עבודת המלך/עבודה זרה/ד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עכו"ם אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. וכ"כ רבנו לקמן במסית בריש פ"ה דלא בעינן שיעבוד עכו"ם, ועי' בספר המצוות ל"ת ט"ו שהזהירנו מדרוש לע"ז ר"ל שידרוש ויקרא האנשים לעבודתה ויזרזם על זה, ואע"פ שזה הדורש לא יעשה פעולה מהפעולות זולת הדרישה אליה וזה נקרא אם דרש אל העם מדיח וכו', ועי' כ"מ כאן שכתב דאי בשעבדו עכו"ם תיפוק ליה דאפילו בלא דין מדיח נמי נסקלין, והרב פר"ח ז"ל השיגו דהרי אפשר דבלא דין מדיח, ורק משום שעבד עכו"ם היה דינו בסייף כמו שאר כל אנשי העיר, ויש שכתבו להדיא ראיה לזה מהא דאמרו במשנה סנהדרין ס"ז שם גבי מסית אם חזר בו מוטב, מוכח דבלא עבד מיירי דאם בעינן שעבד דוקא מה מהני חזרתו, ובאמת מצאתי כן ביראים סי' פ"ג ובחדש סי' רל"ח וזה לשונו אע"ג דאמרינן בחולין ד' ב' אין הסתה בדברים, ופרכינן והא כתיב כי יסיתך אחיך בן אמך ומתרצינן באכילה ושתיה, התם אין דרך להם אלא באכילה ושתיה (ועי' מ"ש לקמן בפ"ה בזה) מיהו אם הסית בדברים גרידא מיחייב, דתנן כל חייבי מיתות אין מטמינין להם חוץ מזו אמר לשנים והם עדיו וכו' אם חוזר בו מוטב ואם לאו אלו שאחורי הגדר מביאין אותו לבי"ד וסוקלין אותו אלמא בהסתת דבור גרידא חייב, ותנן המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים ואמר רב יהודה אמר רב מדיחי העיר שנו עכ"ל היראים.
ונראה גם ראיה מוכרחת לזה מהא דדריש בספרי ראה סי' צ"א גבי מסית, ומנין לאומר אעבוד וכו' ת"ל לא תוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך לא כדבר ולא כרע, יכול אף המגפף והמנשק וכו' ת"ל הזה, הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה, והלימוד הוא דאינו חייב משום מסית בהסתה לגיפוף ונישוק שהרי בעבודת כוכבים הגיפוף ונישוק דאינו חייב לאו מהכא נפקא כדתנן במתניתין דף ס' דע"ז עובר בל"ת והוא מקרא דלא תעבדם וכמ"ש רבנו לעיל בפ"ג ה"ו, אלא דהלימוד הוא כאן לענין מסית דלא מחייב על הסתה לגיפוף ונישוק, ואי נימא דבעינן לדין המסית שיעבוד בעצמו ע"ז א"כ למה בעינן קרא למעט הסתה בגיפוף ונישוק, דאם הוא לא עבד ג"כ אלא בגיפוף, הרי בלאו הכי אינו חייב סקילה שהרי בעינן לדין מסית שיעבוד ע"ז ואי דאיהו עבד עכו"ם ומסית לאחרים לגיפוף, הרי חייב סקילה משום שעבד עכו"ם ודוחק לומר דבעי קרא שלא התרו בו לעכו"ם ולהסתה הרי לא בעי התראה, ועל כרחך דלא בעינן שיעבוד הוא כלל, ולהכי בעינן קרא לגיפוף דבזה אין דין מסית וה"ה למדיח, ועי' עוד בסוגיא דסנהדרין קי"א ב' לאמר שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד, ופרש"י ז"ל לאמר נלכה ונעבדה משמע שצ"ל לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה, ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריכים עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו וה"נ צריך התראה לכל אחד ואחד, ומזה מוכח דקאי אמדיחים דבעינן שיהיו עדים שאמרו לכל אחד ואחד נלכה ונעבדה והתראה ג"כ לכל אחד ואחד, ומוכרח דאין צריכים המדיחים לעבוד ע"ז וכן פירש הרמ"ה ז"ל שצריכין עדי אמירה לכל אחד ואחד וכיון שמחולקים הם צריכים נמי התראה לכל אחד ואחד והדברים מוכרחים, ועי' בספרי דבי רב דמשו"ה פירש"י ז"ל דמדיחין משום דפשטא דקרא מיירי בהו, ועוד דאי בנידחין פשיטא דבעו התראה והלא כל עבירות שבתורה בעו התראה אלא דבמדיחין החידוש הוא דבעי התראה משום דגביהו ליכא אלא אמירה בעלמא לאחרים והם לא עבדו כלל, והם הם הדברים שביארנו, אמנם גם בלא זה ניחא ג"כ הא דבעי קרא למדיחין דהו"א דלא ליבעו התראה כמו במסית, אבל מ"מ דברי רבנו ברורים.
אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. הנה נתבאר בדברי רבנו דאין המדיח חייב סקילה אלא דוקא אם עבדו המודחין, ואלו גבי מסית לקמן בריש פ"ה כתב רבנו דחייב משום מסית אע"ג שלא עבד הניסת, ומאי שנא מדיח ממסית, וכבר עמדו המחברים טובא למצא מקור החילוק, וביותר קשה דכאן משמע דבעינן דוקא לחייב את המדיח אם עבדו המודחין ולא סגי אם אמרו המודחין נלך ונעבוד, ומנ"ל הא ומחברים רבים מראים מקור דברי רבנו בסוגיא דסנהדרין ס"א ברומיא דמתניתין שם העובד עכו"ם, עובד אין אומר לא והאנן תנן אעבוד וכו', ואיכא שם הרבה תרוצים, וס"ל לרבנו כתירוצו של רב יוסף שם דמתניתין דהכא דדוקא עובד חייב ברבים הניסתין דרבים ממלכי ולא טעו בתריה ולהכי בעינן דוקא שיעבדו, וביחיד הניסת דלא מימלך, גם באומר אעבוד סגי וזהו יסוד דברי רבנו, דבעיר הנדחת דהוי רבים בעי דוקא שיעבדו ולא סגי גם באמרו נלך ונעבוד, משא"כ במסית ליחיד סגי גם באומר אלך ואעבוד.
והנה לא ירדתי לכאורה לסוף דעתם בזה, דהרי סוגית הגמ' לענין הניסתין קאי, דברבים הניסתין בעינן דוקא שיעבדו, משא"כ ביחידים הניסתין דסגי גם באומרים נלך ונעבוד, אבל כל זה הוא רק לחייב המוסתין, ויהיה מזה מקור דברי רבנו במ"ש לקמן בהלכה זו ואנשי עיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עכו"ם או שקבלוה עליהם באלוה, ואלו במסית הרי חייבין המוסתין גם כשאמרו נלך ונעבוד וכמ"ש רבנו לקמן בפ"ה ועל זה היה אפשר לומר דרבנו ס"ל כרב יוסף, אבל לא לענין המדיח והמסית, ואנן קיימינן על מה שכתב רבנו דאין המדיח חייב סקילה עד שיעבדו המודחין, ועל כרחך צ"ל דחדא תליא בחברתה דאם אין המודחין חייבים מיתה שוב ליכא כאן מדיח וכמ"ש רבנו לקמן בה"ו דאם לא הודחו רובה אין סוקלין מדיחיה ועי"ש מה שהארכנו בפרט זה.
ועל הך חילוקא גופא דבמסית חייב אף שלא הוסת ובמדיח דוקא שהודח, הנה דבר זה מבואר כמ"ש במתניתין במסית לשנים דהם מביאין אותו לבי"ד הרי מבואר דאף שלא עבדו חייב המסית ובמדיח לא אשכחן הכי, ועי' להרב קרית ספר שכתב דבמדיח כתיב וידיחו שכבר הדיחו משמע אבל במסית לא כתיב אלא אמירה לחוד, וכ"כ הרב סדר משנה דבמסית כתיב כי בקש להדיחך אבל כל זה הם דרשות שדרשו מעצמן.
ויש לעיין טובא ביסוד הדבר, דהנה לפי"ז על כרחך צ"ל דחלוקו של רב יוסף בין יחיד הניסת לרבים הניסתין, דהכוונה היא בין עיר הנדחת, למוסתין דעלמא אף שהם רבים, אלא שדין מסית עליהם ולא דין נידחת, ואז סגי גם באומרים נלך ונעבוד, ואם כי קשה להבין דמאי חילק בסברת מימלך ולא טעו בין עיר הנדחת לרבים הניסתין דעלמא, אבל על כרחך צ"ל כן וכן מוכח גם מתוך הסוגיא, דהרי אביי פריך על הא דרב יוסף מבריתא דכי יסיתך אחיך בן אמך, אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד, ויחיד מכלל רבים להחמיר על גופו ולהקל על ממונו, רבים מכלל יחיד להקל על גופם ולהחמיר על ממונם, בהא מלתא הוא דשאני הא בכל מילי כי הדדי נינהו, ואי נימא דהא דאמר רב יוסף דרבים הניסתין בעי עובד דוקא, הוא בכל רבים אף שאין עליהם דין עיר הנידחת, א"כ מאי קושיא דאביי, והרי הכא בבריתא דהוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד בודאי על עיר הנדחת קאי, וא"כ שפיר הא בשאר מילי כי הדדי נינהו, דהרי גם ביחידים הניסתין דעלמא אף שדין יחידים עליהם, מ"מ בעינן ג"כ שיעבדו דוקא משום דממלכי ולא עבדי, וא"כ על כרחך מוכרח דרב יוסף דוקא בנידחין קאמר דזה הוי גביה רבים, ולפי"ז תמוה דא"כ מתניתין דהעובד עכו"ם חייב דעובד דוקא ולא אומר על כרחך בעיר הנדחת קאי אליבא דרב יוסף, והרי בעיר הנדחת דינם בסייף ולא בסקילה ומתניתין בנסקלין קאי.
ואפשר לומר דמוקי לה בעיר הנדחת שיש עליהם דין סקילה, וכגון בירושלים או בספר וכדומה (ועי' מ"ש לקמן דבזה גם המדיח חייב סקילה) או שהודחו ע"פ יחיד וכדומה, וכל זה דחיק טובא. וראיתי להתוס' יו"ט ז"ל במשנה י' בפ"ז דסנהדרין שכתב וז"ל וראיתי בחבורו של הרמב"ם שהוא תופס שנוי רב יוסף וכו' שהרי כתב בריש פ"ד מדיחי עיר מישראל וכו' אלא הדיחו יושבי עירם עד שעבדו אותה ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת וכו' ותמיהני דהא אביי אותביה לרב יוסף מבריתא דדייק מינה דלא שני בין ניסת דרבים לניסת דיחיד להך מלתא ולא שני רב יוסף כלל וצ"ע, והנה הדברים אינם מדויקים כמ"ש לעיל, אבל קושיתו בודאי תמוה דהרי חילוקו של רב יוסף אדחי. וצ"ל כמ"ש הרב משנת חכמים ז"ל דאביי פליג רק אחילוקא דיחיד דס"ל לרב יוסף דביחיד סגי באומר אלך ואעבוד וס"ל לאביי דזה אינו אלא בניסת מפי אחרים אבל בדין רבים הניסתים לא פליג אביי כלל וס"ל ג"כ דאינם חייבים מיתה אלא א"כ עבדו ממש וכל זה הוא דחוק מאד.
והנה זכיתי ומצאתי במדרש תנאים שהו"ל הרה"ג פרופ' הופמן זצ"ל בדברים י"ג י"ד (עמוד 67) על הפסוק וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים מכן אתה למד שאינה נעשית עיר הנידחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להם נלך ונעבוד וכו' או נלך ונקבל באלוה והן שומעין ועבדו וקבלו באלוה, וזהו מקור דברי רבנו לקמן בה"ה כמו שנתבאר שמה, והנה מבואר להדיא דבעינן בנידחת והן שומעין ועבדו או קבלו באלוה, והנה לכאורה צ"ב דבשלמא שיאמרו בלשון רבים יליף לה בספרי מקרא דנלכה ואף דגם במסית הרי כתיב נלכה ונעבדה אלהים אחרים וצ"ע טובא ועי' מ"ש לקמן, אבל מנין למד דבעינן שהן שומעין ועבדו וקבלו באלוה ועל כרחך צ"ל מקרא דוידיחו את יושבי עירם למד כן, וא"כ הרי מבואר להדיא דבעינן בעיר הנידחת דוקא שיעבדו ממש, ומדרשה זו למדנו שאינו נעשה מדיח עד שיעבדו ממש ודברי רבנו מאירים ומבוארים בעהי"ת.
ואזהרה למדיח מנין שנאמר לא ישמע על פיך. עי' כ"מ שהוא מבריתא דסנהדרין ס"ג ב' וכדאמר עלה בגמ' במסית בהדיא כתיב אלא אזהרה למדיח, ועי' בספר המצוות ל"ת ט"ו אחרי שהביא רבנו לשון הגמרא אמר וכן אמרו במכלתא דר' ישמעאל לא ישמע על פיך אזהרה למדיח, ולפנינו ליתא במכלתא אבל נמצאת במכלתא דרשב"י שהו"ל הה"ג פרופ' הופמן הנ"ל.
ב[עריכה]
עד שיהיו מדיחיה מתוכה ומאותו השבט, שנא' מקרבך וידיחו את יושבי עירם. כן היתה גרסת רבנו במשנה מקרבך וידיחו וכו' הא למדת שאינם נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט וכן הוא במשנה שבירושלמי, וכן הובא נוסחא זו בדקדוקי סופרים, וכנראה היתה כן גם גי' רש"י ז"ל וכן הוא להדיא ברמ"ה ויליף מקרבך לאותו שבט ומיושבי עירם לאותה העיר ועי' בספרי וכן בגמ' דילן בסנהדרין ט"ז וכאן דרשי מקרבך ולא מן הספר ועי' רש"י ז"ל שם כנראה דדרשו מקרא דבקרבך והוא בפסוק ט"ו ובאמת דרשו בספרי עמך ישב בקרבך, גבי גר תושב שאינו יושב בספר וצ"ע ובירור עוד ופלא שלא העירו בזה כלום, ועי' בדברי רבנו לקמן בה"ד הביא על הא דאין עושין עיר הנדחת בספר טעמא דר' שמעון שלא יחריבו את ארץ ישראל ולא מדרשא דקרא דמקרבך ועי' מ"ש בזה לקמן.
אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים שנא' יושבי העיר וכו'. עי' רדב"ז בלשונותיו ח"ב סי' מ"ו דלהכי פסק רבנו כר' יונתן דהלכתא כוותיה בכל מקום נגד ר' יאשיה, מדאמרינן נהוג עלמא כתלת סבי וחד מיניהו ר' יאשיה משמע דבשאר דוכתי לא נהוג אלא כר' יונתן וכבר הושג ע"ז ע"י הרב יד מלאכי סי' תקפ"ו טובא, והעיקר בזה כמ"ש הכ"מ משום דר' יהונתן כר' יהודא דירושלמי פ' חלק והנה עי' בלח"מ הקשה מהא דאמרו בדף ט"ו שם ואפילו ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא ומשמע להדיא דאם הודח רובו נעשה עיר הנידחת, ולדברי רבנו הו"ל למימר ואפילו ר' יונתן לא קא אמר אלא עד רובו אבל רובו לא, עי' מה שנדחק בזה, ועי' להרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב בהדיא דעד רובו ולא עד בכלל, והברור דרבנו העתיק דברי ר' יהודא בירושלמי שהבאנו עיר ולא כפר עיר ולא כרך דס"ל לר' מאיר מחמשה ועד עשרה ויותר מעשרה הו"ל כרך ור"י אמר ממאה ועד רובו של שבט דר"ל רובו של שבט כרך ומסגנון לשון רבנו נראה שהעתיק דברי הירושלמי כולו. ועכשיו מצאתי במדרש תנאים (צד 66) וז"ל ויהיו המודחין מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט שנאמר יושבי העיר לא כפר קטן ולא כרך גדול, פחות ממאה כפר ורובו של שבט כרך גדול, והם המה דברי רבנו ממש, ועי' עוד במהרש"א ז"ל ריש סנהדרין במ"ש ליישב דברי רש"י ז"ל שכתב אין דנין את השבט רובו של שבט והרש"ל ז"ל השיגו עיי"ש ישובו ואין קושיא לדברי רבנו כלל, אלא דצ"ע במ"ש רבנו דדנין אותם כיחידים והרי לרובו של שבט בעי בי"ד הגדול וכמ"ש רבנו בפ"ה דסנהדרין ה"א, והוא כדמסיק רבינא שם בגמ' י"ז והכ"מ שם כתב ואין דנין את השבט שהודח כולו, ובודאי דה"ה רובו ובאמת לדעת מהרש"ל ז"ל שם דדוקא כולו ולא רובו דברי רבנו מדויקים דברובו כיחידים דיינינן ליה ושם דייק רבנו לכתוב שהודח כולו ועי' בנימוקי הרמ"ה כתב להדיא דרובו של שבט ג"כ בשבעים ואחד דיינינן ליה.
או שהודחו מאליהן וכו' אין דנין בה עיר הנידחת אלא הרי הן כיחידים שעבדו עכו"ם וסוקלין וכו'. והוא איבעי דלא איפשטה בגמ' ועי' כ"מ ומל"מ דלהכי פסק רבנו לקולא, והרב לח"מ תמה דהא אית ביה חומרא שהוא בסקילה, ובאמת הרי אמרו במשנה זה חומר ביחידים מבמרובים וכן אמרו בדף ס"א ב' שם והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים להחמיר על גופו ולהקל על ממונו הרי להדיא דקרי ליה חומר וצ"ל דכיון דנוגע להנשים והטף שפטורים לגמרי, וגביה הוי רק חומר ממיתה קלה לחמורה הוי בגדר ספק נפשות ולהקל, וכן בדעת הרב פר"ח והרב מקראי קודש ז"ל.
ולדעתי דינו של רבנו הוא פשוט מאד, דהרי באמת דין עיר הנידחת הוא חלות דין חדש של עיר הנידחת, ובאמת עיקר חיובם הוא בסקילה, אלא שאחר שהבי"ד חותכין עליה דין עיר הנדחת אז חל עליהם דין זה, וחיוב מיתה בסייף ואבידת הממון הנשים והטף, והרי ר' יוחנן ועולא דסברי בסוגיא שם דדנין וסוקלין דנין וסוקלין, הרי עד שמחליטין הבי"ד דין עיר הנידחת דיינינן להו באמת בסקילה (ואין מקום לפי"ז לחקירת המחברים ופלפולם דאיך תהיה ההתראה סקילה או סייף למאן דס"ל דבעינן התראה לעיר הנדחת וכמו שיבואר לקמן, משום דבאמת שפיר יכולין להתרות בהם משום חיוב סקילה שזהו עיקר חיובם ופשוט, ועי' מ"ש לקמן בה"ו) ולפי"ז כיון דהוי איבעי דלא איפשטא ואין הבי"ד יכולין לדון בה דין עיר הנידחת, הרי ממילא הדר דינא דסוקלין כל יחיד ולא שייך בזה חומרא וקולא כלל, ושפיר פסק רבנו דאין דין עיר הנדחת וממילא הוו כיחידים שעבדו עכו"ם ופשוט.
(וראיתי להעיר כאן דבר בפשט הסוגיא, דדחי בגמ' שם פשיטותא מהדיחוה נשים וקטנים ותהוי כהודחו מאליהן, ודחי הנך בתר נפשיהו גרירן, הנך בתר נשים וקטנים גרירי, ופרש"י ז"ל שאינם אדוקים כ"כ וכן פירש הרמ"ה ז"ל בנימוקיו, והוא פלא דלמה לא פשטה הגמרא מהדיחה יחיד או מהיו מדיחיה מחוצה לה שגם גזירת הכתוב הוא דאינה נעשית עיר הנדחת, ותהוי כהודחו מאיליהן, והרי בזה שוב ליכא למדחי כמו שדחה בנשים וקטנים שאינם אדוקין כ"כ, ועי' עוד במל"מ שציין להא דאמרו לעיל בדף ס"א כאן בניסת מפי עצמו דמימלך כאן בניסת מפי אחרים דגריר בתריהו אלמא דניסת מפי עצמו אינו אדוק כ"כ, ומה שנפלא ביותר דמאי נפק"מ אם הם אדוקין אם לאו, והרי על כרחך כבר עבדו ע"ז שהרי בלא זה אינה נעשית עיר הנדחת, ואפשר דרבותינו כתבו כן עפ"י לשון התוספתא פי"ד הדיחוה נשים ולא אנשים קטנים ולא גדולים יכול תהא עיר הנדחת ת"ל את יושבי עירם אחר יושבי עירם מהלך הדבר ואין הדבר מהלך אחר כל אלו, אבל אין זה דיוק דהרי גם גבי דין נתכנסו לתוכה גרים ועבדים משוחררין אמרו שם ג"כ לשון זה אחר יושבי עירם הדבר מהלך וכו'. ואשר על כן נראה לענ"ד פשוט דאיבעת הגמ' הוא אי בעינן מדיחין לעכובא או דסגי גם בלא מדיחין, ובעי למיפשט מהדיחוה נשים וקטנים ותהוי כהודחו מאיליהן ודחי הנך בתר נשים וקטנים גרירי ר"ל דכיון שיש מדיחין, גזיה"כ הוא דנשים וקטנים לא סגי הדחתן ובודאי פשוט דאם רק יש מדיחין בעינן שיהיו עם כל פרטי הדינים של מדיחים והוא גזה"כ שיהיו דוקא לא פחות משנים ומתוכה ולא נשים וקטנים אבל הנך בתר נפשיהו גרירי, ר"ל דהאיבעי הוא היכא דליכא מדיחין כלל דאפשר לא בעינן מדיחין לעכובא, ואין ראיה מהיכא דיש מדיחין ופשוט).
ד[עריכה]
אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנא' באחד שעריך. עי' השגה דלא ידע מאין לו זה, וכבר הביאו המחברים דרשא דספרי זוטא והובא בילקוט מסעי סי' תשפ"ז ערי מקלט תהיינה שאינן נעשות עיר הנידחת, ורבנו הביא דרשה אחרת משום שדרכו להביא הדרשה הפשוטה, ולא ידעתי מאיזה טעם היא דרשה פשוטה יותר, וביותר יפלא שלא נזכר כלל באחד שעריך בפרשת עיר הנידחת וראיתי במעשה רוקח הספרדי הביא נוסחת רבנו וכתב עליה שהיא דווקנית, וכתיב שם שנאמר באחת עריך, והוא הוא הכתוב בפרשת ראה, ובן גיסי הגאון הצעיר אמר לי כי בהרמב"ם כת"י הנמצא בברלין וכבר הזכרתיו כמה פעמים לא נמצא שם כלל הך שנאמר באחד שעריך, כי אם אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת לפי שלא נתחלקה לשבטים, ונ"ל שכן היתה הנוסחא גם לפני הראב"ד ז"ל ולהכי השיג שהרי כל ערי מקלט השבטים נתנו אותם מחלקיהם ואין השגתו מובנת כלל לפי הנוסח שלפנינו, או שהיה לו נוסח המעשה רוקח באחת עריך, וזהו ג"כ מטעם דלא נתחלקה לשבטים וכמ"ש בב"ק פ"ב לענין ירושלים מקרא דעריך ועי' בספרי דממעט ירושלים מקרא דלשבת שם וצ"ע בזה, והנה בעיקר השגת הראב"ד עי' בירושלמי פ"ב דמכות ופ"ה דמעשר שני ופ"ט דסוטה ולפי"ז בשש ערי מקלט כיון דלכו"ע אין מעלין להם שכר בודאי מקרי לא נתחלקה לשבטים וכמבואר להדיא בירושלמי דסוטה וכנראה סובר הראב"ד ז"ל דכוונת רבנו לכל ערי הלוים שקולטין, וכיון דקי"ל דמעלין להם שכר וכמ"ש רבנו בפ"ח מהל' רוצח, ולפי"ז לר' יוסי דס"ל התם למחלוקת ניתנו שוב מקרי נתחלקו לשבטים שהרי הם שייכים ללוים. ובאמת עי' בדברי רבנו בפי"ג מהל' שמטה דלא ס"ל בניתנו להם הערים בשביל חלק הארץ, ואדרבה כתב אע"פ שאין ללוים חלק בארץ נתנו להם הערים לשבת, והרי זה כמ"ד לבית דירה נתנו ואע"פ כן פסק ג"כ דמעלין שכר לבעל הבית ויש להאריך בכל זה ויתבאר עוד אי"ה במקומו אל נכון.
ואין עושין עיר הנדחת בספר כדי שלא יכנסו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל. אף שזהו טעמו של ר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולרבנן מגזירת הכתוב דמקרבך הוא, עי' כ"מ שכתב על זה משום דאין נפק"מ לדינא כתב רבנו הטעם, ומלבד שהוא דוחק, ועי' בתוס' גיטין מ"ט ב' ד"ה ר"ש דלא פליגי ר"ש ור' יהודה אלא היכא דיש נפק"מ לדינא ולפי"ז אין מקום כלל לדברים אלו, עוד השיגוהו המחברים דהרבה נפק"מ לדינא ועי' מנחת חינוך שכתב דיש נפק"מ דהרי לת"ק דאימעט ספר מגזרת הכתוב, א"כ נידונין כיחידים בסקילה, אבל לר"ש דהוא מטעם שמא יבאו עכו"ם וא"כ הרי דינם באמת בסייף אלא שאין הבי"ד יכולין לקיים דין עיר הנדחת בשביל העכו"ם, אבל איך יכולים לדונם בסקילה, כיון שבאמת דינם בסייף, וזהו אינו, כמ"ש לעיל שעיקר דינם בסקילה בכל האופנים ודין הסייף הוא חידוש דין כשנעשית עיר הנדחת, וגם בלא זה אין הדברים מיוסדים.
כן מ"ש דנפק"מ לענין המדיחין, דלת"ק דאימעט מגזירת הכתוב דאינה נעשית עיר הנדחת גם המדיחין אינן נהרגין אבל לר' שמעון דהוא מטעם שמא יבאו עכו"ם בודאי נענשין המדיחין שהרי זה דומה כאלו לא נתנו עצמם אנשי עיר הנדחת לעשות בהם דין תורה, וכי בשביל זה יפטרו המדיחין עי"ש שכתב שהוא דבר פשוט וברור, וגם דבר זה אינו פשוט וברור, דאם נחליט כדעתו ז"ל דבודאי לת"ק אין על המדיחין עונש כיון שאין העיר נעשית עיר הנדחת, ברור דגם לר"ש אינם נענשים, כיון דהעיר לא נעשית עיר הנחדת יהיה מאיזה טעם שיהיה, ואין דמיונו עולה כלל למ"ש שדומה כמי שלא נתנו אנשי העיר לקיים הדין, דהתם איכא פסק דין של בית דין שהיא עיר הנדחת, וקיום הדין אינו נוגע לזה משא"כ לר"ש הרי לא יוציאו הבי"ד דין כלל שהיא עיר הנדחת ואין כאן חלות עיר הנדחת והם דברים פשוטים, אבל כבר בררתי להלן דגם לת"ק יש במדיחין עונש אף שלא ידונו את העיר לנדחת מטעם ספר וכדומה, ודוקא היכא שאינה נדחת מטעם שלא הודחה רובה וכדומה אז אין על המדיחים דין מדיחים עי"ש, וא"כ אין מקום גם לדברים אלה, ולפי"ז סרו גם הדברים מחזרו וכבשו עוד ערים ונעשית עיר שאינה עומדת על הספר ויש להאריך בכל זה, אבל בודאי יש נפק"מ לדינא.
והפשוט דרבנו פסק כאן כר' שמעון משום דרב ור' יוחנן דס"ל בדין ג' עירות דלקמן דטעמא משום קרחה הרי דס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא ועי' ברבנו חננאל ז"ל שם בסוגיא דג' עירות מוכח להדיא כן דחד טעמא לקרחה ולספר עי"ש היטב ולהכי פסק כן רבנו, ואף דבדין ג' עיירות לא ס"ל לרבנו לא כרב ולא כר"י הוא משום טעמא אחרינא וכמ"ש לקמן.
ואין בי"ד אחד עושה שלש עיירות הנדחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה. ועי' בהשגה, כבר הגיהו בדברי הראב"ד ז"ל ולא יהודא וגליל תחת אלא יהודא וגליל והוא ברור למעיין ועי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו סי' מ"א מה שהאריך בדברי הראב"ד ובדברי רבנו ולא העלה ארוכה, ועי' בכ"מ ולח"מ שהאריכו ליישב דברי רבנו התמוהים מכל צד, ועי' להרב פר"ח ז"ל בסוף ספרו לאו"ח כתב דהא דאמר רב בלשנא בתרא דאפי' ב' וג' בי"ד אין עושין ס"ל כר' שמעון דדריש טעמא דקרא וס"ל טעמא דקרחה וכן ר' יוחנן כר"ש, אבל לדידן דלא קי"ל כר"ש ולא חיישינן לקרחה והוא רק מגזה"כ א"כ דוקא בבי"ד אחד ובסמוכין זו לזו, ור"ל כרב בלישנא קמא והכל מטעם זה דלא ס"ל כר"ש ולהכי פסק כן רבנו, אבל הוא פלא דהרי רבנו בעצמו הביא טעמא דר"ש כדי שלא יבאו עכו"ם ויחריבו, ועי' מרכבת המשנה ח"ב האריך טובא לדחוקי סוגיא, אבל הלא נראה ברור דרבנו ס"ל כרב בלשנא קמא ופסק כריש לקיש נגד ר' יוחנן ותניא כוותיה.
ואשר נראה בזה דהרי אפלגו ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי אם עושים אותה גנות ופרדסים ולר"ע דס"ל דעושין אותה גנות ופרדסים מאי קרחה איכא ועל כרחך דרב ור' יוחנן ס"ל כר"י הגלילי ולהכי איכא טעמא דקרחה. והנה באמת כתב רבנו בפי"ג מהל' שמיטה ויובל דלא יסתור אדם ביתו לעשותו גינה ולא יטע חרבתו גינה שלא יחריבו את ארץ ישראל והוא מתוספתא דערכין פ"ה וכ"כ רבנו בפי"ד מהל' שכנים דארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף ולית בה דינא דבר מצרא אבל הרי כתב הרא"ש ז"ל דלנוטעה אילנות יראה דחשיב מבתי כדאמר בפ' השואל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב א"י וא"כ על כרחך דגנות ופרדסים עושים ואין חשש ישוב הארץ בזה, וכיון דרבנו ס"ל לקמן בה"ח כר"ע דעושים אותה גנות ופרדסים א"כ ליתא לטעמא דקרחה כלל ולהכי פסק דדוקא בי"ד אחד אינו עושה זו בצד זו והוא מגזיה"כ ולא מטעמא דקרחה עי' היטב בזה. ואין לומר דאע"ג דאה"נ דרשאים לעשות מבתים גנות ופרדסים, אבל זה אינו אלא היכא דעושה כן באמת שעושה פרדס, אבל הבי"ד הלא רק יחרימו את העיר ולא יעשו פרדסים אלא דרשאים לעשות פרדסים אבל הן אין זה מחובת הבי"ד וא"כ הרי איכא קרחה, אבל זה אינו דבאמת חששה דקרחה הוא רק אם תחויב להשאר כן לעולם ואיכא משום חורבן ישוב הארץ ומטעם זה עקרינן לדין עשיית עיר הנדחת לר' שמעון דדריש טעמא דקרא, אבל אם רשאים לעשות גנות ופרדסים הרי אין כאן טעם קרחה, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן דמחריבין אותה כמ"ש רבנו לעיל בהל' תלמוד תורה גם אם יהיו שלש ערים כאלה יחריבו אותן ואין שם חשש קרחה כיון דאין עליהם איסור בנין שנית, ומצאתי להרב קאזיש ז"ל בספרו על הסמ"ג שכתב כן והוא נכון לפי גודל התמיה בדברי רבנו, אמנם מצאתי בירושלמי פ"ק דסנהדרין סוף ה"ג ואית דבעי מימר שמא יפוצו האויבים ויבאו לידי קרחה ולפי"ז קרחה דהכא טעם אחר הוא ואפשר דלא מהני לזה גם גנות ופרדסים מ"מ אין זה מוכרח ושפיר יש לומר כדשנינן בדברי רבנו והבוחר יבחר.
ה[עריכה]
אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להם נלך ונעבוד וכו'. ואילו גבי מסית לקמן בפ"ה כתב רבנו דבין שהסית בלשון רבים ובין בלשון יחיד הרי זה נסקל, ועי' כ"מ כאן שהוכיח כן מלשון המשנה בדף ס"ז דקתני במסית האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' ובמדיח קתני בסמוך זה האומר נלך ונעבוד, ועי' לרבנו בפי' המשנה שם שכתב ואם אמרם לרבים אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים ויאמר להם נלכה ונעבדה ע"ז פלונית שכן אמרה תורה בענין זה נלכה ונעבדה וגו', ודברי רבנו צ"ב דהרי גם במסית כתיב אותו לשון ממש כי יסיתך וכו' לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים ומאי שנא מסית דמהני גם אם אומר אלך ואעבוד. והנה זכיתי ומצאתי מקור הדברים במכלתא הובא במדרש תנאים (עמ' 76 וכבר הבאתי לעיל) נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם מיכן אתה למד שאינה נעשית עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להם נלך ונעבוד וכו' והם המה דברי רבנו, אבל גם דרשה זו צ"ע וביותר דלעיל גבי מסית (עמ' 56) איתא נלכה ונעבדה אלהים אחרים מיכן אמרו המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל, וזהו מקור דברי רבנו לקמן במסית, אבל לא זכיתי להבין איך הוציאו הדרשות הסותרות מאותן הדברים עצמם שהרי שתי הלשונות שוות, ועי' להרב המגיה שם גבי מסית שכתב סלקא דעתך אמינא כמו שבמדיח את הרבים אינו חייב עד שיאמר בלשון רבים (לקמן פי"ד) כמו כן במדיח את היחיד אינו חייב אלא במדיח בלשון יחיד, על כן אמר דמדכתיב נלכה וגו' מוכח דאף בלשון רבים חייב ואין הדברים מוכרחים, אבל יהיה איך שיהיה נגלה מקור דברי רבנו בכל המקומות האלו.
והנה לא הזכיר רבנו גבי מדיח אלא נלך ונעבוד, ולא הזכיר נעבוד כמ"ש גבי מסית ועי' להרמ"ה בנימוקיו במשנה דמסית דלא זו אף זו קתני ומכיון שהזכיר נלך ונעבוד הנה נעבוד בלבד פשיטא דהוא מדיח, ועי' לקמן בפ"ה הבאתי שם נוסחא ישנה וליתא גם שם הך דאעבוד אזבח אקטר אנסך ואשתחוה עי"ש והוא מדויק כמ"ש כאן, וכתב רבנו או נלך ונקבל באלוה אף שלא נזכר במשנה לא במסית ולא במדיח, אבל הוא פשוט דקבלה באלוה עבודה היא מקרא דויזבחו וכו' ויאמרו וכו' והוא מוכרח ג"כ בספרי, דהרי ממעט במסית לגיפוף ונישוק וכו' מקרא דהזה, הרי דוקא הנך דליתניהו אלא בלאו דלא תעבדם, אבל קבלה באלוה הוא מסית ומדיח והוא בכלל נלכה ונעבדה ופשוט, אבל באמת הרי הדברים מבוארים להדיא במכלתא שהבאנו כלשון רבנו.
עיר הנדחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו וכו' מתרין ומעידין בכל אחד ואחד. עי' לח"מ דמוכיח מזה דבעיר הנדחת לא בעי התראה ועי' מ"ש בזה לקמן בה"ו.
ו[עריכה]
בי"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין וכו' ואח"כ שולחין להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם, אם חזרו ועשו תשובה מוטב וכו'. ועי' בהשגת הראב"ד ז"ל דמה מועלת תשובה אחר התראה ומעשה, ועי' מגדל עוז ולח"מ, ורצונם לומר דלהראב"ד היתה לו הגירסא בדברי רבנו, אח"כ חוזרים ושולחים להם ב' ת"ח, ור"ל דחוזרים ושולחים אחר התראה, ובדברי המגדל עוז מבואר שהיתה להם הגי' שולחין להם ב' ת"ח ודורשין וחוקרין וכו' וחוזרין ושולחין להם ב' ת"ח ויפה השיג הראב"ד ז"ל, אבל הגי' שלפנינו אח"כ שולחין להם ב' ת"ח וזהו בפעם הראשונה ולא היתה התראה כלל וא"כ אין מקום להשגה, וזה סיבב הכל לדעה זו דרבנו ס"ל דעיר הנדחת א"צ התראה לענין המודחין והא דדרשינן בספרי ובגמ' דילן קי"א לאמר דבעינן התראה היינו למדיחין, אבל המודחין א"צ התראה, אם לא אלא היכא שאין יכולין לעשות בהם דין עיר הנידחת שאז דינם כיחידים, וכן הא דתנן במתניתין וצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד, ועי' להרמ"ה ז"ל שם דקאי אמודחין וכן פרש"י ז"ל שם בד"ה לאמר ובדף קי"ב ד"ה היכי עבדינן, כל זה קאי דוקא היכא דאינה נעשית עיר הנדחת שדינם כיחידים, ולהכי צריכין התראה.
ועי' בשנות אליהו בלקוטיו שלהי ברכות הביא בשם מרן הגר"א ז"ל שדרך ג"כ בדרך זו, ואיהו מפרש לפ"ז סגנון המשנה דסנהדרין זה חומר ביחידים מבמרובים, שר"ל דמתחלה כתב הדין הדיחוה נשים וקטנים וכו' הרי אלו כיחידים וצריכים עדים והתראה לכל אחד ואחד, אבל היכא דנעשית עיר הנדחת א"צ התראה ונמצא דבזה חמורים המרובים מיחידים, והדר תני זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט משום שדינם כישראל משא"כ במרובים דינם כבני נח בסייף וממונם אבד עי"ש היטב בדבריו, וכל דבריו ז"ל צריכים תלמוד דאיך אפשר לומר דמרובים דין בן נח עליהם, ועוד דא"כ למה שולחין להם ב' ת"ח, ועוד וזהו העיקר דהרי רבנו כתב להדיא מי שבאו עליו עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותו מפרישין אותו וכו' הרי להדיא דגם היכא דנעשית עיר הנדחת צריכים התראה לכל אחד ואחד, ועי' בתוספתא דסנהדרין פי"ד א"ל ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר וכו' מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים בתוכה, ר' אליעזר אומר אף גדולים אינם נהרגים אלא ע"פ עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וכו' הרי להדיא דאף שעושין בה דין עיר הנדחת מ"מ אמרינן דאף הגדולים אינם נהרגים אלא ע"פ עדים והתראה, אמנם בתוספתא כת"י ווין הביאה הרב צוקרמנדל ליתא במאמר ר"א אף גדולים אינם נהרגין אלא ע"פ עדים והתראה, עי"ש וצ"ב.
ולולא דמסתפינא הוי אמינא בדעת רבנו כמ"ש לעיל בה"ב דבאמת היתה התראה לכל אחד ואחד והתרו בו שדינו בסקילה כמו כל עובד עכו"ם וכמו שנראה להדיא מדברי רבנו שהבאתי דבעינן דוקא שעבד עכו"ם אחר התראה גם בשעת עשיית עיר הנדחת, והרי למ"ד דדנין וסוקלין דנין וסוקלין אי אפשר לומר בשום אופן בענין אחר, אולם אח"כ כשרואין בי"ד שנדחית רובה וכמ"ש שבי"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שנדחית כל העיר או רובה, ובי"ד הגדול בא אז לגמור עליהם חלות דין חדש של עיר הנדחת, שזהו חלות דין מיוחד, שצרין על העיר ונלחמין בה ודינם בסייף ומחרימין אותה וכו' והרי זהו גמר דין חדש ע"פ בי"ד הגדול, אבל לזה א"צ התראה חדשה עוד, וסגי בהתראה הראשונה לסקילה שהתרו לכל אחד ואחד, ורק ששולחין שני ת"ח להזהירם ולהחזירם למוטב ואם חזרו בהם אז אין על העיר חלות דין עיר הנדחת אבל בודאי שסוקלין כל מי שעבד עכו"ם שהרי לזה לא מהני חזרה וכמ"ש הראב"ד ז"ל וגם רבנו בעצמו כתב כן לעיל בפ"ג ה"ד ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל, אלא שדין הנדחת אין דנין בה אם חזרו בהם. וע"פ הדברים האלה מיושבים כל דברי רבנו ואם כנים אנחנו בדברינו אלה, הנה אין מקום עוד לקושית רבותינו האחרונים ז"ל, דהא הו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה כיון דהורגין גם הנשים והטף, והא בעינן ועשיתם לו ולא לזרעו וה"ה ולא לאשתו עי"ש. וב' תרוצי התוס' בדף ג' במכות שם לא שייכי הכא ועי' מנחת חינוך מה שהאריך לחזק הקושיא מכל צד וכתב ע"ז שהיא קושיא עצומה ונפלאה, והנה מלבד מה שיש לדחות הדברים מכמה צדדים שאינם מעניננו כמבואר לכל מעתיק.
הנה לפי דברינו אין מקום כלל לכל הדברים, דהרי העדים מעידים רק על כל יחיד ויחיד לחייבו כדין עובד עכו"ם ע"פ התראה, ותו לא מידי, והנה מה שאח"כ כשרואין בי"ד הגדול שהודחו רובה, ואז דנין בהם דין עיר הנידחת לענין הנשים והטף ולענין ממונם וכדומה, אין לזה שום שייכות עוד עם העדים, ולדין זה לא בעינן לא התראה ולא עדים מיוחדים לכך ואין שם קבלת עדות מחדש, רק כיון שנמצא שרוב העיר הודחו ונתחייב כל יחיד ויחיד על פי העדאת עדיו, אז גומרין הבי"ד ע"ז דין עיר הנדחת ואין מקום לקושיא כלל. וכן אין מקום למה שהביא שם ראיה לשיטתו של הגאון ז"ל ורבנו דסגי לקבלת עדות של דיני נפשות שיהיה רק בג' ולא בכ"ג והראיה שסומכין בעיר הנדחת על הקבלת עדות שנעשה ע"י בי"ד של כ"ג אף שלעשיית עיר הנדחת בעינן בי"ד של ע"א וממילא תמוהה שיטתו של הרמב"ן ז"ל בזה, אבל אין מקום לדברים דלעשיית עיר הנדחת ע"י בי"ד הגדול א"צ קבלת עדות כלל ורק אחר שנמצא שנדחית רוב העיר ע"פ קבלת עדות לכל יחיד ויחיד שעבד עכו"ם אז דנין בי"ד הגדול עליה דין עיר הנדחת בכל פרטי הדינים והאריכות בזה למותר.
והנה הא דשולחין להם שני ת"ח להחזירם למוטב לא מצאנו בעניותנו מקור הדברים, כנראה היה לו לרבנו מקורו, ואפשר דלמד כן מהא דשלחו לבני גד ובני ראובן כשעשו את המזבח וחשדו בהם שהוא לעכו"ם, ושלחו אז את פנחס ונשיא מכל שבט להתרות בהם ולא היה הדבר כי אם להחזירם למוטב וכן מצאתי בסדר משנה שכתב כן ואין זה נוגע לדין הסקילה למי שעבד ע"ז.
מרבין להם בתי דינין ודנין אותן וכו' נמצאו רובה מעלין אותן לבי"ד הגדול וכו'. עי' כ"מ מ"ש לתמוה בשם הרמ"ה ז"ל דהא זהו רק לריש לקיש, אבל לר' יוחנן הרי דנין וסוקלין ור"י ור"ל הלכה כר"י, ועי' מ"ש בשם הר"ר אהרן ב"ר משולם ז"ל, ואמנם בכת"י מינכן ופלורנץ ועוד ליתא הך דר"י כלל ועי' בדקדוקי סופרים שם וזהו כדבריו ז"ל, אבל אפשר שאין אנו צריכים לזה כלל, דאפילו אם נגרוס הך דר"י ניחא שפיר, דבאמת קושית הגמ' איני והאמר ר' חמא ב"ר יוסי א"ר אושעיא והוצאת את האיש ההוא איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך אינה קושיא רק לר"ל לבד, דא"כ הו"ל להגמרא להביא דינא דמתניתין ואין עושין עיר הנדחת אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד דזהו הקושיא לר"ל דס"ל דמרבין להם בתי דינין ודנין ע"פ כ"ג ולמה ליה להביא הא דר' חמא בר יוסי, אבל באמת הקושיא היא בין לר"ל ובין לר"י דאפילו לר"י דס"ל דדנין וסוקלין, ורק ביותר מן הרוב מביאין לבי"ד הגדול וא"כ לדידיה לא קשה ממתניתין אבל הרי לא משכחת לה להא דאין אתה מוציא את כל העיר לשעריך, שהרי רק אותו שהוא יתר מן הרוב אנו מביאין לבי"ד ולא כל העיר, ועל זה אמרו סתמא דגמרא אלא מרבין להם בתי דינין וכו' ור"ל דאין הדין לא כר"י ולא כר"ל אלא הכי עבדינן וזהו הילפותא דאין אתה מוציא את כל העיר לשעריך וכן הוא פסק רבנו כסתמא דגמרא דלא כר"י ולא כר"ל ופשוט.
ומכין את כל נפש אדם וכו' טף ונשים. והנה בטף כבר הראו חכמי לוניל ז"ל את מקור הדברים לפי גרסתם בספרי דס"ל לת"ק דטף נהרגין ואבא חנין פליג ולהכי פסק כן רבנו (ומצאתי בקטעי מכילתא שהו"ל החכם המפורסם מוהרש"ז שכטר ז"ל אשר נמצא בגניזה בעיר צוען מצרים, והעתיקו אח"כ הרה"ג הופמן ז"ל במדרש תנאים עמ' 17 ושמה הנוסח כדברי חכמי לוניל, ובכלל נראה שם כי היו כמה וכמה דרשות הנעלמות מאתנו, וחבל כי יצאו חסרים ומקוטעים בכמה מקומות שא"א להבינם בלי הגהה וממילא יאבד ערכם הרב) ואף דבתוספתא לפנינו בפי"ד דסנהדרין ס"ל לר' אליעזר דהורגין הטף ור' עקיבא פליג על זה מקרא דונתן לך רחמים דקאי אטף, מ"מ פסק רבנו כר"א משום דת"ק דספרי ס"ל כוותיה, ואף כי השיגו עליו על זה, מ"מ המעיין בלשון התוספתא אפשר לומר דלא פליג ר"ע על ר"א כלל, והרי זה לשון התוספתא א"ל ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים, ולא ר"ע אומר, ומשמע דר"ע שאל כן לר"א ורצה לומר דונתן לך רחמים קאי על הטף, וע"ז השיבו ר"א דונתן לך רחמים קאי אהא, שמא יאמרו בי"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרים שנאה בלבם עלינו, אלא כך אמר המקום הרי אני ממלא אותם רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם, ושפיר י"ל דהודה לו ר"ע ע"ז ולא פליג כלל ונמצא דרק אבא חנין פליג ע"ז ושפיר פסק כן רבנו, ועי' בלשון רבנו בפ"ו מהל' תשובה ה"א שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקנינו הם עי"ש אבל קשה לצרף לכאן, ועי' לרבנו בספרו המורה ח"א פנ"ד בסופו שכתב ודע כי אמרו פוקד עון אבות וכו' וכאלו ספר שמכלל מצותיו יתעלה מכלל פעולותיו בלא ספק שיהרג זרע עובדי עכו"ם אע"פ שהם קטנים בחטא אבותם ואבות אבותם וזאת המצוה מצאנוה נמשכת בתורה בכל מקום כמו שצוה בעיר הנדחת החרם אותה ואת כל אשר בה, כל זה למחות הרושם ההוא המביא להפסד גדול כמו שבארנו וכנראה היתה לפני רבנו הנוסחא כמו שנביא לקמן בשם הרמב"ן ז"ל מדרשה דואת כל אשר בה, ואינה נמצאת במקורותינו.
אבל מה שכתב רבנו גם דהורגין את הנשים הוא תמוה ולא נודע מקורו כלל, ומה שהביאו לימוד מעדת קרח ואנשי יבש גלעד מלבד דאין ראיה מהתם וכמ"ש הפר"ח ז"ל, הוא תמוה לעשות לימודים מעצמנו, ואשר על כן מחקו הפר"ח לגמרי, ולדידיה באמת אין הנשים נהרגות, אבל עי' להרמב"ן ז"ל בנימוקיו על התורה בפרשת ראה הביא דרשה וז"ל אותה האנשים הנידחים ואת כל אשר בה אלו הנשים הנגררות אחר האנשים הרי דהיה לפניהם ז"ל מקור דרשה זו אלא שחסרו לנו וכבר רמזנו לעיל שגם לפני רבנו היתה דרשה זו, ובכלל נראה שדברי רבנו בהלכה זו וכל הסדר נובע ממקור נאמן שאנחנו לא זכינו לו, ולדעת רבנו צ"ל דהא דתניא לעיל ס"א ב' והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים להחמיר על גופו ולהקל על ממונו, ורבים מכלל יחיד להקל על גופם ולהחמיר על ממונם, אשר לפי שיטת רבנו והרמב"ן ז"ל הרי גם ברבים יש להם חומר בגופם שהורגים הנשים והטף, וכבר ראיתי מי שעמד על זה וצ"ל דכאן מדבר רק על דבר חומר המיתה דביחיד בסקילה וברבים בסייף, או דברייתא אתיא כאבא חנין דאין הורגין הנשים והטף, ופשוט.
עוד זאת אמרתי להעיר אשר כנראה מלשון התוספתא קטני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה, וכן מלשון הדרשה שהביא הרמב"ן ז"ל אלו הנשים הנגררות אחר האנשים, מלשון זה נראה דבעינן דוקא שהקטנים יודחו עמהם, והגזירת הכתוב הוא דאף דקטנים אינם בגדר עונש בכל התורה כולה אבל בעיר הנדחת מילפותא דכל אשר בה ממיתים גם אותם ובנשים צ"ל היכא דלא אתרו בהן דאינן חייבות מיתה מצד עצמן אבל הנן בכלל אנשי עיר הנדחת אבל אם לא עבדו כלל, הרי הם צדיקים שבתוכה שבודאי אינם נהרגים, וכדומה שאמרו לי כן גם בשם מו"ר הגאון החסיד מוהר"ח הלוי זצ"ל ועי' בדרשת המכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 76 ובקטעי המכלתא שנמצאה בגניזה שהבאנו לעיל עמ' 96 נעשתה התועבה הזאת למה נאמר, לפי שנאמר הכה תכה שומע אני אחד צדיקים ואחד רשעים ת"ל נעשתה התועבה הזאת בקרבך העובדין בלבד, ויש לעיין עוד במרדכי פ' היו בודקין ובמ"ש בשם ר"ת וצ"ב.
ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה. דמוכח מזה דאם לא הודחה רובה אין סוקלין מדיחיה וכ"כ רבנו בפרקין דלקמן ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל, דמשמע דבלא רוב העיר אינו נסקל והוא תמוה דמי גריעי ממסית ועי' כ"מ מה שהאריך בזה וכ"כ כל המחברים ולא מצאו הגבול מה נקרא מסית ליחידים ומה נקרא מדיח לרבים. ועי' בחינוך מצוה פ"ז שכתב ומי שלא הדיח אלא אדם אחד אינו נקרא מדיח וכו' אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח והגאון מוהר"א שטיין ז"ל בביאוריו לסמ"ג רוצה לומר דעשרה מקרו רבים ואז יצא מכלל מסית, ויש שרוצים לומר דאפילו שלשה הוו רבים עי' משנת חכמים ומנחת חינוך האריכו טובא, ועל יסוד דין זה רוצים לומר דס"ל דכל שלא נוכל לקיים בעיר דין עיר הנדחת שוב אין סוקלין מדיחיה וכ"כ הלח"מ לקמן בפ"ה, ולדידי מסופק הדבר מאד, ובאמת אין לדין זה מקור לחלק בין היכא שנעשית עיר הנדחת להיכא שאינה נעשית לענין המדיחים.
ונראה דדעת רבנו הוא דגדר המדיח הוא כשמדבר ומדיח את כלל העיר, ואז יוצא מגדר מסית בכל פרטי דינא שא"צ התראה ושחייב גם אם אומר אלך ואעבוד ולא בעי לשון רבים ודין ההכמנה ועוד כמו שיבואר במסית אבל כשאינו מדחה את כלל העיר אין חילוק בין יחיד ליחידים, ואפילו הם מאה אם רק אינם רוב העיר הרי זה נקרא מסית ודינו בכל הפרטים כדין המסית, וזהו מה שכתב רבנו בספר המצוות דאם דרש אל העם נקרא מדיח ואינו נקרא מסית, ר"ל דבעינן במדיח שידרוש אל העם והוא רוב העיר ולא ליחידים יהיו כמה שיהיו, וכ"כ להדיא בפרקין דלקמן דמסית את רוב אנשי העיר נקרא מדיח ואינו נקרא מסית דר"ל דיצא אז מכלל דין המסית ויבואר עוד לקמן.
והנה כבר כתב רבנו בריש פרקין דמדיח אינו חייב עד שיעבדו המודחין עכו"ם ועי"ש שהבאנו מקור הדברים והוא מבואר בקרא וידיחו את יושבי עירם כמ"ש שם, וא"כ נמצא דאם הודחו כולם, או רובם שהוא ככולם הוי מדיח ואם לא הודחו רק מיעוטם הרי לא עבדו המודחין ואינו חייב משום מדיח ומסית ג"כ אינו שהרי מכיון שדרש אל העם יצא מכלל מסית בכל דיניו ונכנס בכלל מדיח לכל דיניו (לפלא על הרב קרית ספר ז"ל שהעתיק הדברים ולעולם סוקלין את מדיחיה, כיון שהדיחו לעבוד ע"ז, ודבר זה אינו דלא סגי במה שהדיחו אלא דבעינן גם שיעבדו המודחין) ולפי האמור דין זה אינו אלא בהודחה מיעוטה, דאז שפיר אין מדיחיה נסקלין שהרי לא עבדו המודחין, אבל בהודחה רוב העיר, אלא שאין יכולין לקיים בה דין עיר הנדחת כמו בספר וג' סמוכות, אם שהדיח מדיח אחד וכדומה מכיון שעבדו ע"פ ההדחה שפיר נסקלים המדיחין אע"פ שאין העיר נעשית עיר הנידחת שאין דין המדיחין תלוי כלל בדין עיר הנידחת אלא שאם עבדו רובה נעשים ע"י זה מדיחים משא"כ בהודחו מיעוטה.
ומצאתי בספרי שופטים פסקא קמ"ח ז"ל לפי שמצינו שאין עושין עיר הנידחת לא ע"פ יחיד ולא על פי נשים יכול יהא פטור ת"ל איש או אשה אשר יעשו הרע וכו' ונראה פשוט דקאי אמדיחים, דסד"א דכיון דאין העיר נעשית נידחת על ידם יהו גם המה פטורים, ת"ל איש או אשה דהרי לעיל מיניה תנן התם לפי שמצינו שהנדחים בסייף יכול אף המדיחים ת"ל וכו' ואח"כ אמר לפי שמצינו שאין עושין עיר הנדחת וכו' וא"כ הרי מבואר להדיא דאף בהודחו ע"פ נשים ויחידים אף שאינה נעשית עיר הנדחת ג"כ נידונין כמדיחין, ודחוק מאד לפרש דברי הספרי, דקאי אנידחין שאם הודחו ע"י נשים ויחידים יהיו פטורין, דהרי בעיר הנידחת בעינן שיעבדו המודחין וא"כ למה יהיו פטורין בהודחו ע"י יחידים ונשים, והרי גם בלא הודחו כלל ג"כ חייבים על עבודתם, ומכ"ש שקשה לפרש דברי הספרי דבעינן קרא שלא לפטור יחיד העובד עכו"ם או אשה העובדת עי' התורה והמצוה שם וכמדומה שתמוה לומר כן, ולפי המתבאר אין לערבב המושגים דשאר פרטי עיר הנידחת אינם שייכים למדיחים כלל, ורק הודחו רובם זה בעינן בודאי לחייב המדיחים ועי' בס' יד הקטנה בפ"ד מהל' עכו"ם שנסתבך בכל זה וערבב הענינים ועי' מ"ש עוד לקמן בפ"ה בזה, (ודע דמ"ש הכ"מ דאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אבל נסקל משום מתנבא לעכו"ם דפרקין דלקמן תמוה מאד דהרי אין מיתת מתנבא לעכו"ם אלא בחנק וכבר הרגיש בזה הפר"ח ז"ל).
היה רחובה חוצה לה בונין חומה חוץ ממנו עד שיכנס לתוכה. עי' בפרש"י ז"ל במשנה, ועי' בחדושי הרמ"ה ז"ל לסנהדרין שם שהכריח לפרש כן כמ"ש רבנו ודחה הפי' האחר בזה עי"ש היטב.
והורגין כל נפש חיה אשר בה. עי' כ"מ שכתב מקרא מלא הוא ואת כל בהמתה וה"ה לשאר נפש חיה ואפשר דמכל נפקא, והוא פלא שהרי לא כתיב כלל כל בהמתה ומקור דברי רבנו הראו לירושלמי פ"י דסנהדרין ה"ו היו שם ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים ועי' פר"ח או"ח בסופו ועי' חולין ק"מ בצפורי עיר הנדחת, וזכיתי ומצאתי מקור הדברים במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 76 ואת בהמתה לפי חרב למה נאמר לפי שהוא אומר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה שומע אני בין דבר שיש בו רוח חיים ובין דבר שאין בו רוח חיים הכל בשריפה ת"ל ואת בהמתה לפי חרב בהמה היתה בכלל ויצאת ללמד מה בהמה מיוחדת שיש בה רוח חיים ואינה נידונת אלא בסייף אף כל דבר שיש בו רוח חיים לא יהא נידון אלא בסייף ועי' במגיה שם שציין לדברי רבנו והובאה מכלתא זו גם בקטעי המכלתא שהוציא לאור מוהרש"ז שכטר והועתקה לקמן עמ' 07 וזהו מקור הדברים הברור.
ושריפתה מצות עשה שנא' ושרפת באש וכו'. בדפוס קונשטנדינא רס"ט הנוסחא ושריפתם מצות עשה והוא נכון מאד לפי סגנון הדברים ולא הזכיר רבנו כאן אלא מצות עשה דשריפה וכן ברמזיו בריש ההלכה מנה רק מ"ע לשרוף עיר הנדחת, ובספר המצוות מ' קפ"ו וכן במנין המצוות שבראש הספר מנה מ"ע להרוג אנשי עיר הנדחת ולשרוף את העיר וכבר עמד ע"ז ידידי הגאון ר' חיים העליר בספר המצוות שלו דאפשר דמ"ע להרוג אנשי עיר הנדחת כלולה במ"ע רכ"ו להרוג וכו' בסייף, אבל צ"ע דהרי הכא להדיא כתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב והוא מצות עשה מיוחדת שאף שדין העובדים עכו"ם בסקילה מ"מ הכא דינם בסייף ומ"ע לדונם בסייף וכן הדין בבהמת עיר הנדחת דגזיה"כ הוא ואת בהמתה לפי חרב שהוא בודאי מ"ע מיוחדה, ומצאתי במדרש תנאים עמ' 86 ושרפת באש את העיר שריפתה מצות עשה וכל זה צריך תלמוד.
ז[עריכה]
נכסי הצדיקים שבתוכה וכו' נשרפין בכלל שללה הואיל וישבו שם ממונם אבד. עי' כ"מ שהוא בבריתא שם מפני מה אמרה תורה וכו', והוא דרשה דר' שמעון דדריש טעמא דקרא ועי' רש"י ז"ל שם, וצ"ל כמ"ש הכ"מ לעיל דכיון דאין נפק"מ לדינא ס"ל לרבנו כר"ש וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל וכבר כתבתי לעיל להשיג על זה דהיכא דליכא נפק"מ ליכא פלוגתא כלל, וגם כאן איכא כמה נפק"מ לדינא עי' בשירי קרבן בפ"י דסנהדרין ה"ח, אבל הפשוט דמ"ש רבנו הואיל וישבו שם לא טעמא קאמר ולא כוון כלל לדרשה דר"ש אלא שכתב הואיל וישבו שם ר"ל דדוקא מאותן שישבו שם לפיכך הם בכלל שללה ומרבינן שפיר מכל אשר בה, וראיה מחמרת ומגמלת דנכסיהן ליורשיהן משום שלא ישבו בה ולא הוי שללה ופשוט.
וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה. עי' שבת צ' במשנה מדכתיב מאומה אחשביה רחמנא, ועי' בכ"מ ריש פי"א מהל' מאכלות אסורות שהביא מקורו מע"ז ע"ד א' אבל מכאן נראה יותר ועי' תוס' ע"ז מ"ג ב' סוף ד"ה אמרו לו ושם י"ב ב' ויש להאריך בכל זה.
וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה אחת שנא' וכו'. הלשון הזה צריך תלמוד מ"ש לוקה אחת, והלא אין כאן אלא לא תעשה אחת ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ולומר דכתב כן רבנו בניגוד למה שכתב לקמן בפ"ז ה"ב וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק וכו' שהרי כאן אין ע"ז כלל ואפילו בנכסי צדיקים שבתוכה אסור משום ולא ידבק ולא מצאתי מי שעמד בזה, אולם ראה זה מצאתי במעשה רוקח הספרדי שנוסחתו באמת וכל הנהנה ממנה בכל שהוא לוקה שנאמר וכו' וכן הוא גם בספר המצוות לרבנו וברור שזוהי הנוסחא הדווקנית, ולא הרגיש בה גם הרב מעשה רוקח כלל, ועכשיו מצאתי נוסחא זו גם בדפוס קונשטנדינא שנת רס"ט וברור.
ח[עריכה]
ועיר הנדחת שהוזמו עידיה וכו' ולמה זכה בה שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינו. עי' קרבן העדה בירושלמי דסנהדרין שם ה"ז, ונמשך אחריו הרב מנחת חינוך שהקשו, דהא אמרינן בגמ' דכריתות כ"ד שם טעמא דעיר הנדחת משום דרבים נינהו וכל חד אמר בדעתיה אנא לא חטאי אחרינא חטא ומפקר ממוניה, וכיון דפסק רבנו בפי"א מנזקי ממון ברבע שורו דלא מפקיר ליה, דכיון דידע דלא רבע טרח ומייתי סהדי, א"כ דינא דהפקר עיר הנדחת לא משכחת לה אלא בהיה רוב גדול שהודחו, אבל אם רק אחד הכריע את הרוב ואיהו ידע דלא חטא הרי לא מפקר לנכסיה ואז לא זכה בו המחזיק ולמה לא חילק כן רבנו ובגמ' אפשר לומר דזהו כוונתם דדוקא היכא דאיכא טעמא דאחריני חטאו עי"ש שהאריכו בזה.
ואינו נכון דמאי דאמרי בגמ' אנא לא חטאי אחרינא חטא, ר"ל שגם דבר זה אינו יודע, אם רק הוא משלים את הרוב וסובר שישנם הרבה גם בלעדו ומתיאש, ודוקא ברבע שורו כמ"ש רבנו שהוא מיחל לזה שיבאו עדי הזמה, שהרי ברור לו שאם רק יבאו עדים לא יאסר השור בהנאה אבל הכא אינו יודע גם זה שאפילו אם יזימו עדיו מ"מ יהא נכסיו אסורים דדלמא איכא אחריני שמשלימין את הרוב ופשוט אבל גם מלבד זה הוא חשבון בטעות, שהרי דין עיר הנדחת חל על העיר ע"י בי"ד הגדול אחרי שבאו ב' ת"ח לעוררם ולהחזירם למוטב, והרי אם חזרו למוטב אף שנהרגין בתורת יחידים שעבדו עכו"ם אבל על העיר אין דין עיר הנדחת, והרי ברור דאם לא חזרו למוטב כל העיר רק מיעוט חזרו אבל לא נשאר רוב בעיר שלא חזרו הרי ג"כ אינה נעשית עיר הנדחת, ולפי"ז באחד המשלים את הרוב והוא יודע בעצמו ששקר ענה בו הלא בעת שבאו ב' החכמים היה חוזר בו למוטב שהרי באמת לא עבד כלל, ולא נשאר רוב בעיר שהודחו ואינה נעשית עיר הנדחת כלל, ובעל כרחך דהך דינא דעיר הנדחת שהוזמו עידיה לא יצוייר באופן זה שהאחד השלים הרוב ובעל כרחך שנשאר רוב מודחים גם אחר שחזר למוטב, ומ"מ נכסיו אבודין כדין נכסי צדיקים שבתוכה. ובאמת כשנעיין היטב, לא משכחת דינא דעיר הנדחת שהוזמו עידיה, כי אם באופן שבאמת עבדו עכו"ם ולא חזרו בהם למוטב גם כשבאו ב' החכמים לעוררם, ומ"מ הוזמו העדים, אף שבאמת עבדו וזה לא משכחת לה בהיה אחד יותר על הרוב והוזמו עדיו בלבד, דהרי אלו רצה להציל בניו ורכושו היה יכול לחזור בו ולהציל עי"ז את כל העיר מדין עיר הנידחת, ואין מקום להאריך יותר.
ומה שהקשה הפר"ח ז"ל מאי שנא מהא דאמרינן אדעתא דארי אפקריה, גם זה ליתא דהתם בעובדא דרב ספרא דלוינהו ארי היה כל אחד נותן לו מזונותיו ביומו, ומה שהשאיר הארי ממזונותיו הרי הוא של נותן המזונות ואין זה בגדר הפקר בטעות כלל משא"כ הכא ועי' בתוס' שם במקומו ובתוס' ב"ב קל"ח א' בקושית הר"ר פטר ותירוצם שם ומיושב בזה כמה דחוקים שנדחקו רבותינו ז"ל בהם ואכ"מ להאריך.
ט[עריכה]
שיירא העוברת ממקום למקום וכו' אם שהתה וכו' ואם לאו הן בסקילה וכו'. עי' כ"מ שהקשה דלמה השמיט רבנו דינא דמתניתין החמרת והגמלת וכו' הרי אלו מצילין אותה, ועי' בפרש"י ז"ל במשנה ועי' לח"מ, ונראה דרבנו גריס כמשנה שבירושלמי החמרת והגמלת וכו' מצילין אותן וקאי על הרכוש שלהם, ולהצלת העיר עי' בירושלמי שם ה"ו היו שם גרים ותושבים מהו שישלימו לרוב ולא אפשטה אבל באמת אין זה נוגע לענין זה, ועי' מרכבת המשנה ח"ב שכתב דדחקו לרבנו לפרש כן מהא דלא הקשו בגמ' שם ממתניתין דהכא והביאו ברייתא עי"ש בסוגיא ופשוט, ולפנינו נמוקי הרמ"ה ז"ל בחדושיו למשנה שם כתב החמרת והגמלת בזמן שלא נשתהו וכו' הרי אלו מצילין אותם כלומר מצילין את החמרת והגמלת עצמן לדינן כיחידים ולהציל את ממונם דכתיב את יושבי העיר והני לאו יושבי העיר נינהו, וזהו כפירוש רבנו ואח"כ כתב ואית דמפרשי לה לאידך גיסא וכו' עי"ש והוא פירש"י ז"ל וממילא אין מקום להקשות על רבנו בהשמטת הדין.
י[עריכה]
נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדין במדינה אחרת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדין אותם וכו'. עי' כ"מ ולח"מ דנראה להם דרבנו מפרש הא דרב חסדא ובנקבצין עמה, דר"ל דהא דאמרן נשרפין וא"כ הרי הן אסורים בהנאה, ה"מ כשנקבצו לתוכה, אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר ולא נשרפו עם השאר מותרים בהנאה, ולא תימא דאסירי משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ומאבדין אותן, אלא ינתנו ליורשיהן, ולענין ליהנות מהם קודם שישרף שלל העיר וקודם קבוץ הנכסים האלו לתוכה, נראה דאסורים בהנאה דהרי עומדים הם לישרף, אבל כיון שנשרף כבר שלל העיר שוב אין נכסים אלו עומדין להשרף ע"כ. ונמשכו אח"ז רוב המחברים וגם הרב פר"ח ז"ל החליט כן, ולפי"ז חולק רבנו על שיטת רש"י ז"ל שאינו תלוי כלל בקירוב או בריחוק המקום, אלא כל שנקבץ ונמצא בתוך העיר אע"פ שבא לאחר גמר דין נשרף בכלל שלל העיר, ולפי זה הא דאמרינן לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה, ר"ל שאף בשעת גמר דין היו חוצה לה, כיון שאח"כ נכנסו לתוכה נשרפין עם שלל העיר והא דאמרינן גבי פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרים, היכי דמי אילימא דידהו ואיתנהו בעיר אחרת, או דנקבצים לתוכה אמאי מותרים, ה"ק אילימא דידהו ואיתניהו בעיר אחרת בשעת גמר דין, אם אח"כ נקבצו ובאו לתוכה אמאי מותרים ומשמע ודאי שקודם שישרף שלל העיר אסור ליהנות מן הנכסים שחוצה לה שהרי ראוים הם ליכנס לתוכה וליאסר בהנאה, ותדע דהא בגמ' פרכינן בהא דקתני מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו, במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הוי עיר הנדחת וכו' ואלא בעיר אחרת ואסקוה לגווה, הא קלטוה מחיצות, כלומר ואינו ראוי עוד לצאת מירושלים ותו לא מקרי שללה אלא שלל ירושלים, ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל אפשר לומר דמיירי בעיר קרובה לירושלים, דאי לאו טעמא דקלטוה מחיצות הוי מיתסר לשם, אבל לשיטת רבנו למה לי טעמא דקלטוה מחיצות תיפוק ליה שאינו בעיר הנדחת ולשתרי באכילה, אלא מוכח דכל כמה דלא נשרף שלל העיר אסור ליהנות אף משלל שחוץ לעיר ומשו"ה צריכין לטעמא דקלטוה מחיצות להתירו מיד באכילה ועי' בפר"ח מה שהאריך בכל זה.
ולולא דמסתפינא הו"א שאין זה כוונת רבנו כלל ואין אנו צריכים לכל זה, דהנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסוגיא שם הביא פירוש רש"י ז"ל דתלוי בקירוב וריחוק מקום שיכולים לקבץ לתוך העיר בשם יש אומרים, אבל איהו מפרש אמר רב חסדא ובנקבצין עמה בנקבצין לתוכה לפרקים, אבל נכסים שלא נקבצו מעולם לתוכה אפילו דרשעים נמי פליטים ע"כ. (ועי' פרש"י ז"ל שם שכתב ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שעכשיו המה מופקדים ועי' מהרש"א ז"ל שם שכתב שהוא לשנא אחרינא ברש"י והוא נכון מאד דמביא רש"י כאן בלישנא אחרינא כשיטתו ופרושו של הרמ"ה ז"ל). ולפי"ז אינו תלוי כלל בבאו לתוכה אחר גמר דין, אלא דנכסים שהיו באיזה זמן נקבצים לתוכה אף שהיו בשעת גמר דין וכן עכשיו בשעת שריפה מחוצה לה, כיון שהם נכסי רשעים והיו בזמן מן הזמנים בתוכה אסורים ויאבדו, והא דאמר בגמ' גבי פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרים ה"ד אילימא דידהו ואיתניהו בעיר אחרת אי דנקבצים לתוכה אמאי מותרים ר"ל אם היו באיזה זמן נקבצים לתוכה אמאי מותרים ואי דאין נקבצים לתוכה בשום פעם, הא אמרה רב חסדא חדא זמנא, דהרי זהו מאי דאר"ח ובנקבצין לתוכה, אבל שאינן נקבצין ומופקדין בעיר אחרת שרו, ואין אנו צריכין לחדש כלל דאותן שבחוצה לה אסורין בהנאה קודם שריפה כיון דיכולים לקבצם לתוך העיר והיא סברא דחוקה מאד, וראית הפר"ח מירושלים אין לה מקום עוד, דבודאי בעינן קליטת מחיצות ואי לא"ה הוו אסירי כיון שהיו פעם אחת בעיר הנידחת, והכין מטין דברי רבנו בפשוטן במ"ש אם נקבצו עמה נשרפין בכללה דר"ל אם נקבצו עמה איזה פעם נשרפין בכללה אף שאינם עתה בתוך העיר וזהו ביאור נשרפין בכללה ולא נשרפין עמה כמו שהיה צ"ל לשיטת הכ"מ והפר"ח ז"ל והרבה יש להאריך בזה ולישב בזה כמה דברים שעמדו עליהם ואין זה המטרה ועי' מ"ש עוד לקמן בהי"א וצריך תלמוד.
יא[עריכה]
בהמה חציה של עיר הנדחת וכו' הרי זו אסורה, ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה. עי' כ"מ מ"ש בזה, והנה רבותינו האחרונים ז"ל תמהו הרבה כיון דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה למה תהיה העיסה מותרת מטעם שאפשר לחלקה, והרי כל זמן שלא חילקה נאסרה ואח"כ אין ברירה, ורב חסדא על כרחך ס"ל דיש ברירה, והרבה האריכו בזה עי' פר"ח ושאגת אריה ויד המלך האריך טובא לחלק בין שותפות שנעשה בעיקרו שלא לחלק ובין שותפות שהוא לחלק ועוד כמה אנפי עי' עליהם.
ולדידי לא אתבררא מלתא כלל ומי אמר לנו דבעינן כלל שיתברר אח"כ שבשעת גמר דין לא היה זה בכלל שללה שיהא נכנס בגדר ברירה, ומה לנו בכך שלא יתברר למפרע שהרי הדין הוא שכל מה שהוא בכלל שללה נשרף עמה ואסור בהנאה ומה שאינו שייך לעיר הנדחת אינו בכלל ושרפת ואינו נאסר אף שיתברר לנו רק עכשיו שאינו בכלל שללה, וגם חלות הדין של עיר הנדחת לא היה אלא על מה שהוא מבורר שהוא שללה והרי לשיטת הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין דגם בבהמה שחציה של עיר הנדחת, רק באכילה אסורה המחצה של עיר אחרת אם שחטוה אח"כ משום דאין השחיטה מתרת כיון שיש כאן סימן אחד של עיר הנדחת אבל בהנאה מותרת (וכ"כ הפר"ח ז"ל מדעתו ולא ראה שכבר הקדימו הר"ן ז"ל בזה) הרי ס"ל בהדיא דאף שבחייה לא היתה בת חלוקה כלל וחל עליה הגמר דין של עיר הנדחת מ"מ אם חלקוה אח"כ ונתברר עכשיו חלק העיר האחרת מותרת, הרי מוכרח דלא בעינן שיבורר מתחלתו וסגי מה שמתברר עכשיו קודם קיום השריפה וקשה לומר דגם הר"ן כתב כן רק אליבא דרב חסדא דס"ל דיש ברירה (ומדברי הר"ן נסתר גם תירוצו וחילוקו של היד המלך עי' היטב בזה).
ואמנם שיטת רבנו אינה כן וס"ל דבהמה כיון שלא היה אפשר לחלקה חיילה איסורא אכולה, אי משום דינקי תחומין מהדדי כמ"ש הרבה מחברים אי מטעם אשר יבואר להלן, ולא מהני החלוק כעת אחרי שכבר נאסרה כולה, משא"כ בעיסה כיון שאפשר לחלקה בכל שעה לא חל מתחלה הגמר דין אלא אפלגא ואם חלקוה אח"כ ונתברר אח"כ שהמחצה אינה שללה אינה נאסרת כלל ולא בעינן כלל שיתברר למפרע. והנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב שם וז"ל, מ"ט בהמה כל כמה דאיתא בחייה כמאן דלא פליגא דמי וחיילה איסורא אכולה, עיסה כמאן דמפלגה דמיא ולא חייל איסורא אלא אפלגא וכי תימא בהמה נמי אפשר דשחיט לה ופליג לה, אמרי מכדי מעיקרא כי קא חייל איסורא אבעלי חיים קא חייל, ובע"ח לאו בני חלוקה נינהו דכי פלגינן להו לאו בעלי חיים הוו, ואשתכח דמעיקרא לאו כמאן דפליגא דמיא עכ"ל וקשה לרדת לסוף כוונת הדברים דמה בכך דכי פליג לאו בע"ח הוו.
ונראה ברור, דבאמת תרי דיני נינהו, בעלי חיים הרי דינם בכלל ואת בהמתה לפי חרב, ועיסה הרי היא בכלל ושרפת את כל שללה, וכבר הבאנו לעיל דרשת המכלתא לפי שהוא אומר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה שומע אני בין דבר שיש בו רוח חיים ובין דבר שאין בו רוח חיים הכל בשריפה ת"ל ואת בהמתה לפי חרב וכו' מה בהמה מיוחדת שיש בה רוח חיים ואינה נידונית אלא בסייף וכו' והנה בודאי הגמר דין אינו אלא על שללה ועל בהמתה, וכשמתברר אח"כ שאינו שללה ואינה בהמתה לא חל הגמר דין כלל ואין אנו צריכים לגדרי ברירה בזה, ולפי"ז בעיסה שדינה בשריפה כיון שאפשר לחלקה כמאן דפליגא דמיא ולא חייל איסורא אלא אפלגא, אבל בהמה שדינה בסייף הרי א"א לומר דאפשר למפלגה אחר שישחטנה, והרי קא חייל איסורא עלה מתורת בע"ח בסייף ובע"ח לאו בני חלוקה נינהו דכי פלגינן להו לאו בעלי חיים נינהו, ואשתכח דמעיקרא לאו כמאן דפליגא דמי וחל איסורא אכולה, וכיון שנאסרה שוב אין לה היתר גם אח"כ כמובן, וזהו כוונת הרמ"ה ז"ל והדברים מבוארין אצלו, וכן הוא גם דעת רבנו וברור.
אמנם מה שיש לעמוד עוד בדיוק לשון רבנו במ"ש בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת שהיתה בתוכה, שהוסיף רבנו לדייק שהיתה בתוכה מה שלא נמצא בסוגיא, דמשמע מזה דוקא בהיתה בתוך עיר הנדחת, והרי הדין הזה צריך להיות גם בהיתה חוצה לה בנכסי רשעים, ולא ראיתי מי שהרגיש בזה, אם לא דנימא דמ"ש רבנו בהלכה הקודמת אם נקבצו עמה נשרפין בכללה הוא כמ"ש הכ"מ והפר"ח ז"ל שהבאנו לעיל דבעינן דוקא שיהא בעיר עכ"פ בשעת שריפה ואז נשרפין בכללה, אבל אם נשארו חוץ לעיר אין מאבדין אותן ולפי"ז מדויקים דברי רבנו, אבל הרי העירותי לעיל שקשה לומר כן, ומלבד זה ג"כ אינו נוח לי, דלפי דבריהם הרי לא יצויר דין שריפת שללה אלא א"כ היו בתוכה, וא"כ למה היה צריך רבנו להזכיר כאן שהיתה בתוכה והרי בלא זה אי אפשר ציור דין זה, וצ"ל דכוונתו דדוקא שהיתה בתוכה בשעת גמר דין דאז נאסרת כל הבהמה שחל עליה דין לפי חרב, משא"כ בנקבצו בה אח"כ, דאפשר דנקבצו בתוכה הוא רק משום שללה אבל לא בכלל בהמתה, לחול עליה דין סייף, ואף שהוא גם בכלל שללה מ"מ לפי מה שבארתי לעיל מטעם שללה לא היתה נאסרת כולה וכמו בעיסה ועיקר החילוק בבהמה משום דחל עליה דין לפי חרב, והדבר צריך בירור רחב.
יב[עריכה]
בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט. עי' כ"מ דמקור הדברים הוא מאיבעת רב חסדא אי מהני שחיטה לטהרו מידי נבילה, ועי' פר"ח ז"ל תמה על השמטת רבנו האיבעיא אי מהני שחיטה לטהר מידי נבלה, ובאמת מדכתב רבנו שהוא כשור הנסקל שנשחט ובשור הנסקל הרי אינו נעשה נבילה, והרב מרכבת המשנה חולק ע"ז וסובר דכיון דכתב רבנו בפ"ד מהל' מאכלות אסורות הכ"ב בשור הנסקל שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה, הרי שוב אין השחיטה מועלת לטהרה מדין נבילה וכמ"ש רבנו בפ"א מהל' אבות הטומאה ה"ג והוא מבואר במשנה דפ' בהמה המקשה ודבריו תמוהין דודאי שור הנסקל שנשחט נטהר מידי נבילה, והוא מוכרח מכמה מקומות ומבואר בטבח שור הנסקל דתלי לה בדין שחיטה שאינה ראויה בסוגיא בב"ק ע"א ואלו היתה נעשית נבילה בודאי לא שייך וטבחו, וגם ממקומו הוא מוכרח, מדאיבעי לן בבהמת עיר הנדחת אי מהני שחיטתה לטהרה מידי נבילה וטעמא משום דלפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחטה מישחט ל"ש קטלה מיקטל, הרי דהספק הוא דיהא נבילה משום דאפשר נתקיים בו לפי חרב אבל בשור הנסקל פשוט דאין כאן נבילה, ומראיה זו הרגיש הפר"ח ג"כ, ועל כרחך לומר דהא דכתב רבנו שהוא כבהמה טמאה, הוא לענין חלבה וכדומה ויבואר אי"ה במקומו אבל לא לענין דין נבילה, ולפי"ז אין כאן השמטה כלל ואדרבה מדכתב שהוא כשור הנסקל שנשחט, הרי מבואר להדיא דמטהרה מנבילה, ומקור דברי רבנו לזה כבר הביאו האחרונים כמדומה, שהוא מהא דאמרינן בחולין ק"מ אלא אמר רב נחמן בר יצחק למעוטי צפורי עיר הנידחת למאי וכו' אלא לשחיטה, הרי דפשיטא לה להגמרא דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה דאי ס"ד דהוי כמאן דמקטלה משום דלפי חרב אמר רחמנא לא שנא וכו' למה בעינן קרא למעוטי לצפור השחוטה והרי שחיטה בעינן בה, שהרי כתיב ושחט את הצפור על מים חיים ובודאי בעינן עכ"פ שתטהר מידי נבילה ודוקא בנמצאת טריפה איכא מאן דמכשיר לה בקידושין נ"ז והוא פשוט.
שיער הראש וכו' אבל של פאה נכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור. עי' כ"מ ולח"מ משום דהוא בעיא דלא אפשטה, ואע"ג דאפשטה בירושלמי בה"ז עי' במראה הפנים ובקרבן העדה שם עי"ש מ"ש בזה ועי' מ"ש בזה בגליון דחסר שם סיפא דתוספתא, ולפי"ז איבעת הירושלמי בשיער מחובר ולא בפאה נכרית כלל קצרו של דבר מדברי הירושלמי אין הכרח לשום צד.
והנה לא הזכיר רבנו החילוק דדוקא דתלי בסיכתא הוא דאסור אבל במחובר לגופה מותר דהוי כמלבושין, וכן לא הזכיר רבנו הדין דמלבושי הצדיקים ניצולים, שהרי לפירש"י ז"ל מפורש כן בגמ' דאי פאה נכרית כגופה דמי הו"ל כמלבושין שאין נשרפין בצדיקים וכבר עמדו על זה המחברים, ועי' מנחת חינוך שרוצה לומר דכל סוגית הגמ' אינה אלא אליבא דר' שמעון דדריש טעמא דקרא ונכסי צדיקים אבודים רק משום שישבו בתוכה ומי גרם להם ממונם להכי מלבושים מותרים, ועל יסוד זה סובבת האיבעי בפאה נכרית אי הוי בכלל מלבושים או בכלל שללה משא"כ רבנו דלית ליה דר"ש ולפי"ז מגזיה"כ דוכל אשר בה גם מלבושי הצדיקים בכלל (ועי' ברש"י ז"ל סוף פ"ק דערכין) ואין מקום לחלק בפאה נכרית בין מחובר לגופה או תליא בסיכתא עיי"ש ואין הדברים מוכרחים כלל ועי' בדברי רבנו לעיל בה"ז ובמ"ש שם.
והנה הרב לח"מ בפי"ד מהל' אבל כתב ישוב נכון בדברי רבנו ע"פ סוגית הגמ' דערכין סוף פ"ק, דאהא דתנן התם האשה שנהרגה נהנין בשערה, דס"ל לרב שם דשיער המת אסור בהנאה, ומוקי למתניתין בפאה נכרית ודוקא באמרה תנו לבתי משום דכגופה דמי, ולפי"ז אוקי רבא על כרחך איבעת ר' יוסי בר חנינא בשיער נשים צדקניות בתליא בסיכתא דוקא, ולפי"ז במחובר לגופה שרי וסוגית הגמ' דסנהדרין הלא לרבא קאי דאיהו ס"ל כרב שם בערכין ולהכי מחלק בין מחובר לגופה לתליא בסיכתא אבל לרב נחמן בר יצחק שם דס"ל דבשיער מחובר איירי ושער המת מותר בהנאה משום דמיתתו אוסרתו, ולפי"ז איבעת ריב"ח קאי בין במחובר לגופה ובין דתליא בסיכתא ולא אפשטה. והנה רבנו הרי ס"ל להדיא בפי"ד דאבל שם דשיער המת מותר בהנאה וכן הוא שיטת הסמ"ג והתוס' ב"ק י' ועי' תוס' נדה נ"ה ב', וס"ל כרנב"י ולהכי לא חילק רבנו בין מחובר לגופה לתליא בסיכתא, וכבר השיג ע"ז מו"ר הגאון בהעמק שאלה ז"ל, דנהי נמי דלית הלכתא כרב בשיער המת, אבל מ"מ בהא דאמר רב דבפאה נכרית ומחובר ג"כ בעינן תנו, הא לא אמרה תנו אסור משום דגופה הוא וא"כ בעיר הנדחת מותר, והא על זה לא אשכחן דרנב"י פליג, וגם סתמא דגמרא הכין הוא ואין נעשה פלוגתא חדשה.
אבל באמת גירסת השאלתות היא אחרת מגרסתנו, וז"ל השאלתות שאילתא קל"ג והא מיבעי בעי לה ר' יוסי בר' חנינא שיער נשים צדקניות מהו ואמר רבא בפאה נכרית כי קא מיבעי ליה לרבי יוסי בר חנינא דמחבר בגופה אבל היכא דתליין בסיכתא אי אקציתה מחיים שרי ע"כ. והוא ההיפך ממש מנוסחתנו בערכין ובסנהדרין, והגאון בעל שאלת שלום רצה לשבש הספרים, והשיגו מו"ר שם דמלבד שכן הוא גם בכת"י עוד מוכח ממקומו שכן היה גי' רב אחאי גאון ז"ל דהרי לפי גרסתנו דעיקר הקושיא הוא על הא דאסר בלא אמר תנו, והו"ל לרבנו לאסוקי אבל היכא דמחובר בלא אקציתיה אסור, והשאלתות מסיק אבל היכא דתליין בסיכתא אי אקציתיה מחיים שרי, אשר על כן נראה דזהו נוסח השאלתות וכן היתה נוסחת רבנו, והנה המעיין בסוגיא יראה דהקושיא קאי על הא דלא אמרה תנו גופה היא ואסור והא מיבעי ליה לריב"ח וכו' והוא ע"פ שיטת רש"י ז"ל בסנהדרין כגופה דמיא וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות הן ומשו"ה מקשי מדלא אמרה תנו גופה היא ומיתסר דהוי כמו תכריכי המת וא"כ בעיר הנדחת פשיטא דלא בעי שריפה (ומ"ש רש"י ז"ל בערכין וקי"ל צדיקים שבתוכה יוצאים ממנה ערומים ר"ל נקיים מנכסיהן אבל מלבושיהם נצולים ולא יהיה סתירה משני המקומות כמובן) וע"ז משני דמחובר לגופה פשיטא דהוי מלבוש וא"כ בודאי ניצול בעיר הנדחת כי קא מיבעי בתליא בסיכתא.
אבל שיטת השאלתות ורבנו אינה כן, אלא דס"ל דגם מלבושים בכלל שללה הוא ונשרף, וא"כ על כרחך אין קושית הגמ' מהא דלא אמר תנו אסור, דמזה לא קשה מידי דבמת אסור משום דהוי בכלל תכריכים ובעיר הנדחת שפיר מיבעי ליה אי הוי כגופה ממש וניצול או כמלבושין ונשרפין, ועל כרחך דקושית הגמ' הוא מדתנן דשיער מותר ונהי נמי דבפאה נכרית מיירי אליבא דרב ובאומרת תנו לבתי, מ"מ הרי מוכח דלאו גופה ממש הוא, דבזה לא הוי מהני תנו לבתי וכמו דמקשו שם מתנו ידי לבתי, ועל כרחך דהוו בכלל מלבושים ומשו"ה באומרת תנו לבתי גליא דעתה דלא יהא בכלל התכריכים, וא"כ מאי מיבעי ליה לר' יוסי בר' חנינא הרי פשיטא דבכלל שללה הן, וע"ז משני דבתליא בסיכתא לא קא מיבעי ליה דפשיטא דאי אקציתיה מחיים שרי וממילא לענין עיר הנדחת בודאי אסור כי קא מיבעי ליה במחובר בגופה, ובזה אפשר דלא מהני תנו לבתי, וכן אינו נאסר בעיר הנדחת, ולא אפשטה, ולחומרא, וממילא פסק רבנו דפאה נכרית לעולם אסורה דאי בתלי בסיכתא פשיטא דאסור, ובזה לא איבעי ליה כלל ובמחובר לגופה איבעי דלא אפשטא ולחומרא וכן במלבושי צדיקים פשיטא דהוא בכלל שללה, ועי' למו"ר בהעמק שאלה שהאריך לבאר גרסא זו ולחזקה ולפי זה הדברים נכונים מאד בשיטת רבנו, שרבים נדחקו בהם כ"כ.
יג[עריכה]
פירות המחוברין שבתוכה מותרין שנא' תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קבוץ ושרפה וכו'. עי' כ"מ מ"ש בזה, אבל הוא מבואר להדיא בתוספתא פי"ד, במחובר לקרקע בין כך ובין כך מותר שנא' תקבוץ פרט למחוברין, ובמכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 76 ואת כל שללה תקבוץ למה נאמר לפי שהוא אומר ושרפת באש את העיר ואת כל שללה שומע אני בין שלל שדרכו לקבץ ובין שלל שאין דרכו לקבץ ת"ל ושרפת באש ואת כל שללה תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא שלל שמחוסר תלישה קביצה ושרפה מיכן אמרו אילנות מחוברין שבתוכה מותרין ותלושין אסורין.
ההקדשות שבתוכה, קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנא' שללה ולא שלל שמים. ואח"כ בהל' י"ד כתב הבכור והמעשר שבתוכה תמימין הרי הן קדשי מזבח וימותו, ובעלי מומין הרי הם בכלל בהמתה ונהרגין, ואח"כ כתב רבנו דין התרומות שבתוכה שאם הגיעו ליד כהן ירקבו, ואם עדיין הם ביד ישראל וכו' מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף, ואח"כ בהט"ו כתב מעשר שני וכסף מעשר שני הרי אלו יגנזו, וכל דברי רבנו אלה תמהו בהם כל רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל ונשארו בתימה, ולאשר לענ"ד דברי רבנו בכל פרטיהם פשוטים וברורים בעזהי"ת ועלי להאריך קצת בזה, יצאתי הפעם חוץ מגדרי להאריך במקום שהנני מקצר תמיד, ולא אעתיק דברי המחברים ולא אשיג עליהם כי אם באשר יהיה נחוץ.
והנה על מה שכתב רבנו בקדשי בדק הבית דיפדו ואח"כ שורפין אותן השיג הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור, והראב"ד ז"ל לאו יחידאה הוא בזה כמעט כל הראשונים הידועים לנו בשיטת הראב"ד אזלי, וכ"כ רש"י ז"ל להדיא לעיל בדף מ"ז א' ד"ה קדשי בדק הבית יפדו, כשאר בדק הבית והפודה אותם יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו וכ"כ יתר הראשונים ז"ל ועי' כ"מ שכתב דס"ל לרבנו דבהמת עיר הנידחת מיקרי, וארי דהקדש הוא דרביע עליהו וכיון דמסתלק ארי דהקדש חל עליהו מיד איסור עיר הנדחת, ומלבד שהוא תמוה לומר כן, שהרי כיון דמעיקרא לא חל עליהו איסור עיר הנדחת איך הוא חל אח"כ, עוד יקשה דמי הכניסו לרבנו בסברות זרות, ומה דחקו לבלתי פרש הדברים ככל אשר פרשו בה רבותינו ז"ל, ועי' פר"ח תמה ג"כ בדברי הכ"מ דלפי דבריו למה צריך לפדותם, והו"ל למימר רק שאם נפדו אזי שורפין אותן, אבל לא לומר שיפדו, שהרי ליכא למימר דתקנת חכמים הוא שיפדו כדי לקיים בהם מצות שריפת עיר הנידחת, שהרי כל זמן שהם הקדש ולא נפדו אין איסור עיר הנדחת חל עליהם, ותמה ג"כ ע"ז מדין התרומה שאם עדיין הם ביד ישראל ינתנו לכהן שבעיר אחרת עיי"ש.
ועל מ"ש רבנו בהי"ד דבכור ומעשר שבתוכה תמימים הרי הן קדשי מזבח וימותו השיג ג"כ הראב"ד ז"ל דומה שהוא סבור דר' שמעון חולק וקא פסיק הוא כת"ק, ולי נראה דר"ש אינו חולק, וקי"ל כוותיה וכולהו אמוראי מפרשי למלתיה ורב פפא דהוא בתרא מפרש למלתיה אפילו בבעל מום וינתנו לכהן אחר ואין כאן זבח רשעים תועבה שאינן דורן כשאר זבחים ולא מכפרים שום כפרה ע"כ, וגם בזה האריך הכ"מ ונדחק טובא, ובאמת לכל שיטות הראשונים דס"ל דבקדשי מזבח שאינם קרבים הוא משום דזבח רשעים תועבה באיתניהו בעיניהו לכו"ע, וחידוש דינו של ר' יוחנן הוא רק לענין דמי הפדיון, וא"כ בודאי בבכור ומעשר שאינם בכלל זבח רשעים תועבה דין הוא שיקרבו, והרי לא הוזכר בדברי חכמים דין בכור ומעשר כלל, וכן בדין התרומה ביד ישראל שכתב רבנו מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף, דמלבד שאין צורך לטעם זה, שהרי הטעם הוא פשוט דהוי נכסי עיר אחרת המופקדין בתוכה, שהרי אינם של הישראל והמה שייכים לשבט, מלבד זה עוד תמוה, שהרי בכור ומעשר ג"כ נכסי שמים המה וקדושתן קדושת הגוף, ומ"מ דין הוא שימותו לשיטת רבנו ואף שאין שם טעמא דזבח רשעים תועבה אם לא דנימא דרבנו דחיק נפשיה וס"ל דגם בבכור ומעשר אף שאינם לדורן וכפרה מ"מ איכא זבח רשעים תועבה לגביהו והוא תמוה כמו שהשיג הראב"ד ז"ל.
וכן במ"ש רבנו בהט"ו במעשר שני דיגנזו ג"כ קשה מאד, דהרי ס"ל לרבנו בפ"ו מהל' בכורים ועוד בכמה דוכתי דמע"ש ממון גבוה הוא, ולמה יגנזו ולשיטת רבותינו הראשונים ז"ל וכן הוא מבואר בסוגיא להדיא דאם מע"ש ממון גבוה א"צ גניזה, והרי פריך בגמ' שם לרב חסדא דס"ל דבגבולין לדברי הכל ממון גבוה הוא א"כ למה יגנזו, ועי' פר"ח ז"ל דדחיק נפשיה להמציא חילוק בין שלל שמים שהוא קדוש קדושת הגוף ובין שלל שמים שאין בו קדושת הגוף, ומלבד שדבריו תמוהין מבכור ומעשר, עוד יפלא, מאין לו לרבנו חילוקים אלה, ועוד דלדבריו כל הסוגיא דמע"ש תמוה, והרגיש בזה וכתב דאה"נ דלשיטת רבנו דאף דהוי ממון גבוה מ"מ כיון שאין בו קדושת הגוף חל עליו דין עיר הנדחת א"צ לאוקמי כלל במעשר שני דאסקיה לירושלים, דאף דבגבולין הוי ממון גבוה מ"מ יגנזו, אבל בודאי תמוה לומר כן דהגמ' לא הוי ס"ל כן ורק רבנו המציא הדבר, סוף דבר, דברי רבנו תמוהים מכל צד ועוד האריכו לדייק ולהקשות עליהם טובא ומן ההכרח לקצר.
ולענ"ד שיטת רבנו ברורה ע"פ מה שיש לעיין בסוגיא טובא.
א) הנה במאי דתניא בבריתא שם ר' שמעון אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר, כתב הר"ן ז"ל בחדושיו לסנהדרין לתמוה ע"ז, דבשלמא דרשא דר"ש, בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, מפרשינן בגמ' במאי דפליג את"ק, אי בבעלי מומין דלת"ק הוי בכלל שללה ולר"ש אין זה בכלל שלל עיר הנדחת מגזירת הכתוב דבהמתה ולא בהמת בכור ומעשר, ואי בתמימין, וס"ל לת"ק דכיון שנאכל במומו בלא פדיה שללה מקרי ור"ש ממעט לה מבהמתה, אבל במאי דאמר ר"ש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר לא פרשו בו כלום והוא צריך תלמוד, דהא שלל שמים דברי הכל הוא ואינו בכלל שללה ות"ק הרי קאמר בהדיא דקדשי בדק הבית יפדו, לומר שהן נפדין כהלכתן ומותרין להדיוט כשאר קדשי בדק הבית, ואיכא למימר דכסף הקדש כדי נסבה, אלא לכסף מעשר אצטריך ר"ש למימר שכך הוא מתמעט מעשר ככסף הקדש, ואתא למימר שאף במקום שהוא ממון הדיוט כגון בירושלים שהוא נאכל, וטעמו כטעם הבכור, מפני שאינו נאכל בתורת ממונו אלא בתורת מעשר עכ"ל הר"ן ז"ל, ומלבד שפלא לומר מעצמנו דכסף הקדש כדי נסבה, עוד יפלא מ"ש דכסף מעשר אצטריך במקום שהוא ממון הדיוט כגון בירושלים, ולפי שהוא נאכל בתורת מעשר, והרי דבר זה לא משכחת כלל, וכדאמר בגמ' שם שהרי ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת ועל כרחך דאסקוה בגוה ונפיל מחיצות או שנטמאו ולא שייך כן בכסף מעשר ויש להאריך, עכ"פ דרשת ר"ש בכסף הקדש וכסף מעשר אינה מובנה כלל, (ועי' כ"מ במ"ש דרבנו לא גריס כלל בגמרא כסף הקדש מדלא הביאו והוא תמוה מכל צד דהרי רבנו הביא להדיא ההיפך בקדשי בדק הבית לשיטתו דאח"כ שורפין אותן ויבואר עוד להלן).
ב) הנה בסוגיא שם אהא דת"ר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר' יוחנן אומר זבח רשעים תועבה, וריש לקיש מוקי לה בקדשים שחייב באחריותן או בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי, ולפי מה שפרשו בה רבותינו ז"ל הנה ס"ל לגמרא דבודאי קדשי מזבח בכלל שלל שמים הוא ואינם נאסרין משום עיר הנידחת אלא שאמרו בהם שימותו מפני שאינם ראוים עוד להקרבה ולא מיבעי חטאות שאינם קרבים אחר מיתת הבעלים אלא אף עולה ושלמים אינם ראוים להקרבה משום זבח רשעים תועבה ולפדיה אינם ראוים שאין קדשי מזבח נפדין תמימין, וע"ז אקשינן ירעו עד שיסתאבו ויפדו אותן ויפלו דמיה לנדבה, דאכתי לא אפיק אדעתיה דגם בדמיהם איכא משום זבח רשעים, וזהו מה שחידש ר' יוחנן דגם בדמיהם איכא זבח רשעים תועבה, ור"ל פליג ע"ז ולהכי מוקי לה לבריתא דמיירי באופן שהם שללה, כגון שחייב באחריותן או קדשים קלים למאן דס"ל דהוא ממון בעלים, ולהכי ימותו משום שחל עליהם תורת עיר הנדחת. והדברים תמוהים מאד, דכיון דפשוט דאין איסור עיר הנדחת חל עליהם, והא דימותו הוא רק משום זבח רשעים תועבה, א"כ הרי זה אינו אלא בקדשי מזבח של רשעים, אבל בקדשי מזבח של צדיקים שבתוכה, הרי מן הדין דיכולים גם להקריבם ותנא הרי סתמא קתני היו בה קדשי מזבח ימותו, ולא מפליג כלל בין קדשי צדיקים לקדשי רשעים, וגם לרבנו יפלא שגם הוא העתיק הך טעמא דזבח רשעים תועבה, ולא הזכיר כלל שבקדשי שמים של צדיקים יקרבו, ומכל זה ברור שאין נפק"מ בין של צדיקים לשל רשעים.
וגם מגוף הסוגיא מוכרח דגם לר' יוחנן אין נפק"מ בין של צדיקים לשל רשעים, דאל"כ מאי פריך בגמרא אלא ריש לקיש מ"ט לא אמר כר"י, והרי בפשוטו ניחא דלר"י הרי צריך לחלק בין של צדיקים לרשעים ואלו לטעמא דר"ל גם בשל צדיקים כיון דהוו ממון בעלים חל עליהו דין עיר הנדחת ולהכי ימותו כולם, ומוכרח לומר דגם לר"י דהטעם משום זבח רשעים תועבה ג"כ אין חילוק בין של צדיקים לרשעים, והוא תמוה דלמה לא יקריבו של צדיקים, והרי אין כאן לא איסור עיר הנידחת ולא זבח רשעים תועבה.
ג) עוד תמוה דלשיטת רבותינו ז"ל דבשלל שמים לא שייך איסור עיר הנדחת כלל, וא"כ מתניתין דתנן מעשר שני יגנזו על כרחך, כרבנן דס"ל מע"ש ממון בעלים הוא, ורק משום דאקרו קודש להכי יגנזו ולא ישרפו, וכ"כ רש"י ז"ל וכל הראשונים דקימי בשיטה זו, אבל אי הוי ממון גבוה הוי משתרי גם באכילה, ובאמת מבואר כן בגמרא שם להדיא, דלמ"ד בגבולין לדברי הכל ממון גבוה הוא פריך אמאי יגנזו, וא"כ בהא דאמרו בקדושין נ"ד דהלכה כר' מאיר במעשר, משום דלדידה איכא תרי סתמי ולר' יהודה חדא סתמא, והרי איכא עוד סתמא כר"י דמע"ש לאו ממון גבוה הוא מדתנן מעשר שני יגנזו, ואפילו למאי דדחיק בגמ' לאשכוחי גונא דאסקוה לירושלים ונטמא או דנפיל מחיצות.
אשר מכל הני טעמי נראה דרבנו בחר לו מסלה חדשה בדרכי הלכה זו שעל פיה יתישב הכל וכבר מצאנו לשיטה זו נתיבות בדברי רבותינו הקדמונים ז"ל אלא דשדו בה נרגא ולרבנו לטעמיה מיושבין הדברים כמין חומר. דהנה במתניתין תנן שללה ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות שבה יפדו ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקודש יגנזו, והנה כפי מה שהבינו רבותינו הראשונים ז"ל דרשה דשללה ולא שלל שמים באה להוציא שלל שמים לגמרי מאיסור הנאה של עיר הנדחת, דשלל שמים אין תורת עיר הנדחת חלה עליהם כלל, ולהכי הקדשות שבתוכה יפדו ככל קדשי בדק הבית דעלמא, (ולא קתני הקדשות שבה פליטים כדקתני גבי נכסי צדיקים שבחוצה לה, הא קמ"ל דאלימי למתפיס פדיון דלית בהו איסור הנאה כלל, אי נמי הא קמ"ל דראוין לפדותן ויוצאין לחולין כשאר הקדשים ולא חייל איסור הנאה למפרע, כן כתבו רבותינו הראשונים ז"ל ובודאי שהוא דחוק). ומ"ש ותרומות ירקבו מוקי לה בגמ' בתרומה ביד כהן דהוי נכסיו (וצ"ב דלמה נקיט לה הכא כלל, והרי תנא דין דשלל שמים קתני מה דלא חל עליהו איסור עיר הנדחת, וזה הרי אינו כלל בגדר שלל שמים, גם קשה קושית הרמ"ה ז"ל דתרומה ביד כהן כיון דהוא נכסיו הרי מדין תורה ישרפו ואיך קיימי רבנן ומבטלי מיניה מצות שריפה ועי"ש שהאריך בזה) ולפי"ז הוכרחו לפרש כל הסוגיא כמ"ש לעיל שתמהנו ע"ז טובא.
אולם אפשר גם לפרש, דבאמת מדין עיר הנדחת אינו ממועט אלא שלל עיר אחרת, אבל שלל שמים חל עליו באמת דין עיר הנדחת לכל פרטיו, ודרשה דשללה ולא שלל שמים אינה באה אלא למעט שלל שמים מדין שריפה, דהכי דייקא ואת כל שללה תקבוץ ושרפת אבל בשלל שמים ליכא מצוות עשה דשריפה, אבל בודאי דכל מה שבתוכה אסור בהנאה מקרא דהחרם אותה וכל אשר בה, וע"ז אמר במתניתין שללה ולא שלל שמים ר"ל דאינו בשריפה מכאן אמרו דהקדשות שבתוכה יפדו ר"ל שאין דנין אותן לשריפה אלא יפדו תחלה ואח"כ שורפין אותן כדי שלא לשרוף שלל שמים ותרומות ירקבו, שהרי א"א בפדיה, ומשריפה אמעטו, ואף דהם ביד כהן, וכמו שיבואר להלן, וכן מעשר שני יגנזו ואין דנין אותן בשריפה משום דהוו ממון גבוה ואימעטו משריפה, אבל לפדותן כמו הקדשות א"א כמו שיבואר לקמן משיטת רבנו לטעמיה ותנו רבנן ע"ז בבריתא דהיו בה קדשי מזבח ימותו, ולאו משום דהוו זבח רשעים תועבה אלא משום דחל עליהו איסור עיר הנדחת ודין לפי חרב, ובין של צדיקים ובין של רשעים ימותו דלא שייכו להקרבה כלל ונאסרו בהנאה, (ומיושבת קושיתנו באות ב').
אלא מדפריך ע"ז דכי היכי דאמרו חכמים בקדשי בדק הבית ותקנו שם כדי לקיים מצות שריפה שיפדו ואח"כ שורפין אותן, ולמה לא תקינו כן גם בקדשי מזבח שיפדו תחלה, והרי אפשר שיהיו בתוכם גם בעלי מומין שדינם לפדותם ואפילו תמימים ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ובהם יקיים מצות שריפה, וע"ז משני ר' יוחנן דלא שייך כאן דין פדיה בבעלי מומין כיון דאפילו דמיהם יהיו אסורים למזבח מטעם זבח רשעים תועבה וע"כ לא תקנו בזה דין פדיה בכדי לקיים דין לפי חרב ולהכי אפילו בקדשי צדיקים אין כאן פדיה אף דגביהו לא שייך זבח רשעים תועבה, משום דעיקר תקנת פדיה לא היתה בקדשי מזבח, לפי שבעיר הנדחת הרי רובם רשעים שהודחו ואיכא גביהו זבח רשעים וממילא גם קדשי צדיקים ימותו שלא תקנו כאן דין פדיה, וריש לקיש סובר דבדמיהם אין דין זבח רשעים תועבה והלכך היו שפיר יכולין לתקן גם בקדשי מזבח דין פדיה, ובאמת דינא הכי דיפדו אלא דהכא מיירי בקדשים שחייב באחריותן או בקדשים קלין, אבל הקדשים בעצמן בודאי אסורים ככל נכסי עיר הנדחת דלא אימעט שלל שמים אלא מדין שריפה ולפי חרב (ואפשר לישב בזה גם קושית האחרונים דבאיתניהו בעיניהו הרי לא אמרינן בזה דבר הגורם לממון כממון דמי עי' קצוה"ח סי' שפ"ו ועוד אבל אין כאן מקומו) וע"ז פליג ר' שמעון ודריש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר, דס"ל לר"ש דכסף הקדש וכסף מעשר אימעוט לגמרי מדין עיר הנדחת, דלא חל עליהו איסורא כלל (ומיושבת קושית הר"ן ז"ל באות א'). ובדין מעשר שני דיגנזו הוא ג"כ לשיטת רבנו משום דממון גבוה הוא ואימעוט דאינו בשריפה, והא דבעי גניזה ולא פדיה וכמו בקדשי בדק הבית יתבאר להלן (ומיושבת הקושיא באות ג').
ולפי"ז הלא באים פסקי רבנו אל נכון על הסדר, בקדשי מזבח ימותו משום דודאי חל עליהם דין עיר הנדחת ובין של צדיקים בין של רשעים ימותו וכתב רבנו טעמו של ר' יוחנן דזבח רשעים תועבה, ר"ל דלהכי אפילו בעלי מומין ימותו וכן לא אמרינן בהו ירעו עד שיסתאבו משום דלא תקנו בזה דין פדיה כלל דזבח רשעים תועבה אפילו ליתניהו בעיניהו וממילא גם בקדשי צדיקים ליתא לתקנת פדיון, ובקדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, ר"ל דזהו עיקר הלימוד דאינם נשרפים קודם פדיון, ובכור ומעשר תמימים הרי הם קדשי מזבח וימותו, לאו מטעם זבח רשעים תועבה הוא, דגם רבנו מודה להראב"ד ז"ל דכיון דלא אתו לכפרה ולא לדורן, אין כאן זבח רשעים, אבל הרי מ"מ על כרחך ימותו מטעם שדין עיר הנדחת חל עליהם וכמו שנתבאר, ועיקר הטעם של זבח רשעים בעינן רק דלמה לא יפדו ובבכור ומעשר לא שייך כלל לומר דיפדו, ובבעלי מומין בודאי נהרגין וכתב רבנו לפי שהוא בכלל בהמתה, לאפוקי מדרשת ר' שמעון דממעט להו מבהמתה, ואח"כ כתב רבנו דין התרומה, שאם הוא ביד כהן ירקבו מפני שהם נכסיו ור"ל שהם בכלל שלל העיר משא"כ בתרומה ביד ישראל כיון דהם נכסי השבט הוי שלל עיר אחרת המופקדין בתוכה, והא דאמרינן גבי תרומה ביד כהן ירקבו, ובמעשר שני יגנזו דהיינו קבורה, ולא בעינן גם בתרומה קבורה כמו במע"ש, כבר עמד ע"ז רבנו הרמ"ה ז"ל וכתב ע"ז הטעם משום דתרומה עדיפה טפי שהרי אסורה לזרים, וטעונה רחיצת ידים והערב שמש וכיון דשייכה ביה קדושה טפי בעי מקרא טפי, אבל רבנו כתב טעם אחר משום שהם נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף ולהכי ירקבו, (ואף שכתב כן רבנו אחר בבא דאם עדיין הוא ביד ישראל, מ"מ פשוט דקאי על הגיעו ליד כהן דבאם עדיין הם ביד ישראל הרי לא בעינן טעם זה כלל דתיפוק ליה שאין זה אלא שלל עיר אחרת, ומכ"ש לשיטת רבנו דגם בקדשי שמים איכא איסור דעיר הנדחת, הרי אין זה טעם כלל, אלא דקאי על בבא דאם הם ביד כהן ולהכי ירקבו, ואפילו אם הוא דחוק קצת מ"מ הוא ברור בכוונת רבנו). ואח"כ כתב רבנו דין דמעשר שני דיגנזו, כיון דס"ל דממון גבוה הוא א"כ א"א לדונם בשריפה ובהנאה אסירי ולהכי יגנזו, עכ"פ כל פסקי רבנו מאירים בהסוגיא בלי שום קמט.
אלא דצ"ב עוד דלמה לא אמרו במע"ש יפדו ואח"כ שורפין אותן כמו בקדשי בדק הבית, ועל כרחך לומר כיון דאסירי בהנאה לא שייך בהו פדיון א"כ הרי הוא הדין בקדשי בדק הבית דג"כ אסירי בהנאה מדין עיר הנדחת ומ"מ תפיס בהו פדיון והוא תמוה. והנה באמת הרמ"ה ז"ל בנימוקיו הביא גם הוא כשיטת רבנו וז"ל מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו, אי אפשר לומר ישרפו אחר פדיון, דא"כ אשתכח דמעיקרא חל איסור הנאה עליהו וא"כ היכי אלימי למתפס פדיון עכ"ל הרי שעמד גם הרמ"ה ז"ל על יסוד שיטה זו כמ"ש בדעת רבנו אלא שדחה אותה דאי אסורה בהנאה לא תפיסה בה פדיון.
והנה כבוד גיסי הגאון ה"ג ר' משה הלוי סאלאווייציק שי' כתב בזה וז"ל, הנה בפ"ה דמעשר שני ה"ד כתב רבנו וזה לשונו מעשר שני שאין בחומשו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש, והוא מהסוגיא דב"מ נ"ג דדרשינן שם אם גאל יגאל איש ממעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה, ולחד מ"ד קאי דוקא אם אין בה שוה פרוטה ולחד מ"ד קאי אף אם אין בחומשו שוה פרוטה ופסק רבנו כמ"ד דבעינן גם בחומשו שוה פרוטה, אלא דמדברי רבנו מבואר דאפילו אם אין בחומשו שו"פ ג"כ תופס פדיון ורק דאינו מוסיף חומש, ומשום דמפרש להסוגיא דהגזירת הכתוב דאם גאל יגאל קאי לענין דין תוספת חומש ולא לענין הדין אם תופס הפדיון, אשר לפי זה צריך בירור לדעת רבנו איך הוא הדין אם אין במע"ש עצמו שו"פ אם תופס פדיון, דהרי גם אין בו שוה פרוטה ממעטינן מאם גאל יגאל ולדעת רבנו הרי כל הגזה"כ הוא לענין תוספות חומש.
ומהסוגיא דב"מ שם דמבואר דמעשר שני שאין בו שוה פרוטה הוי דבר שאין לו מתירין אין ראיה שאינו תופס פדיון, דכיון דלכתחלה אין לפדות משום דלא יוסיף חומש ממילא הוי בכלל דבר שאין לו מתירין, וכן צריך עיון גם בפדיון הקדשות, דהרי בדין פרוטה של פדיון מדין דאם גאל יגאל חד דין הוא הקדש ומעשר שני כמבואר בתוס' ערכין דף כ"ז (ולדעת רבנו צריך לפרש המחלוקת בערכין שם לענין פדיון הקדשות אם בעינן שיהא בחומשו שוה פרוטה קאי רק לענין לכתחלה אם לכתחלה פרקינן היכא דאין בחומש שוה פרוטה ומשום דלא מוסיף חומש אבל לא לענין אם תופס פדיון בדיעבד, וכן משמע ג"כ לשון הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין ה"א שכתב ז"ל ואינו פותח בפחות מד' פרוטות כדי שיהא החומש פרוטה ולשון אינו פותח משמע דהוי רק דין לכתחלה, אבל אם פדה הוי פדיון אף אם אין בחומש שו"פ, והוא משום דרבנו לטעמיה דפסק גבי פדיון מעשר שני דאפילו אם אין בחומש שו"פ ג"כ תופס פדיון ועל כן פוסק כן גם בפדיון הקדשות).
ונראה דנהי נמי דמדין דאם גאל יגאל תופס פדיון אבל מ"מ בעינן שוה פרוטה כמו קנין כסף דכל התורה כולה, דהרי דין פדיון הקדש ומעשר שני הוי בדין קנין כסף וכמבואר בקדושין כ"ט וברמב"ם פ"ז מהל' ערכין ופ"ח מהל' מעשר שני, וממילא דצריך פרוטה כמו קנין כסף דכל התורה כולה, והרי רבנו פסק רק דהיכא דהוא מגזה"כ דאם גאל יגאל אז הוא תופס פדיון, אבל מ"מ הא בעינן שוה פרוטה מטעם קנין כסף, אלא דנראה דיש נפק"מ גדולה בין דין פרוטה מגזה"כ דאם גאל יגאל ובין דין פרוטה של כל התורה כולה ומשום קנין כסף, דהרי אי משום קרא דאם גאל יגאל דאי לא היה תופס פדיון בפחות מפרוטה הרי היה תלוי בעיקר במעשר שני עצמו אם הוא שוה פרוטה, משא"כ אם נימא דמצד גזה"כ אין שוה פרוטה מעכב לפדיון, אלא דבעינן שו"פ מתורת קנין כסף, הרי עיקר הדבר תלוי בהחולין שעליהם חל הפדיון, דאם המה שוים פרוטה וא"כ הרי איכא כסף שפיר תופס פדיון אף שבהמע"ש עצמו אין בו שוה פרוטה.
וגם נראה פשוט דדין פרוטה מדין קנין כסף תלוי רק בהחולין שעליהם חל הפדיון אם הם שוים פרוטה אם לא, דהרי פשוט דבכל פדיון הקדש ומעשר שני, החולין הם ככסף הקנין שעושים הפדיון וקונים המע"ש וההקדש, וחל עליהם ההקדש וקדושת המעשר, ולא המעשר וההקדש קונה את החולין, והחולין לעולם הוו כסף, וא"כ נמצא דהעיקר תלוי אם החולין יש בהם שוה פרוטה או לא. אולם עי' ברמב"ם פ"ה דמעשר שני ה"ו שכתב, הפודה מע"ש ביותר על דמיו לא נתפס התוספת למעשר, והוא מהירושלמי פ"ד דמע"ש, וא"כ הלא נמצא דגם מדין קנין כסף מוכרח שיהיה במע"ש שוה פרוטה, דאם המעשר הוי פחות מפרוטה אפילו אם החולין שוה פרוטה ג"כ לא יתפוס בהחולין רק פחות מפרוטה, וממילא לא חל הפדיון כלל, משום דהחולין הוי פחות מפרוטה, ואין כאן דין קנין כסף, אלא דיש נפק"מ לענין פדיון הקדשות, דהקדש הרי תופס גם יתר על דמיו מדין דהקדשות אין להם אונאה בין אם מאנה בין אם מתאנה, והוא מבואר בירושלמי שם, אמר ר' יוחנן הקדש שפדוייו יתר על דמיו תפס את הכל, מעשר שני שפדוייו יתר על דמיו לא תפס את הכל, וא"כ נמצא דלדעת רבנו, דמדין דאם גאל יגאל תופס הפדיון, וא"כ הקדש בפחות משוה פרוטה אם פדאו בשוה פרוטה ונמצא דיש כאן כסף שו"פ שפיר תופס הפדיון, אבל במעשר שני שאינו תופס התוספת אין כאן פדיון כלל (וגם מלבד הך חילוקא בדין קנין כסף בין הקדש למע"ש, הנה במע"ש דאית ביה גזה"כ דוצרת הכסף בידך דבעינן דוקא טבעא, ואם פדאו בפחות מפרוטה הוא כפודה באסימון, והוא מבואר בדברי רבנו בפ"ד דמע"ש ה"ט והוא מהירושלמי עיי"ש, והרי דין זה ג"כ דוקא במע"ש אבל בהקדשות הרי פודין אותן גם בשוה כסף כמבואר בבכורות נ"א וברמב"ם פ"ז מהל' ערכין (ועי' מ"ש שם בעזה"י) אמנם בזה יש לעיין דהרי מבואר ברמב"ם פ"ד דמע"ש ה"ב דבדרך חלול מחללין גם על הפירות וכל הך דינא דכסף שיש עליו צורה הוא רק בדרך פדיון, ואם כי יש להאריך בזה טובא אבל עכ"פ יש דרך גם במע"ש דלא ליבעי בה כסף של צורה וא"כ על כרחך אנו צריכין למ"ש לעיל מתורת דין כסף).
ולפי"ז הרי דברי רבנו ברורין בפסקו דשפיר יכולין לפדות קדשי בדק הבית אף שנאסרו בהנאה מדין עיר הנדחת, דהרי מדין דאם גאל יגאל הרי תופס הפדיון ומדין קנין כסף מה לנו בכך שאין ההקדש שוה פרוטה מכיון שפודה אותו בפרוטה, והרי הקדש תופס פדיונו גם ביתר משוויו ולהכי פסק דיפדו ואח"כ שורפין אותן, אבל במעשר שני שפיר דינא הוא דיגנזו ולא מהני בהו פדיון דהא מע"ש אינו תופס יתר על שוויו וכמו שהבאנו לעיל וא"כ נמצא דאין כאן דין פרוטה לפדיונו ולו יהא דמטעם דאם גאל יגאל תופס הפדיון אבל הרי מדין קנין כסף אינו תופס ולא אפשר בפדיון ויגנזו.
והנה דעת רש"י ז"ל בב"מ שם וכן הוא גם דעת עוד כמה מרבוותא דהגזה"כ דאם גאל יגאל הוי בדין תפיסת הפדיון, ופחות מפרוטה אינו תופס פדיון כלל מהגזה"כ דאם יגאל יגאל, וא"כ נמצא דהוא תלוי בהמעשר שני וההקדש עצמו, דאם הם פחות מפרוטה אינם תופסין פדיון כלל, וא"כ גם הקדש פחות מפרוטה אפילו אם יפדה בפרוטה אינו תופס פדיון כלל, אשר לפי"ז נמצא דרבנו ואידך רבוותא לטעמיהו אזלי, וכן נראה דעת הראב"ד והרמ"ה ז"ל ולדידהו א"א לפרש הא דאמרו בהקדש בדק הבית יפדו דר"ל דיפדו ואח"כ שורפין אותן והמה אסורים בהנאה משום עיר הנדחת, דא"כ איך חל הפדיון וזהו מ"ש הרמ"ה ז"ל שהבאנו דלא תפסי פדיון ומטעם זה דחה לשיטה זו וא"כ על כרחך לומר דעל שלל שמים לא חל איסור עיר הנדחת כלל ואין כאן איסור הנאה דהא יפדו תנן, ובמע"ש אי הוי ממון גבוה בודאי ג"כ לא חל איסור עיר הנדחת והכי מוכרחין לפרש כל הסוגיא לשיטתם, והשיגו על רבנו, אבל רבנו דס"ל דגזה"כ דאם גאל יגאל הוא רק לענין הוספת החומש אבל הפדיון חל גם בפחות מפרוטה, אלא דמטעם קנין כסף אכתי בעי פרוטה ובזה יש חילוק בין הקדש למע"ש דבהקדש שייך פדיון באיסור הנאה כיון דתופס גם יתר משוויו, ובמעשר שני דלא תפיס יתר משוויו לא שייך פדיון באיסורי הנאה, ולפי"ז מפרש את הסוגיא ברווחא דאיסור עיר הנדחת שפיר חל על שלל שמים אלא דאינם בשריפה, ובהקדש יפדו כדי לקיים בהו שריפה ויפדו דשייך בהם פדיון משא"כ במע"ש דלא שייך בו פדיון דינא הוא דיגנזו והדברים מאירים.
אולם עדיין יש לעמוד בזה רגע, דבמ"ש לדעת רש"י ז"ל ואינך רבוותא דאם פחות מפרוטה אינו תופס פדיון מגזה"כ דאם יגאל יגאל, אז עיקר הדבר תלוי בהמעשר שני ובהקדש עצמו, דאם אין בהם שו"פ אין הפדיון תופס בהם ואפילו בהקדש שפחות מפרוטה תופס פרוטה, וחלות הפדיון יהיה פרוטה מ"מ אינו תופס הפדיון כיון שאין בהם שוה פרוטה, ודבר זה נסתר, מהא דס"ל לחזקיה שם דמע"ש שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות, וכן פסק הרמב"ם ולדעת כמה ראשונים הוי פדיון מדאורייתא (באמת בררתי שדעת רבנו אינו כן וס"ל דבאין בו שו"פ הוא רק מדרבנן וגריס בגמרא כמו שהביא בשטמ"ק שם הנוסחא לא מיבעי יש בו שוה פרוטה דאורייתא, אבל אין בו שוה פרוטה מדרבנן אימא לא קלטו ליה מחיצות קמ"ל עי"ש היטב. ומטעם זה לא יקשה הא דאמרינן לשיטת רבנו דבעינן פרוטה משום כסף קנין, ולכאורה סתירה גלויה לזה מדברי חזקיה, דהרי לענין דין הכסף לא מהני הצירוף, דעכ"פ אין בו פרוטה כעת בשעת הפדיון, ולא מהני הא דחזקיה אלא לענין הדרשא דאם גאל יגאל, אבל לפי מ"ש ס"ל לרבנו באמת דהוי רק מדרבנן ונאריך אי"ה בזה במקומו) וכן נראה מגי' רש"י ז"ל בגמרא, וקשה והרי כל הצירוף של חזקיה הוא רק במטבע שחל עליה הפדיון דמצטרף עם אותה הפרוטה שבאותה מטבע שכבר פדה עליה, והוי חלות פדיון של פרוטה, אבל אם נימא דמעשר שני פחות מפרוטה אינו תופס פדיון כלל, ובעינן שוה פרוטה בהמע"ש עצמו א"כ איך מהני הך דחזקיה, דהרי במע"ש לא שייך צירוף המעשר שני שפדה מקודם עם המע"ש שהוא פודה עכשיו, ולענין צירוף המע"ש אין נפק"מ אם פודה באותה מטבע עצמה שפדה מקודם והמע"ש שהוא פודה עתה הוא רק פחות מפרוטה, ומוכרח מדברי חזקיה דגם פחות מפרוטה תופס פדיון, אם אך חלות הפדיון הוי פדיון של פרוטה, ונמצא דאפילו לדעת רש"י ז"ל ודעימיה, העיקר תלוי רק בדמי החולין, על מה שחל הפדיון אם הוא חלות פדיון של פרוטה, ונסתר מ"ש דרש"י לטעמיה אזיל ורבנו לטעמיה (ובאמת יש להרחיב הדברים בזה גם ליתר השיטות שמה אבל אין כאן מקום להאריך יותר).
אמנם כל זה הרי אינו נוגע אלא אל הלטעמיה דרש"י ז"ל, אבל שיטת רבנו אדרבה מבוססת יותר דהרי נמצא דאפילו אם נימא דאין בו שוה פרוטה גם דעת רבנו דאינו תופס פדיון מהגזה"כ דאם גאל יגאל, ודוקא באין בחומשו שוה פרוטה ס"ל לרבנו דהגזה"כ דאם גאל יגאל הוא דאינו מוסיף חומש, אבל באין בו שוה פרוטה אינו תופס הפדיון גם מגזה"כ דאם גאל יגאל, אפילו אם נימא כן ג"כ ניחא הא דבקדשי בדק הבית שבתוכה תופסין פדיון, וגם החילוק בין הקדש ומעשר שני כמו שכתבנו לעיל, דהרי גם הגזה"כ דאם גאל יגאל הוא רק דבעינן חלות הפדיון של פרוטה ולא דפחות מפרוטה אינו תופס פדיון, והדבר תלוי רק בהחולין על מה שחל הפדיון אם הם פרוטה, וממילא נשארו כל הדברים שכתבנו על מכונם הראוי ומיושבת היטב שיטתו של רבנו.
אלא דעדיין נצבת כמו נד נגד שיטתו של רבנו סוגיא שלמה, דאם נימא דשלל שמים אימעט רק משריפה אבל איסור עיר הנדחת חל גם על שלל שמים ואסורים בהנאה וכמ"ש רבנו א"כ תמוה מאד הא דגרסינן שם אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים דר' מאיר סבר מע"ש ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא, אבל בגבולין דברי הכל פטור, והוא משום דבגבולין לד"ה ממון גבוה הוא ופטור מחלה, ומתיב רב יוסף מהא דתנן מע"ש וכתבי הקדש יגנזו, במאי עסקינן וכו' אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו, ור"ל דכיון דבגבולין גם רבנן סברי דהוא ממון גבוה א"כ בגבולין למה יגנזו ולשתרו לגמרי, ולשיטת רבנו הרי אין כאן קושיא כלל, דמשום דהוו ממון גבוה להכי יגנזו, שהרי איסור עיר הנדחת חל עליהו לשיטתו ובשריפה א"א לדונם משום דהוו שלל שמים ולהכי דינם בגניזה, ואשר מטעם זה כתב הפר"ח ז"ל שהבאנו דבריו לעיל שרבנו דחה סוגיא זו והוא תמוה, ונראה דגם זה ברור כשמש.
הנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו שם הביא נוסחא ישנה ופירשה, וזה ענינה. מחלוקת במעשר שני בירושלים (פי' דלא ניתן לפדותו) דר' מאיר סבר מע"ש ממון גבוה הוא (דקודש לה' כתיב וכו' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וכו' לה' הוא קדש לה' אלמא ממון גבוה הוא) ורבנן סברי ממון הדיוט הוא (והאי דקריה רחמנא קודש משום דאסור למיכל באנינות ובטומאה ותו דאסור ליה למפרקיה) אבל בגבולין (דיכול למפרקיה) דברי הכל חייבת (דממון הדיוט הוא, הואיל ויכול לפדותו בריחוק מקום) עכ"ל וע"ז אקשי רב יוסף מהא דתנן מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו ועל כרחך בגבולין איירי דירושלים אינה נעשית עיר הנדחת, ואי בגבולין אמאי יגנזו, דכיון דממון הדיוט הוא בשריפה בעי למדייניה עיי"ש. וברור דגם רבנו היתה לו גירסא זו בגמרא ולפי"ז כל דבריו ברורין, ונראה דזהו יסוד מחלוקת רבותינו ותלוי בנוסחא זו, דלפי מאי דאיתא לקמן והיא גי' רש"י ויתר הראשונים ז"ל והביאה אח"כ גם הרמ"ה א"א לישב הדברים ע"פ שיטת רבנו ושפיר השיגו דהרי לפי"ז מוכרח לומר דבשלל שמים ליכא דין עיר הנדחת כלל, אבל רבנו ס"ל דה"ה בגבולין הוי ממון גבוה ולהכי יגנזו והדברים ברורים ומאירים בעזה"י (ומה שיש עוד להאריך לפי גרסא זו בדברי רבנו בפ"י מהל' בכורים יבואר אי"ה שם כי לפי"ז מיושבים כל הקושיות שמה, ועי' בדברי התוס' בסוגיות אלו שהרבו להקשות, וכן הקשו כמה מרבוותא מכמה סוגיות דמשמע דגם בגבולין ממון בעלים הוא עי"ש היטב ואכ"מ להאריך יותר).
והנה עתה זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הביאה במדרש תנאים עמ' 86, וז"ל שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ואפילו בכור ומעשר כשהן תמימין ימותו שנאמר זבח רשעים תועבה, קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן שנאמר שללה ולא שלל שמים, התרומות ירקבו אימתי בזמן שהגיעו ליד כהן מפני שהן נכסיו אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת מפני שהן נכסי שמים מעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו, והרי כל הדברים המה ממש דברי רבנו ושיטתו.
טז[עריכה]
ומביא עליהם ברכה ורחמים שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. עי' כ"מ אולם דבר זה ליתא במשנה כלל, ונראה דכוונת רבנו לדרשה דר' אליעזר בתוספתא פי"ד דס"ל לר' עקיבא דקרא דונתן לך רחמים קאי לרחם על הטף, ור"א דרש שמא תאמר למחר יהיו אחיהם וקרוביהם קושרים שנאה בלבם עלינו, אלא כך אמר המקום אני ממלא אותם רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם וכו' ורבנו דס"ל כר"א לענין הטף דנהרגין, הביא ג"כ דרשה דר"א בקרא דונתן לך רחמים, ואפשר ג"כ שכוונת רבנו להא דכתב בפי"א מהל' סנהדרין ה"ה שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים הוא בעולם שנא' למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ועי"ש מה שבארתי דבריו ע"פ מאמרם ז"ל בביצה ל"ב דדריש מקרא דונתן לך רחמים שתהיה רחמן על הבריות וקיום דין עיר הנדחת רחמים על הבריות הוא לפי דברי רבנו עי"ש. אולם מקור דברי רבנו נגלו לפני במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 96 ונתן לך רחמים ורחמך אם רחמת מרחמין עליך ואם לאו אין מרחמין עליך, נעשית פורענות ברשעים רחמים היא לעולם, והרבך שלא תאמר הריני מחריב את ערי ישראל ת"ל והרבך, והם הם דברי רבנו.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |