העמק דבר/דברים/כו

העמק דבר דברים כו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. אריכות לשון הוא. ואלו כתיב מראשית כל פרי האדמה אשר ה׳ אלהיך וגו׳ או מראשית תבואת ארצך היה מובן הענין. אלא ללמדנו על משמעות ראשית שיש בו שני פירושים. הא׳ מובחר שבאותו דבר. כמו ראשית שמנים ימשחו. והב׳ תחלת הדבר. וע״ס שמות י״ב ב׳ ולעיל י״ח ד׳. וכאן מתפרש בשתי ההוראות יחד. ופירושו מראשית כל פרי האדמה המובחר אשר בפרי. ומראשית אשר תביא מארצך משמעו תחלת הבאה מארצך. ומתפרש האי מקרא כמו שהיה נכתב מראשית כל פרי האדמה. מראשית אשר תביא וגו׳:

ג

אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. פרש״י אין לך אלא כהן שבימיך. ותמה ע״ז הרמב״ן ז״ל מה זה שייך מצות בכורים לחשיבות הכה״ג. ונראה לבאר עפ״י לשון הכתוב דבסמוך הגדתי היום לה׳ אלהיך. ולשון אלהיך אינו מדויק. והרי אלהינו מיבעי. אלא ע״כ הכונה באשר בזכות בכורים באה ברכה בשפע. וכדאי׳ בתנחומא פ׳ תבוא דמש״ה הזהיר הכתוב על הבאת בכורים משבעת המינים. כדי שיתברך שבעת המינים. ודומה לקרבן שמרבה ברכה כמו שביארנו בכ״מ. אמנם הקרבן בא לריח ניחוח על המזבח. משא״כ בכורים הבא לכהנים וממון בעלים הן. ומכ״מ ה״ז דומה לקרבן. באשר המה ת״ח נהנים מפירותיו. ואכילתם דומה לאכילת מזבח. והיינו שאמרו חז״ל כל המביא דורון לת״ח כאלו הקריב בכורים. והיינו לשון האיש הגדתי היום לה׳ אלהיך. שבזכותך ובהשגחת ה׳ עליך לטובה. זכיתי לבוא אל הארץ וגו׳. בשביל זה כתיב אשר יהיה בימים ההם. לא תאמר דרק זכות כהן שהוא צדיק כמו אהרן ואלעזר. מועיל לברכה. משא״כ כהן שאינו צדיק גדול. ע״כ כתיב בימים ההם. שהצדיק לפי הדור:

הגדתי היום. בזה שהבאתי הבכורים. הגדתי שאני מכיר הדבר כי באתי אל הארץ וגו׳:

ה

ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם וגו׳. משמעות הלשון שבשביל שהיה ארמי אובד אבי ע״כ ירד מצרימה. והוא פלא. אלא כך הפי׳ עפ״י דאי׳ בפסחים ר״פ האשה ראוין ישראל להיות גולין לארם וכשראה הקב״ה אכזריות של ארם עמד והגלן לבבל [ובגיטין ד׳ י״ז היה משמע דצ״ל אדום דקאי על מה שאמר או בטולך או בטולא דבר עשו. אבל באמת עיקר הנוס׳ ארם ושם לא מקשה אלא על מה שהתרעם על גלות בבל שהוא רע. והרי בבית ראשון עמד והגלן לבבל] וה״נ היה ביעקב אבינו שראוי היה להיות גולה מגזרת ה׳ לא״א ובהיות יעקב בארם כ״ב שנים היה ראוי להיות נשאר שם בגלות אבל ראה הקב״ה אכזריות של לבן שהיה אובד אבי. ע״כ הוציאו משם והגלהו למצרים:

ויגר שם במתי מעט. ומכ״מ ויהי שם וגו׳. והוא שבח ותודה להקב״ה. שגם בעת צרה ידו נטוי׳ עלינו בהשגחה פרטית באופן שתהיה אחרית לטוב. ופי׳ במתי מעט היינו שבעים נפש. ומשמעות מתי גבורים ומצוינים. וכמש״כ לעיל ב׳ ל״ד:

לגוי. כבר ביארנו דמשמעות גוי הוא אומה שיש לה ארץ ומלוכה בפ״ע וא״כ היה ראוי לכתוב לעם. מזה יצא הדרש שהיו מצוינים שם. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית מ״ו ג׳:

ו

וירעו אותנו המצרים. וירעו לנו מיבעי. כמו דכתיב בפ׳ חקת. אלא הפי׳ וירעו אותנו המצרים. עשו אותנו לרעים וכפויי טובה. עד שחשדו אותנו ואמרו ונוסף גם הוא על שונאינו וגו׳ מה שלא עלה על דעת ישראל:

ויענונו. במלאכות שאין בהם הנאה לבעלים כי אם לענות את העושים. והיינו עבודת פרך. מלאכת אנשים לנשים. ושל נשים לאנשים:

ויתנו עלינו עבדה קשה. כמשמעו היא קשה ומעמלת את עובדיה:

ז

את קולנו. כבר ביארנו לעיל א׳ מ״ה וה׳ כ״ה משמעות קולנו. בלי דברי תפלה זכה. רק צעקה מעומק הלב. זהו פשטא דקרא. ובס׳ שמות ב׳ כ״ג וכ״ד נתבאר עוד ביאור המגיד על שני מאמרים הללו:

וירא את ענינו. מה שלא שמע שאנו צועקים. והיינו ענינו מניעת תשה״מ שנקרא ענוי כדאי׳ פ׳ יוה״כ דע״ד ב׳. וזה בושו לצעוק לפני ה׳. אבל הקב״ה ראה ויוכח:

ואת עמלנו. אלו הבנים שזרקו בנהר זה שמנים שנה עד באה צעקתם. וכבר שכחו לצעוק על זה. אבל הקב״ה ראה ויוכח:

ואת לחצנו. זה הדחק. היינו שדחק פרעה רבוי העם במקום א׳ בדירה צרה. וכ״ז גרם להם שפלות ודעת קצרה. להיפך מכח ישראל שדעתם רחבה וגבוהה. ופרעה עשה כ״ז כדי להשפילם. והנה מי שמשעת לידתו גדל בזה האופן. אינו מבין הרעה שנעשה לו. וכסבור שבטבע הוא בדעת חלושה וקצרה. אבל הקב״ה ראה ויוכח:

ח

ביד חזקה. זה הדבר. פי׳ שהיה בשעת החשך במצרים דבר על רשעי ישראל שלא רצו לצאת. וזהו משמעות ביד חזקה בע״כ כלשון הכתוב בס׳ יחזקאל אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם:

ובזרוע נטויה. זו החרב שהיה בין מכה למכה. וכדאי׳ ברבה פ׳ וארא. שהיה מיתה משמש בין מכה למכה. ולמד מדכתיב בצפרדע ונגף. והיה זה כדי שלא ינוחו ויתאספו לאבד את ישראל בבת אחת. בראותם כי יד ה׳ קשה. וכל זה מבואר ע״פ מכילתא פ׳ בשלח עה״פ ויושע ה׳ את ישראל מיד מצרים. כאדם שאוחז את הצפור בידו. שאם רצה ביד הוא חונקה. וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה. ומבואר בס׳ שמות ו׳ ו׳:

ובמורא גדול. זו גלוי שכינה. שהיה בשעת יצ״מ. והגביה את דעתם ונפשם:

ובאותות. זה המטה. שנוצר ביחוד לזה התכלית. וכדאי׳ בפ׳ מקום שנהגו עשרה נבראו בע״ש ביה״ש. ומזה הוכחה כמה גדול מעלתם של ישראל:

ובמופתים. אלו עשר מכות כמשמעו. והמגיד דרש בזה ואינו מענין הפשט:

ט

ויבאנו אל המקום הזה. של בהמ״ק. שמיועד לגלוי שכינה וגדולת הנפש:

ויתן לנו את הארץ וגו׳. היינו הרחבת הדעת בצרכי הגוף. מש״ה הקדים הכתוב הבאת המקום לנתינת הארץ שלא כסדר. אלא להקדים תודה על הרחבת הנפש להרחבת הגוף:

יא

ושמחת בכל הטוב. של הנפש והגוף יחד. היינו. אשר נתן לך ה׳ אלהיך. שאתה מרגיש גדולת הנפש באלהות:

ולביתך. היינו הרחבת צרכי הבית:

והלוי. שהוא ת״ח שבבית אשר על שפתיו מוסיף לקח נפשך לגדולת הדעת בה׳:

והגר אשר בקרבך. המה מרחיבים טובת חיי האדם בבני בית עבדים ושפחות:

יב

שנת המעשר. מ״ע. כפי׳ הראב״ע. ונקרא ביחוד מעשר עני. שנת המעשר סתם. באשר מ״ר באמת אינו מתנה ללוי שהרי לא נטל חלק בארץ. ואין בזה מתנה כי אם עבודת האדמה והוא חלף עבודתם באהל מועד. וכבר ביארנו בזה בפ׳ קרח. וכן מע״ש הרי הוא בא לאכילת הבעלים בירושלים. אבל מ״ע הוא רק לכבוד ה׳ ומש״ה אי׳ בירו׳ פאה פ״א כבד את ה׳ מהונך ומראשית כל תבואתך. מהונך כמראשית כל תבואתך. והיינו מ״ע. הרי דרק מ״ע מכונה בשם כבוד ה׳. באשר אינו בא אלא לכבודו. וגם ניתן לעניים דכתיב בהו ומכבדו חונן אביון. מש״ה נקרא סתם מעשר:

ואכלו בשעריך ושבעו. אחר שיאכלו וישבעו. והיינו בפסח שכבר כל ימות החורף אכלו המעשרות. משא״כ בסוכות זמן תחלת הפרשה עוד לא אכלו כ״כ:

יג

בערתי הקדש. כבר ביארנו כ״פ דמשנה תורה מתפרש לפי הפשט ההכרחי בשני אופנים. וכן בפרשה זו. ע״כ משמעות הקודש מתפרש גם על תרומה שנקרא קודש בפ׳ אמור ואיש כי יאכל קודש. וע״ז ביחוד כתיב וגם נתתי ללוי. גם על מעשר שני שנקרא קודש בס״פ בחקתי וכל מעשר הארץ וגו׳ קודש לה׳. וע״ז כתיב לא אכלתי באוני וגו׳. גם על מ״ע ולשו״פ כלשון הגמ׳ תמורה ד׳ כ״ה לקט קדושתו בידי שמים. והנה על תרומה מתפרש כך. בערתי. מלבד מצות הפרשה. מצוה לבערו מן הבית מיד כדי שלא לבא לידי אכילה. ומוזהרים במיתה ב״ש. וע׳ ירושל׳ פסחים פ״ד בהא דתנן רא״א לא תקרא לה שם עד שתאפה. דמניחה לישרף. משום דחיישינן שמא יאכל קודם שיתננה לכהן:

וגם נתתיו. לבד מצות ביעור מן הבית שלא יכשל. אשר היה אפשר לשרוף או להשליך למים. אבל עוד קיימתי מצות נתינה:

ללוי. בכלל זה הוא א׳ משבט לוי. וגם כהן אשר הוא ת״ח. כמש״כ כ״פ דעל הוראה זו כתיב הכהנים הלוים. וכאן לענין תרומה אומר שנתתיו לכהן שהוא לוי דוקא וכדאי׳ בחולין ד׳ ק״ל ב׳. ולענין מעשר ראשון אומר ללוי כמשמעו:

ולגר ליתום ולאלמנה. לענין מ״ע ולשו״פ. שנקרא קודש לזה כמש״כ:

ככל מצותך. מצוה יש בה שתי הוראות. א׳ מצוה שבתורה. מ״ע או מצות ל״ת. ב׳ דברי קבלה כלשון הגמ׳ ברכות ד״ה והמצוה זו משנה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ד י״ב. וכאן פי׳ ככל מצותך מ״ע ול״ת:

לא עברתי ממצותיך. פרטי קבלות שבע״פ. שרק על פיהם נעשית המצוה כפי המכוין מהמצוה ית׳:

ולא שכחתי. לא עברתי על הדינים אפי׳ בשגגת שכחה. דאע״ג דקיימא לן שלהי פ״ב דב״ק דשכחה הוא אונס. אינו אלא עד שלא נתחייב בשמירתה. כגון שהניח אבן בחיקו עד שלא היה שם אדם. ואח״כ בא אדם אצלו. והוא שכח שהאבן בחיקו. ועמד ונפל האבן והזיק פטור מד׳ דברים. אבל אם הניח האבן אחר שהיה שם אדם ושכח אח״כ. באמת חייב בד׳ דברים. וה״נ לענין תפלה וכ״ד משמוטל עליו אותה מצוה אין לאדם לשכחה ועליו להזהר בכל הדינים שבה [מש״כ בדין שכחה. הוא דעת האגודה שהביא האחרונים בשו״ע או״ח סי׳ ק״ח והכי נראה דעת רש״י והרמב״ם בסוגי׳ דב״ק דל״ג בהא דפליגי תרי לישני בראהו דפליגי בדין שכחה ואכ״מ לבאר. אבל לדעת האחרונים דשכחה הוי אונס בכ״מ. צ״ל דפי׳ הודוי לא שכחתי היינו שגגת תלמוד שלא נזהר לחזור על מצות ה׳ שהם קבלות ומשניות ושכח דזה עולה זדון כדאי׳ שלהי פ״ב דב״מ]:

יד

לא אכלתי באוני וגו׳. מכאן ואלך מתפרש על מע״ש. ופי׳ בערתי הקודש. היינו לאחר ג׳ שנים. ובשעה שהיה אצלי לא אכלתי וגו׳:

ולא נתתי ממנו למת. לא זרקתי מאכל מע״ש על מת כמנהגם שהיו מזרקין או״מ והיו נאסרין בזה בהנאה כדאי׳ בסנהדרין דמ״ח היה אביו ואמו מזרקין ב׳ כלים כו׳. וה״ה או״מ כדתני׳ באבל רבתי. אבל מע״ש אסור לעשות כן. שהרי הוא קודש לה׳ ומצוה לאוכלו בירושלים:

שמעתי בקול ה׳ אלהי. נתבאר כ״פ דקול הוא דבור שאינו מבורר. וכן תורה שבכתב הוא קול ה׳ שעלינו לשמוע ולדקדק בהם הרבה פעמים עד ששומעין אותו. זהו כונת שמעתי בקול. וע׳ להלן ל׳ ב׳ מש״כ שם:

עשיתי ככל אשר צויתני. המעשר לא היה אלא עפ״י תורה שבע״פ וזהו משמעות צויתני כמש״כ לעיל. ובכ״מ:

טו

השקיפה. ידוע עפ״י המדרש שמות רבה פ׳ מ״א. דכל השקפה שבתורה לרעה. אלא גדול כחן של מוציאי מעשרות שמהפכין לשון רעה לטובה. ותמוה למאי נאמר בלשון רעה ולהפכו ומה היה חסר אלו נאמר הביטה ממעון קדשך. אבל עוד יש לדקדק לשון ממעון קדשך מן השמים. דלפי הפשט הוא לשון כפול. ואע״ג דבחגיגה די״ב אי׳ דמעון נקרא שמים מדכתיב ממעון קדשך מן השמים. מכ״מ לפי הפשט של כפל לשון מן. ולא כתיב ממעון קדשך השמים. מזה משמע דשני דברים הן. ומן השמים הן מקום הגלגלים וכוכבי לכת המשפיעים ברכה על האדמה ותו ק׳ הסוגי׳ דחגיגה הנ״ל דקאמר דבמעון יושבים מלה״ש. ולא הביא שום הוכחה לזה כמו באינך רקיעי וע״ש. וכבר הרגיש בחא״ג. אבל הענין דפירושא דהאי קרא הוא שהמביא בכורים מתפאר במעשיו שעשה הכל ע״צ היותר טוב ע״כ בא לבקש רחמי שמים שיברך את ישראל והאדמה. ובאמת אין לאדם להיות בטוח במעשיו שתהי׳ תפלתו מש״ה ראויה להשמע. דבל״ס עוד יש איזה פגימות. ע״כ קבע הכתוב נוסח התפלה בלשון השקיפה ממעון קדשך. פי׳ השקפה לרעה על מלה״ש במעון. ותמצא גם בם תהלה. ע״כ השקיפה עלינו מן השמים וברך וגו׳. ולא תקפיד ברחמיך על איזה שגיאה. ומעתה נתיישב הכל. אמנם ראוי היה לכתוב השקיפה ממעון קדשך. והביטה מן השמים וכלשון המקרא בתהלים ק״ב. אלא גדול כחן של מוציאי מעשרות כו׳:

וברך את עמך. באשר הם עמך נושאי מלכותו ית׳:

את ישראל. באשר הם גדולי הערך למעלה מטבע העולם וממזל:

ואת האדמה וגו׳. באשר נשבעת לאבותם שתהיה ארץ זבת חלב ודבש. תהא השבועה גורם לוותר על איזה שגיאה. וזהו הנקרא ודוי מעשר. ובל״ז הביאור אינו מובן כ״כ על מה נקרא פרשה זו ודוי הרי אינו אלא התפארות:

טז

היום הזה. ידוע הדרש שהביא רש״י בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. אבל אין מקרא יוצא מדי פשוטו. שמדבר ביחוד באותו יום שעומד בו. ובא לאפוקי מאז שעמדו על הר סיני עד היום הזה. וענין פרשה זו. הוא הקדמה וביאור לכריתת ברית שבא אחריו הברכות והקללות שנקרא ברית שבערבות מואב. ונתוסף בו ענין א׳ מאד נעלה על ברית שבהר סיני. היינו מה שנזהרו עתה על שקידת התורה לחדש בה דינים עפ״י כללי התורה ודקדוקיה. וע״י משפטי התלמוד שלימד משה. והיינו דאי׳ בסוטה דל״ז א׳ גבי בו״ק ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וכבר ביארנו בפ׳ אחרי הביאור ע״ז הלשון לשמור הוא לזכור מה שכבר למד. ולעשות הוא לחדש עוד ואע״ג דאי׳ התם וכן בסיני. לק״מ שהרי כמו כן אי׳ שם ברוך בכלל ברוך בפרט ארור כו׳. והרי בסיני לא נזכר ברוך וארור כלל. אלא בתורת ג״ש למדנו שמכ״מ נכלל גם באותו הברית שבסיני דברים אלו. וה״נ לענין לשמור ולעשות. אבל עיקר הדברים נאמרו בערבות מואב. וזהו משמעות מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים. שהוא העמדה על תכלית ההוראה:

ושמרת. היינו משנה כדאי׳ בספרי דברים בכ״מ ובקדושין דל״ז על משמעות תשמרון. והיינו כל שנחקר באיזה דור נעשה משנה לדור הבא אחריו כמש״כ בפי׳ המשנה להרמב״ם בהקדמה בד״ה וכאשר מת יהושע. וזהו פי׳ מאמרם ז״ל עירובין פ״ה דוד גלי מסכת. היינו מה שהעלה חידוש הוראה עפ״י חקירה ועיון התלמוד נעשה משנה. ואח״כ. ועשית אותם. להוסיף לחקור הוראה אחרת. והוא תלמוד שבכל דור:

בכל לבבך. בכל חשק הלב:

ובכל נפשך. במסירת נפש וכדאי׳ בפ׳ ר״ע אין התורה מתקיימת אלא במי שנותן נפשו עליה:

יז

את ה׳ האמרת. ת״א חטבת. והוא לשון הגמרא ברכות ד״ו אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה בעולם. ופרש״י לשון שבח וכמו יתאמרו כל פועלי און. והערוך בערך חטב מביא הגמ׳ בזה הנוסח אתם עשיתוני חטיבה אחת בעוה״ז ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעוה״ב. ובערך אמר ג׳ פי׳ חטיבה ציור א׳ בעולם כלומר דבר הניכר לעין. ופי׳ הענין דבזה הברית הראת לדעת שאין כמותו שראוי להיות לך לאלהים וגו׳. וה׳ הראה לדעת בזה הברית שאין כישראל הראוים להיות לו לעם סגולה וגוי. והראב״ע הביא בשם ר״י הספרדי פי׳ האמרת מגזרת ויאמר. ואינו מבואר. ונראה שכוון לואמרת אליהם. וכבר נתבאר ריש ספר ויקרא שהוא מלשון חבור וכן קרוב לפרש יתאמרו כל פועלי און. יתחברו יחד לעשות מה שלא היה אפשר בהיות כל אחד בפני עצמו כידוע שחבור לרשעים רע לעולם. נחזור לענין הפרשה. שבזה הברית שנכרת על שקידה בעיון התורה נתחברת את ה׳. כלשון הזוה״ק דאורייתא וקוב״ה וישראל חד הוא. ומש״ה נקרא התלמוד לחמו של הקב״ה כדאי׳ בחגיגה די״ד לכו לחמו בלחמי זה תלמוד. שכמו קרבנות נקראו לחם. את קרבני לחמי. וביארנו במקומו שהוא לשון חבור שהקב״ה מתחבר כ״י את ישראל. כן הוא כח התלמוד הוא כמו לחם המחבר הנשמה והגוף יחד חבור עצום כן תלמוד הוא המחבר את ישראל לאביהם שבשמים. ומש״ה מצלינן אהבה רבה אהבתנו וגו׳ בברכת התורה שהוא התלמוד כמו שאומרים ותן בלבנו להבין ולהשכיל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך וכו׳. ונקרא אהבה רבה. באשר שאהבת ה׳ לישראל הבאה ע״י התורה וכן להיפך יותר מאהבת ה׳ וישראל ע״י קרבנות. כמו שביארנו בס׳ שמות כ״ה כ׳ בהעמדת הכרובים ופניהם איש אל אחיו. כל זה נכלל בזו התיבה האמרת. דבזה הברית נתחברת את ה׳. ובא לבאר תנאי ואופני זה החיבור. ומונה יחד פעולת החבור שנתחברו ישראל לאביהם שבשמים גם אז בברית ה״ס. וגם אופן החדש שבא כאן. ואמר להיות לך לאלהים. למנהיג הטבע שלך:

וללכת בדרכיו. במדותיו מה הוא רחום כו׳. אלו האופנים היה מכבר:

ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו. זהו תנאי החדש:

לשמור חקיו. אלו המדות והכללים שהתורה נדרשת בהן:

ומצותיו. היינו הקבלות שהיה למשה מסיני וא״מ:

ומשפטיו. לחקור מהם חדשות:

ולשמוע בקולו. לדקדק בקראי לבד י״ג מדות אלא דיוק בסדר הלשון ויתור וכדומה:

יח

וה׳ האמירך היום. בכריתת ברית. שכעת נתחבר הוא כ״י אליך:

להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך. שמי שירצה לעבוד את ה׳ בכל העמים. א״א כי אם להכנס בתוך המון ישראל. וזהו פי׳ עם סגולה. האוצר שבו מכניסים כל פרטים. וזה התנאי והמעלה כבר דבר בהר סיני והייתם לי סגלה וגו׳:

ולשמור כל מצותיו. שהקב״ה ברא את העולם בבנין תרי״ג מצות שהם מקיימי העולם. והוא זכאה רבה אשר אתה נתחייבת בשמירת כל המצות ובזה אתה מקיים העולם בכללו ולא כמו שהיה עד כה. אלו המעלות היו מכבר בשעת מ״ת. ועכשיו נתוסף ע״י כריתת ברית עיון התלמוד:

יט

ולתתך עליון וגו׳ לתהלה. היינו מעלות המיוחדות בכל איש. וע״י התחברות עם ישראל עם ה׳ נעשו מצוינים במעלות אלו:

לתהלה. מונה שלשה דברים שעסק התורה מועיל לשלשה מיני אדם וכמש״כ לעיל ו׳ כ״ד שאמר משה רצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו וכהיום הזה. ופירשנו שמועיל לעמלי תורה להשיג יראת ה׳. ולהמחזיקים אותם לזכות בעוה״ז ובבא. ולגדולי ישראל להשיג אהבת ה׳. וזהו לתהלה. להמון קהלת יעקב. שמצטיינים בזה מכל אוה״ע:

ולשם. היינו שם טוב שהוא יראת ה׳:

ולתפארת. לגדולי ישראל שמשיגים אלהות ודבקות למעלה מטבע אנושי:

ולהיתך עם קדוש וגו׳. שיהא כל האומה בכללה פרושה ומובדלת מתאוות אוה״ע והפרישה הזאת יהי׳ לה׳ אלהיך. בשביל שאתה עם ה׳:

כאשר דבר. היינו ואתם תהיו לי וגו׳ וגוי קדוש:

---

הרחב דבר

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.