מלבי"ם/דברים/כו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם דברים כו

א

[א] והיה כי תבוא . בפ' ערלה (ויקרא יט כג) ובפ' נסכים (במדבר טו ב) כתיב כי תבואו ולא נאמר והיה, ובספרי עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנוס לארץ, ודרשו כאילו אמר הכתוב מפני מה תבוא אל הארץ בשביל שעתידים אתם לקיים מצות הביכורים, ובנוסחא הישנה אין והיה אלא מיד, אין הפי' שתכף בבואם אל הארץ נתחייבו בביכורים שהרי נאמר וירשתה וישבת, שהוא אחר הכבוש והחלוק, אלא פירושו דלא כערלה שלא נתחייבו בהנטוע כבר, ולא כחלה שלא נתחייבו רק מהעיסה שלשו, אבל הביכורים נתחייבו מכל שנתבכר בידם אף ממה שמצאו זרוע ונטוע, וגם יש לפרש אחרי שמצות הביכורים נכתבה סמוך לפ' עמלק ושם כתיב והיה בהניח, והייתי אומר שגם מה שאמר כאן וישבת בה, היינו ישיבת בטח במנוחה ורק אז יתחייבו בביכורים, לזה נאמר והיה ללמד שמיד אחר החלוקה נתחייבו בביכורים וירשתה וישבת בה . ירושה הוא הכבוש כמ"ש עלה רש (דברים א כא) וישבת הוא החלוקה, ובספרי בשכר שתירש תשב, פי' שלא היה להזכיר כלל הכבוש אלא לומר שבזכות שבטחו בה' והתיצבו למלחמה בשכר זה כבשו וחלקו:

ב

[ב] ולקחת מראשית כל פרי האדמה . בפ' משפטים (שמות כג יט) ובפ' תשא (שם לד כו) כתיב ראשית בכורי אדמתך וגו' שסמך ראשית לבכורי, שפירושו ראשית מהבכורים, כי להתבואות והפירות יש זמן להתבשלם והנתבשלו בהתחלת הזמן נקראו ביכורים, והנתבשלו בימי היותר ראשונים נקראו ראשית בכורים, וא"כ הוראת ראשית הוא ראשית בזמן, וכאן שסמך ראשית לכל פרי, אין לפרשו על הזמן שיביא מהפירות שנתבשלו קודם מכל פרי האדמה, דא"כ לא תהיה מצות הביכורים רק מהשעורים שהמה יתבשלו בא"י קודם מכל התבואות ומכל פרי האילנות, והרי כתיב בכורי כל אשר בארצם (במדבר יח יג) וע"כ דראשית הנאמר כאן הוא ראשית במעלה וחשיבות כמו ראשית גוים, ראשית שמנים, שפירושם המשובחים, ולפי שנמצא שבעה מינים שנשתבחה בהם א"י, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח ח), וכל הקודם בפסוק הוא יותר משובח, וא"כ הייתי אומר דכל אשר בארצם בא לרבות שיביא יותר ממין אחד אבל די בשנים הראשונים שהמה חטים ושעורים המשובחים מכל המינים וגם הצבור מביאים מהם העומר ושתי הלחם, לכן נאמר מראשית כל פרי האדמה, היינו מכל שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, וזהו שאמר אשר תביא מארצך. מפני שכל אלו שבעת המינים יצמחו בא"י בתכלית הטוב, אמנם לפ"ז היה לו לומר ראשית כל פרי שהרי כל החשובים חייבים בביכורים, ואמר מראשית, א"כ ע"כ דראשית האמור כאן הוא גם ראשית בזמן, וללמד שלא יביא כל הפירות שנתבשלו ראשונים רק מקצת מהם ואפי' אשכול אחד או גרגיר אחד. ולא יתכן שלא בא הכתוב רק ללמוד הזה ולא לרבות כל הז' מינים שחייבים בביכורים, דא"כ הל"ל מראשית בכורי, וגם מדכתיב כל פרי האדמה לרבות ע"כ דפי' ראשית דכאן הוא במעלה וגם בזמן וכמ"ש, ומזה למד הספרי מראשית למעט חוץ משבעת המינים וגם שאפי' גרגיר אחד, והגרסא הנכונה בספרי מנין לרבות שאר מינים ת"ל כל פרי האדמה, והנוסחא ת"ל בכורי אדמתך, הוא טעות ומקומו להלן כמו שיתבאר בסמוך:

עוד שם בספרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא יין ושמן ביכורים. הביא ענבים ודרכן מנין שמביא ת"ל בכורי אדמתך (כמבואר בהתוה"מ משפטים שם) ומפני שלא זכר שם פרי נלמד זאת, (ואם יש להביא לכתחלה יין ושמן עיין בתוס' ערכין י"א ע"א ובסוגיא דחולין ק"ב ע"ב ובספר ספרי דבי רב האריך בזה):

אשר תביא מארצך . ארצך נקרא כל א"י, והלא אין מביא רק מאדמתו כמ"ש בכורי אדמתך, ודרשו בספרי כל זמן שהם מצויים על פני ארצך, פי' שאמר הכתוב אשר תביא שההבאה תהיה מארצך ולא מביתך כי כל עוד שלא הגיעה העת שיכנסו כלם לבית תכונה ההבאה מהארץ, אבל אחרי שעברה העת ההיא תכונה ההבאה מהבית, והעת המאוחרת לכנסם הוא עד החנוכה ולא יותר:

עוד שם בספרי אי מארצך יכול אף הנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך של חברו וכו' ת"ל ראשית בכורי אדמתך, פי' מנין דמה שאמר אשר תביא מארצך ללמד על זמן ההבאה כנ"ל אולי בא לרבות מה שמארצך אף שאינו מאדמתך, ומה שאמר אדמתך הוא ע"ד ריבה ומיעט שיש הרבה כמוהו בתורה, ולמעט אם אין כלל בהגידולין מאדמתו, ומארצך בא לרבות כשמקצת גידולין מאדמתו והשאר מארצו כהנוטע בתוך שלו ומבריך בשל חברו, לזה אמר בכורי אדמתך, ר"ל דב' פעמים כתיב אדמתך בפ' משפטים ובפ' תשא, לעכב שיהיו כל הגידולין מאדמתו:

ושמת . לשון שימה בא להורות שישים בסדר. כמו אשר תשים לפניהם, שום תשים עליך מלך, שימה בפיהם, מזה נלמד שאם הביא כל ז' המינים בכלי אחד שישים בסדר נכון כמבואר בתוספתא דביכורים שאם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובות וכו':

בטנא . מיותר. דודאי לא ישא בידו מאדמתו עד בהמ"ק, מזה אמרו בספרי מלמד שטעונין כלים, ע"ד שאמרו דמנחות טעונים כלים, שפירושו שאחר הקמיצה יניח בכלי שרת, וכן כאן שאפשר קודם שהקדישם לשם ביכורים היו מונחים בכלי צריך לאחר שקרא שם לתתם בכלי אחרת, כמ"ש ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא. ואפשר משום דההבאה בעזרה אל הכהן יכול להביא בידו בלא כלי לזה כתיב ושמת בטנא בכדי שיכתוב אח"כ ולקח הכהן הטנא, ללמד שההבאה אל הכהן והנחה והתנופה יהיו בכלי, אבל לאו דוקא בטנא, דא"כ הל"ל ובטנא תשים והלכת אל המקום . בספרי מכאן אמרו נגנבו או שאבדו חייב באחריותן נטמא בעזרה נופץ ואינו קורא. פי' דבכל מקום שאמר הכתוב להביא בית ה' יזכור רק ההבאה, וא"כ גם כאן למה זכר ההליכה אלא שבא ללמד שההולכה עד המקום אשר יבחר הוא חובה שאם נאבד בדרך צריך להפריש אחרים תחתיהם, אבל לאחר שבא אל המקום אין עליו חובה להביא להכהן אם א"א לקיים במה שהפריש כבר כגון שנטמא בעזרה מנפצו ואינו מביא אחרים, דמה שאמר הכתוב ובאת אל הכהן אינו מיותר וא"כ אין ללמוד שיתחייב באחריותן כמו שלמדנו על ההולכה:

אשר יבחר ה' . בספרי זה שילה ובית עולמים, פי' אבל לא נוב וגבעון, כי שילה נבחר ע"י יהושע וכל הזקנים ועמהם כל קהל ישראל כמ"ש (יהושע יח א) ויקהלו כל עדת ב"י שילה וישכינו שם את אהל מועד, ובפ' משפטים ותשא כתיב תביא בית ה', ושילה נקרא בית ה' דכתיב ותביאהו בית ה' שלו (ש"א א' כ"ד) מפני שהיה בנין אבנים, ומה שנאמר ויטש משכן שלו (תהילים ע״ח:ס׳) מפני שהגג היה מיריעות שעשה משה, משו"ה נקרא ג"כ משכן, וכ"ש שהבהמ"ק שבירושלים שנקרא מקום אשר יבחר ובית ה', אבל נוב וגבעון לא נקראו מקום אשר יבחר ה' רק במה גדולה, וגם לא בית ה' כי לא היו שם רק הקרשים והיריעות מאהל מועד שהיה במדבר:

ג

[ג] ובאת אל הכהן . בספרי אין לך אלא כהן שהוא בימיך וכה"א אל תאמר מה היה שהימים הראשונים וגו' (עיין בת"א), יש מפרשים כוונת הספרי משום שנאמר להלן הגדתי היום לה' אלהיך, שמיחד שמו של הקב"ה על הכהן שלא יתכן רק ליחידי סגולה, שלא יעלה על דעתו שהכהן אין ראוי לזה, משו"ה אמר שאין לך אלא כהן שבימיך, ולפי מה שנפרש שמאמר הגדתי וגו' שאומר לפני הכהן הוא להצטדק לפניו שאינו כפוי טובה ומבין כוונת מצות הביכורים בא לומר שלא יעלה בדעתך שאם אינו חשוב כ"כ מה לך להצטדק בעיניו ואינו לכבוד לך שתודיעהו שידעת כוונת הביכורים לזה אמר בספרי אין לך וכו':

ואמרת אליו . האמירה הקצרה הזאת הוא מאמר אל הכהן קודם הנחת הביכורים ע"י הכהן, והאמירה הארוכה שאחר ההנחה היא אמירה לפני ה'. ומה שצוה להקדים אמירה להכהן קודם מלפני ה', מפני שבמאמרו אל הכהן יאמר ענין הבאת הביכורים שאם לא ידע המביא כוונת המצוה יהיה ענין הבאתה בלתי משובח ונראה ככפוי טובה, שעל החסד הגדול שעשה ה' לכלל האומה והחסד הפרטי שעשה להמביא אשר נתן לו נחלה אדמת זבת חלב ודבש מביא דורון לבית ה' מעט פרי אדמה, וגם האמירה לפני ה' לא תהיה מובנת כי אחרי שאמר ארץ זבת חלב ודבש משבח א"ע באמרו ועתה הנה הבאתי וגו' מפרי האדמה. מה נחשבו פרי האדמה בארץ זבת חלב ודבש, לכן יקדים לומר כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שנתן ה' להם את הארץ במתנה משמרו את השבועה שנשבע להאבות, והביכורים הוא לעדות שהארץ היא לה', והוא נתן להם בתורת אריסות ולכן יביא הביכורים לבית ה' כחוק האריסים להביא לבעל השדה מראשית תבואתה, וזהו שאמרו בספרי ואמרת אליו שאינך כפוי טובה פי' למה יאמר מאמרו אל הכהן קודם מאל ה' בכדי שיבין הכהן שיודע טעם המצוה שאינו מנחה ודורון על חסדי ה' רק לפרסם אשר נתינת הארץ מה' במתנה היא לנו. וזה שיאמר:

הגדתי היום לה' אלהיך . אף שעדין לא אמר לפני ה', אבל לשון הגדה יבוא גם במקום שאין אמר ודברים רק פרסום ע"י מעשה כמו השמים מספרים וגו' ומעשה ידיו מגיד וגו' אין אמר ואין דברים, וכן (ש"א כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה, ורצונו על פרסום המעשה, וכן (ש"ב יט ז') כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, והיה רק הגדה ע"י מעשה, וכן כאן הגדתי היום לה', ע"י הבאת הביכורים, כידוע שהיתה הבאתה בכבוד ושמחה והכל היו יודעים שאין ראוי זה בשביל המעט פירות, ועוד למה לו לישא ממרחק הלא שוקי ירושלים מלאים מפירות ובנקל יוכל להביא משם מנחה ודורון אלא הכל לפרסם כי הארץ היא במתנה מה' ונתן להם שיהיו רק כאריסים בעבודת האדמה ולזה יביאו הביכורים עוד שם בספרי הגדתי היום פעם אחת קורא ואינו קורא שני פעמים בשנה פי' שמלת היום מיותר:

כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו. בספרי פרט לגרים ועבדים, לתת לנו פרט לנשים, פי' על מי מוטל להגיד ולפרסם שהיא במתנה מה' למי שנטלו חלק בארץ, וגם איך יאמר דבר שקר לפני ה':

ד

[ד] ולקח הכהן הטנא , בכל מקום דכתיב ולקח הכהן אף בדבר שהיה בכלי כגון מנחה ודם לא נזכר הכלי וכאן כתיב ולקח הכהן הטנא, ואמרו בספרי מכאן אמרו העשירים מביאים ביכורים בקלתות של כסף וזהב והעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים ניתנים לכהנים, ופי' ממה שזכר את הטנא נלמד שהכהן יקח גם את הטנא. לפי שבפ' משפטים ותשא נאמר ראשית פרי אדמתך תביא וגו' וגם כאן כתיב להלן ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, ולא נזכר מהכלי, הא כיצד, אם הביא בטנא יקבל הכהן גם את הטנא ואם הביא בשאר כלים יחזרו לבעלים, והטעם אמרו בספרי כדי לזכות להעני, פי' שדרך העני שעושה בעצמו טנא, ומסתמא לשם הביכורים עשה טנא חדש כדי שיהיה בטהרה, ובעבור שטרח בה זכה שיהא טפל להביכורים ושיהיה לכהן, אבל העשירים לא יעשו בעצמם רק יקנו והוא בזוי מצוה להביא בכלי קלי הערך, ובזה יתיישב למה לא תקנו שהעשירים יביאו ג"כ בטנא כדי שלא לבייש העני, ולמ"ש אינו ביוש להעני אחרי שהוא מעשה ידיו שעשה לשם מצוה:

עוד טעם למה הטנא לכהן שהטנא היה מערבה קלופה כנזכר בהספרי לעיל, והערבה היא אחת מהד' מינים שבלולב, [ואפשר עוד שהיו מהדרים להצניע הערבות של מצוה לעשות מהם הטנא לביכורים]. ויש לרמז ב' טעמים במקרא ולקח הכהן הטנא מידך. לט"א ולקח הכהן הטנא משום שהוא מידך, ממעשה ידיר. ולטעם ב' ולקח הכהן הטנא משום מידך. דהערבה היא בידך דכתיב ולקחתם לכם. עוד טעם ג' כי כל מה שהאדמה היא יותר פוריה גם הקנים שבה יפים יותר לעשות מהם כלים. והיה א"כ ניכר שבח א"י גם בהטנא:

מידך . ראיתי נחוץ להעתיק כאן לשון הגר"א בשנות אליהו (ביכורים פ"ג מ"ו) וז"ל עודהו הסל על כתפיו כו' פי' דאיתא במס' סוכה (מז ב) הביכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה כו' דתניא והנחתו זו תנופה אתה אומר זו תנופה או אינו אלא הנחה ממש כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור הא מה אני מקיים והנחתו הוי אומר זו תנופה. והנה הגמ' הנ"ל אינו מובן כלל דהא והנחתו כתיב אחר כל הפרשה ור"י סבר שהתנופה היה קודם קריאת ארמי אובד אבי ועוד כיון שכבר הניח מאי יניף, ונראה שטעות סופר שם בגמ' וכצ"ל והניחו זו תנופה כו' אתה אומר תנופה או אינו אלא הנחה ממש כשהוא אומר והנחתו הרי הנחה אמור ומה אני מקיים והניחו הוי אומר זו תנופה, ורבנן של ר"י סברי כמשמעה ולא נלמד משם תטפה וסברי שהאי והניחו אתי לאורויי על והנחתו שיהא ע"י כהן ואצל המזבח ואין תנופה בביכורים כלל, וז"ש כאן במתני' עודהו הסל על כו' קורא כו' עד שגומר כל הפרשה ולא היה מפסיק כלל באמצע הפרשה לא בהנחה ולא בתנופה ור"י סבר שצריך תנופה אצל ארמי אובד אבי כמ"ש והניחו כו' והוא תנופה, ובספרי אמרו והניחו והנחתו מלמד שצריך ב' פעמים הנפה, ואינו מובן דמהיכא תיתי למדרש מהנחה תנופה דבגמ' לא אמרו אלא מחמת שהוא מיותר, ועוד מה זה הלשון הנפה הל"ל תנופה ועוד דבגמ' משמע דליכא שום תנא דסבר תנופה בביכורים אלא ר"י ור"א כו' ונראה שט"ס הוא וכצ"ל הנחה. וסבר כפשטא דקרא שצריך ב' הנחות, וע"פ זה יהיו מתורצים כל הקושיות שהקשו התוס' בגמ' הנ"ל בד"ה הביכורים כו' ויהיה הכל על נכון וע"ש שדחקו א"ע מאד בזה ושלא לצורך הוא עכ"ל, וגם ראב"י שאמר מידך זו תנופה אפשר דס"ל נמי כדעת הספרי שהיו שם שתי הנחות אחת ע"י הכהן אחר התנופה ואחת ע"י המביא אחר קריאת ארמי, ותנופה יליף בג"ש מידך כדאיתא בסוכה שם, והספרי שלא זכר בדברי ראב"י הג"ש י"ל דסבר דיליף ממשמעות מידך, דשם יד הונח על קבלה או על נתינה, וכאן הרי לא עשה המביא כלום רק הכהן אלא ע"כ בא ללמד שהמביא עשה תנופה בידו, וכמו שמצינו בויקרא (ז ו) דכתיב ידיו תביאינה ומפרש הכתוב להניף תנופה. אף כאן נלמד מידך שהיה תנופה:

והניחו לפני מזבח ה' . במשנה ביכורים (פ"ג מ"ו) איתא ומניחו בצד המזבח ומשתחוה ויצא, ופירשו המפרשים ע"פ הירושלמי שמניחו סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח, מפני שכתוב אחד אומר והניחו לפני מזבח, ופני המזבח הוא דרום ששם הכבש (הוא המדרגה שבו עולים על המזבח) וכתוב אחד אומר והנחתו לפני ה', שהוא במערב שההיכל והק"ק במערב לפיכך מניחו בקרן מערבית דרומית של המזבח, וכן איתא במנחות (דף יט) גבי הגשת המנחה דכתיב (ויקרא ו' ז') הקרב אותה לפני ה' אל פני המזבח שמגישה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח, ואף דלשון המשנה דשם הם דברי ר' יהודה דס"ל דוהניחו לפני מזבח ה' מדבר בתנופה שהיתה קודם קריאת ארמי והנחתו לפני ה' הוא הנחת המביא אחר קריאת ארמי, אבל מדלא זכר הכתוב הולכת הביכורים בעזרה ממקום למקום ש"מ שהיה הכל במקום א' ולפ"ז היה מקום המביא מעבר לכבש סמוך לקרן דרומית מערבית של המזבח וכשהיה משתחוה ופניו כלפי ההיכל בפשוט ידים ורגלים היה בין האולם ולמזבח, ודבר חידוש הוא שישראל יוכל להתקרב כ"כ אל ההיכל אפילו לצורך תנופה והשתחויה, אבל הספרי לא הביא דרשת הירושלמי ליישב שני הפסוקים הנ"ל רק דרשו לפני מזבח ה' כ"ז שיש לך מזבח יש לך ביכורים, נראה שסובר שלפני אין משמעותו כמו אל פני המזבח הנאמר במנחה כי פני משמעו במקום שהוא פני המזבח היינו בדרום אבל לפני משמעו סמוך למזבח באיזה צד שהוא. וא"כ כשאמר והנחתו לפני ה' והשתחוית נלמד שהיה עומד נגד ההיכל וא"כ לפני מזבח ל"ל אחרי שהוא עומד בעזרה נגד ההיכל ממילא הוא סמוך למזבח. אלא ללמד שאם יש מזבח יש ביכורים ואם נפגם המזבח אין ביכורים:

ה

[ה] וענית ואמרת . מצינו כי התחלת הדבור נקרא בשם ענייה כמו ותען להם מרים (שמות טו כא) שפירושו שהתחילה מרים לאמר להם שירו לה', וכן להלן וענו הלוים ואמרו, הוא התתלת דברים, ויתכן כי במקום שיש שאלת מה זאת אז התחלת הדבור נקרא מענה, כמו כשיצאת מרים והתוף בידה וכל הנשים אחריה מובן שהתקבצו לאיזה ענין ושחולקים כבוד למרים שהיא תתחיל לכן כתיב ותען, וכן כשנתקבצו כל ישראל ששה שבטים על הר עיבל וששה על הר גרזים וביניהם היו הלוים והארון, מובן שהתקבצו לאיזה דבר ושמקיפי הארון יאמרו מה, וכן כאן אחר שאמר הגדתי וגו' ועשה התנופה עם הכהן ונשאר על עמדו אצל הכהן והביכורים בידו מובן שיש לו עדין עוד מה לאמר, וזה שאמר וענית ואמרת. ובספרי נאמר כאן ענייה ונאמר להלן ענייה מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש וכן איתא בגמ' דסוטה פרק אלו נאמרין, ויש להטעים הג"ש דבלשון הקדש יבוא תמיד בדרך אמירה ועניה כאלו משיב על דברי עצמו, כמו להלן (כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר, שהאמירה היא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר, והמלות תועבת ה' מעשה ידי חרש הבאים באמצע הוא כמאמר המוסגר והראוי שאחר יענה זאת, רצוני כשאחד שומע מאמר פסל ומסכה יש לו להשיב תועבת ה', הלא המה תועבת ה', גם יש לו להשיב הלא המה מעשה ידי חרש ומה אלהות יוכל להיות בהם אם המה מעשה ידי חרש כמ"ש (ישעיה מד טז) חציו שרף במו אש וגו', וכן בפ' ביכורים באים מאמרים מוסגרים במאמרו שהיה ראוי שאחר ישיב על אמריו כמו ארמי אובד. והמענה אבי. וירד מצרימה ויגר שם, המענה במתי מעט, ויהי שם לגוי, המענה גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו, המענה ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, המענה וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, וישמע ה' את קולנו, המענה ויוציאנו ה' ממצרים, וגם על ויוציאנו ה' ממצרים יבוא מענה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאתות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, המענה ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, המענה אשר נתתה לי ה':

ארמי אובד אבי . כמ"ש חז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, פי' שיספר התחלת הגלות שאמר ה' לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם (בראשית טו יג), והנה גר יהיה זרעך התחיל מיד שנולד יצחק כי אברהם ויצחק היו גרים בארץ פלשתים, אבל הגירות של אברהם ויצחק לא היה בהם שום גנות כי נתקבלו במקום מגורתם בכבוד גדול כידוע מענין אברהם ויצחק עם אבימלך, אבל ועבדום, התחיל מיעקב שעבד את לבן וזהו גנות, ואף שלא עבדו בחנם כמ"ש ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, עכ"ז היה מפני ההכרח כמ"ש חז"ל שאליפז נטל ממנו כל אשר נתן לו יצחק ורק במקלו עבר את הירדן והוכרח לעבוד את לבן, וא"כ הל"ל אבי עבד ארמי. אך דא"כ היה משמעו דיעקב היה עבד לבן, כנה הדבר בשם אובד שפירושו נודד כמ"ש צאן אובדות היו עמי (ירמיהו נ׳:ו׳), תעיתי כשה אובד (תהילים קי״ט:קע״ו), והיה ראוי לומר אבי אובד בארם רק בא הכתוב ללמד שלבן בקש לאבד את יעקב, וזה שאמרו בספרי מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד. [ויותר היה נכון לגרוס להעבד] ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו:

ויגר שם . כמ"ש בספרי שלא תאמר שירד יעקב ליטול כתר מלכות:

במתי מעט . כמ"ש בספרי יכול באוכלוסין מרובין וכו':

ויהי שם לגוי . כמ"ש בספרי שהיו מצוינים שם גדול עצום ורב . גדול במספר, ועצום בכח, ורב הוא בגידול כמו שמביא בספרי רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שבא על כח הגידול שהיה בהם בהפלגה רבה:

תורה אור
נעתק מכ"י המחבר מדרשותיו על התורה
וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי . וצריך להבין מה ענין ההגדה הזאת נל"ה ע"ד פלפול עפמ"ש בגיטין (דף מז ע"ב) המוכר שדהו לפירות ר"י אומר מביא וקורא ר"ל אומר מביא ואינו קורא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והקשו התוס' לר"ל דס"ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד כיון דחוזר ביובל וס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, ותרצו דבירושה גזה"כ דקנין פירות כקנין הגוף דמי. והנה בטעם מצות שביעית שמבואר בסנהדרין שאמר הקב"ה זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והקשו המפרשים הא הקב"ה נתן את א"י לישראל וכתב הרשב"א שלא נתן להם אלא לקנין פירות לא לקנין הגוף וא"כ לפ"ז הדרש איך משכחת מצות בכורים כלל הא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אך לפי דברי התוס' י"ל כאן דא"י ירושה מאבותינו ממילא הוה קנין פירות כקנין הגוף דגזה"כ בירושה אמנם למ"ד בב"ב לבאי הארץ נתחלקה הארץ וא"י אינה ירושה נשאר הקושיא, והנה בפרשת דרכים דמה דאמרינן בב"ב דא"א קנה את א"י בחזקה שנאמר התהלך בארץ לארכה ולרחבה דדריך אמצרי קנה זה דוקא אם קודם מ"ת יצאו האבות מכלל בן נח אבל אם היו עדין בכלל ב"נ גוי אינו קונה בחזקה רק בכסף. וע"ז עונה ההגדה הזאת בשעת הבאת הבכורים להוכיח דא"י ירושה לנו מאבותינו ושייך מצות בכורים כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי, ועז"א ארמי אובד אבי דכתב המדרש מה שהיה ללבן כח להתאבק כ"כ עם יעקב הוא משום שהוא בח"ל והיה בידו חטא מה שאינו דר בא"י וזה דוקא אם כבר קנה א"א את א"י שאז כבר חל עליו קדושת הארץ כמ"ש במקום אחר בארך. ראיה השנית כבר כתבו המפרשים הטעם שהוכרח יעקב לירד למצרים ומדוע לא היה די לצירוף הגירות מה שהיה גר בא"י הוא משום שהגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וא"י היה של אברהם כי כבר קנאו בחזקה ולאפוקי ממ"ד דחשבון השעבוד התחיל מלידת יצחק דא"כ למה היה מוכרח לירד למצרים אך לפ"ז א"כ דלא נחשב למנין הגירות רק השנים שהיו במצרים קשה הא הגזרה היתה על ארבע מאות שנה ובמצרים לא היו רק רד"ו שנה, ויש ע"ז תירוצים, א) שרבוי עם השלים המנין כי תחלת הירידה לא היו רק שבעים נפש ואח"כ היו לגוי גדול וזה צירף לחשבון ועז"א ויגר שם במתי מעט ואח"כ ויהי שם לגוי גדול, ב) שקושי השעבוד השלים המנין כי לא היתה הגזרה רק או ענוי או עבודה דמ"ש ועבדום וענו אותם הוא וא"ו המחלקת, והם עשו שניהם בב"א ועז"א וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ג) שבאמת הוציאם קודם הזמן וינחם על ארך הזמן כרוב חסדיו, ועז"א ונצעק אל ה' אלהי אבותינו דווקא שהיה מדלג על ההרים בזכות אבות וישמע ה' את קולנו, ד) שהשכינה השלימה המנין דע"י שראה הקב"ה הענוי והשעבוד ובכל צרתם לו צר ממילא נחשב גם גלות השכינה בתוך הגלות והשלים המנין ועז"א וירא את ענינו ואת עמלנו ר"ל כל הענוי שהיה לנו במצרים ראה אותו ה' ובכל צרותינו היה בצרה, ה) כתבו כי מהר להוציאם קודם הזמן כי לא יכלו להתמהמה שלא יכנסו בשער החמשים וזה הוא היד והזרוע הנטויה כי שר של מצרים היה טוען הללו עובדי ע"ז והוצרך להעביר כח הדין ועז"א ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה וע"כ אחר שא"י ירושה מאבותינו הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' ודייק פרי האדמה כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי עד כאן מכתיבת יד המחבר ז"ל :

השאלות (א) מה זה שצותה התורה בהבאת הביכורים לקרות פ' שלמה שלא צוה כן בשום אחד מהבאת הקרבנות אף בעבודת יוה"כ (ומה שהכה"ג קורא בפרשת אחרי ובעשור, הוא תקנת חז"ל. (ב) כי הקריאה מתחלת מארמי אובד אבי מה ענין יעקב עם לבן להבאת הביכורים. (ג) הלוא הבאת הביכורים היא כמנחת קין שהביא מפרי האדמה מנחה לה'. דכתיב (בראשית ד' ה') ואל קין ואל מנחתו לא שעה, שואל השני מיותר דהל"ל ואל קין ומנחתו, ונראה דפי' ואל המנחה עצמה לא שעה אף אם אחר היה מביאה. (ד) מפשטות הכתובים נראה שהבאת הביכורים היתה רק כהבאת עובד אדמה מעט פירות בטנא. ושהיה משפיל א"ע לפני הכהן במאמר פשוט הגדתי וגו' וגם היה מיחד שם הקב"ה על הכהן באמרו, לפני ה' אלהיך. וראה לשון המשנה (ביכורים פ"ג מ"ב) וז"ל: כיצד מעלין את הביכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובות של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו. הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם הפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתם לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנין לכהנים עכ"ל, שנראה כי הבאתה היתה בכבוד גדול ובפרסום ובשמחה. וטרם שבאו אל הכהן שלחו שלוחים לבשר ביאתם, ומנהגי בית ה' שלחו נכבדים לקראתם, ומפני מה היתה הבאה שלא כפשטות הכתובים, ויובן כ"ז עפ"י ד' הקדמות:

א) כי קין עבד את האדמה בענין קשה מאד שהיה חופר באצבעותיו, והצמחים היה תולש בידיו עד שבכל עת עבודתו היה דומה להולך על ארבע [כי עבודת אדמה ע"י כלי מחרישה וע"י בהמות וכדומה כבימינו אלה לא ידעו עד שבא נח שנאמר עליו זה ינחמנו] ועבודתו היתה נותנת מגרעת בבריאת האדם. (א) דא"כ היה להברא כשאר בע"ח פניו אל הארץ, ולא בקומה זקופה. (ב) על מה בראו בצלם אלהים כמ"ש (בראשית א כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו. הלא מדרגתו כשארי בע"ח להיות נזון מהאדמה, ועוד שהוא הרבה פחות מהם כי כל בע"ח נזונים שלא בצער והאדם יהיה יגע כל היום. (ג) שאם יעבוד כל היום עבודה קשה כזו יתגשם ככל בע"ח וכל הכחות הרוחניות ששם ה' בו כמ"ש (שם ב' ז') ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. יהיה ללא שום תכלית, לכן לא שעה ה' אל קין כאלו אמר לא באלה חפצתי ולא לכך נוצרת. וגם אל המנחה בעצמה לא שעה כי כאשר עבודתו לא היתה בהשכל גם הצמחים שנתגדלו ע"י עבודתו היו בתכונה רעה ככל הפירות שיצמחו בגידול הפראי, ומשו"ה לא שעה אל המנחה כי כל הזרעים והפירות שברא ה' שיתגדלו ויצמחו ע"י עבודת האדם היה ברצונו שע"י עבודת האדם יבואו למצב ולמדרגה מעולה ומשובח יותר מהצמחים שיתגדלו פראים, אבל הבל בחר לו להיות רועה צאן והיה רועה חכם ונאמן לנהלם בנאות דשא ולנחותם על מי מבועות וגזז מותר צמרם וחלב מותר חלבם להיטיב להם ולהקל להם, ומגז צמרם עשה לו מלבושים והחלב היה לו למזונות. ונשלם בו כוונת הבריאה. (א) במה שנברא בקומה זקופה. (ב) שנברא בצלם אלהים כמ"ש (שם א' כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' ובבהמה וגו'. (ג) שעבודתו היתה עבודה קלה וכל היום עסק במושכלות כפי נשמת ה' אשר נפח באפיו נשמת חיים, ולזה שעה ה' אל הבל כאלו אמר באלה חפצתי ולכך נוצרת וגם אל מנחתו בעצמו שעה כי מבכורות צאנו היה ניכר ההנהגה הטובה שהיה להם ונשתנו הרבה לטובה בזה שיצאו מגדר המדברות לגדר הבייתות:

ב) עבודת האדמה בא"י היתה עבודה קלה למאד, כי מלבד שלא היתה כעבודת קין אלא שגם היתה כעבודת הבל. (א) האדמה בעצמה לא היתה קשה ביותר. (ב) שלא היתה חסר מים. (ג) שהצמחים היו מהמינים היותר משובחים. (ד) שלא היה נחסר גם הכלים הנצרכים לעבודתה. (ה) שהיה להם מרעה טוב לגידול הבהמות שמוכרחים לעבודתה, כמ"ש (דברים ח' ז') כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה . שהאדמה בעצמה טובה. ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר . שאין בה חוסר מים:

ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש . שהצמחים המה המינים היותר מובחרים:

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם . שהאדמה בעצמה איננה קשה כ"כ:

לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת , שלא תחסר לך להשיג בנקל כל הכלים שנצרכים לעבודת אדמה מברזל ונחשת. וגם נאמר (שם יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך . פי' שיהיה לך מרעה טוב בשדה שלא תצטרך לנהוג את הבהמות והצאן לרעותם במדבר ועי"ז לא יחסרו גם הבהמות לעבודת האדמה וגם מקנה רב היה להם כענין עבודת הבל והיה להם עת לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו ולהשלים כוונת ה' בבריאת האדם:

ג) כל מפרשי התורה כתבו כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שלה' הארץ ושנתן לב"י שיעבדו בה כאריסים, לכן יביאו הביכורים לבית ה' כמנהג אריסים שמביאים ביכורים לבעל השדה:

ד) מאמר ר' יצחק שהובא בהתחלת פרש"י על התורה וז"ל אמר ר"י לא היה צריך להתחיל התורה וכו' ומה טעם פתח בבראשית משום וכו' שאם יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארץ ז' עממים כו' עכ"ל. נמצא שאומות אומרים שב"י לקחו ארץ ז' אומות בחרבם ובאמת לא בחרבם ירשו ארץ, רק שנתן ה' מתנה לאברהם שתהיה לבני יעקב לכן בא מצות ביכורים לפרסם הארץ נשבע ה' לאברהם לתת לנו ובא מצות הקריאה בעת הבאת הביכורים להסיר טענת האומות שאומרים שלסטים אנחנו, וטענת לסטים תתחיל מיעקב אבינו ע"ה וכה יאמרו כי יעקב מפני שהונה את עשו אחיו הבכור בקחתו ממנו בכורתו וברכתו ברח לארם. והיה נודד שם עד שנעשה רועה אצל לבן וברח עם בנותיו וצאנו לארץ כנען ומדו עברו החרים העיר שכם, ומפני שלא היה יכול להתעכב בארץ כנען משום מעשה שכם נדד לארץ מצרים בארץ גשן שהיתה ארץ מרעה והיה שם רועה צאן עד שברבות הימים היה לגוי גדול ונדדו משם אל המדבר עד שבאו לארץ ז' עממים ולקחו בחרבם את הארץ:

ולכן להסיר הטענה הזאת שהיא נגד מצות הבאת הבכורים צוה ה' לפרסם ולספר כמו שהיתה באמת, וזהו ארמי אובד אבי . כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. כי נהפוך הוא שלבן בקש לעקור את הכל:

וירד מצרימה . לא שברח למצרים מפני מעשה שכם רק שירד בכבוד שנשא בעגלות הניתן ע"פ פרעה, דלשון הורדה היה במצרים לשם הכבוד כמ"ש הורידוהו אלי (בראשית מד כא), רדה אלי אל תעמוד (שם מה ט), והורדתם את אבי הנה (שם מה יג), ושמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות פי' להסית את בנו שימרוד בפרעה:

ויגר שם . כי היו שם כגרים ונכנעים כמ"ש (שם מז ד) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה וגו':

במתי מעט . גם זו לעד שלא ירד על דעת להתפשט שם שבא במתי מעט רק בשבעים נפש יוצאי ירכו אף שהיו להם עבדים בארץ כנען כמ"ש ויהי לי צאן ועבד וגו', ועזבם שם כי היה בדעתו לשוב. רק ע"פ ה' שא"ל אל תירא, ואנכי אעלך:

ויהי שם לגוי גדול עצום ורב . אחרי שבאו במתי מעט לארץ נכריה ונעשו שם לגוי גדול מובן שהתנהגו בצדק ובמישור, דאל"כ לא היו מניחים אותם להיות לגוי גדול וגם נראה נסים שעשה ה' לאבותינו לקיים הבטחתו כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג):

וירעו אותנו המצרים . רק אחר שנתקנאו בנו נעשו רעים לנו ולא קודם. וזה לעד כי צדיקים אנחנו ולא לסטים:

ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה . אף אחרי שעשו לנו כל אלה והיינו גוי גדול עצום ורב עכ"ז לא מרדנו באדוני הארץ, רק ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו . ואף כששמע ה' את קולנו וגזר להוציאנו משם לא הוציאנו בדרך הטבע לתת בלבנו כח וגבורה להתיצב נגד אדוני הארץ כאשר יקרה לכל גוי וגוי שנחלצו מהמצר להם ונתגדלו רק ע"י רוח הגבורה שהעיר ה' בהם, רק ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאתות ובמופתים . פי' שכל גוי שיצא מגוי אחר אף כשיהיה בדרך נס יהיה משולב בדרכי הטבע אבל יציאת מצרים היה הכל שלא כדרך הטבע, וכן לאחר שהוציאנו ממצרים עד ויביאנו אל המקום הזה. היה ג"כ שלא כדרך הטבע כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' (שמות יט ד'):

ויתן לנו את הארץ הזאת . שניתן לנו במתנה ולא ע"י מלחמה כמ"ש לא יתיצב איש לפניך (יהושע א' ה') והעד שהיא ארץ זבת חלב ודבש . שאף עתה היא גם ארץ זבת וגו'. שאם היתה נקחת ע"י מלחמה לא היתה עתה זבת וגו' כי כל מדינה שתלקח ע"י מלחמה ישחת כל מוצא מים וכל האילנות אשר בקרבה ותהיה למרמס ושתעלה שמיר ושית. אבל ה' נתנה לנו כמו שהיתה בידם כמ"ש ובתים מלאים כל טוב וגו' ובורות חצובים וגו' כרמים וזיתים וגו' (דברים ו' יא):

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' . שכ"ז שהיו עושים רצונו של מקום היה גידול הפירות ובפרט הביכורים לפי מעשה כל איש ואיש שבגדלם וטובם היה נראה מתנת ה' שנתן לפי מעשיו והיה ע"ד שנאמר ביצחק ויזרע יצחק וגו' וימצא מאה שערים (בראשית כו יב) כתרגומו מאה בדשערוהי. פי' שהזרעים היו גדולים מאה פעמים כשעור הרגיל. ואחרי שהארץ היא מתנת ה' לכן ראוי לי שהבאתי את ראשית פרי האדמה שהיא אשר נתתה לי ה' וראוי שאביא הביכורים לבית ה':

ה) כי כל זמן שהיו עושים רצונו ש"מ היו עיני ה' בהארץ והיה ניכר בהביכורים מעלת הארץ גם מעשה המביא כי היו גידולם ותכונתם בהפלגה רבה וגם הכהן היה במעלה גדולה מאד שראוי לאמר לו הגדתי וגו' אבל ברבות הימים שלא עשו רצונו ש"מ והיו הביכורים רזים ודלים והיה נראה כמנחת קין, לכן סמכו חז"ל על דרשות המקראות להדר ולעטר הביכורים ולהביאם בכבוד ושמחה ושלמים עמהם כדי שלא תראה כמנחת קין וקודם שאמר הגדתי וגו' אל הכהן היו שולחים לבשר לירושלים כפי לשון המשנה הנ"ל:

ו

[ו] וירעו אותנו . הוא כמו לנו, פי' שהמצרים נעשו לנו רעים שכל עוד שלא נתקנאו בבני ישראל היה לבם טוב להם ורק ע"י הקנאה נעשו רעים, והתחכמו לענותם כמו שמביא בספרי הבה נתחכמה לו פן ירבה:

ויענונו . כדכתיב וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ועבדו בישראל עבודת סבל שהוא לשאת משאות שלא הורגלו בכך, וכל דבר שלא הורגל בו האדם נקרא ענוי:

ויתנו עלינו עבודה קשה . אחרי שראו המצרים שהורגלו בעבודה אז עבדו בהם עבודה שהיא קשה באמת אפי' למי שרגיל בה כמו שמביא בספרי ויעבידו מצרים את ב"י בפרך וימררו את חייהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה:

ז

[ז] ונצעק אל ה' , אחרי שהעבידו מצרים את ב"י בעבודות הקשות באמת אז צעקו אל ה'. כמו שמביא בספרי ויאנחו ב"י מן העבודה ויזעקו, שההתעוררות לזעוק היה מהעבודה:

וישמע ה' את קולנו . שנתקבלה תפלתם כמו שמביא בספרי וישמע אלהים את נאקתם שאינו אלא לשון קבלה כמ"ש שם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ובכל מקום שנאמר זכירת ברית האבות הוא לחסד ולרחמים ואז גזר ה' שתתבטל מהם העבודה וכן היה ששעבוד העבודה נפסק מהם ששה חדשים קודם שיצאו ממצרים כמ"ש בתשרי בטלה עבודה מאבותינו, אף שפרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו אבל ראה וחקר שנתישבו ב"י בארץ גשן ע"פ פרעה שהיה בימי יוסף ואין נכון לכבשם לעבדים אבל גזר שמאחר שאין עושים עוד עבודת פרעה והמצרים אין להם לשבת רק בארץ גשן שיניתן להם מאז:

וירא את ענינו . אף שלא יעבדו עוד אבל היו מעונים כמו שמביא בספרי וירא אלהים את ב"י וידע אלהים, שראה דבר שאין לדעת רק ה' לבדו וזה פרישות ד"א, שעדין לא נתבטלה גזרת כל הבן הילוד וגו', ועי"ז פירשו מד"א, וזה נקרא ענוי כידוע שזה העדר דבר ממה שהוא בטבע אדם ואת עמלנו . כמ"ש בספרי אלו הבנים. שכל עמל האדם בעבורם, או שלא נתבטלה גזרת כל הבן וגו' או שהי"ת ראה שאין תקוה טובה להבנים שיתגדלו בא"מ:

ואת לחצנו . כמ"ש בספרי זו הדחק כמ"ש וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, שראה שיגזור פרעה שלא יגורו רק בארץ גשן, וילחצו כלם למקום א' ולא יהיה להם במה להתפרנס, וע"י הענוי והעמל והלחץ ראה ה' שאין די במה שיפסק מהם השעבוד אלא:

ח

[ח] ויוציאנו ה' . כבר הזכיר את ה' וישמע ה' את קולנו. ואמר בספרי שבא ללמד שלא ע"י מלאך וכו':

ביד חזקה ובזרוע נטויה . כמביא בספרי עד ר"י היה נותן בהם סימנים:

ט

[ט] ויבאנו אל המקום הזה . אמרו בספרי זה בהמ"ק או יכול זה ארץ ישראל כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת הרי א"י אמור וכו'. ובאמת על ביאת המקדש לא יתכן לשון ויביאנו כי משמעו שכל ישראל ומנהיגם בראשם באו לשם. ולירושלים היו עולים כל אחד ואחד בפ"ע בכל השנה, רק בשלש רגלים באה המצוה שימצאו שמה כל ישראל, אבל הבאה זו הוא על הבאת המדרגה והמעלה כמ"ש (ש"ב ז' יח) כי הביאותני עד הלום. וכן כאן משמעו על שהביאם ה' לבנות בהמ"ק, וזכר הבהמ"ק קודם מנתינת הארץ לחלוק כבוד אל המקום אשר הוא בו, או כדברי הספרי בשכר ביאתנו אל המקום הזה ניתן לנו את הארץ, בשביל שיבנו את בהמ"ק נתן ה' להם את הארץ:

ארץ זבת חלב ודבש . ארץ מיותר דהא כבר אמר הארץ הזאת, ואמרו בספרי נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש וכו' מה להלן ארץ חמשה עממים אף כאן ארץ חמשה עממים. פי' דבשמות (יג ה) נאמר והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ארץ זבת וגו'. שלא נזכרו שם רק חמשה עממים, ולא נזכר פרזי וגרגשי, אע"ג דשם ג' ח' וגם שם י"ז כתיב ארץ זבת וגו' על ששה עממים דחשיב שם גם פרזי, אפ"ה למד מן הנאמר שם י"ג ה' משום שנאמר בו והיה כי יביאך כמו שנאמר כאן כי תבוא:

י

[י] ועתה הנה הבאתי . בספרי ועתה מיד, הנה בשמחה. הבאתי משלי. אחר שספר רוב החסד יאמר שהביא דורון לבית ה' מעט פירות האדמה? ומכ"ש שאמר בעצמו שהיא ארץ זבת וגו', שהמעט הפירות אינם נחשבים שם כלל, אבל משום שבהבאת ביכורים יש ג' דברים, א) שיביאם בעוד שהם חדשים שזמן הקריאה יתחיל מחג השבועות, ב) הבאתם בשמחה. (כמו שהובא בת"א מפ"ג דביכורים ממשנה א' עד משנה ה'), ג) הטורח להביא מאדמתו, וזה נכלל בשלש התיבות האלה. ועתה, הוא על הזמן שהוא קורא. והנה, יבא על השמחה, ובפסיקתא זוטא למד מג"ש (שמות ד' יד) הנה הוא וגו' ושמח בלבו. אך אפשר שהוא רק אסמכתא, אבל י"ל דבכל מקום שנאמר הנה, בא להורות שהיה הדבר בשלמות. וכן כאן בא להורות שהבאתו היא בשלמות היינו שהביא בשמחה. הבאתי יורה שאני בעצמי נשאתי מאדמתי כאשר יסיים את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' . והנה בשמות אמר ראשית בכורי, שהמה אשר יתבשלו בהתחלת זמן הבשול כי יכיר אותם תמיד כי בכל מין ומין ניכר הביכורים ע"י תכונת גידולם וכן לעיל שאמר מראשית כל פרי יתפרש ג"כ שיברור מאלה אשר יכיר שהמה ראשית הביכורים, אבל כאן שאמר ראשית פרי משמעו ביחוד הפרי שנתבשלה בראשונה. ומאין מכירה אחרי כן. לזה אמרו בספרי מכאן אמרו יורד אדם לתוך שדהו כו' קושרין אותה בגמי, שעושה בה סימן:

אשר נתתה לי ה' . הלא כבר אמר ב' פעמים אשר ה' אלהיך נותן לך. ויתן לנו את הארץ הזאת, לזה אמר בספרי מכאן אמרו האפוטרופסין והעבד והשליח וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ואין קורין כו':

והנחתו לפני ה' . כבר נתבאר בדברי הגר"א (לעיל פסוק ד) שדעת הספרי כפשטות. הכתוב שהיו שתי הנחות:

והשתחוית מבואר ברמב"ם שההשתחויה היתה בפשוט ידים ורגלים:

יא

[יא] ושמחת . בספרי אמרו ושמחת בשעת שמחה, פי' שלא צוה ה' להיות שמח רק בעת שמחה ע"ד הכתוב ביום טובה היה בטוב (קהלת ז' יד) שהוא מעצרת עד החג שאז זמן אסיפת התבואה והפירות אבל לא אחר החג:

בכל הטוב . אמר בספרי זה השיר, במס' ערכין (יא ע"א) אמר רב מתנה מנין לביכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב מהכא, ופרש"י כתיב הכא בכל הטוב וכתיב (דברים כח מז) בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. והספרי שלא הביא הג"ש נראה שדרש מפשטות הכתוב משום דבדברים יב יח וטז יד וכז ז. בכולהו כתיב ושמחת, ומבואר שם ע"י מה תהיה התעוררות השמחה אם ע"י אכילת המעשר או החג שנאמר בו והיית אך שמח. או ע"י אכילת השלמים, אבל כאן שאמר שתהיה השמחה בכל הטוב שיש לו, ומה יתעורר בו הבאת הביכורים לזה אמר זה השיר שאמרו שם שירה והוא ארוממך ה'. שמדבר מכל טובות וחסדי ה', ויש להסביר ג"כ הג"ש המובא בגמ' הנ"ל. שכמו שבעבודת הבורא תתעורר השמחה ע"י שירות ותשבחות כן השמחה בכל הטוב תהיה ע"י שיר:

אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך . ולביתך מיותר דמובן דמהטוב שיש לאדם יהיה טוב לכל ביתו, וזה שאמרו בספרי מלמד שאדם מביא ביכורים מנכסי אשתו:

אתה והלוי והגר אשר בקרבך . צוה ה' שבעת הבאת הביכורים ישמח גם את הלוי והגר וזה שאמרו בספרי בכל מקום שאתה מוצא הלוי תן לו מחלקו (פי' מעשר ראשון) ואם אין לו מע"ר תן לו מע"ש אין לו מע"ש תן לו מעשר עני אין לו מעשר עני תן לו שלמים אין לו שלמים פרנסהו מן הצדקה:

יב

[יב] כי תכלה וגו' . להבין ענין המעשרות בכלל נקדים קצת דיני המעשר וזהו: התבואות והפירות [יש שאינם חייבים רק מד"ס] שגדלים בא"י [אחר שבאו לעונת המעשרות כדאיתא במס' מעשרות פ"א] נקראים טבל ואסור לאכלם עד שיפרשו כל ההפרשות [יש שאסור לאכלם רק אכילת קבע ויש שאסור גם באכילת ארעי וגם במאכל בהמה] שהם תרומה (שאין לה שעור מה"ת) ומעשר ראשון שהוא אחד מעשרה ודינו להנתן ללוי ומפני זה נקרא בשם מעשר לוי ונוהג בכל השנים [רק בשנת השמטה והיובל שהוא כהפקר שאינו חייב במעשר] ואחר הפרשת מעש"ר מפריש עוד אחד מעשרה. ובשנת הראשון והשני והרביעי והחמישי לשמטה נקרא המעשר מע"ש שדינו להאכל בירושלים בקדושת מע"ש ואף הבעלים בעצמם יכולים לאכלו ובשנה השלישית והששית נקרא מעשר עני לתתו לעניים ונאכל בכל א"י אבל הבעלים לא יוכלו להנות ממנו, והרשות ביד הבעלים שיהא מונח אצלם התבואות והפירות בטבלם וגם תרומה ומעשר יכולים לעכב בידם עד עת הבעור שהיה בערב פסח בשנה הרביעית לשמטה ובשנה השביעית בעצמו שאז מחוייבים לתקן הכל [אשר בא לעונת המעשרות] ולתת התרומה לכהן ומעש"ר ללוי ומע"ש שיאכל בירושלים והנותר לבער מן העולם ומעשר עני לחלק לעניים, ובי"ט להתודות וידוי המעשר בירושלים בעזרה: וענין המעשר הוא ע"ד הכתוב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כח כב) פי' בשבילך שמכל הריוח שיגיע לאדם נכון שיפריש לשם ה' חלק עשירי, ומאחר שלה' הארץ ומלואה ואין צריך למתנת האדם יתנם למי שצוה ה' שיזכה בחלקו, ודע שהריוח שיגיע לאדם ע"י עבודתו הוא ג"כ מתנת ה' ע"ד הנאמר כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (דברים ח' יח) ולכן כאשר ירויח האדם בד"מ מאה נכון שיפריש עשרה למעשר וכשיעסוק בהתשעים ויהיה מהם ריוח יפריש אחד מעשרה מהריוח וכן לעולם. ולפ"ז אם נזדמן שנתערב המעשר בהתשעים שלו ועסיק והרויח בהם מאה צריך להפריש [מלבד העשרה שנתערבו] עשרה מה שהרויח המעשר שלפי החשבון הרויח מכל עשרה עשרה. ואח"כ יפריש תשעה מהתשעים הריוח שהרויח מהקרן שלו ובין הכל תשעה עשר, אבל זה אינו רק אם היה הריוח הכל ע"י המעות אבל אם היה גם ע"י עבודתו למשל שחמשים הוא ריוח המעות וחמשים הוא ריוח העבודה אז צריך להפריש חמשה שמגיע ריוח על עשרה המעשר וארבעה וחצי מארבעים וחמשה שהרויחו התשעים שלו ועוד חמשה מהחמשים שהרויח בעבודתו ובס"ה המעשר ארבעה עשר וחצי, וכן אם ריוח המעות רק כ"ה וע"ה ריוח עבודתו אז המעשר רק שנים עשר ורביע. שנים וחצי שמגיע ריוח לעשרה המעשר ושנים ורבע מעשר מהשנים ועשרים וחצי שהרויחו התשעים שלו ושבעה וחצי מהריוח ע"ה שהוא ריוח עבודתו, ונמצא לפי מה שנתמעט ריוח המעות לפיהו יתמעט סכום המעשר ואם ספק אם הריוח היה ע"י המעות או שכל הריוח היה ע"י העבודה אז עשרה הם מעשר ודאי כי בין שהרויח מהמעות מגיע עשרה רק לחלק המעשר ובין שהרויח מעבודתו צריך להפריש עשרה, עוד יפריש תשעה והם ספק מעשר. ועתה נשוב לענין מעשר הארץ, שכשנתחלקה הארץ היה נכון שיפרישו מהאדמה חלק עשירי אבל א"כ היו המקבלים צריכים לעבוד האדמה בעצמם, וה' יעד זאת ללוים ורצה שיעבדו במקדש ולא את האדמה לכן השאיר מעשר האדמה אצל ב"י בתערובות אדמתם, ושיעבדו הם את כל האדמה ויפרשו מעשר מהגידולין, ונמצא שב"י יפרשו שלשה מעשרות. (א) חלק עשירי מה שהוציא אדמת המעשר שנשאר בידם. (ב) חלק עשירי מכל מה שהוציא תשעה חלקי השדה שלהם שהוא ריוח אצלם. (ג) חלק עשירי ממה שהרויחו ע"י עבודתם בשדה [ואף שלא חייבה התורה לעשר מעשר ריוח עבודה אבל ריוח הבא מעבודת אדמה חייבה מפני שיצורף למעשר תוצאות האדמה ויותן ללוים חלף עבודתם במקדש שיעבדו גם תחת בעלי השדות שנתחייבו בעבודת ה' ], ולפי שאין כל השדות שוות בטובם וגם ישתנו לפי המים לכן אין לתת חוק ושעור לתוצאות האדמה כמה יתייחס אל האדמה וכמה להעבודה עד שפעם יוכל שיתייחס הכל להעבודה, והמעשר יש בו שני דברים. (א) שמחוייב בנתינתו. (ב) שהמעשר שיתייחס אל האדמה שהיא אדמת א"י שיש בה קדושה ובנפרש ממנה תחול הקדושה ביותר לכן צריך לאכלו בקדושה ובמקום קדוש. והנה העשרה שקרינו בשם מעשר ודאי מפני שיחוייב בהם בין אם הריוח הוא ע"י האדמה או ע"י העבודה, ובין שמקצתו ע"י אדמה ומקצתו ע"י עבודה, וזאת העשרה צוה ה' לתת להלוים שהם שייכים בין במה שהוציא אדמת המעשר מפני שלא נטלו חלק בארץ בעבור שהוטל עליהם עבודת המקדש, ובין במעשר הבא ע"י עבודת אדמה מפני שעובדים בבית ה' גם תחת בעלי השדות, ובזה יצאו הבעלים ידי המעשר הא' (שהוא הבא מחלק אדמת המעשר), והמעשר הב' (שהוא הבא ע"י עבודתם) בממ"נ שאם היה הריוח כלו מהאדמה אז לא היה ריוח בהעבודה, ואם שהריוח היה כלו ע"י עבודה א"כ לא היה ריוח מהאדמה, ואם היה הריוח משניהם אז בא המעשר על שניהם ביחד, ולא נשאר להפריש רק המעשר הג' שהזכרנו שהוא הבא מתשעה חלקי השדה שלהם, באם שהריוח היה ע"י אדמה שאז העשרה שנתנו ללוים הוא מחלק אדמת המעשר וא"כ עדין מחוייבים תשעה עבור חלקם, ואם היה מקצתו ע"י האדמה ומקצתו ע"י עבודה אז לפיהו יתחייבו מתשעה חלקים שלהם אבל אם היה הריוח הכל ע"י עבודה אז כבר הפרישו חלק עשירי ללוים ואין עליהם עוד שום חוב, ונמצא שהמעשר הזה הוא כמו ספק או תערובת מעשר וחולין ולכן צוה ה' ששתי שנים יחשב להבא מריוח האדמה ושיהיה קדש שיתאכל בירושלים הנבחרת ג"כ מכל א"י וגם יאכלו בקדושתו, ומפני ספק או חלק הבעלים הרשה שגם הבעלים יכולים לאכלו ממנו ואינו סותר לענין המעשר שנתחייבו בנתינתה מפני שגם אכילת הבעלים בירושלים ובקדושה יחשב כמו נתינה לעובדי ה' שגם המה יחשבו אז כעובדי ה' ואינם אוכלים בתורת שהוא שלהם רק משלחן גבוה קא זכו, ובשנה השלישית והששית יחשב להכנסת העבודה ע"כ אין בו קדושה ועכ"ז לא תתבטל ממנו קדושת הארץ לגמרי כי אין להוציאו מארץ לחו"ל כמבואר בספרי כאן, ולעמת ספק או חלק המעשר יחוייב לתת לעניים ומפני שחשבו להכנסת עבודה יחשב המעשר כממון הבעלים ויקיימו בזה מצות הצדקה כמו מממון שלהם ויקבלו עבורה ברכה בכל מעשה ידיהם מה שלא נזכר אף במעשר ראשון. היוצא מזה שמעשר ראשון בא מאדמת המעשר שנשאר ביד ב"י וגם מעשר מעבודת ב"י בכל אדמתם, ושהוא נחלת הלוים, הן הבא מאדמת המעשר עבור שלא נטלו חלק בארץ וזה חלקם, והבא ע"י עבודת ב"י שהוא חלף עבודתם שהם עובדים גם תחת ב"י במקדש ואחרי שהוא להם בנחלה ויחשב להם לריוח לכן חייבם ה' לתת אחד מעשרה ונקרא תרומת מעשר ובזה נפקע הקדושה שהיה בה מעשר מחמת קדושת הארץ, ולפי שהמעשר הזה פעם בא רק מאדמת המעשר (אם כל הריוח היה ע"י האדמה) ופעם היה בא רק מעבודת בני ישראל (כגון אם הריוח היה ע"י עבודת בני ישראל) ופעם היה בא משניהם ולכן נקרא בשם מעשר בני ישראל שהוא שם הכולל, ומעשר שני מתייחס להכנסת האדמה ולכן הוא קדש ונקרא מעשר הארץ . ומעשר עני יתייחס אל הכנסת הבעלים. ולכן נקרא בשם מעשר תבואתך שתבואה הוא לשון הכנסה כמו והיה בתבואות וגו'. וטרם נבוא לבאור הפרשה נבאר הכתובים המדברים מענין המעשר, ויקרא כ"ז ל' כתיב וכל מעשר הארץ . הוא המעשר שני שיתייחס אל היוצא מן הארץ ומבאר שאיננו הנפרש מהאדמה רק מזרע הארץ מפרי העץ שהם גידולי הארץ, לה' הוא שאף שהבעלים אוכלים אותו עכ"ז הוא לה' ומשלחן גבוה קא זכו, קדש לה' שיתאכלו רק בהמקום אשר יבחר ובקדושה, במדבר י"ח כ"א כתיב ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר מעשר שלם עשרה ממאה (כי הביכורים והתרומה הנפרש מקודם אין להם שעור) לא כמעשר שני ומעשר עני הבא אחריו שאינו רק תשעה ממאה, וגם בישראל שהמעשר הזה הוא גם חלק עשירי ממה שהוא בישראל עצמם שהוא מכל עבודתם, לנחלה על היוצא מאדמת המעשר שהיתה ראויה להנתן להם לנחלה, חלף עבודתם אשר הם עובדים על הניתן להם מעשר מעבודת בני ישראל מפני אשר הם עובדים באהל מועד גם תחת ב"י, ושם כ"ד כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מבאר שאין במעשר הלוים קדושה מפני שמפרישים ממנו תרומת מעשר לה'. ותחול הקדושה בהתרומה, ולכן המעשר נתתי ללוים לנחלה . שהוא כנחלתם שאין בו קדושה, ושם כ"ו ואל הלוים תדבר וגו' מבאר למה נתחייבו הלוים להפריש מהמעשר תרומה מה שאין הכהנים מפרישים מהמתנות שלהם, מפני כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם . שלא ניתן לכם המעשר כמתנת כהונה משלחן גבוה, רק בנחלתכם שהוא נחלה כשאר הריוח שצריך להפריש ממנו מעשר, לכן והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר . ושם ל' ואמרת אלהם בהרימכם את חלבו ממנו יבאר שע"י הפרשת תרומת מעשר תחול הקדושה על התרומת מעשר והשאר חולין, ובפסוק ל"א יאמר שמותר לאכלו בכל מקום, ושלא יקשה הלא התרומת מעשר לא הפקיע רק הקדושה הבא מחלק האדמה (מפני שקדושת התרומה הוא מתיחס אל קדושת הארץ) ולא הבא מחלק עבודת ישראל, ולזה אמר שהחלק הבא מעבודת ב"י אין בו קדושה כי הוא רק שכר לכם חלף עבודתכם באהל מועד . ובספר דברים (יד כב) כתיב עשר תעשר שתעשר עוד מעשר (מלבד המעשר הראשון), את כל תבואת זרעך היוצא השדה . שנשאר עליך עוד לתת מעשר מהכנסת תשעה חלקי השדה שלך, שנה שנה , המעשר הזה הוא תמיד שנה אחר שנה בשנה הראשונה והשניה לשמטה והרביעית והחמישית:

ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' . שהוא היוצא השדה שיש בה קדושת הארץ לכן הנפרש ממנה יאכל ג"כ במקום הנבחר מכל ארץ ישראל. שם כ"ח כתיב מקצה שלש שנים (יתבאר בפ' כי תכלה):

תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא . שהיא שנה השלישית, ובשנה השלישית ייחס הכתוב את המעשר תבואתך שהיא הכנסתך, והנחת בשעריך . המעשר הזה אין בו קדושה יתירה רק שישאר בארץ:

ובא הלוי והיתום והאלמנה אשר בשעריך . שהם העניים ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה . אחרי שהמעשר הזה לא יתייחס להבא מהאדמה ויחשב שלך ואתה עושה צדקה בממונך לכן יברכך ה' ולא רק בתבואת השדה אלא בכל מעשה ידיך:

ועתה נבאר פ' זו:

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר . לפי דברינו הנ"ל נקרא מעשר תבואתך מעשר עני, ובשנה השלישית אין פירושו כאשר תכלה לעשר בשנה השלישית דא"כ הל"ל כי תכלה לעשר בשנה השלישית, ומדסמכו למעשר תבואתך נלמד שהמעשר הוא משנה השלישית כנאמר לעיל בפ' ראה. מקצה שלש שנים. שהוא אחר שעברה השנה השלישית, ושלא נפרש כפשטות הכתוב שם שתכף שעברה שנה השלישית ובאה הרביעית תהיה הפרשת המעשר וחלוקתו שנקרא בעור. א) כי לא יתכן שיצוה ה' שברגע אחד יפריש כל המעשר ולחלקו. ב) כי נאמר כאן כי תכלה לעשר ולשון תכלה לא יבוא רק על דבר שיש משך לזמן עשייתו ויש לו התחלה וסוף וע"כ שמקצה הנאמר שם אינו כפשטו רק כמקץ הנאמר בפ' הקהל, שאמר מקץ שבע שנים ובאר הכתוב שהוא בזמן הראוי לו שהוא במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל לראות שאז הוא זמן המוכשר שיקרא המלך פ' הקהל, וכן הבעור וגם הוידוי שיבא בגמר הבעור יהיה בזמן הראוי לשניהם. והנה על דבר הבעור נאמר כאן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שיהיו כלים בו כל המעשר משנה השלישית ויש מיני פירות וגם תבואות שזמן גרנן למעשר שהוא אחר גמר מלאכתם ושיבואו אל הבית הוא רק עד חנוכה. והודוי שנאמר בו ואמרת לפני ה' אלהיך שהוא בבהמ"ק (עיין ברמב"ם) זמן הראוי לו הוא רק בחג לכן בהכרח שיתאחר עד הפסח שא"ז והוא עת הראוי לבעור ולוידוי מעשר. ועתה מובנים דברי הספרי נאמר כאן קץ ונאמר להלן וכו' והנה בסדר ראה נאמר מקצה שלש שנים תוציא וגו' שלפי פשוטו יצוה הכתוב בכל שלש שנים לתת מעשר עני ובאמת מעשר עני היה רק בשנה השלישית ובששית לשמטה וא"כ פעם היה מרוחק ממעשר למעשר שלש שנים ופעם ארבעה מפני הפסק שנת השביעית אבל מקצה שלש שנים הנאמר שם קאי על מה שאמר לעיל עשר תעשר וגו' שמדבר ממעשר שני שעל זה נאמר שמקץ שלש שנים מזמן מע"ש יהיה מעשר עני אבל שנת השביעית שאין בו מע"ש אינו בחשבון השנים ונלמד מהנאמר שם מעשר תבואתך בשנה ההיא שפירושו השלישית, ואם כפשוטו הלא יקרה שפעמים שהשנה השלישית היא שנת השמטה והלא בשביעית אינו נוהג מעשר כלל, שהתבואה אינה שלו וביותר מהנאמר כאן שנת המעשר שקאי על שנה השלישית ואינה שנת מעשר כלל וא"כ בהכרח שמקצה שלש שנים אינו כפשוטו רק מקצה שלש שנים לעשר תעשר, וזה שאמר בספרי לפי נוסחא החדשה יכול אף שנה שביעית תהא חייבת בבעור פי' שנפרש מקצה שלש שנים בדקדוק וכשתגיע שנה השלישית בשביעית יהיה בשנה שאחריה שנת הבעור לזה אמר ת"ל בשנה השלישית פי' ואמר אח"כ שנת המעשר שנה שחייבת במעשר יצא שביעית שאינה חייבת במעשר, וא"כ הרי בהכרח שמקצה שלש שנים אינו כפשוטו רק מקץ שלש שנים לעשר תעשר כנ"ל, וא"כ אף כשיהיה שלש שנים מזמן מעשר עני בשנה השנית לשמטה שהיא שנת מעשר אין בה ג"כ מעשר עני רק מע"ש, ולפי שמה שאמר מקץ שלש שנים שהוא על מה שנאמר עשר תעשר וגו' שהוא מעשר שני י"ל שבכל השנים נוהג מע"ש רק מקץ שלש שנים יפריש גם מעשר עני, לזה אמר בספרי שנת המעשר שקאי על שנה השלישית שהיא רק שנת מעשר ולא מעשרות שאין נוהג בו רק מעשר עני ולא מע"ש ואף שנוהג בו מעשר ראשון אבל הוא מנחלת ה' שנתן אל הלוים ואינו נקרא כלל מעשר תבואתך רק מעשר בני ישראל כנ"ל אבל מע"ש אם כי לא נקרא מעשר התבואה אבל הלא יקרא בשם תבואה היוצא השדה כנ"ל:

וע"ד הפשט י"ל כי הרשות להשהות טבל וכל המעשרות עד שעת הבעור שהוא אחר שעבר זמן מעשר עני שבעברו צוה ה' לעשות הבעור מפני שהוא לעניים (כענין שבצדקה לעניים עובר בבל תאחר מיד) ובשבילו חייב לתקן את הטבל ולבער המעשרות לפיכך השנה הזאת נקרא שנת המעשר, ולפי שמה שאמר כאן כי תכלה וגם מה שאמר לעיל מקץ שלש שנים מדבר רק ממעשר עני ומאין נלמד שבשנת הבעור יבער כל המעשרות לזה אמר בספרי ת"ל כל מעשר תבואתך לרבות שבעת הבעור יבער הכל:

ונתתה ללוי . בלוי עני ידבר שאם אינו עני לא יותן לו מעשר עני, והיה לו לומר ונתתה לעניים, אלא שבא ללמד שיחלק המעשר עני א) לפי היחוס והוא הלוי. ב) למי שאין לו עוזר ותומך והוא כגר. ג) למי שאינו יכול להרויח והוא היתום (שסתם יתום הוא קטן). ד) למי שאינו יכול להתבזות במלאכה בזויה והיא האלמנה שצריכה עוד להנשא וגם לא תוכל לבוא ולצאת בבתי אחרים מפני החשד, ומה שאמרו בספרי תן לכל אחד חלקו פי' עפ"י שקול דעתו כהנ"ל:

ואכלו בשעריך ושבעו . מובן שהעני יאכל וישבע, ולמדו בספרי שאין פוחתין לעני משעור שביעה, וממה שנאמר בשעריך למדו בספרי שאין מוציאין מעשר עני לחו"ל, ומה שאמרו דבית נבטלה שלא רצו להוציא המעות חוץ לירושלים פי' לחו"ל, וי"ל דמשפחת בית נבטלה היתה משועי ירושלים וע"י דבר מלכות נשלחו לרומי ולזה רצו חכמים לתת להם ממעות מעשר עני סך עצום כזה, והיה להם הסך הזה מפני שעשירי ישראל שאינם דרים בירושלים היו מוכרים המ"ע ושלחו המעות לירושלים לעשות בהם צדקות מצויינות, ובפ' עשר תעשר הובא בספרי המאמר הזה וגרס שם הגר"א שאין מוציאין את העניים חוצה, ופירושו שלא יכלו בני העיר לשלח את העניים שילכו לעיר שאין בה הרבה עניים, וזה שאמר ואכלו בשעריך פי' בעירך ולא תשלחם לעיירות אחרות, ובמעשה דבית נבטלה גרס ולא רצו להוציאן חוץ לירושלים, אף שהצטרכותם שם שהיתה כרך גדול היתה גדולה מאד ואילו היו בעיר קטנה לא היו צריכים כ"כ עכ"ז לא רצו להוציאן משם:

יג

בערתי הקדש מן הבית . זה מעשר שני שנקרא קדש כמ"ש (ויקרא כז ל) וכל מעשר וגו' קדש לה' כנ"ל, ובספרי אמרו שכולל גם נטע רבעי שנקרא ג"כ קדש כמ"ש כל פריו קדש הלולים לה', (שם יט כד) וגם נתתיו ללוי . לא יתפרש כפשוטו שקאי על הקדש הנזכר שהוא מעשר שני, שהרי הבעלים אוכלים אותו, ובהכרח שמדבר מענין אחר, ואחרי שלא פירש איזה דבר הוא דבר הלמד מענינו מדניתן ללוי מסתמא הוא מעשר ראשון הניתן ללוים, ומדאמר גם מרבה בספרי תרומת מעשר שהכהן נקרא ג"כ בשם לוי:

ולגר ליתום ולאלמנה . הוא מעשר עני, ומה שלא אמר לעניים אמר בספרי שכולל גם לקט שכחה ופאה דכתיב בהם לעני ולגר תעזוב אותם. ומרבה שגם אלה יבער בזמן הבעור, ומה שאמר שאין מעכבים את הוידוי הוא מפני שאין מצותם רק בעזיבה ולא בנתינה:

ככל מצותך . הוא מיותר וגם משמעו שעשה מצות רבות לא אחת לכן דרשו בספרי שהפרשתו היתה כסדר המצוה ביכורים תרומה מע"ר מע"ש, ואמר בספרי שאם הקדים מע"ש לראשון אינו יכול להתודות, ופירושו שכל זה נלמד במקום אחר והזכירם בהוידוי ללמד שאם לא עשה כן אינו יכול להתודות משא"כ הלקט שכחה ופאה שאם לא בערם אינם מעכבים את הוידוי מפני שלא נלמד שחייבים בבעור רק מכאן ובא ללמד לגופו ולא לעכב את הוידוי, וכל זה רק בדבר שלא נכתב מפורש אבל מה שכתוב בפירוש אף שלא נלמד ממקום אחר כגון לא אכלתי באוני שנלמד שמעשר אינו נאכל לאונן רק מכאן עכ"ז מעכב הוידוי שאם עבר איך יאמר דבר שקר:

לא עברתי ממצותיך . אחרי שאמר שעשה ככל המצות מובן שלא עבר, לכן דרשו שלא עברתי הוא מלשון אין מעבירין על המצות שפירושו שמניח מצוה שבידו ועושה מצוה אחרת, וכן כאן שלא הניח מלעשר ממין ההוא ולעשר עליו ממין אחר או שהניח את התלוש והלך והפריש עליו מן המחובר:

ולא שכחתי . הוא מיותר, ודרשו בספרי שלא שכח לברך על הפרשת המעשרות, ואף שהברכה הוא רק מד"ס כתבו המפרשים שמדאורייתא מחוייב להזכיר שם שמים על הפרשת המעשרות ועתה כשתקנו לברך הרי יצא על הזכרת השם ע"י הברכה:

יד

[יד] לא אכלתי באוני ממנו . שלא אכלו כשהוא אונן ביום שמת לו אחד מהקרובים שהכהן מטמא עליו:

ולא בערתי ממנו בטמא . היה לו לומר בטמאתי כמו שאמר באוני אלא בא ללמד שגם אם הוא טהור והמעשר טמא כדאמר בספרי:

ולא נתתי ממנו למת . לא יתכן נתינה למת אלא לצורך המת והוא ארון ותכריכים, ואף שכל מה שאינו לצורך אכילה אף לצורך החי אסור. ויתפרש עפ"י ג' אופנים, אופן א' שבא לאשמעינן דלמת אף שהוא מצוה אסור וכ"ש לצורך החי, אופן ב' שאם הוציא לצורך החי שלא לצורך אכילה יש תקנה שיאכל כנגדן ממעות חולין בקדושת מעשר ואז אינו מעכב את הוידוי אבל אם הוציא למת מעכב הוידוי, אופן ג' יש לפרש למת היינו על מת והוא סיכה, אבל לחי מותר בסיכה אפי' אם נטמא בזה. דמע"ש שנטמא מותר בסיכה לחי, והאופן הא' הוא דעת ר"א בספרי והב' הוא דעת ר"ע והג' דעת ריש לקיש ביבמות (דף ע"ד):

שמעתי בקול ה' . כבר אמר ככל מצותך אשר צויתני, ובספרי אמרו שמעתי בקול ה' הבאתיו לבית הבחירה. ויתבאר עפ"ז כי בכל מקום שיאמר לשמוע בקול ה' בא א) על דבר שאינו מפורש בתורה רק הוא מובן מדבר ה', ב) אם הוא אינו עיקר המצוה רק הכנה להמצוה, ג) אם הוא קשה לקיימה וצריך לצוות בקול חזק, ד) מה שמקיימים דברי הנביאים שהיו אחרי משה נקרא שמיעת קול ה', כמו בחגי א' על מה שקיימו דברי ה' ע"פ חגי הנביא כתיב (שם יב) וישמע זרבבל וגו' בקול ה' וגו'. וכל אלו היו במעשר, א) דאף דבמע"ש כתיב (בפ' ראה יד כו) בכל אשר תאוה נפשך מ"מ ברוב מעות מע"ש היו קונין בקר וצאן לשלמים כדתנן (שקלים פ"ז מ"ב) מעות הנמצא בירושלים לפני סוחרי בהמה הכל מעשר, ולמדו זה ממשמעות הכתוב מדכתיב ונתתה הכסף בבקר ובצאן וגו' וסתמא הוא שלמים, ובסוף הוא מסיים ושמחת אתה וביתך ואמרינן אין שמחה אלא בבשר שלמים וזהו פי' הכתוב שמעתי בקול ה', הבנתי דעת ה' והבאתי שלמים לבית הבחירה, ב) הבאת מע"ש לירושלים אינו עיקר המצוה רק הכנה למצוה שיאכל בירושלים, ג) הבאתו לירושלים אם שהוא מקום רחוק הוא קשה אף שיכול לפדותו על מעות היה צריך להוסיף חומש גם שמירת המעות בדרך רחוקה ג"כ קשה, ולכן יכונה דבר זה שמיעת קול ה', ולב' טעמים אלו מה שאמר בספרי לבית הבחירה, כלומר לירושלים, ובימי נחמיה בהתחלת בית שני הביאו תרומה ותרומת מעשר אל בית הלשכות כדכתיב בנחמיה (י' מ') ע"פ מלאכי הנביא שאמר (מלאכי ג' י') הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו'. ועל העת ההיא מרמז כאן הכתוב שמעתי בקול ה', היינו דברי הנביא שנקרא קול ה'. להביא המעשר לבית הבחירה:

עשיתי ככל מצותך אשר צויתני . מה שאמר מקודם ככל מצותך הוא על מה שאמר וגם נתתיו וגו' שדבר ממעשר עני שנתתי לראוי כנ"ל, ועתה יאמר על מעשר שני שאכל בירושלים ככל מצותך, ומדאמר אשר צויתני שיורה על דבר המסור ללב כנ"ל אמר בספרי שמחתי ושימחתי. והוא מה שנאמר בפ' עשר תעשר ושמחת אתה וביתך, שפירושו שיאכל המעשר שני בשמחה ולא שתהיה כוונת אכילתו למען בכלותו ישוב לביתו רק שישמח במה שזיכהו ה' לאכול משלחנו כמ"ש שהמע"ש הוא קודש והבעלים זוכים משלחן גבוה כמו הכהנים שנאמר בהם אשי ה' ונחלתו יאכלון וא"כ עליו להיות עובד ה' ככהנים שיושבים לפני ה', וזה הוא שאמר הכתוב למען תלמד ליראה את ה' שפירושו כי אחרי שבעת שבתו בירושלים יתחנך לעבוד את ה' כנ"ל גם כשישוב לביתו יעבוד את ה':

טו

[טו] השקיפה ממעון קדשך מן השמים . אף כי וידוי מעשר יאמר בחצרות בית ה' יבקש שיתברך מן השמים מפני שהמקדש הוא רק המקום שדרך שם תעלה תפלתו השמימה (ומשם יריק ה' שפעת ברכתו) כמ"ש בראשית (כח יז) וזה שער השמים, ועל מקום המקדש נדבר שם, וכן שלמה בתפלתו בעת חנוך הבית מזכיר כמה פעמים שמשם תעלה תפלתם השמימה, וה' ממכון שבתו ישמע וימלא משאלותם. והנה מאמר השקיפה שענינו הוא תחנה ובקשה לא בא בלשון כל התפלות הנמצאות בתנ"ך שכלן באו בדרך רצוי והזכרת השם לכן אמר בספרי ובמשנה (פ"ה דמע"ש) עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה כמה שהבטחתנו, שהוא בא כתובע מאת ה' לקיים הבטחתו, וכן נאמר (מלאכי ג' ט') ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די, וחז"ל אמרו אף דכתיב לא תנסו את ה' אבל במעשר וצדקה מותר, ובפירושו למלאכי שם מפרש שיש הבדל בין נסיון לבחינה. נסיון יאמר אם מנסה הדבר לדעת כחו הנעלם מאתנו כמנסה את הזהב אם ימשוך בכחו את הברזל (כאבן המאגנעט) ובחינה יקרא אם בוחן הוא את הדבר אם הוא כפי מהותו הרגיל כבחון את הזהב אם יש בו סיגים, ואחרי כי הבטיח ה' שיברכם בזכות המעשר שוב אין זה נסיון כ"א בחינה, ואמרו ז"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור שמבקש שיקיים מה שכתוב וצדקה תציל ממות (משלי י׳:ב׳) ובספר ארץ חמדה (כ"י מהמחבר) כתוב כשאדם עושה מצוה מקבל שכר גם על שמלא רצון השי"ת להשפיע טוב לשומרי מצותיו ולכן כשעושה מצוה על מנת לקבל שכר אם אין כונתו בשביל עצמו רק למלאות רצון ה' הוא מצוה לשמה, ובזה נ"ל לפרש הכתוב (בראשית יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, שפירושו שיאהב ה' את אברהם בשביל שיצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט לא למענו שיבא עליו את אשר דבר ה', רק למען ה', שיביא ה' עליו ולמלאות רצון ה':

וברך את עמך את ישראל . אמר בספרי בבנים ובבנות, ופירושו מאחר שלא באר במה יתברכו נלמד מברכת יעקב שאמר (בראשית מח טז) יברך את הנערים וגו' וידגו לרוב, וכן משה רבינו ע"ה (דברים א יא) ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם, שבא הברכה על רבוי העם. ומה שאמר את עמך את ישראל ירמוז בזה אימת יתברכו בבנים ובנות רק אם בשם ישראל יכונו. וכן יעקב אמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק ואז וידגו לרוב אבל אם ח"ו לא יתנהגו בדרכי ישראל ולא ילכו בתורת ה' אז הרבוי לא ייטב בעיני ה' כמ"ש והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש וגו':

ואת האדמה אשר נתתה לנו . מוסב על וברך שבראש הפסוק, ואם ברכת האדמה הוא שתהיה פוריה הלא לזה יאמר בסוף כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש שמבקש שיקיים ה' שבועתו ולא בדרך ברכה, ולזה יאמר בספרי שברכת האדמה תהיה בטל ומטר ובולדות בהמה:

כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש . נזכר בתורה כמה פעמים זבת חלב ודבש אף שרבוי השמנונית והמתיקות הולך לאבוד. היה אפשר לומר שהוא ע"ד והריקותי לכם ברכה עד בלי די שדרשו עד שיבלו שפתותיכם מלומר די שענינו להראות שישפיע עליהם ברכתו בעין יפה וע"ד כשאדם מוזג כוס לאהובו שממלא עד שנשפך כלסביביו שבזה נראה שנותן בעין יפה, אבל זה לא יתכן בכאן שבא לבקש מה' שיקיים שבועתו שתהיה זבת חלב ודבש שהוא כמו שמבקש מאוהבו למזוג לו כוס יין מלא עד שישפוך כל סביבו לזה אמר בספרי שתתן טעם בפירות. כי אי אפשר שתהיה טעם הפירות על צד השלמית אם לא שתהיה הארץ זבת חלב ודבש:

עד כאן פירשנו על דרך המשנה פ"ה דמע"ש והספרי, ועתה נפרש ע"ד הפשט ע"פ הקדמה אחת וזהו: כי ענין המעשרות נהג גם קודם מ"ת כמו שמצינו באאע"ה שנתן מעשר למלכי צדק ויעקב אמר עשר אעשרנו לך, ומעת יעץ יוסף את פרעה וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע נתפשט המנהג בין כל העמים לקחת מאת עובדי האדמה חלק ידוע מתבואותיהם להביא לאוצר כללי למשען לעת צרה כוללת ואח"כ נתפשט לקחת מאוצר הזה לתמוך גם ליחיד אם יקרה לו עת צרה, וצרת היחיד הוא או כשיחלה או כי ימות לו מת לתת לו לצורך הקבורה שהיא רבה מלפנים. ואחרי שראו התועלת הרבה שבא ע"י חוק הפרשתם החלו להחזיק את החוק הזה לדבר קדוש כידוע שהעמים הקדמונים הקדישו והעריצו כל דבר טוב ומועיל, ועפ"ז החלו היחידים לעכב החוק הזה בביתם להמשיך עי"ז שפעת ברכה. כן היה דרך העמים הקדמונים אז ע"ד הענין הדומה למעשר. אבל מצות ה' לבני ישראל ע"ד המעשר הוא על כונה אחרת כי על דבר העיקר הגדול שהוא למשען לשני בצורת שאינו בא רק ע"י עצירת גשמים וארבה וירקון ושדפון זה הוא ביד בני ישראל שילכו וישמרו מצות ה' ומשפטיו כמו שבא באורך בברכות וקללות שבת"כ ובמשנה תורה, וע"ד הארבה ביואל, ולצוות שהיחיד יהיה לו אוצר לימי רעה הוא נגד מדת הבטחון שהוא מהעיקרים בעבודת ה', וכשהיו ישראל במדבר צוה להם עוד הפך הדבר הזה שלא להותיר המן עד בקר, ורק ענין המעשרות הוא כאשר בארנו לעיל שהוא רק לעובדי ה' שיהיה להם עת ופנאי ומנוחת הנפש לעבודת ה'. ומה שהבעלים אוכלים את המע"ש בירושלים הוא ג"כ כדי לעבוד את ה' כנ"ל. ותמיכת העניים במעשר עני אינו סותר למדת הבטחון כמ"ש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ע"כ אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה שפירושו שלא תאמר שהוא סותר למדת הבטחון לזה אמר כי לא יחדל אביון וגו' שהוא כמעט כדבר הכרחי, והעני לא יאבד בזה מדת הבטחון כי אוי לו לאדם שמקבל מתנת בו"ד והנותנים קונים בזה מדת הנדיבות והחסד שיהיה טוב עין שהוא אחת מהעיקרים לעבודת ה', ועפ"ז יתפרשו הכתובים שיאמר שלא השאיר המעשרות בביתו כדי שתחול עי"ז הברכה, וזה שאמר בערתי הקרש מן הבית . וגם לא מסרם לאוצר כללי להיות למשען לימי רעה, אלא וגם נתתיו ללוי ולגר וגו'. כדברי הספרי שנתן לראוים ולא לבד שלא עכב בביתו או להכניס לאוצר פן יקרה ח"ו דבר רע, אלא אף בעת שהיו המעשרות בביתו וקרהו עת צרה לא לקח מהמעשר. וחושב הרעות, לא אכלתי באוני ממנו . שהוא כולל כל סבה ר"ל, ולא בערתי ממנו בטמא כי כשהיו ב"י שומרים א"ע מטומאה היה הטמא מופרש מבני אדם ולפעמים הוכרח לשבת חוץ למחנה וביותר אף לההוצאה הרבה והפתאומית שהיא לקבורת המת ג"כ, לא נתתי ממנו למת רק שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. כדברי הספרי שמחתי ושימחתי. הפך ממנהג העמים הקדמונים להנות מהמעשרות רק בעת צרה ולכלותם ביגון ואנתה אבל כליתי המעשר בשמחה באכילת שלמים ובכל אשר תאוה נפשו ולהיות בימי אכילתו עובד את ה' ביחוד. ואחרי אשר ע"י הדברים האלה נתברר כי אין לבני ישראל אוצר כללי לתמוך ידי הרבים וגם לא לתמיכת היחידים ותמיכת העניים שהוא מעשר עני כבר נתכלה ג"כ, וא"כ אין לנו לתמוך ידי העניים והאביונים, לזה התפלל ואמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בפרנסה ולא יצטרכו לידי מתנת בו"ד, וגם ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש . כדברי הספרי בטל ומטר ובולדות בהמה שלא יצטרכו לאוצר כללי:

טז

היום הזה וגו' אחרי כי מן סימן י"ב מאלה החקים והמשפטים וגו' המה רק דברי חוק ומשפט, ומסימן כ"ז ולהלן מדבר מעניני כריתת ברית ערבות מואב וא"כ למה בא המאמר הזה בינתים. ואם הוא הקדמת מוסר לכריתת הברית הבא אחריו היה לו לפתוח בלשון ויאמר משה. לכן בהכרח שהוא סיום ומאמר כללי לשמירת החקים והמשפטים שאמר מקודם, ורצונו בזה: א) להסיר תלונת הפילוסופים בשאלתם הלא החקים אשר יסודתם במעשים והמשפטים שהם נימוסי המדינה שהם דברים גשמים ונפסדים ומה יועיל ההשתדלות לנפש רוחנית שהצלחתה שלא תופסד ותהיה נצחית. ובא במאמר הזה להוכיח בחוש כי יש סגולה נפלאה וכח עצום במעשה החקים והמשפטים לאחד ולדבק נפשותם במקור החיים שמאז השמיע אותם את חוקי ד' ותורתו נתלהבה נפשם ונתפעלה עד שהגיעו למדרגה גדולה עד שקבלו עליהם באהבה עזה ונפלאה לשמוע בקולו ולדבקה בו בתכלית הדבקות וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומשפטיו ומזה נראה בעליל כח המצוה אשר בהחוקים ומשפטים כי אף ע"י הלמוד לבד נתפעלו והלהיבו נפשם כפעולת הקולות והברקים וכל המעשים אשר במעמד הר סיני. ומכ"ש שקיום המעשים יפעול בהם. ב) על דבר שאיזה חוקים ומשפטים לפי שכלי האנושי ישפיל כבוד ישראל כמו מקרא הביכורים שהיה בבית ה' שמפרסמים בקול שהיו עבדים שפלים לפרעה ולמצרים וכן בוידוי המעשרות שבבית ה' שהוא מפרסם שהוציאו מתבואותיהם ע"י המתנות יותר מרביע (ביכורים אחד מששים תרומה א' מחמשים חלה אחד מכ"ד פאה אחד מששים ומלבד לקט שכחה מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני) ומזה מובן שאין להם אוצר כללי כנ"ל שעי"ז יעלה בלב אויביהם להלחם בם עד שיכריחם להסגר בערי המבצר שאז העיקר אוצרות המזון וע"ז בא להבטיח להם בשם ה' שאם רק יקיימו מה שקבלו עליהם גדול יהיה כבודם בעמים כי ע"ד העבדות הלא גואלם ד' צבאות כמ"ש או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו' וע"ד אוצר הכללי באמת הפך הדבר כי אם היה חזקם ע"י האוצרות היו שכניהם חושבים תחבולות איך לאבדם ולשרפם אבל כאשר יראו כי בני ישראל אוצרם הוא בשמים כמ"ש יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. לכן בלב ונפש יאותו להיות סרים למשמעתם. ועפי"ז יבואר הכתובים היום הזה , הוא יום שאמר להם פ' הביכורים ווידוי מעשר שהם היו הצוויים האחרונים ממשנה תורה (וכמו רופא חולי הגוף שנותן רפואתו במדה ידועה בחלקים מצומצמים שבקחת החולה חלק האחרון אז ירפא מחליו, כ"ש רופא הנפש כמשה רבינו ע"ה שאמר להם משנה תורה לרפואת חולי נפשם שבכלותו כל דבריו אז באה רפואת נפשם עד שנעשה זכה וברה שהחלק יומשך אל הכל כי נפשם שהיא חלק אלוה ממעל חשקה לדבק בה'):

ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים . שהביכורים והמעשרות הם חוקים ומשפטים ביחד, שהבאת הביכורים והפרשת המעשרות הם מהמשפטים שגם השכל מסכים להם אבל מקרא הביכורים וחלוקת המעשרות ובעור המעשרות והוידוי הם מחוקים כי השכל לא יסכים להם ושמרת , זו מצות ל"ת. בביכורים מלאתך ודמעך לא תאחר. ובמעשרות יש הרבה לאוין:

ועשית , זו מצות עשה שיש בשניהם הרבה מ"ע:

בכל לבבך . שלא ידאג לבו בקרבן שיושפל כבוד האומה ע"י מקרא הביכורים והמעשרות וגם בחלוקת המעשרות יש בו חסרון כיס אשר מטבע האדם שיגע ללבבו:

ובכל נפשך . נגד החקים שבטבע האדם כשעושה דבר שלא יבין תועלתו לא יעשהו בנפש חפצה, לכן צוה שיעשה בכל נפשו:

יז

את ה' האמרת . יש אומרים שהוא לשון הגדלה והרמה, ורש"י ז"ל אמר שהוא לשון הפרשה והבדלה. ויש לומר שהוא לשון מאמר הנזכר בלשון המשנה ביבמה ועשה בה מאמר שפירושו שקדשה. ונקרא בשם קידושין כשאר קדושי אשה מפני שהיא כבר זקוקה לו. כן בזה הענין כי במעמד הר סיני כבר קבלו בני ישראל על עצמם עול מלכותו יתברך וה' הבטיחם אז שיהיו לו לעם סגולה ועתה חידש ברית עמהם מפאת ג' דברים א) מפני כי משה ימות ולא יקום עוד נביא בישראל כמשה וע"כ חזק את בריתו עמהם קודם מיתת משה. ב) כי במדבר היתה השגחתו עליהם בהנהגה נסיית כי היו מוקפים בענני כבוד ואוכלים את המן לחם מן השמים ושותים מים מצור החלמיש בארה של מרים והיה מספיק כריתת הברית שבהר חורב אבל כשיכנסו לארץ ישראל ויוצרכו להלחם עם גויי הארץ ואח"כ לעבוד את האדמה ולעסוק בישוב הארץ ויתנהגו מה' בהשגחה טבעית היה ההכרח לחזק את הברית שלא יסורו מדרכי ה', אחרי שלא יראו השגחה נסיית כאשר ראו במדבר. ג) שלא יבואו דורות הבאים ויאמרו אבותינו שהיו עבדים לפרעה ויעבדו בפרך בחומר ובלבנים ולא ידעו מה מתהלוכות העולם ובא משה בדבר ה' וגאלם והוציאם למדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב אין לחם ומים האם לא היו מוכרחים לקיים כל אשר צוה להם משה ע"פ ה'. לא כן אנחנו שלא עבדנו בחומר ובלבנים ויודעים אנחנו מה החיים יבקש מאתנו והנה אנחנו בארץ מיושבת נהיה ככל הגוים למה לנו לקבל עלינו עול כבד כזה לכן חדש ה' בריתו עם הדור אשר קמו תחת אבותיהם שלא עבדו בחומר ובלבנים וחיו ארבעים שנה במדבר שלא התעסקו בהשגת המזון והיו במנוחה ושלוה וחשק החיים היה בהם על צד היותר אפשרי כנכון לאנשים אשר אין להם שום דאגה וגם היו קרובים לארצות נושבות והיה בידם להתיישב במקום שהיו שם ואעפ"כ ע"י עסק התורה נתלהבו וקבלו ע"ע ועל זרעם כל דברי התורה בלא קולות וברקים ולכן אין שום טענה לבניהם אחריהם להפר את הברית, ועתה נשוב לבאור הכתובים את ה' האמרת היום קדשת. להיות לך לאלהים שיהיה מנהיגך. וללכת בדרכיו שקבלתם על עצמכם לילך ולהתדבק בדרכיו שהם מדותיו מה הוא רחום וכו'. ולשמר חקיו המה הדברים שאין השכל מסכים להם. ומצותיו הדברים שיש בהם מעשה רב כענין הקרבנות וכדומה. ומשפטיו הם הדברים שגם השכל יסכים להם. ולא קבלת על עצמך מפני שהם ישרים מצד עצמם רק מפני שהם משפטי ה'. ולשמוע בקולו שגם אחרי מות משה ישמעו בקול נביא האמת (כמ"ש לעיל דשמיעת דברי הנביא נקרא קול ה'), וכל הקבלות האלו קבלת עליך היום אחרי ששמעת את כל החקים והמשפטים הלא תראה את תוקף החקים והמשפטים שאף ע"י הלמוד לבד תתפעל הנפש בהתפעלות שאין למעלה ממנו. ולכן צריך אתה לדעת שתעשם במסירת נפשך:

יח

וה' האמירך היום , ראה עוד כח החקים והמשפטים כי ע"י חשקך היום להדבק בה' ולקבל על עצמך כל הדברים פעל עד אשר גם ה' הקדישך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך קודם מעמד הר סיני, ולשמור כל מצותיו שהבטיחך ה' שיסור ממך כל מונע ומפריע מלעשות מצותיו. גם ימציא לך כל הדברים שנצרך לקיום המצות, בית לקיים מזוזה ומעקה, כרם לקיים דיני ערלה ונטע רבעי, שדה לקיים מצות התלויות בארץ:

יט

ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה . עתה חוזר להסיר דאגת לבם שע"י החקים יושפל כבודם לכן בא להבטיחם בשם ה' שיהיו עליון על כל הגוים שכולם יסורו למשמעתך ולא מפני היראה אבל ישנאוך בלבם רק ולתהלה שתהלתך תהיה בפיהם. ולשם כשיתפרסם בכל הארץ מעשיך אז לא יוצרך לספר תהלתך רק בהזכרת שמך לבד. ולתפארת שתבוא למדרגה שלא יצטרכו להזכיר שמך כי כל רואיך יכירו תפארתך כמ"ש וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח ה' (במדבר כד ב) כטבע הרואה דבר מפואר יתעלה רוחו. ומלכת שבא כשבאה וראתה את שלמה אמרה (מלכים א י' ח) אשרי אנשיך אשרי עבדיך וגו'. ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך אף שגדול יהיה כבודך בגוים ויבקשו קרבתך עכ"ז תהיה מובדל ומוקדש מהם. כאשר דבר (ויקרא כ' כו) והייתם לי קדושים ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי:

בענין כתיבת האבנים הרבו המפרשים לדבר ויש מהגדולים שנטו הרבה מדברי הגמ'. ועם כל זה אין דבריהם עפ"י הפשט. לכן נעתיק בזה הברייתא במס' סוטה (דף לה ע"ב). תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגומר ואח"כ סדו אותם בסיד. אמר לו ר"ש לדבריך האיך למדו אומות של אותו הזמן תורה. אמר לו בינה יתרה נתן בהם הקב"ה ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה וכו'. ר"ש אומר על גבי הסיד כתבוה וכו'. נמצא לר"י היתה הכתיבה על האבנים. וטחו עליהם סיד להסתיר הכתב ולר"ש נכתב על גבי הסיד. ובין לר"י ובין לר"ש יקשה א) למה נאמר שני פעמים להקים האבנים ובפ"ר נאמר והקמות לך ובפעם השני אמר תקימו לשון רבים. ב) למה נאמר שני פעמים וכתבת ובשני אמר באר הטב שלא נאמר בראשון. ג) בתחלה אמר ביום אשר תעברו ואח"כ אמר בעברך. לכן יש לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים. שהיה כדעת ר"י ור"ש ביחד, וכך היה הדבר. שקודם שעברו את הירדן באותו היום (לא מקודם כי אז היה הסיד יבש ולא היה באפשר לכתוב עליו רק בחקיקה וזו מלאכה כבדה) נטלו האבנים והקימו אותם כדרך עושי מלאכה באבנים קודם שיתחילו מלאכתם עושים בסיס להאבנים שלא ינודו אנה ואנה. וכשעמדו על כן המלאכה טחו אותם בסיד. וכשבאו לעבור הירדן לקחו האבנים ונשאו אתם ובין כך נתיבשו האבנים מעט. ובעת עברם בתוך הירדן כתבו על הסיד שהיה נוח לכתוב שלא נתיבשו כל צרכם. וכשעברו הירדן הקימו אותם בהר עיבל, ואז נתיבש הסיד ונעשה כאבן. וטחו מחדש בסיד והניחו להתיבש מעט. כי בעת שהוא לח אי אפשר לכתוב עליו ואח"כ בנו מזבח מאבנים אחרות. והעלו עליו עולות ושלמים ואכלו ושמחו ונתיבש מעט הטיח ואז כתבו מחדש על הסיד כל התורה באר היטב למען ירוץ כל קורא בו. ושיוכלו האומות להעתיק משם וכתבו שני פעמים כי הכתב הגלוי היה לפני אומות שהיו באותה העת והכתב השני הנסתר היה פן באחרית הימים יאמרו שהכתב הגלוי הוא מזויף מפני שהוא במקום הפקר. אז נשיב לו שיקלוף את כתב העליון (כי טבע הסיד שטיח על גבי טיח נקלף העליון והתחתון נשאר קיים) ויראה את כתב הנסתר ויכיר כי הוא האמת, ועתה נבוא לבאר:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.