מעשה רקח/עבודה זרה/ג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כל העובד ע"ז ברצונו בזדון וכו'. איכא למידק איך יתכן רצון בלא זדון דאיצטריך למכתב תרוייהו ואפשר דע"י אונס כגון שאנסוהו על זה אף שאינו זדון כלל מכל מקום הרי עבדה בדעת ובעת עשיית המעשה אף שהיה על ידי אונס הרי ברצונו עשאה דהיינו בדעתו ועל דרך שאמרו חז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודין האנוס הזכירו רבינו פ"ה דיסודי התורה שהוא פטור עיי"ש ועיין למרן ז"ל בפרקין הלכה ו' שהביא משם הריב"ש ז"ל שיש ללמוד מדבריו לענין זה עיי"ש. שוב ראיתי לרבינו סוף פ"ג דאיסורי ביאה דרצון היינו לאפוקי אנוס ומזיד לאפוקי בשוגג עיין שם:
ב[עריכה]
ומרקוליס וכו' או יסקל מלפניו. למד כן מדאמרינן פ' ד' מיתות דף ס"ד אחד הנוטל ואחד הנותנה חייב כל חדא וחדא רווחא לחברתא שביק:
ג[עריכה]
במה דברים אמורים בשאר עבודות וכו'. אף כל עבודה שהיא מיוחדת לה' וכו'. אין לדקדק דא"כ אמאי לא מני שאר עבודות שהם לה' ואשכחן נמי שעושים אותם לע"ז כגון הדלקת נרות ושיר דהם גם כן בפנים ועושים גם כן לעבודה זרה דיש ליישב עם מה שכתב רש"י פ' ד' מיתות דף ס' ד"ה וליחשוב נמי זורק שכתב דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אע"ג דעבודת פנים הם דלא אשכחן דליהוו עבודות הנעשות לשם ע"ז כדאשכחן הנך וכו' פירוש שהם מפורשים בתורה דוקא א"כ הני אין מפורשים בתורה ולית לן לחיובינהו ומרן כ"מ הקשה ממקבל ומולק ותירץ דמולק היינו זובח ומקבל לאו עבודה היא אלא אם זרק דכי מקבל הדם לא מוכח מלתא דפלח לה ע"כ נראה דאישתמיטיה לשון רש"י ז"ל וכ"כ הפר"ח אלא שהקשה עליו במ"ש דמקבל לאו עבודה היא דלאו מלתא היא דשוחט נמי לא מוכח מלתא דפלח לה ע"כ ונראה לענ"ד דשאני שוחט דשחיט לה קמיה ע"ז מוכח טפי דלשמה קעביד משא"כ מקבל דאפשר דמקבל הדם ליהנות בו ומאי דמקבל ליה הכא היינו משום דלא אפשר בלאו הכי:
ד[עריכה]
שחט לה חגב. הרמ"ך והראב"ד ז"ל השיגו על רבינו בזה ועיין למרן והפר"ח ז"ל ועיין בפרטים אלו למוהר"ל בן חביב סי' כ"ב:
המקבל עליו וכו'. שם דף ס' ורבינו מפרש הכי למתני' ודלא כפי' רש"י ז"ל ללישנא קמא דהכל דבר אחד והלשון הוא יותר מדויק דלא קתני אחד כדתני באחרים אלא דרבינו פירש כן מדתנן והאומר לו ואם איתא הו"ל למתני ואומר לו מדקתני והאומר משמע דהיא חלוקה אחרת.
ואפי' הגביה לבנה. משמע דבעינן שיעשה איזה מעשה והקשה הרב לח"מ ז"ל דלא בעינן מעשה אלא לאסור הדבר כמו גבי זקף ישראל לבינה ובא גוי והשתחוה לה אבל לענין חיוב באמירה לחוד הוא חייב כדמוכח פרק ד' מיתות דף ס"ג אמר רב נחמן אמר רב כיון שא"ל אלי אתה חייב וכו' והקשו והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח וקיטור והשתחואה וכו' ואתי כר' עקיבא דלא בעינן מעשה ורבינו דנקט הגביה לאו דוקא ע"כ ואפשר דהתם שאני שהוא מעשה בגוף העבודה כגון זיבוח והשתחואה כדאיתא התם אבל הכא איירי במעשה ההוכחה שרוצה לקבלה באלוה ואף דלא בעינן מעשה גמור מ"מ הוכחה מיהא בעינן שוב ראיתי שכ"כ הר"ח אבולעפיה נר"ו ודייקי נמי דברי רש"י ז"ל שכתב כיון שאמר לו אלי אתה אף על גב דלא פלחה ע"כ משמע דלא בא רב נחמן לאפוקי הגבהה אלא לאפוקי עבודה גמורה דלא בעינן אלא דאכתי קצת קשה דאי נימא דדוקא בעינן הוכחה א"כ כי ליכא הוכחה יהא פטור אף שאומר אלי אתה וזה מנין לו כיון דפשטא דסוגיין משמע דבאמירה לחוד מחייב ויש ליישב ודו"ק:
ה[עריכה]
העובד ע"ז כדרכה אפי' עשה דרך בזיון וכו'. מרן הקדוש כתב דחיובא דקאמר רבינו היינו חטאת ולא סקילה וכו' וכ"כ פ"ה דהלכות יסודי התורה לתרץ בעד רבינו לקושיית הרמ"ך ז"ל בההיא דאנוס פטור יעו"ש וכ"כ מרן ז"ל בההיא דלקמן שכתב רבינו שאם עבדה כדרכה או באחת מד' עבודות מאהבה ומיראה פטור. אמנם נראה דאין זה הכרח כ"כ דאפשר דכוונת רבינו היינו לענין סקילה ולההיא דהרמ"ך ז"ל י"ל דשאני אונס דאדם שהוא אנוס גמור במעשיו שהרי רוצה להורגו משא"כ הכא שאינו אנוס גמור אלא שמחשבתו הטעתו והו"ל אנוס בדעתו ולא במעשיו דמי הכריחו לעשות כן ומסתברא טפי לחלק ביניהם וההיא דפטור נמי כבר תירץ הריב"ש ז"ל דמיירי בע"ז שעובדים אותה מאהבה ולהכי פטור והכא אף שהיא דרך בזיון מכל מקום העובדים אותה מכוונים לעבודה גמורה ולהכי חייב סקילה וכן ראיתי להמ' ז"ל יעוין עליו.
ולסברת מרן כ"מ קשה מעובדא דפעור שנתחייבו ישראל מיתה אף שהיו מכוונים לבזותו ולזה י"ל דבקרא כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור ודרשו חז"ל כצמיד פתיל כלומר שהיו אדוקים בה ביותר ולהכי נתחייבו מיתה אף שהיה דרך בזיון א"נ התם שאני דהוראת שעה היתה ולמגדר מלתא משום שגרם להם הזנות על ידי שלא היתה נשמעת לו אם לא יעבוד ע"ז. ואפשר עוד דכוונת מרן היינו בשלא ידע שזו עבודתו דאז הוי מוטעה לגמרי שהרי נעלם ממנו ענין העבודה ומכוין גם כן לבזויי ואי אפשר לחייבו סקילה וכן נראה מעובדא דרב מנשה דאייתי מרן דקאמרו ליה עבודה זרה דקאי הכא ולא גילו לו איזה ע"ז היא וכוונתו היתה לבזותה ואף כשגלו לו אחר המעשה היה רוצה לפטור עצמו לגמרי וכו' וכן מדוייק לשון רבינו שכתב הואיל ועבודתו בכך ולא כתב הואיל ויודע שעבודתו בכך ואותו מעשה דפעור מסתברא ודאי שהיה יודע שעבודתו בכך שהרי היא היתה אומרת לו בתחילה עבוד ע"ז והוא משיבה הרי יהודי אני א"ל ומה איכפת לך וכו' הרי שהיה יודע שזו היא עבודתה ובשביל זה נתחייבו ועיין במ"ש מרן לקמן בשם הריב"ש ד"ה עוד אפשר:
ו[עריכה]
העובד ע"ז מאהבה. עיין למרן ז"ל בביאור דברי רבינו להשגת הרמ"ך והראב"ד ז"ל:
לפי שאינן בפירוש. כלומר דהוי לאו שבכללות כמ"ש מרן ז"ל:
ז[עריכה]
ישב לו קוץ ברגלו. פ"ק [דע"ז] דף י"ב וכתב מרן ז"ל דרבינו לא היה גורס מעיין וכו' ואפשר דלעולם שהיה גורס כן ומאי דלא הביאו היינו משום שהוא נלמד במכל שכן מפרצופות דהא מנשק אינו חמור כמשתחוה כמ"ש התוספות שם ומכ"ש השוחה לשתות דנראה כמשתחוה לע"ז אלא דאכתי קשה דלמה השמיט רבינו מ"ש שם דאף דאיכא סכנת נפשות כגון אם ימות בצמא אפ"ה משום חומרא דע"ז לא שרינן ליה וכתב הר"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דקי"ל בכל מתרפאים חוץ מע"ז וכו' ואוקימנא לה אף במקום סכנה וכ"כ הטור סימן ק"נ והסכים עמו מרן ב"י ופסקו בשו"ע אם לא שנאמר דסמך רבינו אמ"ש פ"ה דיסודי התורה יעו"ש א"נ אפשר דס"ל כמו שכתב הר"ן שם דלאו דוקא מיתה ממש יעו"ש:
ח[עריכה]
פרצופות המקלחות מים בפני ע"ז. שם ופי' שלמעלה מהפרצוף יש ע"ז באותו צד עצמו ונמצא שקלוח המים הוא לפני הע"ז ממש והמשים פיו בפרצוף לשתות הרואהו מרחוק סבור שהוא מנשק לאותה ע"ז:
ט[עריכה]
העושה ע"ז לעצמו. כתב הראב"ד ז"ל וכולהו שאר עבודות כלילנהו הכא והפר"ח כתב דט"ס הוא וצ"ל וכולהו עבודות ור"ל דכיון שיש כאן ב' מיני עבודות שחלוקים בדיניהם שנכללים בקרא דלא תעבדם הו"ל וכו' ע"כ נראה דכוונת הרב בב' מיני עבודות דהיינו הארבעה עבודות שיש בהם מיתה וכל השאר וכו' וקצת קשה דמי הכריחו לומר כן דאזהרה דלא תעבדם ליהוי אתרי מיני חיובים כיון דאית לן קרא דכי לא תשתחוה דאתא לאזהרת השתחואה שלא כדרכה וכן נראה מפי' רש"י שם דף ס' ד"ה אזהרה מנין יעו"ש תדע דאיצטריך רחמנא לכתוב קרא דכי לא תשתחוה לשלא כדרכה אף דאיכא קרא דלא תעבדם וכמ"ש רש"י ד"ה אבל וכו'. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל מהתוספתא דמכות דקחשיב הלוקין וכו' ע"כ הרואה לשון התוספתא יראה דאין כ"כ הכרח שלא אמרו שם להדיא לוקים אלא הרי זה בלא תעשה ואף דקחשיב אחריני התם ועל כרחך איכא מלקות שפיר אפשר לומר דהאי כדיניה והאי כדיניה וכיון דהלשון האמור בתוספתא הוא הלשון עצמו הנאמר במשנתינו למה לנו לחלק כי היכי דתקשה לן:
י[עריכה]
אסור לעשות צורות. ע"ז דף מ"ג והקשה מרן ז"ל דלמה לא הזכיר רבינו דלהתלמד שרי וצ"ע ע"כ ואפשר דכיון דרבינו פירש דלנוי דוקא אסור מינה דלהתלמד שאינו לנוי שרי תדע דאל"כ מנא ליה לרבינו דלנוי דוקא אסור. והפר"ח כתב דרבינו סמך אמ"ש פ"ב מהל' סנהדרין דאין מעמידים בסנהדרין אלא היודעים גם כן קצת משאר חכמות כגון דרכי המעוננים והבלי ע"ז וכו':
יא[עריכה]
וכן אסור לצור דמות חמה וכו'. שם והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין למרן ז"ל:
צורות הבהמות וכו'. הקשה הרמ"ך ז"ל דלמה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה ע"כ הרב ז"ל הקשה כן לפי שיטתו דס"ל שאם עשה אדם ושור בצורה אחת גריע מאדם לבדו ופטור אבל רבינו נראה דס"ל דכי עביד דמות אדם עם שור א"נ שאר חיות עם אדם לא מחייב אלא משום דרשא דאתי אותי ואי עביד ד' פנים בהדדי מחייב גם כן משום אתי כפשטיה דקרא ומחייב תרתי ורבינו דלא נחית אלא לאשמועינן איסורא ולא נחית למנין הלאוין לא הוצרך לבאר וכיון שאסר בצורת אדם די:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |