סדר משנה/עבודה זרה/ד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בני בנימין
חידושים ומקורים מנחת חינוך
חידושים ומקורים ר"ז מווילנא
יד דוד
יצחק ירנן
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
ציוני מהר"ן
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


סדר משנה TriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

מדיחי עיר מישראל נסקלין אע"פ שלא עבדו ע"א וכו'. כתב מרן מדיחי עיר וכו' ומ"ש אע"פ שלא עבדו פשוט הוא דמשום מדיחין ממיתין אותן לא משום עובדים, ועוד דאי בשעבדו ע"א תיפוק ליה דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין ואחרי העתרת המחילה אומר אני בס"ד דהך ראי' שניה שהביא דאי בשעבדו ע"א תיפוק לי' דאפילו לא הדיחו נמי נסקלין לאו ראיה היא, דנהי דיציבא מילתא דאם לא הדיחו דפשיטא דנסקלין כדין עובד ע"א, אבל הללו שהדיחו ועבדו ע"א לולי דגלי קרא ע"י הגזירה שוה דנסקלין שפיר ה"א דאינן נסקלין אלא דדינן בסייף כמו שאר כל אנשי העיר המודחין שעבדו ע"א ואינן נהרגין אלא בסייף אע"פ שיחידים בין מועטים בכפר קטן בין מרובים ביותר כגון רובו של שבט דינן הוא בסקילה ככל עובד ע"א אבל באנשי עיר המודחין הן רק בסייף, לזה שפיר ה"א דגם המדיחין אף שעבדו ע"א אין דינן אלא בסייף (וא"א להסביר סברות לומר שהטעם שהקילה התורה על אנשי עיר המודחין להיות מיתתן רק בסייף הואיל שהם מודחין מאחרים שהטעו אותן, והמדיחין היו מאנשי עירם שטבע האדם הוא להיות נמשך אחריהם משא"כ המדיחין שיצרם הרע הוא שהסיתם לפיכך אין להקל בעונש מיתתם כמו בשאר אנשי העיר המודחין, דזה אינו חדא וכי מפני שאנו מדמין סברא קלה וקלושה כזו נוציא הללו לסקילה, שנית ע"כ סברא זו ליתא ואין זה הטעם האמיתי מה שאמרה התורה להקל על אנשי עיר הנדחת דא"כ מאי חילוק יש בין כפר קטן לכרך בינוני או כרך גדול, ועוד דהא באמת לענין שאר דברים החמירה בה התורה בעונשה יותר מביחיד ויחידים שעבדו ע"א, והוא דגבי עיר הנדחת אף ממונם אבד והעיר נשרף ולא תבנה עוד, והורגים אפי' נשים וטף שלהם שלא חטאו וכמבואר כל זה לקמן הלכה ו' משא"כ ביחיד ויחידים שעבדו ע"א, ש"מ דדינם של אנשי עיר המודחין חמירי טובא מדינם של יחיד ויחידים העובדים ע"א ומה שהקילה התורה על אנשי עיר הנדחת בעונש מיתתן שאינו אלא בסייף זהו גזירת הכתוב חוקי האלקים, וכיון שדבר זה הוא מחוקי האלקים היאך הי' אפשר לנו לחלק מכח הסברא גרידא בין המדיחין לבין אנשי עיר המודחין, איפו זאת איצטרך הגז"ש הדחה הדחה וכו' להורות דהמדיחין נשתנו דינן מדין אנשי עיר הנידחין שהמדיחין הן בסקילה, אבל כל זה דלמא הוא דוקא כשהמדיחין עבדו ע"א ג"כ, אבל מנ"ל דעל ההדחה בדבור פה לחוד שלא עבדו ע"א דגם בזה יהיו המדיחין בעונש סקילה ומי יעלה לנו השמימה להגיד לנו כל זה.

ומתוך האמור בס"ד הנה מקום לדחות ג"כ הראיה הראשונה של מרן דמשום מדיחין ממיתין אותם לא משום עובדים דלפי האמור זה אינו דמשום מדיחין נשתנה דינם להחמיר עליהם שיהיו הם יוצאים מן הכלל של כל אנשי העיר הנידחין שעבדו ג"כ ע"א, שכולם אף שעבדו ע"א מ"מ אין דינם אלא בסייף יצאו אלא המדיחין שעבדו ע"א שמיתתן בסקילה, וזה אינו מכח מה שעבדו ע"א לבד דאנשי העיר יוכיחו שעבדו ג"כ ע"א ואפ"ה עונשם קל אלא מה שמיתתן חמורה מאנשי העיר הוא לסבת היותם מדיחים, סוף דבר איני מכיר שום ראיה משתי אלה.

אמנם לדידי חזי לי בס"ד ראיה אחרת לדינו של רבינו, והוא מהא דאמרינן בסנהדרין דף פ"ט ת"ר נביא שהדיח בסקילה וכו' מדיחי עיר הנדחת בסקילה וכו' מ"ט דרבנן אתיא הדחה הדחה ממסית וכו' מדיחי עיר הנדחת בסקילה מ"ט דרבנן גמרי הדחה הדחה או ממסית או מנביא שהדיח וכו' והרי במסית ממיתין אותו בסקילה אף שלא עבד המסית ע"א וכמבואר ריש פרק שלאחר זה, וכיון דכל עיקר מיתתן של המדיחין לא נפקא לן דהוא בסקילה אלא מכח הגז"ש הדחה הדחה דילפינן ממסית ממילא אמרינן נמי דאין גז"ש למחצה, דמה מסית אף שלא עבד הוא ע"א מ"מ מיתתו בסקילה אף כן מדיחי עיר הנדחת מיתתם בסקילה אף שהם עצמם לא עבדו ע"א.

ודע דלענין זה א"א למילף בג"ש מדיחי עיר הנדחת ממסית, מה מסית חייב סקילה אף שלא שמע לו המוסת ולא עבד ע"א וכמבואר לקמן ריש פרק שלאחר זה, ה"ה דמדיחי עיר הנדחת יהיו בסקילה אף שלא שמעו בקולו המודחין ולא עבדו ע"א דזה ליתא דהא קרא כתיב וידיחו את יושבי עירם וגו' ולא כתיב ויבקשו להדיח את יושבי עירם וכו' משא"כ גבי מסית, כתיב כי בקש להדיחך וגו' ש"מ דגבי מדיחים גזירת הכתוב הוא, דדוקא כששמעו להם בני עירם ועבדו ע"א הוא שחייבים המדיחים סקילה, אבל כשלא שמעו להם בני עירם פטורים המדיחים מסקילה, והסברא לחלק בין מסית למדיחים כבר כתבה מרן לקמן הלכה ו' בד"ה ובין שהודחה כולה וכו' ועוד כתב סברא אחרת לחלק ביניהם הלח"מ בפרק שלאחר זה בד"ה והמסית אחד מישראל וכו' ועיין בסנהדרין דף ס"א ע"ב איתיבי' אביי מי שאני בין ניסת דרבים וכו' והתניא כי יסיתך אחיך וגו'.

ב[edit]

או שהודחו מאליהן וכו' אין דנין בה דין עיר הנדחת אלא הרי הן כיחידים וכו' וסוקלין כל מי שעבד וממונן וכו'. כתב מרן ומ"ש או שהודחו מאליהן וכו' שם (סנהדרין דף קי"ב) איבעיא להו הודחו מאליהן מהו ת"ש הדיחו נשים וקטנים אמאי להוו כהודחו מאליהן, הנך בתר נפשייהו גרידי הני בתר נשים וקטנים גרידי וכו' ואע"ג דמשמע דדיחוי הוא פסק רבינו כוותה משום דטעמא דמסתבר הוא.

והנה דבריו מגומגמים ונפל טעות או בהעתקה או בהדפוס, דהא אדרבה אם מה דקאמר הגמ' הנך בתר נפשייהו גרידי וכו' אינו אלא דיחוי בעלמא ממילא דרכו של רבינו וכן הוא דרך כל הפוסקים שלא להשגיח בהדיחוי ההוא אלא פוסקים כפשיטות של הגמ', וא"כ אף אנן בדידן אמרינן הכי דראוי הוא לפסוק כפשטיותא דהגמ' דאם הודחו מאליהן שאין להם דין עיר הנדחת אלא כדין יחידים שעבדו ע"א שהם בסקילה וממונם ליורשיהם, ושפיר עביד רבינו דפסק דהם כיחידים ודנין אותן בסקילה וממונם ליורשיהם ככל שאר הרוגי ב"ד, אבל אם נאמר דזה דקאמר הגמ' הנך בתר נפשייהו גרידי הני בתר נשים וכו' לא נאמר דרך הדיחוי בעלמא אלא לסברא אמיתית וקיימת דהוא טעמא דמסתבר וכמו שכתב מרן א"כ הא לא נפשטה האיבעיא של הגמ', והוי לי' הודחו מאליהן ספיקא דדינא, ממילא אדרבה קשה על רבינו דהיאך מכח ספיקא החמיר עליהן במיתתן לדונן כיחידים שמיתתם בסקילה, דמספיקא אי אתה רשאי למשכן להחמיר עליהן במיתתן וכמו שהקשה כן באמת הלח"מ בד"ה או שהודחו מאליהן וכו' (ולענין הממון אם אמרינן דהוא ספק ממונא ולקולא ומוקמינן לי' בחזקת היורשין או אם נאמר דהוי לי' ספק איסור דאורייתא, דהא ממון עיר הנדחת אסור מדאורייתא ליהנות ממנו, הנה דבר זה תלוי בפלוגתא שהביא הש"ך בי"ד סוף סימן קס"ז ס"ק ס"ח לענין ספק ריבית קצוצה דפליגי בי' מהר"א ששון ומהרשד"ם) אלא ודאי דיש כאן איזה טעות הדפוס בדברי מרן ופשוט.

אמנם לדידי חזי לי בס"ד לישב קושית מרן והלח"מ דשפיר עביד רבינו דפסק כהפשטיות דהודחו מאליהן דאין להן דין עיר הנדחת, והוא דהא בלא"ה צריך ביאור בגמ' דסנהדרין דקאמר התם, איבעיא להו הודחו מאליהן מהו, וידיחו אמר רחמנא ולא שהודחו מאליהן או דלמא אפילו הודחו מאליהן ומאי ספיקא איכא לומר אפילו הודחו מאליהן, דהא כשם דדרשינן התם דף קי"א במשנה ובברייתא דשם כל תיבה ותיבה שבמקרא ההוא דהיינו יצאו ולא שלוחן, אנשים לא פחות משנים ולמעוטי נשים וקטנים, בני בליעל שאין להם חלק לעה"ב, מקרבך ולא מן הספר, יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת, למה לא נדרש גם הך תיבה של וידיחו ולא שהודחו מאליהן וצ"ל דבשלמא כל הנך תיבות הם מיותרות לפיכך דרשינן מינייהו דרשות דלהכי הוא דאתיין ולא מייתרי משא"כ מלת וידיחו את יושבי עירם דאיצטרך לגופא מה עשו ליושבי עירם ומה דינם של המדיחים ההם, לפיכך מסופק הבעל האיבעיא ההיא אם נאמר דאע"פ שאינו מיותר דאפ"ה דרשינן לי' או דנאמר כיון שאינו מיותר לא דרשינן לי'.

ואחרי כי כן עדיין קשה למה לא פשטה הגמ' הך איבעיא ממימרא דרב יהודה אמר רב בב"מ דף פ"ו בן בקר אחד, רך שנים, וטוב שלשה וכו', אימא תרי מה טוב לדרשא רך נמי לדרשא וכו' וא"כ דהואיל ותיבה אחת שהיא מיותרת אתיא לדרשא אמרינן דאף התיבה שניה הקודמת לה אתיא ג"כ לדרשא אף דלא אייתר וליכא הוכחה מכ"ש הכא גבי וידיחו דאתיא לדרשא אף דלא אייתר כיון שהרבה תיבות שקדמו לו ושלאחריו אתיין לדרשות דאייתרי וצ"ל כמו שרגילין התוס' לומר בש"ס זימנין טובא, וכן הרבה מגדולי הראשונים לימדו לנו כלל, דאין זה מן הזרות אם ימצא בש"ס בעיא דלא איפשטא במקומה ויכולים לפשטה ממימרא של אמורא במקום אחר שאינו פושט לו מכח מימרא משום שהבעל האיבעיא רצה שיהי' נפשט איבעיתו מן משנה או ברייתא לא מכח מימרא דאמורא וממנו אתה דן אף להאי דקמן דהבעל האיבעיא רצה שתהי' נפשטת לו האיבעיא מאיזה משנה או ברייתא לא ממימרא דאמורא, ורצה הפשטן לפשוט לו מהך משנה של הדיחו נשים וקטנים וכו' ודחי לה אבל ממימרא דרב יהודה אמר רב באמת נפשטה האיבעיא דהודחו מאליהן מדכתיב וידיחו ולא שהודחו מאליהן ושפיר פסק רבינו הודחו מאליהן אין להם דין עיר הנדחת.

ד[edit]

אין אחת מערי המקלט נעשית עיר הנדחת שנא' באחד שעריך וכו'. והראב"ד השיגו וכ' לא ידעתי מאין לו זה ולא נאמר בגמרא אלא על ירושלים אבל כל ערי המקלט נתנו השבטים מחלקיהם, ומרן עומד לימין צדקו של רבינו וכתב מאחר שנתנו אותם מחלקם ואינם מיוחדי' לנותנים לא קרינן בי' עריך, ועיין במ"ע ואומר אני האמנם סברת מרן ראוי' היא למי שאמרה אני בעניי תלינא בה כיפא, דהא ערי מקלט אפי' אותן מ"ב ערים הנוספים על השש ערי מקלט, (ורבינו קורא לכולם בשם ערי מקלט כמבואר בהל' רוצח פ"ח הלכה ח' ועוד לו כמה פעמים וכ"ה בש"ס) אבל הא מיהא לא ניתן להלוים הערים אלא בעודם בחיים ולא במיתתן דהרי אינן נקברין שם כמ"ש רבינו בהל' סנהדרין פ"ז הלכה ד' ועיין בכ"מ שם שהעיר מקורו, וא"כ כל מ"ח ערים אינם מיוחדים ללוים כמו שהם מיוחדים שאר הערים לכל המון ישראל, אבל בכל זאת אנחנו לא נדע דעת רבינו להסיר ממנו כל התלונות דאם רק מצד הסברא הי' רבינו קובע זאת להלכה ה"ל למכתב בלשון "ויראה לי" כדרכו בכמה מקומות בחבורו ולא הי' כותב סתם כאלו הוא כתוב על ספר חקה בתלמודא דידן או בירושלמי והוי יתד התקועה במקום נאמן, אבל כשהוא כותב רק מה שידע מסברתו ועוד אין לו ראיי' אחרת לדין ההוא וכל הרוצה לחלוק יחלוק לפיכך כותב "ויראה לי" כי זה דרכו בקדש, אמנם אני בעניי תמה אני על הראב"ד ומרן שלא מצאו מקור הדין שכתב רבינו איה מקום כבודו, והוא לימוד ערוך בספרי זוטא הובא בילקוט פ' מסעי וכה אמר בפסוק כי אתם עוברים את הירדן וגו' למה נאמרה פרשה זו וכו' ערי מקלט מגיד שהם קולטות וכו', תהיינה לחוס עליהן, ופי' בעל זית רענן דמייתורא דה"א במלת תהיינה קא דריש דה"מ למכתב תהיין אלא להורות על הויה וקיום וצריכין לחוס עליהן לפוטרן ממסים וארנוניות, תהיין תן ממונך עליהן, תהיין שלא יעשו עיר הנדחת, תהיין שש שאם נטלה אחת מהן ימנו אחרת תחתי' הרי מבואר באר היטב כדברים האלה אשר כתב רבינו, ואע"ג דהוא מפיק לי' מדכתיב עריך ובספרי יליף לי' ממלת תהיינה אין קפידא בזה כי דרשא פשוטה היא מלת עריך וכיון שהדין דין אמת ממקום קדוש הוא נובע מהספרי מייתי רבינו הדרשא הפשוטה בעיניו ולו יאות לעשות כן. ואפשר נמי לומר דרבינו לשטתי' לא הי' יכול להביא דרשא דהספרי דהנה איתא עוד שם בספרי אין לי אלא שקולטת בארץ בח"ל מנין ת"ל תהיינה, ויש להעיר לכאורה האיך אנו יכולין לדרוש ארבעה דברים נפרדים מיתורא דמלת תהיינה, דהא ודאי ממשמעות והוראת המלה אין ללמוד כל הני ענינים הנזכרים אלא מיתורא דה"א אתי' ואין ללמוד אלא חדא מהנך ארבעה ואידך מנ"ל, ואחר העיון היטב נראה ליישב זאת דהנה בסדר מסעי פרשה ל"ה מצאנו ד' פעמים מלת תהיינה, בפסוק י"א בפסוק י"ג בפסוק י"ד ובפסוק ט"ו ושפיר מפיק הספרי זוטא להני ד' דברים הנאמרים מד' פעמים תהיינה הנאמר בכתוב, והנה אם נדרש עוד הך דרשא דספרי ממלת תהיינה דקולטות אפי' בח"ל נגרעה אחת מן הדרשות האמורות דליכא רק ג' יתורים, ומסתבר לאוקמי הנך ג' יתורים על ענינים שאין השכל מנגדתן והיינו לחוס עליהן, תן ממונך עליהן, ואם נטלה אחת ימנו אחרת תחתי', והסברא מחייבת אמתתן שראוי להיות כן, אבל לומר שלא יעשו ערי מקלט עיר הנדחת הוא דבר שהשכל מנגדו דמאי הבדל יש בין ערי מקלט לשאר ערים המקודשות בא"י דכולן נעשו עיר הנדחת ומסברא הוי אמרינן באמת לית לן יתורא למדרש דבר המתמי', אפס צריכין אנו להשים יד לפה אם גלי לן רחמנא מכח יתורא דאין עושין אחת מערי המקלט עיר הנדחת ואין להרהר אחר גזה"כ, אמנם גם יתורא לית לן השתא הכא דדרשינן להו למלתא דמסתבר טפי וצ"ל דס"ל להספרי זוטא דלא אתי יתורא להורות דקולטות אפי' בח"ל דאולי אית לי' שום דרשא דאינן קולטות בח"ל או דס"ל דהוא נגד הכלל כל מצוה שהוא תלוי' בארץ אינה נוהגת אלא בארץ אולם רבינו דפסק כהספרי כמבואר בכ"מ הל' רוצח פ"ח מש"ה איצטרך להביא דרשא אחרת למעוטי ערי מקלט שלא יעשו עיר הנדחת והיינו מדכתיב עריך כסברת מרן כי לא ניחא לי' לרבינו לעשות מחלוקת בין הספרי והספרי זוטא אם ערי מקלט נעשין עיר הנדחת אם לא ומסתברא לי' לרבינו דגם הספרי מודה בזה לספרי זוטא אלא דמפיק לה מדרשא אחריתי כאמור. ואמינא נמי מלתא בטעמא מדוע הספרי זוטא לא הביא דרשת רבינו ממלת עריך די"ל דסבירא לי' כמ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים ואיצטרך עריך למעוטי ירושלים דאינה נעשית עיר הנדחת והכי איתא להדיא בתלמודא דב"ק פ"ב, יו"ד דברים נאמרו בירושלים וכו' ואינה נעשית עה"נ דכתיב עריך וירושלים לא נתחלקה לשבטים וא"כ ליכא למשמע ממלת עריך דאין אחת מערי המקלט נעשית עה"נ דהא איצטרך למעט ירושלים ויותר מסתבר למדרש מיני' למעוטי ירושלים למ"ד לא נתחלקה לשבטים מאשר נדרש למעוטי ערי מקלט וכהשגת הראב"ד, ואע"ג דכבר אימעיט ירושלים שאינה נעשית עה"נ מדכתיב אשר ה' אלהיך נותן לך לשבת שם ודרשי' לשבת פרט לירושלים שלא ניתנה לבית דירה עיין בספרי הובא בילקוט סדר ראה רמז תתפ"ז, אפשר דספרי זוטא דריש מלת לשבת דכתיב בעה"נ כמו שדרש הת"כ סדר אמור מלת לשבת הנאמר שם פרשה כ' ושמרתם את חקותי וגו' אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה אני איני מביא אתכם אלא ע"מ לשבת שם לא ככנענים שהיו שומרים המקום עד שתבואו וכו' הנה אתה הראת כי הת"כ מפיק מהוראת מלת לשבת שהבטיח הכתוב אותנו בשמרנו מצות ה' נהי' יושבים בארץ לאורך ימים ולא ישליך אותנו אל ארץ אחרת כמו שעשה להאומות הדרים שם קודם ביאתן של ישראל שמה, גם העירה התורה אותנו שאנחנו נעשה כל מצות ה' אשר צונו ביד משה עבדו וביד נביאיו למען נשב על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו ולא נגלה משם כמו שהגלה ה' העמים כי קאה אותם הארץ מפני תועבותיהם, וה"נ מלת לשבת דכתיב בעה"נ ס"ל לספרי זוטא דאתי להורות כי נתן ה' לנו את הארץ לשבת בה תמיד כימי השמים על הארץ וגם ע"מ שנשמור מצותיו וחקיו כי רק בעבור ישמרו חקיו ותורותיו הביאנו ה' אל הארץ הזאת, אבל רבינו ס"ל כדעת הספרי דמפיק ממלת לשבת פרט לירושלים שלא ניתנה לדירה אינה נעשית עה"נ, ומה דנקט התלמודא דב"ק דרשא דעריך למעט ירושלים היינו משום שהוא דרשה פשוטה, וכבר העירו רבותינו בעלי התו' זמנין טובא על הכלל הזה, עיין בתו' דב"ק ס"ג א' בד"ה אלא כל ריבוי ובגיטין כ"א ד"ה ואינה מתגרשת בכסף לכן אייתר לרבינו מלת עריך וממעטינן מיני' ערי מקלט שאינן נעשין עה"נ עכ"פ דינו של רבינו כתיב מפורש בספרי זוטא.

ושוב ראיתי להרב פר"ח בלשונותיו דאסברי' לטעמו של רבינו דאין ערי מקלט בכלל עריך הואיל דהרוצחים אשר באו שמה אינן מעלין להתושבים שמה שכר דירתן א"כ אין הערים מיוחדים לבעליהן הלוים, אמנם הוא בונה והוא סותר דבריו עצמו באמרו דזה מתישב בשש ערי מקלט דאין הרוצח נותן שכר דירה כל ימי היותו שם משא"כ באינך מ"ב ערי מקלט הדין הוא דהרוצח צריך לשלם שכר דירה להלוים כמבואר במס' מכות י"ג א' וכ"ה בדברי רבינו בהל' רוצח פ"ח הלכה יו"ד וא"כ למה גם אלו הערים אינן נעשין עה"נ הא נקראים עריך ורבינו כייל בדבריו כל ערי מקלט, וסיים הפר"ח וכתב והייתי נבוך בקושיא זו עד שראיתי בירושלמי פ' עגלה ערופה, ערי מקלט מה הן אין תימר למחלוקת ניתנו, שניתנו לחלקם ללוים מביאות ע"ע אין תימר לבית דירה ניתנו אינן מביאות ע"ע דגוף הערים אינן ללוים אלא לדירה בעלמא, והוי לי' הנך ערי מקלט כירושלים שלא נתחלקה לשבטים, ולפום מאי דכתיבנא הך איבעי' דירושלמי ליתא אלא במ"ב ערי מקלט אבל בשש ערי מקלט ודאי אינן מיוחדים ללוים והוא איבעי' דלא איפשטא ופסק רבינו לקולא שאינן נעשות עה"נ, וזה מבואר דלא כהראב"ד, ואע"ג דלענין ע"ע לא הזכיר רבינו בהל' רוצח דין ערי מקלט אם מביאות אם לא ולא ממעט שם אלא ירושלים היינו משום דעל הספק עורפין משא"כ לענין עה"נ ס' נפשות להקל, ומ"מ לדעתי שש ערי מקלט ודאי לירושלים מדמינן להו ואינן מביאות ע"ע, ודבריו תמוהים לענ"ד דמ"ש דאיבעי' דלא איפשטא הוא אם ערי מקלט מביאות ע"ע, והיינו שהוא ז"ל הבין דמספקא לי' להירושלמי אם ניתנו ערי מקלט ללוים רק לדירה או לחלקם ניתנו, ובאמת לא כן הוא ולא עלה על לב הירושלמי שום ספק בזה וכוונה אחרת היא בדבריו לענ"ד בס"ד, ודע כי הירושלמי האמור הוא נזכר בג' מקומות בתלמוד ירושלמי, במס' סוטה פ"ט סוף הלכה ב', במס' מכות פ"ב הלכה ז' מייתי מחלוקת ר"מ ור"י בזה, ובמס' מעשר שני פ"ה על המתני' שם דמייתי מחלוקת ר"מ ור' יוסי אם כהנים ולוים מתודין בשעת הביעור כתב הירושלמי תני למחלוקת ניתנו דברי ר' וכו' והפר"ח לא העיר אלא על מקום א' והוא בסוטה, וביאור הירושלמי כך הוא דבר זה אם ערי מקלט מביאות ע"ע הוא תלוי במחלוקת ר"מ ור' יוסי בוידוי בשע' הביעור לר"מ דאמר אין כהנים ולוים מתודים בשעת הביעור שאינן יכולין לומר את האדמה אשר נתת לי דאין להם חלק בארץ והיינו דס"ל לר"מ דערי מקלט לדירה ולא לחלקם ניתנו, ור' יוסי דאמר כהנים ולוים מתודין דיכולין לומר את האדמה אשר נתת לנו דיש להם חלק בשביל ערי מקלט דס"ל לחלקם ניתנו, וכן הוא תלוי במחלוקת ר"מ ור' יהודה במכות י"ג לענין העלאת שכר דירה מהגולים שמה לר"י דהיו מעלים שכר דירה ללוים היינו משום דס"ל כר' יוסי ערי מקלט לחלקם ניתנו ולכן בתיהם וחצריהם קיימו לאגרא, ולר"מ דאמר אין הגולין מעלין שכר דלשיטתי' אזיל דאמר ערי מקלט לדירה ניתנו ולא קרינן בהו לכם משלכם אלא של כל ישראל יש להן חלק בהן ואין ללוים זכות יותר מכל הגולין, ומעתה לר"י ור' יוסי דאמרו לחלקם ניתנו ערי מקלט מביאות ע"ע, והוא שאמר הירושלמי אין תימר למחלוקת ניתנו מביאות ע"ע דהיינו לר"י ור' יוסי אבל לר"מ דאמר לדירה ניתנו אין מביאות ע"ע ולהכי קאמר הירושלמי אין תימר לבית דירה ניתנו אין מביאות ע"ע, ובאמת לא מסתפק הירושלמי בזה כלל אלא הוראת לשונו הוא כמו שרגיל התלמודא דידן לומר בכה"ג ובפלוגתא דהני תנאי וכוונת הירושלמי לאורוי שאין דין זה דערי מקלט מביאות ע"ע מוחוור לכ"ע הוא אלא תלוי במחלוקת.

ובהיות כן הפירוש בירושלמי לית כאן איבעי' דלא איפשיטא וממילא הדין ברור דערי מקלט מביאות ע"ע דהא קיי"ל כר' יהודה דאמר הגולין מעלין שכר דירה ללוים לפי הכלל המסור בידינו ר"מ ור"י הלכה כר"י, וכ"ש כאן דגם ר' יוסי עומד בשיטתי' דר"י והוי ר"מ יחיד לגבי רבים ר"י ור' יוסי, גם בזה קיי"ל כר"י דאמר כהנים ולוים מתודים בשעת הביעור כמבואר בהלכות מעשר שני פרק י"א וכן בהלכות בכורים פ"ד פסק רבינו כהנים ולוים מביאין וקורין שיש להן ערי מגרש לחלקם ועיין שם בכ"מ ובמ"ל, מלבד דבכ"מ דפליגי ר"מ ור' יוסי הלכה כר"י הכא בלא"ה ראוי לפסוק כר"י כיון דגם ר' יהודה כוותי' ס"ל והוי ר"מ יחיד לגבי רבים, והרי לר"י ור' יוסי קאמר הירושלמי שהדבר ברור דערי מקלט מביאות ע"ע וא"כ מאי ספיקא איכא, וכן הדבר לענין עה"נ למאי דקיי"ל כר"י ור"י ודאי ערי מקלט נעשין עה"נ כמו שאר עיירות בארץ, גם מ"ש הפר"ח כיון דספיקא הוא אם ערי מקלט נעשין עה"נ אמרי' ספק נפשות להקל, הנה ודאי לענין הנשים והטף דבריו נכונים דמספק אין הורגין אותן ורק הנפש החוטאת היא תמות אבל הנשים והטף מה חטאו וביותר הקטנים שאינן בני עונשין אפילו עבדו ע"א אין להם משפט מות רק בעה"נ גזה"כ הוא אבל בערי מקלט דספיקא הוא מנוקים הם הנשים והטף מעון, וכן מפני הספק אין מוציאין הממון מיד היורשין והרי הוא בחזקתן, ואף אם נאמר דהך ס' ממון הוא נמי ס' איסור דהא אסור ליהנות מממון של עה"נ מדאורייתא ודיינין לי' כדין ספק איסור תורה ולחומרא ועיין בש"ך י"ד סי' קע"ז ס"ק ס"ח דפליגי בזה מהרא"ש עם מהרשד"ם, וכן לענין שתהא תל עולם ולא תבנה עוד ה"ל ס' דאורייתא ולחומרא, רק שיש כאן חזקת היתר, אך כבר כתבתי במקום אחר דבשביל החזקה ל"א אלא דמוקמינן לי' אחזקה נגד ס' במציאות כגון ס' אם עשה דבר פלוני או לא מוקמינן לי' אחזקתו קמא שלא עשה הדבר ההוא, אבל לענין הדין האיך שייך לומר מכח החזקה נשתנה הדין שכך קבלנו, שוב מצאתי להרב בעל משנה למלך בהלכות טומאת צרעת פ"ב גם הוא עמד על ענין זה ומחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמציאות, ושמח לבי ויגל כבודי כי כוונתי לדעתו הרמה, אפס בזה יש לתמו' על הפר"ח דמספיקא אין עושין ערי מקלט עה"נ וא"כ מחמירין עליהן במיתתן לדונן כיחידים שעבדו ע"א ומיתתן בסקילה, ואדרבה מספק ראוי להקל עליהן דשמא נעשו עה"נ ומיתתן בסייף דהוא מיתה קלה וכ"כ הלח"מ לעיל הלכה ב', וראיתי עוד להפר"ח לעיל הלכה ב' רוצה להשיג על הלח"מ ואין דבריו מוחוורין בעיני כי מ"ש מפני הצלת נפשות הנשים והטף (ומלת הנשים שכתב שלא בדקדוק הוא דהוא בעצמו כתב דרבינו מודה דאין הנשים נהרגין ויש טעות סופר בדברי רבינו) זה אינו כלום דאפשר להחיות הנשים והטף ולדון האנשים בסייף, גם מבואר כן בש"ס דסנהדרין הנסקלין בנשרפין ידונו בקלה אע"ג דרובן חייבי מיתה חמורה הן דיינין לכולהו בקלה כ"ש היכי דאיכא ספיקא דדינא שאין מחמירין עליהן מכח ספק לדונן במיתה חמורה.

אולם מה דפשיטא לי' להפר"ח דשש ערי מקלט אינן מביאות ע"ע כיון דהגולין שמה אין מעלין שכר דירה ללוים כדאסיק רבא במכות י"ג הנה מדברי רבינו בהלכות רוצח פ"ט הלכה ד' לא נראה כן דכתב שם ואין מודדין לירושלים דירושלים אינה מביאה ע"ע לפי שלא נתחלקה לשבטים ונאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה, ומדלא הביא ג"כ דהנך שש ערי מקלט ג"כ אינן מביאות ע"ע שמעינן דס"ל דבאמת מביאות ע"ע, ומעתה תקשה מדוע יביאו שש ערי מקלט ע"ע דהא לדעת רבינו אין הגולין משלמין שכר דירה באותן שש ערים כמבואר פ"ח ה"י והיינו דלא ניתנו רק לדירה ולא לחלקם וא"כ לא קרינן בהו נמי באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך וצ"ע.

והנראה לענ"ד בישוב זה דס"ל לרבינו דתלמודא דידן פליג על הך דירושלמי מדלא אישתמיט בשום מקום לומר לר"מ כל מ"ח ערי מקלט אינן מביאות ע"ע ולר"י ור' יוסי לפחות בשש ערי מקלט אינן מביאות ע"ע, ע"כ דעת רבינו דאפילו שש ערי מקלט נמי מביאות ע"ע וכ"ש מ"ב הנותרים אף לר"מ ותלמודא דידן הוא עיקר וכוותי' קבע רבינו ההלכה, ולא הוצרך רבינו לבאר בפירוש דערי מקלט מביאין ע"ע כיון דלא הזכיר רק ירושלים שאינה מביאה ע"ע ממילא ידעינן דשאר עיירות כולן אפילו ערי מקלט מביאות ע"ע.

והנה תלמודא דידן בסוטה מ"ה מייתי הא דירושלים אינה מביאה ע"ע וקאמר טעמא דכתיב לרשתה וירושלים לא נתחלקה לשבטים וה"ל לתלמודא למימר נמי דמה"ט גם שש ערי מקלט אינן מביאות לכ"ע וע"כ ס"ל לתלמודא דבאמת זולת ירושלים ליכא עיר שאינה מביאה ע"ע, ודבר זה טעמא בעי כשם דאמעיט ירושלים ממלת לרשתה כיון דלא נתחלקה לשבטים אינה מביאה ע"ע כ"כ ראוי למעט לר"מ כל מ"ח ערי מקלט ולר' יוסי ור"י עכ"פ שש ערי מקלט דאינן מביאות ע"ע, לכן אני אומר בס"ד דרבינו לשיטתו אזיל דהוא פסק דאין ערי מקלט נעשות עה"נ מדכתיב עריך דרשי' המיוחדים לך, ולדעת הראב"ד מצד הסברא יש לחלק בין ירושלים לערי מקלט, רק דרבינו מצא בעה"נ תרי מיעוטי מלת "עריך" ומלת "לשבתה" שדרש בספרי או מלת "תהיינה" שדרשו בספרי זוטא, ומוקמינן להו חדא למעוטי ירושלים ואידך למעט ערי מקלט שאינן נעשות עה"נ, ואע"ג דמצד הסברא אין להוציא מכלל עה"נ רק ירושלים אפ"ה גלי קרא דגם ערי מקלט אינן בדין עה"נ ולולי הי' לנו תרי מיעוטי לא היינו ממעטים ממלה אחת רק ירושלים דמסתבר טפי אבל ערי מקלט לא הוי ממעטינן ולכן לענין ע"ע דלית לן רק חדא מיעוטא שדינן לי' אמסתבר טפי והיינו אירושלים לחודא ולא שאר עיירות אפילו שש ערי מקלט נמי מביאין ע"ע וכ"ש מ"ב הנותרים לבד מירושלים.

ו[edit]

אח"כ שולחים להם ב' ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב וכו'.

(א)

והראב"ד השיג ואמר טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר ההתראה ומעשה, וכתב מרן דמ"ש רבינו שולחים להם ב' ת"ח להזהירם אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט וכו' ומצאתי סעד לדברי מרן במאור עינינו בפירש"י בסנהדרין ע"א ד"ה מתרין בו וכו' לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה וכו' אלא מוכיחין אותו וכו' הרי מבואר דגם התראת בן סורר ומורה אינה התראה גמורה, האמנם מדברי רבינו בהלכות ממרים פ"ז ה"ז לא נראה כן אלא דצריך התראה גמורה בבן סורר ומורה מ"מ דברי רש"י מורין כדעת מרן, ויש להביא ראיי' לדעת רבינו דאין עה"נ צריכה התראה גמורה אלא סגי בהתראה קצת להזהירם ולהוכיחם ולכן אם ישובו מדרכם הרעה מקבלין אותן, ודלא כדעת הראב"ד שהבין בכוונת רבינו דעה"נ צריכה התראה גמורה כדין כל התראה שהיא מה"ת, ואחרי הסליחה מכבוד קדושת תורתו נלע"ד שאינו כן, ועיין פר"ח בלשונותיו על הלכות אלו, וראייתי מהא דאמרינן בסנהדרין ח' ב' דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדים וכו' ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתה בב"ד ר"י אומר וכו' באיזה מיתה נהרג וכו', והנה לר' ירמי' ולר"א בכתובות ל"ג דס"ל מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר קל וביותר אליבא דר"י דבעי' שמודיעין אותו באיזה מיתה נהרג, ועיין חדושי הר"ן בסנהדרין פ' ב' תקשי דאין מציאות כלל לעה"נ שתהא נדונת בסייף אם נאמר דעה"נ בעי התראה כמשפט כל התראה דהא יחידים שעבדו ע"א דינן בסקילה ועה"נ דינן בסייף, והנה להיות עה"נ עיקר משפטה הוא שיהיו רוב אנשי העיר ע"א, דאל"כ אין דנין אותן העובדין בדין עה"נ שהוא בסייף אלא כדין יחידים שעבדו ומיתתן בסקילה, והרי לא הי' נודע להב"ד אם היו רוב העובדי אלילים מבני העיר או שהיו רק מועטים, עד אח"כ קודם גמר דין, כמ"ש רבינו מרבין להם בתי דינין וכו' כל מי שבאו עליו ב' עדים שעבד ע"א מפרישין אותו וכו' נמצאו רובה וכו', הרי דמתחלה לא היו הב"ד יודעין אם רוב העובדים מבני העיר, ועיין בסנהדרין קי"ב היכי עבדינן דנין וחובשין וכו' וא"כ האיך התרו בהם העדים אם התראה סתם שלא הודיעום באיזה מיתה הם נענשין, הא לר' יהודה אין זה התראה, ואם התרו בפירוש במיתת סקילה כדין ע"א פן ימצאו אח"כ דרוב בני העיר עבדו אלילים והרי מיתתן בסייף ולר"י בודאי מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר קל, ואם יהיו מתרים במיתת סייף אולי לא יהיו רוב בני העיר עובדי אלילים והרי דין העובדין כיחידים והתראתן בטילה דהוי מותרה לדבר קל ולכ"ע לא הוי מותרה לדבר חמור, ותבנא לדינא דלא בעינן בעה"נ כל משפטי התראה כמו בשאר חייבי מיתות ומלקות אלא סגי בהתראה קצת להזהיר עושי רשעה שיעזבו דרכם וכמ"ש מרן ואפילו לר"י נמי סגי בהתראה זאת בעה"נ.

(ב)

שוב התבוננתי בדברי רבינו ומצאתי כי גם דעתו מסכמת עם דעת הראב"ד דבעינן בעה"נ התראה גמורה, דהא כתב בסמוך כל מי שבאו עליו ב' עדים שעבד ע"א אחר שהתרו בו מפרישין אותו, הרי מפורש בדבריו דבעינן התראה, וא"ל דאין כוונתו להתראה גמורה אלא התראה לעוררו שישוב מרעתו כמ"ש מרן דא"כ תקשי ממה שכתב אח"כ נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן והנשארים ניצלו, והאיך אנו יכולים להענישם בסקילה כיון שהם כיחידים העובדים ע"א הרי צריכים התראה גמורה כמשפט כל עובר עבירה שחייב עלי' מלקות או מיתה והא לא הי' להם התראה גמורה ואין ראוי להעניש על התראה כזאת, וצריכין אנו לדחוק לדעת מרן ולומר דלצדדין קאמר רבינו דאם אירע שהתרו התראה גמורה לאותן מיעוט העובדים חייבין סקילה, ומאי דקאמר בתחלה כל מי שבאו וכו' אחר שהתרו בו כוונתו רק להתראה במקצת להודיעם חומר העון ולא כמשפט ההתראה, וראיתי להרב פר"ח בלשונותיו שפירש באמת דברי רבינו כמו שאמרנו אולם כל משכיל ישר יראה ויבין כי קשה להעמיד זאת בכוונת דברי רבינו אשר זה דרכו בקדש להיות דבריו בדקדוק באר היטב, ואף גם זאת יש להקהות בדברי רבינו שכתב ב"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיי' ברורה שהודחה כל העיר או רובה וכו' אח"כ שולחים להם ב' ת"ח, הרי מבואר דאחר שנתברר לב"ד דלפחות הודחה רובה אז שולחים להם ת"ח להזהירם ולהוכיחם להחזירם למוטב ואם באלה לא יוסרו ועומדים ברשעתם אז מרבין עליהם בתי דינין וכו' ואיך כתב אח"כ נמצאו כל העובדים מיעוטה והאיך הוא אפשר המציאות שיהיו העובדים מיעוטה והרי כבר נתברר להב"ד דלפחות רוב בני העיר הודחו גם בזה צריכין אנו לסבול דוחקי' טובא, לפיכך אומר אני בס"ד דגם דעת רבינו מסכמת לדעת הראב"ד דלא סגי לאנשי עה"נ בהתראה קצת אלא בעינן התראה גמורה כמשפט כל התראה, ומעתה דברי רבינו מתישבים על אופנם בתחלה צריכים הב"ד הגדול לידע ידיעה ברורה דלפחות הודחו רוב העיר אולם עדיין לא התרו בם ואינם חייבים מיתה ואח"כ שולחים להם ב' ת"ח להזהירם ולהחזירם והם יעשו התראה גמור' כחוקת ומשפט ההתרא' ואם עדיין עומדי' במרד' ונתנו כתף סוררת ועבדו ע"א אז מתאספים כל ישראל ומרבים עליהן בתי דינין ודנין אותם לכל מי שבאו עליו ב' עדים שעבד אחר שהתרו בו שני ת"ח, והוא שכתב רבינו ודנים אותם וכל מי שבאו וכו' נמצאו כל העובדים מיעוטן, והיינו אם אמת נכון הדבר דרובם לפחות הודחו, ועל אלה קאי מה שכתב רבינו שלא חזרו דהיינו דכל אותן שחטאו לא חזרו, ולא דמקצתן חזרו ומקצתן לא חזרו, אלא שעל זה לחוד אעפ"י דרובן עבדו ע"א עדיין אינן חייבין מיתה כיון שלא הי' להם התראה, לפיכך אחר שכבשו את העיר חוזרים ודנים אותם מי ומי העובד ע"א בהתראה דהיינו לאחר שעשו ההתראה ב' ת"ח ששלחו ועבדו תכ"ד של התראה כמשפט, ואם נמצאו כי המיעוט הוא שעבדו אחרי ההתראה, אף דמתחלה עבדו כולה או רובה וכן לאחר ביאת השני ת"ח עדיין עמדו ברשעתם רק שלא התרו בהם הת"ח ששלחו הב"ד הגדול או שהתרו רק לא עברו תכ"ד של התראה, הנה כיון שאינם נדונים בידי אדם על מה שעבדו בתחלה קודם ביאת השלוחים וגם על מה שעבדו אח"כ בלא התראה לכן אינן נמנין בכלל אותן שהודחו לעשות בהן משפט כתוב בעה"נ, ורק אותן שעבדו אחר ההתראה נכנסין למנין ואם הם מיעוטה של העיר אין לה דין עה"נ אלא אותן המיעוט נידונים כיחידים שעבדו מיתתן בסקילה וממונם פלט.

ומה שהערנו לדעת הראב"ד מתלמודא דסנהדרין דלר' יהודה אין במציאות דין עה"נ דהא לא ידעו הב"ד באיזה מיתה הם נידונין עד שעמדו על המנין, לענ"ד נראה דמתרין בהו אם ימצאו בכם מיעוט שיעבדו ע"א תתחייבו סקילה ואם הרוב הוא שעבדו או כולם שיעבדו בהתראה יתחייבו כדין עה"נ, ול"ל דזה הוי התראת ס' דהא אפילו להמותרה ג"כ הוא ספק דאינם יודעים אם יצטרפו לרוב או למיעוט, ולפחות יכולין לומר אנו לא ידענו אם העובדים בהתראה הם הרוב אם לא, ועיין בפסחים ס"ג ד"ה התראת ס' ובכתובות ל"ג ד"ה ניתרו בהו מעיקרא ובסהנדרין ע"ט ד"ה א"נ פלגא, ובשבועות ל"ז ד"ה הזיד בשבועות ובזבחים ע"ח ד"ה הפיגול, אפס הא ליתא דהא לר' יהודה קיימינן ואיהו הוא מרא דשמעתא דס"ל התראת ס' שמי' התראה, דתרי תנאי אליבא דר"י עיין במכות ט"ז ומצינן למימר דהך תנא אליבא דר"י דאמר עד שיודיעו וכו' ס"ל אליבי' דר"י התראת ס' שמי' התראה, ועיין בדרשא דמייתי התלמודא דבעינן התראה בעה"נ, ומה שהשיג הראב"ד האיך תועיל התשובה אחרי ההתראה תמיהני איפה ראה אדונינו הראב"ד שזה הוא דעת רבינו הלא שפתיו ברור מללו שהב"ד שולחין להם ב' ת"ח המה יתרו בהם ויודיעו להם חומר העון ע"א כי גדול הוא מנשוא אולי בנועם דבריהם דברי חכמים כדרבונות יקחו אנשי העיר לקח טוב והתודו על עונם ויעזוב הרשע דרכו מה שעשו עד הנה אף שהי' בלא התראה, ואם יעשו תשובה הוא מוטב ואם יעמדו במרים ידונו בדין עה"נ, אבל לא עלה על דעת רבינו לומר דגם לאחר ההתראה אם עבדו ע"א ואח"כ רוצים להתודות ולשוב שתועיל התשובה לפוטרן מעונשן בידי אדם ואין התשובה מועלת אלא לפוטרן מדיני שמים לבלתי ידח ממנו נדח ולא יכרתו מארץ החיים ולכן כל המומתין מתודין ויש להם חלק לעה"ב, עיין סנהדרין מ"ג ועיין בהלכות סנהדרין פרק י"ג, אבל אין התשובה מועלת לנקותם מעונש הכתוב בתורה, ויפה אמר בעל מ"ע פה שהי' להראב"ד בספרי רבינו נוסחא מוטעת אבל כפי נוסחתינו האמיתית אין מקום ללון כלל להשגה זו של הראב"ד ולחנם נכנס מרן הכ"מ בדוחקים אחרי ראותו מ"ש בעל מ"ע.

והנה מצאתי סמוכין לדברי רבינו ממעשה בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה שבנו מזבח בעבר הירדן ויהושע שלח להם פנחס ויו"ד נשיאים להזהירם ולהחזירם למוטב כי חשבו עליהם שהודחו ופנו אל אלהים אחרים ולכן בנו להם מזבח וכל שבט ושבט הוא קהל בפני עצמו ושלח כל אחד הנשיא שלו להתרות בהם, ופנחס הוא משוח מלחמה העולה על כולם הי' משולח מכל ישראל וא"כ הוא מצטרף עם כל נשיא ונשיא מכל שבט ושבט, ומעתה הרי שלחו כל שבט ב' ת"ח להזהירם ולהוכיחם, וכן ראוי לשלוח ת"ח לענין זה מלבד שידעו ענין ההתראה כדאיתא בסוטה ז' וכן במתני' דמכות ט' גבי רוצח בשגגה, אף כי לדרוש להם דבר ה' תוכחת מוסר דבש וחלב תחת לשונם ויכנסו דבריהם באזניהם, ולכן ראוי ונכון הוא שיהי' ת"ח איש אשר נתן לו ה' לשון למודים לדעת לעות את יעף ובנועם דבריו ימשך לב העם אל ה' ית' וסר עונם וחטאתם תכופר.

(ג)

ועוד זאת אדרוש בס"ד בענין התראת אנשי עה"נ אם צריכין התראה גמורה כמשפט כל הנדונין בעונש ע"י ב"ד אם לא ואינן צריכין רק התעוררות להקיצם משינת אולתם ולהודיע להם עוצם חטאם, דע דבתוספתא דסנהדרין פרק י"ד תניא קטני בני אנשי עה"נ שהודחו עמה אין נהרגין, ר' אליעזר אומר נהרגין, אמר לו ר' עקיבא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים כבר נאמר הכה תכה וגו' אם לרחם על בהמתן הרי כבר נאמר ואת בהמתם לפי חרב מה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה, ר"א אומר אף גדולים אינן נהרגין אלא עפ"י עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו' יאמרו הב"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו אחיהן וקרוביהן קושרים שנאה בלבם עלינו, אלא כך אמר המקום הרי אני ממלא אותן רחמים ומטיל אני אהבתי בלבם (לובשים לבנים ושואלין בשלום הדיינין כצ"ל כן נראה לענ"ד עיין במשנה דסנהדרין דף מ"ו סוף ע"א ובמסכת שמחות פרק שני פיסקא י' ועיין לקמן בהלכות אבל פרק א' הלכה י' ובש"ע י"ד סי' שמ"ה סעיף ה' ולא עדיפי בני עיר הנדחת ממומרים לע"א ופורקים עול מצות מעל צואריהם) כלומר שאין בלבבינו עליכם, דין אמת דנתם ולא מתאבלין וכו' וגם מרן לקמן בסמוך בד"ה מיד מרבין להם בתי דינין וכו' הביא גם כן להך תוספתא בקצרה, אלא שם יש טעות הדפוס במ"ש, ועוד בכריתות פלוגתא דר"א ור"ע וכו' והנה בכריתות אין שם רמז מהך פלוגתא אבל צריך להיות כך, ועוד דבברייתא פלוגתא דר"א וכו' והיינו הך ברייתא של התוספתא דסנהדרין וכן ראיתי להפרי חדש בקונטרס מים חיים.

ולכאורה דברי ר"א בתוספתא צריכין ביאור וכמו כן דברי ר"ע. דברי ר"ע במ"ש אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה וגו' שלכאורה הם דברים מיותרים כי הדבר ידוע שאין רחמים בדין וכי חילקה התורה בין נפש אחד לנפשות הרבה ומה שהקילה התורה בעיר הנדחת בעונש המיתה שאינה אלא בסייף אין זה מחמת ריבוי הנפשות שריחמה התורה עליהן יותר מעל נפש היחיד אלא גזירת הכתוב הוא, תדע דהא אם היתה עיר הנדחת כרך גדול דהיינו רובו של שבט לא הי' להם דין עיר הנדחת ולא היו נדוני' בסייף הקלה כמבוא' לעיל הלכה ב', ולפי הטעם האמור הי' ראוי להקל במיתתן של כרך גדול ביותר לא להחמיר עליהן בסקילה א"ו דגזה"כ הוא, ושפיר קשיא פשיטא דאין רחמים בדין ולמה צריך ר"ע להביא הקרא ועוד דאם נרחם על הגדולים א"כ האיך הוא מציאות דין עיר הנדחת דכתבה קרא.

ודברי ר"א ג"כ הם תמוהים במה שאמר אף גדולים אינן נהרגין אלא ע"פ עדים והתראה מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו' דדברי' אלו הם שפת יתר שאמר שהגדולים אינם נהרגין אלא בעדים והתראה דהא בדבר זה לכאורה ר"ע לא פליג עליו, דע"כ לא פליגי אלא לענין קטנים של אנשי עיר הנדחת היכי לידיינא דיינא אם נהרגין או לא דר"ע סובר דאין נהרגין ומפיק לי' מיתורא דקרא ונתן לך רחמים דלא קאי אלא על הקטנים, ור"א סובר דקטנים ג"כ נהרגים עמהם וקרא של ונתן לך רחמים קאי לענין קרובי עיר הנדחת שירחמו ויאהבו את הסנהדרין ממילא לא הי' צריך ר"א לומר שאף הגדולים אינם נהרגים וכו' אלא ר"א אומר מה אני מקיים ונתן לך רחמים וגו' שמא יאמרו הב"ד וכו' ותו לא, וצ"ע לכאורה.

ועלה במחשבה לפני בס"ד בביאור התוספתא האמורה, עפ"י מה דתניא בספרי פ' ראה בד"ה הכה תכה וגו', מנין שלא ירד ויצא ת"ל הכה תכה וגו' ופירש בספר זית רענן דהכוונה בו, דיכול אם ברח אחד מאנשי עיר הנדחת דעריקותיה מסתייע ליה שיהי' ניצול שלא יהרגוהו אח"כ הב"ד לזה קמ"ל הקרא דהכה תכה דלא מהני בריחתו וכשיבוא לידינו ממיתין אותו, ולכאורה גם דברי הספרי הם מוקשים ותמוהים לענ"ד דלמה לי קרא שאם ברח דאינו ניצול דמי עדיף זה האיש שברח מעיר הנדחת מכל חייבי מיתות ב"ד דתנן במשנה דמכות דף ז' ע"א דמי שנגמר דינו וברח דאין סותרין את דינו, ומסקינן בגמ' התם דדוקא בברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הוא דסותרין את דינו דדלמא תהני לי' זכות' דא"י שימצאו לו זכות לפטרו מעונש מיתה, אבל בברח מא"י לח"ל או אפילו אם ברח בא"י גופא ממקום זה למקום אחר אין סותרין את דינו, והרי עיר הנדחת אינו נוהגת אלא בא"י כדכתיב בקר' באחת עריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבת וגו' וא"כ מה"ת נאמר דבריחתו תהני ליה הא אין סותרין את דינו, כיון שבריחתו אינו לכל היותר אלא ממקום למקום בא"י ומכ"ש אם ברח לח"ל דלא ס"ד שנהיה סותרין את דינו ול"ל דאיצטרך קרא שלא נדון אותו אח"כ במיתת סקילה הואיל והוא אז בשעת מיתה יחידי ודינו כדין יחיד שעבד ע"א דמיתתו בסקילה לזה קמ"ל דגם אז דינו בסייף, דזה אינו דלשון הספרי משמע דירד ויצא הוא לקולא ולפטור לגמרי ממיתה הוא דס"ד לולי דגלי קרא ולפי האמור מה"ת לפטור ולהקל במיתתו.

וצריכין לומר דהספרי סבירא לי' דעה"נ אין צריכין התראה גמורה וכמו שסובר כן מרן ולפיכך הואיל ולא נעשה בו התראה גמורה שפיר ה"א דתיהני לי' בריחתו שיפטור לגמרי אח"כ בב"ד זה שברח לשם דהא דאין סותרין את דינו לבורח מב"ד של א"י היינו כשהב"ד עשו בו הפסק דין כמו שעושין בכל חייבי מיתות ב"ד שפלוני עבר העבירה ההיא בעדים והתראה גמורה, רק שיהי' אפשר לב"ד זה שברח עתה לשם לחפש איזה זכות לפטרו ממיתה זה לא עבדינן דאמרינן דמסתמא אם הי' אפשר לחפש איזה זכות גם הב"ד הראשון שנידון שם היו מחפשין אחר הזכות והיו מוצאין אותו וזכותא דא"י א"א דתיהני לי' דהא גם הב"ד הראשון הי' בא"י ולא יכלו למצוא לו זכות, ומכ"ש אם ברח מא"י לח"ל דאין סותרין את דינו, אבל זה שברח מעיר הנדחת ובא לכאן אפילו אם ברח לח"ל מ"מ ה"א דסותרין את דינו ופוטרין אותו לגמרי ממיתה, דהא זכותו גלוי וידוע לכל שאז הי' בכלל מחוייבי מיתה אנשי עיר הנדחת והם אינן צריכין התראה משא"כ עתה שהוא לפנינו יחידי, והרי לא נעשה בו התראה גמורה כדין היחי' שעבד ע"א דבהתראה שאינה גמורה רק התרא' במקצת אינו חייב מיתה כלל והרי עתה כמו שהוא עומד לפנינו ה"א דאין לו אלא דין יחיד שעבד ע"א לזה איצטרך הקרא של הכה תכה וגו' דאע"פ שברח ויצא לא מהני לי' בריחתו לפטרו ממיתה כיון שכבר נתחייב בב"ד אז בכלל שארי אנשי עיר הנדחת מיתת סייף לא פלט מיני' אף שהוא כעת יחידי, ממיתין אותו בסייף כדין מיתת אנשי עיר הנדחת.

ואפשר לענ"ד בס"ד לתלות בה כיפי למה זה באמת הספרי סובר דגבי עיר הנדחת אינו צריך התראה גמורה, והוא ידוע דסתם ספרי הוא ר' שמעון, והנה בסנהדרין דף מ"א ע"א אמרינן ותרתי בנסקלים ל"ל, לר' שמעון לאתויי נשרפים (פירוש דלר' שמעון דשריפה חמורה איצטרך חד קרא להורות באא"ע לנשרפים אף דחמירא העבירה דידהו אפ"ה אין ממיתין אותו בלא התראה, ומסקילה ליכא למילף דה"א הואיל דקולא הוא דאין ממיתין אותו אם לא התחצף כל כך שעבר עליה אחר ההתראה, משא"כ בעבירה חמורה שהוא בשריפה ה"א דממיתין אותו אף בלא התראה), לרבנן (דסוברים דסקילה חמורה משריפה ואיכא למילף שריפה בק"ו מסקילה) מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו' עיין ברש"י שם בד"ה אחותו וכו' והתוס' שם בד"ה ואי כתיב כי יזיד וכו' תמהו דהתראה בעיר הנדחת מנלן דמהני לא אתיא שכן ממונן פלט ולעיל משמע דבעי התראה (ר"ל דקאמר התם עדים זוממין להנך תרתי לא דמיא שכן צריכין התראה וכו' הרי דאף עיר הנדחת צריך התראה).

ודע דשם דף מ' ע"ב אמרינן בגמ' ג"כ לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו' ומהרש"ל הקשה על הסוגיא דשם ועל הסוגיא דדף מ"א היאך שייך לומר כאן טרח וכתב לה קרא כלומר שיהי' כאילו כתוב בתורה להדיא ולא נצרך שנבא למדת ק"ו וא"כ מה תועלת במה שכתבו באם אינו ענין וכו' שהוא ג"כ מן המדות של תורה ולמה לא תניחנו התורה לבא במדת ק"ו ומאי אולמא מדת אא"ע וכה"ג יש להקשות לקמן בסוגיא וכוונתו מבוארת דקשיא לי' ג"כ הך קושיא על הך סוגיא דדף מ"א ע"א שהבאתי לעיל מזה דקא משני הגמ' ג"כ לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וכו' וקשיא ג"כ מאי אולמא מדת ואם אינו ענין ממדת ק"ו.

ואחרי העתרת המחילה אומר אני בס"ד דאישתמיטתי' לפי שעה דברי רבינו שמשון בספר כריתות בחלק נתיבות עולם סוף סימן ך' ששם מבואר דדרש' אם אינו ענין לא די דעדיף מק"ו אלא דעדיף אפילו מהיקש וז"ל שם, אם ימצא אם אינו ענין לכך תנוהו ענין לכך לא חשיב דרשא אלא מקרא מלא הוא כמו יתור מלה מיותרת דדרשינן מיניה, והוי יותר מהיקש דלא חשיב, (ורצונו בזה דר' ישמעאל לא חשיב בהדי המדות שהתורה נדרשת בהן למדת ההיקש, ומה"ט וכמו שכתב רבינו שמשון שם, ומ"ה נמי לא קחשיב למדת אם אינו ענין) ומשום דחשיב כאילו נכתב בהדיא (ר"ל ואין זה בכלל המדות).

ולחומר הקושיא והתמיה של התוס' נלע"ד כך, והוא דהך סוגיא דהכא פליגי עם הסוגיא דלעיל דף מ' ע"ב, והיינו דהך סוגיא דהכא סוברת דמה שעיר הנדחת נידונת בשתים דהיינו בסייף ובאיבוד ממון שקולים הם השתי העונשים הללו יחד עם מיתת סקילה לחוד בלא איבוד ממון, ואין עדיפות לעונש סקילה לחוד על עונש הסייף של עיר הנדחת עם איבוד ממון, ולא לעונש סייף של עיר הנדחת עם איבוד הממון עדיפות של עונש סקילה, וסברא זו לא מלבי בדיתי אלא מצאתי סעד לסברא זו מהתוס' דסנהדרין דף נ' ע"א בד"ה קסברי רבנן נשואה וכו' וכיון דשקולים הם ממילא לא איצטרך קרא מיוחד לעיר הנדחת דבעי ג"כ התראה דכבר נודע מהנך דנסקלין ונוכל למילף עיר הנדחת מהנסקלין במה מצינו ובמ"מ לא שייך למימר מילתא דאתיא במ"מ טרח וכתב לה קרא, וכמו שכתבו כן התוס' בשבת דף קל"א ע"ב בד"ה או מעומר וכו' ועוד דא"כ אי הוי משני הגמ' דלרבנן איצטרך אידך קרא דהנסקלין לעיר הנדחת דבעי התראה, עדיין הי' צריך להך שינויא דמשני מילתא דאתיא בק"ו (ר"ל במה מצינו) טרח וכתב לה קרא, לזה משני בקיצור דאף רבנן מוקי אידך קרא כר"ש להנשרפין, ואף דשריפה נודע בק"ו מסקילה אליבא דרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, אבל הך סוגיא דלעיל דף מ' ע"ב סוברת דעיר הנדחת הואיל והיא במיתה בסייף וגם ממונם אבוד לזה חמיר טפי טובא מסקילה, לפיכך שפיר קאמר הגמ' לעיל עה"נ להנך תרתי לא דמיא שכן ממונן פלט.

ומתוך האמור בס"ד הנה לפי הסוגיא דלעיל דף מ' ע"ב (והיא נראית יותר עיקרית מהך סוגיא דהכא דף מ"א ע"א) דסוברת דעיר הנדחת חמיר הואיל בעיר הנדחת גם ממונם אבד משא"כ בנסקלין דממונם פלט, ממילא הנך תרתי קראי דכתיבי גבי הנסקלין לר' שמעון מוקמינן חדא לנסקלין גופייהו דבעי התראה וחדא קרא מוקמינן להנשרפין דאע"פ דחמיר לדידיה מהנסקלין דאפ"ה בעי התראה, ולרבנן מוקמינן חדא קרא לנסקלין גופייהו וחדא קרא מוקמינן לעיר הנדחת דאע"פ דחמיר טפי אפילו מהנסקלין לרבנן מ"מ בעי התראה וכקושית התוס' בד"ה ואי כתיב כי יזיד וכו' דהא אנן קיימא לן כר' יהושע בפסחים דף ע"ז ע"ב דאמר כל היכא דאיכא למידרש דרשינן לי' ולא מוקמינן לי' במילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וביותר לפי מה שאכתוב בס"ד בביאור הסוגיא דפסחים התם אף ר"א מודה הכא דאמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לי' במילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וממילא לפי הך סוגיא דדף מ' האמורה, באמת לר' שמעון לא ידעינן גבי עיר הנדחת דבעי התראה, דמהיכי תיתי לן לומר כך דמסקילה ומשריפה ליכא למילף דהא עיר הנדחת חמיר טפי מנייהו הואיל ואין ממונם פליט וכקושית התוס' ומאידך קרא דכתיב גבי סקילה ליכא למילף אליבא דר"ש כמו דיליף לי' אליבא דרבנן דהא לר"ש דסובר שריפה חמורה מסקילה, ממילא איצטרך אידך קרא דסקילה להורות באם אינו ענין דלפחות הנשרפין בעי ג"כ התראה דמסקילה ליכא למילף הואיל ולדידיה שריפה חמיר מסקילה וא"כ צריכין לומר דלר"ש באמת עיר הנדחת לא בעי התראה גמורה דמהיכי תיתי וכבר אמרנו לעיל דסתם ספרי הוא ר"ש ולפיכך הספרי לשיטתי' שפיר סובר דעה"נ לא בעי התראה גמורה, ולזה שפיר ה"א דתיהני לי' בריחתו לפטרו ממיתה הואיל ועתה הוא יחיד ולא הי' לו התראה גמורה ואיצטרך הקרא של הכה תכה וגו' לגלות לן דאפ"ה לא מהני לי' בריחתו וממיתין אותו בסייף כדין מיתת בני עיר הנדחת כיון שבשעת גמר הדין כבר נתחייב מיתה זו בלא התראה.

ומעתה כי כן הט אזניך ושמע דברי התוס' והוא דהא ר"ע ע"כ סבירא לי' כר"ש דשריפה חמורה מסקילה, דהא ר"ע הוא דאמר בסנהדרין דף נ"א ע"ב ר"ע אומר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה וכו' הרי שלך לפניך דר"ע סובר דאף ארוסה בת כהן היא בשריפה, ממילא מוכח דהוא סובר דשריפה חמורה דאל"כ גיורא בשמי שמיא ויציבא בארעא ארוסה בת ישראל היא בסקילה החמורה וארוסה בת כהן היא בשריפה הקלה וכדאמרינן שם לעיל דף נ' ריש ע"א בגמ' ר"ש אומר וכו' שריפה חמורה מסקילה שכן ניתנה לבת כהן וכו' ר"ש לטעמיה דאמר אחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה ומדאפקה רחמנא לארוסת בת כהן מכלל ארוסת בת ישראל מסקילה לשריפה ש"מ שריפה חמורה וכו' וכיון שכן דמוכח דר"ע סובר כר"ש דשריפה חמורה מסקילה ממילא לר"ע צ"ל דסובר דעיר הנדחת לא בעי התראה גמורה דהא כבר כתבנו דהעיקר הוא כהך סוגיא דסוברת דעיר הנדחת חמורה טפי מסקילה ומשריפה דהואיל עה"נ אין ממונם פליט ומהיכי תיתי לן לדידיה לומר דגם עיר הנדחת בעי התראה גמורה, ואי מדכתיב תרתי קראי גבי הנסקלין, הא איצטרך תרווייהו, חד קרא להנסקלין גופייהו, וחד קרא איצטרך באם אינו ענין להנשרפין דחמירי מהנסקלין דבעי ג"כ התראה והא תינח אליבא דר"ע, אבל לא כן אליבא דר"א דהוא סובר כרבנן דפליגי עליה דר"ע ור"ש דסקילה חמורה משריפה וכמו דאמרינן כן שם דף נ"א ע"ב אלא אמר רבינא לעולם כרבנן ואיפוך את אביה בסקילה ואת חמיה בשריפה וכו' ממילא לר"א לשיטתיה שפיר ידעינן מתרתי קראי דכתיבי גבי נסקלין דאף עיר הנדחת בעי התראה גמורה דוקא, דהיינו דחד קרא קאי לנסקלין גופייהו וחד קרא באם אינו ענין לעיר הנדחת דבעי התראה גמורה אע"פ דעיר הנדחת חמיר טפי טובא אפילו מהנסקלין הואיל ואין ממונם פלט, אבל להנשרפין לא צריך קרא דאתיא בק"ו מנסקלין דחמיר מיני' ובעי התראה ומכ"ש שריפה ולומר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא הא לא אמרינן הכא כל היכא דאיכא למידרש ואף ר' אליעזר מודה לזה, דבכהאי גוונא לא אמרינן כל היכא דאיכא למדרש דרשינן.

וביאור זה דאע"פ דר"א בפסחים דף ע"ז ע"ב אמר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא וסובר מה"ט דדם אע"פ שאין בשר ולא קאמר כר' יהושע דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן לי' במילתא דאתיא בק"ו וכו' היינו משום דהתם דחיקי לי' לר"א דיוקא דקרא כדאמרינן שם בגמ' אמר לך א"כ נכתוב רחמנא הבשר תאכל והדר ודם זבחיך ישפך כדכתיב ברישא ועשית עולותיך הבשר והדם, מ"ש דאקדמיה לדם זבחיך ש"מ דם אע"פ שאין בשר וכו' והך דיוקא דחקיה לר"א להיות מוקי לקר' במילת' דאתי' בק"ו וכו' דאי אפשר לו למידרשיה כדדרשו ר' יהושע, דר"א הוכיח מכח הך דיוקא היפוך דרשת ר"י ובדבר זה הוא דפליגי ר"א ור"י התם אבל בכ"מ דליכא שום דיוק בקרא לא לכאן ולא לכאן מסתברא דאף ר"א מודה שאין ראוי לנו ליכנס בפרצה דחוקה כזאת לומר מילתא דאתיא בק"ו וכו' היכא דאיכא למידרש, אלא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן לי' (ויש להביא ראיות לזה מכמה מקומות בש"ס).

ונחזור לענינינו כיון דמוכח דר"א סובר דעה"נ בעי התראה גמורה כשאר כל חייבי מיתות ב"ד ממילא לדידיה שוב לא צריך קרא של הכה תכה וגו' להורות דאם ברח אחד מאנשי עיר הנדחת דבריחתו לא מהני לי' מידי להצילו מדין מיתה, דהא כבר הוא נודע כן מכח הסברא החיצונה דמאי עדיפתי' של זה שברח מאנשי עיר הנדחת מכל חייבי מיתות ב"ד דלא מהני להו בריחתן לפטרן ממיתה ומ"ש לעיל על הספרי ליתא אלא דוקא הספרי לשיטתי' דהוא סובר דעה"נ לא בעי התראה גמורה משא"כ ר"א לשיטתי' דסובר דאף עה"נ צריך התראה גמורה ממילא ליתא לתירוץ ההוא, וא"צ לר"א קרא של הכה תכה אלא לכדדרשינן לי' בב"מ דף ל"א ע"ב דאם אי אתה יכול להמיתו באותו מיתה וכו' ועיין בתוס' דסנהדרין דף מ"ה ע"ב בד"ה משום דהוי רוצח וכו' והמורם מזה דר"ע לשיטתיה דסובר דעה"נ לא בעי התראה גמורה ואיצטרך לדידיה קרא דהכה תכה וכו' להורות דאין בריחתו מצילתו מדין חיוב מיתה שנתחייב בעירו ור"א לשיטתו דסובר דעה"נ בעי התראה גמורה, לא איצטרך לדידיה קרא לאם ברח שאינו ניצל מן המיתה דכבר נודע מכח הסברא החיצונה דלא עדיף מכל חייבי מיתות ב"ד, והוא הדבר אשר דברה הך תוספתא היא אומרת קטנים בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר"א אומר נהרגין, אמר לי' ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים וכו' אם לרחם על הגדולים וכו' והכוונה בו לרחם על הגדולים שברחו שיהיו פטורים דנאמר דהך קרא של ונתן לך רחמים ורחמך וכו' גלי לן דבדבר זה יהי' מותר לרחם עליהם דהיינו לפטרם מהמיתה וכסברת הספרי בתחלה והיינו דר"ע לשיטתיה דסבירא ליה דאנשי עיר הנדחת אין להם רק התראה במקצת לפיכך שפיר מקום יש בראש לטעות ולומר שאם ברחו שפטורין ממית' לגמרי הואיל ולא היה להם התראה גמורה לזה סיים ר"ע ואמר שדבר זה א"א לאמרו והוא דהרי כבר נאמר הכה תכה וכו' דהיינו דכפל המלה המקור עם הפעולה, שהוא מורה ובא דאפי' אם ברח דאינו מועיל להציל אותו וא"כ א"א לומר דהקרא של ונתן לך רחמים וגו' קאי לענין לרחם על הגדולים א"ו צ"ל דהקרא לרחם על הקטנים שבתוכה אתי שלא יהרגו אותם, זה הוא ראיתו של ר"ע לדינו, ור"א כששמע דברי ר"ע מפיו לפי דעתו הי' ר"ע טעה בב' דברים הא' במה שר"ע סובר דקרא של ונתן לך רחמים ורחמך וכו' קאי לפטור קטנים בני אנשי עיר הנדחת דלפי דעתו קרא של ונתן לך רחמים קאי לענין אחר שיאמר בסמוך, השנית ר"א הבין דר"ע סובר דאנשי עיר הנדחת אפי' הגדולים א"צ התראה גמורה, וע"י זה הצריך ר"ע הקרא של הכה תכה להורות שאחד מאנשי עיר הנדחת שברח אינו ניצול מהמיתה, ולולי דגלי קרא הי' הסברא החיצונה לומר דמי שברח פטור מן המיתה, לזה קאמר ר"א שלדעתו גם שניהם אינן, ואיפוא זאת אמר ר"א אף גדולים אינן נהרגין אלא ע"פ עדים והתראה וכו' דהיינו דר"א לשיטתו ס"ל דאף אנשי עיר הנדחת צריכין התראה גמורה ככל חייבי מיתות ב"ד שבתורה ומה שאמר ר"א עדים אגב שהוצרך למינקט התראה נקט נמי עדים וכמו שכתב כן רש"י בסנהדרין דף פ' ממילא מצד הסברא אף אם ברח אחד מאנשי עיר הנדחת ג"כ ידעינן דהוא חייב מיתה וא"צ לזה הקרא אלא לענין אם אי אתה יכול להמיתן באותה מיתה וכו', וגם בזה השיבו ר"א לר"ע מה שאתה רוצה להכריח מן הקרא של ונתן לך רחמים וכו' דקטני בני אנשי עיר הנדחת פטורים ממיתה ליתא דהך קרא לא קאי לענין לפטור הקטנים ממיתה אלא שמא יאמרו ב"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ולמחר יהיו אחיהן וקרוביהן וכו', והמבואר מזה בס"ד דיש פלוגתא דתנאי ר"א ור"ע אם אנשי העיר הנדחת צריכים התראה דר"א סובר דצריכים התראה גמורה ככל שאר חייבי מיתות ב"ד ור"ע ס"ל א"צ התראה גמורה, ופלוגתתן של ר"א ור"ע היא תלויה בהך פלוגתא דתנאי אם סקילה חמורה משריפה או אם שריפה חמורה מסקילה דר"א לשיטתיה דסובר דסקילה חמורה משריפה לדידיה צריכים אנשי עה"נ התראה גמורה ור"ע לשיטתיה דס"ל דשריפה חמורה מסקילה אין אנשי עה"נ צריכים התראה גמורה, ולפ"ז ראוי לפסוק בזה כר"א נגד ר"ע דאנשי עיר הנדחת צריכים התראה גמורה דהא קיי"ל דסקילה חמורה משריפה הואיל ור"י בסנהדרין דף נ' ס"ל נערה מאורסה בת כהן שזינתה בסקילה וכמו שפסק כן רבינו לקמ' בהל' איסורי ביאה פרק א' הלכה ו', ועיין בה"ה שם ולקמן בהל' סנהדרין פרק ט"ו הלכה י"א וכן דעת כל הפוסקים מלבד הטעם שנכתוב בס"ד בסמוך לפסוק כר"א נגד ר"ע.

(ד)

ובהיותינו בדברי התוס' דסנהדרין דף מ"א בד"ה ואי כתיב כי יזיד וכו' אמרתי אציגה נא עמך מה שנראה לענ"ד עוד בישוב תמיהתם דלמה לא קאמר הגמ' דאיצטרך תרתי קראי בנסקלין חדא לגופא וחדא באם אינו ענין לעיר הנדחת דחמור טפי מהנסקלין דממונם אבד והוא דלכאורה הי' קשי' לענ"ד לפי מאי דאמרינן בגמ' התם התיר עצמו למיתה, מנ"ל, אמר רבא ואיתימא חזקיה אמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה ופרש"י שם המת, משמע כבר הוא כמת קודם שבא לב"ד שחייב עצמו מיתה בפיו וא"כ ק' מאי פריך הגמ' לעיל מנין להתראה מן התורה וכו' וכן למאי איצטרך לאתויי כל הנך ראיות דאייתי הגמ' שם תיפוק לי' דבל"ה ידעינן דבעינן התראה מדכתיב יומת המת דבעינן דוקא שיתיר עצמו למיתה וזה א"א שיתיר עצמו למיתה אם לא שיתרו בו וא"ל שאפשר שהעדים לא התרו בו כלל וכלל רק שהוא מעצמו אמר ע"מ כן אני עושה אף שאני יודע שאתחייב מיתה על עשיית העבירה ההיא, ולכך איצטרך הנהו קראי דהעדים צריכין שיתרו בו והוא יתיר עצמו למיתה, זה ליתא דבאמת אפי' הוא עצמו אם התרה בעצמו ג"כ נקראת התראה וחייב מיתה ע"י כך ואינו צריך התראה דוקא מפי אחרים וכמבואר להדיא כן בכ"מ לקמן בהל' סנהדרין פרק י"ב הלכה ב' בד"ה ובין שהתרה בו וכו' והנראה לענ"ד בס"ד דחדא מתיישב באידך והוא דהך קרא דיומת המת הוא כתיב ג"כ גבי נסקלים וא"כ אפשר לומר דהך תרצין דקמשני לרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתיב לה קרא וכו' ידע ג"כ מהך שנוי' דרבא דמהך קרא דיומת המת ידעינן ממילא דבעי התראה דוקא וכקושיתו של ספר ת"ח הנ"ל, והמקשה הוא דלא ידע ליה להך ילפותא אבל התרצין שפיר ידע לי', מעתה איכא גבי נסקלין תלתא קראי המלמדים דבעינן התראה דוקא, ולר"ש ל"ק דל"ל תלתא קראי גבי נסקלין, דזה אינו דאיצטרך לכולהו, חד קרא איצטרך לגופא לנסקלין עצמן, וחד קרא איצטרך באם אינו ענין לנשרפין דבעי התראה אף דלדידיה שריפה חמורה מסקילה, וחד קרא איצטרך באם אינו ענין לעיר הנדחת דבעי התראה, דהא עה"נ הוא החמור מכולן הואיל ואין ממונם פלט ולרבנן איצטרך הנהו תלתא קראי, חדא להנסקלין גופא, וחדא באם אינו ענין לעיר הנדחת דבעי התראה אף דחמיר טפי, ועדיין הקרא השלישי מיותר וצ"ל דקאי אליבא דרבנן ג"כ לנשרפין ואע"פ דנשרפים אתיין בק"ו מהנסקלים, אבל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וא"כ התרצין דקא משני אליבא דרבנן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא לא סגי בלא"ה דאף אם הי' משני דאיצטרך הקרא הב' לעיר הנדחת עדיין הי' קשה מהקרא הג' לפיכך משני ליה התרצין מיד דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכו', אמנם התוס' שהקשו קושיתם קאי אליבא דתירוצם השני של התוס' דף מ' בד"ה דכל הנהו קראי דאייתי הגמר' התם בענין התראה, היינו לענין מה דבעינן שתהיה ההתראה דוקא תוך כדי דבור לעשיית המעשה לאחריו ודבר זה לא מוכח מהך קרא דיומת המת, דעדיין ליכא למשמע שיעשה דוקא תוך כ"ד של ההתראה, משא"כ אידך קראי דמייתי הגמ' שפיר מוכח דבעינן התראה תוך כ"ד דוקא, ושפיר הקשו התוס' מנ"ל לומר דגם בעיר הנדחת דבעינן שתהיה עשיית העבירה דוקא תוך כ"ד של ההתראה, וכן כתב בספר ת"ח שם דלפי תירוץ השני של התוס' לק"מ.

מכין את כל נפש אדם וכו' טף ונשים וכו' העובדים רובה מכים את כל הטף והנשים של העובדים וכו'. עכ"ל. (א)

והנה הפר"ח בלשונותיו להלכות אלו כתב מ"ש רבינו נשים הוא ט"ס, במחילה מכבוד תורתו מי יאמין לשמועתו זאת דבר שנמצא בכל ספרי רבינו חדשים וגם ישנים ואף בספרן של חכמי לוניל ומשיגיו הר"ם הלוי מטולטילא וחביריו הי' נוסחתם כך והם היו קרובים לדורו של רבינו ובלי ספק הי' להם ספרי דווקני של רבינו גם לא עלה על לב אחד מהם להגיה ולמחוק דבר זה מספרי רבינו, והנה בפרקי ר"א אמרו והובא בילקוט יהושע בד"ה גם עברו את בריתי וגו' והכתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות אבל על שידעו בדבר ולא הגידו סקלם ושרפם וכו' ועיין בסנהדרין דף מ"ד דאמרינן התם עכן מ"ט איענוש (פרש"י שהרי הי' מן הנסתרות) ומשני משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו הרי דגם הגמרא קאמר דאשתו ובניו הוו ידעי ביה וא"כ שוב אינו נגד הסברא אם נענשו, ואף דאמרו שם בגמרא אמר לי' ריש גלותא לרב הונא כתיב ויקח יהושע וכו' א"ל ולטעמיך אם הוא חטא כל ישראל וכו' אלא לרדותן וכו' היינו דריש גלותא ורב הונא היו סוברים כר' יהודה לעיל דף מ"ג דמשעברו ישראל את הירדן נענשו גם על הנסתרות ולדידיה אין אנו צריכין לומר דידעו ביה אשתו ובניו (ודע דלפי פרקי ר"א הנ"ל צריכין לומר אחת משתים או דאשתו לא ידעה מזו רק בניו ובנותיו או דלא הי' לו אשה וכמו שכתב הרד"ק ביהושע שם בביאורו) ואדרבה הריש גלותא הוכיח מלישנא דקרא שבניו לא ידעו מזה ולא חטאו כלל, מדכתיב ויקח יהושע את עכן וגו' לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו ואת שורו ואת חמורו וגו' הנה הפסיק בהכסף והאדרת ולשון הזהב בין עכן לבין בניו ובנותיו דאצל עכן הוליך הכסף והאדרת ולשון הזהב כדי להודיע לכל על מה נענש עכן, ואח"כ הוליך בניו ובנותיו ושורו וחמורו וצאנו וכל אשר לו כי מצינו ארבעה מומתין שצריכין הכרזה וכדתניא בברייתא שם דף פ"ט ע"א ועיין לקמן הל' ממרים פרק ג' ובכ"מ שם, וידע יהושע שזה ראוי להכריזו כאחד מן אותן הארבעה ואין לך הכרזה גדולה מזו שהוליכו עמו החרם ההוא שמעל בו ושעליו נענש אבל בניו ובנותיו אם גם הם היו חוטאים למה לא הוליכן ג"כ לבניו ובנותיו עם עכן ביחד ואח"כ הכסף והאדרת ולשון הזהב שהרי גם הם נענשים בשביל חטא החרם ההוא מה שידעו בו, א"ו דלא ידעו בו ושפיר שאל הריש גלותא אם עכן חטא בניו ובנותיו מה חטאו ולמה יומתו, ואדרבה מדויק בזה מה שהביא הריש גלותא כל הקרא של ואת שורו ואת חמורו וגו' וס"ס אם הוי סבירא להו לריש גלותא ולר"ה דבניו ובנותיו הוי ידעו ביה גם הם היו מודים להפרקי ר"א דגם הם היו נענשים עמו במיתה ואע"פ שאותן בניו ובנותיו היו גדולים (דאם היו קטנים מה חרי האף הזה שידעו בו הא לאו בני דעה נינהו גם וכי הי' מגלה סודו לקטנים, גם סתם בניו ובנותיו בקרא משמע גדולים לא קטנים וטפלים), וא"כ מה מתפלא הפר"ח אם צותה התורה להרוג גם את הנשים בעיר הנדחת שידעו ולא הודיעו לב"ד אלא נגררו אחרי בעליהן דלמא החמירה התורה בעיר הנדחת כמו שהקב"ה החמיר בחרם של עכן ומי עמד בסוד ה', ועוד יש להקהות כי אשתמוטי הוא דקא אישתמיט לי' להפר"ח דברי הרמב"ן בביאורו להתורה בסדר ראה שם בד"ה החרם אותה ואת כל וכו' שכתב אותה הם האנשים הנדחים, ואת כל אשר בה אלו הנשים הנגררות אחר האנשים וכו' הרי שגם הרמב"ן כתב דנשים שבתוכה נהרגות ואם הי' בעדים והתראה ל"ל קרא פשיטא הא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה א"ו דהנשים הנטפלות לבעליהן נהרגין אף בלא התראה, ושם אין לתלות בט"ס ויפה כתב מרן דנפקא מואת כל אשר בה והן הן דברי הרמב"ן אלא שאחרי העתרת המחילה מקדושתו של מרן גם לדידיה אשתמיט לפי שעה דברי הרמב"ן מדלא הזכירו אבל ס"ס דבר ה' אמת בפיו ומה שהשיב הפר"ח על מרן דהא איצטרך לרבות נכסי צדיקים שבתוכה וכדאיתא בסוף פרק חלק במחילה מכבודו עשיר הוא בתשובות ואין כל, כי רש"י במשנה שם דף קי"א ע"ב בד"ה ה"ג החרם אותה וכו' כתב דנפקא לן הא דמרבינן נכסי צדיקים שבתוכה מתיבת "כל" וא"כ עדיין מיותר תיבת "ואת" וראוי לכתוב החרם אותה וכל אשר בה וגו' אלא דקאי לרבות נשים, סוף דבר תמה אני על הפר"ח היאך חשב על רבינו והרמב"ן שהם יאמרו דברי' אלו מדעת עצמן בלי ספק מצאו דברי' אלו מבוארים להדיא באיזה תוספתא או מכילתא או ירושלמי החסרים לנו, ואם בשביל שאנחנו לא מצאנוהו ראינוהו מה דמות נערוך בינינו לבין רבינו והרמב"ן אנחנו חסרנו כל טוב ומגששים כעור בקיר והם היו עיניהם פקוחות ומשוטטות בכולהו תלמודא ולהם נגלו כל תעלומות חכמה ולא נעלם דבר מהם.

(ב)

וראה זה גם בדין הריגת הטף רצה הפר"ח שם לומר שאינן נהרגין, ובמחילה מכבוד תורתו ליתנהו לדבריו בזה, כי דברי רבינו ממקדש מלך הם יוצאים מהתוספתא דסנהדרין קרוב לריש פרק י"ד, העיר עליה מרן פה, והבאתי לשונה לעיל בד"ה אח"כ שולחים להם וכו' והוא שם פלוגתא דר"א ור"ע דר"א סובר דהקטני' נהרגין ור"ע סובר דאינן נהרגין, וראוי לפסוק כר"א בזה נגד ר"ע, דמשמע שם בתוספתא שר"ע לא אמר לדין הזה דקטנים אינן נהרגים מכח קבלתו מפי רבו כ"א שאמרו כן מכח הראיה שהביא לו מקרא ור"א השיב לו על ראייתו מהקרא וידוע דדברי ר"א הם מפי הקבלה שלא אמר מעולם דבר מה שלא שמע מפי רבו, ממילא ראוי לפסוק כר"א ועוד דהא הלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו והרי ר"א הי' רבו מובהק של ר"ע, ולא נעלם ממני כי לכאורה יש מקום לבעל דין לחלוק ולהשיב עלי ממה שכתוב בספר כריתות שער ג' סי' ד' שכתב ר"א ור' יהושע הלכה כר"י, ר"א ור"ע הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכו' אבל כל ישר הולך יראה לעינים כי יש כאן חסרון בדפוס, כי מה שייטיה דהך דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו להא דר"א ור"ע, ונראה לענ"ד שצריך להגיה ר"א ור"ע הלכה כר"א, הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו, (א"ה עיין בס' יבין שמועה כלל רל"א שהעיר ג"כ על ס' הכריתו' בזה והוא מגיה בדבריו, ר"א ור"ע הלכה כר"ע והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו, והטעם דהלכה כר"ע אע"ג דר"א רבו הוי מ"מ אין הלכה כמותו משום דשמותי הוא, ולא הבנתי מ"ש הגאון המחבר לעיין בגיטין דהלכה כר"א דאמר ע"מ כרתי, דהתם הוא ר' אלעזר בלא יו"ד כמ"ש התי"ט פ' המגרש ואיננו ר"א הגדול בן הורקנוס אלא ר' אלעזר בן שמוע) או דצריך להגיה ר"א ור"ע הלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו (ודע דמה שכתב בספר כריתות שם שער א' סי' ב' וז"ל ואלו הן חביריו של ר"א הגדול ר' טרפון רבו של ר"ע ור"י הגלילי ור"ש בן אלעזר ור' יוחנן ב"נ הנה אפשר לומר דר' טרפון רבו שאינו מובהק הי' לר"ע ור"ע הי' לו תלמיד חבר אבל ר"א הי' רבו מובהק של ר' עקיבא כמ"ש הוא עצמו שם סוף סי' א' אות י' וכן כתב רבינו בהקדמתו לספרו זה, אבל יותר נראה כי כל הדברים האלו שבסי' ב' כולם דברים משובשים הם תדע שהרי כתב דחביריו של ר"א הגדול היו ר"י הגלילי ורשב"א, והנה רשב"א הי' תלמידו של ר"מ ור"מ הי' תלמיד תלמידו של ר"א עיין בתוס' דמנחות דף ל"א בד"ה רשב"א אומ' וכו' ודוחק לומר דר"ש סובר כדס"ל להתוס' מעיקרא שם דתרי רשב"א הוו דהתוס' מדחי לזה התם, ואף אם נאמר דהוו ב' רשב"א הנה האחרון הי' תלמיד ר"מ תלמידו של ר"ע והראשון הי' חבירו של ר"מ תלמידו של ר"ע כמ"ש התוס' בב"מ דף ד' ע"ב בד"ה אין נשבעין על כפירת וכו', ור"ע הי' תלמיד מובהק לר"א והיאך יהי' תלמיד ר"ע חברו של ר"א, גם מ"ש דר"י הגלילי הי' חבירו של ר"א גם דבר זה א"א לאמרו, שהרי ר"י הגלילי הי' תלמיד ר' טרפון ור"ע עיין בזבחים דף נ"ז ע"א נענה ר"ט ואמר וכו', ולכל היותר הי' ר"י הגלילי תלמיד חבר לר"ע ורך ממנו בשנים טובא וכמו שכתבו התו' במסכ' ע"א דף מ"ה ע"א בד"ה אמר ר"ע והיאך יהי' חבירו של ר"א הגדול שהי' רבו מובהק של ר"ע, ואין להקשות על זה מהא דאמרינן בברכות דף ל"ו ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה, וב"ש במקום ב"ה אינו משנה וכו' ואין הכוונה בו דהלכה בכ"מ כר"ע נגד ר"א, אלא הכוונה בו דר"ע הוא נחשב לפלוגתא כשחולק עם ר"א וממילא עבדינן כוותיה בהך דהתם דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל, ואם יראה לנו שהלכה בדבר פלוני כר"ע נגד ר"א נוכל לפסוק כר"ע וכמו שהוא כן בכל הפלוגתו' של התנאי' ואמר הדור האחרון הלכה כפלוני אף נגד כללי פסקי הלכות, משא"כ ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואינו נחשב לפלוגתא כלל ואדרבה בכ"מ פריך הש"ס טעמא דב"ש אתא לאשמעינן וכו' וכי עביד כב"ש וכו' וכה"ג (חוץ מו' דברים שאמרו הגאונים שהלכה כב"ש) ומצינו בש"ס במקומות הרבה דהלכה כר"א עיין בגיטין דף ד' דהלכה כר"א בגיטין ובגמרא שם דף פ"ו ע"ב, ועיין במסכת' נדה דף ח' וכן מצינו בש"ס זימנין טובא דהלכה כר' אליעזר וביותר בהאי דקמן דגם ר"ש בספרי מסייע ליה לר' אליעזר, ומ"ש הפ"ח שם דהואיל והת"ק פליג על ר' אליעזר והת"ק הם רבים הוו להו ר' אליעזר ור"ש יחידים לגבי רבים דהלכתא כרבים דבר זה אינו כלום כיון דר' אליעזר אינו יחיד דר"ש עומד בשיטתו שוב גם הם נקראים כמו חכמים או ת"ק והוא דבר הרגיל בפסקי הלכות, ואטו הת"ק או החכמים היו כל חכמי ישראל הרי לא היו ג"כ אלא רק מתי מספר אם לא שאמרו להדיא כל חכמי דורו חולקים עליו, ועוד מי גילה רז זה להפ"ח דהך ת"ק לאו ר' עקיבא לחוד הוא אדרבה הסיפא גלי על הרישא דהת"ק הוא ר' עקיבא והכי אמרינן בחולין דף ק"ד מאן ת"ק ר' יוסי וכו' וכן אמרינן במסכת' נדה דף ט"ו ע"ב, ומ"ש עוד הפ"ח דמצינן למימר דר"ש אזיל לטעמיה דדריש טעמא דקרא בפרק חלק מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכם ממונם לפיכך ממונם אבד והכי נמי הקטנים הם גרמא וסבה לישיבת הגדולים בתוכם לפיכך יהרגו, אבל לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא כיון דקטנים לאו בני עונשין נינהו וכו' אינו בדין שיהרגו וכו' ואני תמה עליו פה מפיק מרגליות יאמר דברים שאין להם שחר וימלא לבו לחלוק על רבינו וגם על הראב"ד שהודה לו מדלא השיגו, ולא עוד אלא שכותב על רבינו, ואינו מחוור ודברי רבינו מחוורין כשמלה, דאף לר"ש דדריש טעמא דקרא הנה הטעם הזה שכתב הפ"ח בקטנים הוא טעם לפגם דמה דמות ודמיון יערוך לתלות הריגת הקטנים בהך דאבידת נכסי הצדיקים, דהתם הצדיקים לא טוב עשו בדורותם במה שהיו דרים בין הרשעים כשושנה בין החוחים, שראוי לאדם ירא את ה' למנוע דירתו מרשעים כאלה ולבלתי התחבר עמהם וכמו שהאריך בזה רבינו בהלכות דיעות לפיכך הוא והם עשו שלא כהוגן אף הם נענשים באיבוד נכסיהם ובגוף הנכסים לא שייך לומר שהם נענשים כי לא שייך בנכסים העונש והשכר רק לבעלי הנכסים, ואף שהבהמה מרגשת קצת במיתתה הוא רק הרגש קצת בשעת ההריגה לא קודם לכן והרי זה כמו ששוחטין אותה ולכך עומדת הבהמה למיתה, אבל הכא אלה הצאן הקטנים מה עשו אם אבותיהם חטאו ולמה זה יענשו להיות נהרגין, ודע דמה שנאמר בתוספתא דסנהדרין שם קטנים שהודחו עמהן וכו' נראה לענ"ד דרבינו וסייעתו סוברים דנקט שהודחו עמהן לרבותא דר' עקיבא דאפ"ה ס"ל דפטורים אבל לר' אליעזר דנהרגין מה לי אם הודחו עמהן מה לי אם לא הודחו עמהן כיון דבכל התורה כולה הקטנים אינן בני עונשין ואפילו קּטן שעבד ע"א במזיד בעדים והתראה הוא פטור משום עונש רק דהכא גבי עיר הנדחת גזירת הכתוב הוא לדעת ר' אליעזר דיהיו נהרגין, וא"כ מה לי הודחו ומה לי לא הודחו ואולי אפילו לר' אליעזר איכא רבותא טפי בהודחו מבלא הודחו דהיינו בקטנים שיש בהן דעת קצת שיהיו נהרגין ממה שיש חידוש שנהרגין קטנים שאינן בני דעת כלל לפי מ"ש רבינו בהלכות תשובה פ"ו ה"א ושם כתבתי בס"ד תשובה לדברי הפ"ח מדברי רבינו ואף שהמרדכי בפרק היו בודקים רוצה לומר דדוקא נקט התוספתא שהודחו עמהן ומזה נסתייע הפ"ח אבל הא יש לו לרבינו תנא דמסייע ליה ר"ת שהביא המרדכי שם דסבירא ליה דלאו דוקא נקט הברייתא שהודחו עמהן ור"ת העיד שהמנהג כדבריו ועוד דהמרדכי גופא כתב דעיר הנדחת חמיר טפי סוף דבר רבינו מלאך ה' צבאות הוא ואין בשפטיו כושל.


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.