הדיבור ע"כ ויש להליץ בעד מרן ז"ל דכיון דהפסיק ביצאו נצבים בין דתן ואבירם לנשיהם ובניהם וטפם שמע מינה דיצאו נצבים דהיינו החירופים לא קאי אלא אדתן ואבירם והנשים יצאו לראות כדרך כל הארץ ונוהג שבעולם ובת שתין כבת שית לקל טבלא רהטא ולא לחרף תדע שהשוה הנשים לטף וא"כ אין הכרח להגיה בדברי רבינו ז"ל.
עוד כתב הרב ז"ל דדינו של הרב בטף אינו מחוור דגרסינן בתוספתא פ"ב דסנהדרין קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגים ר' אליעזר אומר נהרגים א"ל ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים וכו' הא מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה ר"א אומר וכו' נמצא דר"א הוי יחידאה ורבנן פליגי עליה וקי"ל כחכמים דרבים נינהו וכו' והשתא אף דאיכא סתם ספרי כר"א לא משגיחינן ביה דסתם ספרי מני ר' שמעון היא והו"ל ר"א ור"ש יחידאי לגבי רבנן דהוו טובא ע"כ ולזה י"ל דהרב ס"ל דרבנן היינו ר"ע והכי דייקי דברי הרב מגדל עוז ז"ל דלא הזכיר אלא ר"א ור"ע ואפשר גם כן דלא היה גורס כגירסתינו בדברי הת"ק אלא דברי ר"א וכו'. עוד כתב דמצינן למימר דר"ש אזיל לטעמיה דדריש טעמא דקרא וכו' וכ"ת שאני הכא דכתיב את וממילת את מרבינן בטפלים וכו' ליתא דהא ר"ע דריש אתים והכא לא דריש ליה לטפלים ואצטריך ליה לדרשא אחריתי וכ"כ הרא"ש ז"ל בריש בכורות ואחרי המחילה מהספרי מוכח דממלת את הוא דדריש ליה לטפלים מאת הטפל כמ"ש הרב ולא משום טעמא דקרא כלל וההיא דר"ע אינו נראה דאף אם תמצא לומר דר"ע לא דריש הכא הך את להך דרשא מאי נפקא מינה סתם ספרי דריש ליה הכי ובהרא"ש ז"ל לא מצאתי גילוי זה יעו"ש.
עוד כתב ז"ל דאף לר' אליעזר מצינן למימר דמיירי בקטנים גדולים קצת שעבדו ע"ז דרבינהו קרא לעונשים אבל יונקי שדים אינם בכלל הרבוי וכדדייק לישנא דתוס' דקתני שהודחו עמה וכ"כ המרדכי וכו' ע"כ ואף שהמרדכי ז"ל כתב כן הא איכא ר"ת שהבין התוספתא כפשטא שהביא סיוע ממנה לדינו בקטן בן שנה או שנתים שנשתמד עם אמו ומת אי מתאבלים עליו וכו' וכתב דעד כאן לא פליגי אלא בנהרגים אבל לענין אבילות מודו שאין מתאבלים ע"כ וצ"ל דמפרש ר"ת דהודחו עמה קאי אאבות שהם הודחו עם שאר העיר.
שוב הקשה הרב ז"ל דבפרק חלק דף קי"א ובפ' ד' מיתות דף ס"א לא מצינו כי אם קולא בגופם וחומרא בממונם וכו' ע"כ כלומר ואם איתא הוה ליה למימני הך חילוקא דאיכא בהו דביחידים טף ונשים ניצולים ובמרובים טף ונשים אבד וגם זה לא קשיא שהרי רבינו פוסק כרב יוסף דהתם דשאני בין ניסת יחיד לניסת רבים דהיינו רוב העיר וכמ"ש רבינו פ"ד וכתב שם הפר"ח עצמו דפסק כר"י וכו' ולא חש להשיב לאביי וכו' יעו"ש ועל כרחך צ"ל דההיך ברייתא דמייתי התם לאו דוקא היא והה"נ דאיכא מילי אחריני בין מסית יחיד למסית רבים ולאו כי הדדי נינהו כדקאמר אביי ומעתה גם מתני' דפ' חלק על כרחך צ"ל דלאו דוקא והה"נ דאיכא בין יחידים למרובים חילוקים אחרים כגון זה וכגון הך שכתב רבינו בדין זה שלמרובים שולחים שני ת"ח וליחידים לא אלא צריכים התראה לכל אחד ואחד דוקא ובהכי מיתרצה ג"כ קושיית מוהר"ח אבולעפיה נר"ו שהקשה לעיל והניחה בצ"ע ודוק:
בכ"מ ד"ה ובין שהודחה כולה וכו' אבל נסקל משום מתנבא. נראה דלאו דוקא קאמר דחנק הוא דמחייב וק"ל:
שנאמר אל תוך רחובה. נראה דנפקא ליה דאם הכוונה שיקבוץ כל השלל באמצע הרחוב ולא בצדדים כמו שמצינו שתוך הוא האמצע ממש כתרגום בתוך הגן באמצעות גנתא א"כ לימא קרא בתוך רחובה מאי אל תוך משמע דקאי אל תוך אמילת רחובה גופיה ודו"ק:
ח[עריכה]
שנאמר לא תבנה עוד לא תבנה מדינה כמו שהיתה. איכא למידק דלפי מ"ש לא תבנה מדינה כמו שהיתה משמע דדוקא מדינה אסור אבל איזה בית אחד או שנים שרי וקרא כתיב והיתה תל עולם דמשמע בלי שום בנין כלל וי"ל דכוונת רבינו כלפי מ"ש דגנות ופרדסים שרי והיינו לומר דקרא לא קפיד אלא אמידי שהוא כעין מדינה כגון בנין בתים אבל גנות ופרדסים אפי' כל העיר שרי:
ט[עריכה]
שיירה העוברת ממקום למקום וכו'. כתב מרן ז"ל דלא ידע למה השמיט רבינו מה ששנינו במשנה החמרת והגמלת הרי אלו מצילין אותה ופירש רש"י שנשתהו בעיר ל' יום ע"כ. ואחרי המחילה הראויה לא ידעתי מאי קשיא ליה ואיך הניחו בצ"ע דכיון דרבינו כתב דין שיירא העוברת ממקום למקום ונשתהתה ל' יום נהרגים ונדונים כעיר הנדחת גופא שבזמן זה נקראים יושבי העיר מכ"ש וק"ו לענין ההצלה שידונו כיושבי העיר להצטרף עם המיעוט ולהיותם רוב ורבינו לא הוצרך להביאו מרוב פשיטותו מאחר שהזכיר דין זה. שוב זכיתי ומצאתי להרב לח"מ שכתב כן.
והר"ח אבולעפיה נר"ו הקשה דהכא דרשינן יושבי ל' יום ובפ"ק דמגילה דף י"ט היושבים בערי הפרזות דרשינן פרוז בן יומו ולמה לא אמרו ל' יום כמ"ש הנודר מיושבי העיר וצריך עיון ע"כ. וי"ל דכוונת רבא היא זו גופא והכי קאמר כיון דאנן קי"ל בעיר הנדחת דבעי ל' יום לקרותו יושב העיר אילו הוה כתיב קרא על כן היהודים הפרזים הוה מוקמינן ליה לענין דבעי ל' יום כדאשכחן בעיר הנדחת השתא דגלי קרא היושבים בערי הפרזות ועל כרחך הוא מיותר לגמרי מוכרח דאתא לאשמועינן מילתא אחריתי והכי קאמר על כן היהודים הפרזים דהיינו אפי' ביום אחד הוי דינם שוה לענין זה ליושבים בערי הפרזות דהיינו ל' יום בענין אחר הכא ביום אחד דינינן ליה כיושב ממש לחייבו הקריאה כמקום ההוא ודו"ק:
י[עריכה]
אף על פי שקבלו עליהם אחריות אין נשרפין וכו'. וא"ת מאי שנא מפסח וכיוצא דאמרינן כיון דקיבל עליה אחריות כדידיה דמי ואין זו קושיא דמ"מ חייב לשלם על כל פנים והכא משנגמר דינם ליהרג גם נכסיהם הם אובדים א"כ בשעת גמר דין פקע שעבודיה ובשלמא אם נשארו לו נכסים הו"א נכסיו הם משועבדים לפקדון זה וכדידיה דמו אבל מאחר שגם נכסיו אובדים תו לא שייך אחריות ואף דאם יהיו נכסיהם במדינה אחרת אין נאבדים אין זה כלום דריחוק המקום גרם להם ודו"ק:
אם נקבצו עמה נשרפים בכללם. פירוש אף אם בשעה שנקבצו בעיר עדיין היו בפקדון והוה אמינא לאו דידיה נינהו אפילו הכי כיון שבאו לעיר שללה מקרו והכי דייק לישנא דש"ס דפריך ואלא דידהו ואיתנהו בעיר אחרת אי דנקבצים לתוכה אמאי מותרים ולא קאמר פשיטא כדקאמר בההיך דעיר אחרת ואיתנהו בגוה. א"נ אפשר דהכוונה היא דאם בשעת גמר דין לא היו בתוכה ובשעת הקיבוץ לשריפה היו בתוכה אפ"ה הם נשרפים וכ"כ הפר"ח יעו"ש ולפירוש זה דייקי טפי דברי מרן כ"מ ז"ל:
יא[עריכה]
בהמה חציה של עיר הנדחת וכו' הרי זו אסורה. איכא למידק אי הך אסורה היינו באכילה דוקא ומטעם שכתב מרן ז"ל דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכו' אבל בהנאה שריא שהיא כשאר נבלות או דילמא כיון דאין ברירה אי אפשר לחלקה וכולה אסירא גם בהנאה והפר"ח כתב דמסתברא דחציה של עיר הנדחת לא אסירא אלא באכילה משום דליכא סימנין אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה אפשר למיפלגא כמו עיסה (וט"ס יש בדברי הרב וצ"ל שאינה של עיר הנדחת) ובעיסה הקשה דאמאי לא אמרינן אין ברירה ולא ידעתי למה לא הקשה כן גם בבהמה כיון דיותר שייך אין ברירה בבהמה בכל אבר ואבר ועיין להר"ח אבולעפיה נר"ו:
יב[עריכה]
אבל של פיאה נכרית הרי היא מכלל שללה ואסור. וא"ת למה לא הזכיר רבינו החילוק שאמרו בש"ס דף קי"ב דכשהוא מחובר בגופה כגופה דמיא ובתלי בסיבטא מבעיא לן וי"ל דרבינו מפרש מאי דאמרו בגמרא היכי דמי אי דמחובר בגופה כגופה דמיא כלומר שהוא קלוע עם שערותיה ממש אמאי קרי ליה פיאה נכרית תיפוק ליה דכשערה גופיה הוא כיון שהוא קלוע לגמרי עם שערותיה זה לא מקרי פיאה נכרית לענין ספק זה לא צריכא דתלי בסיבטא פי' כמו מי שתלוי ביתד (כמו שפי' רש"י ז"ל) ופירושו שהוא בדרך עראי ולא בקליעה ממש ומכ"ש אם אינו על ראשה ודייק נמי לפירוש זה לישנא דש"ס דקאמר או דילמא כיון דעיילא ונפקא כלבושה דמי פי' שכיון שאינו קלוע בקבע ממש אלא דרך עראי בקל היא מוציאתו כמו המלבוש ורבינו כיון שפסק דשער הראש פי' מחובר באדם שרי לא הוצרך לבאר דין הקליעה כיון שהוא כגופיה כמשמעות הש"ס שם וגבי פיאה נכרית כתב סתם דבכל גווני בין כשהוא בדרך עראי דהיינו שאינו קלוע בשערה דזה מקרי פיאה נכרית ובין אם אינו על ראשה אסור בהנאה דשללה מקרי:
יג[עריכה]
ההקדשות שבתוכה וכו'. שם והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין למרן ז"ל. בכ"מ ד"ה והראב"ד ז"ל וכו' ורב פפא. צ"ל ורבינא. בא"ד אומר לפרושי צ"ל דאי לפרושי:
טו[עריכה]
מעשר שני וכסף מעשר וכו' יגנזו. כתב מרן ז"ל משנה שם ופי' רש"י וכו' ע"כ וא"ת כיון דרבינו פסק כרב חסדא בההיא דתרומות דאיירי דוקא בתרומה ביד כהן א"כ גם בהך דמעשר שני הוה ליה לפסוק כוותיה דמוקים לה בנפול מחיצות ואם הם בתוך העיר כיון דממון גבוה הם ס"ל דיאכלו כדמשמע בש"ס והרב לח"מ הקשה עוד ממ"ש פ"ו מהלכות בכורים עיסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה משמע דבגבולים ממון גבוה ופטור וכו' ע"כ וי"ל דרבינו ס"ל דכל ההיך שקלא וטריא אינה אלא לפי מימרא דרב חסדא וכי היכי דלא תקשי ליה מתניתין דחיק לאוקומה הכי אמנם לדידן כיון דפשטא דמתני' וברייתא לא מוכח דאיירו בהכי כלל ראה רבינו לפסוק כסתמא וכמו שנראה מפי' רש"י ז"ל עיי"ש וההיא דהל' בכורים אפשר דחיליה הוא מאותה תוספתא שהזכיר שם מרן ז"ל בשם מוהר"י קורקוס ז"ל דקתני סתמא עיסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה וכו' בלי חולק ולהכי פסק כן.
עוד כתב מרן בכסף מעשר שני דנפקא ליה מהברייתא דאת כל שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר והוא תימא חדא דההיא ר' שמעון היא ורבינו פוסק כת"ק ותו דמהתם לא מוכח דבעו גניזה וכיון דאימעוט משללה שרי לגמרי ועיין להפר"ח ז"ל. ועמ"ש מרן לעיל בלישנא בתרא דרבינו ס"ל כשמואל ולא פליג ת"ק אר"ש א"כ מצינן למימר דגם בהך דכסף מעשר לא פליג וכי היכי דבדרשת בהמתה אמרינן דבעי למימר ימותו ה"ה בהך דיגנזו א"נ י"ל דכוונת מרן היא לרמוז הדין דר"ש דמיניה נשמע לת"ק דלת"ק יגנזו דבכלל מעשר שני הוי ונקט דברי ר"ש דהזכירו בפירוש אבל לא לומר דרבינו פוסק כוותיה ודו"ק:
טז[עריכה]
כל העושה דין בעיר הנידחת וכו'. משנה שם דף קי"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |