תורה תמימה/דברים/כו

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png כו

א[edit]

והיה כי תבא. עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ [א] [ספרי].

וירשתה וישבת בה. מלמד שלא נתחייבו בבכורים עד לאחר כבישה וחלוקה [ב]. (קדושין ל"ז ב').

ב[edit]

ולקחת. אמר ר' יוסי בר חנינא, בצרן לבכורים ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך, מביא ואינו קורא, מאי טעמא, דכתיב ולקחת והבאת – עד שתהא לקיחה והבאה באחד וליכא [ג]. (ב"ב פ"א ב').

מראשית. אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים, ואם הביא משאר המינים לא קידש, דאמר קרא מראשית – ולא כל ראשית [ד]. (מנחות פ"ד ב').

מראשית. אפילו אשכול אחד ואפילו גרוגרת אחת [ה] [ספרי].

כל פרי וגו'. תנא רבי יוסי, מראשית כל פרי, פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה, הביא ענבים ודרכן מניין, ת"ל תביא [ו]. (חולין ק"כ ב').

אשר תביא מארצך. כ"ז שמצויים על פני ארצך, מאימתי מביאים, מעצרת ועד החנוכה [ז] [ספרי].

מארצך. אין מביאין בכורים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ואם הביא לא קידש, דאמר קרא מארצך ולא כל ארצך [ח]. (מנחות פ"ד ב').

מארצך. תניא, רבן גמליאל ברבי אומר, נאמר כאן ארץ ונאמר להלן (פ' עקב) ארץ, מה להלן שבח ארץ אף כאן שבח ארץ, מלמד שאין מביאין בבורים אלא משבעת המינים [ט]. (שם שם).

מארצך. למעוטי חוץ לארץ [י]. (חולין קל"ו א').

ושמת בטנא. מלמד שטעונים כלים [י"א] [ספרי].

והלכת אל המקום. מכאן אמרו נגנבו או אבדו חייב באחריותן, נטמא בעזרה נופץ ואינו קורא [י"ב]. (שם).

אשר יבחר ה'. זה שילה ובית עולמים [י"ג]. (שם).

ג[edit]

אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הכהן שלא היה בימיו, אלא זה כשר ונתחלל, מכאן לבן גרושה ובן חלוצה שעבד עבודתו כשרה [י"ד]. (קדושין ס"ו ב').

הגדתי היום. הפריש בכוריו ומכר את שדהו מביא ואינו קורא, והשני – מאותו המין אינו מביא, דאמר קרא הגדתי היום, פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני [ט"ו]. (ירושלמי בכורים פ"א ה"ז).

לאבותינו. הגר מביא ואינו קורא, לפי שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו [ט"ז] [בכורים פ"א מ"ד].

לתת לנו. פרט לנשים ולעבדים [י"ז] [ספרי].

ד[edit]

ולקח הכהן הטנא. נטמאו הבכורים – הסלים נתנים לכהנים, דכתיב ולקח הכהן הטנא [י"ח]. (ירושלמי בכורים פ"א ה"ז).

ולקח הכהן הטנא. מכאן אמרו, העשירים מביאים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים נתנים לכהנים [י"ט] [ספרי].

הטנא מידך. למד על הבכורים שטעונים תנופה, כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם (פ' צו) ידיו תביאנה, מה כאן כהן אף להלן כהן, ומה להלן בעלים אף כאן בעלים, הא כיצד, כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף, דברי ר' אליעזר בן יעקב [כ]. (מנחות ס"א א').

מידך. מכאן לבכורים שנקראו תרומת ידך [כ"א]. (יבמות ע"ג ב').

לפני מזבח ה'. אי לפני מזבח יכול בדרום, ת"ל (פ' י') לפני ה', אי לפני ה' יכול במערב, ת"ל לפני מזבח, הא כיצד, מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומית של קרן [כ"ב]. (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ד).

לפני מזבח ה'. מלמד שכל זמן שיש מזבח יש בכורים ובזמן שאין מזבח אין בכורים [כ"ג] [ספרי].

ה[edit]

וענית. בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את כולם וסמכו על הכתוב בתורה וענית, אין עניה אלא מפי אחר [כ"ד]. (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ד).

וענית ואמרת. ולהלן הוא אומר (כ"ז י"ד) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש [כ"ה]. (סוטה ל"ב א').

ואמרת לפני ה'. מלמד שהבכורים טעונים ודוי [כ"ו]. (ירושלמי בכורים פ"ב ה"ב).

ארמי אבד אבי. מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד, ומעלה על לבן הארמי כאלו אבדו [כ"ז] [ספרי].

לגוי גדול. מלמד שהיו ישראל מצוינים שם [כ"ח]. (שם).

ז[edit]

את ענינו. זו פרישות דרך ארץ [כ"ט]. (יומא ע"ד ב').

ט[edit]

ויביאנו וגו'. ויביאנו אל המקום הזה – זה בית המקדש, או אינו אלא זה א"י, כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ – הרי א"י אמורה, הא מה אני מקיים אל המקום הזה, זה בנין בית המקדש [ל] [ספרי].

ויביאנו וגו'. בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת [ל"א]. (שם).

ארץ זבת וגו'. מביאים בכורים מעבר הירדן ואע"פ שאינה זבת חלב ודבש, והא כתיב ארץ זבת חלב ודבש, א"ר יונה, ארץ – אשר בה זבת חלב ודבש [ל"ב]. (ירושלמי בכורים פ"א ה"ח).

י[edit]

הנה הבאתי. מלמד שפעם אחת הוא מביא ואינו מביא שתי פעמים [ל"ג]. (שם שם ה"ז).

ראשית פרי. כיצד מפרישין את הבכורים, יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, קושרן בגמי [ל"ד] ואומר הרי אלו בכורים, דאמר קרא ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, בשעת הבאה פרי, הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין [ל"ה]. (שם פ"ג ה"א).

אשר נתתה לי. הקונה שני אילנות בתוך של חבירו, מביא ואינו קורא, מאי טעמא, ראשית פרי האדמה אשר נתת לי כתיב [ל"ו]. (ב"ב פ"א א').

אשר נתת לי. מכאן אמרו, האפטרופוס והעבד והשליח והאשה והטומטום והאנדרוגינוס, מביאין ואין קורין, שאין יכולים לומר אשר נתת לי [ל"ז] [ספרי].

והנחתו. תניא, רבי יהודה אומר, והנחתו זו תנופה, או אינו אלא הנחה, כשהוא אומר (פ' ג') והניחו, הרי הנחה אמורה [ל"ח]. (מנחות ס"א ב').

והנחתו. מלמד שטעונים הנחה ב' פעמים, אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחואה [ל"ט] [ספרי].

יא[edit]

ושמחת. מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא, דכתיב ושמחת בכל הטוב [אין קריאה אלא בזמן שמחה] [מ]. (פסחים ל"ו ב').

ושמחת בכל הטוב. אמר רב מתנא, מניין לבכורים שטעונים שירה, אתיא טוב טוב, [כתיב הבא ושמחת בכל הטוב וכתיב התם (כ"ח י"ז) בשמחה ובטוב לבב, מה התם שירה אף הכא שירה] [מ"א]. (ערכין י"א א').

ולביתך. מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא [מ"ב]. (גיטין מ"ז ב').

יב[edit]

שנת המעשר. שנה שאין בה אלא מעשר אחד, הא כיצד, מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני יבטל [מ"ג]. (ר"ה י"ב ב').

ונתתה. א"ר אבהו, התורם משלו על של חבירו, טובת הנאה שלו, דאמר קרא את כל מעשר תבואתך ונתתה [מ"ד]. (תמורה י' א').

ונתתה ללוי וגו'. האומר קונם שאיני נהנה לבריות יכול ליהנות מלקט שכחה ופאה אבל לא ממעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה ונתת ללוי לגר וגו' [מ"ה]. (נדרים פ"ד ב').

ואכלו בשעריך. א"ר יוחנן, אף החצר קובע למעשר, שנאמר ואכלו בשעריך, והני מילי בחצר המשתמרת, דכתיב (פ' י"ג) בערתי הקודש מן הבית, מה בית המשתמר אף חצר המשתמרת [מ"ו]. (ב"מ פ"ח א').

בשעריך. [אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית [מ"ז], והני מילי דמעיילי ליה דרך שער דכתיב בשעריך], לאפוקי דמעייל ליה דרך גגות וקרפיפות [מ"ח]. (שם שם).

בשעריך. מלמד שאין מוציאין אותו מן הארץ לחוץ לארץ [מ"ט] [ספרי].

ושבעו. תן להם כדי שבעם, מכאן אמרו (פאה פ"ח מ"ה) אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים [נ]. (שם).

יג[edit]

ואמרת. ודוי מעשר נאמר בכל לשון, מאי טעמא, ילפינן אמירה אמירה מסוטה, מה להלן בכל לשון אף כאן בכל לשון [נ"א]. (סוטה ל"ב ב').

ואמרת. כל היום כשר לודוי מעשר, דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקודש מן הבית, וסמיך ליה היום הזה ה' אלהיך מצוך [נ"ב]. (מגילה כ' ב').

בערתי הקדש וגו'. בערתי הקודש זה מעשר שני ונטע רבעי [נ"ג] נתתיו ללוי – זה מעשר לוי, וגם נתתיו – זו תרומה ותרומת מעשר, לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לקט שכחה ופאה, מן הבית – זה חלה [נ"ד] [מעש"ש פ"ה מ"י].

בערתי הקדש וגו'. הבכורים חייבים בביעור דאמר קרא בערתי הקודש – הקודש העליון משמע [נ"ה]. (ירושלמי בכורים פ"ב ה"ב).

בערתי הקדש וגו'. הבכורים אסורין לאונן, דאמר קרא בערתי הקודש וגו' לא אכלתי באוני ממנו, הקודש – הקודש העליון במשמע [נ"ו]. (שם שם).

בערתי הקדש וגו'. חד בר נש הוי מפיק מעשרותיו כתקונן [לימים הוו בעו רבנן רחמי], אמר ליה ר' מנא לההוא גברא, קום אמור בערתי הקודש מן הבית [נ"ז] [ירוש' תענית פ"א ה"ד].

מן הבית. א"ר ינאי, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר בערתי הקודש מן הבית [נ"ח]. (ב"מ פ"ח א').

ככל מצותך וגו'. ככל מצותך אשר צויתני, הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות [נ"ט] [מעש"ש פ"ה מי"א].

אשר צויתני. לא נתתיו למי שאינו ראוי [ס] [ספרי].

לא עברתי וגו'. לא עברתי ממצותיך – לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש [ס"א] [מעש"ש פ"ה מי"א].

ולא שכחתי. לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו [ס"ב]. (שם שם).

יד[edit]

לא אכלתי. מניין שהשתיה בכלל אכילה, אמר ר' אבא, דכתיב לא אכלתי באוני ממנו [ס"ג]. (ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"א).

באני. הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות [ס"ד] [מעש"ש פ"ה מי"ב].

ממנו. א"ר יצחק, מניין לערל שאסור במעשר, נאמר ממנו במעשר ונאמר ממנו בפסח, מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו [ס"ה]. (יבמות ע"ד א').

ולא בערתי ממנו. ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא [ס"ו]. (יבמות ע"ג ב').

בטמא. הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות [ס"ז] [מעש"ש פ"ה מי"ב].

בטמא. בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא [ס"ח]. (יבמות ע"ג ב').

בטמא. מניין למעשר שני שנטמא שאין מדליקין בו, ת"ל ולא בערתי ממנו בטמא [ס"ט]. (ירושלמי בכורים פ"ב ה"א).

ולא נתתי וגו'. במה אנן קיימין, אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שהוא אסור לחי, אם לחי הוא אסור – למת לא כש"כ, אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה, מכאן לסיכה במעש"ש חוץ לחומת ירושלים שעובר בעשה [ע]. (ירושלמי מעש"ש פ"ב הי"א).

למת. לא לקחתו ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים [ע"א] [מעש"ש פ"ה מי"ב].

למת. אמר ריש לקיש א"ר סמיא, מניין למעשר שנטמא שמותר לסוכו [ע"ב], שנאמר ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זו סיכה [ע"ג]. (יבמות ע"ד א').

שמעתי וגו'. שמעתי בקול ה' אלהי – הביאותיו לבית הבחירה, עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושמחתי אחרים בו [ע"ד] [מעש"ש פ"ה מי"ב].

טו[edit]

השקיפה וגו'. אנו עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה וגו' וברך את עמך וגו' [ע"ה]. (שם שם מי"ג).

השקיפה וגו'. א"ר הונא ב"ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה [ע"ו] [ירוש' מעע"ש פ"ה ה"ה].

השקיפה וגו'. תני, עד השקיפה היו אומרים בקול נמוך, מכאן ואילך היו אומרים בקול גבוה [ע"ז]. (ירושלמי סוטה פ"ט הי"א).

ממעון קדשך. מכאן דמעון נקרא שמים [ע"ח]. (חגיגה י"ב ב').

וברך וגו'. וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות [ע"ט], ואת האדמה בטל ובמטר ובולדות בהמה [פ], כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות [פ"א] [מעש"ש פ"ה מי"ג].

יז[edit]

את ה' וגו'. [דרש רבי אלעזר בן עזריה] את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שאמרתם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברי הימים א י״ז:כ״א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [פ"ב]. (ברכות ו' א').

את ה' וגו'. את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, מכאן שנשבענו להקב"ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת [פ"ג]. (גיטין נ"ז ב').


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. דבשאר מצות כהאי גונא כתיב כי תבאו ולא והיה ולכן דרשו כאלו אמר הכתוב טעם על הוייתם בארץ, מפני מה תבאו אל הארץ מפני שעתידים אתם לקיים מצות בכורים. וקצת צ"ע בכלל דרשה זו, דבקדושין ל"ז ב' משמע דדרשה כזו דרשינן רק במצות שהן חובת הגוף כמו תפילין, יעו"ש וי"ל.
  2. ובספרי כאן איתא דרשה אין והיה אלא מיד, כלומר, מיד כשתבאו לארץ, ומחקוה המפרשים, וכנראה דחו אותה מטעם דרשה שלפנינו שמבואר שלא נתחייבו בבכורים אלא לאחר שכבשו וחלקו את הארץ. אמנם אפשר גם לקיימה, דהכונה מיד שימצאו תבואה מוכנה ע"י האומות מקודם, ולאפוקי מדין ערלה שלא נתחייבו אלא במה שנטעו הם, וכן חלה רק במה שלשו הם. וכ"מ בהתוה"מ.
  3. ע' ברשב"ם מש"כ בענין זה.
  4. טעם יתרון שבעת המינים בזה הוא מפני שנשתבחה בהן א"י כמש"כ בפ' עקב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש [והיינו דבש תמרים שהיו רגילין בהם בא"י]. וטעם הדרשה מלשון מראשית הוא כי בעלמא היכי דכתיב לשון זה דרשינן ביה מראשית ולא כל ראשית, שלא יעשה כל שדהו אותה מצוה, כמו בחלה מראשית עריסותיכם דרשינן שלא יעשה כל עיסתו חלה וכן בתרומה שלא יעשה כל גרנו תרומה, ואף הכא היה מהראוי לדרוש שלא יעשה כל שדהו בכורים, אך מאחר דקיי"ל שעושה אדם כל שדהו בכורים משום שבא על זה רבוי מיוחד, בכורי כל אשר בארצך (פ' קרח) כמבואר לפנינו שם, לכן הסב מעוט הלשון מראשית לענין אחר שאין ראשית כל פרי חייב בבכורים ואחרי שלא פירש איזה מין חייב ואיזה מין פטור דריש למעט מה שזולת שבעת המינים שיתרון להם שנשתבחה בהן א"י. וא לי הכונה ראשית כל פרי האדמה – המובחר שבכל פרי אדמתך והיינו ז' מינין. ויתכן דמה שאמרו בדרשה כאן ולא כל ראשית היינו שלא כל הפירות יש לקראם בשם ראשית וממ"ם מראשית דריש בדרשה הסמוכה אפילו אשכול אחד וכו' עיי"ש. ובסמוך באה דרשה כזו בגז"ש ארץ ארץ כפי שיתבאר.
  5. ר"ל אין לו שיעור למטה כמו שאין לו שיעור למעלה שעושה אדם כל שדהו בכורים כמבואר לפנינו בפ' קרח, וע' באות הקודם. ואע"פ דבדרשה הקודמת כבר דרשינן המלה מראשית, י"ל דס"ל לברייתא זו דהדרשה הקודמת ילפינן מגז"ש ארץ ארץ כמש"כ בסוף אות הקודם. וע' מה שכתבנו עוד שם.
  6. דהמלה תביא מיותרת, דדי היה לכתוב אשר מארצך, ולכן דריש דאם אך בשעת ההבאה היה הדבר מחויב בבכורים שוב אפילו עשה מהן דבר הפטור לא אבד חובתו. ועיין במשנה ג' פי"א דתרומות דאע"פ דכל המשקין אין מביאין בכורים אבל היוצא מן הזיתים ומן הענבים מביאין דילפינן מתרומה דכתיב בה מפורש תירש ויצהר (פ' קרח), ולפי"ז אינו מבואר מה שאמר הביא ענבים ודרכן מניין ת"ל תביא, תיפק ליה דמשקין היוצא מענבים מביאין גם לכתחלה, וצ"ל דדרך אגב תפס הלשון ענבים ודרכן, ועיקר הכונה להורות חידוש דבר זה בשארי פירות, ודו"ק. – ועיין בירושלמי תרומות פי"א ה"ג דבלקט מתחלה על מנת לעשות מהן משקה יכול להביא משקה גם בשאר פירות, ואפשר לומר דזה נסמך ג"כ על הרבוי שלפנינו תביא, ור"ל דמכיון שלקט להביאם מצטרפת מחשבתו למעשה והוי כאלו הביא בפועל ושוב הו"ל כמביא ענבים ודרכן. והנה יש עוד בענין זה פירושים שונים, ועיין בספרי ובכ"מ פ"ב ה"ד מבכורים, וכאן אין להאריך בזה.
  7. יתכן דמדייק דאם נפרש הלשון אשר תביא על הבכורים קשה דלשון זה משמע כדבר ידוע ובאמת הלא כאן עיקר מצות ההבאה, ולכן מפרש דהלשון אשר תביא מוסב על התבואה מן השדה אל הבית וכדמפרש, דזהו במשך הזמן מעצרת ועד החנוכה, ולהלן בפסוק י"א יתבאר דקריאת פרשת בכורים אינה נוהגת רק עד אחר חג הסכות, משום דכיון דקורין בהמשך הפרשה ושמחת בכל הטוב ועיקר זמן שמחה הוי רק עד אחר חג הסכות שעד אז נלקטים רוב התבואה ומתכנסים לבית, אבל מאחר החג עד החנוכה אע"פ שעדיין התבואה מצויה בכ"ז שוב אינו זמן שמחה ולכן מביא ואינו קורא. וע"ע לפנינו בס"פ משפטים דקודם עצרת לא יביא משום דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך ואין מביאים בכורים קודם לשתי הלחם שנקראו בכורים, יעו"ש.
  8. טעם הדבר משום דאלה הגדלים במקומות אלה אינן מובחרים.
  9. ר"ל נאמר כאן סמוך לתבואה ארץ והיינו שמייחס את התבואה להארץ ונאמר בפ' עקב בשבח א"י ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, מה התם מספר בשבח הארץ דהני פירות משובחין משאר פירות, אף כאן אין מביאין בכורים אלא מאלו שבעת המינים. ובירושלמי בכורים פ"א ה"ג באה דרשה זו יותר מפורשה, ואמנם כבר נתבאר בדרשה הקודמת דגם בשבעת המינים גופייהו בעינן שיהיו משובחים, ולכן אין מביאים מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אע"פ שמשבעת המינים הם בכ"ז אינן מן המובחר, יעו"ש. ועיין מש"כ עוד בנוגע לדרשה זו לעיל בדרשה מראשית אות ד'.
  10. ואע"פ שבלא"ה מצוה התלויה בארץ היא ואינה נוהגת אלא בארץ בכ"ז אצטריך לאשמעינן משום דבפ' משפטים כלולה מצוה זו ביחד עם מצוה דלא תבשל גדי בחלב אמו, והו"א מדסמוכים להדדי נוהגים בהדדי בחו"ל, קמ"ל. וע"ל בפ' קרח דשותפים חייבים בבכורים דכתיב שם בכורי כל אשר בארצך. – ועיין ברמב"ם פ"ב ה"א מבכורים כתב אין הבכורים נוהגים אלא בפני הבית ובארץ ישראל שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, והפסוק ההוא בפ' משפטים כתיב, וצ"ע שהניח הדרשה מהגמרא דממעט חו"ל מן מארצך, ומן אדמתך ילפינן בב"ב פ"א א' למעוטי עובדי כוכבים, וגם הא דבפני הבית ילפינן בספרי לקמן מפסוק והנחתו לפני מזבח ה' בזמן שיש מזבח יש בכורים, כפי שיובא בסמוך פסוק ה'.
  11. וכעין מ"ש דהמנחות טעונות כלים, ויליף זה משום דמיותר הוא דבודאי לא ישאם מביתו בידיו, אלא קמ"ל דאחר שנקרא שם בכורים עליהם צריך לתתם ביחוד בכלי להכהן ולא לתתם להכהן בידיו, דאין זה מדרך הכבוד.
  12. דענין ההליכה שזכר כאן מיותר הוא דאין זה מעיקר כונת המצוה, והעיקר היא ההבאה, לכן דריש שההולכה עד המקום הוי עליו חובה שאם נאבדו בדרך צריך להפריש אחרים תחתיהם, אבל לאחר שבא אל המקום אין עליו חובה להביא להכהן, אם א"א לקיים במה שהפריש כבר, כגון שנטמאו בעזרה, ואע"פ דכתיב ובאת אל הכהן, אך מכיון דלשון זה אינו מיותר כמו לשון ההולכה לכן אין ללמוד מזה שיהיה חייב באחריותן עד בואן ליד הכהן, וגם משום דכתיב ושמחת ומכיון דנטמאו ליכא שמחה, ובירושלמי בכורים פ"א ה"ה יליף ענין זה מפסוק דפ' משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' מלמד שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית, ועיי"ש לפנינו.
  13. אבל לא נוב וגבעון, כי שילה נבחר ע"י יהושע וכל הזקנים ועמהם כל קהל ישראל וכדכתיב ביהושע י"ח ויקהלו כל קהל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אוהל מועד, ובפ' משפטים בענין בכורים כתיב תביא בית ה' ושילה נקרא בית ה' דכתיב ותביאהו בית ה' שילה (שמואל א א׳:כ״ד) וכש"כ בית עולמים שהוא בית מקדשנו בירושלים, ונקרא בית עולמים עשה"כ (מלכים א ח׳:י״ג) מכון לשבתך עולמים, ומבואר כל ענין זה בארוכה לפנינו בר"פ ראה בפ' כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, יעו"ש.
  14. ואפילו אם קודם שעבד נודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה. וע' לפנינו ר"פ שופטים בענין דרשה כזו, ולקמן בפ' ברכה בפ' ברך ה' חילו יתבאר עוד מדין זה יעו"ש.
  15. ר"ל בשנה אחת. והנה מה שהראשון אינו קורא הוא פשוט מפני שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי כיון שמכרה, והשני אינו מביא כדמפרש, פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני, ולכאורה הוא פלא, שהרי גם הראשון אינו קורא, וא"כ אין כאן גם הגדה פעם אחד, והתוי"ט בפ"א מ"ז דבכורים הרגיש בזה וכתב וז"ל, וצ"ל דאע"פ דמוכר נמי אינו קורא, כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום, עכ"ל, וזה דוחק גדול, דהא עכ"פ אין כאן קריאה אפילו פעם אחת. אבל הנה הגר"א הוסיף בירושלמי דברים בזה"ל, הגדתי היום פעם אחד הוא מגיד ואינו מגיד שתי פעמים, הנה הבאתי (פ' י') פעם אחד הוא מביא ואינו מביא שתי פעמים, עכ"ל. ומבואר דטעם דרשה זו מלשון הבאתי היום, ונראה דנראה לו להגר"א להגיה כן, משום דכמו דדרשינן כאן בהגדה פעם אחת מדכתיב היום כך נדרש בהבאה מלשון הנה הבאתי, כמש"כ הרשב"ם בפ' ויצא בפסוק והנה היא לאה, דבכ"מ דכתיב הלשון הנה מורה על חדוש הדבר שעד כה לא היה זה הדבר, יעו"ש, וגם אצלנו מבואר כלל זה בפרשה לך בפסוק הנה נא ידעתי, יעו"ש. ומכיון דכתיב הנה הבאתי משמע דההבאה היא דבר חדש אבל אם מביא פעם שני' מאותו המין אין ההבאה חדשה, ושפיר דרשינן הנה הבאתי, פעם אחת הוא מביא ואינו מביא שתי פעמים [בשנה אחת] ודו"ק. – ודע דמ"ש הגדתי היום לה' אלהיך ולא לה' אלהי או אלהינו נראה דהוא מדרך הכבוד להכהן, דכן מצינו חלוקת כבוד בכהאי גונא, כמו כי הקרה ה' אלהיך לפני, ואלהי אבי הי' עמדי, לולא אלהי אבי, אלהי אבי אברהם וגו' וכדומה הרבה מאוד, וטעם הדבר נראה משום דיחוד שם אלהות על האדם הוא שררות וגדולה ואין ראוי לאדם ליקח עליו שררות זו לעצמו. ונראה לפרש עפ"י מ"ש במ"ר פ' וישלח ויקרא לו אל אלהי ישראל, אמר הקב"ה ליעקב אפילו חזן הכנסת אינו נוטל שררות לעצמו ואתה נוטל שררות לעצמך, מחר בתך תצא ותענה, ע"כ. ואינו מבואר לכאורה איזו שררות לקח יעקב בקריאת שם זה, ולפי מש"כ י"ל שהשררות היא שיחד עליו שם הקב"ה וכמבואר. ולא קשה מנוסחת תפלתינו אלהינו, משום דתפלה קבועה לרבים שאני, וכן לא קשה מפרשת מעשרות בסמוך שמעתי בקול ה' אלהי, דהתם ודאי הוא שאומר כל יחיד לעצמו ובלחש כפי שיתבאר שם.
  16. ויש מראשונים שלא פסקו כמשנה זו אלא דגם הגר מביא וקורא ואומר אשר נשבע ה' לאבותינו משום דאברהם היה אב לכל העולם כדכתיב ביה כי אב המון גוים נתתיך ודרשינן לשעבר היית אב לארם ועכשיו אתה אב לכל הגוים, וכ"א בירושלמי בכורים פ"א ה"ד, תני בשם ר' יהודה, גר מביא וקורא, מה טעם, כי אב המון גוים נתתיך וכו', ומסיים שם, ריב"ל אומר הלכה כר"י, אתא עובדא קמיה דר' אבהו והורה כר' יהודה, ע"כ. ובתוס' ב"ב פ"א א' ד"ה למעוטי פליגי ר"י ור"ת כמאן קיי"ל להלכה ור"י ס"ל דקיי"ל כמסקנת הירושלמי דמביא וקורא, ור"ת ס"ל דקיי"ל כסתם משנה שאינו קורא. והרמב"ם פ"ד ה"ג מבכורים פסק כר"י דמביא וקורא, והנה ר"ת לא סתר דעת ר"י, רק כתב סתם דקיי"ל כסתם משנה, ובדבר הדרשה מאב המון גוים כנראה ס"ל שאין למדין הלכה מאגדה. ונ"מ בדין זה בזה"ז הוא לענין תפלה וברכת המזון אם יכול הגר לומר אלהינו ואלהי אבותינו, ועל הארץ שהנחלת לאבותינו, וכך מבואר בתוס' שם, אשר ר"ת לא היה מניח לגרים לברך ברכת הזימון, וסמך על המבואר במשנה בכורים כאן כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל, וכשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם, וכל זה שלא כדרשה שבירושלמי שהבאנו ולא כדעת ר' יהודה וכמסקנת הירושלמי. ונראה להביא ראיה דקיי"ל כמסקנת הירושלמי עפ"י אגדה זו דיכול הגר לומר אלהי אבותינו מהא דקיי"ל דגר עושה פסח כישראל כמפורש בתורה בפ' בהעלותך וכי יגור אתך גר ועשה פסח, וכן בזה"ז ממילא מחויב בכל דיני פסח כישראל, ואמרו במשנה פסחים קט"ז ב' כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח שהיה אביתינו אוכלים על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו, וכן במצה ומרור, הרי מבואר מפורש דיכול הגר לומר הלשון אבותינו ככל ישראל, משום דאל"ה הרי לא יצא ידי חובתו, ולא מצינו בשום מקום בתלמוד וברייתות וגם בפוסקים הראשונים שהגר יאמר ההגדה בנוסחא אחרת והרי מכאן ראיה דלא קיי"ל כמשנה שלפנינו אלא כמסקנת הירושלמי שהבאנו. – אך עם כ"ז צ"ע האיך הגר מביא וקורא והא אינו יכול לומר לתת לנו שהגר אין לו חלק בארץ, וכמו דמבואר בספרי בסמוך לתת לנו פרט לנשים ועבדים שלא נטלו חלק בארץ, ודוחק לומר דאיירי בקנה קרקע מישראל או בנשא ישראלית ויש לה קרקע ומתה וירשה בנה ומת הבן וירשו אביו הגר, דלא הוו משתמטו הגמרא והפוסקים להשמיענו זה, וגם לפי"ז היה אפשר דגם נשים ועבדים יביאו ויקראו, דאפשר שניתן לאשה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה ולעבד על מנת שאין לרבו רשות בה, ובכ"ז קיי"ל בסתמא דנתמעטו נשים ועבדים מכלל הלשון לתת לנו, כמש"כ. וצ"ל בישוב הענין עפ"י מ"ש בספרי פ' בהעלתך בפ' ויאמר משה לחובב בן רעואל נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לכם ולא לגרים חלק בו, ומה אני מקיים והיה בשבט אשר הגר אתו שם תתנו נחלתו (יחזקאל מ״ז:כ״ג) אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה שניתן לגרים קבורה בא"י, ובארנו שם דהכונה שניתן לגרים מקום לקבורה דהיינו ד' אמות, ומבואר שם דעפ"י זה יתייחס גם בגרים ענין נתינת הארץ, יעו"ש בארוכה. וה"נ אפשר לפרש כן שע"י זה יכול הגר לומר לתת לנו. וגם אפשר לפרש עפ"י מ"ש במ"ר קהלת על הפסוק כל הנחלים הלכים אל הים, דלעתיד לבא יטלו הגרים חלק ונחלה בא"י, ונתבאר שם טעם הדבר, ולפי"ז בלא"ה אתי שפיר דשייך הלשון לתת לנו לחלק שלעתיד.
  17. שלא נטלו חלק בארץ, וכבר זכרנו ענין דרשה זו באות הקודם יעו"ש.
  18. כפי הנראה דריש ולקח הכהן הטנא – מכל מקום, ואפילו נטמאו הבכורים. וברמב"ם פ"ג ה"ח מבכורים פסק אם נטמאו הבכורים אין הסלים לכהנים, וכנראה כך היתה לפניו הגירסא בירושלמי, ולפי גירסא זו יהיה הפירוש ולקח הכהן הטנא – הטנא הנזכרת עם הבכורים כשהן נתנין.
  19. כך מבואר במשנה ח' פ"ג דבכורים ועיין בב"ק צ"ב א' רומז מכאן מקור למאמר אינשי בתר עניא אזלא עניותא, כי מהעניים יקבל הכהן גם הטנא ולהעשירים מחזיר. והנה לא נתבאר טעם הדבר והסברא בזה, למה מקבל רק מעניים, ואפשר לומר דכיון דהעניים עושין את הטנא ממיני צמחים וענפים כמבואר בזה הוי הטנא גופא מכלל פרי האדמה, כלומר מכלל מין הבכורים, ולכן בקבלת הכהן את הבכורים כולל גם את הטנא שגם היא סניף ממין הבכורים, וגם אין זה הפסד ניכר להם כיון דבעצמם קלעו אותה ממיני צמחים ואין צורך ושווי נמרץ להם בכאלה, משא"כ של עשירים היו של כסף וזהב כמבואר לפנינו אין זה שייכות כלל למין הבכורים, וגם יש הפסד מרובה בהעדרם, ולכן מחזירם הכהן. ודיוק הדרשה הוא מולקח הכהן הטנא דרק טנא הנעשה מנצרים יקח הכהן לעצמו אך לא כלי כסף וזהב, וצ"ל דמה שאמרו מכאן אמרו קאי על סוף הדרשה והסלים נתנים לכהנים ולא על מה שאמרו ברישא העשירים מביאים כו' כי מנין לנו זה מן הכתוב.
  20. ועיין בתוס' כאן ולפנינו בפ' נשא בפסוק ולקח הכהן מיד האשה, ועיין בסמוך פסוק י' באה עוד דרשה לחיוב תנופה בבכורים, ושם נבאר.
  21. עיין מענין דרשה זו לפנינו לעיל בפ' ראה י"ב ו' וי"ז.
  22. דהלשון לפני ה' מורה על מערב, ר"ל על קיר מערבי של מזבח, דהיינו כנגד פתח ההיכל, דההיכל במערב, והלשון לפני מזבח מורה על דרום, שהכבש של מזבח הוא בדרום, וע"ע באור הענין בציור ברש"י מנחות י"ט ב', וע"ע בענין זה בסוטה י"ד ב' ומש"כ בפ' צו בפרשת מנחה, ו' ז'.
  23. כלומר רק בפני הבית. וברמב"ם פ"ב ה"א מבכורים וברע"ב פ"ח מ"ח דשקלים הובא בענין זה הפ' דפ' משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' בזמן שיש בית יש בכורים וכו', ועיין מש"כ שם.
  24. עיין מש"כ בענין דרשה כזו לעיל ס"פ תצא בפרשת חליצה בפסוק וענתה ואמרה, וצרף לכאן.
  25. ובלוים ילפינן דהוי בלה"ק מדכתיב שם וענו הלוים בקול רם וכתיב במתן תורה והאלהים יעננו בקול, וילפינן בגז"ש ממתן תורה שנתנה בלה"ק, עיין לקמן (כ"ז י"ד). ועיין מש"כ לקמן בפסוק י"ג מה נשתנה מקרא בכורים שצריך לומר בלה"ק מודוי מעשר שני שנאמרת בכל לשון שהוא שומע אעפ"י דלכמה דברים דינם שוה, יעו"ש.
  26. ואין הלשון מבורר בירושלמי כאן דמשמע שם דילפינן ודוי דבכורים מודוי דמעש"ש, וכ"מ במפרשים במשנה שבירושלמי, אבל באמת א"צ לזה, שהרי בבכורים גופא כתיב וענית ואמרת דהיינו ודוי כמו במעש"ש, וגם יש קצת ראיה דלא ילפינן ודוי דבכורים מודוי דמעש"ש שהרי במעש"ש קיי"ל דמתודה בכל לשון שהוא שומע משא"כ בבכורים דוקא בלשון הקודש, כבדרשה הקודמת, ונ"ל שיש איזו ט"ס וחסרון דברים בירושלמי והמעיין ימצא.
  27. לא נתבאר הענין שלא ירד אלא להאבד, איך יתכן שירד לכתחלה להאבד ח"ו, ונראה הכונה עפ"י המבואר לפנינו בפ' עקב בפ' ואבדתם מהרה דהפעל אבד מורה לא רק על אבידה ממש אך גם על טרדה וגלות ממקומו, וכמו ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיהו כ״ז:י״ג), וכן את האובדות אבקש ואת הנדחות אשיב (יחזקאל ל״ד:ט״ז), וכן דרשו בתו"כ פ' בחקתי בפסוק ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים שגלו ממקומם, אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה, יעו"ש, וה"נ הפי' מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד, כלומר לגלות ולטלטול וטרדת הגוף כנודע שברח אז מפני עשו וכמו שאמרה רבקה ברח לך, וכל הבורח הוא מטולטל ונטרד, ומעלה הכתוב על לבן כאלו אבדו מפני שטרדו בזמנו ומצבו, כנודע. – והנה יש כמה פירושים באגדה זו ומהם בפירוש הגדה ש"פ, ובכולם לא מצאתי באור נכון וטעם מספיק מה שייכות הזכרה זו דיעקב ולבן לענין הבאת בכורים, וקצת י"ל דזה בא לתאר חסדי ה' מנתינת הארץ לישראל, יען כי עפ"י הטבע ועפ"י הנהוג שבעולם לא היה היכולת לישראל לעולם לכבוש ולרשת את הארץ, יען כי לכבוש ולהוריש גוים ולרשת ארץ צריך להיות במצב איתן, שקט ושאנן במנוחה ושלוה, ומצייר בזה שישראל מאז היותם לגוי היו חסירים כל אלה, שלא הי מצבם איתן והיו טרודים נעים ונדים ומטולטלים, ובכ"ז בחסדי ה' כבשו והורישו ונחלו ונתיישבו בארץ זו שהיא זבת חלב ודבש ומתחיל מסבות יעקב [שהוא יותר קרוב בזמן לישראל משארי אבות] ומתקופות ימי חייו וההרפתקאות שעברו עליו מאז יצא מבית אביו אל בית לבן ואחרי כן כל מה שעבר עליו מירידתו למצרים ואח"כ מסבות ישראל במצרים וכו', שבכל אלה הזמנים היה הוא ובניו טרודים ומטולטלים ובכ"ז ויביאנו אל המקום הזה, היפך ההנהגה הטבעית, ודו"ק.
  28. דריש כן מלשון גוי גדול כמו והכהן הגדול מאחיו (פ' אמור) שדרשו גדלהו משל אחיו, וגם י"ל דדריש מלשון גוי דבזה הוא חלוק משם עם, דעם הוא תואר לקבוץ אנשים המונים, וגוי הוא קובץ אנשים חשובים ומצויינים, כמש"כ הגר"א בפי' לישעיה (א' ד', ב' ג').
  29. לא נתבאר יפה איפה מרומז זה בלשון וירא את ענינו, דיש לפרשו בפשיטות על ענוי הגוף, וי"ל דמדייק הלשון וירא דמשמע רק הוא בעצמו ראה, והלא כל אדם ראה בעמלם וענוים בעבודת פרך, אך הענין הוא כי פרעה דחקם בשני מיני ענויים, בענוי חומרי שהוא בעבודת הגוף, ובענוי רוחני שמנעם מפו"ר, כמבואר בסוטה י"ב א' שבשעה שגזר פרעה כל הבן הילד היארה תשליכוהו פרשו עצמם כולם מפו"ר, והנה זה הענוי הגופני ראו כולם, אבל הענוי הרוחני לא ראה אלא הקב"ה, וזהו שאמר וירא את ענינו זו פרישות ד"א, שראה אך הקב"ה, וסמך בלשון עמנו ענין פרישות ד"א עפ"י המבואר ביומא ע"ג ב' ולפנינו ס"פ ויצא דמניעת ד"א נקרא ענוי.
  30. וי"ל דסמיך על לשון "הזה" דמורה בעלמא על ההוראה באצבע כמ"ש במנחות כ"ט א' שלשה דברים הראה הקב"ה למשה באצבע וכולם יליף מלשון "זה" דכתיב בהו יעו"ש, ובאגדה ירושלמית דסוטה על הפ' אבל כבד זה למצרים מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב, ועיין בבבלי סוף תענית, ועוד הרבה כהנה, וגם כאן דריש הלשון אל המקום הזה והוא עומד בעזרה בביהמ"ק, הרי דמורה וקאי על ביהמ"ק, ודו"ק.
  31. סמך על הדרשה הקודמת דפי' הלשון המקום הזה הוא ביהמ"ק. וטעם הדרשה נראה דמדייק משום דלפי חקי הלשון היה צ"ל מקודם ויתן לנו את הארץ ואחר כך ויביאנו אל המקום הזה דמתחלה בא הקנין ואח"כ פעולת הקנין.
  32. ר"ל שיש בה מקומות שהם זבת חלב ודבש ולא שהיא כולה כך. וטעם הדבר שאנו מוכרחין לפרש כן ולא קיי"ל שאין מביאין רק מזה המקום ששם זבת חלב ודבש הוא משום דכתיב בבכורים האדמה אשר נתת לי [פסוק הבא] והרי גם מעבר הירדן נתן לנו הקב"ה.
  33. ר"ל שתי פעמים בשנה אחת, וכך גורס הגר"א, וכבר זכרנו ענין דרשה זו ובאורה מלשון הנה הבאתי לעיל בפסוק ג' בדרשה הגדתי היום, עיי"ש וצרף לכאן.
  34. לסימן שיכירנו בעת בישולו.
  35. והוא הדין אפילו סמדר שהוא פחות מבוסר אלא נקע בוסר שעדיין לא בא לכלל עונת מעשר. ופשוט הדבר דאעפ"י שהפרישן לבכורים בכ"ז הרי הן כחולין לכל דבר וזר שאכלן פטור, דעיקר איסור בכורים לזר חלה אחר שהכניסום לחומת ירושלים כמבואר במכות י"ט א'. והנה דרשה זו הביא גם הרמב"ם, ותמיהני על רש"י שהביא בפסוק ב' לענין זה דרשה אחרת שלא מצינו מקורה והניח דרשת הירושלמי.
  36. הבאור הוא דבעינן שיהיה הקרקע שלו, כמשמעות הלשון האדמה אשר נתת לי, ובקונה שתי אילנות מספקא לן אם קנה הקרקע שתחת האילנות או לא, ולכן מביא ואינו קורא, דשמא לא קנה קרקע ואינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי.
  37. דכל אלה לא נטלו חלק בארץ כמבואר לפנינו בפ' פינחס בפסוק איש לפי פקודיו.
  38. וכבר באה דרשה לענין תנופה לעיל בפסוק ד' בדרשה הטנא מידך, יעו"ש. ובחידושי ריטב"א למכות י"ח ב' כתב וז"ל, וא"ת והא האי והנחתו לבתר קריאה כתיב ותנופה הוי קודם קריאה כמו ששנויה במקומו, י"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכבר הנחתו לפני ה' קאמר קרא, עכ"ל. אבל כפי הנראה מספרי בדרשה הבאה ס"ל דבאמת שתי הנחות היו קודם קריאה ואחר קריאה, וס"ל דלשונות אלה בדיוק נאמרו, ועיין בזה.
  39. ר"ל מדכתיב כאן והנחתו ולעיל בפסוק ד' קודם קריאה והניחו. והתוס' בסוכה גרסי שטעונים הנפה שתי פעמים, ועיי"ש ומש"כ בדרשה הקודמת.
  40. נתבאר לעיל בפסוק ב' בדרשה אשר תביא מארצך, יעו"ש וצרף לכאן.
  41. והתם הוי הפירוש שירה דדרשינן איזו היא עבודה שהיא בשמחה וטוב לב הוי אומר זו שירה, וענין השירה בבכורים, דכשבאו בעלי הבכורים לעזרה קדמום הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני וגו'.
  42. שגדלו בקרקע מלוג שהכניסה לו אשתו שיאכל הפירות. והרבותא בזה דאעפ"י שאין לבעל קנין בגוף הקרקע וקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אך מרבוי ולביתך ילפינן דריבה הכתוב נכסי אשתו עפ"י הדרשה הידוע ביתו זו אשתו [עיין שבת קי"ח ב'], ואעפ"י דכל עיקר אכילת פירות מנכסי אשתו הוא תקנתא דרבנן ולא מדאורייתא, כמבואר בכתובות מ"ז ב', בכ"ז מכיון שמדרך הנשים שנותנות לבעליהן הפירות מנכסיהון אפשר שתרמז התורה על דין כזה, וכמו דמצינו כהאי גונא שקבעה התורה דינים עפ"י מנהגי העולם, וכמש"כ המפרשים בפסוק כמהר הבתולות בפ' משפטים ובכ"מ.
  43. באור הדבר כי סדר המעשרות כך הוא, אחר שמפרישין תרומה גדולה נותנין מעשר ראשון לליי ואח"כ מפרישין מן השאר מעשר שני, והוא לבעלים לאכלו בירושלים, ועל הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השמיטה ובשניה וברביעית ובחמשית, אבל בשלישית ובששית אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מן השאר מעשר אחד ונותנין לעניים והוא הנקרא מעשר עני ואין בשתי שנים אלו מעשר שני. וטעם הדבר משום דגזה"כ הוא שאין מעש"ש ומעשר עני נוהגין כאחד בשנה אחת, אלא בשנה שמעש"ש נוהג אין מעשר עני נוהג ובשנה שמעשר עני נוהג אין מעשר שני נוהג וכך ילפינן בפ' ראה בפסוק עשר תעשר, מעשר אחד אתה מעשר בשנה אחת ואי אתה מעשר שתי מעשרות בשנה אחת, וכאן ילפינן מפסיק שלפנינו שנת המעשר, ודרשינן שנה שאין בה אלא מעשר אחד [מן השנים שבשנים הקודמות] וכו', אבל מעשר ראשון שהוא ללוי לא בטל לעולם כמו תרומה לכהן כפי שנתבאר לפנינו בפ' קרח ובפ' ראה (י"ד כ"ט) בדרשה ובא הלוי, יעו"ש. ועפ"י כל זה מתבארת הדרשה שלפנינו.
  44. ר"ל טובת הנאה של תורם, שבידו ליתנו לאיזה כהן שירצה הוא ולא לזה שירצה זה שנתרם עבורו, ונקרא זה טובת הנאה משום דיכול לקבל דבר מועט מישראל על מנת שיתן תרומותיו לבן בתו כהן, דכך משמע ונתת, מי שניטל המעשר מתבואה שבידו הזכות בידו לתנו למי שירצה ולא ביד זה שנתרם עבורו. ועיין בנדרים ל"ו ב' בא פסוק אחר בענין זה, ואינו מבואר, ולפלא שבגה"ש שם לא העיר כלל שבמס' תמורה הובא הפסוק שלפנינו כדרכו בכ"מ.
  45. ר"ל דכיון שבעה"ב מחלקו ונותנו הוי טובת הנאה שלו שנותן לעני שירצה וא"כ הוי הנאה זו מבריות, וע"ע מש"כ בזה בפ' ראה בפסוק והנחת בשעריך (י"ד כ"ח).
  46. וערך השימור הוא כל שהכלים נשמרין בתוכה או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה או שאם יכנס אדם לתוכה אומרים לו מה אתה מבקש. וע"ע במשנה ה' פ"ג דמעשרות ומש"כ השייך לכלל דין זה בפסוק הסמוך בדרשה בערתי הקודש מן הבית.
  47. כדכתיב בפסוק הסמוך בערתי הקודש מן הבית, ועיין מש"כ שם.
  48. צ"ל דהלמוד מלשון בשעריך לענין זה הוא שמפרש ואכלו בשעה שהם בשער הבית דהיינו דרך הפתח וממילא נתמעטו דרך גגות וקרפיפות, אבל אין ללמד מן בשעריך דגם כשהם בשעריך נתחייבו במעשר מה"ת גם קודם שבאו לבית, דזה נתמעט מלשון בערתי הקודש מן הבית כפי שיבא בפסוק הסמוך.
  49. עיין מש"כ בענין דרשה כזו לעיל בפ' ראה בפסוק והגר אשר בשעריך (י"ד כ"ט) וצרף לכאן.
  50. כשמחלקין מעשר עני בגורן יתן להם כדי שביעה, אבל בלקט שכחה ופאה צריך להניח לפניהם והם יבזו כמה שיגיע לכל אחד כמבואר במס' פאה פ"ד מ"א ולפנינו בפ' קדושים בפסוק לעני ולגר תעזוב יעו"ש.
  51. והתם בסוטה ילפינן מדכתיב ואמר הכהן אל האשה בכל לשון שהיא שומעת. ונראה בטעם הגז"ש, דכמו בסוטה כן במעשר הוי ענין ודוי דהסוטה צריכה להתודות וכן הכא במעשרות צריך להתודות [ואע"פ שערכי הודוים שונים, בכ"ז שם ודוי אחד הוא], ומדחזינן שבודוי דהתם צריך שתבין הסוטה מה שהיא שומעת, כך בודוי דהכא צריך שיבין מה שהוא אומר, ולפי"ז מ"ש יליף אמירה אמירה הוא כמו שהיה אומר יליף ודוי ודוי, ודו"ק. – וטעם הדבר שצריך שיבין כאן מה שהוא אומר ולא כמו ענינים ותפלות אחרות שנאמרות בלשון הקודש ולא קפדינן בהו שיבין י"ל ע"פ מש"כ הר"י אברבנאל בטעם הודוי מעשרות בכלל, כי להיות שהמעשרות הם דברים שבממון ואין לו תובעים והאדם עלול להכשל בהם, לכן צוה הקב"ה על הודוי, מפני כי כשידע האדם בכל השנה שמחויב לומר לפני ה' במקדש מהנהגתו במעשרות יזהר כל השנה להפריש כתקונן כדי שלא יהיה דובר שקרים לפני ה', עכ"ל. ולפי"ז ממילא מתבאר שצריך לומר בלשון שהוא שומע, דאל"ה אין תועלת בתקנה זו דכשיגיד ולא ידע מה הוא סח אז הוי כמו לא הגיד כלל, ודו"ק. אך לכאורה צ"ע למה בודוי של בכורים צ"ל דוקא בלה"ק כמבואר לעיל בפסוק ה', ובפרט שבכמה דברים הוקשו בכורים למעש"ש כמבואר בפ"ב דבכורים ולפנינו בפרשה זו, ומה נשתנו בפרט זה. ונראה לומר משום דענין קריאת פרשת בכורים שונה מפרשת מעשרות בזה, שבבכורים תכלית הקריאה היא להשמיע ולפרסם ברבים את הדברים מה שהוא אומר, אשר בהם כלול תודה ושבח להקב"ה אשר על כן אומר בלשון רבים, וירעו אותנו המצרים, ויענונו ונצעק, ויוציאנו, ויביאנו וכו', ולכן כמובן א"א להגיד בלשון שהוא שומע כיון דעיקר התכלית הוא למען השומעים, ודילמא אותם השומעים אינם מבינים לשונו, ולכן צריך להגיד בלה"ק שהוא לשון כללי לכל ישראל, ואם יש בין השומעים מי שאינו מבין בלה"ק אין אנו אחראין לו, כיון דכלל ישראל שומעים אותו, ומצינו כסברא זו לענין לשונות קדושין במס' קדושין ו' א', יעו"ש, משא"כ בודוי מעש"ש דכל עיקר הקריאה נתקנה בשביל עצמו וכמש"כ בשם האברבנאל, לכן ממילא צריך שיאמר בלשון שהוא מבין כדי שיתקיים התכלית שעבורו נתקנה הקריאה וכמש"כ, והענין מבואר.
  52. וקיי"ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום.
  53. שאלו נקראין קודש וצריכין בעור מן העולם וכמבואר במשנה ג' פ"ה דמעש"ש אליבא דב"ה. וענין נטע רבעי ידוע שהנוטע עץ מאכל מונה לו ג' שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו בתוך ג' שנים אסורים בהנאה לעולם, והפירות של שנה רביעית צריך להעלותם לירושלים ויש להם דין מעש"ש, ומבואר כל זה לפנינו בפ' קדושים.
  54. דשאר מתנות דרכן לחלקן בגורן משא"כ חלה שמפרישין מן העיסה בבית.
  55. ר"ל שאם נשאר בידו לאחר יו"ט האחרון של פסח של שנת ג' שאז זמן הודוי צריך לבערם כמו מעש"ש, ועיין בתוס' יבמות ע"ג א' ד"ה וחייבין, ובכלל לא נתבאר יפה ענין הבעור מבכורים לא במשניות ולא ברמב"ם. וטעם הדרשה הקודש העליון, כלומר הקודש האמור למעלה בפרשה הקודמת דהיינו בכורים, והדיוק הוא מדלא אמר בערתי קודש, ועיין במשנה ב' פ"ב דבכורים.
  56. כמש"כ באות הקודם.
  57. מעשה זו היתה בימים שלא ירדו גשמים וטרחו החכמים להתפלל ולבקש רחמים מהקב"ה, ומצא ר' מנא איש אחד שהיה זהיר מאוד בדיני מעשרות ואמר לו שיבקש הוא רחמים, היינו שיאמר פרשת מעשרות שכתוב בה השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וכו', והוא מפני שכדאי הוא שישמע ה' לתפלותינו. ונראה דכיון ר' מנא למ"ש בשבת ס"ג א' כל העושה מצוה כמאמרה אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה ויליף שם מפסוק, יעו"ש. וכיון שזה היה זהיר מאד במצות מעשר וקיימה כמאמרה לכן ראוי הוא שיבטל הקב"ה גזירתו ממניעת גשמים. ושייכות תפלה זו לירידת גשמים י"ל ע"פ הדרשה שבמשנה (פ"ה מי"ג) דמש"כ בענין זה השקיפה וגו' וברך את האדמה – ענינו בטל ומטר, כפי שיבא לפנינו.
  58. ולעיל בפסוק הקודם הבאנו דעת ר' יוחנן דפליג על זה וס"ל דאפילו חצר קובעת למעשר משום דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו. והרמב"ם בפ"ד ה"א ממעשרות כתב אין הטבל נקבע למעשר מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר בערתי הקודש מן הבית, ושם בהלכה ז' כתב, כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת וכו', עכ"ל. וכתב הכ"מ שם בפ"ג ה"ד שפסק הרמב"ם כר' ינאי, ואע"פ דסתם משנה במעשרות (פ"ג מ"ה) מורה כר' יוחנן דקתני התם איזה חצר הקובעת למעשרות וכו' וכן בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ה אמרו המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה, בכ"ז פסק כר' ינאי משום דרבי' דר' יוחנן הוי, ורק הא דהחצר קובעת הוא מדרבנן ור' ינאי מן התורה איירי, עכ"ל. ובנה עוד יסוד זה על דברי התוס' בסוגיא שלפנינו דגם הם ס"ל דר' ינאי ס"ל גם הוא דמדרבנן חצר קובעת, יעו"ש. ולי לדעתי אין הדברים מתקבלים כלל, שהרי דברי הרמב"ם בפירוש אין מורין כן, שהרי מפורש כתב כשם שהבית קובע כך החצר קובע, כמו שהבאנו דבריו, משמע דדינם שוה ממש, וגם לא הוי משתמיט הגמרא והרמב"ם להזכיר דהא דהחצר קובעת הוא מדרבנן, וגם לא יתכן לשון המשנה איזהו חצר הקובעת למעשר וכו', דמשמע דמדינא דאורייתא הוא, וגם בירושלמי אמרו בענין פלוגתא זו המחוור שבכולן זו חצר בית שמירה, וכל זה מורה דהוי מדאורייתא. ולכן נראה פשוט דבאמת פסק הרמב"ם כר' יוחנן דגם החצר קובעת, ורק בדברי ר' יוחנן כלולה גם דעת ר' ינאי דגם הבית קובע, ולכן פתח הרמב"ם בדברי ר' ינאי דאין הטבל נקבע למעשרות עד שיכניסנו לביתו, וביאר פרטי דיני הבית עד הלכה ז', ושוב סיים דלאו דוקא בית אלא גם חצר קובעת וביאר פרטי דיני החצר, ולא היה יכול הרמב"ם להשמיט דיני הבית כלל להיותה כש"כ מחצר, יען כי הרבה פרטים נאמרו בדיני הבית, כמו שיכניסנו דרך השער ובית שאין בו ד' אמות, וכן הגגין שעל גבי הבית וכן הצריפין והבורגנין ובתי הקיץ ובית הכנסת ובית המדרש ובתי האוצר ועוד, ולכן בהכרח היה לו להביא דיני הבית ולבארו ואח"כ ביאר דין החצר ושניהם מן התורה. – ויש להעיר בסוכה ג' ב' שחשיב שם כל הדברים שבהם אין דין בית בבית שהיא פחות מד' אמות על ד' אמות והשמיטו מלחשב גם את זה שאינו קובע למעשר משום דבית כתיב ביה, וקצת י"ל משום דסתם בית שאוגרין בו תבואה יש בו ד"א על ד"א, דפחות מזה אינו ראוי לזה, וא"כ א"צ להשמיענו זה, ועדיין צ"ע.
  59. הלשון הא אם הקדים וכו' הוא כמו בעלמא הלשון זאת אומרת, והוצרך לחדש כן משום דזולת מקום זה לא מצינו בתורה שמעש"ש אסור להקדים למעשר ראשון, וכן טעם הדרשות בסמוך לענין אנינות ולענין הפרשה בטומאה, יעו"ש.
  60. יתכן דמדייק כפל הלשון אשר צויתני לא עברתי ממצותיך, ודריש כי כמו שכל הלשונות שבפסוק מורות כ"א על שמירה מיוחדת כפי שיבא, כך מורה לשון זה, ודריש לא נתתיו למי שאינו ראוי ואולי הכונה למי שאינו יכול לאכלו בטהרה. ולפלא על המשנה במעש"ש פ"ה מי"א שדרשה כל מלה ומלה שבפסוק זה והשמיטה דרשה זו.
  61. הנה מכל הפרטים המבוארים בזה לא מצינו איסור מפורש רק בפרט חדש וישן, דדרשינן עשר תעשר את תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (פ' ראה), שנה זו ולא משנה זו על של חבירתה, ורק בתרומה מבוארים כל הפרטים האלה בתורה כמבואר לפנינו ס"פ קרח, וצ"ל משום דמעשר נקרא נמי תרומה כדכתיב בפ' קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, וכמו דדרשינן מהאי טעמא ביבמות פ"ו א' מה תרומה טובלת אף מעשר טובל, וכן בספרי שם איתא דרשה לענין מעשר מפני שנקראת תרומה, עיי"ש לפנינו, וה"נ כן.
  62. שאמרתי ברכה בשם ומלכות אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשרות, ואסמכתא בעלמא הוא דברכות מדרבנן הם. ועיין בברכות מ' ב' הגירסא לא עברתי מלברכך ולא שכתתי מלהזכיר שמך, ומהרש"א העיר בזה, ועיי"ש מה שכתב בזה, אבל בנוסחא ש"ס כת"י שם הגירסא ממש כמו במשנה שלפנינו לא שכחתי מלברכך וכו'.
  63. נראה דר"ל דהא גם השתי' בזה אסור לאונן כיון דההנאה במעש"ש צריך להיות בשמחה כדכתיב ושמחת, והאונן אסור בשמחה. ובפרטי הדין שתיה בכלל אכילה מבואר לפנינו בפ' אחרי בפסוק נפש. מכם לא תאכל דם, עי"ש וצרף לכאן.
  64. עיין מש"כ לעיל אות ס' וצרף לכאן.
  65. בפסח כתיב אל תאכלו ממנו נא וכתיב כל ערל לא יאכל בו, ועיקר הלמוד הוא כיון דמצינו דאסר הכתוב את הערל בפסח מפני שהוא קודש, א"כ ממילא מבואר שגם במעשר אסור שגם הוא נקרא קודש, ומסמיך זה בגז"ש מדמיון המלות כנהוג בש"ס, ומכאן ילפינן לכל הקדשים כמבואר בירושלמי יבמות פ"ח ה"א, ועיין בסוגיא כאן ולפנינו בפ' אמור (כ"ב ד').
  66. מפרש הלשון בערתי מלשון בוער באש, לא תבערו אש, וכדומה. וכלומר שהתרומה בשעת בעורה מותר ליהנות ממנה לא כמו מעש"ש כבדרשה הקודמת, ולכן קיי"ל שהתרומה לעולם לכהן בין טהורה בין טמאה, והטהורה נאכלת להם והטמאה יהנו בשריפתה. ונ"מ בזה"ז לענין חלה שנקראת תרומה מותר ג"כ ליהנות ממנה בשעת שריפתה, וכבר בא ענין דרשה זו לפנינו בפ' קרח בפ' משמרת תרומתי ועיי"ש.
  67. עיין מש"כ בפ' הקודם אות ס' וצרף לכאן. וענין הטומאה שהי' הוא טמא וטימא להמעש"ש כשהפרישו, אבל אם הי' הטבל טמא מפרישו ופודהו.
  68. כלומר בין שהאוכל טמא והמעשר טהור בין שהאוכל טהור והמעשר טמא. וי"ל דמדייק כן מדלא כתיב ולא בערתי ממנו בטומאתי כמו דכתיב לא אכלתי ממנו באוני אלא בטומאה סתם משני הצדדים.
  69. גם כאן כמו בדרשה הקודמת מפרש הלשון בערתי מלשון בוער באש, יעו"ש. ועיין בכ"מ פ"ג ה"ב ממעש"ש הביא מקור לדין זה מדיוק בגמרא יבמות, אבל הנה זה דרשה מפורשת בירושלמי כאן.
  70. ר"ל אעפ"י שאינה בלאו משום דאינה בכלל לא תוכל לאכול בשעריך וכו' (פ' ראה) מ"מ בעשה הוא עובר, וטעם הלמוד מכאן הוא דר"ל דהא דבר שאסור לחי דמעש"ש לא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולא לצרכיו ולמלבושים, וא"כ כש"כ למת הוא דאסור ולמה אצטריך, אלא איזה דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ואם סך ממנו למת עובר בעשה הוא, דבכלל לא נתתי הוא, והוא הדין לענין חוץ לחומה, דנהי דאין בכלל לאו דלא תוכל לאכול מ"מ בכלל עשה הוא. והנה כבר נתעוררו המפרשים במ"ש הירושלמי במה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, דמשמע דאין סברא לאוקים בכ"ז, וכ"מ בבבלי יבמות ע"ד ב' ובאמת במשנה י"ב פ"ה דמעש"ש מוקים בפשיטות דהאי לא נתתי ממנו למת פירושו לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין, ועיין בתוס' יבמות שם ד"ה ליקח ובנימוקי רמב"ן כאן, והרבה עמלו בישוב הסוגיות. אך אמנם י"ל פשוט דפשטות הכתוב איירי בסיכה, יען דלארון ותכריכין א"צ קרא כמש"כ, ורק המשנה תפרש שאם נתן לארון ותכריכין אינו יכול להתודות, וכן לענין טומאה ולא בערתי ממנו בטמא איתא במשנה הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות וה"נ כן, ודו"ק.
  71. כי לא יתכן נתינה למת אלא לצורך המת וזה ארון ותכריכים, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת, וכן לא נתתיו לאוננים אחרים כלומר לא גרמתי שיאכל בעצבות אלא בשמחה כדינו כדכתיב ביה ושמחת.
  72. ר"ל אעפ"י דבעלמא קיי"ל סיכה כשתיה (נדה ל"ב א') והוי כמאן דשתי בטומאה.
  73. ר"ל איזו דבר ששייך בחי ובמת והתורה התירה לחי ואסרה למת הוי אומר זה סיכה, וע"ע מש"כ לעיל אות ע'.
  74. שנתתי להם בפנים יפות ובשמחה. והנה אינו מבואר איפה מרומז בלשון שמעתי וגו' הביאותיו לבית הבחירה, והמפרשים לא בארו מאומה, ויתכן לומר דרומז למ"ש במעש"ש (פ' ראה) כי ירחק ממך המקום וגו' ונתתה בכסף וגו', ועצה זו מונעת מלקיים המצוה כמאמרה, היינו להביא גוף המעש"ש לירושלים, על זה אמר שמעתי בקול ה' אלהי, כלומר שהבנתי כונת הקב"ה ורצונו שלכתחלה טוב להביא גוף המעש"ש לירושלים, ואף כי היה רחוק הדרך ממני וקשה היה עלי הדבר להובילו ועפ"י הדין הייתי פטור, בכ"ז התחזקתי והביאותיו, אותו עצמו, לבית הבחירה, ודו"ק.
  75. פירש"י בפסוק זה עליך לעשות מה שאמרת אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, ולפי"ז אין לשון השקיפה וברך וכו' פירוש על מה שהבטחתנו אלא דבר בפ"ע, ולשיטתי' אזיל בסוטה ל"ט ריש ע"ב שהכהנים לאחר הדוכן אומרים רבש"ע עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך וגו', ופירש"י מה שהבטחתנו שתסכים על ידינו שאמרת ואני אברכם, עכ"ל, וה"נ הוי הפירוש מה שהבטחתנו אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו'.
  76. נראה דרומז להאגדה שמביא רש"י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו' הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש"ש] היום – תשנה לשנה הבאה. ומ"ש כל השקפה שבתורה לרעה – כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה' אל מחנה מצרים, הנה רש"י בפיה"ת בפ' וירא שם הביא דרשה זו, רק במקום שלפנינו בירושלמי הלשון כל השקפה שבתורה העתיק הוא כל השקפה שבמקרא, ונראה גירסת הירושלמי נכונה, יען כי כי לפי נוסחת רש"י קשה שהרי מצינו כמה מקראות שהובא בהם לשון השקפה והוא לטובה, כמו וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה), כי השקיף ממרום קדשו (שם ק"ב), עד ישקיף וירא ה' משמים (איכה ג'), מי זאת הנשקפה כמו שחר (שה"ש ו') ועוד, אבל לגירסת הירושלמי ניחא, דהכונה רק שבתורה הוי לשון השקפה לרעה, אבל במקרא [בנביאים וכתובים] באמת יש גם המורים לטובה.
  77. טעם הדבר הוא משום דבזמן מאוחר היו כאלה שלא היו זהירים בפרטי מצות מעשר, ולכן לא היו חכמים מניחים אותם להגיד מפורש כל פרשת וידוי מעשר, מפני שאין יכולים לומר עשיתי ככל אשר צויתני, ולמען שלא יצאו מזה קטטות ומריבות מפני הבושה והקנאה וכדומה, התקינו שיהיו כולם אומרים פרשת ודוי בחשאי ואז לא ידעו מי אומר ומי לא, ורק את הפסוק השקיפה היו אומרים בקול רם, כי זה ראוי לכולם לומר.
  78. מפרש בגמרא דשבעה רקיעים הם ושבעה שמות להם וכל אחד מיוחד לענין מיוחד, כמו למלאכים ולנשמות צדיקים ולגנזי צדקה ומשפט וכו', ויתכן דהמעון מיוחד לשפע הברכות [ויש סמך לזה מלשון הפסוק בתהלים (צ"א) מעון אתה היית לנו, והקב"ה הוא מקור הברכות], ולכן בהזכרת שפע ברכות מן השמים מזכירים את השם מעון. וע"ע לקמן ס"פ ברכה בפסוק רוכב שמים בעזרך ובפ' מעונה. ואפשר עוד לומר דמה שאנו אומרים בליל שבת בתפלת מגן אבות מעין הברכות, ביו"ד אחר העי"ן שעמלו רבים בפי' המלות האלה ובהמשך העניין, צריך תיקון קצת, וצ"ל מעון הברכות, בו' אחר העי"ן, והוא עפ"י מש"כ דהשם מעון מיוחד לשפע ברכות, ויהי' לפי"ז השם מעון תואר להקב"ה שהוא מקור הברכות וכמש"כ מפ' מעון אתה היית לנו, ויהיה תואר שם זה מעין שמות התוארים שאחר זה, אל ההודאות, אדון השלום וכו' [וברבות הימים שלחו לי מאה"ק סדור נוסח ארצות תימן ומצאתי שם הנוסחא מעון בו' ומנוקד בחול"ם העי"ן ואמרתי ב"ה שהנחני בהשערה ישרה, והמפרש שם כתב דרומז אל הכתר שהוא מקור הברכות וכו', אבל כבר בארנו פירוש הענין ברחבה עפ"י יסוד מגמרא].
  79. בעלמא הוי סתם ברכה – בממון וכמו שדרשו בספרי פ' נשא יברכך ה' בממון, יעו"ש לפנינו. אך הכא מדכתיב כפל לשון את עמך את ישראל דריש שיברך את כמות העם, והיינו ברבוי נפשות, וכמ"ש יעקב וידגו לרוב, ומשה אמר יוסף ה' עליכם, וזהו מ"ש בבנים ובבנות.
  80. נראה דמכוין למ"ש בעירובין כ"ז א' דבהמות נקראו גדולי קרקע מפני שנזונות מן הקרקע, ולפי"ז בברכת האדמה ממילא כלולה גם ברכת הבהמות.
  81. יתכן לפרש הכונה דאין סברא לפרש בפשיטות שהמבוקש מהקב"ה הוא שתהא הארץ זבת חלב ודבש, כלומר ברבוי מופלג, יען דאין זה מן הנמוס וד"א לבקש דבר שאין צורך בו, אלא הכונה שלכן תהא הארץ בערך זבת חלב ודבש מפני שעל ידי זה תתן הארץ טעם בפירות, שכל מה שהארץ יותר שמנה הוי טעם הפירות יותר משובח.
  82. פירש"י האמרת מלשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און שפירושו ישתבחו, ובפסוק זה פירש שהוא מלשון פרישות והבדלה [כלומר שהפרישך מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה ואתה הבדלת אותו מאלהי הנכר], ולפי"ז יתפרש הלשון חטיבה שבגמרא מלשון הפסוק לחוטבי לכורתי העצים (ד"ה ב' ב'), והוא מלשון כריתת ברית בין ישראל להקב"ה, ומאגדה דגיטין נ"ז ב' משמע כפירושו בחומש כי אמרו שם את ה' האמרת וה' האמירך נשבענו להקב"ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שלא יעביר אותנו באומה אחרת. אך אמנם לו"ד אפשר לפרש לשון האמרת מלשון חז"ל ביבמות עשה בה מאמר, כלומר קנין, וכאן ענינו ע"ד הכתוב וארשתיך לי, וזה הפי' עולה פשוט ויפה.
  83. עיין מש"כ בדרשה הקודמת.




שולי הגליון