פרי חדש/עבודה זרה/ד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בני בנימין
חידושים ומקורים מנחת חינוך
חידושים ומקורים ר"ז מווילנא
יד דוד
יצחק ירנן
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


פרי חדשTriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

אע"פ שלא עבדו ע"ז. כתב הכ"מ דאי שעבדו עכו"ם תיפוק ליה דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין ולדידי אי מהא לא אירייא דדילמא מיירי בשעבדו והו"א שדינן כנידחין לדונן בסייף קמ"ל דמשום דהוו מדיחין אישתני דינייהו ואוקמינן להו אמלתייהו כדמעיקרא והוו בסקילה:

ומ"ש והוא שעבדו ע"ז. כתב הכ"מ דפשיטא דבלאו הכי אינם נהרגים וליתא דהא גבי מסית פסק הרב לקמן פ"ה דין ה' שאף שלא עבד נסקל וה"נ נימא דכיון דנתרצו לעבוד אף שלא עבדו נהרגין אלא דמשמע ודאי שפסק הרב כרב יוסף דמפליג בין יחיד לרבים דיחיד לא ממליך וטעי בתריה רבים ממלכי ולא טעו אבתריה וכדאיתא בסנהדרין דף ס"א והילכך פסק הרב הכא גבי עיר הנדחת דרבים נינהו דאינן נהרגין עד שיעבדו ע"ז. אבל זה תימה דהא אביי פליג עליה ואקשיה ליה מברייתא ורב יוסף אישתיק משמע דאודויי אודי ליה ורבינא דהוא בתרא דקי"ל כותיה דקמשני לא זו אף זו קתני משמע נמי דלא שאני ליה בין יחיד לרבים ואפילו רבים כיון שנתרצו לעבוד נהרגין. ותו קשה במ"ש הרב למעלה בפ"ג דין ד' דיחיד אינו נסקל עד שיעבוד ע"ז ולרבינא דקי"ל כותיה משמע דאף באמירה בעלמא אלך ואעבוד נסקל וצ"ל שסבור הרב ז"ל דמאי דלא שני ליה מידי רב יוסף לאביי הוי משום דלא חש ליה וכיון דפליגי פנים בפנים כדמוכח לישנא דאתיביה אביי הוי תלמיד דרב יוסף ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ורבא נמי לא מכרעא מילתא דפליג ארב יוסף אלא דס"ל דאף דרבים מימלכי אי מדכר להו שבחייהו דע"ז תו לא מימלכי ורבינא דשני דלא זו אף זו קתני לאו משום דפליג בדינא ארב יוסף אלא משום דדחיקא ליה מילתא לאוקומי למתני' ברבים וכיון דאביי ס"ל דמפי עצמו ממלך ורבא נמי דקאמר אידי ואידי בניסת מפי אחרים משמע דהכי ס"ל מסתמא אית לן למימר דרבינא נמי לא פליג עלייהו בדינא ואיהו נמי מוקי לה בניסת מפי אחרים אבל מפי עצמו מימלך ומשו"ה פסק הרב דיחיד אינו נסקל עד שיעבוד ע"ז והתוס' יו"ט הניח דברי הרב בצ"ע ואפשר ליישבם כדכתיבנא.

ומהלח"מ בפ"ה מהל' ע"ז אישתמיטתיה הך סוגיא דכתיבנא ואחר שחילק בין יחיד לרבים הוקשה לו ממ"ש הרב הסית לב' הן הן עדיו ומביאין אותו לבי"ד וכו' וכן כתב עוד בין שהיה המסית יחיד או יחידים משמע דאף במסית לרבים אף שלא עבדו עכו"ם נידון בסקילה ותירץ דהני יחידים לאו שהסיתם בבת אחת אלא לכל אחד ואחד בפני עצמו ואין זה כלום דרבים לא מיקרו אלא עיר הנדחת הא לאו הכי כיחידי דמו ומסית יחיד מיקרי ונסקל אע"פ שלא עבדו ע"ז וכדמוכח מברייתא דאייתי אביי לאותובי לרב יוסף וזה פשוט ודוק:

ומ"ש ואזהרה למדיח מנין שנאמר לא ישמע על פיך. בפרק ד' מיתות גרסינן לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח ופרכינן מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו ויראו אלא אזהרה למדיח ועל כרחך מסיפיה דקרא קפריך דכתיב ולא יוסיפו לעשות עוד וכדפי' רש"י דהא וכל ישראל ישמעו ויראו איצטריך להכרזה וכדאיתא בפ' הנחנקין ותו דאזהרת עשה לאו שמה אזהרה וכדאיתא בפ"ק דתמורה. אלא דקשה לי עלה מהא דאיתא בפ"ק דמכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום ועשיתם לו כאשר זמם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים ורבנן האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממים ור"מ אזהרה לעדים זוממים מנ"ל נפקא ליה מוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד ורבנן ההוא מבעי ליה להכרזה ור"מ הכרזה מישמעו ויראו נפקא כלומר ולא יוסיפו לאזהרה ומילתא דתמיהא היא דכי היכי דגבי מסית סגי לן להכרזה בקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו וסיפיה דקרא מפיקינן ליה לאזהרה ה"נ לרבנן אמאי איצטריך לא תענה לאזהרה תיסגי לן והנשארים ישמעו ויראו להכרזה ולא יוסיפו עוד לאזהרה ולילקי שמונים כסברת ר"מ ובש"ס הוה מצינן למדחק נפשין ולמימר דתלמודא בעי לאוקומא לההיא ברייתא אף כר"מ אי נמי דקים ליה לתלמודא דהויא ר"מ ומשו"ה פריך בפשיטות אליביה דמסית בהדיא כתיב ביה אבל להרב ז"ל קשיא דהא קי"ל כחכמים דלא לקו עדים זוממים אלא ארבעים וכן פסק הרב בריש פי"ח מהל' עדות וכ"כ בספר המצות דאזהרת עדים זוממין מלא תענה ברעך עד שקר ולקמן בפ"ה כתב דאזהרה למסית הוא מוכל ישראל ישמעו ויראו ולסברת חכמים דפ"ק דמכות דקי"ל כותייהו לא הויא אזהרה למסית מהך קרא אלא מקרא דלא ישמע על פיך דומיא דמדיח וצ"ע:

ב[edit]

אבל אם הודחו רובו של שבט דנין אותם כיחידים. מה שהקשה הלח"מ מהא דאמרינן בגמרא ואפי' ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא משמע מיהא דרובו אמר היפך דעת הרב אינו כלום דה"ק דאפילו ר' יונתן לא קאמר אלא עד רובו דהיינו בציר מרובא אבל כולו או רובו לא ובמתני' לפחות מיירי בהודח רובו של שבט וכן פרש"י במתני' ואין דנין לא את השבט רובו של שבט שעבדו ע"ז מזיד ע"כ. ופשוט הוא דהמקשן לא הוה טעי בהא דהא קי"ל בכל התורה רובו ככולו וכדאיתא פ"ק דהוריות ובפ"ו דנזיר דף מ"ב וזה ברור. ושרי ליה מאריה למהרש"ל בחכמת שלמה שכתב דרש"י לא דק דבין לס"ד בין למסקנא מתני' לא מיירי ברובו של שבט ע"כ. והוא לא דק ולא עיין בדבר דאף לדעת המקשן מתוקמא מתני' ברובו של שבט כדפי' רש"י וכדכתיבנא ואמרינן נמי בפסחים בפרק כיצד צולין איש נדחה ואין רוב צבור נדחין וה"נ איש אתה מוציא ואי אתה מוציא רוב השבט וזה פשוט:

ומ"ש

שהודחו מאליהן.

משמע ליה להרב לפסוק כפשיטות הפשטן דפשיט לה מהדיחוה נשים או קטנים ובדברי הכ"מ יש ט"ס עיי"ש אי נמי אפי' תימא דהוי בעיא דלא אפשיטא ראוי לנו לפסוק שלא ליתן לה דין עיר הנדחת מספק משום דאע"ג דלדידהו הוי חומרא שנידונין בסקילה החמורה מכל מקום כיון שסוף סוף נהרגין אלא שיש הפרש בענין המיתה משא"כ לגבי טף ונשים שניצולין לגמרי א"כ הצלת נפשות לגמרי עדיף לן טפי ומשו"ה פסק הרב להקל שאין לה דין עיר הנידחת:

גרסינן בסוף פ' חלק יצאו הן ולא שלוחן ופי' רש"י שאם הדיחו ע"י שליח כיחידים הם בסקילה וממונם פלט ע"כ ואע"ג דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה והו"ל כהדיחו הם מעצמן מ"מ גזרת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליח. ותימה על הרב שהשמיט זה ואולי סבור הרב ז"ל דהך ברייתא אתיא כסברת שמאי הזקן בשם חגי הנביא דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחיו חייב משום דיש שליח לדבר עבירה וכדאיתא בפ' האיש מקדש דף מ"ג עיי"ש אבל לדידן דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה הו"ל כהדיחו הן מעצמן ואינו מחוור וכן בריש פ"ט מהלכות רוצח השמיט הא דאיתא בריש פ' עגלה ויצאו הן ולא שלוחן ואפשר דכיון דלא הזכירו פשוט הוא שאינה נעשית עיר הנדחת בכך:

ג[edit]

ואין המרובים נהרגין אלא בבי"ד הגדול. דע שאם הודח כולו או רובו של שבט אף שדינם כיחידים אינם נהרגין אלא בבי"ד הגדול וכדאיתא בסנהדרין דף ט"ז ע"א עיי"ש וכתבו הרב בריש פ"ה מהל' סנהדרין וכולו שכתב הרב שם לאו דוקא ור"ל רובו וזה פשוט:

ד[edit]

אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנאמר באחת עריך. והשיג על זה הראב"ד דכיון דהשבטים נתנו אותם מחלקיהם הוו מיוחדים וקרינן בהו שפיר עריך. ואני תמה עליו ז"ל שסברת הרב ז"ל ברורה בטעמה דבתר השתא אזלינן וכיון שעכשיו אינם מיוחדים לבעליהם לא קרינן בהו עריך והכי מוכח מדברי התוספות בשלהי מרובה והכי מוכח נמי בפ"ק דיומא דף י"ב אלא שאני תמה על הרב דהתינח בששה ערי מקלט דכיון שאינו נותן שכר ביתו משמע שאינן מיוחדות ללויים אבל בשאר ערי הלויים שנותן שכר לבעל הבית וכדאיתא בסוף פ"ב דמכות ופסקו הרב בפ"ח מהל' רוצח א"כ משמע ודאי שהן מיוחדין ללויים ואיך כתב הרב בסתם שאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת והו"ל לפרושי דדוקא בששת ערי מקלט. והייתי נבוך בקושיא זו עד שראיתי בירושלמי דפ' עגלה ערופה ערי מקלט מה הן אין תימר למחלוקת ניתנו כלומר שניתנו לחלקם של הלויים מביאות עגלה ערופה אין תימר לבית דירה ניתנו אינן מביאות עגלה ערופה כלומר שהרי גוף הערים אין ללויים אלא לדירה בעלמא והו"ל כירושלים שלא נתחלקה לשבטים ולפום מאי דכתיבנא הך בעיא ליתא אלא במ"ב עיר אבל בשאר ששה ערי מקלט פשיטא שאינן מיוחדין ללויים והו"ל בעיא דלא אפשיטא והילכך פסקה הרב לקולא שאינה נעשית עיר הנדחת וזה מבואר דלא כהראב"ד ז"ל ואע"ג דלענין עגלה ערופה לא הזכיר הרב בפ"ט מהל' רוצח דין ערי מקלט ולא מיעט אלא ירושלים שאני התם דעל הספק עורפין משא"כ הכא דאדרבה ספק נפשות להקל וכדכתיבנא ומ"מ לדעתי ששה ערי מקלט דינם כירושלים שאין מביאים עגלה ערופה דבהני לא מבעיא לן מידי בירושלמי כן נ"ל ודוק:

ומ"ש כדי שלא יכנסו גויים. הכי איתא בברייתא ופרכינן דתיפו"ל דמקרבך אמר רחמנא ולא מן הספר ומשני ר' שמעון היא דדריש טעמא דקרא והרב העתיק הטעם משום דלא נפקא מינה לענין דינא[1] וכבר כתבו התוס' בריש פ' הנזקין (מט:) וברפ"ק דסוטה דהיכא דליכא נפקותא לכו"ע דרשינן טעמא דקרא[2] ואי קשיא א"כ אמאי מוקמינן להך ברייתא כר"ש ולא כרבנן לאו קושיא היא דאי כרבנן לא הו"ל למעבד עיקר מהטעם דמשמע שהדין נלמד מהטעם והא ליתא דלרבנן אין הדין נלמד אלא מקרבך אבל לר"ש דדריש טעמא דקרא עבדינן עיקר מהטעם דלפי הטעם משתנה הדין ולפי מה שאכתוב לקמן בדעת הרמב"ם אין צורך לזה דאוקמה כר"ש משום רישא דברייתא דלא מצי אתיא אלא כר"ש ודוק. ואין להקשות דהיכי ממעטינן מקרבך ולא מן הספר דהא מקרבך איצטריך לשיהו מדיחין מאותו השבט דליתא דממשמעותא דמקרבך שפיר ממעטו תרווייהו:

ומ"ש ואין בי"ד אחד עושה שלש עיירות וכו'. פשט הסוגיא כסברת הראב"ד דלעולם אין עושין שלש עיירות נידחות לא בבי"ד אחד ולא בשלשה ולא במקום אחד ולא בשלשה מקומות אלא דוקא שתי עיירות ובב' מקומות כגון אחת ביהודה ואחת בגליל ודברי הרב תמוהים ועמד על זה הרב מהר"י קולון בשרש ק' ונדחק הרבה בסוגיא להליץ בעד הרב וצלל במים אדירים ולא העלה כלום בידו בידו:

ואיכא למידק במה שהקשה דמי דחקו לרבינו לחלק בכך ומנ"ל דמרוחקות עושין ואין זו קושיא דכיון דטעמא משום קרחה במרוחקות לא שייך קרחה וכמ"ש איהו גופיא לעיל. וגם מה שפירש בלשון הברייתא דאבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין דמיירי במרוחקות שהוא פירוש זר דרישא דברייתא מיירי במקורבות וסיפא במרוחקות עדיפא מינה הוה מצי לפרושי לפי שטתו והוא יותר נכון בלשון הברייתא ובלשון הרב והוא זה דשתים ביהודה ושתים בגליל אין עושים מיירי נמי במקורבות ובב' בתי דינין הא ג' עושין בב' בתי דינין אבל בבי"ד אחד אף שלשה אין עושין ושיעור לשון הרב כך הוא ואין בי"ד אחד עושה ג' עיירות הנדחות זו בצד זו משמע דהא ב' בתי דינין עושין שלש עיירות דוקא ולפי זה ניחא שסיים הרב אבל אם היו מרוחקות עושה דמשמע אפילו הרבה ולשטת מהרי"ק איך אפשר שדין מפורש בברייתא דשתים ביהודה ושתים בגליל דאין עושין אפי' במרוחקות שהרב הכחידו תחת לשונו ולא די שלא הזכיר אלא שאדרבא משמע ההיפך מדבריו. וגם לשיטה האחרת שכתבתי עפ"י דרכו דין ב' ביהודה וב' בגליל דאין עושין במקורבות בב' בתי דינין גם זה לא הוזכר בדברי הרב להדיא אלא שסמך בזה הדין על דיוק דברים ואין זה דרכו של הרב בדינים מפורשים בתלמוד לתלותם בדיוקים ותו אם איתא דפוסק כר' יוחנן הו"ל למיהב הכא טעמא דקרחה וכמו שכתבו גבי ספר ועוד שבכל אלו הדוחקים עדיין קושית הכ"מ במקומה עומדת דהו"ל למפסק כאידך לישנא דרב דאפילו בשנים וג' בתי דינין אין עושין:

אמנם מה שנ"ל ליישב בעד הרב הוא זה שסבור הרב ז"ל דההוא דזימנין אמר רב דאפי' בב' וג' בתי דינין לעולם אין עושין וטעמא משום קרחה על כרחך אתיא כר' שמעון דדריש טעמא דקרא וכיון דטעמא דאין עושין ג' ערי הנדחת הוי משום קרחה מינה ילפינן דאף בג' בתי דינין אין עושין אבל לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא נקטינן קרא כפשטו דלא מיירי אלא בבי"ד אחד אבל בב' וג' בתי דינין עושין ואין לנו לחוש לקרחה ובהכי נדחה נמי טעמיה דר' יוחנן דקאמר דבב' וג' מקומות אין עושין משום קרחה דאלמא דחייש לקרחה ודריש לטעמיה דקרא ואתיא כזימנין אמר רב בתרא וריש לקיש ס"ל כזימנין אמר רב קמא דלא חיישינן לקרחה והילכך בב' וג' מקומות עושין והיינו טעמא דלזימנין קאמר רב קמא ולריש לקיש לא שאלינן מ"ט משום דסתמא דמילתא ופשטיה דקרא הכי משמע ולא בעינן טעמא אבל לזימנין קאמר רב בתרא ולר"ל שאלינן טעמא דא"א לומר כן אי לא דרשי טעמא דקרא ואע"ג דתניא כותיה דר' יוחנן לא משגיחינן בההיא ברייתא דסיפא דברייתא אוקימנא לה כר' שמעון ומעתה רישא דברייתא נמי ר' שמעון אמרה ומשום דדריש טעמא דקרא ובתוספתא דסנהדרין פי"ד קתני לה בהדיא בשם ר"ש ואפשר נמי דכי קאמר תלמודא תניא כותיה דר"י אכתי לא ידע דסיפא דברייתא ר"ש היא אבל לבתר דאוקימנא לסיפא כר"ש רישא נמי ר"ש היא ואזיל לטעמיה דדריש טעמא דקרא ואע"ג ד' יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה וסתם לן תנא בהמקבל דלא דרשינן טעמא דקרא מ"מ אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן באופן דקם ליה ריש לקיש אליבא דהלכתא כדקי"ל בעלמא דלא דרשינן טעמא דקרא ומשום הכי פסק הרב כר"ל ומפרש דמקום אחד דקאמר ריש לקיש רוצה לומר קרובות זו לזו וכן מבואר בפי' המשנה להרב ז"ל שכתב וזה שהזכיר שלא (להרחיב) [להחריב] ג' עיירות אין זה אלא בבי"ד אחד ומקום אחד כלומר שלא יהיו קרובות זו לזו ע"כ ולשון זה מבואר כמו שכתבתי וכל זה ברור בדעת הרב ודוק:

ודע שכתב הרב בפי' המשנה דאין פי' אין עושין שלא יהרגו יושביה אבל פירושו שלא יעשו בו כל מצות עיר הנדחת והוא מה שנאמר והיתה תל עולם.

ו[edit]

והיאך דין עיר הנדחת וכו' אח"כ שולחין להם ב' תלמידי חכמים וכו'. והשיג עליו הראב"ד שלא מצא תשובה מועלת אחר התראה ומעשה פירוש שהרב הבין שההתראה כללית של ב' תלמידי חכמים היא בלבד ההתראה פרטית שזה לא הוצרך רבינו להזכירו מרוב פשיטותו ותדע דהא איתא בהדיא בפ' היו בודקין דעדים זוממין לא דמו לעיר הנדחת ויחיד העובד עבודה זרה שכן אלו צריכין התראה ועדים זוממים א"צ התראה ותנן נמי בפ' חלק גבי אנשי עיר הנדחת וצריכין ב' עדים והתראה לכל אחד ואחד ותו קתני התם בברייתא לאמר שצריכים עדים והתראה לכל אחד ואחד ואין ספק שעפ"י זה יפה השיג הראב"ד שאין תשובה מועלת אחר התראה ומעשה אבל באמת לא כיון לדעת הרב שהוא ז"ל סבור דההיא דתנן בפ' חלק וצריכינן ב' עדים והתראה לכל אחד ואחד מיירי כשנדונים כיחידים דבהא מיירי מתני' התם וכתבו הרב לעיל בסמוך והא דקתני בברייתא לאמר שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד אולי הרב מפרשה בכה"ג נמי ביחידים ואינו מחוור דהא קרא לא מיירי ביחידים וליכא למימר דמפרש לה במדיחים וכדפירשה רש"י שהרי דין זה לא הזכירו הרב גבי מדיחים דבעו עדים והתראה ועוד סבור הרב דהא דאיתא בפ' היו בודקים דאנשי עיר הנידחת צריכין התראה לאו התראה גמורה כשאר ההתראות דהא מנא לן דהא התראה ילפינן לה התם מאחותו ומרוצח וממקושש ונערה המאורסה ומהני לא מצינן למילף לעיר הנדחת שכן ממונן פלט ותוס' הניחו זה בתימה. ומכח קושיא זו סבור הרב ז"ל שאינה התראה גמורה פרטית אלא התראה כללית דהכי גמירי לה ואין כאן התראה אחרת אלא זו ששולחין ב' תלמידי חכמים וזה הוציאו הרב מהא דאיתא בפ' ואלו הן הגולין שלהורג בשגגה מוסרין לו ב' ת"ח ללוותו לערי מקלט כי היכי דליתרו בגואל הדם דאי קטיל קטלינן ליה ותנן נמי בפ"ק דסוטה גבי סוטה דמוסרין לו שני ת"ח שמא יבוא עליה בדרך ובגמרא תלמיד חכם אין כו"ע לא דידעי לאתרויי ביה אלמא דלענין התראה בעינן ת"ח וכ"כ שם בתוס' ומשו"ה כתב הרב דשולחין להם ב' ת"ח כי היכי דלידעו לאתרויי בהו ואע"ג דאמרינן בסוף פ"ק דמכות דמתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפי' מפי השד התם בדיעבד אבל לכתחלה מהדרינן לאתרויי על פי ת"ח ומ"ש הרב בסמוך דכל מי שבאו עליו ב' עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו אותו מפרשין אותו אינה התראה אחרת אלא ההתראה של ב' ת"ח הנזכרת ומיהו לא מהניא הך התראה אלא לנמצאו העובדים רובה אבל אם נמצאו מעוטה צריכין התראה גמורה לכל אחד ואחד וכמ"ש הרב למעלה בסמוך:

ומ"ש ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ונשים של עובדין לפי חרב. כתב הכ"מ דצריך עיון מנ"ל שמכין טף ונשים ואפשר דמהחרם אותה ואת כל אשר בה נפקא ע"כ. וליתא דהא איצטריך לרבות נכסי צדיקים שבתוכה וכדאיתא בסוף פ' חלק. ומה שהביאו ראיה ממאי דאיתא בסיפרי שאין מקיימין את הטפלים כלל ועוד דר' אליעזר סבר דבני רשעי ישראל נהרגין, אין מכאן ראיה אלא לטף אבל הנשים של עובדים שיהרגו אותם אין לו טעם כלל אם לא שהרב היה מפרש בכלל טפלים נמי שהם טפלים לבעליהן אע"פ שאינו מחוור. ונ"ל שטעו הסופרים ואיידי שכתב הרב ברישא כשהודחה כולה דמכין טף ונשים והתם על כרחך הנשים נמי הודחו בכלל העיר דאל"כ הרי לא הודחה כולה אלא רובה כתבו הכא נמי טף ונשים וט"ס הוא וצריך למחוק תיבת ונשים ואין להרוג אלא הטף וזה ברור. ומה שהביאו ראיה עוד מעדת קרח אין משם ראיה לנשים דהתם כתיב יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם משמע שאף הנשים חירפו וגידפו ומשו"ה נענשו גם הן ואף שהטף נענשו אף שאינם בני עונשים י"ל דהטף על פי הדיבור שאני. וגם מה שהביאו מיבש גלעד מאן לימא לן שלא היה ע"פ הדיבור אי נמי מגדר מילתא שאני וכההיא שרכב על סוס בשבת והביאוהו לבי"ד וסקלוהו משום מיגדר מילתא וכדאיתא בהאשה רבה והכא נמי דכותה. וגם מה שהוסיפו טעם בדבר לרדות הגדולים בהריגתן שהם חביבים עליהם אפשר שלמדו כן מהא דאיתא בפרק נגמר הדין ויקח יהושע את עכן בן זרח וגו' ואת בניו ואת בנותיו אם הוא חטא בניו מי חטאו ופרכינן ולטעמיך אם הוא חטא כל ישראל מה חטאו דכתיב וכל ישראל עמו אלא לרדותן ה"נ כדי לרדותן והתם אין פירושו כך שלפי האמת לא הרגו בניו ובנותיו של עכן דומיא דוכל ישראל עמו שלא הרגום אלא שהעלו אותן לשם כדי שיראו בקילקולו של עכן וע"י זה יזהרו שלא יוסיפו עוד למעול בחרם באופן שלא נמצאו שום ראיה להכות הנשים של העובדים לפי חרב ולכן נ"ל שט"ס הוא וכדכתיבנא:

שבתי וראה שאף דינו של הרב בטף אינו מחוור דגרסינן בתוספתא בפרק בתרא דסנהדרין קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר' אליעזר אומר נהרגין א"ל ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה אם לרחם על בהמתן הרי כבר נאמר ואת בהמתה לפי חרב הא מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה ר"א אומר וכו' נמצא דר"א הוי יחידאה ורבנן פליגי עליה וקי"ל כחכמים דרבים נינהו ומדקאמר א"ל ר' עקיבא ליכא למידק דדוקא ר"ע הוא דפליג עליה אלא משום דר"ע הוא דאקשי ליה מקרא דונתן לך רחמים נקט ליה בשם ר"ע אבל בעיקר דינא פליגי רבנן עליה דר"א והשתא אף דאיכא סתם ספרי כר"א לא משגיחינן ביה דסתם ספרי מני ר' שמעון היא והו"ל ר"א ור"ש יחידאי לגבי רבנן דהוו טובא. ותו דמצינן למימר דר"ש אזיל לטעמיה דדריש טעמא דקרא וכדקאמר בפ' חלק מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וה"נ הקטנים הם גרמא וסיבה לישיבת הגדולים לפיכך יהרגו אבל לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא כיון דקטנים לאו בני עונשים נינהו לית לן למענשינהו ואינו בדין שיהרגו. וכי תימא שאני הכא דכתיב הכה תכה את יושבי העיר וממילת את מרבינן הטפלים וכדדרשינן בפרק כיצד מברכין גבי ערלה את פריו את הטפל לפריו ודרשינן נמי בפ' כל שעה ובפ' שור שנגח ד' וה' גבי שור הנסקל את בשרו את הטפל לבשרו. ליתא דהא ר' עקיבא דריש אתים שבתורה אלא דהכא לא דריש ליה לטפלים ואיצטריך ליה לדרשה אחריתי וכ"כ הרא"ש בריש בכורות. ותו דאף לר' אליעזר מצינן למימר דמיירי בקטנים גדולים קצת שעבדו עבודה זרה דאף דבעלמא לאו בני עונשין נינהו ולאו בני התראה נינהו הכא רבינהו קרא לעונשין כיון שעבדו ע"ז מרבוייא דאת אבל יונקי שדים אינן בכלל הריבוי וכדדייק לישנא דתוספתא דקתני שהודחו עמה אלמא דמיירי דאינהו נמי עבדו עכו"ם וכן המרדכי בפ' היו בודקים שנשאל לר"י על בן שנה או שנתים שנשתמד עם אמו ומת אי מתאבלין עליו או לא והשיב דמתאבלין עליו דהו"ל כאלו לא המיר ור"ת חילק עליו ואמר דאין מתאבלין עליו והביא ראיה מהך פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דעד כאן לא פליגי אלא בנהרגין אבל לענין אבלות מודו דאין מתאבלין ולאו ראיה דהתם מיירי שגדולים קצת ועבדו ע"ז ע"כ ואפילו תימא דפליגי אף בקטנים יונקי שדים כבר כתיבנא דהלכה כחכמים ואף במרדכי לא כתב דהוי פלוגתא דר' עקיבא ור"א אלא פלוגתא דחכמים ור"א אלמא דרבים הוו הנהו דפליגי אר"א וכן בפ' חלק ובפ' ד' מיתות דף ס"א לא מצינו כי אם קולא בגופם וחומרא בממונם אבל חומרא בטף ובנשים לא מצינו ואע"ג דבפ' חלק דף ק"י אמרינן דקטני רשעי ישראל אין באין לעולם הבא הא ר' עקיבא פליג עלה וס"ל דבאין הן לעוה"ב. ותו דעל כרחך צריך לחלק בין עונשי שמים לעונשי אדם ואע"ג דמצינו קולא בדיני שמים טפי מדיני אדם שהרי בי"ד של מטה עונשין מבן י"ג שנים ולמעלה ובי"ד של מעלה אין עונשין עד בן עשרים שנה מ"מ להך מילתא חמיר טפי דיני שמים ותדע שהרי מצינו בפ' במה מדליקין ובפ' האורג כמה מיני עונות שהבנים מתים כשהם קטנים ואמרינן נמי בשלהי סוטה כי מי בז ליום קטנות אלו קטני בני רשעי ישראל שמבזבזין דין אביהן לעתיד לבוא וגדולה מזה מצינו בפ' במה מדליקין בעון נדרים מתה אשתו של אדם ובדיני אדם אינו כן אלא משמע ודאי כדאמרן:

ומ"ש ובין שהודחה כולה וכו' סוקלין את מדיחיה. מ"ש הכ"מ שמ"ש הרב בפ' שאחר זה ואם הודחו רוב העיר אחריו נסקל היינו לומר שאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל משום מדיח אלא נסקל משום מתנבא לעכו"ם ע"כ, הוא שלא בדקדוק דמתנבא בשם ע"ז לית ביה סקילה אלא חנק וכן אם נתנבא בשם ה' לעבוד עכו"ם כיון שלא הודחו אחריו אין דינו בסקילה אלא בחנק כדין נביא השקר וזה פשוט:

ומ"ש והורגין כל נפש חיה אשר בה. בירושלמי מבעיא היו שם ביברין של חיה ושל דגים כלומר אי הורגין אותה או לא ולא אפשיט והו"ל ספקא דאורייתא ולחומרא ומשו"ה פסקה הרב לחומרא אלא שיש לתמוה מאי קמבעיא ליה בביברין של חיה הא קי"ל דחיה בכלל בהמה וכדאיתא בפ' בהמה המקשה ובסוף שור שנגח את הפרה. תו מבעיא לן בירושלמי עוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו ולא אפשיט ונ"ל דכל שרץ אחריו ואינו מגיעו אינו בכלל האיסור כדאמרינן בפרק כל הבשר לא אמרה תורה שלח לתקלה:

ומ"ש הכ"מ דמקרא מלא הוא ואת כל בהמתה, ט"ס הוא וצריך למחוק מלת כל. ומה שסיים ואפשר דמכל נפקא ר"ל מהחרם אותה ואת כל אשר בה אלא שאינו מחוור דהא איצטריך לרבות נכסי צדיקים שבתוכה ותו דא"כ לשתוק מבהמתה ואפשר דהירושלמי מספקא ליה אי ילפינן מבהמתך דשבת דאיתיה בשילהי שור שנגח את הפרה או לא כן נ"ל ודוק.

גרסינן בירושלמי ב' שהדיחו את ב' ואותם ב' הדיחו את שנים מהו ליתן עליהם תורת המדיחין ותורת הנידחין ולא אפשיטא פי' לענין מיתה פשיטא דנותנין עליהם תורת מדיחים ובסקילה כדתנן בפ' הנשרפין עבר עבירה שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה אלא דמיבעיא ליה אי לענין ממונא יהבינן להו תורת נידחין וממונם אבד דיהבינן להו חומרת מדיחין ונידחין או דילמא כיון דיהבינן להו מיתה חמורה כמדיחים א"כ ממונם פלט דומיא דידהו וכיון דלא אפשיטא נקטינן לחומרא שממונם אבד:

ח[edit]

כבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינו. וא"ת נימא דאדעתא דהכי לא הפקירו וכדאמרינן בפ' הגוזל בתרא אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכו"ע לא אפקיריה וי"ל דשאני התם שהארי היה מלוה אותם והיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה ולפעמים היה שבע הארי ולא היה אוכל וכמ"ש התוס' אבל הכא דליתו עדים זוממים אחר שנגמר דינו הוי מילתא דלא שכיחא ולא אסיק אדעתיה בהא והילכך מפקר ליה לגמרי:

ט[edit]

שיירא העוברת ממקום למקום וכו'. כתב הכ"מ דלא ידע למה לא כתב רבינו מה ששנינו שם החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום הרי אלו מצילין אותה ע"כ. ואין כאן קושיא דכיון דכתב הרב דכל ששהתה ל' יום נהרגין בסייף אלמא יושבי העיר קרינן בהו א"כ מילתא דפשיטא דמצטרפין לרובא ולמיעוטא להשלים לרוב להציל שלא ידונו אלא כיחידים וכן מצטרפין עם המיעוט להעשות רוב להעשות עיר הנדחת וכדפי' רש"י אלא שהרב העתיק הברייתא ודין המשנה בכלל וזה פשוט:

ודע דלאו דוקא שיירא העוברת ממקום למקום אלא אפילו בני אדם שהלכו לדור אם שהו ל' יום מיקרו יושבי העיר ומצטרפים עמהם להקל ולהחמיר ואם לאו נידונים כיחידים ומיהו אם קנו בית דירה הרי הם כאנשי העיר מיד והכי מוכח בפ' חלק ובפ"ק דבתרא ומיהו לענין מדיחיה פשיטא דחמרת וגמלת אף שנשתהו שלשים יום בעיר דלא מיקרו מדיחים דהא בעינן שיהו מאותה העיר ולא מיקרי מאנשי העיר עד שיהא שם י"ב חדש או שיקנה בית דירה והכי מוכח להדיא מההיא דאתיביה ר' יוחנן לריש לקיש דקאמר אין חולקים עיר אחת לב' שבטים מהא דקתני עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו שבט ומאי קושיא ההיא בחמרת משבטים אחרים העוברת ממקום למקום ושהתה בעיר ל' יום שהיא מאותה העיר ואינה מאותו שבט אלא ודאי כדאמרן:

גרסינן בירושלמי היו שם גרים ותושבים מהו שישלימו לרוב פי' דפשיטא ליה בעיר שכולה גרים דאינה נעשית עיר הנדחת אבל לצירוף מספקא ליה ומיהו בתוספתא משמע שאין מצטרפין דגרסינן התם יכול אפי' נתכנסו לתוכה גרים ועבדים משוחררים תהא נעשית עיר הנדחת ת"ל את יושבי עירם אחר יושבי עירם הדבר מהלך [ואין הדבר מהלך] אחר כל אלו ע"כ:

י[edit]

אע"פ שקבלו עליהן אחריות וכו'. מה שיש לדקדק מזה לדין חמץ כתבתי בפריי פר"ח לאו"ח סוף סי' ת"מ עיי"ש:

ומ"ש אם נקבצו עמה נשרפים בכללם וכו'. בגמרא אמר מר את כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה ופי' רש"י נכסי רשעים הקרובים לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותה יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן הן אבודין עמה אבל רחוקים דאין מגיעין לעיר אינן אבודין ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שעכשיו היו מופקדים ביד אחרים אבל לא היו מעולם בתוכה כגון שנפלה להם בירושה לא קרינן ביה שללה ואין הממון אבד ע"כ. נראה מדברי הרב שכיון שיכולים לקבצם בתוך העיר אף שלא נקבצו ונשארו בחוץ אסורין הם בהנאה והכי דייק לישנא דלרבות נכסי רשעים שבחוצה לה משמע שאף שנשארו בחוץ אובדין ומ"ש שאם לא היו מעולם לתוכה לא קרינן ביה שללה נכון הוא דהא לא כתיב שללן דהיינו של יושבי העיר אלא שללה של העיר וכיון שמעולם לא היה בתוכה אע"פ שהוא שלל של יושבי העיר אינו שלל העיר. אבל מדברי רבינו נראה שמפרש שאינו תלוי בקירוב או בריחוק מקום אלא כל שנקבץ ונמצא בתוך העיר אע"פ שבא לאחר גמור דין נשרף בכלל שלל העיר אבל אם לא נכנס בתוך העיר אף שהוא בקירוב מקום אינו נשרף ורש"י מודה לו להרב ז"ל אבל הרב אינו מודה בדינו של רש"י ולפי זה הא דאמרינן לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה ר"ל שאף שבשעת גמר דין היו חוצה לה כיון שאח"כ נכנסו לתוכה נשרפין עם שלל העיר והא דאמרינן גבי פקדונות של אנשי עיר הנדחת מותרין היכי דמי אילימא דידהו ואיתנהו בעיר אחרת אי דנקבצים לתוכה אמאי מותרים ה"ק אילימא דידהו ואיתנהו בעיר אחרת בשעת גמר דין אם אח"כ נקבצו ובאו לתוכה אמאי מותרין. ומשמע ודאי שקודם שישרף שלל העיר אסור ליהנות מהנכסים שבחוצה לה שהרי ראוים הם ליכנס בתוך העיר וליאסר בהנאה וכ"כ הכ"מ ותדע דהא בגמרא פרכינן בההיא דקתני מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הויא עיר הנדחת וכו' ואלא בעיר אחרת ואסקוה לגווה הא קלטוה מחיצות כלומר ואינו ראוי עוד לצאת מירושלים ותו לא מיקרי שללה אלא שלל ירושלם ובשלמא לרש"י מצינן למימר דמיירי בעיר קרובה לירושלים דאי לאו טעמא דקלטוה מחיצות הוה מיתסר לשם אבל לשיטת הרב למה לי טעמא דקלטוה מחיצות תיפוק ליה שאינו בעיר הנידחת ולשתרי באכילה אלא משמע ודאי דכל כמה דלא נשרף שלל העיר אסור ליהנות אף משלל שחוץ לעיר ומשו"ה צריכין לטעמא דקלטוה מחיצות להתירו מיד באכילה ומיהו מילתא דפשיטא שאחר שנשרף שלל העיר כל מה שנשאר חוץ לעיר מותר בהנאה וכמ"ש הכ"מ ולא שייך בכאן כל העומד לישרף כשרוף דמי דהא אגלאי מלתא למפרע שלא היו עומדין לישרף והילכך משתרו בהנאה והכי מוכח בריש פ' בתרא דכריתות גבי כל העומד ליזרק כזרוק דמי עיי"ש. ומ"מ שיטת רש"י מחוורת יותר דהא על כרחך הא דקתני נכסי צדיקים שבתוכה אובדין שבחוצה לה פלטין ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין על כרחך מדסיפא מוקמינן לה בנקבצין לתוכה על כרחך רישא גבי נכסי צדיקים דקתני שבחוצה לה פלטין היינו אפי' שנקבצו ובאו לתוכה לאחר גמר דין אע"פ כן פלטין ולא מסתבר כלל דהא קרא כתיב החרם אותה ואת כל אשר בה ומבה ממעטינן נכסי צדיקים שבחוצה לה ומכל מרבינן נכסי צדיקים שבתוכה אלמא דכל נכסי צדיקים הנמצאים בתוכה בשעת חירום אסורים:

יא[edit]

בהמה חציה של עיר הנדחת וכו' הרי זו אסורה. פי' ואפי' החצי שאינו של עיר הנדחת וכתב רש"י טעמא דכי שחיט הסימן של עיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהניא ביה שחיטה ע"כ. וממית שכתב הרב לאו דוקא דא"כ היכי מיבעיא לן תו אי מהניא שחיטה לטהרו מידי נבילה אלא ה"ק דכיון דחציה דעיר הנדחת אסורה בהנאה א"כ חד סימן לאו בר שחיטה הוא כלל להיתר אכילה ומ"מ מסתברא דחצייה [שאינה] של עיר הנידחת לא אסירא אלא באכילה משום דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה אפשר למפלגא כמו עיסה ולדעת הרב דין זה מיירי כשהבהמה תוך העיר וכמ"ש הרב גופיה ולדעת רש"י מיירי אף כשהבהמה חוץ לעיר אלא שקרוב לעיר שיכול ליקבץ בתוכה. וצ"ע בדין עיסה אמאי מותרת דהא קי"ל בשילהי משילין דבדאורייתא אין ברירה ואמרינן בסוף פ' השולח דנכרי וישראל שלקחו שדה בשותפות דטבל וחולין מעורבין זה בזה וה"נ הכל מעורב זה בזה ודילמא מה שבא לחלקו של איש זה הוא חלק של עיר הנדחת דהא אין ברירה ושמא שאני הכא דהוה אפשר לפלוגה מקודם ואינו מחוור:

יב[edit]

בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט. זה פשוט דהא כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ובגמרא איתא בהמת עיר הנידחת מהו דתתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה משחט לא שנא קטלא מיקטל או דילמא כיון דשחטא מהניא ליה שחיטה מאי תיקו ומשמע דדוקא בבהמת עיר הנידחת הוא דמבעיא לן משום דלפי חרב אמר רחמנא ומספקא לן דדילמא אף בדרך שחיטה לפי חרב מיקרי וכששחטה עשה לה כמשפטה הכתוב בתורה ותו לא מיקריא שחיטה לטהרה מידי נבילה או דילמא לא שנא אבל בשור הנסקל ששחטו משמע ודאי ששחיטה מטהרתו מידי נבילה דהא לא כתיב ביה לפי חרב. אלא שיש לתמוה על הרב למה השמיט בעיא זו בהל' טומאת נבילות ובכאן נתן מקום לטעות שהשוה דין בהמה של עיר הנדחת לדין שור הנסקל לענין איסורי הנאה ומצינן למילף מהכא נמי לענין טומאת נבילה דכי היכי דשור הנסקל שנשחט שחיטתו מטהרתו מידי נבילה הוא הדין לבהמת עיר הנידחת. ואפשר דסבור הרב דהך בעיא הוה למ"ד שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אפילו תימא דלפי חרב דאמר רחמנא הוי בדרך שחיטה עכ"פ מהניא השחיטה לטהרה מידי נבילה ותו דאמרינן בפ' כסוי הדם דף פ"ה ע"ב דאף ר' שמעון דס"ל דשחיטה שאינה ראוייה לאו שמה שחיטה וכגון שחיטת חולין בעזרה דלדידיה הוי דאורייתא אעפ"כ מודי ר"ש שמטהרתה מידי נבילה וזהו שהשמיט הרב בעיא זו דסתמו כפירושו דמהניא שחיטה לבהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבילה. וכל זה אינו מחוור אצלי דכיון דרב חסדא קבעי לה בסתם ואסיקנא לה בתיקו על כרחין אית לן למימר דהכא לכו"ע איכא למיבעי משום דאי פי' לפי חרב היינו נמי בדרך שחיטה אית לן למימר שקיים גזרת מלך בשחיטה זו דהיינו קטלא דידיה ולא מיקריא כלל שחיטה לטהרה מידי נבילה זהו דעתי וצ"ע וצ"ע:

ומ"ש אבל של פיאה נכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור. בגמרא בעי רב יוסף שיער נשים צדקניות מהו אמר רבא הא דרשעיות אסור תקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה אלא אמר רבא בפיאת נכרית היכי דמי אי דמחובר בגופה כגופה דמיא לא צריכא דתלי בסיכטא כנכסי צדיקים שבתוכה דמי ואבד או דילמא כיון דעיילא ונפקא כלבושה דמי תיקו והכי פירושו דמעיקרא הוה ס"ל דמיירי בשער שלו המחובר לגופו ובהא פרכינן דאפי' תימא דשערו כגופו דמי אפי' דרשעיות שרי משום דמחוסר תלישה והוא הדין לידה או רגלה ממש דשרי מהאי טעמא אם חתכוהו קודם מיתה לאפוקי אחר מיתה דנהי דלא אסיר מלתא בעיר הנידחת אסיר מיהא מטעם מת דאסיר בהנאה ואוקימנא לה בפיאה נכרית ואמרינן היכי דמי אי דמחובר בגופה כגופה דמיא כלומר פשיטא דלא גרעא משאר מלבושין שעליה וכיון דצדקניות הן התורה דרכיה דרכי נועם ומסתברא שלא הזקיקה תורה לצדיקים וצדקניות שבתוכה שיצאו ערומים מבלי לבוש אבל דרשעיות ודאי אסיר דבכלל שללה הוא ואוקימנא לה בדתלי בסיכתא ומספיקא ליה דכיון שאינו עליה הו"ל כשאר מלבושין שאינן עליה דמקרו נכסים ואבד או דילמא כיון דעיילא ונפקא ודעתא עילויה הו"ל כאילו לבוש עליה וניצול ואסיקנא בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא:

וא"ת דהכא משמע דצדיקים יוצאין בלבושיהם ובסוף פ"ק דערכין לא משמע הכי דאהא דקתני התם האשה שנהרגה נהנין בשערה פרכינן ואמאי איסורי הנאה נינהו ואוקמא רב באומרת תנו שערי לבתי ופרכינן אלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה ואוקימנא לה בפיאת נכרית ופרכינן טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר והא מיבעיא ליה לר' יוסי בר' חנינא דבעי ריב"ח שיער נשים צדקניות מהו ואמר רבא בפיאת נכרית קמבעיא ליה ופי' רש"י דמיבעיא ליה אי כגופה היא וניצול או כממונה (וס"ל) [וקיי"ל] צדיקים שבתוכה יוצאין ממנה ערומים וכל ממונם נשרף אלמא מספקא ליה אי כגופה אי לאו כגופה ותיפשוט ליה מהכא דגופה הוא דטעמא דאמר תנו וכו' ומשני כי קמיבעיא ליה לריב"ח דתלי בסיכתא הכא דמחבר לה טעמא דאמרה תנו הא לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר מהכא מוכח שאף מלבושין שעל הצדיקים נשרפין ויוצאין ערומים וי"ל דס"ל לרש"י דעל כרחך המקשן הכי הוה ס"ל דהא רב ס"ל דכי לא אמרה תנו גופה היא ומיתסר וקאמר דבעיא דריב"ח תיפשוט מהכא א"כ משמע דהתם מספקא לן אי הויא כגופה ממש וניצול או כממונה והוה ס"ל דהתם נמי מיירי במחובר בה וא"כ מאי קמיבעיא לן דאפי' תימא דכממונה היא לא גרע משאר מלבושין שעליה אלא על כרחך דמלבושין שעליה נמי נשרפין אלא דמיבעיא ליה בפאה נכרית דכיון שהיא באה במקום שערה מחובר לה דכגופה דמיא האי נמי כגופה דמיא או דילמא אינו אלא כשאר מלבושים שעליה וכי היכי דהנהו נשרפין האי נמי נשרף ומשני דבעיית ריב"ח הוא בדתלי בסיכתא ולעולם דמלבושים שעל הצדיקים אינן נשרפים אלא דמספקא ליה דדילמא פיאה נכרית אף דתליא בסיכתא עדיף טפי ממלבוש וכאילו לבוש עליה דמי וניצול. ולפי זה כי היכי דמבעיא לן גבי עיר הנידחת בפיאה נכרית דתליא בסיכתא ה"נ אית לן למבעי הכא גבי מת דאף דתליא בסיכתא כיון דכלבוש עליה דמי הו"ל כשאר נויי המת דאסיר והב"י ביו"ד סי' שמ"ט כתב דלהכי כתב הטור נויי גופו המחוברים בגופו לומר דאם לא היו מחוברים בגופו אלא בשעת מיתה תלי בסיכתא אפשר דשרי ע"כ ואי הרב מיירי בפיאה נכרית ליתא דאף דתלי בסיכתא מספקא לן אי כלבוש עליה דמיא ומיתסר מספק ואי מיירי בשאר נויי המת פשיטא דכיון דליתנהו עליה בשעת מיתה לא מיתסרי ולשון הרמב"ן בס' תורת האדם בשער ההוצאה מדוקדק קצת בזה שכתב וז"ל הילכך האשה שאמרה תנו פיאה נכרית שלי לבתי וכן בכל שאר נויי הגוף שלה המחוברין בגופה ומתה או שנהרגה נותנין לא אמרה הו"ל כגופה ואסורין בהנאה ע"כ. הנה שהרב דקדק בלשונו דגבי פיאה נכרית לא הזכיר מחובר לגופו משמע דבכל גוונא הו"ל כגופה ובשאר נויי הגוף הצריך מחוברת לגופה. אבל לשון הטור אינו מדוקדק כלל שכתב ונויי המת המחוברים בגופו כגון פיאה נכרית וכיוצא בזה אסורין כמו המת עצמו ע"כ. מוכח להדיא דאף פיאת נכרית לא מיתסרא אלא במחובר לגופה וליתא דהא אסיקנא לה בתיקו ולחומרא. ואפשר דס"ל להטור דשאני התם גבי עיר הנידחת דתלוי האיסור בשעת גמר דין ובההיא שעתא מצי ללבוש הפיאה נכרית משא"כ הכא דהמיתה אוסרתה ובההיא שעתא לא חזי ללבוש הפיאה נכרית ומשו"ה מצינן למימר דאע"ג דהתם קמיבעיא לן הכא פשיטא דלאו כלבישא דמיא ודינו כשאר נויי הגוף ובהכי מדוקדק לשון ב"י שכתב אפשר דשרי. ומ"מ לי נראה עיקר כדכתיבנא מעיקרא ומינקט לחומרא עדיף באיסור דאורייתא:

וראיתי למור"ם בהגהותיו לשו"ע שעל מ"ש השו"ע דנויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית אסורים כתב על זה ההגה דדוקא כשהם קשורים בשערות גופה אבל אינן קשורים מותר ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים ע"כ. וכתב על זה בב"ח דמשמע מדבריו דאפי' קלועים מותר ותימה דבגמ' לא קאמר דמותר אלא בדתלי בסיכתא אבל בדמחבר בה אפי' אינן קשורים אלא קלועים נמי אסור מיהו להסיר הטבעות שעל ידה מותר לכו"ע עד כאן מה שדקדק מדברי ההגה דאפילו קלועים מותר ליתא דאדדייקת מרישא תידוק מסיפא דדוקא טבעות שהם רפויים שרו הא קלועים אסירי ותו דלישניה דרש"י נקט וכי היכי דברש"י קשורים לאו דוקא אלא הוא הדין לקלועים ה"נ מצינן לפרושי בדברי ההגה וליכא למידק מידי מינה כדברי הב"ח ודוק. ואני איני אומר כן אלא דפשט הסוגיא משמע דדוקא בדתלי בסיכתא שרי אבל כל הנמצא בגופו של מת נויי המת מיקרו ואסירי ואפי' טבעות שעל ידה וזה משמעות דברי הרמב"ן והטור אלא שהעולם שנוהגין היתר בדבר סומכין על הרב שכתב בפי"ב מהל' סנהדרין ובסוף הל' אבל וז"ל המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו ע"כ ונ"ל שהרב דקדק לכתוב כולו משום דהוה מצינא למיטעי בההיא דגרסינן בהעור והרוטב דבר תורה עור אדם טהור ומפני מה אמרו טמא מפני שלא יעשה אדם בעור אביו ואמו שטיחין לחמור דמשמע לכאורה דליכא איסורא דאורייתא בעור קמ"ל דלא והתם היינו טעמא כמ"ש התוספות בפ' נגמר הדין דף מ"ח דאע"ג דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא:

ומ"ש הרב דשערו מותר בהנאה מפני שאינו גופו זה דעת הסמ"ג ג"כ וטעמם משום דמפרשי סוגיא דערכין כשיטת רש"י דרב נחמן בר יצחק פליג עליה דרב ולעולם שערה ממש קאמרה מתני' ודקא קשיא לך איסורי הנאה נינהו לא קשיא דבהמה גמר דינה אוסרתה והילכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה אבל אשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה שאינו עשוי להשתנות וקי"ל כותיה דרב נחמן חדא דפשטא דמתני' כותיה ותו דהכי דייק מתני' דדומייא דבהמה קתני ותו דהוי תלמיד דרבא ובתרא הוא וקי"ל מאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי. והטור שפסק כרב לא הוי טעמא כמ"ש הב"ח דבספקא דאורייתא פסק לחומרא שאין זה כלום דידוע הוא דאף באיסורא דאורייתא פסקינן כבתראי אלא דקאי בשיטת הרמב"ן בס' תורת האדם בשער ההוצאה והרשב"א בתשובה בסי' ש"ל שהאריך להשיב על שיטה זו ומפרש דרב ורב נחמן לא פליגי לענין דינא ורב נחמן מיירי בשגזזו השער בין גמר דין למיתה אבל לכו"ע שערו כגופו עיי"ש ופשט הסוגיא כשיטת רש"י דמסתייעא הדין סברא מהא דגרסינן בפ"ק דסנהדרין ובפ' השולח המקדיש עבדו אין מועלין בו רבן שמעון בן גמליאל אומר מועלין בשערו ואוקימנא פלוגתייהו בשערו העומד ליגזז ואף לת"ק דאין מועלין בשערו משום דכגופו דמי שאני התם דשבוחי משבח וכדאיתא התם בש"ס וכ"כ הרב בפ"ה מהל' מעילה המקדיש עבדו אין מועלין בו ולא בשערו וכו' דכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח ע"כ. ומינה שמעינן לשערו של מת שאינו משביח דלאו כגופו דמי וכ"ש פיאה נכרית ושאר מלבושין ונויי המת שאף שהן מחוברין בגופו שאינן נאסרין באופן שהעולם שנוהגין היתר בדבר(י) יש להם על מה שיסמוכו שהם רש"י והרמב"ם והסמ"ג וכן דעת התוספות וכמ"ש הרשב"א בשמם וכ"כ בפ"ק דב"ק דף י' ע"א יעו"ש ודלא כהב"י והכ"מ שהשיג עליהם עיי"ש. והא דפרכינן בשלהי חלק גבי פיאה נכרית הכי דמי אי דמחובר בגופה כגופה דומיא היינו לומר דלא גרעא ממלבוש שעליה וכדפירש רש"י עלה דההיא עיי"ש:

ולא נשאר לנו לדקדק אלא על מ"ש הרב בכאן דפאה נכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור והיה לו לבאר דדוקא בדתלי בסיכתא אבל פיאה נכרית המחוברת בגופן של נשים צדקניות כגופן דמיא וניצולת כדאיתא בש"ס ונ"ל שהרב מפרש הסוגיא כך דאי מחובר בגופה דהיינו שקשר השיער של פאה נכרית בשערה ממש עד שנאחז ונסתבך זה עם זה כגופה דמיא ופשיטא דלא גרעא משאר מלבושין שעליה ומשני לא צריכא דתלי בסיכתא ולאו דוקא אלא כל כמה דלא מחבר בה ממש כדפרישית קרי ליה תלי בסיכתא אי נמי הוה גריס הרב דתלי בסיכתא ור"ל שהוא תלוי ועומד בראשו בסיכתא שהוא ברפיון לאפוקי מחוור ומספקא ליה אי מיקרי מלבוש או לא להך מילתא דכיון דחדוש הוא שהצדיקים יצאו בלבושיהם שעליהן הך לא מיקרי מלבוש אלא כנכסי צדיקים שבתוכה ואבד או דילמא כיון דעיילא ונפקא ורגילה ללובשו תדיר לא גרע משאר מלבושין שעליה וניצול ואסיקנא בתיקו ולחומרא. ולפי זה יפה סתם הרב דפיאה נכרית אסור דהא בכל גוונא אסיר זולת היכא דמחבר בה ממש וזה לא הוצרך להזכירו שהרי הוא פשוט כדפריך הש"ס בפשיטות דלא גרע משאר מלבושים שעליה ובכן באו דברי הרב על נכון ודוק:

איתא בסוף פ' כיסוי הדם דעפר עיר הנידחת אסור אבל עפר עפרה דהיינו עפר המחובר בקרקע מותר משום תקבוץ ושרפת יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ודוקא בעפר המחובר ממש הא לאו הכי לא מיקרי מחוסר תלישה דהא אמרינן בפרק נגמר הדין דעץ הנעוץ בארץ לא מיקרי מחוסר תלישה דתלישה לאו כלום הוא ומיהו לענין כיסוי הדם שרי לכסות בעפר עיר הנידחת אף על פי שהוא אסור בהנאה משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו ודין זה כבר כתבו הרב במקומו:

יג[edit]

קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה וכו'. הנה בלשון זה של הרב יש בו ב' קושיות גדולות א' במ"ש הרב בדין קדשי בדק הבית שיפדו ואח"כ שורפין אותן שזה אין לו טעם דכיון דבשעת גמר דין היו שלל שמים הרי לא חל עליו איסור ולמה שורפין אותה וכן פירש רש"י בפ' נגמר הדין קדשי בדק הבית יפדו כשאר בדק הבית והפודה אותה יאכלם שהרי לא נאסרו דלאו דידהו הוו ע"כ. וכבר השיג עליו הראב"ד ומ"ש הכ"מ ליישב זה וז"ל וי"ל דס"ל לרבינו דבהמת עיר הנידחת מיקרי ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו וכיון דנסתלק אריא דהקדש חל עליו מיד איסור עיר הנידחת ולפי זה לא קאי ואח"כ שורפין אלא אקדשי בדק הבית עכ"ל. ואין זה כלום דא"כ למה פודין אותם לשורפן ולפי דבריו הו"ל לומר אם נפדו שורפים אותה ותו דגבי קדשי מזבח ימותו פרכינן בש"ס אמאי ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ובשלמא הכא גבי פדיון מצינן למימר דה"ק שבי"ד מחוייבין לפדותן לשורפן אבל לענין מכירה מי יקנה אותן כיון דלא חזו למידי ותו קשה דמאי האי דקאמר דלפי זה לא קאי ואח"כ שורפין אלא אקדשי בדק הבית וכי עלה על דעתו דקאי לקדשי מזבח שאחר שימותו שישרפו אותן זה פלא ותו דאם איתא דקדשי מזבח הן בשריפה איך כתב הרב ז"ל גבי תרומה ביד ישראל שתנתן לכהן של מדינה אחרת דאי משום דהוו נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף קדשי מזבח נמי הוו נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף באופן שהכסף משנה לא העלה שום ארוכה להשגת הראב"ד והיא קושיא חזקה:

עוד יש קושיא אחרת גדולה ג"כ בדברי הרב במ"ש דמעשר שני וכסף מעשר שני וכתבי הקדש שבתוכה הרי אלו יגנזו ובפ"ו מהל' בכורים כתב הרב עיסת של מעשר שני בירושלם חייבת בחלה משמע דבגבולין ממון גבוה הוי ופטור וא"כ פסק כרב חסדא ולדידיה מוקמינן בש"ס למתני' דמעשר שני במעשר שני של עיר הנדחת שנכנס לירושלים ונפול מחיצות אבל בגבולין כיון דלא סגי בלא פדיה מיקרי ממון גבוה והו"ל שללה ולא שלל שמים והרב כתב בהיפך מזה שמעשר שני שבתוך עיר הנידחת יגנז והלח"מ העיר בזה ומהתימה מהכ"מ שהביא ברייתא דקתני שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר וזהו היפך מ"ש הרב דיגנז:

ומה שנ"ל ליישב כל זה הוא דס"ל להר"ב דר' שמעון פליג את"ק וכדמוכח לישנא דברייתא ודלא כהראב"ד שסבור דלא פליגי דליתא וכדמוכח בגמרא דפרכינן הא מדסיפא ר"ש הוי רישא לאו ר"ש ופסק כת"ק דרבים נינהו וכרבינא דהוי בתרא וכדרך ראשון שכתב הכ"מ ודלא כדרך שני שכתב שפסק כשמואל משום דתלמודא מקשה בפשיטות היפך סברת רבינא דהא ליתא דבסוף פ"ק דערכין פריך הש"ס גבי שיער והא איסורי הנאה נינהו ואע"פ כן פסק הרב כרב נחמן בר יצחק וכמ"ש לעיל בפרק זה אלא העיקר כדכתיבנא והוקשה לו להרב בברייתא דהיכי קתני בדברי ר"ש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר והא ת"ק נמי הכי ס"ל דדריש שללה ולא שלל שמים ובמאי פליגי אלא על כרחך למימר דת"ק ס"ל דהא דממעטינן משללה שלל שמים הוי לצדדין דאי בקדשי מזבח כיון דאית בהו תרתי דהיינו שהם נכסי שמים וגם קדושתם קדושת הגוף ניצולין לגמרי אבל קדשי בדק הבית ומעשר שני כיון שאין קדושתן קדושת הגוף אע"פ שהם נכסי שמים כי מעטינהו קרא היינו מדין שריפה שאינן נשרפין בכלל שלל העיר משום כבוד שמים אבל מעשר שני בעי גניזה וקדשי בדק הבית בעו פדיה כדי לשורפן בכלל שלל העיר ור"ש פליג עליה וס"ל דמיעוטא דשלל שמים הוי לגמרי וכסף הקדש וכסף מעשר אינן נגנזין שלא חל עליהן שום איסור מעיר הנידחת ואנו קי"ל כתנא קמא ומשו"ה פסק הרב דקדשי בדק הבית מחוייבין בי"ד לפדותם כדי לשורפן ובהכי מיתרצא מתני' דמעשר שני ולא צריכינן לאוקימתת הש"ס דאע"ג דמעשר שני בגבולין הוי ממון גבוה מיהו כי מימעיט משללה היינו מדין שריפה אבל גניזה מיהא בעי ומשו"ה פסק הרב במעשר שני וכסף מעשר שני יגנזו כסברת ת"ק ולא כר"ש ובש"ס הוה מצי לשנויי הכי אלא דלפום שיטתיה דמקשן דלא אסיק אדעתיה לפלוגי בהכי קמשני תלמודא והרב גופיה כשכתב דין תרומה ביד ישראל שינתן לכהן שבמדינה אחרת הוקשה לו מ"ש מקדשי בדק הבית שצריכים שריפה אחר פדיון והשיב דשניא תרומה שהן נכסי שמים וקדושתם קדושת הגוף כלומר לאפוקי קדשי בדק הבית שאף על פי שהן נכסי שמים אינן קדושת הגוף זהו מה שנראה בדעת הרב ומה שאפשר להליץ בעדו בזה ודוק:

ומ"ש ונותנו לכהן של מדינה אחרת. פירש רש"י כלומר לכהן שלא הודח עמהן ע"כ פי' לפירושו דלאו דוקא לכהן של עיר אחרת אלא אף לכהנים צדיקים שבתוכה וטעמא דמילתא דכיון דבשעת גמר דין הוי שלל שמים ואינו נכסי צדיקים שבתוכה אף אם אחר גמר דין קודם שריפת שלל העיר זכו בנכסים אינו בכלל שלל העיר וניצולין:

טו[edit]

ומ"ש הכ"מ שלא היה גורס רבינו בברייתא כסף הקדש והילכך השמיטו ליתא אלא שכבר הזכירו למעלה במ"ש קדשי בדק הבית יפדו:



שולי הגליון


  1. כ"כ גם הלחם משנה וכסף משנה.
  2. בהבנת הפר"ח בדברי התוספות ובחולקים על הבנה זו, יעויין שדי חמד (מערכת הט' כלל טז).
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.