מלבי"ם/דברים/כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם דברים כב

א

[מב] לא תראה את שור אחיך . ובפ' משפטים כי תפגע שור אויבך, והראיה הוא מרחוק והפגיעה הוא שפגע בו ממש, ותפסינן דבר ממוצע אם פגע בקרוב רס"ו אמות, ומאמר זה כולו במכלתא משפטים (סי' רי"ש) ושם בארתיו בפרטות עיי"ש והמוקף שייך אח"כ ומחקו הגר"א מפה:

[מג] שור אחיך . ובפ' משפטים אמר שור אויבך, ויש שם דעות במכלתא שר' יאשי' אומר שהוא עובד גלולים שמותר לשנאותו וי"א ישראל עבריין, ור' נתן אומר שם שמה שאמר שם אויבך הוא עצמו מ"ש פה אחיך, רק הוא אויב לו שלא כדין רק היצר הטיל איבה בינו לחברו ע"י שהכה את בנו או שעשה עמו מריבה, וזה דעת הספרי:

[מד] או את שיו נדחים . ושם אומר כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה שהוא חוץ לתחום כמש"ש בסי' ר"ג ופה מדבר שהם בתוך התחום רק שנדחו ממקומם והסימן לזה אם החמור כליו הפוכים וכמ"ש במשנה ב"מ (דף למ"ד ע"ב) ובגמ' (דף לא) מפרש לה:

[מח] והתעלמת מהם . כבר בארתי בהתו"ה משפטים (סי' רז) שבמש"ש וחדלת מעזוב לו ופה אמר והתעלמת מהם נתקשו המפרשי' עיי"ש, ומזה הכריחו חז"ל שיש מציאות שיוכל לחדול ולהתעלם ועפ"ז אמר שמא תרצה להתעלם תמיד זה לא תעשה, ושם באר מ"ש וחדלת מעזוב לו שיצויר שיוכל לחדול בחמור של כותי, ופה באר מ"ש והתעלמת כי יצויר שיוכל להתעלם בכהן והיא בבה"ק ובזקן ואינה לפי כבודו, ועי' בב"מ (דף ל) שעקר צריך לזקן ואינה לפי כבודו:

[מו] השב תשיבם לאחיך . מה שכפל המקור על הפעל מורה שישיב אפי' כ"פ כמ"ש באילת השחר (כלל לח). ומ"ש לאחיך היינו שאין די אם משיב למקום שראוה אחרים שאז עדיין היא באחריותו עד שיכניסנה לרשותו במקום המשתמר שעז"א לאחיך, וכמ"ש בב"ק (דף נז) וא"צ שישיב לידו דוקא שהמקור הנלוה אל הפעל מציין ג"כ כל השבה שיהי' כמ"ש בהתו"ה בא (סי' מב) ומשפטים (סי' קעט):

ב

[מז] ואם לא קרוב . ומוסיף אף אם לא ידעתו מי הוא, ואמר ואספתו שמשמע אף השבורה שצריך אתה לאספה בידך כמ"ש (מיכה ד׳:ו׳) אוספה הצולעה והנדחה אקבצה, ואמר ואספתו אל תוך ביתך לא לבית אחר, כי שומר שמסר לשומר חייב, ומ"ש עד דרוש אחיך אותו פי' המפ' מלת אותו פי' אות שלו שיתן אות וסימן בהאבדה, וכ"ה בזהר פ' חוקת עד דרוש אחיך אותו בתרי ווי"ן אות ממש דבעי לפרשא ההוא אות דההוא אבדה, ובזה יצדק לשון הספרי וכי עלתה ע"ד שאתה נותן לו עד שלא יתן סימנין, ר"ל שזה נדע מסברא ומלת אותו מיותר לפרש ג"כ עד דרוש אחיך ועד דרוש אותו, ר"ל שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי, אולם לשון הגמ' בב"מ (דף כו ודף כח) וכי תעלה ע"ד שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם הוא רמאי היינו במה שיאמר סימנים או שיביא עדים, אמנם לשון המשנה (בדף כח ע"ב) והרמאי אע"פ שאמר סימני' משמע כפי' הספרי:

[מח] והשבותו לו . כבר התבאר באילת השחר (כלל קנא) ששני פעלים הבאים זה אח"ז שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון יבא הפעל השני בלא כנוי והיל"ל והשבות לו בלא כנוי עפ"ז דרשו בסנהדרין (דף עג ע"א) לרבות השבת גופו ר"ל והשבותו השבת גופו, ועי' בסי' שאח"ז:

ג

[מט] וכן תעשה לחמורו . יל"פ עוד מ"ש בסי' הקודם והשבותו לו אף א"ע אתה משיב לו . ר"ל שאם שור או שה תשיב לו האבדה עצמה כי השור עושה ואוכל והשה גיזותיו שוה נגד מה שהוא אוכל ואין למכרו, כי לשון השבה משמע שמשיב הדבר עצמו, ועז"א וכן תעשה לחמורו שתשיב החמור עצמו ועז"א עושה והיא אוכלת וכן לשמלתו שאינו אוכל מחזיר לו הדבר עצמו וכ"ז נכלל במ"ש והשבותו לו וכמ"ש בב"מ (דף כח ע"ב) והשבותו לו ראה איך תשיבנו לו, ומ"ש כסות מנערה וכו' (שם דף כט ע"ב). ומ"ש אף השמלה בכלל היתה, הועתק מלשון המשנה (דף כז) והגי' הוא גרסת הגר"א, שמ"ש בכלל כל אלו פי' בגמ' בכלל כל אבדת אחיך:

[נ] אשר תאבד ממנו ומצאתה . כ"ז לשון מיותר, ופי' שצריך שיהיה בו שוה פרוטה שאז נקרא אבדה אצל האובד ומציאה אצל המוצא לא אם אינה ש"פ, ובזה מודים כ"ע רק ר"י ס"ל שצריך שיהיה ש"פ משעת אבדה עד שעת מציאה ואם הוזלה בינתים אינו חייב להכריז והלכה כת"ק, ומ"ש שנית לא תוכל להתעלם שגם אחר שבאה לידו צריך לשמרה עד יבא בעל האבדה ואם לאו עובר בל"ת וחייב באחריותה שזה נרמז במלת לא תוכל כנ"ל בלאו דלא יוכל לבכר:

ד

[נא] לא תראה והוכפל בפ' משפטים בלשון כי תראה שיהיה בעשה ול"ת כמ"ש במכלתא (שם סי' ר), ושם אמר חמור שונאך ופה אמר חמור אחיך, כי אסור לשנאותו רק היצה"ר הטיל שנאה ביניהם כן פרשתי למעלה (סי' מג) ובמכלתא (שם סי' ר"א) ושם עוד פי' לזה:

[נב] נופלים בדרך . הם שני תנאים שיהיו נופלים ועי"כ נפרק המשא מעליה לא אם הם עומדים, וכן שיהיה בדרך לא ברפת כמ"ש בב"מ (דף לב). ומ"ש והתעלמת וכו' התבאר במכלתא משפטים (סי' ר"ז) ולמעלה (סי' מ"ה):

[נג] הקם תקים עמו , הוא הרמת המשא עליו, ועזב תעזב שנאמר בפ' משפטים הוא פירוק המשא, ששם אמר רובץ תחת משאו, ופה אמר נופלים בדרך שכבר הופרק המשא והם נופלים עדיין וצריך להקימם ולטעון המשא, וזה דעת ריב"ב כמ"ש במכלתא משפטים (סי' רח) כי ר' יאשיה שם ס"ל שששניהם מדברים בפריקה, וממ"ש הקם תקים כפל המקור עם הפעל מורה אפי' כ"פ (כנ"ל סי' מו), וממ"ש עמו מבואר שגם הוא צריך לעזר, אבל אם הוא חולה שא"א לקיים עמו הלא כתוב הקם תקים בכל אופן:

ה

[נד] לא יהיה כלי גבר על אשה , לת"ק שם כלי נרדף עם שמלה ופי' שהאיסור הוא רק אם עי"כ תוכל להתערב עם אנשים, ולראב"י הם מובדלים שהאשה מוזהרת מלישא כלי זיין ועז"א תפס לשון כלי ולשון גבר כלי גבור מלחמה (שזה ההבדל בין איש ואדם ובין גבר) ותפס לשון לא יהיה לא לשון ילבש. והאיש מצווה שלא יתקשט בתכשיטי נשים שעז"א שמלת אשה ששם שמלה מציין בגדים חשובים העשויים לתכשיט כמ"ש למעלה על פסוק והסירה את שמלת שביה, ובנזיר (דף נט) שמביא ברייתא זו עמ"ש ר"י בלשנא בתרא דמעביר בית השחי ובית הערוה לוקה, ס"ל להרמב"ם וכל הפוסקים דגם לראב"י אין לאו זה כולל מעביר בית השחי. (זולת הסמ"ג שלו שיטה אחרת וכן לג' הגאונים שם) ועי' בתוס' יבמות (דף מח) ד"ה לא עשה רגליו, ובטוש"ע יור"ד (סי' קפא), וגם הת"א תרגם לא יהא תקון זין דגבר על אתתא כראב"י וכן בת"י (שופטי' ה) בפסוק ידה ליתד תשלחנה קיימת יעל מה דכתיב באורייתא ומנא דגבר לא יהי על אתתא ברם ידה ליתד תשלחנה וכ"ה במד' משלי על פסוק ידיה שלחה בכישור על יעל כדברי התרגום, ובתזי בכאן תרגם לא יהיה גוליין דציצית ותפילין דאינון תקוני גברא על אתתא ולא יספר גבר בין שחייא וערייתי', ס"ל דגם ציצית ותפילין הויין כלי המיוחד לאיש, ועיין במ"ל (סי' יז סקט"ו) הבאתי כן בשם הלבוש והל"ח דאשה לובשת ציצית עוברת על לא יהיה כלי גבר על אשה, ומ"ש ולא יספר גבר הוא כמ"ד דלוקה. ומ"ש קרוי ה' שמות כן נזכר בספרי בכ"מ שכתוב חרם או תועבה:

ו

[נה] כי יקרא קן צפור . פעל קרה ושם מקרה מציין דבר הבא מבלי הכנה ומבלי סבת הרגילות, משא"כ דבר המזומן בביתו אינו מקרה שע"ז יפול הלשון כי יהיה לך קן צפור ושם קן מציין מדור העוף בין שימצאו שם ביצים בין שיהיה ריקן והוא רוצה להטיל ביצים ויכין קן לו. ומזה מבואר שמ"ש אפרוחים או ביצים אינו בדוקא רק בא לדוגמא שה"ה בביצה ואפרוח א', ולשון יקרא לפניך כולל גם הנמצא קרוב לאהלו כגון בפרדס שלו כל שאינו מזומן עתה כגון אווזים ותרנגולים שמרדו, ולשון בדרך משמע שמצאום בר"ה, ומפרש בין בכל עץ ובין על הארץ בבירות וטפיחים שגם שם דרך עופות לעשות קניהם כמ"ש (ירמיהו מ״ח:כ״ח) כיונה תקנן בעברי פי פחה, ועיין בחולין (דף קלט) מובא ברייתא זו ומפרש לה:

[נט] והאם רובצת על האפרוחים וכו'. הי' לומר רובצת עליהם וכבר בארתי באילת השחר (כלל קלו וקלז) כ"מ שכפל השם בא לדייק הדבר שהאפרוחים והבצים יהיו כאלה שהאם תרבץ עליהם להשלימם ולעשות בהם פעולת האם, שזה כשהבצים אינם מוזרות והאפרוחים אין יכולים לפרוח עדיין, ובזה כפל ג"כ להשוות בזה שני השמות כפי הכלל באה"ש (ס' קס):

[ס] והאם רובצת . על העוף בא תמיד לשון שכינה, ופעם א' נמצא (ירמיהו נ׳:ל״ט) וישבו שם בנות יענה, ולשון רביצה לא נמצא בשום מקום והוא לשון מושאל מן בהמות וחיות הרובצות עם ילדיהם ובא למעט מעופפת, אמנם אם כנפיה נוגעות בהם נקרא רובצת על היינו מלמעלה דהא לא אמר רובצת עם האפרוחים ויש הבדל בין לשונות אלה ללשון רחף, על גוזליו ירחף, שהוא בשמעופף מלמעלה ואין נוגעת בהם כמ"ש במדרש בב"ר מרחפת נוגעת ואינה נוגעת:

[סא] מ"ש למעט עוף טמא רובץ על ביצי טהור סותר להנאמר בש"ס שלמד לה ממלת צפור שהוא רק טהור, וצ"ל דברייתא זאת אזלא כשטת הספרא מצורע (ס' יא) שגם טמא אקרי צפור וע"כ ממעט לה ממה דכתיב והאם רובצת ר"ל דמין טמא לא ירבוץ על מין טהור, וממילא ממועט גם עוף טהור על ביצי עוף טמא, ומ"ש תקח לך צריך למעט אם הבנים הם טריפה עיין בחולין (דף קמ):

[סב] לא תקח האם על הבנים . ס"ל להספרי שלא יקח לטהר את המצורע מפני שיש בכאן עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובגמ' (דף קמא) אוסר ללמוד זה ממ"ש שלח תשלח בכפל והספרי ס"ל שכפל שלח תשלח מורה אפי' כ"פ, ושלא יקח לטהר את המצורע הוא מפני שאין עשה דוחה לאו ועשה ונוכל להשוות שטת הספרי עם הגמ' דשם אומר שלשון שלח משמע אפי' מאה פעמים רק ר"ש סתמא דספרי לשטתו דלדידיה אין לדרוש מכפל שלח תשלח דס"ל ד"ת כלשון בני אדם כמ"ש בב"מ (דף לא) וי"ל עוד דהספרי סובר דמצורע מותר בתשמיש המטה וא"כ לא שייך מש"ש לא צריכא דנטלה ע"מ לשלחה דלאו עברין עשה הוא דאיכא דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וע"כ א"צ מיעוט מיוחד שלא יקח לטהר את המצורע. ומ"ש האווזים והתרנגולים וכו' מחקו הגר"א שכבר נכלל במ"ש למעלה:

ז

[סג] שלח תשלח את האם . שם אב ואם בהרחבה יבואו גם על המגדל והמלמד שהמלמד יקרא בשם אב והמגדלת תקרא בשם אם, ולכן פרט כ"פ שמע לאביך זה ילדך, אמו אשר ילדתהו וכדומה וע"כ ס"ל לר"ש שקורא זכר מחייב כי הוא עושה מעשה האם ודרכו לרבוץ על הבצים, ודעת חכמים שהגם שאם המגדלת תקרא ג"כ בשם אם, לא יקרא האב בשם אם, ופה דייק ואמר שנית תשלח את האם:

[סד] כבר פי' בגמ' חולין (דף קמא) ומכות (דף יז) דר' ס"ל שאינו לאו הניתק לעשה דשלח מעיקרא משמע ורבנן ס"ל שלח בתר הכי משמע, ומ"ש והרי הדברים ק"ו כן הוא במשנה סוף חולין והגהתי עפ"י הגר"א ונוסחא הישנה הוא העתק לשון המשנה:

ח

[סה] כי תבנה בית חדש . מ"ש כי תבנה אינו בדוקא דהא אמר הטעם ולא תשים דמים בביתך מ"מ, והנה מלשון בביתך הייתי אומר בית שדר בו ולמעט בית התבן ובית הבקר כמו שמיעט אותם בספרי ואתחנן (פסקא לו) ממזוזה ממה דכתיב ביתך מה ביתך מקום כבוד ובית דירה, אך הלא אמר כי תבנה בית, משמע כל שבנה כמו שמרבה כל אלה בספרי שופטים ממ"ש אשר בנה בית, ובכ"ז משם בית ממעט בית שער אכסדרה, שהוא אולם הבית או שער הבית לא בית, והעתקתי ג' הגר"א:

[סו] ועשית מעקה לגגך. ה"ה בכל מקום שיש סכנה ויוכל ליפול משם כגון בורות שיחין ומערות שעז"א ולא תשים דמים בביתך, ותפס גג פרט לכבש שהאדם נשמר בעלותו עליו, ומ"ש בית לרבות היכל ופי' בז"א עפמ"ש (פ"ד דמדות מ"ו) שהי' להיכל מעקה ג' אמות, וצ"ע הלא בתי כנסיות פטורים מן המעקה ועיין בח"מ (ס' תכז סעיף ג') והגר"א גרס בית פרט לאולם:

[סז] כי תבנה בית חדש ועשית מעקה . מ"ש חדש הוא למותר ובא לומר שתיכף כשתרצה לחדש הבית צריך שתעשה מעקה, ומ"ש כמה מקום מעגלו, ברמב"ם (פי"א מה' רוצח הלכה ג') גובה המעקה י' טפחים וכתב הראב"ד דוקא ממקום דורסו והוא מקום הנמוך שבו אבל שאר צדדים ג' טפחים, ונראה פירושו שהגג הוא משופע קצת, וכשהי' מעגל במעגלה מגלגל העץ ממקום הגבוה אל מקום הנמוך כמ"ש במשנה דמכות (דף ז) הי' מעגל במעגלה וכו', ומקום סוף השפוע שהוא מקום הנמוך קורא בית דורסו שם צריך י' טפחים ומקום שמעגילו משם מן הגובה די בג' טפחים, ויש עוד פי' בזה עיין בז"א:

[סח] כי יפול הנופל , ר"ל שראוי ליפול מכבר ובכ"ז צריך אתה לעשות מעקה שלא תהיה אתה הגורם לזה, ותיבת ממנו דרש כמ"ש בב"ק (דף נא) ממנו ולא לתוכו, ור' ישמעאל ס"ל שבמקום סכנה יפול הנופל אף שלא נגזר עליו מקדם, ומ"ש יפול הנופל ממנו ר"ל ממנו להביא ראיה כמ"ש בשבת (דף לב) אולם בגמ' שם אמר זה בשם ר' יצחק ותנא דבי ר"י אמרו כלשון הראשון, וצ"ל שר"י לחוד ותנא דבי ר"י לחוד, ומ"ש בית שאין בו ד' על ד' הוא בסוכה (דף ג) עיי"ש:

ט

[סט] לא תזרע כרמך כלאים . סתמא כר' יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וא"כ כבר חייב מלקות משום כלאי זרעים רק שבא לחייבו שתים וכמ"ש בירושלמי פ"ט דכלאים ורמב"ם רפ"ה דכלאים, ומ"ש שכל המקיים הוא כר"ע מכות (דף כא) ובריש מו"ק, וכבר התבאר אצלי שלשון זריעה לא שייך באלנות רק על הרכבה, ועל מניח גרעיני הזרע בארץ שייך לשון נטיעה כמ"ש בהתו"ה קדושים (ס' נט) ומזה מוכרח שמ"ש לא תזרע כרמך כלאים היינו שימצאו עמו עוד שני מינים נזרעים חוץ מן הכרם שעליו לא יצדק לשון זריעה:

[ע] לא תזרע כרמך . יש הבדל בין כרמים ובין גפנים שהכרם נוטעים אותו שורות שורות ובכל שורה ג' גפנים, אולם בדרך השלוח הכל יקרא כרם כל שיש בו גפנים, ופה שחזר השם שנית ותבואת הכרם שהיה יכול לומר ותבואתו בכינוי, בא ללמד שבא שנית בדרך השלוח כפי הכלל באילת השחר (כלל קמה) וז"ש מנין אפי' כרם יחידי ועושה פירות ת"ל כרם ר"ל ותבואת הכרם ובזה צריך שיהיה עושה פירות דכתיב ותבואת הכרם, מה שאין כן בכרם שלם דכתיב סתם כרמך וכבר נתפרשו דינים אלה ברמב"ם (פ"י מה' כלאים):

[עא] פן תקדש המלאה. פעל קדש בא על הפלגת הקדושה שהוא התרוממות מדרכי חול והטבע, ובא ג"כ על הפלגת הטומאה אם הוא בענין יוצא מן הרגיל, ומזה שם קדש שבא על משכב מתועב וגם קדש הי' בארץ, שהוא הנאה אסורה וטמאה, ויען כי עובדי גלולים הי' דרכם בתערובות אלה לזרוע כלאים וכן חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כמ"ש הרמב"ם במו"נ, וכן בעילה המתועבת שהי' ג"כ תערובות שלא כדרך הרגיל שהי' זה קדושה אצלם, וקדש וטומאה אצלינו, עז"א פן תקדש ותתעב, ומזה הוכיח שהיא הנאה אסורה, ובירושלמי פ"ח דכלאים מפורש נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן ולא יהיה קדש מבני ישראל:

[עב] פן תקדש המלאה הזרע . פי' שהמלאה דהיינו התבואה תקדש בעת שיקרא זרע דהיינו משתשריש שאז נזרע בארץ, והכרם יקדש בעת שהוא תבואה דהיינו משהביא שליש שכלל הוא ששם תבואה מציין משהביא שליש כמ"ש בהתו"ה בהר (ס' ה) וכ"ה במשנה (פ"ז דכלאים):

[עג] הזרע אשר תזרע , מה שהוסיף אשר תזרע בא למעט אם נזרע מאליו עם הזבל או המים או שסער הרוח את הזרעים לאחריו שהי' שלא בכונה אבל אם הרוח מסייעתו והוביל הזרע לפניו זה נקרא אשר תזרע וכ"ז בכלאים (פ"ה):

[עד] הזרע אשר תזרע . ר"א מדייק אשר תזרע אף קוצים אחר שאתה זורע אותם ורוצה בקיומם וחכמים מדייקים שם הזרע וקוצים לאו זרע מקרי ופלוגתתן במשנה (סוף פ"ה דכלאים):

[עה] ותבואת הכרם . מ"ש מאימתי התבואה מתקדשת התבאר (בס' עב) וממ"ש ותבואת הכרם ר"ל שדוקא הכרם שעושה תבואה אך הלא אמר תחלה סתם לא תזרע כרמך, ולשון כרמך משמע דוקא שלך אבל הלא אמר ותבואת הכרם ומ"ש המתיח הגפן במשנה (פ"ו דכלאים):

[עו] לא תזרע כלאים . משמע אפי' רחוקים זה מזה כל שיש שני מינים בכרם אסור, ולמדינן לה ממ"ש ובגד כלאים שעטנז ושם מפורש צמר ופשתים יחדיו הרי שלא קרוי כלאים רק כשהם יחדיו:

[עז] לא תזרע כרמך כלאים . הנה בכלאים (ספ"א) הזורע חטה ושעורה כא' ה"ז כלאים ר' יהודה אומר עד שיהיו שני חטים ושעורה או חטה ושני שעורים, ולפ"ז לת"ק מ"ש לא תזרע כרמך אחר שבלו"ז מחייב על שני מינים שבשדה (למה דס"ל כר' יאשיה דצריך שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד) בא לחייב שני לאוין משום חטה ושעורה חייב משום שדך לא תזרע כלאים ומשום החרצן חייב משום כרם (וכנ"ל ס' מט), ולר' יהודה אינו חייב משום שדך לא תזרע דצריך שני חטים ושעורה, שחטה אחת צריך שיהי' קרוי שדך לדידיה וחטה ושעורה שיהי' כלאים, וא"כ פה שאין כאן רק חטה ושעורה אין חייב רק משום כרם רק שיש חילוק בינו ובין כלאי שדה שכלאי שדה אינו מקדש ובכלאי הכרם מקדש ואוסר המלאה:

[עח] הזרע אשר תזרע . הוסיף אשר תזרע ללמד הדין המוזכר ברמב"ם (פ"ה מהל' כלאים ה"ט) הרואה כלאים בכרם חברו וקיימן הרי זה הרואה אסור בהנייתן, ועיי"ש בכ"מ מה שהביא מדברי הירושלמי שגם לר"ש דס"ל אין אדם מקדש דבר שאינו בא לעולם מודה הכא דאסור הוא ועז"א אשר תזרע ר"ל אף שגרמת זריעתו כיון שאתה עוסק במלאכה ולא עקרתו:

י

[עט] לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו . מלת יחדיו מיותר דא"ל שנטעה שאסור לחרוש בשור וחמור אף שאינם ביחד רק כ"א בפ"ע, (וז"ש יכול לעולם) שזה נדע ממ"ש למען ינוח שורך וחמורך הרי שבחול יצויר שהשור וחמור עושים מלאכה, ונדע שמ"ש לא תחרוש בשור ובחמור היינו יחדיו, ומשיב ע"ז מפני שמה שאומר לא תחרוש בשור וחמור הוא רק לדוגמא דה"ה בכל שני מינים אסור ותפס שור וחמור שדרך לחרוש בהם, ובכ"ז כל שני מינים אסור, וזה ידעינן כי יליף שור שור משבת כמ"ש בב"ק (דף נד עב) וז"ש כיוצא בשור . ר"ל כ"מ שכתוב שור כגון בחסימה ובהנהגת כלאים הם כיוצא בשור שכתוב אצל שבת ששם כתוב וכל בהמתך, וכמ"ש בתוספתא (פ"ו דב"ק) ובגמ' שם, ולכן תלמוד לומר לא תחרוש יחדיו , כדי שנדע שביתר המינים ג"כ אין אסור רק יחדיו כי ע"ז אין לנו ראיה ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך, ושואל א"כ למה נאמר בשור ובחמור ר"ל לכתוב לא תחרוש בשני מינים, ומשיב שבא ללמד אבל אתה חורש באדם, וזה כמו ששאל בב"ק (שם) אי הכי אפי' אדם לתסר וס"ל להספרי שלזה תפס שור וחמור דוקא בהמה לא אדם, כן נראה פי' הספרי שהמפרשים קהו בו והוסיפו וגרעו:

[פ] יחדיו . מ"ש המוציא פי' המושך כמ"ש במשנה ופי' הרמב"ם למשוך בהם העגלה או האבן ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם, וזה ענין שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, ואמרו שענין יחדיו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם, על איזה דרך שיהי'. ומ"ש פרט לפרד כן גריס הגר"א עמ"ש בתוי"ט (פרק ח' משנה ד'), ומ"ש יחדיו לרבות כצ"ל עיין בז"א מה שהאריך בזה:

יא

[פא] לא תלבש שעטנז , הוא מן השרשים המחומשים שהם מורכבים מהרבה תיבות ובספרא קדושים (ס' ג) למד למעט גיזי צמר מן בגד ושם פרשתי, ומ"ש הלבדים אסורים משמע שאסור מדאו' וכבר הארכתי בזה בחבורי ארצות החיים ס' יא, שמכאן הוציא הרמב"ם לפסוק דא"צ שוע טווי ונוז ביחד עיי"ש באורך וכ"ה בספרא שם:

[פב] לא תלבש שעטנז . אזהרה זו כבר נאמרה בפ' קדושים רק פה בא לפרש (א) שמש"ש לא יעלה עליך היינו דוקא העלאה שהיא כעין לבישה המוז' פה שיש בה הנאת הגוף, ונז' בספרא (שם ס' מ) (ב) שמש"ש בגד כלאים שעטנז היינו דוקא יחדיו כמו שבאר פה אבל כ"א בפ"ע מותר, ודעת ר"א בן גמליאל שחיבור ע"י ד"א שמי' חבור ומקרי יחדיו, והוא בפ"ט דכלאים מ"ט ועיין מ"ש בס' אה"ח בארי' (ס' ט' סק"נ):

יב

[פג] גדילים תעשה לך , דריש סמוכין להתיר כלאים בציצית ועיין ביבמות (דף ד) וכל מאמר זה נמצא במכלתא פ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת, ומ"ש ולא תסוב נחלה היא ראיה למה שפרשתי שם הכתובים האלה שהוא היתר לדורות, ובזה הוא בדמיון כל הנחשבים שאוסר ומתיר בדבר אחד:

[פד] גדילים אין גדיל פחות משלשה וידעינן דצריך ג' והנוסחא הכתובה ד' חוטין וד' חוטין מובא בתוס' ריש פ' התכלת בשם הספרי, ומ"ש ד"א גדילים תעשה נדפס להלן בטעות וזה שייך לפה והוא כנוסח הספרי פ' שלח שגרס כן, והגר"א הגיה למעלה וב"ש אומר שלשה של צמר ורביעית של תכלת, ומחק הגי' שבפנים:

[פה] גדילים תעשה . ולא מן העשוי, וכן בפ' ראה (ס' קצ"ד) לענין סוכה, וממ"ש על ארבע ממעט בעלת חמש, ועי' בארי' (ס' י) פלפולים הרבה בזה, ומ"ש שלא יתן על אמצע בגד יל"פ לענין טלית כפולה עי' בא"ח (ס' י' סעיף ו') ומ"ש כסותך פרט לסדין עמ"ש במ"ל (ס' י"ח סקי"ד) ומ"ש פרט למעפורת הארכתי בזה במאיר לארץ ס' י' ס"ק מ"ב:

יג

[פו] כי יקח איש אשה ובא אליה . הנה פשטות ענין הפרשה מקשה מאד, שפשוטו מורה שהשם רע הוא רק שלא מצא לה בתולים ואם נמצא מוכחש ע"י הוצאת השמלה שנתברר שי"ל בתולים לוקה ונותן מאה סלע ואם לא נמצאו בתולים וסקלוה, וזה דבר שאי אפשר, שגם אם לא נמצא לה בתולים איך תסקל, ואיך יוציא עליה שם רע הלא י"ל שהיא מוכת עץ או שזנתה כשהיא פנויה, וע"כ שחוץ מה שטוען לא מצאתי לה בתולים מביא עדים שזנתה תחתיו, וא"כ למה מזכיר הטעם שלא מצאתי לה בתולים שאף בל"ז אם יביא עדים שזנתה תחתיו חייבת מיתה אף שנמצא לה בתולים שמא הטה, ועכ"פ יוכל להביא עדים שזנתה שלא כדרכה, ומה יועיל מה שיפרשו את השמלה הלא עקר הוא שיזימו את העדים, וע"כ ס"ל להחכמים שזה תפס רק לדוגמא, כי אחר ששם לה עלילת דברים מחמת שנאה, בהכרח הי' איזה סבה ששב לשנוא אותה אחר שאהבה ונשא אותה, וע"כ תפס לדוגמא שבא עליה ואז נתחדש שנאה כמו שהי' באמנון ותמר וה"ה אם נתחדשה השנאה ע"י דבר אחר כגון שנכנס עמה בדברים ונמאסה בעיניו וכן מ"ש ואקרב אליה אינו דוקא רק לדוגמא, וכן מ"ש ולא מצאתי לה בתולים אינו דוקא רק שדרך הרגיל שיאמר שע"י שלא מצא בתולים התחיל לחקור על מעשיה ונודע לו מפי עדים שזנתה תחתיו. וכן מ"ש ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה אינו דוקא רק שהאב מברר ששקר דבריו ע"י שמזים את העדים, וכן פי' בגמ' לרבנן דר' אליעזר בן יעקב, ור' אליעזר בן יעקב (ור"י סובר כוותי') דעתו שלא נוכל להכחיש פשט הכתוב שבא עליה ממש וטוען דוקא שלא מצא לה בתולים, וזה תנאי אל חיוב המוציא ש"ר הגם שזה לבדו אינו מספיק שהעקר הוא מה שמביא עדים שזנתה תחתיו, בכ"ז צריך דוקא שבא עליה כדרכה כפשט הכתוב, ובכ"ז מ"ש ולא מצאתי לה בתולים צריך להוסיף שעי"ז בקש על הדבר ונודע לו עפ"י עדים שזנתה, ולפ"ז מ"ש ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה, אא"ל גם לר' אליעזר בן יעקב שזה לבדו יספיק אחר שבאו עדים שזנתה מה יועיל פרישת השמלה, וע"כ שמביא עדים להזים עדי הבעל שאז מצרף אל זה גם השמלה והבתולים, ומ"ש ופרשו השמלה ר"ל כמו שמבררים ע"י השמלה שיש לה בתולים כן מבררים שעדי הבעל הם עדי שקר, ובזה תבין מה שהרמב"ם אעפ"י שפסק כראב"י שצריך שבא עליה ממש, בכ"ז כתב (בפ"ג מה' נערה הי"ב) שזה שנאמר בתורה ופרשו השמלה לשון כבוד שנושאים ונותנים בדבר וכן מ"ש האב ואלה בתולי בתי הם זוממי עדי הבעל וכו' כי כן צ"ל גם לראב"י שפרישת השמלה לבדו אינו מועיל רק עד שיזים עדי הבעל שאז יבררו הדברים מכל הצדדים שהוציא עליה ש"ר גם במ"ש לא מצאתי לה בתולים, ולחנם התפלאו עליו המפרשים שסותר א"ע:

[פז] ושנאה . הלא יצויר ששם לה עלילות דברים שלא מחמת שנאה, רק שנשתנה דעתו להעליל עליה כדי שיקח אחרת נאה או עשירה ממנה, רק הכתוב מלמדנו שעברה גוררת עברה, ושיצא מגדר התורה והמוסר כ"כ עד שירצה לשפוך דמה לזה יקדם על הרוב עברה אחרת קלה שהיא מביאתו לידי ש"ד:

יד

[פח] ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע . כבר בארתי בהתוה"מ ויקרא (סי' רמ"ה), כי מלת דבר או דברים הבא סתם כולל כל דבר ודבר הנמצא בעולם אם לא שיובן מן הענין מאיזה דבר הוא מדבר או שיוסיף עליו איזה תואר לבאר מאיזה סוג ידבר, וכאן שאמר סתם עלילות דברים וכפל עוד והוציא עליה שם רע ואמר וכולי והנה לא מצאתי לה בתולים , נאמר שמ"ש ששם עלילות דברים הוא כולל כל עלילה שתהי' למשל שאומר שהקדיחה תבשילו, שלדעת ר"ע בגיטין (דף צ) יכול לגרשה אפי' הקדיחה תבשילו, ומ"ש והוציא עליה ש"ר מפרש לא מצאתי לה בתולים אך ממ"ש שנית והנה שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים ידעינן שגם עלילת דברים בתחלה הוא בענין זה, וא"כ יקשה למה כפל ושם עלילות והוציא ש"ר ופי' בספרי מפני שעלילות דברים שבסיפא הוא במקום בתולים היינו שאומר שזנתה בהיותה ארוסה שלכן לא מצא בתולים ונאמר שגם ברישא מדבר בענין כזה ודוקא אם הביא עדים שזנתה כדרכה לכן כפל הדברים לרבות שאפי' הוציא שם רע שהזמין עדי שקר שזנתה שלא כדרכה דינו כך, ובזה סתם הספרי דלא כראב"י דלדידיה צריך שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה, והספרי סתם כרבנן וחייב אפי' לא בא עליה ואפי' הוציא שם רע בשלא כדרכה:

[פט] ואמר את האשה לקחתי . למדה תורה שהתובע יאמר טענתו תחלה ובפני בע"ד חברו וכמ"ש במכלתא משפטים (ס' קצו), ומ"ש ואקרב אליה לשטת סתמא דספרי כרבנן שא"צ דוקא שבא עלי' כנ"ל ס' הקוד' אינו דוקא רק שע"י שנתקרב אליה לא מצא כשרי בתולים כי מצא עדים שזנתה בבית אבי' ואמר ואקרב אליה ללמד שאם ניסת ובאו עדים שזנתה בבית אבי' סוקלין אותה על פתח בית אבי' וכדתני שילה (כתובות דף מד ע"ב) שלש מדות בנערה (ועיין בתוס' דף מה ד"ה אמר רבא וברמב"ם פ"ג מה' א"ב ה"ח ובראב"ד שם), ויש לפלפל מכאן רק שאין רצוני להאריך:

טו

[צ] ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה היל"ל והוציא אבי הנערה ואמה את בתוליה ומ"ש בכפל ולקח והוציאו וכן מה שחזר שם הנערה הוא למותר מזה למדו חז"ל שמ"ש והוציאו הוא פועל סתמי, לכתחלה יקח אבי הנערה ואמה וכשאין לה אב ואם יוציאו המוציאין, ולכן חזר שם הנערה אחר שהוא פועל אחר בלתי נסמך על אבי הנערה, ולא יכול לאמר בתוליה בכינוי, ועיין בכתובות (דף מד ע"ב) המוציא שם רע על היתומה, ויש להקשות גם מברייתא זו ועיין בתוס' ד"ה המוציא ובמ"ש נדחו דברי המפ' שפלפלו במוציא שם רע על היתומה מפלוגתא אי בעינן קרא כדכתיב כי פה יש ע"ז לימוד מיוחד, ומ"ש והוציאו וכולי מחק הגר"א וכן עקר כנ"ל ס' פח:

טז

[צא] ואמר אבי הנערה אל הזקנים , אחר שלמד שאם אין לה אב ואם יוכל כל אדם לתבוע משפטה, למה דייק שיאמר אבי הנערה את בתי נתתי פי' שלמד שאם באו האיש ואשתו לתבוע דין אין לה רשות לדבר במקומו משא"כ בהוצאת הבתולים ופרישת השמלה אמר והוציאו ופרשו כי בזה תעסק האם והנשים שהם יודעות ובקיאות בעניני הדמים ורק מפני זה באה האם לב"ד כמ"ש הרמב"ן ובמ"ש את בתי נתתי מלמד שהוא י"ל זכות למסרה לקדושין בעוד לא בגרה:

יז

[צב] ואלה בתולי בתי ת"ק סתמא דספרי כרבנן שאפי' לא בעל ומ"ש ואלה בתולי בתי ר"ל כשרי בתולי בתי היינו שמביא עדים להזים עדים של בעל, וכן ס"ל לר' ישמעאל וע"כ אומר שמ"ש ופרשו השמלה אינו אלא משל דהא כשלא בעל לא שייך פרישת שמלה רק פי' יחוורו הדברים כשמלה, וע"כ אמר שג' דברים שדורש ר"י כמשל ומובא עוד במכלתא משפטים (ס' עד וס' קלב) ובירושלמי (פ"ד דכתובות ופ"ח דסנהדרין), ור' יהודה ס"ל דאינו חייב אלא כשבעל כפשוטו של מקרא וכן במ"ש ופרשו השמלה וכן ס"ל לראב"י שדברים ככתבן וכבר בארתי זה למעלה (ס' פו) והגהתי הספרי קרוב כהגהת הגר"א:

יח

[צג] ולקחו זקני העיר את האיש . מה שחזר שם האיש ולא אמר ולקחו אותו בא למעט קטן, וצ"ע הא כבר מיעט בספרא קדושים (ס' קה) ממ"ש אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, וא"כ איך נטעה שנוהג דין מוציא שם רע בקטן, הא לא רצה לחייבה מיתה, ועיין בקדושין (דף יט) ובמה שפלפלו במ"ש המהרי"ק (ס' ל) בשם ר' יצחק בר' יהודה בשו"ת נוב"י (ס' סב) ובשו"ת בית אפרים (חלק אב"ע ס' מב) ועוד תשובת הרמ"ה שפלפלו בקדושי קטן ע"י אביו, וכל מ"ש לענין הסוגיא דקדושין לא יעלה ארוכה לדרשה דפה ואכמ"ל, ומ"ש ויסרו אותו פעל יסר בא לרוב על מוסר הגוף, אבי יסר אתכם בשוטים, אל תמנע מנער מוסר וכו' אתה בשבט תכנו, וסתם עונש בא על עונש ממון כמ"ש במכלתא משפטים (ס' פח) ובגמ' למד ממ"ש דוגמתן בבן סורר ומורה ויסרו אותו שהוא מלקות שאחר שלא באר באיזה אופן יייסרנהו למדינן שהוא מלקות ארבעים כמ"ש אם בן הכות הרשע ושם מבואר שארבעים יכנו וסתם כסף קצוב שבתורה הוא כסף צורי כמ"ש בקדושין (דף יא) ובכ"מ:

יט

[צד] ונתנו לאבי הנערה , היה היל"ל ונתן לאביה ופי' שמלמד שתהיה גם עתה נערה אף שלענין סקילה אמרינן שאם אשתני גופא לא אשתני קטלא זו מעשיה גרמו לה וזו עקימת שפתיו גרמו לו וההיא שעתא בוגרת הוה כמ"ש בגמ' (דף מה). וממ"ש ונתנו לאבי הנערה ממעט כשהורתה שלא בקדושה שאז אין לה אב עיין בגמ' (דף מד ע"ב) ובתוס' ד"ה המוציא:

[צה] כי הוציא שם רע על בתולת ישראל , לשון בתולת ישראל בתולת בת ציון בתולת יהודה וכדומה לא בא בשום מקום בתנ"ך על בתולה יחידה רק על הכלל והקבוץ. וכן מוכרח לפרשו פה שר"ל שבזה הוציא שם רע על הכלל שהם כלם בחזקת כשרות וצניעות וע"י שם רע הזה כי נמצא ביניהן זונות וקדשות בא לזות שפתים על כלנה, וי"ל שלעומת מ"ש בערכין דף טו נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שהאונס אינו נותן רק חמשים והמוציא שם רע נותן מאה, אמר שזה הוציא שם רע על כלל בתולות ישראל לכן ענשו חמור יותר:

[צו] ולו תהיה לאשה , זה מיותר שדי לומר לא יוכל שלחה כל ימיו וגם איך יצדק לשון לו תהיה שמשמע שיקחנה עתה לאשה והרי כבר נשא אותה, ופי' חז"ל שמלמד ששותה בעציצו, ר"ל אפי' שנמצאו בה מומים שמבטלים את הקדושין כמו שמבואר באה"ע (סי' לט) ואם לא היה מוציא שם רע אינה מקודשת עתה אחר שהוציא שם רע יחולו הקדושין, ותפס לשון הויה שמורה על הקיום כמ"ש באילת השחר (כלל ת' "ר) שרק אם רשאי לקיימה לא אם אינה ראויה וגם י"ל שלכן תפס ולו תהיה שתלה הדבר בדידה כי בגמ' מקשה וליתי עשה ולדחי ל"ת ומשני דאי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל ואם היא אסורה לו הלא היא צריכה לומר לא בעינא כי גם היא מוזהרת ואצלה ליכא עשה ועז"א ולו תהיה שתלוי ברצונה:

[צז] לא יוכל לשלחה כל ימיו הוסיף כל ימיו אף אם שהה עמה עשר שנים ולא ילדה שמצוה לגרשה ועז"א שאפי' לאחר זמן עשר שנים לא יוכל לשלחה:

כ

[צח] ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה , כבר בארתי (בסי' פח) ששטת הספרי כרבנן שאף שלא בעל ואף שהוציא שם רע שזנתה שלא כדרכה נוהג דין מוציא שם רע, ולפ"ז מ"ש לא נמצאו בתולים לנערה פי' כשרי בתולים שאין עדים להזים עדי הבעל, דאין לומר שפי' כפשוטו שלא נמצאו בתולים דוקא דהיינו שזנתה כדרכה דהא אמר ואם אמת היה הדבר הזה דהיינו השם רע הנז' והשם רע הוא אף בשלא כדרכה כמו שלמד (שם) ממ"ש והוציא עליה שם רע:

כא

[צט] והוציאו את הנערה . חזר שנית שם הנערה ר"ל הנערה הנזכר בפ' הקודמות ושם מדבר גם מנערה שאין לה אב כמו שלמד למעלה (בסי' צ) ממ"ש והוציאו את בתולי הנערה וקמ"ל פה שאף נערה כזו תסקל אף שאין לה אב ונוכל להגיה ת"ל והוציא את בתולי הנערה שמזה ידעינן שמדבר בנערה שאין לה אב:

[ק] וסקלוה כל אנשי עירה . היינו במעמד כל אנשי עירה וכ"ה בספרי למעלה גבי בן סורר ומורה, ומ"ש באבנים כ"ה בספרי ראה סי' סט שופטים סי' יד תצא גבי בן סורר ומורה והתבאר קדושים סי' צח:

[קא] כי עשתה נבלה בישראל . ר"ל שהוא בזיון לכלל בתולות ישראל (כנ"ל סי' צה), ומ"ש לזנות בית אביה נאמר כאן אביה נמצא בספרא אמור (סי' כא) ובארתו שם (סי' כ וסי' כא) ועיי"ש: מכאן עד סדר נצבים לא מצאנו באמתחת כתבי יד הגאון המחבר ז"ל וחבל על דאבדין. אמנם אנחנו קבצנו ובארנו על פי דרכו אשר הלך בו המחבר בבאורו התורה והמצוה עד כה:

כב

מכאן עד סדר נצבים לא מצאנו באמתחת כתבי יד הגאון המחבר ז"ל וחבל על דאבדין אמנם אנחנו קבצנו ובארנו על פי דרכו אשר הלך בו המחבר בבאורו התורה והמצוה עד כה:

[קב] כי ימצא איש . מבואר לעיל בפ' שופטים (י"ז ב') שכ"מ שנא' ימצא בדבר הנמסר לב"ד הוא בעדים ואמר בספרי כאן בעדים ר"ל שלא נטעה לומר שהכתוב מדבר בכל מי שימצא אותם שיהרגם, ע"ד שאמרו קנאין פוגעין בו, דהלכה זו רק בבועל ארמית דוקא, אבל בשארי עריות נמסר משפטם רק לב"ד, כדכתיב ובערת הרע שהוא מצוה רק על הב"ד, והא דאמרי' שעריות ניתן להצילה בנפשו (כמבואר בסמוך בדין נערה המאורשה) זה דוקא קודם המעשה שניתן להצילה שלא יבא לידי מעשה, וגם אם היא אנוסה אבל אם מתרצית א"ר לפגוע בהם (וע"ל בספרי פרט לשאמרה הנח לו):

שוכב עם אשה בעולת בעל האזהרה על א"א כבר נאמרה בעשרת הדברות "לא תנאף" שפי' חז"ל בא"א, ובפ' אחרי (י"ח כ') ואל אשת עמיתך כו', ובפ' קדושים (כ' י') ואיש אשר ינאף את אשת רעהו, ונקדים לומר כי הוראת שרש "נאף" יורה על איש או על אשה אשר פרוצים מאד בדבר ערוה עד שמכניסים א"ע בסכנה ובאים מזה לידי כשוף וע"ז וש"ד בכדי שיוכלו למלאות תאותם (וע' בנ"ך בכ"מ שבא שרש נאף ותמצא שכן הוא) ולכן האשה אשר היא תחת בעלה' אם תבעל לאיש אחר ברצונה היא נקראת "נואפת" א' מפני שהיא יוצאת מגדר טבע אשה אשר לה בעל שלא תחמוד לאיש אחר, ב' שהיא מכנסת א"ע בסכנה, העונש מב"ד ומבעלה, כי אם יודע לו הדבר יהיה גורלה מר, וכן האיש אשר יסבב היות נפתה לו אשה שי"ל בעל יצא מגדר הטבע והכניס א"ע בסכנה, עונש ב"ד ובעלה, שאם יודע לו יקח נקמתו ממנו, לכן יקרא בשם "מנאף" (וע' בהתוה"מ פ' קדושים (כ' י') שכ' שע"ש שמעלה אף בעלה נקרא כן. ויונתן תרגם מלת נאוף "גיורא" והוא מלשון לא תתגר פי' שהנואף מתגרה עם בעלה). ועתה נבא לבאר הכתובים. האזהרה העקרית על א"א בין על האיש ובין על האשה הוא היא מלא תנאף הנאמר בעשה"ד כמ"ש במכלתא שמות (כ' יג) ואשר שנה בסדר אחרי ואל אשת עמיתך כו' בא ללמד על דבר חדש, דיש לדקדק א' מדוע לא נזכר בכאן האזהרה גם על האשה, ב' הלשון לא תתן שכבתך שלא נאמר בשום א' מהעריות רק בבהמה. ג' מדוע לא הזכיר שם נאוף, לזאת נראה לומר שהכתוב בא להזהיר על האיש שלא יבא על א"א בלתי ידיעתה כגון שתדמה לה שהוא בעלה, ובא להשמיענו שלא נאמר שהאיסור הוא מפני שמסיר את לב האשה מבעלה כי סוף סוף תקוץ בו לגמרי, ולכן כשאין האשה יודעת הייתי אומר שהוא מותר שאין כאן טעם הנ"ל. לכן אמר לזרע לטמאה בה. שאף שהיא אינה יודעת הרי הוא נותן את זרעו בה ומטמאה, ולזה נכתב בלשון שנכתב בבהמה מפני שבא עליה בלא דעתה כעל בהמה, וגם לזה לא הזכיר שם נאוף מפני שזה הדבר נעשה בהצנע ובזריזות שלא יודע להאשה לכן לא יקרא בשם נאוף. ובסדר קדושים שביאר עונש מיתת האיש והאשה שהוא כשנעשה ברצון שניהם וע"פ עדים והתראה אמר שם הנואף והנואפת . וכאן בפ' תצא כיון שלא אמר לא אשת עמיתך ולא א"א או אשת רעהו גם לא נזכר שם נאוף נראה שמדבר הכתוב באשה שאיננה עדיין ברשות בעלה והיא הארוסה (דלא יתכן שהכתוב מדבר מאשה פנויה שאין עליה רשות בעל כי אז לא יצוה להמית אותם) וזה מבואר בספרי כאן. ובזה י"ל סמיכות פ' זו לפ' מוציא ש"ר, דיש לדקדק שהי"ל לסמוך אחר פ' מוש"ר דין נערה המאורשה. שפ' נערה המאורשה הוא רק באור לפ' מוציא ש"ר. שבמ"ש ואם אמת היה הדבר מבאר ההפרש שבין עיר ובין שדה. והכתוב מפסיק בינתים בדין בעולת בעל. לזאת נראה לומר שגם הפ' הזאת שייך לענין מוש"ר, אך למעלה במוש"ר מדבר שהבעל אומר שבא עליה אחר הנשואין ולא הי"ל בתולים וחקר סבת הדבר ונתברר לו בעדים שנבעלה לאחד אחר האירוסין בעודה בתולה. והאב או היא אומרת ששקר הדבר והבעל משנאתו יאמר כן. ובאר הדין אם אמת בפי האב או בפי הבעל. ובפרשה זו מבאר באופן אחר ששניהם אומרים אמת וגם שקר היינו שהבעל בא עליה בעודה ארוסה בהיותה בתולה ואיש אחד בא עליה אחרי כן. שאז הוקל עונשה בחנק, ומ"ש בעולת בעל ולא אמר סתם בעולה? דגם אם נבעלה בבתוליה לאחד (באונס או בלא התראה) ואח"כ בא עליה אחר אין מיתתם אלא בחנק. אך הנה אמרו במס' סוטה כשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין אותה שנא' ונקה האיש כו' לא אפקוד על בנותיכם כו'. וזה שבא עליה שלא כדת משה וישראל בעודה ארוסה בלא חופה הייתי אומר שהדין נשתנה. לכן משמיענו שאין נ"מ. ומ"ש בספרי ד"א כו' ללמדך על היבמה. דלא תימא כיון דזקוקה ליבום והיבם א"צ לקדשה ה"א שדינה כארוסה ואם היתה עדיין בתולה שלא נבעלה להמת דינה בסקילה. ואם בא עליה המת דינה כארוסה בעולה בחנק. לכך אמר בעולת בעל שאין חייבים עליה עד שתבעל להיבם ואז היא כשאר א"א:

ומתו גם שניהם כיון דכתיב ומתו בל' רבים א"כ מיותר תיבת שניהם. לכן דריש למעט מעשה חידודין. דדריש שנוהג אם המה שוין בהנאתם, ובמעשה חידודין אין האשה נהנית כלל. ומתיבת "גם" שהוא בכ"מ רבוי מרבה שלא כדרכה. אף שכבר רבה ממשכבי אשה הנאמר בפ' אחרי. רק מדכתיב כאן שניהם ה"א שאינו חייב בשלא כדרכה שגם בשלא כדרכה אין האשה נהנית להכי צריך לרבות. והא דמרבי' שלא כדרכה וממעטי' מעשה חידודין. משום דשלא כדרכה מקרי שכיבה אבל מעשה חידודין לא מקרי שכיבה כלל, ויש גורסים אחריהם. ופי' אם אחר שנגמר דינם למיתה זנה הוא עם אחרת והיא עם אחר לא תימא שנחשבים כגברא קטילא (וע' ברש"י וש"ח):

האיש כו' והאשה הוא מיותר דכתיב כבר ומתו גם שניהם. לרבות שלפעמים לא יומת רק האיש כגון שהיא קטנה ולפעמים רק האשה אם הוא קטן (קטן הוא הפחות מבן ט' שנים ויום א'. וקטנה הפחותה מבת ג' שנים ויום א'):

ובערת הרע תיבת הרע מורה בכ"מ על הרע בעצמו ולא על עושי הרע. ובאר בספרי שכאן מדבר על עושי הרעות. וע"ד דרש יתכן לומר שהכתוב מזהיר את הב"ד שיראו לבער הרעות בעצמם שלא יבואו לידי עבירה ולא יצטרכו לדונם כמ"ש בסמוך אזהרה לב"ד שלא יהיה קדש בבני ישראל ולא תהיה קדשה בבנות ישראל:

כג

[קג] כי יהיה נערה פרט לבוגרת היינו שעברו עליה י"ב שנים וששה חדשים וקטנה שהיא פחותה מי"ב שנים, ויום א' פלוגתא דר"מ וחכמים (סנהדרין סו ע"ב). בתולה פרט לשכבר נבעלה:

מאורשה לאיש פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה:

ומצאה איש בעיר תיבות"ומצאה בעיר" מיותר דלא הו"ל לכתוב רק ושכב איש עמה. ומדכתב בלשון מציאה אשר ע"פ רוב יבא להמוצא רק במקרה. והסבה שמצאה היא אבדת זולתו. לכן דרש כאן שהיא סבבה הדבר על שיצאת. ומ"ש לא היה מסתקף לה ר"ל לא הי' מעלל בה. עלילות דברים הנאמר לעיל תרגם אונקלוס תסקופי מלין. ודרש אח"כ בעיר לפרש למה יחשוב יציאתה סבת הדבר. מפני שבעיר יש פרוצים ופרצה קוראה לגנב:

ושכב עמה היותר נכון לגרוס בספרי כל שכיבה וכו' לרמז שכ"מ שנכתב שם שכיבה בענינים כאלה פי' תשמיש:

כד

[קד] אל שער העיר ההוא וסקלתם מבואר שנערה המאורסה נסקלת בשער העיר שעשתה העבירה ולא על פתח בית אביה כאמור לעיל בפ' מוש"ר. דאי' בכתובות (דף מ"ד ע"ב) תנא שילא כו' וס"ל שלא צותה התורה לסקלה על פתח בית אביה רק כשבאו העדים אחר שכבר נשאת והיא בבית בעלה להורות שהעבירה היתה ברשות אביה וראו גידולים שגידלתם. אבל אס באו העדים כשהיא בבית אביה לא צותה התורה לסקלה על פתח בית אביה כי בלא זה ידוע שנעשה שם אחרי שלא יצאה מרשותו (ואם נמצאו חולקים על שילא יש אריכות גדול) ולהסוברים דאין חילוק בין אם באו העדים כשהיא בבית אביה ובין אם באו אחר שנשאת יפרשו כאן הכתוב דמיירי ביתומה שאין לה אב. ומה שאמר בספרי כאן שער שנמצאו בו ר"ל שעשו העבירה:

באבנים ע' בהתוה"מ לעיל:

על דבר הוא מיותר ודריש מלשון דבור ופי' שצריך לזה עוד דבור והוא התראת עדים

כה

[קה] והחזיק בה האיש מיותר ודריש פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב והמפרשי' פי' שהוא באופן שאם לא הי' האחד מחזיק לא היה השני שוכב והוי כשנים שעשו דפטורין. ואחרים הקשו ע"ז ופירשו דגזרת הכתוב שאם א' החזיק פטור השוכב מסקילה רק בחנק. וב' הפירושים דחוקים. ע"כ נ"ל לבאר כי כיון דכתיב כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. והקם הוא המחזיק. וה"א שהקם עליה ומסרה לכך הוי כרוצח לכן ממעט שאינו חייב רק אם הוא המחזיק וגם השוכב. ומפי גדול א' שמעתי שקאי אלמטה אדין דמצילין אותה בנפשו וכדאמרי' בסנהדרין (דף ע"ג) ור"י הא דאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה קלתטתא כו' ופי' רש"י ז"ל שיש צנועות שמוסרות א"ע להריגה ופי' לפי' שאם תעמוד נגדו ולא תניח לו לעשות יהרגנה ולכן חשוב כרודף וכן איתא בתוספתא סנהדרין פי"א בסופו רי"א אם אמרה וכו' מפני מה מצילין אותם בנפשו שאם היו מוחין בידו בא על עסקי נפשות, וקמ"ל דאם א' שוכב וא' מחזיק אין מצילין אותה בנפשו שהאיש המחזיק לא יניח להרגה בשביל שחברו ישכבנה. ודפח"ח:

לבדו מיותר ודריש ללמד שאף אם הראשון בא עליה שלא כדרכה ועדיין היא בתולה אפ"ה השני רק בחנק:

כו

[קו] ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות . מיותר ודריש דאלו לא היה כתוב רק ולנערה לא תעשה דבר הייתי אומר שפטרה רק ממיתה שמדבר בכאן. כי דבר יש לפרשו על מה שמדברים בכאן שהוא המיתה. לכן כתב חטא מות חטא בא לפוטרה מקרבן שבא על חטא. ומות בא להורות שמ"ש מקודם דבר הוא דבר כל דהו שהוא המלקות. דאם הוראתו מיתה הלא כתיב כאן אין לנערה חטא מות:

כי כאשר יקום אחרי שבאר שלנערה לא יעשה מאומה למה נצרך להאריך שהיא כמו נרצחת אלא להורות שניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף כדכתיב כאן צעקה ואין מושיע לה הא אם י"ל מושיעים יושיעוה בכל מה שבידם אף בלקיחת נפשו:

כן הדבר הזה תיבת הדבר מיותר והי"ל לכתוב כן זה. ופי' שהאיש המאנס אותה הוא כמו רוצח. אלא בא להורות שלאו דוקא נערה המאורסה רק כל דבר ערוה באונס הוא כמו רציחה. וז"ש בספרי אין לי כו' ת"ל כן הדבר. ומ"ש יכול כו' דק"ל דא"כ מיותר תיבת הזה ולכתוב רק כן הדבר לכן אמר שרק בענין כזה. וכדאי' בגמ' (סנהדרין דף עג ע"ב) רק כשיש בהם כריתות או מיתת ב"ד וקלון להנרדף. יצאו כל העריות שאינם רק חייבי לאוין והרודף אחר הבהמה אף שהוא בסקילה מפני שאין בה קלון להנרדף. וגם ממעטינן שאר חייבי סקילה כמו מחלל שבת ועובד ע"ז אף שעונשם חמור בסקילה בכ"ז לא ניתן להצילם בנפשם מפני שאינם מענין עריות. ומ"ש בספרי כאן ואין כל אלו בסקילה. פי' שאין כל אלו ניתן להצילם בנפשם אף שהם בסקילה:

כז

[קז] כי בשדה מצאה אחר שבאר טעם הדבר שהוא כמו רציחת נפש מפני שבשדה מצאה הייתי אומר שהדבר תלוי אם בעיר או בשדה. לכן כתיב ואין מושיע לה דהעיקר הוא אם י"ל מושיעים אם לא. וראיתי נחוץ להעתיק בכאן דברי הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה. וז"ל כאשר יראו העדים מרחוק איש תופש בנערה ושכב עמה בעיר והרימו העדים קולם והתרו בהם. על דעת חז"ל יתחייבו שניהם סקילה. שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל שדרך אנוסה לצעוק בעיר להצילה. ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה ה"ז בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם צעקה יתכן שצעקה. או טעמו אם צעקה אין מושיע לה, כי אפי' שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל אם י"ל מושיעים בין בעיר ובין בשדה חייבת, אין לה מושיעים בין בעיר ובין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה. ואמר על דבר אשר ענה כו' ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה כמזנה לדעת. אבל ענין הכתוב שכאשר נראה איש אוחז באשה ושכב עמה. דין האשה כמתרצית בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו. ונחשב האיש כמענה אותה שלא פתה אותה ולא דבר על לבה להשמע אליו. ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה איש והיא נלחמת בכל כחה ולבה ואוחזת בבגדו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל. אלא גם הצעקה בהווה הוא ומן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ובזה יבואר ע"ד הפשט מה שהאריכה התורה בנתינת טעם לפטור את הנערה שבהשקפה ראשונה למותר הוא שגם השכל יחייב שאנוסה פטורה לזאת נראה שהכתוב הורה לנו אם יתראה לעינינו לפעמים משפטי ה' שהם נגד שכל האנושי. אבל משפטי ה' אמת (ולפעמים יחייב שכל האנושי להקל במה שהחמירה תורה ולהחמיר במקום שהקילה תורה. ויש לפרש עד"ז משפטי ה' אמת צדקו יחדו. שהוא נאמר על המשפטים שהשכל מנגד להם. שלפעמים שני משפטים שהתורה תחייב בא' ופוטרת בא'. וכ"א מכריח את סתירת השני בק"ו, ע"ז אמר שמשפטי ה' אמת וגם כשהם יחדו הם צודקים ולא יכריח הא' את סתירת חבירו) ולכך ביאר כאן הטעם כי לפי שכל אנושי יש לפטור את הנערה בעיר לפי הטעם שכתב הרמב"ן שלא פיתה אותה ולא דבר על לבה וגם היא לא פשעה כלל ביציאתה לעיר ומדוע נחייבנה? ואם בשדה מצאה יחייב השכל לחייבה על אשר פשעה ביציאתה לשדה ובפרט שהיא ארוסה הי"ל להזהר שלא תלך בשדה יחידה. ע"כ ביאר הטעמים למען נדע כי לא כמחשבות האדם מחשבותיו ועמקו דרכיו. וזה בעיר היתה יכולה להנצל בשעת מעשה ע"י מושיעים בצעקה וגם על יציאתה יש לחייבה כי מה תוכל להמליץ בעדה. שמה פשעה שיצאת בעיר הלא בעיר לא יעשו בה נבלה כי היא תושע ע"י צעקה. א"כ למה לא צעקה וסופה מוכיח על תחלתה שיציאתה ג"כ היה שיפגעו בה פריצים, אבל בשדה בשעת מעשה לא היתה יכולה להושע כי צעקה באמת, או ראתה שלא תועיל לה הצעקה כדברי הרמב"ן א"כ אין לחייבה על שעת המעשה כלל, ואם באמת פשעה שיצאת אך לא עשתה זאת לדעת שתעשה בה הנבלה. ואמר הכתוב "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש" ר"ל שלא נחייבה על יציאתה בשדה יחידה כי אם יקום איש על רעהו ורצחו הגם שהנרצח חייב בנפשו שיצא לדרך יחידי ומה גם במקום דשכיחי רוצחים. היעלה על הדעת שיצא ע"ד שיהרג ובודאי לא עלה בדעתו שיארע לו דבר רע. כן הוא הדבר הזה, וא"כ כיון שעל הליכתה אין לחייבה, וכן על שעת מעשה כי בשדה מצאה. פטורה. וישרים דרכי ה':

צעקה הנערה משמע כשלא צעקה אף אם י"ל מושיעים אין מצילים אותה בנפשו וז"ש פרט לשאמרה הניחו לו, כי ר"י סובר שהטעם מצילין אותה בנפשו הוא משום דאם היתה מוחה יבא לש"ד כמבואר בתוס' ובסנהדרין כמש"ל לכן אם אמרה הניחו לו ולא יבא הדבר לש"ד לא ניתן להצילה בנפשו. ואף חכמים דפליגי על ר"י וסוברים (סנהדרין דף ע"ג ב) דאחרי שהיא מקפדת כל פגמה רק שלא תרצה לסכן נפשה משום הכי מצילין אותה בנפשו אף אם אמרה הניחו לו. אבל אם היא עושה ברצונה ואינה מקפדת על קלונה לא ניתן להצילה בנפשו (ע"ש בסנהדרין):

ואין מושיע לה הא יש לה מושיע בכל דבר שיכול ואף בנפשו וזה הוא הלמוד שמצילין אותה וכל העריות כנ"ל:

כח

[קח] כי ימצא איש הפ' הזאת כבר נאמרה בפ' משפטים (כ"ב ט"ו) וכי יפתה איש בתולה כו' ונבאר ההבדלים בין הנאמר שם לכאן. א' שם אמר מהר ימהרנה וכאן ולו תהי' לאשה. ב' שם ואם מאן ימאן אביה כו' אז כסף ישקול גו' וכאן ונתן האיש השוכב גו' וגם ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה גו'. ג' שם מזכיר אם לא יחפוץ אביה וכאן לא מזכיר. והנה כל ההבדלים המה רק מפאת הבדל העיקרי ששם נאמר כי יפתה וכאן נאמר ותפשה שפי' שאנסה. והמאנס חמיר ממפתה (כדאי' במכילתא משפטים פסקא קפח) מפני שהמאנס מעביר על דעתה ועל דעת אביה. אבל המפתה אינו מעביר רק על דעת אביה. לכן משפט המפתה חלוק ממשפט המאנס בזה, א' כי המפתה אם יקחנה אין לו לתת לאבי הנערה מאומה רק יתן להנערה כמהר הבתולות. ורק אם ימאן אביה לתתה לו אז יתן לאבי הנערה חמשים כסף. והמאנס אף אם יקחנה יתן לאביה חמשים כסף. ב' במפתה אין שום מצוה עליו לקחתה גם אינו מוזהר בלאו דלא יוכל לשלחה אבל המאנס מצוה שיקחנה ומוזהר בלא יוכל לשלחה. ובזו שוים אונס ומפתה שאינו חייב הקנס. א' רק כשהיא נערה ולא כשבגרה, ב' כשהיא בתולה ולא כשנבעלה מקודם. ג' כשלא נתארסה מעולם אבל אם היתה ארוסה אף שנתגרשה לא משלם הקנס לדברי ריה"ג. והתנאים האלו שתהיה בתולה ושלא נתארסה מעולם מפורש בשניהם אבל שתהיה נערה ולא בוגרת לא נכתב רק באונס. וע"ד הפשט שם מובן מעצמו שהכתוב מדבר מנערה שלא בגרה עדיין אחרי שנאמר שם אם מאן ימאן אביה לתתה לו שמורה שהנשואין הם ברשות האב וזה לא יתכן רק בנערה ולא בבוגרת. וכאן הוצרך לכתוב נערה אף שנאמר ונתן לאבי הנערה הייתי אומר שאף שבגרה ואיננה עוד ברשות האב אפ"ה צותה התורה לתת לו בעד הבושת שי"ל מזה. ובהתוה"מ שם כ' ששם במפותה מובן מעצמו שבנערה הכתוב מדבר שאם היא קטנה הרי פתוי קטנה אונס הוא ואינה נקראת מפותה. ואם היא בוגרת הרי מחלה. וע"ש, וזה באור דברי הספרי כאן. מה אונס חמור כו' ר"ל למה נכתב בתורה בתולה באונס ובמפתה ניכתוב רחמנא אונס וידעי' מפתה מק"ו מאונס. או חלוף כו' פי' אם לא היה כתוב בתולה במפתה הייתי מחייב אף שאיננה בתולה והייתי לומד אונס ק"ו ממפתה. והלא נאמר כו' פי' ואיך תוכל ללמוד ק"ו אונם ממפתה לחייב אף שאינה בתולה הא נאמר באונס בתולה. שיכול כו' פי' אף דכתיב בתולה באונס הייתי אומר דבבתולה הקנס לאביה אבל בעולה לעצמה. ת"ל בתולה. פי' במפתה שהוא מיותר למעט דאין לה קנס כלל. או חלוף. פי' שנלמוד אונס בק"ו ממפתה שיתחייב על הבוגרת. והלא כבר נאמר כו'. פי' והא כתיב באונס נערה. אין לי אלא. פי' דנערה ממעט רק שהקנס אינו לאביה רק לעצמה, ת"ל ונתן לאבי הנערה. פי' שהוא מיותר דהא כבר כתיב כי יהיה נערה אלא למעט דבוגרת אינו נותן כלל. והרי דברים ק"ו. פי' ועתה נלמוד מפתה בק"ו מאונס:

עוד שם בספרי אשר לא ארשה להוציא את שנתארסה וכו' אף שצריך לכתוב אשר לא ארשה לגופו שהוא ההבדל בין הפרשה הקודמת אבל הלוא מענינו נלמד שאינה מארשה משום דכתיב ולו תהיה לאשה:

ושכב כל שכיבה. ע' לעיל:

כט

[קט] ונתן האיש בספרי אמר יתומה שנתארסה ונתגרשה פי' או שנתארסה ונתגרשה אף שי"ל אב ה"ה כיתומה וזאת היא הנקראת יתומה בחיי האב (וסתם הספרי כר"ע דמתני' ולעיל דנתארסה ונתגרשה יש לה קנס והקנס לעצמה. וע' כתובות), ואמר עוד אבל היבם משלחה פי' דמותר להיבם לגרשה דלא הזהיר הכתוב רק על המאנס ולא על אחיו. ויש לקיים הגי' הישנה שהיא אבל משלחה ליבם ופי' דילפי' מכל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזר קאי. ואם גירשה ומת קודם שהחזירה איננה זקוקה ליבום אף שאם הוא היה חי היה מחוייב להחזירה. וזה שאמר אבל משלחה פי' הגט שגירשה המאנס מועיל נגד היבם שאינה עוד זקוקה ליבום

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף