מעשה רקח/עבודה זרה/ה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

מעשה רקח TriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png ה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה תורה להרמב"ם והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בני בנימין
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
מהר"ם פדווא
מעשה רקח
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ספר מעשה רקח פרק ה מהלכות עבודה זרה

א[edit]

בין שהיה המסית הדיוט וכו' בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה וכו'. כתב מרן הקדוש בין שהיה המסית איש או אשה וכו' ברייתא פ' ד' מיתות אחד יחיד הניסת וכו' עד ה"ה לענין המסית ע"כ וצ"ע בדבריו דזה לא כתב רבינו שרבינו כתב זה לענין המוסת דוקא ואפשר דמרן פי' דבריו לענין המסית משום דאי קאי למוסת כבר כתבו בתחילת הדין וס"ל דהמשך לשון רבינו היינו דבין שהיה המסית או המוסת נביא או הדיוט דינו שוה ואחר זה חוזר לדין המסית והנכון דגירסא אחרת היתה לו למרן ז"ל והכי מסתבר דגרסינן המסית ולא המוסת:

ב[edit]

ואחד האומר אמרה לי ע"ז עבדוה. הקשה הפר"ח וז"ל תימה דזה מנין דסתם נביא דאיתיה בגמרא אינו אלא דוקא כשמתנבא בשם ה' וכן בקרא נמי לא מיירי אלא בכה"ג ולא במתנבא בשם עבודה זרה וכן פי' רש"י וכו' אבל במתנבא בשם ע"ז משמע ודאי שדינו כשאר המתנבא בשם ע"ז דדינו בחנק וצ"ע ע"כ. מש"כ דמתנבא בשם ע"ז דינו בחנק היינו דוקא היכא שלא נתנבא לעבוד ע"ז דהיינו הדין שהזכיר רבינו בדין ו' דבאותה פרשה לא הוזכר לעבוד ע"ז ואף אם תמצא לומר דבכל מילי איירי מ"מ בדין מדיח שהודחו אחריו רוב העיר אי אפשר לחייבו משום מתנבא כיון דאף אם לא הזכיר ע"ז מחייב משום שהדיח תדע שאם לא הודחו אחריו חייב חנק משום מתנבא בשם ע"ז וכ"כ מרן פ"ד דין ו' (וט"ס יש שם) ומ"ש דבקרא נמי לא מיירי אלא בכה"ג לא ידעתי מאין הכריח הרב זה דבאותה פרשה לא הוזכר דין זה ורבינו ס"ל דכיון שהוא נביא מסתמא ודאי שאומר כן משום אלוה וכו' ועיין במ"ש מרן בסוף הפרק:

או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו ע"ז וכו'. דברי רבינו צריכים ביאור חדא דלמה השמיט הך דאמרינן התם דבקיום מקצת וביטול מקצת דע"ז נמי מחייב ותו דבסוף פ"ט דיסודי התורה כתב דבעבדוה היום ואפילו שעה אחת ה"ז יחנק וקשה טובא דכיון דהוא ז"ל פסק כאן כרבנן דס"ל דהך פרשה דנביא שהדיח הוי דינו בסקילה דגמרינן הדחה הדחה ממסית א"כ היכי כתב שם דיחנק וראיתי להמפרשים ז"ל שתירצו לזה עיין עליהם. ולדידי אני הצעיר נראה לענ"ד דכל הדרכים בחזקת סכנה כמו שיראה המעיין דאכתי קשה טובא דכיון דלרבנן הך פרשתא דנביא שהדיח הויא בסקילה א"כ היכי כתב שם רבינו דיחנק ומייתי ראיה מקרא דכי דבר סרה שהוא מדבר בנביא שהדיח והורעה כל הפרשה כולה לסקילה מכח הג"ש דהדחה הדחה לכך נראה דרבינו התם איירי בשלא הודחו אחריו כלל כדמשמע מסתמיות דבריו שם וכאן איירי בשהודחו דוקא כמ"ש להדיא ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל והשתא ההיך פרשתא דנביא שהדיח איירי בשהודחו דוקא וכמו שמבואר בדברי רבינו הכא ובהא פליגי רבנן ור' שמעון וסתם דבריו כאן ולא כתב דאיירי בביטול כל הגוף לעולם אלא שאמר אמר לי הקב"ה עבדו ע"ז באיזה אופן שיהיה שיתחייב בע"ז קאמר אפילו בהיום עבדוה לבד והתם דאיירי בשלא הודחו אחריו כלל אין לחייבו כי אם משום דהוי נביא השקר ומקרא דאך הנביא אשר יזיד.

 ומה  שלא הכריח רבינו מהך קרא גופיה הראנו חכמתו הרחבה מני ים דבנביא שהתנבא ולא הודחו אחריו מנ"ל לחייבו אי מקרא דלהדיחך התם לא איירי אלא בהודחו אחריו דוקא ואי מקרא דנביא השקר התם דבר שלם כתיב כדאיתא בש"ס והשתא כיון דהוא ז"ל פסק כר' חסדא דס"ל דההוא קרא דלדבר דבר מיירי בשאר מצות ובעוקר כל הגוף א"כ בהיום עבדוה דהיינו עוקר מקצת לא מצי יליף מהתם דהתם בעוקר דבר שלם איירי לכך הוצרך להביא קרא דנביא שהדיח דמהתם ילפינן דבע"ז אפילו במקצת חייב כדבר שלם בשאר מצות ודון מינה ואוקי באתרין דבדבר דכתיב בהך קרא דנביא השקר נכלל גם כן ביטול מקצת דע"ז דלית לן קרא לרבוינהו כאמור ולכך לא יליף המיתה מהך קרא אלא מקרא דנביא השקר כמ"ש לפיכך נדע בודאי שהוא נביא השקר וכו' ויחנק דאלו בנביא שהדיח או שהסית תיפוק ליה דהסית או הדיח אלא כתב כן לרמוז לנו כוונתו ודו"ק בזה כי הוא כפתור ופרח:

כיצד האומר לחבירו אעבוד וכו'. כתב מרן ז"ל וא"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד וכו' ונ"ל שאומר אעבוד אני בתחילה ואתה אחרי וכו' ע"כ ורש"י ז"ל פירש כפשטיה דבאחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב ע"כ משמע דס"ל דכיון דאיכא הוכחה דרוצה לפתותו די דאל"כ אמאי קאמר ליה ומאי נפקא מינה ודו"ק. והפר"ח הכריח גם כן ממתני' דקתני המסית את ההדיוט אמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת וכך שותה וכו' דמשמע דכל שאומר דברים שמשמעותם לשון הסתה מיקרי מסית:

ג[edit]

כיצד מכמינים לו המוסת מביא שנים וכו'. והא דלא סגי בחד עם המוסת כיון דהן עדיו כמו שכתב קודם זה היינו משום דבעינן שיראו העדים זה את זה כדי לצרף העדות כמו שכתב רבינו פ"ד מהלכות עדות דאילו משום נוגע בעדות אין שייך כמבואר שם פט"ו:

ומעמידם במקום אפל. קצת קשה דבפרק גיד הנשה דף צ"ו משמע דבטביעות עינא דקלא קטלינן נפשא עיי"ש וא"כ אמאי בעינן במקום אפל דוקא וכו' ותירץ הפר"ח ז"ל דשם לא נאמר אלא לענין איסורא לא לענין קטלא עיי"ש וכן נראה דבשום מקום לא אשכחן לענין דינא דקטלינן גברא בטביעות עינא דקלא לחוד ועיין לרבינו ז"ל פ"כ מהלכות סנהדרין ולכך בעינן ראיה דוקא:

ד[edit]

מצוה ביד המוסת וכו'. הכי איתא בספרי פרשת ראה מרן ז"ל.

ואזהרה להדיוט המסית מנין שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו. וכתב מרן הקדוש דנפקא ליה מסיפיה דקרא ולא יוסיפו לעשות עוד וכפי' רש"י ז"ל וכו' ע"כ ראיתי להפר"ח ז"ל פ"ד שהקשה על רבינו מההיא דפ"ק דמכות דף ד' מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקים שמונים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום ועשיתם לו כאשר זמם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים ובגמרא ורבנן האי לא תענה ברעך עד שקר מאי עבדי ליה ההוא מבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין ור"מ אזהרה לעדים זוממין מנא ליה נפקא ליה מוהנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד ורבנן ההוא מבעי ליה להכרזה ור"מ הכרזה מוישמעו וייראו נפקא כלומר ולא יוסיפו לאזהרה וז"ל הרב ז"ל ותמיהא מילתא דכי היכי דגבי מסית סגי לן להכרזה בקרא דוכל ישראל ישמעו וייראו וסיפיה דקרא מפקינן ליה לאזהרה ה"נ לרבנן אמאי אצטריך לא תענה לאזהרה תסגי לן והנשארים להכרזה ולא יוסיפו לאזהרה ולילקי שמונים וכו' אבל להרב קשה דהא קי"ל כחכמים דלא לקו אלא ארבעים וכן פסק הרב פי"ח מהלכות עדות וכ"כ בסה"מ (ל"ת רפ"ה) ולסברת חכמים דקי"ל כוותייהו לא הויא אזהרה למסית מהך קרא אלא מקרא דלא ישמע על פיך דומיא דמדיח וצ"ע ע"כ ולדידי אני הצעיר נראה די"ל דרבנן ס"ל דקרא דלא יוסיפו לעשות הוא תלוי ועומד ר"ל דאפשר לפרשו לענין הכרזה דהיינו שבלשון ההכרזה היו אומרים כן א"נ אפשר דאתי לאזהרה והכרזה אינה אלא וכל ישראל ישמעו ויראו והכל לפי הענין דהתם גבי עדים זוממים דאית לן קרא דלא תענה ברעך עד שקר לענין האזהרה של עדים זוממין מוקמינן קרא דלא יוסיפו ללשון ההכרזה ולא ללאו דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ובפ' יוה"כ דף פ"א אמרו א"כ נפישי להו לאוי וכתב רש"י ז"ל שמא אין הקב"ה רוצה להרבות לאוין יעו"ש ומכ"ש בספק מלקות דלית לן לאחמורי עליה דלילקי שמונים אמנם במדיח דלית לן קרא מיוחד לאזהרה ואשכחן קרא דלא יוסיפו בההוא עניינא גופיה פשיטא דאית לן למימר דאתא לאזהרה ולא להכרזה ובהכי אתי שפיר דנמצא דהך סתם סוגיא דידן אתיא אף כרבנן דאי לא תימא הכי קשה טובא למסתם סתומי כר' עקיבא דלא הוי הלכתא ודו"ק:

ה[edit]

המסית אחרים וכו'. שם דף ס"א.

ו[edit]

אפילו כיון את ההלכה וכו'. שם דף פ"ט ומה שיש לדקדק בזה ממ"ש פ"ט דיסודי התורה עיין להפר"ח ז"ל שתירץ בטוב טעם:

ז[edit]

ואסור לערוך וכו'. פרק חלק דף קי"ג:

ח[edit]

אחד המתנבא וכו'. שם:

ט[edit]

כל המונע עצמו וכו'. בספרי פרשת שופטים מרן ז"ל:

י[edit]

הנודר בשם ע"ז והנשבע בה לוקה שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו'. שם דף ס"ג ודברי רבינו צריכים ביאור במ"ש דלוקה דכיון שהוא פסק לעיל הל' ו' דזה הלאו אתי לאזהרת נביא השקר א"כ לא מצי ללקות עליו דלאו שניתק לאזהרת מיתת בי"ד הוא וכן הקשו התוס' שם וכן פסק בהל' סנהדרין גם פ"כ מהלכות שבת כתב דמחמר אחר בהמתו בשבת פטור ממלקות משום דניתק לאזהרת מיתת ב"ד דהיינו לא תעשה כל מלאכה. וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב דרבינו ס"ל דלאו דמחמר אינו מדאורייתא כלל אלא מדרבנן וכסברת הרמב"ן שהבין בדעת רבינו ונדחק ליישב הסוגייא דפרק מי שהחשיך דף קמ"ד כי היכי דלא ליהוי תיובתיה וכו' ע"כ ואני הצעיר לא ידעתי איך אפשר לומר כן בדעת רבינו חדא דא"כ מאי ונמצא דקאמר דמשמע שבא לתרץ מה שהקשה והלא לאו מפורש וכו' דקאי אמחמר שהזכיר וכמ"ש הרב גופיה ותו דמאחר שכתב אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר וכו' פטור משמע להדיא דהוי דאורייתא אלא דמשום דאין בו לאו אלא שבא מכלל עשה להכי פטרינן ליה ממלקות ואף שרבינו כתב לשון פטור דמשמע שהוא איסור דרבנן כמ"ש בפ"א שם אפ"ה לא חשש שנטעה בזה כיון שמפרש להדיא שהוא דאורייתא ומ"ש בפ"א היינו בסתם פטור ובגמ' שם אמרו אמר ר' יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז במזיד נמי לא מחייב דתנן המחלל את השבת בדבר שחייבים על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה הא וכו' מוכח להדיא דבדאיכא איסורא דאורייתא עסקינן דאי ליכא איסורא אלא מדרבנן היכי קאמר דבשוגג לא מחייב דהוקשה כל התורה כולה לע"ז ובמידי דרבנן לא שייך לומר כן כלל ותו דתיפוק לי דהוי דרבנן ומה גם במאי דקאמר במזיד לא מחייב סקילה וכו' ואי הוי דרבנן מי ס"ד דליחייב סקילה במידי דרבנן.

 לכך  נראה לענ"ד כהמגיד משנה שם שכתב דרבינו ס"ל דמחמר הוי דאורייתא אלא דמשום (שהיה) [שהיא] מלאכה הנעשית בשותפות עם הבהמה דומיא דחורש להכי לא לקי דניתק לאזהרת מיתת בי"ד יעו"ש ולפ"ז לא קשה לנידון דידן מהתם משום דהתם עיקר קרא אתא לחורש דהוי במיתת בי"ד ולהכי מחמר דמרבינן דומיא דידיה לא לקי דכל הקפידה היא זו דאי עיקר קרא אתא לאיסור מלקות לקי אף דמרבינן מיניה אזהרה למיתת בי"ד ואי עיקר קרא אתא לאזהרה כי הכא לא לקי אלאו דמלקות והכא גבי נודר כיון דעיקר קרא אתא לנודר ומקיים כדמשמע בש"ס שלא הזכירו הך קרא לאזהרה לנביא אלא לנודר ומקיים שפיר לקי והכי דייקי דברי רבינו שכתב ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא כתב שנאמר אלא מכלל וכו' וכן יש להוכיח כלל זה ממ"ש רבינו פי"א מהלכות אלו דין ט"ו וז"ל המכשף חייב סקילה אבל האוחז את העינים וכו' לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שנתן לאזהרת מיתת בי"ד הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה הרי דהתם פטר ליה משום דעיקר קרא למכשף אתא שכן כתב מכשפה לא תחיה ובאזהרה נמי כתיב מכשף ואנן מרבינן האוחז את העינים נמי ממכשף דדמי ליה קצת ומ"ש לעיל דין ט' דאוחז את העינים לוקה היינו משום מעונן וכמ"ש מרן הקדוש שם והפר"ח ז"ל נדחק גם בזה שכתב דלא הוי אלא מדרבנן יעו"ש. שוב ראיתי שכוונתי לדעת הר"ח אבולעפיה נר"ו וששתי כעל כל הון והוא כתב בקיצור נמרץ יעו"ש. ומ"ש מרן ז"ל דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מ"ד דלוקין עליו וכו' הקשה הר"ח אבולעפיה נר"ו דהא אביי ורבא איפליגו בפ' כל שעה דף מ"א באכל נא ומבושל ואמר אביי אין לוקין על לאו שבכללות מכלל דלרבא לוקין ע"כ ונראה לי דהתם לא איפליגו אי לוקין על לאו שבכללות דכו"ע מודו דאין לוקין כדמשמע בכוליה תלמודא ומאי דפליגי התם היינו אי הך קרא דכי אם צלי אש מקרי לאו שבכללות או לא והכי מתפרש גם כן פלוגתא אחריתי דאיכא התם גבי זג וחרצן וכן נראה קצת מפי' רש"י ז"ל ד"ה לאו שבכללות הוא שכולל בו כל מיני בישולים ע"כ וקשה דמי לא ידע דלאו שבכללות היינו שכולל בו כמה איסורים אלא נראה דהא קמ"ל דאביי ס"ל דכי הך נמי הוי לאו שבכללות כיון שכולל כמה דברים דהיינו מיני בישולים ואין לוקין עליו. ובדברי הכ"מ נפל ט"ס שכתב אע"פ שיש בו מעשה וצ"ל אע"פ שאין בו מעשה ופשוט:

יא[edit]

לא יאמר אדם לחבירו וכו'. הכל מבואר שם דף ס"ג:

ואינו לוקה אלא הנודר בשמה וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דר' יהודה היא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולא קיימא לן הכי וכו' ועיין למרן ז"ל שהליץ על זה ואפשר דטעמא דתנא דכיון דבנשבע בשם לוקה אף על פי שאין בו מעשה ה"ה בנשבע בשם ע"ז:


מעבר לתחילת הדף


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון