אור שמח/עבודה זרה/ד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בני בנימין
חידושים ומקורים מנחת חינוך
חידושים ומקורים ר"ז מווילנא
יד דוד
יצחק ירנן
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עו"ג אלא כו' ואנשי העיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עו"ג או שקבלוה עליהם באלוה.

ועיין כסף משנה: וכן נמי פשיטא דסגי להיות מודחין בשקבלו עליהם באלוה דהא עו"ג איקרי כו'. והנה רבינו הכסף משנה לא עמד שכיון רבינו דיוק נפלא, וזה הוא דבדף ס"א רמי תנן העובד עו"ג עובד אין אומר לא, והאנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד ואמר תמן דאפילו לר"י בדבורא נמי מחייב, במאי קמפלגי במסית לעצמו, ופירש רבינו לקמן פרק ה' הלכה ה' שאם הסית לעבודת איש אחר אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד אף על פי שעדיין לא עבד שניהן נסקלין כו' ובמסית לעבדו אף על פי שאמרו הן גם המסית אינו נסקל ודלא כמו שפרשו בתוספות בתירוץ ב' דהמסית לעבוד את עצמו גם כן נסקל לכולי עלמא בדיבורא לבד וזה ברור. ואמר רב יוסף שם מתניתין כאן ביחיד הנסת דכיון דאבה ושמע חייב, כאן ברבים הנסתים, דרבים הנסתים אם אמרו לו נלך ונעבוד פטורים, ולכן דייק רבינו בלשונו הזהב והמודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עו"ג או שקבלוה עליהם באלוה, דהאומר אלי אתה הוי כעבודה לסקילה לכ"ד. אבל באמירתן נלך ונעבוד פטורים, דהא דדייקינן הא אבה ושמע חייב הוא דוקא ביחיד וכרב יוסף - ואם כן דבר גדול השמיענו רבינו שאינם חייבים בקבלת דבריו לבד, וזה שדייק והוא שעבדו עו"ג כו' דפטורא קמ"ל ולא חיובא כדס"ד דמרן כסף משנה. ואין לפרש דרב יוסף כיון אפילו באין להן דין עיר הנדחת רק דרבים המה דלא גרירי בתריה ומימלכי ולא טעו בתריה ג"כ פטורים בקבלת דבריו בלבד, דזה אינו, דא"כ מאי מותיב אביי מהא דתניא אחד יחיד הנסת ואחד רבים הנסתים והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד כו' בהא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו, ומאי קושיא כיון דמה שקורא הברייתא רבים הוא רק מה שקרויים עיר הנדחת לא רבים בעלמא שחסר להן הפרטים שיש לעיר הנדחת, היינו שיהיו מדיחים מתוכה וכו' וכו' ולענין שלא להתחייב מיתה בקבלת דברים סגי ברבים דעלמא אף שאין דינם כעיר הנדחת, ועל כרחין דרב יוסף קאמר דוקא אלו שיש להן דין עיר הנדחת ומקשה אביי שפיר, אך לפי זה איך מוקים רב יוסף משנתינו דהעובד עו"ג ברבים הא פרטי דמשנה דאלו הן הנסקלין מפרש דתנא תמן העובד עו"ג, ומפרש בתר כן במשנה ובעיר הנדחת בסייף לא בסקילה, ועל כרחין דעל מדיח קאי ומדיחי עיר הנדחת בסקילה כדסבר משנתינו לקמן, ומוכח מזה דשקלא וטריא דגמרא גם על מדיח קאי, דכיון דמימלכי ולא טעו בתריה פטור כל זמן שלא עבדו, וכן כי קאמרה הגמרא במסית לעצמו לא גרירי דאחוכי מחייכי ביה גם כן פטור המסית וכשיטת רבינו ותוספות בתירוץ קמא ודו"ק ויש לדקדק דאם כן היינו המדיח ותנא חשיב בשני דברים ויש ליישב.

אמנם דא קשה אם כן הא אתותב רב יוסף מתיובתא דאביי ואיך פסק רבינו כרב יוסף וזה צע"ג לכאורה. ודחוק לאמר דלבתר דמסיק אביי דניסת מעצמו באומר אלך ואעבוד לא מחייב מיתה דמימלך ורבא בזה גם כן מודה דניסת מעצמו לא מחייב בדיבורא בעלמא רק שיעבוד עבודה זרה או יקבל עליו לאלוה וכן פסק רבינו בפ"ג, ואם כן תו לא שייך שיחשוב התנא שיצאו רבים מכלל יחיד, דבניסת מעצמו לא שאני בין רבים ליחיד דדין רבים בניסותין כעובד ע"ג עצמה, והוו רבים הנסתין כיחיד הנסת מפי עצמו, לכן לא חשיב רק שהן בסייף וממונן אבד דבזה שאני בין עובד עו"ג ביחיד לרבים, זה אינו דאם תאמר דבניסותין מפי אחר לא מחייבי בדבורא, אם כן יצאו מכלל קרא דכי יסיתך דמיירי באחד מסית לחבירו דכתיב ביה לא תאבה לו ולא תשמע אליו דביה דייקת אם אבה ושמע חייב, ולמה לא חשיב זה תנא דהא הכל אחד יחיד הנסת ואחד רבים הנסתים היו בכלל כי יסיתך אמר והוציא מכי יסיתך, ואם כן מאי תרצת דיחיד בנסת מעצמו ג"כ לא מתחייב בדבורא בעלמא דביה לא איירי כלל. ואולי דלפי מה דמשני רב אשי בישראל מומר ולפ"ז אפשר גם לרב יוסף, דרבים שהן מומרין לתאבון לשארי עבירות שבתורה אם הסית להן ואמרו הן נלך נעבוד דחייבין דודאי לא מימלכי, ואם כן לכן לא חשיב זה תנא דבכה"ג אין עיר הנדחת מחולקת מדין נסת מיחיד דבדיבורא מתחייב וכ"ז דחוק וצ"ע.

הן דא ברירא לן דהא דפסק רבינו בבעיא דשילהי מכילתין דסנהדרין בהודחו מאליהן דהוי כהדיחוה נשים וקטנים דאין להם דין עיר הנדחת, יצא לרבינו מהך ברייתא דתניא כאן דאמר דרבים היו בכלל כי יסיתך והוציא רבים מיחיד לדין סייף וממון אבד, ואם הודחו מאליהן בכלל עיר הנדחת, א"כ הוי ליה לאמר דהיו בכלל עובדי ע"ז, וע"כ דעיר הנדחת בלא מדיח ליכא ורק בכלל ניסת הוי, אם לא דתנא על פשט המקרא דכתיב יצאו אנשי כו' וידיחו יושבי עירם קאי דהיו בכלל ניסת ודו"ק. ואולי משום דפשטות הספרי דמרבה מדיחי עיר הנדחת בסקילה מקרא דשופטים והוצאת את האיש או את האשה אשר עשו הדבר הרע הזה, הרי דמדיחי עיר הנדחת בפרשת עובדי עבודת עו"ג מיתרבו דרק על עבודת עו"ג או קבלתו לאלוה מחייב לא על דבורא וזה צ"ע.

ובהא דפסק בעובד ע"ז דהיינו ניסת בעצמו דלא מחייב באומר אלך ואעבוד אף ע"ג דמשמע דרבינא דאומר לא זו אף זו פליג מכל מקום פסק כאביי ורבא דמודה ליה בנסת מעצמו וכן רב אשי דרק בישראל מומר מחייב בדיבורא בעלמא, דכן מוכח מהא דשקלו וטרו רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא בשוחט בהמה לזרוק דמה לעו"ג כו' דפליגי ר"י ור"ל אם הבהמה אסורה וע"ז שקלו וטרו אם גברא מחייב יעו"ש, ואם נימא דנסת מעצמו אם אמר אלך ואעבוד מתחייב אם כן אין לך אלך ואעבוד גדול מזה, שמחשב לזרוק דמה לעו"ג וע"כ דבדיבורא לא מתחייב וזה ראיה עצומה.

אמנם זה נפל ברבוותא, כי תליא בפלוגתא דהרשב"א בספר תורת הבית עם הרא"ה, דהרשב"א מפרש פלוגתייהו בשוחט על מנת שיזרוק הנכרי לע"ז דמתסרא, ובכה"ג לא שייך לדמות לאלך ואעבוד, לכן שקלו וטרו בזה אם מה שמכין להשחיטה להיות ראוי להיזרק לעו"ג אם מחייב יעו"ש, אולם הרא"ה חולק דדוקא באומר שיזרוק דמה לעו"ג הוא עצמו ולפ"ז הראיה עצומה ומה שיש לדבר בפלוגתא דא אכ"מ. אולם אינו מוכרח דרבינא פליג בנסת מפי עצמו וכוון לעולם אידי ואידי בנסת מפי אחרים וכמו דאמר רבא כן כוון רבינא וזה פשוט. ויש לעיין מרודף לעבוד ע"ז דמשמע דבזה עדיין לא עבד ואינו חייב מיתה וצ"ע.

והנה בתורת כהנים פרשת ויקרא פרשה ה' ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה אילו אמר ושמעה יכול האומר לחבירו נלך ונעבוד עו"ג יהא חייב כו' זה יוכיח שהאומר אינו חייב והשומע חייב אף אתה אל תתמה על האומר לחבירו נלך ונעבוד עו"ג. שאע"פ שהוא אינו חייב השומע חייב ת"ל כו' ופירושו, דהאומר אינו חייב קרבן לפי שהוא מסית וחייב סקילה ולפ"ז על כרחין דהמסית חייב סקילה והנשמע פטור מסקילה לכן סד"א לחייבו קרבן, ולפ"ז מתחזי לנא כשיטת תוספות דעל דיבורא בעלמא דנלך ונעבוד ר' יהודא פוטר ולרב יוסף דוקא במסית לעבוד את עצמו, דהמסית חייב רק על הניסת פוטר לכן סתם ספרא ר' יהודא ולטעמיה אזיל, דכיון דהנסת פטור ממיתה סד"א שחייב קרבן, אבל זה לאו מידי דתמן קאי אם שמע קול המסית ולא הגיד לב"ד אבל לא באמר הן, רק שהכחיד מלהגיד לב"ד על המסית שהוא מסית וזה ברור ופשוט ודו"ק בכ"ז:

ב[edit]

עד שיהיו מדיחיה מתוכה.

נראה דאף נשתהו שלשים יום לא מיקרי מקרבך ואע"ג דבכלל נדחים איתי כדפסק לקמן הלכה ט' ויותר נראה דבעי שיהיה מבני העיר דדיירי במתא דהא הגמרא מחלק דבני העיר בי"ב חודש ולא סגי בשלשים יום, ואף בי"ב חודש לא סגי אם לא יש להם דירה שלהם דאינה חוזרת ביובל ואז מקרי מקרבך, וזה מורה לשון הגמרא לא דנפלה ליה בירושה א"נ במתנה מידי דאינו חוזר ביובל אבל על ידי מכר ושכירות לא מיקרי מקרבך כן נ"ל ודו"ק.

ועד שידיחו רובה.

בירושלמי בעי היו שם גרים ותושבים מהו שיצטרפו לרוב. נראה הבעיא דבכולהו איכא גמר דין לסייף ובב"נ שעבד עו"ג שנתגייר הרי אישתני דינו ואשתני קטלא דמעיקרא בע"א ובדין אחד כו' ובסייף, וכשנתגייר הוא בסקילה ובשני עדים ובב"ד של כ"ג. [כדאמר בבבלי פרק בן סו"מ] ומיפטר לגמרי אם כן כשעשה העבירה שעבד עו"ג בצירוף אנשי העיר הרי יכול למיפטר נפשיה שיתגייר ואיך יוגמר דינו להצטרף עם הרוב, כיון דיכול להפטר לגמרי והלא אמרו דנין וחובשין ואיך ידונו אותו כיון דיכול להיות פטור, אך הא כיון שיצטרף להרוב ויהיה דינו סייף אם כן לא ישתנה דינו שמעיקרא היה בסייף ולכשיתגייר יהיה דינו בסייף, אך לא מצאנו צירוף רק להקל לגופם בדין עיר הנדחת שיחיד בסקילה ורבים בסייף, אבל כאן יהיה חומר לגופו שהלא אם היה יחיד היה פטור אם נתגייר ועכשיו יתחייב לכשיתגייר וזה לא מצאנו ולזה בעי בירושלמי.

ולפ"ז היה מדויק לשון הכתוב שגבי עובד עו"ג בפרשת שופטים כתיב והנה נעשתה התועבה כו' בישראל, וגבי עיר הנדחת כתיב נעשתה כו' בקרבך שאף גרים תושבים מצטרפין ויעוין ספרי שדריש מקרבך לרבות גרים ועבדים משוחררים וזה בגר צדק ואולי זה כשכל העיר גרים אבל להצטרף גם גר תושב מצטרף כדבעי בירושלמי מהו שישלימו לרוב וגם זה נכלל בקרבך שגר תושב כתוב אצלו עמך ישב בקרבך שאינו יושב בספר כמפרש בספרי ובעובד ע"ג כתוב נעשתה התועבה בישראל שגר תושב מיתתו בסייף ולא בסקילה ולפי פירושי בירושלמי מוכח שהגר תושב יושב בעיר עצמה ובהשגות פרק י"ד מאיסו"ב גריס ולא בעיר עצמה ודוק.

ו[edit]

ומכין את כל כו' טף ונשים.

נ"ב ראה ספר המורה ח"א פרק נ"ד דברים נמרצים בזה.

ז[edit]

לוקה אחת.

דאילו בנהנה מע"ג לוקה שתים לקמן פ"ז.

יא[edit]

בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת כו' הר"ז אסורה, ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה.

עיין כסף משנה והפר"ח והשאגת אריה הקשו דהא בשדה שישראל ועו"ג שותפין בה וחלקו למ"ד אין ברירה, טבל וחולין מעורבין זה בזה, וכן בעיסה ביו"ט אם חלקו אין ברירה, והרי היא כרגלי שניהן אע"ג דאפשר למיפלג, אם כן הכא נמי נאמר אין ברירה והחצי של עיר הנדחת הגיע לבן העיר האחרת, ורב חסדא סבר יש ברירה, אבל לרבינו דפסק בדאורייתא אין ברירה קשה. עוד הקשה הפר"ח דמשמע מדברי רבינו דאסורה בהנאה, ואמאי אע"ג דבהמה אין לחלקה באופן שתהא מותרת באכילה, בכ"ז לענין הנאה הא למיפלג קיימא ותו תהיה חציה של עיר הנדחת אסורה, וחציה של עיר אחת תהא מותרת בהנאה כמו בעיסה. ובזה יש לעיין עפ"י מה דאמר בפרק משילין דינקי מהדדי בבהמה יעו"ש ה"נ ינקי מהדדי חלקו של עיר אחרת מחלק של בן עיר הנדחת עיין לקמן סוף פרק ה' מהלכות יו"ט, וכמו דהתם לא בטלה ברובא משום דהוי דשיל"מ, כן הכא לא בטיל באיסורי ע"ז משום חומרת עו"ג כמו שפסק רבינו בהלכות מא"ס.- אך כ"ז לא נזכר בדברי רב חסדא.

לכן נראה לי דרך חדשה בשמועה זו, וזה הוא דיש שני עניני אסורים איסור שהוא חל על גופו של דבר, ואיסור שהוא מצד פעולה העתידה, וזה כמו איסור תחומין ביו"ט שהבהמה נגררת אחרי שביתת הבעלים, ואסור להוציאה חוץ לתחום בעליה, הוא איסור חל על גופו של דבר, וכמו טבל שהאיסור אינו מצד ההפרשה שאף אם לא תבא לידי הפרשה ג"כ חל איסורא דטבל. ומנא אמינא לה שאף אם לא יבוא לידי הפרשה לעולם ג"כ חל איסור טבל, הוא מגמרא ערוכה בירושלמי פסחים פרק כל שעה בהלכה ג' ז"ל, עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה, משום האוכל עו"ג לוקה, איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור כו' מוכח דמשום דאין איסור חל על איסור אתי עלה, וזה דוקא לענין מלקות אבל לחייב עליו משום שני איסורים ונפ"מ לקוברו בין רשעים גמורים חל איסור טבל אע"ג דלא מצי להפריש דאינו שלו דהוא איסורי הנאה. וכמו מקדיש אסורי הנאה, דאינו קדוש כן התורם אסורי הנאה [ולפי מה דמבעי בירושלמי תרומות אם יכול להפריש הפקר אפשר דגם איסורי הנאה מצי להפריש יעוי"ש בחי'] וצ"ל כיון דמירחו אע"ג דלא מצי לבוא לידי הפרשה בכ"ז חלא איסורא דטבל עלה ואין לדחות דהא מצי להפריש מכרי אחר על הך, ולכך חל איסורא דטבל דהא מצי לבוא לידי הפרשה זה אינו דבסוף פ"ק דבכורות פריך, דאמאי עיסת שביעית חייבת בחלה הא כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה והקשו רבנן בתוספות דהא יכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת, מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה, הוי כמפריש מן החיוב על הפטור וכן הכא אם הוי לאו בת תרומה מינה ובה, תו גם מעלמא לא מצי לאפרושי עלה דהוי כמפריש מן החיוב על הפטור, וא"כ מוכח דאע"ג דלא מצי להפריש, בכ"ז חל איסור טבל. הן לדעתי לא מחוור לאמר דכיון דחל איסור טבל, אע"ג דלא מצי להפריש מינה ובה יהא כמפריש מן החיוב על הפטור. ואדרבא מסברת התוספות היה נראה, דכל איסור טבל הוא רק באופן שמצי להפריש ממנה, משא"כ אם מעצמה אינו יכול להפריש תו יהא כל איסור טבל מחמת שתוכל לבוא להפרשה ע"י עיסה אחרת בזה אמרינן כיון שמסיבת עצמותה לא היה חל החיוב עליה תו אם מפריש מעיסה אחרת הוי כמפריש מן החיוב על הפטור.

אך מה נעשה להירושלמי שם בהלכה זו במפריש תרומת חמץ דלא קידשה דאמר אם הפריש מצה על חמץ ג"כ אינה תרומה משום שאינה מתרת השיריים לאכילה, וזהו כמו דאמר בבבלי דבעינן ראשית ששיריה ניכרים ואמר אפילו הפריש חמץ על מצה א"ר זעירא מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפילו הימנה למקום אחר אינה תרומה, אם כן כאן הרי כי השתחוה לכרי ואסורה משום ע"ז, אין יכול להפריש מעיסה אחרת כיון שאין שיריים מותרים באכילה, אם כן תו לא מצי לבוא לידי הפרשה כלל ואפ"ה חל איסור טבל. ולפי מה שנתבאר מירושלמי זה, חל איסור טבל אע"ג דלא מצי להפריש, והא דאמר מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפילו הימנה למקום אחר ג"כ אינה תרומה דהוי כמפריש מן הפטור על החיוב דלפי מה שנתבאר אין זה פטור. רק זה טעם אחר, והא דפריך בסוף פ"ק דבכורות היינו משום דמשמע ליה דהורמה חלתה היינו מינה ובה, ומינה ובא יכול להפריש ולכן פריך הא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. ואין לדחוק דיש חילוק בין היה לו שעת הכושר ללא היה שעת הכושר וכוונת הירושלמי כגון דאחמיץ במחובר, דבירושלמי לא נזכר כלל, וכן בבלי לא מדכיר כלל בהך שינויא דשיריים ניכרים הך דהיה לו שעת הכושר עיי"ש. ואין לאמר דבכל מקום דלא מצי אתי לידי הפרשה אין חל איסור טבל, וכאן מיירי הירושלמי אף שמכרו לעו"ג ואח"כ השתחוה לו העו"ג וחזר העו"ג ונתנו לישראל ומרחו הישראל, דכיון דע"ז של גוי יש לה בטול תו מצי לבוא לידי הפרשה. ובזה יתישב עוד דקדוק דפליגי בממרח כריו של חבירו אם חייב בתרומה ר' יוחנן ורשב"ל בירושלמי מעשרות פרק ג', והכא דאיסורי הנאה הוי' הוי כממרח כריו של חבירו, ולפ"ז א"ש דכיון דיש לה היתר הנאה ע"י ביטול הוי כדיליה והוי כממרח כריו של עצמו. אך מלבד דלשון ירושלמי לא מוכח הכי, עוד דבפרק ד' מע"ז הלכה א' אמר ר' יוחנן יפה לימדני רבי שכן המשתחוה לע"ז של אוכלים אינה בטילה לעולם [ויש לעיין בזה שם דדוקא בתקרובות אמר עיי"ש] ואולי דוקא בשביעית דאיכא בה קדושה וקדש קריא רחמנא, קדש תהיה לכם, ולכן כיון דאינו יכול לתרום ממנה משום דמתנגד לקדושת שביעית לא חל טבל.

סוף דבר, פשטיות הירושלמי דאע"ג דלא מצי לבוא לידי הפרשה איסור טבל חל עלייהו, לא כן איסור עיר הנדחת האיסור מצד פעולה העתידה היינו מצד שריפה, שהרי שער של נשים צדקניות ועפר של עיר הנדחת מותרין משום דיוקא מי שמחוסר קביצה ושריפה יצא אלו שמחוסרין תלישה קביצה ושריפה, חזינא דכל האיסור אחר גמר הדין שלהם הוא רק מצד הציווי שצוה הש"י לשרוף כל שללה, וכיון דכל האיסור מצד הפעולה העתידה, ודאי דלא צותה רחמנא לשרוף חלקו של בן עיר אחרת, וככה בכל פעולה שצותה תורה. פוק חזי כיוצא בו אמרו ביום טוב ושם ג"כ אמר לה ר"ח עיסה שחציו של עו"ג וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט כיון דאפשר למיפלג, וחזינן שהתורה לא התירה לאפות חלק של גוי במקום דמצי למיפלג, כן לא צותה רחמנא לשרוף רק חלקו של בן עיר הנדחת, לא לשרוף חלקו של בן עיר אחרת, וכיון דכל האיסור של עיר הנדחת הוא רק מצד הפעולה העתידה, אם כן על חלקו של ישראל הבא אחר כך לידו שלא צותה התורה לשרוף לא נחית מעיקרא האיסור כלל, כיון שהוא רק תולדה מהפעולה של שריפה שצוה לשרוף אחר כך, וחלקו של בן העיר האחרת ודאי כונת התורה לחלוק ולשרוף, לכן לא נחית האיסור מעיקרא ולא שייך בכה"ג אין ברירה כלל, רק בגוונא דאיסורם מצד עצמם, ולא מצד פעולה עתידה אם כן כיון שחל האיסור תו כי חלקו אמרינן אין ברירה. ודא אין להקשות כיון שלא צותה התורה לשרוף עד שיחלוקו, תו מחוסר חלוקה, וגם חלקו של בן עיר הנדחת לא יאסר דומיא דשער נשים צדקניות, דכמו דהתם מחוסרין תלישה, כן הכא מחוסרת חלוקה, זה לאו מידי כיון שאינו בגוף הדבר ואין זה חסרון מעלה וכמו בקדשי בה"ב דמחוסרין פדיה לדברי רבינו בהלכה י"ג ואפ"ה אין זה מחוסר מעשה, כ"ש כאן דאינו מחוסר רק חלוקה ודוק.

וכיון שזכינו לזה תו מיושב גם הקושיא של הפר"ח, דאמאי בהמה אסורה בהנאה, הא לגבי הנאה אפשר למיפלג וזה אינו דבבעל חיים כתיב וכל בהמתה לפי חרב, ואם כן כיון שנתקיים בהו קרא דלפי חרב הרי כתיבא ע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ודוקא איסור של שללה תלוי בפעולת השריפה לא איסור של הבע"ח, וכיון דכאן אי אפשר למיפלג ולקיים הדין לפי חרב קודם שחיטה, רק אחר שנתקיים הדין דלפי חרב אז אפשר למיפלגה, הא הרי האיסור כבר רכיב עלה והוי כאסור טבל שאם חלקו אחר כך אמרינן אין ברירה, ואימור חלקו של בן עיר הנדחת בא ליד בן העיר אחרת ואסורה בהנאה דאין ברירה. משא"כ גבי עיסה דכל האיסור הוא רק מצד מה שציותה התורה לשרוף דזה פעולה העתידה לבוא, ואפשר למיפלג טרם שיתקיים הדין דוכל שללה תשרוף באש, ולא שייך ע"ז ענין ברירה, דודאי לא ציותה רחמנא לשרוף חלקו של הבן עיר אחרת, רק כונתה לחלוק ולשרוף ולא נתפשט האיסור כלל על מה שיביא אחר כך לידי הבן עיר אחרת, כיון שהאיסור אינו רק תולדה מפעולה העתידה, וזה נכון ודוק. ובחידושי בגמרא כתבתי ישוב אחר.

יב[edit]

כשור הנסקל כו'.

ועדיפא מיני' דפרשו אסור כמו פרש תקרובות עו"ג יעוי' פרק ה' מהל' אישות הלכה ב'.


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.